פרשת שופטים
שופטים יום ראשון
תורה
יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו"ד דשם ב"ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:
(יח) שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק: דַיָנִין וּפֻרְעָנִין תְּמַנֵי לָךְ בְּכֹל קִרְוָיךְ דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ לְשִׁבְטָיךְ וִידוּנוּן יָת עַמָא דִין דִקְשׁוֹט:
רש"י שפטים ושטרים. שופטים, דינים הפוסקים את הדין. ושוטרים, הרודין את העם אחר מצותם. שמכין וכופתין במקל וברצועה עד שיקבל עליו את דין השופט: בכל שעריך. בכל עיר ועיר: לשבטיך. מוסב על תתן לך. שופטים ושוטרים תתן לך לשבטיך בכל שעריך אשר ה' אלהיך נתן לך: לשבטיך. מלמד שמושיבין דינין לכל שבט ושבט ובכל עיר ועיר: ושפטו את העם וגו' . מנה דינין מומחים וצדיקים לשפוט צדק:
(יט) לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם: לָא תַצְלֵי דִין לָא תִשְׁתְּמוֹדַע אַפִּין וְלָא תְקַבֵּל שֹׁחֲדָא אֲרֵי שֹׁחֲדָא מְעַוֵּר עֵינֵי חַכִּימִין וּמְקַלְקַל פִּתְגָמִין תְּרִיצִין:
רש"י לא תטה משפט. כמשמעו: לא תכיר פנים. אף בשעת הטענות. אזהרה לדין שלא יהא רך לזה וקשה לזה, אחד עומד ואחד יושב. לפי שכשרואה שהדין מכבד את חברו מסתתמין טענותיו: ולא תקח שחד. אפלו לשפוט צדק: כי השחד יעור. משקבל שחד ממנו אי אפשר שלא יטה את לבו אצלו להפוך בזכותו: דברי צדיקים. דברים המצדקים, משפטי אמת:
(כ) צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ: קֻשְׁטָא קֻשְׁטָא תְּהֵי רָדִיף בְּדִיל דְתֵיחֵי וְתֵירַת יָת אַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ:
רש"י צדק צדק תרדף. הלך אחר בית דין יפה: למען תחיה וירשת. כדאי הוא מנוי הדינין הכשרים להחיות את ישראל ולהושיבן על אדמתן:
(כא) לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָּךְ: לָא תִצוֹב לָךְ אֲשֵׁרַת כָּל אִילָן בִּסְטַר מַדְבְּחָא דַיְיָ אֱלָהָךְ דִי תַעְבֶּד לָךְ:
רש"י לא תטע לך אשרה. לחייבו עליה משעת נטיעתה ואפלו לא עבדה עובר בלא תעשה על נטיעתה: לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלהיך. אזהרה לנוטע אילן ולבונה בית בהר הבית:
(כב) וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא יְהוָה אֱלֹהֶיךָ: וְלָא תְקִים לָךְ קָמָא דִי סָנֵי יְיָ אֱלָהָךְ:
רש"י ולא תקים לך מצבה. מצבת אבן אחת, להקריב עליה אפלו לשמים: אשר שנא. מזבח אבנים ומזבח אדמה צוה לעשות, ואת זו שנא כי חק היתה לכנענים. ואף על פי שהיתה אהובה לו בימי האבות, עכשיו שנאה, מאחר שעשאוה אלו חק לעבודה זרה:
יז (א) לֹא תִזְבַּח לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ שׁוֹר וָשֶׂה אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם כֹּל דָּבָר רָע כִּי תוֹעֲבַת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא: לָא תִכּוֹס קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ תּוֹר וְאִמָר דִי יְהֵי בֵהּ מוּמָא כֹּל מִדַעַם בִּישׁ אֲרֵי מְרָחָק קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ הוּא:
רש"י לא תזבח וגו' כל דבר רע. אזהרה למפגל בקדשים על ידי דבור רע. ועוד נדרשו בו שאר דרשות בשחיטת קדשים:
נביאים - ישעיה - פרק נא
(יב) אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם מִי אַתְּ וַתִּירְאִי מֵאֱנוֹשׁ יָמוּת וּמִבֶּן אָדָם חָצִיר יִנָּתֵן: אֲנָא אֲנָא הוּא מְנַחֶמְכוֹן מִמָּן אַתּוּן דַחֲלִין מֵאֱנָשָׁא דְּמָאֵית וּמִבַּר אֱנָשָׁא דִי כְעִסְבָּא חֲשִׁיב:
רש"י מי את . בת צדיקים כמותך מלאה זכיו' למה תיראי מאנוש אשר סופו למות :
(יג) וַתִּשְׁכַּח יְהוָה עֹשֶׂךָ נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָרֶץ וַתְּפַחֵד תָּמִיד כָּל הַיּוֹם מִפְּנֵי חֲמַת הַמֵּצִיק כַּאֲשֶׁר כּוֹנֵן לְהַשְׁחִית וְאַיֵּה חֲמַת הַמֵּצִיק: וְאִתְנְשֵׁיתָא פּוּלְחָנָא דַיְיָ דְעָבְדָךְ דִתְלָא שְׁמַיָּא וְשַׁכְלֵיל אַרְעָא וּדְחַלְתָּא תְדִירָא כָּל יוֹמָא מִן קֳדָם חֲמַת מְעִיקָא כְּמָא דִמְתַקְּנִין לְחַבָּלָא וּכְעַן אָן הִיא חֲמַת דִּמְעִיקָא:
רש"י ותשכח ה' עושך . ולא נשענת עליו : המציק . מושלי אומות העולם המשעבדים בכם : כאשר כונן . נזדמן : ואיה חמת המציק . מחר בא ואיננו :
(יד) מִהַר צֹעֶה לְהִפָּתֵחַ וְלֹא יָמוּת לַשַּׁחַת וְלֹא יֶחְסַר לַחְמוֹ: מוֹחֵי פוּרְעֲנוּתָא לְאִתְגְּלָאָה וְלָא יְמוּתוּן צַדִּיקַיָּא לְחַבֵּל וְלָא יַחְסְרוּן מְזוֹנֵיהוֹן:
רש"י מהר צועה להפתח . אפי' נקבין קשין עליו וצריך הוא להפתח בהילוך המעים כדי שלא ימות לשחת וכיון שמיהר להפתח צריך הוא למזונות רבים שאם יחסר לחמו אף הוא ימות : צועה . ל' דבר העומד להיו' נירוק כמו שאומר במואב שדימהו הנבי' ליין ( ירמי' מח ) השקט אל שמריו ולא הורק מכלי אל כלי ונא' שם ושלחתי לו צועים וצעהו וכליו יריקו , ד"א מהר צועה אותו האויב המציק שהוא עכשיו חגור מתני' חלוץ כח ימהר להפתח ולהיות חלש : צועה . חוגר כמו ( לקמן סג ) צועה ברוב כחו . ולא ימות . המסור בידו לשחת אבל הלשון ראשון מדר' אגד' הוא בפסיקת' רבתי :
(טו) וְאָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ רֹגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַּלָּיו יְהוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ: וַאֲנָא יְיָ אֱלָהָךְ דִּנְזִיף בְּיַמָּא וְהָמָן גַּלוֹהִי יְיָ צְבָאוֹת שְׁמֵיהּ:
רש"י רוגע הים . לשון עורי רגע ( איוב ז ) פרונצ"א בלע"ז :
(טז) וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה: וְשַׁוֵיתִי פִּתְגָּמֵי נְבוּאָתִי בְּפוּמָךְ וּבִטְלַל גְּבוּרְתִּי אַגְנֵית עֲלָךְ לְקַיָּמָא עַמָּא דַאֲמִיר עֲלֵיהוֹן דְּיִסְגוּן כְּכוֹכְבֵי שְׁמַיָּא וּלְשַׁכְלָלָא כְנִשְׁתָּא דַּאֲמִיר עֲלֵיהוֹן דְּיִסְגּוּן כְּעַפְרָא דְאַרְעָא וּלְמֵימַר לִדְדָירִין בְּצִיּוֹן עַמִּי אַתּוּן:
רש"י לנטוע שמים . לקיימא עמא דאמיר עליהון דיסגון ככוכבי שמיא : וליסוד ארץ . ולשכללא כנישתא דאמיר עליהון דיסגון כעפרא דארעא :
(יז) הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי קוּמִי יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר שָׁתִית מִיַּד יְהוָה אֶת כּוֹס חֲמָתוֹ אֶת קֻבַּעַת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה שָׁתִית מָצִית: אִתְרַבָּא אִתְרַבָּא קוּמִי יְרוּשְׁלֵם דְּקַבֵּילְתְּ מִן קֳדָם יְיָ יָת כָּסָא דְחֵימְתֵהּ יָת פַּיְלֵי כָסָא דִלְוָתָא שְׁתֵית אַעְדֵּית:
רש"י קבעת . ת"י פילי והוא שם כוס ולי נראה קבעת אלו השמרים הקבועים בתחתית הכלי ומצית יורה עליו כמה שנאמר שמריה ימצו ( תהלים עה ) : התרעלה . הוא משקה המטמטם ומתיש כח האדם כאסור וקשור ומעוטף כמו הברושים הרעלו ( נחום ב ) והשרות והרעלות שהוא לשון עיטוף ובמס' שבת מדיות רעולו' מין סרבל נאה להתעטף בו . תרעלה . אינטומישמנ"ט בלע"ז : מצית . אגושטי"ר בלע"ז :
כתובים - תהילים - פרק ז
(יג) אִם לֹא יָשׁוּב חַרְבּוֹ יִלְטוֹשׁ קַשְׁתּוֹ דָרַךְ וַיְכוֹנְנֶהָ: אִם לָא יְתוּב לִדְחַלְתֵּיהּ סַיְפֵהּ שְׁחִיץ קַשְׁתֵּהּ מְתִיחָא וּסְדִירָא:
רש"י אם לא ישוב . הרשע מרשעו : חרבו ילטוש . הקב"ה עליו ילטוש פורביר"א בלעז וידרוך קשתו :
(יד) וְלוֹ הֵכִין כְּלֵי מָוֶת חִצָּיו לְדֹלְקִים יִפְעָל: וּמְטוּלְתֵהּ תַּקֵין זְיָגֵי מוֹתָא גִּירוֹי לְדָלְקֵי צַדִּיקַיָּא יַעְבֵּיד:
רש"י ולו . ולרשע הכין הקב"ה כלי מות : לדלקים . לרודפים כמו כי דלקת אחרי ( בראשית לא ) וכן פירושו חציו להרוג את הרשעים הדולקים את הצדיקים יפעל הקב"ה ויזמינם להמיתם , כל דליקה ל' רדיפה היא :
(טו) הִנֵּה יְחַבֶּל אָוֶן וְהָרָה עָמָל וְיָלַד שָׁקֶר: הָא יִצְטַעַר לִשְׁקָר וִיעֵדֵי עַמְלָא וְיֵלֵיד שִׁקְרָא:
רש"י יחבל . ל' הריון ולידה כמו ( שיר ח ) שמה חבלתך אמך : והרה עמל וילד שקר . כל מה שהוא מוליד ויגע הכל משקר בו שאינו מתקיים בידו מתלא אמר כל מה דשקרא מוליד פחתא נסבא :
(טז) בּוֹר כָּרָה וַיַּחְפְּרֵהוּ וַיִּפֹּל בְּשַׁחַת יִפְעָל: שׁוֹחַ חֲפַר וְגַמְצֵיהּ וּנְפַל בְּשׁוּחֲתָא דִּי עֲבָד: (יז) יָשׁוּב עֲמָלוֹ בְרֹאשׁוֹ וְעַל קָדְקֳדוֹ חֲמָסוֹ יֵרֵד: יְתוּב לֵעוּתֵהּ בְּרֵישֵׁהּ וְעַל מוֹקְדֵהּ חֲטוֹפֵהּ יֵחוּת: (יח) אוֹדֶה יְהוָה כְּצִדְקוֹ וַאֲזַמְּרָה שֵׁם יְהוָה עֶלְיוֹן: אֲשַׁבַּח יְיָ בְּצִדְקְתֵהּ וַאֲשַׁבַּח שׁוּם אֱלָהָא עִלָּאָה:
רש"י אודה ה' כצדקו . כשיצדיק הדין הגמור לשפוט הרשעים כרשעם :
משנה תרומות פרק ה
א. סְאָה תְרוּמָה טְמֵאָה שֶׁנָּפְלָה לְפָחוֹת מִמֵּאָה חֻלִּין, אוֹ לְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן, אוֹ לְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, אוֹ לְהֶקְדֵּשׁ, בֵּין טְמֵאִין בֵּין טְהוֹרִים, יִרְקָבוּ. וְאִם טְהוֹרָה הָיְתָה אוֹתָהּ הַסְאָה, יִמָּכְרוּ לַכֹּהֲנִים בִּדְמֵי תְרוּמָה, חוּץ מִדְּמֵי אוֹתָהּ סְאָה. וְאִם לְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן נָפְלָה, יִקְרָא שֵׁם לִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר. וְאִם לְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי אוֹ לְהֶקְדֵּשׁ נָפְלָה, הֲרֵי אֵלּוּ יִפָּדוּ. וְאִם טְמֵאִים הָיוּ אוֹתָן הַחֻלִּין, יֵאָכְלוּ נִקּוּדִים אוֹ קְלָיוֹת, אוֹ יִלּוֹשׁוּ בְמֵי פֵרוֹת, אוֹ יִתְחַלְּקוּ לְעִסוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא בְמָקוֹם אֶחָד כַּבֵּיצָה:
ברטנורה (א) סאה תרומה טמאה שנפלה לפחות ממאה חולין. דתרומה טמאה נמי עולה באחת ומאה: ירקבו. דאי אפשר לכהן לאכלה משום תרומה טמאה. והא דלא תנן ידלקו, משום דחיישינן דלמא אדמדליק להו אתי בהו לידי תקלה ואתו למיכל מנייהו משום דדמוע קיל להו לאינשי ולא מזדהרי ביה כולי האי: ואם טהורה היתה אותה סאה. וגם החולין טהורים: ימכרו לכהנים בדמי תרומה. שדמיה פחותים, לפי שאין לה אוכלים מרובים וגם אם נטמאת לא חזיא לאכילה: חוץ מדמי אותה סאה. שצריך ליתנה לכהן: ואם למעשר ראשון. טהור שלא נטלה ממנו תרומת מעשר נפלה. יבקש מן הלוי שיחליפם לו בחולין. ויעשם הלוי תרומת מעשר על טבלו: ואם למעשר שני והקדש. טהורים נפלה: יפדו. ויאכל דמי המעשר בירושלים, והדמוע ימכור לכהנים בדמי תרומה חוץ מדמי אותה סאה: ואם טמאים היו. החולין והמעשר ראשון שנפלה בהן תרומה טהורה, דהשתא לא מצי למעבדינהו תרומת מעשר על מקום אחר, מפריש עליו תרומת מעשר וימכרנו לכהנים ויאכלום הכהנים: ניקודים. פירוש ביובש כמו יבש היה נקודים (יהושע ט): או קליות. כי היכי דלא תתכשר התרומה הטהורה שיש בה, לקבל טומאה, דכל אוכל שלא בא עליו משקה משבעה משקים אינו מוכשר לקבל טומאה: או ילושו במי פירות. כגון מי תותים ורמונים דלא מכשרי: או יחלקום לעיסות. שיתן פחות מכביצה בכל עיסה ועיסה, דאוכל שהוא פחות מכביצה אינו מקבל טומאת אוכלים ואינו מטמא טומאת אוכלים. ואי קשיא מאי שנא מסאה תרומה טמאה שנפלה בחולין טהורים דאמרינן ירקבו משום דעושה הכל תרומה ונחשב כתרומה טמאה טהורה שנתערבו, ואם כן תרומה טהורה וחולין טמאים נמי שנתערבו יחשבו כתרומה טהורה וטמאה שנתערבו ויהיו אסורים באכילה. ויש לומר דלא דמי, דלעיל הנך חולין נעשו כתרומה ליאסר לזרים מכח תרומה טמאה הלכך לכהנים נמי אסירי כדין תרומה טמאה, אבל הנך חולין דהכא אין נעשים תרומה אלא מכח תרומה טהורה הלכך שריין לכהנים כתרומה טהורה:
ב. סְאָה תְרוּמָה טְמֵאָה שֶׁנָּפְלָה לְתוֹךְ מֵאָה חֻלִּין טְהוֹרִין, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, תֵּרוֹם וְתִשָּׂרֵף, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר, סְאָה שֶׁנָּפְלָה הִיא סְאָה שֶׁעָלְתָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, תַּעֲלֶה וְתֵאָכֵל נִקּוּדִים אוֹ קְלָיוֹת, אוֹ תִלּוֹשׁ בְּמֵי פֵרוֹת, אוֹ תִתְחַלֵּק לְעִסוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא בְמָקוֹם אֶחָד כַּבֵּיצָה:
ברטנורה (ב) סאה תרומה טמאה שנפלה למאה חולין טהורים. והשתא התרומה עולה באחד ומאה ולא נעשה הכל מדומע, והחולין טהורים לא הוכשרו לקבל טומאה ולא טימאתן התרומה טמאה: תירום ותשרף. כשם שאם היתה תרומה טהורה תעלה ותאכל, כך הטמאה תירום ותשרף. והאי תשרף דומיא דתרקב שאסור ליהנות ממנה בשעה ששורפה דאי שרית ליה ליהנות ממנה אתי למיכלא דסבור שהיא מותרת על ידי ביטול: תעלה ותאכל נקודים. ביובש כוליה כדפרשינן לעיל. והלכה כחכמים:
ג. סְאָה תְרוּמָה טְהוֹרָה שֶׁנָּפְלָה לְמֵאָה חֻלִּין טְמֵאִין, תַּעֲלֶה וִתֵאָכֵל נִקּוּדִים אוֹ קְלָיוֹת, אוֹ תִלּוֹשׁ בְּמֵי פֵרוֹת, אוֹ תִתְחַלֵּק לְעִסוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא בְמָקוֹם אֶחָד כַּבֵּיצָה:
ברטנורה (ג) תעלה ותאכל. בהא מודה רבי אליעזר דאף אותה סאה נאכלת, משום דלעיל תרומה טמאה נפלה אף על פי שנתבטלה בחולין הטהורים מכל מקום כשמגביהה שם תרומה עליה וחוזרת לשמה הראשון. אבל הכא דטהורה נפלה אף על פי שהחולין היו טמאים כשמגביהה חזרה לשם תרומה טהורה כמו שהיתה:
ד. סְאָה תְרוּמָה טְמֵאָה שֶׁנָּפְלָה לְמֵאָה סְאָה תְרוּמָה טְהוֹרָה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹסְרִים, וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין. אָמְרוּ בֵית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי, הוֹאִיל וּטְהוֹרָה אֲסוּרָה לַזָּרִים וּטְמֵאָה אֲסוּרָה לַכֹּהֲנִים, מַה טְּהוֹרָה עוֹלָה, אַף טְמֵאָה תַעֲלֶה. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי לֹא, אִם הֶעֱלוּ הַחֻלִּין הַקַּלִּין הַמֻּתָּרִין לַזָּרִים, אֶת הַטְּהוֹרָה, תַּעֲלֶה תְרוּמָה הַחֲמוּרָה הָאֲסוּרָה לַזָּרִים, אֶת הַטְּמֵאָה. לְאַחַר שֶׁהוֹדוּ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, תֵּרוֹם וְתִשָּׂרֵף. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אָבְדָה בְמִעוּטָהּ:
ברטנורה (ד) בית שמאי אוסרים. דסברי תרומה טמאה שנתערבה בטהורה אינה עולה באחד ומאה כדמפרש טעמא לקמן: לאחר שהודו. בית שמאי לדברי בית הלל. משום דהקשו להם בית הלל לבית שמאי ומה תרומה טהורה שהיא במיתה אצל הזרים עולה, טמאה שהיא בעשה אצל כהן לא כל שכן, וחזרו בית שמאי להורות כדברי בית הלל: תירום ותשרף. והשאר מותר: אבדה במעוטה. כיון דהכל תרומה ואין כאן גזל השבט אפילו לתרום אין צריך. והלכה כחכמים:
ה. סְאָה תְרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְמֵאָה, הִגְבִּיהָהּ וְנָפְלָה לְמָקוֹם אַחֵר, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מְדַמַּעַת כִּתְרוּמָה וַדַּאי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינָהּ מְדַמַּעַת אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן:
ברטנורה (ה) כתרומה ודאי. רבי אליעזר לטעמיה דאמר שאני אומר סאה שנפלה היא סאה שעלתה. אינה מדמעת אלא לפי חשבון. הסאה שהגביה אין בה אלא חלק אחד ממאה תרומה והשאר חולין:
ו. סְאָה תְרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְפָחוֹת מִמֵּאָה וְנִדַּמְּעוּ, וְנָפַל מִן הַמְדֻמָּע לְמָקוֹם אַחֵר, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מְדַמַּעַת כִּתְרוּמָה וַדַּאי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין הַמְדֻמָּע מְדַמֵּעַ אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן, וְאֵין הַמְחֻמָּץ מַחְמִיץ אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן, וְאֵין הַמַּיִם שְׁאוּבִים פּוֹסְלִים אֶת הַמִּקְוֶה אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן:
ברטנורה (ו) אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון. לפי מה שיש תרומה בסאה זו של דמוע בעינן מאה מן החולין, ולא בעינן מאה סאין כנגד כל אותה סאה של דמוע, שאינה נחשבת כולה תרומה לאסור חולין שניים: ואין המחומץ מחמץ אלא לפי חשבון. עיסה של חולין שנתחמצה בשאור תרומה הרי כולה אסורה לזרים ואם נפל מאותה עיסה לתוך עיסה אחרת של חולין וחמצתה אינה אוסרת אלא לפי חשבון שאור של תרומה שמעורב בה. ולא מתסרא אחרונה אלא אם כן נפל מן הראשונה שיעור גדול כל כך שיש בשאור של תרומה המעורב בה כדי לחמץ האחרונה בלא צירוף החולין המדומעין: ואין המים שאובים פוסלין את המקוה אלא לפי חשבון. מקוה שיש בו עשרים ואחד סאים מי גשמים, ממלא בכתף תשע עשרה סאים ופותקן למקוה דרך המשכה והן טהורין, ואף על גב דשלשה לוגין מים שאובים פוסלים את המקוה, השאיבה כשרה כשהיא דרך המשכה והיה שם רוב שיעור המקוה שהם עשרים ואחד סאים מי גשמים והיינו לפי חשבון, דאין השאובים פוסלין המקוה כשהיא דרך המשכה אלא אם כן הם עשרים [סאים] מים שאובים שאין שם רוב שיעור מקוה ממי גשמים והלכה כחכמים:
ז. סְאָה תְרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְמֵאָה, הִגְבִּיהָהּ וְנָפְלָה אַחֶרֶת, הִגְבִּיהָהּ וְנָפְלָה אַחֶרֶת, הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת, עַד שֶׁתִּרְבֶּה תְרוּמָה עַל הַחֻלִּין:
ברטנורה (ז) הגביהה. כדין תרומה שעולה באחד ומאה: הרי זו מותרת. וצריך לתרום: עד שתרבה תרומה על החולין. דהיינו עד שיפלו שם חמשים ואחד של תרומה אבל מחצה על מחצה שרי:
ח. סְאָה תְרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְמֵאָה, וְלֹא הִסְפִּיק לְהַגְבִּיהָהּ עַד שֶׁנָּפְלָה אַחֶרֶת, הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, מַתִּיר:
ברטנורה (ח) עד שנפלה אחרת. סאה אחרת של תרומה: הרי זו אסורה. דכמו שנפלו בבת אחת דמי: ור"ש מתיר. כשלא נודע לו נפילה ראשונה עד שנפלה שניה מודה ר"ש דכמאן דנפלו בבת אחת דמי, כי פליגי, היכא דנודע לו בנתיים ולא הספיק להרים עד שנפלה אחרת, רבי שמעון סבר כיון דעומד להרים, כמורם דמי, ואזדא לטעמיה דאית ליה בעלמא כל העומד ליזרק כזרוק דמי, וחכמים אומרים השתא מיהת לא הורמה. והלכה כחכמים:
ט. סְאָה תְרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְמֵאָה, וּטְחָנָן וּפָחֲתוּ, כְּשֵׁם שֶׁפָּחֲתוּ הַחֻלִּין, כָּךְ פָּחֲתָה הַתְּרוּמָה, וּמֻתָּר. סְאָה תְרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְפָחוֹת מִמֵּאָה, וּטְחָנָן וְהוֹתִירוּ, כְּשֵׁם שֶׁהוֹתִירוּ הַחֻלִּין, כָּךְ הוֹתִירָה הַתְּרוּמָה, וְאָסוּר. אִם יָדוּעַ שֶׁהַחִטִּים שֶׁל חֻלִּין יָפוֹת מִשֶּׁל תְּרוּמָה, מֻתָּר. סְאָה תְרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְפָחוֹת מִמֵּאָה, וְאַחַר כֵּן נָפְלוּ שָׁם חֻלִּין, אִם שׁוֹגֵג, מֻתָּר. וְאִם מֵזִיד, אָסוּר:
ברטנורה (ט) וטחנן. כולן בבת אחת: ופחתו. לא אמרינן חולין פחתו ולא התרומה ואין כאן מאה ואחד ואסור: ואם ידוע שהחטים של חולין יפות משל תרומה מותר. דשל חולין הותירו ושל תרומה לא הותירו ויש כאן אחד ומאה, ואף על גב דמעיקרא נאסרו חזרו והותרו בטחינה, ואפילו לכתחילה יכול לטחון כדי להתירן: ואם מזיד אסור. קנסוהו רבנן לפי שביטל איסור לכתחילה והוא הדין לכל איסורים שבתורה שביטלן במזיד שהן אסורים:
גמרא ברכות דף נה ע"א
וְאָמַר רַב יְהוּדָה: שְׁלשָה דְּבָרִים מְקַצְרִין יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו שֶׁל אָדָם. מִי שֶׁנּוֹתְנִין לוֹ סֵפֶר תּוֹרָה לִקְרוֹת וְאֵינוֹ קוֹרֵא. כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה לְבָרֵךְ וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ. וְהַמַּנְהִיג עַצְמוֹ בְּרַבָּנוּת. סֵפֶר תּוֹרָה לִקְרוֹת וְאֵינוֹ קוֹרֵא, דִּכְתִיב (דברים ל) כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ. כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה לְבָרֵךְ וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ, כְּדִכְתִיב (בראשית יב) וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ. וְהַמַּנְהִיג עַצְמוֹ בְּרַבָּנוּת. דְּאָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא: מִפְּנֵי מָה מֵת יוֹסֵף קדֶם אֶחָיו? מִפְּנֵי שֶׁהִנְהִיג עַצְמוֹ בְּרַבָּנוּת. וְאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: שְׁלשָׁה צְרִיכִין רַחֲמִים: מֶלֶךְ טוֹב, שָׁנָה טוֹבָה וַחֲלוֹם טוֹב. מֶלֶךְ טוֹב דִּכְתִיב (משלי כא) פַּלְגֵי מַיִם לֶב מֶלֶךְ בְּיַד ה'. שָׁנָה טוֹבָה דִּכְתִיב (דברים יא) תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵאשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנה. חֲלוֹם טוֹב דִּכְתִיב (ישעיה לח) וְתַחֲלִימֵנִי וּתְחַיֵּינִי. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁלשָה דְּבָרִים מַכְרִיז עֲלֵיהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעַצְמוֹ וְאֵלּוּ הֵן: רָעָב וָשׂבַע וּפַרְנָס טוֹב. רָעָב, דִּכְתִיב (מ"ב ה) כִּי קָרָא ה' לָרָעָב וְגוֹ'. שׂבַע דִּכְתִיב (יחזקאל לו) וְקָרָאתִי אֶל הַדָּגָן וְהִרְבֵּיתִי אוֹתוֹ. פַּרְנָס טוֹב, דִּכְתִיב (שמות לא) וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶה לֵאמֹר רְאֵה קָרָאתִי בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל וְגוֹ'. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: אֵין מַעֲמִידִין פַּרְנָס עַל הַצִבּוּר אֶלָּא אִם כֵּן נִמְלָכִין בַּצִבּוּר שֶׁנֶּאֱמַר (שם לה) רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶה: משֶה הָגוּן עָלֶיךָ בְּצַלְאֵל? אָמַר לוֹ: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם לְפָנֶיךָ הוּא הָגוּן לְפָנַי לֹא כָּל שֶׁכֵּן. אָמַר לוֹ: אַף עַל פִּי כֵן לֵךְ אֱמוֹר לָהֶם. הָלַךְ וְאָמַר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל: הָגוּן עֲלֵיכֶם בְּצַלְאֵל? אָמְרוּ לוֹ: אִם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּלְפָנֶיךָ הוּא הָגוּן, לְפָנֵינוּ לֹא כָּל שֶׁכֵּן:
רש"י אברכה מברכך. והמברך ברכת המזון מברך לבעה"ב: יוסף מת קודם לאחיו. דכתיב וימת יוסף וכל אחיו: צריכין רחמים. צריכים שיבקש רחמים שיבואו לפי שהם בידו של הקדוש ב"ה ואין להם רשות לבא אלא ברשותו: ראה קראתי בשם. ראה משמע היש בלבך תן עיניך בדבר:
זוהר פנחס דף ר"מ ע"א
צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶת קָרְבָּנִי וְגוֹ'. כְּתִיב הַחֵפֶץ לַיְיָ בְּעוֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל יְיָ וְגוֹ' לֵית רְעוּתָא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּיִחוּב בַּר נָשׁ וְעַל חוֹבֵהּ יַקְרִיב קָרְבָּן אֶלָּא קָרְבָּן דְּאִיהוּ בְּלִי חוֹבָה דָּא אִיהוּ קָרְבָּן שְׁלִים וְאִקְרֵי שְׁלָמִים וְקָרְבַּן תָּמִיד אוּף הָכִי וְאַף עַל גַּב דִּמְכַפֵּר עַל חוֹבִין. רַבִּי אַבָּא פָּתַח: זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה וְגוֹמֵר. הַאי קְרָא אוֹקְמוּהָ דִּרְעוּתָא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא אִתְרְעִי בְּקָרְבָּן דְּבַר נָשׁ עַל חוֹבוֹי אֶלָּא רוּחַ נִשְׁבָּרָה וּבְנֵי נָשָׁא, לָא יָדְעֵי מַאי קָאַמְרֵי וְהָכִי שְׁמַעְנָא מִבּוּצִינָא קַדִּישָׁא דְּכַד אָתֵי בַּר נָשׁ לְאִסְתָּאֲבָא בְּחוֹבוֹי אַמְשִׁיךְ עֲלֵהּ רוּחָא מִסִטְרָא דִּמְסָאֲבָא וְאִתְגָּאֵי עַל בַּר נָשׁ וְשַׁלִּיט עֲלֵהּ לְכָל רְעוּתֵהּ וְהַהוּא סִטְרָא מְסָאֲבָא אִתְגַּבָּר בְּחֵילֵהּ וְאִתְתַּקַּף וְשַׁלִּיט עֲלֵהּ לִרְעוּתֵהּ אָתֵי בַּר נָשׁ וְשַׁלִּיט עֲלֵהּ לְאִתְדַּכָּאָה מְדַכְּאִין לֵהּ. בְּזִמְנָא דַּהֲוָה בֵּי מַקְדְּשָׁא קַיָּם אַקְרִיב קָרְבָּנֵהּ כָּל כַּפָּרָה דִּילֵהּ תַּלְיָא עֲלֵהּ עַד דְּאִתְחָרַט וְתָבַר לְהַהוּא רוּחַ מִגּוֹ גַּאֲוָתָה דִּילֵהּ וּמָאִיךְ לֵהּ וְדָא הוּא תְּבִירוּ דְּהַהוּא דַּרְגָא דִּמְסָאֲבָא וְכַד אִתְבַּר הַהוּא רוּחַ מְסָאֲבָא וְקָרִיב קָרְבָּנֵהּ דָּא אִיהוּ דְּאִתְקַבָּל בְּרַעֲוָא כַּדְקָא יָאוּת וְאִי לָא אִתְבַּר הַהוּא רוּחַ לָאו קָרְבָּנֵהּ כְּלוּם וּלְכַלְבֵי אִתְמַסָר דְּהָא קָרְבָּנָא דָּא לָאו דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֶלָּא מִכַּלְבֵי וּבְגִין כָּךְ זִבְחֵי אֱלֹהִים כַּדְקָא יָאוּת הוּא רוּחַ נִשְׁבָּרָה דְּיִתְבָּר הַהוּא רוּחַ מְסָאֲבָא וְלָא יִשְׁלֹט וְעַל דָּא מָאן דְּיִתְבַּר לֵהּ כַּדְקָא יָאוּת עֲלֵהּ כְּתִיב רוּחַ הוֹלֵךְ וְלֹא יָשׁוּב לֶהֱוֵי הַהוּא גַּבְרָא בְּאַבְטָחוּתָא דְּלָא יָתוּב לְגַבֵּהּ לְעָלְמִין. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב וְלֹא יָשׁוּב. לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה הַהוּא גַּבְרָא דְּלָא אִתְגָאֵי וְלָא אִתְעַנָּג בְּעִנּוּגִין דְּעָלְמָא, אֱלֹהִים לא תִבְזֶה בִּיקָרָא אִיהוּ לְגַבֵּהּ:
תרגום הזוהר צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ': כָּתוּב, הַחֵפֶץ לַה' בְּעוֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמוֹעַ בְּקוֹל ה' וְגוֹ'. אֵין רְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאָדָם יֶחֱטָא וְיַקְרִיב קָרְבָּן עַל חֶטְאוֹ, אֶלָּא קָרְבָּן שֶׁהוּא בְּלִי עָוֹן, זֶה הוּא קָרְבָּן שָׁלֵם. וְנִקְרָא שְׁלָמִים, וְגַם כֵּן קָרְבָּן תָּמִיד הוּא שָׁלֵם, וְאַף עַל פִּי שֶׁהַתָּמִיד מְכַפֵּר עַל עֲוֹנוֹת, מִכָּל מָקוֹם הוּא קָרְבָּן שָׁלֵם. רַבִּי אַבָּא פָּתַח, זִבְחֵי אֱלֹקִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה וְגוֹ'. מִקְרָא זֶה הֶעֱמִידוּ שֶׁרָצוֹן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוּא, שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה שֶׁאָדָם יָבִיא קָרְבָּן עַל חֶטְאוֹ אֶלָּא רוֹצֶה רוּחַ נִשְׁבָּרָה. וּבְנֵי אָדָם אֵינָם יוֹדְעִים מַה שֶּׁאוֹמְרִים. וְכָךְ שָׁמַעְתִּי מִן הַמָּאוֹר הַקָּדוֹשׁ, כְּשֶׁאָדָם בָּא לְהִטָּמֵא בַּעֲוֹנוֹתָיו, הוּא מַמְשִׁיךְ עָלָיו רוּחַ מִצַד הַטּוּמְאָה, וְהָרוּחַ מִתְגָאֶה עַל הָאָדָם, וְשׁוֹלֵט עָלָיו לְכָל רְצוֹנוֹ. וְצַד הַטּוּמְאָה הַהוּא, שֶׁהָרוּחַ נִמְשָׁךְ מִמֶּנּוּ, מִתְגַבֵּר בְּכֹחוֹ וּמִתְחַזֵּק וְשׁוֹלֵט עָלָיו לִרְצוֹנוֹ. בָּא אָדָם וְשׁוֹלֵט עָלָיו לְהִטָּהֵר, מְטַהֲרִין אוֹתוֹ מִלְּמַעְלָה. בִּזְמָן שֶׁהָיָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם, הַחוֹטֵא מַקְרִיב קָרְבָּנוֹ. כָּל כַּפָּרָה שֶׁלּוֹ תְּלוּיָה עָלָיו, עַד שֶׁמִּתְחָרֵט וּמְשַׁבֵּר לְאוֹתוֹ רוּחַ מִצַד הַטּוּמְאָה שֶׁמָּשַׁךְ עָלָיו בְּחֶטְאוֹ, מִגַּאֲוָתוֹ, וּמַשְׁפִּילוֹ. וְזֶה הוּא שְׁבִירָה לְאוֹתוֹ מַדְרֵגַת הַטּוּמְאָה, שֶׁהָרוּחַ נִמְשָׁךְ מִמֶּנָּהּ, וּכְשֶׁנִּשְׁבָּר אוֹתוֹ רוּחַ הַטּוּמְאָה, וּמַקְרִיב קָרְבָּנוֹ, זֶה הוּא קָרְבָּן הַמְּקוּבָּל בְּרָצוֹן כָּרָאוּי. וְאִם אוֹתוֹ רוּחַ הַטּוּמְאָה, אֵינוֹ נִשְׁבָּר, אֵין קָרְבָּנוֹ כְּלוּם, וְהוּא נִמְסָר לַכְּלָבִים. כִּי קָרְבָּן זֶה אֵינוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא שֶׁל הַכְּלָבִים. וּמִשּׁוּם זֶה זִבְחֵי אֱלֹקִים כָּרָאוּי, הוּא רוּחַ נִשְׁבָּרָה, שֶׁיִּשָּׁבֵר אוֹתוֹ רוּחַ הַטּוּמְאָה, וְלֹא יִשְׁלוֹט. וְעַל כֵּן, מִי שֶׁמְּשַׁבְּרוֹ כָּרָאוּי, עָלָיו כָּתוּב, רוּחַ הוֹלֵךְ וְלֹא יָשׁוּב. אוֹתוֹ אִישׁ יִהְיֶה בָּטוּחַ שֶׁלֹּא יָשׁוּב אֵלָיו לְעוֹלָם. זֶה שֶׁאָמַר וְלֹא יָשׁוּב. לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה, אָדָם זֶה שֶׁאֵינוֹ מִתְגָאֶה וְאֵינוֹ מִתְעַנֵּג בְּתַעֲנוּגֵי הָעוֹלָם, אֱלֹקִים לֹא תִבְזֶה, כִּי הוּא בְּכָבוֹד אֶצְלוֹ.
הלכה פסוקה
הרמב"ם הלכות ברכות פרק ב
א. שָׁכַח וְלֹא הִזְכִּיר בְּשַׁבָּת אוֹ בְּיוֹם טוֹב קְדֻשַּׁת הַיּוֹם אִם נִזְכַּר קדֶם שֶׁיַּתְחִיל בִּבְרָכָה רְבִיעִית בְּשַׁבָּת אוֹמֵר בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר נָתַן מְנוּחָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל לְאוֹת וְלִבְרִית קדֶשׁ בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת. בְּיוֹם טוֹב אוֹמֵר בָּרוּךְ אֲשֶׁר נָתַן יָמִים טוֹבִים לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים. וּמַתְחִיל בִּבְרָכָה רְבִיעִית וְגוֹמְרָהּ. וְאִם נִזְכַּר אַחַר שֶׁהִתְחִיל בִּבְרָכָה רְבִיעִית פּוֹסֵק וְחוֹזֵר לְרֹאשׁ שֶׁהוּא בִּרְכַּת הַזָּן: ב. בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים שָׁכַח וְלֹא אָמַר יַעֲלֶה וְיָבֹא אִם נִזְכַּר קדֶם שֶׁהִתְחִיל בְּרָכָה רְבִיעִית אוֹמֵר בָּרוּךְ אֲשֶׁר נָתַן רָאשֵׁי חֳדָשִׁים לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן וְאֵינוֹ חוֹתֵם בָּהּ וּמַתְחִיל בִּבְרָכָה רְבִיעִית וְגוֹמְרָהּ. וְאִם נִזְכַּר אַחַר שֶׁהִתְחִיל בִּבְרָכָה רְבִיעִית גּוֹמֵר אוֹתָהּ וְאֵינוֹ חוֹזֵר וְכֵן בְּחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד. וּבַחֲנֻכָּה וּבְפוּרִים אִם שָׁכַח וְלֹא הִזְכִּיר הָעִנְיָן בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן אֵינוֹ חוֹזֵר:
מוסר
ספר חסידים סימן קפ קפא קפב
אַל יֵשֵׁב אָדָם בְּמָקוֹם שֶׁאוֹכְלִים כְּשֶׁיֵּשׁ לָהֶם בֹּשֶׁת: אֶחָד חִלֵּל שַׁבָּת וְהָיָה נוֹשֵׂא אֶת כַּסְפּוֹ בָּא לִפְנֵי חָכָם לְהוֹרוֹת לוֹ תְּשׁוּבָה אָמַר לֵהּ: הַכֶּסֶף אוֹ שָׁוְיוֹ חַלֵּק לַעֲנִיִּים שֶׁמִּתְבַּיְּשִׁים לְקַבֵּל צְדָקָה וְלֹא רָצָה לָתֵת וְגַם הֶחָכָם לֹא אָמַר לוֹ תְּשׁוּבָה אַחֶרֶת: מַעֲשֶׂה בְּחָסִיד אֶחָד שֶׁהָיָה אֶחָד מְבַיְּשׁוֹ וּמְדַבֵּר לוֹ דְּבָרִים רָעִים אָמְרוּ לוֹ הַקָּהָל: נַעֲשֶׂה לוֹ נְזִיפָה וְנִגְזֹר עָלָיו חֵרֶם. אָמַר לָהֶן: אַל תַּעֲשׂוּ. אָמְרוּ לוֹ: נַעֲשֶׂה בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה לַאֲחֵרִים. אָמַר לָהֶם: מִמֶּנִּי תִּלְמְדוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ שֶׁאֲנִי סוֹבֵל וְאֵינִי נוֹתֵן לָכֶם לְהִתְקוֹטֵט בִּשְׁבִיל כָּךְ כְּשֶׁתִּשְׁמְעוּ אֶת חֶרְפַּתְכֶם מִנִּי נָבָל כָּל הַיּוֹם מִקּוֹל מְחָרֵף וּמְגַדֵּף אַל תָּשִׂימוּ לֵב לְכָל דְּבָרָיו הֲרֵי כְּתִיב (במדבר יב) וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם. וּכְנֶגְדּוֹ כְּתִיב אַחֲרָיו (דברים לד): וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד וְגוֹ'. וּכְתִיב (שם יג) אַחֲרֵי ה' תֵּלֵכוּ. וּכְתִיב (ישעיה מב) הֶחֱשֵׁתִי מֵעוֹלָם אַחֲרִישׁ אֶתְאַפָּק:
שופטים יום שני
תורה
יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו"ד דשם ב"ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:
(ב) כִּי יִמָּצֵא בְקִרְבְּךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֶת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַעֲבֹר בְּרִיתוֹ: אֲרֵי יִשְׁתְּכַח בֵּינָךְ בַּחֲדָא מִקִרְוָיךְ דַיְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ גְבַר אוֹ אִתְּתָא דִי יַעְבֵּד יָת דְבִישׁ קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ לְמֶעְבַּר עַל קְיָמֵהּ:
רש"י לעבר בריתו. אשר כרת אתכם שלא לעבוד עבודה זרה:
(ג) וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחוּ לָהֶם וְלַשֶּׁמֶשׁ אוֹ לַיָּרֵחַ אוֹ לְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי: וַאֲזַל וּפְלַח לְטַעֲוַת עַמְמַיָא וּסְגִיד לְהוֹן וּלְשִׁמְשָׁא אוֹ לְסִיהֲרָא אוֹ לְכָל חֵילֵי שְׁמַיָא דִי לָא פַקֵדִית:
רש"י אשר לא צויתי. לעבדם:
(ד) וְהֻגַּד לְךָ וְשָׁמָעְתָּ וְדָרַשְׁתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל: וְיִתְחַוֵי לָךְ וְתִשְׁמַע וְתִתְבַּע יָאוּת וְהָא קֻשְׁטָא כֵּוַן פִּתְגָמָא אִתְעֲבִידַת תּוֹעֶבְתָּא הָדָא בְּיִשְׂרָאֵל:
רש"י נכון. מכון העדות:
(ה) וְהוֹצֵאתָ אֶת הָאִישׁ הַהוּא אוֹ אֶת הָאִשָּׁה הַהִוא אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה אֶל שְׁעָרֶיךָ אֶת הָאִישׁ אוֹ אֶת הָאִשָּׁה וּסְקַלְתָּם בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ: וְתַפֵּק יָת גַבְרָא הַהוּא אוֹ יָת אִתְּתָא הַהִיא דִי עֲבָדוּ יָת פִּתְגָמָא בִישָׁא הָדֵין לִתְרַע בֵּית דִינָךְ יָת גַבְרָא אוֹ יָת אִתְּתָא וְתִרְגְמִנוּן בְּאַבְנַיָא וִימוּתוּן:
רש"י והוצאת את האיש ההוא. אל שעריך וגו' . המתרגם אל שעריך, לתרע בית דינך, טועה, שכן שנינו אל שעריך זה שער שעבד בו, או אינו אלא שער שנדון בו, נאמר שעריך למטה ונאמר שעריך למעלה (פסוק ב) מה שעריך האמור למעלה שער שעבד בו אף שעריך האמור למטה שער שעבד בו. ותרגומו לקרוך:
נביאים - ישעיה - פרק נא
(יח) אֵין מְנַהֵל לָהּ מִכָּל בָּנִים יָלָדָה וְאֵין מַחֲזִיק בְּיָדָהּ מִכָּל בָּנִים גִּדֵּלָה: לֵית דִּמְנַחֵם לָהּ מִכָּל בְּנִין דִּילֵידַת וְלֵית דְּמַתְקִיף בִּידָה מִכָּל בְּנִין דְּרַבִּיאַת: (יט) שְׁתַּיִם הֵנָּה קֹרְאֹתַיִךְ מִי יָנוּד לָךְ הַשֹּׁד וְהַשֶּׁבֶר וְהָרָעָב וְהַחֶרֶב מִי אֲנַחֲמֵךְ: תַּרְתֵּין עָקָן אָתָאָה עֲלָךְ יְרוּשְׁלֵם לָא יְכֵילֵית לְמֵיקָם כַּד אַרְבַּע יֵיתוּן עֲלָךְ בִיזָא וּתְבָרָא וְכַפְנָא וְחַרְבָּא לֵית דִּי מְנַחֲמֵיךְ אֱלָהֵין אֲנָא:
רש"י שתים הנה קראתיך . צרות כפולות שתים שתים : מי אנחמך . מי אביא לך לנחמך ולומר אף אומה פלונית היא לקתה דוגמתך :
(כ) בָּנַיִךְ עֻלְּפוּ שָׁכְבוּ בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת כְּתוֹא מִכְמָר הַמְלֵאִים חֲמַת יְהוָה גַּעֲרַת אֱלֹהָיִךְ: בְּנֵיךְ יְהוֹן מִטָּרְפִין רָמָן בְּרֵישׁ כָּל שׁוֹקַיָּא כְּמִזְרָקֵי מְצַדָּן מְלָן חֵימְתָא מִן קֳדָם יְיָ מְזוֹפִיתָא מִן קֳדָם אֱלָהֵיךְ:
רש"י עולפו . לשון עייפות כמו ( עמוס ח ) תתעלפנה הבתולות בצמא פשמי"ר בלע"ז . כתוא מכמר . הפקר כתוא זה שנפל למכמר , תוא כמו ותאו וזמר ( דברי' יד ) :
(כא) לָכֵן שִׁמְעִי נָא זֹאת עֲנִיָּה וּשְׁכֻרַת וְלֹא מִיָּיִן: בְּכֵן שִׁמְעִי כְעַן דָא מִטַּלְטַלְתָּא דְרַוְיָא מִן עָקָא וְלָא מִן חֲמָר:
רש"י ושכורת ולא מיין . שכורת מדבר אחר שלא מיין :
כתובים - תהילים - פרק מה
(ה) וַהֲדָרְךָ צְלַח רְכַב עַל דְּבַר אֱמֶת וְעַנְוָה צֶדֶק וְתוֹרְךָ נוֹרָאוֹת יְמִינֶךָ: וְשִׁיבְהוֹרָךְ סַגִי בְּגִין כֵּן תִּצְלַח לְמִרְכַּב עַל סוּסֵי מַלְכוּתָא עַל עֵסַק הֵמְנוּתָא וּקְשׁוֹט וְעִנְוְתָנוּתָא צִדְקְתָא וְיַלְפִנָךְ יְיָ לְמֶעְבַּד דְחִילָן בְּיַד יְמִינָךְ:
רש"י על דבר אמת . להורות כדת ולהתנהג בענות צדק : ותורך . התורה ודבר האמת שתעסוק בו היא תורה אותך טכסיסי המלחמה לעשות ימינך נוראות לפי שהזכיר תלמוד תורה בלשון מלחמה נופל בו ל' ימין המיומנת להלחם , ( כלומר הסדר להלחם ביד ימין ) :
(ו) חִצֶּיךָ שְׁנוּנִים עַמִּים תַּחְתֶּיךָ יִפְּלוּ בְּלֵב אוֹיְבֵי הַמֶּלֶךְ: גִּרְרָךְ שְׁלִיפִין עַמְמִין תְּחוֹתָךְ יִפְּלוּן וּבְנֵי קַשְׁתָּךְ יִשְׁתַּלְחוּן בְּלֵב סָנְאֵי מַלְכָּא:
רש"י חציך שנונים . בלב אויבי המלך שנונים אגיישוץ בלע"ז , והרי זה מקרא מסורס מצינו שהתלמידים קרוים חצים שנאמר כחצים ביד גבור כן בני הנעורים ( לקמן קכ"ז ) ותלמידי חכמים ( המזויינים ) בהלכה קרוים אויבים זה לזה לפי שעה שנאמר לא יבושו כי ידברו את אויבי' בשער ( שם ) : עמים תחתיך יפלו . בשכר התורה יפלו העובדי גלולים תחתיהם של ישראל :
(ז) כִּסְאֲךָ אֱלֹהִים עוֹלָם וָעֶד שֵׁבֶט מִישֹׁר שֵׁבֶט מַלְכוּתֶךָ: כּוּרְסֵי יְקָרָךְ יְיָ קַיָים לְעָלְמֵי עַלְמִין חוּטְרָא תְרֵצְתָּא חוּטְרָא דְמַלְכוּתָךְ:
רש"י כסאך אלהים . כסאך שר ושופט לעולם ועד כענין שנאמר נתתיך אלהים לפרעה ( שמות ו' ) ולמה בשביל ששבט מישור שבט מלכותך שמשפטיך אמת וראוי אתה למלוך :
(ח) אָהַבְתָּ צֶּדֶק וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע עַל כֵּן מְשָׁחֲךָ אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן מֵחֲבֵרֶיךָ: מְטוּל דִי רִחַמְתָּ צִדְקָתָא וּסְנֵיתָא רִשְׁעָא מְטוּל הֵיכְנָא רַבּיָךְ יְיָ אֱלָהָךְ מִשְׁחָא דְחֶדְוָא יַתִּיר מִן חַבְרָךְ:
רש"י משחך וגו' שמן ששון . כל לשון גדולה נופל עליה ל' משיחת שמן כדת המלכים :
משנה ביצה פרק א
א. בֵּיצָה שֶׁנּוֹלְדָה בְּיוֹם טוֹב, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, תֵּאָכֵל. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, לֹא תֵּאָכֵל. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שְׂאוֹר בְּכַזַּיִת וְחָמֵץ בְּכַכּוֹתֶבֶת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, זֶה וָזֶה בְּכַזַּיִת:
ברטנורה (א) ביצה שנולדה ביום טוב. [ביום טוב] שלאחר שבת עסקינן. וטעמייהו דבית הלל דאמרו לא תאכל, משום דכל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה, ונמצאת שבת מכינה ליום טוב, והתורה אמרה (שמות טז) והיה ביום הששי והכינו, וסתם ששי חול הוא, וחול מכין לשבת, וחול מכין ליום טוב, דיום טוב נמי אקרי שבת, ואין יום טוב מכין לשבת ולא שבת מכינה ליום טוב. והכנה כי הך דביצה אע"ג דבידי שמים היא מקריא הכנה. ומיהו, שבת ויום טוב דחשיבי, בעי סעודתן הזמנה בחול ואין אחד מהן מכין לחברו אפילו בהכנה דבידי שמים. אבל סעודת חול לא חשיבא ולא בעיא הזמנה, הלכך באחד בשבת בעלמא שאינו יום טוב לית לן למיסר ביצה שנולדה בו לפי שנגמרה בשבת, דסעודת חול לא אצרכה רחמנא זימון מבעוד יום. ואסרו ביצה שנולדה בכל יום טוב ואע"פ שאינו אחר שבת, גזירה משום יום טוב שאחר שבת. וכן אסרו ביצה שנולדה בכל שבת לגומעה חיה, גזירה משום שבת שאחר יום טוב. ושבת ויום טוב הסמוכים זה לזה, ביצה שנולדה בזה אסורה בזה. וכן שני ימים טובים של ראש השנה. אבל שני ימים טובים של גליות דממה נפשך אחד מהם חול, ביצה שנולדה בזה מותרת בזה: שאור בכזית. לענין אכילה כולי עלמא לא פליגי דזה וזה בכזית, מדפתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ, שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת (שמות יב), לומר לך זהו שאור וזהו חמץ כזה כן זה. כי פליגי, לענין ביעור, בית שמאי סברי מדכתב רחמנא לתרוייהו שאור וחמץ ולכתוב חמץ שאין חמוצו קשה ואפילו הכי חייב לבער וקל וחומר לשאור שחימוצו קשה, אלא שמע מינה שיעורו: של זה לא כשיעורו של זה, ולא ילפינן ביעור מאכילה. ובית הלל סברי, זה וזה בכזית, דילפינן ביעור מאכילה. ומשום דהנך תלת מילי מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל גבי יום טוב, תנא להו הכא גבי הדדי: בככותבת. תמרה:
ב. הַשּׁוֹחֵט חַיָּה וָעוֹף בְּיוֹם טוֹב, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יַחְפּוֹר בַּדֶּקֶר וִיכַסֶה, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, לֹא יִשְׁחוֹט, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה לוֹ עָפָר מוּכָן מִבְּעוֹד יוֹם. וּמוֹדִים, שֶׁאִם שָׁחַט, שֶׁיַּחְפּוֹר בַּדֶּקֶר וִיכַסֶה. שֶׁאֵפֶר כִּירָה מוּכָן הוּא:
ברטנורה (ב) השוחט חיה ועוף. הבא לשחוט חיה ועוף ונמלך בבית דין כיצד יעשה: בית שמאי אומרים. בית דין מורין לו שישחוט לכתחלה ויחפור בדקר נעוץ שהכינו מבעוד יום, כלומר שיעקור אותו ממקום נעיצתו ויעלה עפר ויכסה. ומיירי כשהוא נעוץ בעפר תיחוח הראוי לכיסוי, שאינו מחוסר כתישה: דקר. יתד שנועצים בארץ. לשון וידקור את שניהם (במדבר כה): שאפר כירה מוכן הוא. לאו אמלתייהו דבית שמאי ובית הלל קאי, אלא מלתא באנפי נפשה הוא, והכי קאמר, ואפר כירה מוכן הוא ואינו צריך הזמנה, דדעתיה עלויה. ולא שנו אלא שהוסק מערב יום טוב, אבל הוסק ביום טוב אסור, דליכא למימר דעתיה עלויה מאתמול. ואם ראוי לצלות בו ביצה, שעדיין הוא רמץ חם, אע"פ שהוסק ביום טוב, מותר לכסות בו, איידי דמצי להפוכי ביה לצלות בו ביצה, שקיל ליה נמי ומכסה בו:
ג. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין מוֹלִיכִין אֶת הַסֻלָּם מִשּׁוֹבָךְ לְשׁוֹבָךְ, אֲבָל מַטֵּהוּ מֵחַלּוֹן לְחַלּוֹן. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, לֹא יִטּוֹל, אֶלָּא אִם כֵּן נִעְנַע מִבְּעוֹד יוֹם. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, עוֹמֵד וְאוֹמֵר זֶה וָזֶה אֲנִי נוֹטֵל:
ברטנורה (ג) אין מוליכין את הסולם משובך לשובך. בסולם של עליה כ"ע לא פליגי דאסור ובסולם של שובך נמי כשהוא מוליכו ברה"ר מודו ב"ה דאסור שהבוחה אומר לתקן גגו הוא מוליכו ועושה מלאכה ביו"ט כי פליגי שמוליכו ברה"י ואין בני אדם רואים אותו ב"ש סברי אין מוליכין שכל דבר שאסרו חכמים מפני מראית העין אפי' בחדרי חדרים אסור וב"ה מתירין אע"ג דבעלמא דינא הכי הוא הכא שרי משום שמחת יו"ט: מחלון לחלון. באותו שובך עצמו שכן דרך שובך להיות בו (מחיצות הרבה) קן לכל זוג וזוג וחלון בכל קן וקן: זה וזה אני נוטל. פלוגתייהו דב"ש וב"ה דוקא בבריכה ראשונה שדרך מגדלי יונים תמיד להניח בריכה ראשונה דהיינו שני גוזלות ראשונות שאמהות משתעשעות בהן ולא יברחו וב"ש סברי דבדבור בעלמא לא סגי דילמא כי שקיל להו למחר אתי לאמלוכי וחייס עלייהו והוי טילטול שלא לצורך אבל משנענע וממשמש בהן מבעוד יום לשחיטה ולא חס עלייהו תו לא חיישינן דחייס וב"ה סברי לא גזרינן דלמא חס עלייהו ואפי' בבריכה ראשונה:
ד. זִמֵּן שְׁחוֹרִים וּמָצָא לְבָנִים, לְבָנִים וּמָצָא שְׁחוֹרִים, שְׁנַיִם וּמָצָא שְׁלשָׁה, אֲסוּרִים. שְׁלשָׁה וּמָצָא שְׁנַיִם, מֻתָּרִים. בְּתוֹךְ הַקֵּן וּמָצָא לִפְנֵי הַקֵּן, אֲסוּרִים. וְאִם אֵין שָׁם אֶלָּא הֵם, הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִים:
ברטנורה (ד) זמן שחורים ומצא לבנים. הא מלתא דפשיטא הוא ולא אצטריך למתנייהו אלא ה"ק זימן שחורים ולבנים ומצא שחורים במקום לבנים ולבנים במקום שחורים והכי פירושא דמתני' זימן שחורים בקן זה ומצא בו לבנים זימן בשני לבנים ומצא בו שחורים מהו דתימא הני אינהו ואתהפוך אתהפוכי קמ"ל: שנים ומצא שלשה. ואינו מכיר המוכנין, כולן אסורין: שלשה ומצא שנים מותרים. האחד הלך, והשנים נשארו. ולא אמרינן כשם שהאחד הלך כן הלכו כולם והני אחריני נינהו: זימן בתוך הקן ומצא לפני הקן. ובתוך הקן לא מצא כלום, אסורים: ואם אין. באותו שובך אלא הן: הרי אלו מותרין. ואע"פ שיש שובך אחר קרוב לו בתוך חמשים אמה, אם אין אותו שובך בשורה של שובך זה בשוה אלא בקרן זוית, לא אמרינן מההוא שובך הקרוב אתו, שהגוזלות כל זמן שאינם פורחים אלא מדדין ברגליהן אינן מדדין אלא כנגד הקן שלהן בשוה, שאם רואין קניהן כשהופכין לאחוריהן מדדין ואם לאו אין מדדין:
ה. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין מְסַלְּקִין אֶת הַתְּרִיסִין בְּיוֹם טוֹב. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין אַף לְהַחֲזִיר. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין נוֹטְלִין אֶת הָעֱלִי לְקַצֵב עָלָיו בָּשָׂר. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין נוֹתְנִין אֶת הָעוֹר לִפְנֵי הַדָּרְסָן וְלֹא יַגְבִּיהֶנּוּ, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ עִמּוֹ כַּזַּיִת בָּשָׂר. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין מוֹצִיאִין לֹא אֶת הַקָּטָן וְלֹא אֶת הַלּוּלָב וְלֹא אֶת סֵפֶר תּוֹרָה לִרְשׁוּת הָרַבִּים. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין:
ברטנורה (ה) העלי. יד של עץ גדול הרבה ועגול שכותשים בו את הריפות ודומיהן. ומפני כובדו וגדלו אין תורת כלי עליו: לקצב. לחתוך: ובית הלל מתירין. משום שמחת יום טוב, ואע"פ שאין עליו תורת כלי: לפני הדורסן. שידרסו עליו בני אדם כדי שלא יפסיד: ולא יגביהנו. לטלטלו לאחר הפשטתו: ובית הלל מתירין. דאי לא שרית ליה לא שחיט כדי שלא להפסיד העור וממנע משמחת יום טוב: תריסין. מוכרי בשמים יש להן חנויות העשויות כמין תיבות ועומדות בשוק ואינן מחוברות בקרקע, ותריסין הן דלתות שסוגרין בהן פתחי אותן תיבות, ופעמים שמסלקים אותן תריסין מפתח התיבה ושוטחין עליהן הסממנין שבחנות: מתירין אף להחזיר. בתריסין שאין להם ציר כלל כולי עלמא לא פליגי דשרי אפילו לנעול בהן פתח [בית שבתוך] החצר. ובתריסין שיש להן ציר מן הצד כולי עלמא לא פליגי דאסור לנעול בהן אפילו פתחי חנויות, דדמי לבנין. כי פליגי, בתריסין שיש להן ציר באמצע כעין בליטה ותוחבין אותה בחור שבאמצע דופן פתח החנות, בית שמאי סברי גזרינן ציר באמצע אטו ציר מן הצד, ובית הלל סברי לא גזרינן בתריסי חנויות, ושרי להחזיר, משום דבעי לאפוקי תבלין ואי לא שרית ליה לאהדורי לא פתח ואתי לאמנועי משמחת יום טוב: לא את הקטן. ולא כל מידי דלאו צורך אכילה: ובית הלל מתירין. דאמרי מתוך שהותרה הוצאה לצורך אכילה, הותרה נמי שלא לצורך אכילה. והוא שיהיה בה צורך מצוה כגון הני דחשיב במתני' או צורך הנאה כגון מפתח ביתו וכיוצא בהן. לאפוקי הוצאת אבנים וכיוצא בזה דבהא מודו בית הלל דאסור:
ו. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין מוֹלִיכִין חַלָּה וּמַתָּנוֹת לַכֹּהֵן בְּיוֹם טוֹב, בֵּין שֶׁהוּרְמוּ מֵאֶמֶשׁ, בֵּין שֶׁהוּרְמוּ מֵהַיּוֹם. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי, גְּזֵרָה שָׁוָה, חַלָּה וּמַתָּנוֹת מַתָּנָה לַכֹּהֵן, וּתְרוּמָה מַתָּנָה לַכֹּהֵן, כְּשֵׁם שֶׁאֵין מוֹלִיכִין אֶת הַתְּרוּמָה, כָּךְ אֵין מוֹלִיכִין אֶת הַמַּתָּנוֹת. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל, לֹא, אִם אֲמַרְתֶּם בַּתְּרוּמָה שֶׁאֵינוֹ זַכַּאי בַּהֲרָמָתָהּ, תֹּאמְרוּ בַּמַּתָּנוֹת שֶׁזַּכַּאי בַּהֲרָמָתָן:
ברטנורה (ו) אין מוליכין חלה [ומתנות ביום טוב. אע"פ שמותר בהפרשתם, לא שרו בהולכתם, אלא תיקון עיסתו התירו לו ולא יותר: מתנות. הזרוע והלחיים והקיבה: גזירה שוה. לאו דוקא, דכולה מדרבנן גזרו משום גזירה דאין מגביהין תרומות ומעשרות ביום טוב, אלא דומיא דגזרה שוה: מתנה לכהן. מעשרים וארבע מתנות כהונה: כשם שאין מוליכין את התרומה וכו'. הך מתני' אדחיא לה בגמרא, דלא נחלקו ב"ש וב"ה שמוליכין חלה ומתנות. לא נחלקו אלא בהולכת תרומה, שב"ש אומרים אין מוליכין וב"ה אומרים מוליכין. אמרו להן ב"ש לב"ה חלה ומתנות מתנה לכהן ותרומה מתנה לכהן, כשם שמוליכין את המתנות כך מוליכין את התרומה, אמרו להם ב"ש, לא, אם אמרתם בחלה ומתנות שזכאי בהרמתן, שנתנו חכמים כח ורשות בהפרשתן לפי שהחיוב שלהן בא ביום טוב דלשין ושוחטין ביום טוב וכיון שהותרו אותן של יום טוב שרינן להו להוליך אותן שנעשו מערב יום טוב, תאמרו בתרומה שאינה זכאי בהרמתה, שהרי אי אפשר שיבוא חיוב תרומה לכרי ביום טוב לפי שאין חיוב תרומה אלא משעת מריחה בכרי ואין ממרחין ביום טוב, הלכך אין מוליכין תרומה ביום טוב:
ז. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים תַּבְלִין נִדּוּכִין בְּמָדוֹךְ שֶׁל עֵץ. וְהַמֶּלַח בַּפַּךְ, וּבְעֵץ הַפָּרוּר, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים תַּבְלִין נִדּוֹכִין כְּדַרְכָּן בְּמָדוֹךְ שֶׁל אֶבֶן, וְהַמֶּלַח בְּמָדוֹךְ שֶל עֵץ:
ברטנורה (ז) במדוך של עץ. אבל לא של אבן. ומיהו במדוך של עץ נדוכין כדרכן ואין צריך שינוי, מפני שהן מפיגין טעמן אם נדוכין מאתמול: והמלח בפך. של חרס ידוכנו: או בעץ פרור. הוא הכף שמגיסין בו הקדירה, דמלח בעי שינוי, שהיה לו לדוך מאתמול, שאינו מפיג טעמו. והלכה שהבא לדוך מלח ביו"ט מטה המדוכה על צדה ודך על ידי שינוי. והתבלין נדוכין כדרכן ואין צריכין שינוי:
ח. הַבּוֹרֵר קִטְנִית בְּיוֹם טוֹב, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, בּוֹרֵר אֹכֶל וְאוֹכֵל. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, בּוֹרֵר כְּדַרְכּוֹ בְּחֵיקוֹ בְּקָנוֹן וּבְתַמְחוּי, אֲבָל לֹא בְטַבְלָא וְלֹא בְנָפָה וְלֹא בִכְבָרָה. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אַף מֵדִיחַ וְשׁוֹלֶה:
ברטנורה (ח) בורר אוכל. מלקט האוכל אחד אחד מן הפסולת: בורר כדרכו בחיקו. ובלבד שלא יהיה טורח ברירת הפסולת מרובה. אבל אם טורח ברירת הפסולת מרובה על טורח ברירת האוכל כגון שהפסולת דק ביותר אע"פ שהאוכל מרובה בשיעורו על הפסולת, מודים בית הלל שבורר את האוכל ומניח את הפסולת, דלמעוטי בטרחא עדיף: אף מדיח ושולה. שמביא כלי מלא קטנית ונותן עליו מים והפסולת צף על פני המים ומסיר אותו בידו: שולה. כמו של נעלך (שמות ג). ואין הלכה כרבן גמליאל:
ט. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין מְשַׁלְּחִין בְּיוֹם טוֹב אֶלָּא מָנוֹת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מְשַׁלְּחִין בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף, בֵּין חַיִּין בֵּין שְׁחוּטִין. מְשַׁלְּחִין יֵינוֹת שְׁמָנִים וּסְלָתוֹת וְקִטְנִיּוֹת, אֲבָל לֹא תְבוּאָה, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר בִּתְבוּאָה:
ברטנורה (ט) אין משלחין ביום טוב. דורון איש לרעהו: אלא מנות. דבר מוכן שאין עשוי להניחו למחר, כגון חתיכות בשר ודגים: ובית הלל אומרים וכו'. ולא שרו בית הלל אלא לשלוח על ידי אדם אחד או שנים. אבל שלשה בני אדם או יותר נושאי מנחה אסור, דאוושא מלתא טובא ונראין כמוליכין למכור בשוק: אבל לא תבואה. שאינה ראויה לאכילה שהרי צריכה טחינה ואין טוחנין ביום טוב: ור' שמעון מתיר בתבואה. שיכול לכתשה במכתשת קטנה ויבשלה מעשה קדירה. ואין הלכה כר' שמעון:
י. מְשַׁלְּחִין כֵּלִים, בֵּין תְּפוּרִין בֵּין שֶׁאֵינָן תְּפוּרִין, וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן כִּלְאַיִם, וְהֵן לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד, אֲבָל לֹא סַנְדָּל הַמְסֻמָּר וְלֹא מִנְעָל שֶׁאֵינוֹ תָפוּר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף לֹא מִנְעָל לָבָן, מִפְּנֵי שֶׁצָרִיךְ אֻמָּן. זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁנֵּאוֹתִין בּוֹ בְיוֹם טוֹב, מְשַׁלְּחִין אוֹתוֹ:
ברטנורה (י) משלחין כלים תפורין. דחזו למלבוש. ושאינן תפורין חזו לאכסויי: כלאים. כשהן קשין שאין מחממין, מותר לשכב עליהם: סנדל המסומר. של עץ מחופה מסמרים. שגזרו חכמים עליו שלא לנעלו בשבת ויו"ט, משום מעשה שהיה שנהרגו הרוגי מלכות על ידו, כמבואר במסכת שבת פרק במה אשה יוצאה (דף ס): ולא מנעל שאינו תפור. ואפילו הוא מחובר ביתדות של עץ וכיוצא בהן: אף לא מנעל לבן. באתריה דר' יהודה לא היו נועלים מנעל לבן עד שמשחירין אותו: שצריך אומן. להשחירו: כל שנאותין בו. הכי קאמר, כל שנאותין בו בחול כמות שהוא ואינו צריך למלאכה אחרת, אע"פ שאין נאותין בו ביום טוב כגון תפילין שבחול לובשין אותן כמות שהן וביום טוב אין לובשין אותן, משלחין אותן ביום טוב:
גמרא ביצה דף יד ע"ב
בֵּין תְּפוּרִים וְכוּ'. בִּשְׁלָמָא תְּפוּרִים חֲזוּ לְמַלְבּוּשׁ שֶׁאֵין תְּפוּרִים נָמֵי חֲזוּ לְכִסּוּיֵי אֶלָּא כִּלְאַיִם. לְמַאי חֲזוּ, וְכִי תֵּימָא חֲזוּ לְמֵימָךְ תּוּתֵהּ וְהַתַּנְיָא (ויקרא יט) לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ. אֲבָל אַתָּה יָכוֹל לְהַצִיעוֹ תַּחְתֶּיךָ, אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים: אָסוּר לַעֲשׂוֹת כֵּן שֶׁמָּא תִּכָּרֵךְ לוֹ נִימָא עַל בְּשָׂרוֹ. וְכִי תֵּימָא דְּמַפְסִיק מִידֵי דְּבֵינֵי בֵּינֵי. וְהָאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן שָׁאוּל אָמַר רַבִּי מִשּׁוּם קְהָלָא קַדִּישָׁא דְּבִירוּשָׁלַיִם אֲפִלּוּ עֶשֶׂר מַצָעוֹת זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ וְכִלְאַיִם תַּחְתֵּיהֶן אָסוּר לִישָׁן עֲלֵיהֶם, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ אֶלָּא בְּוִילוֹן וְהָאָמַר עוּלָא וִילוֹן טָמֵא מִפְּנֵי שֶׁהַשַּׁמָּשׁ מִתְחַמֵּם כְּנֶגְדּוֹ אֶלָּא בְּקָשִׁין. וְכִי הָא דְּאָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ הַאי נַמְטָא גַּמְדָּא דְּנָרָשׁ שַׁרְיָא. אָמַר רַב פַּפָּא עַרְדָּלַיִן אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם כִּלְאַיִם אָמַר רָבָא הָנֵי צְרָרֵי דִּפְשִׁיטֵי אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם כִּלְאַיִם. דְּבִזָרְנֵי יֵשׁ בָּהֶם מִשּׁוּם כִּלְאַיִם. רַב אָשֵׁי אָמַר אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם כִּלְאַיִם לְפִי שֶׁאֵין דֶּרֶךְ חִמּוּם בְּכָךְ:
רש"י למימך. לכפלה: שמא תכרך לו נימא. ויש נימין גדולים וגסים ומחמם במקומה ועובר משום לא תלבש שעטנז, א"נ נימא בעלמא כיון דעיקר הבגד מהנהו ומחממו מלמטה הוי ליה הא לבישה דאית בה הנאה: דמפסיק מידי. שנותן בגד אחר ביניהם: אסור לישן עליהם. מדרבנן: בוילון. שראוי לפרסו כנגד הפתח: וילון טמא. מקבל טומאה ולא עשאוה כאחד ממחיצות הבית שאינן מקבלות טומאה: מתחמם כנגדו. מעטף בשוליו לפיכך יש תורת כלי עליו וכיון דמתחמם כנגדו אסור לעשותו כלאים: בקשין. קשין שאין מתחממין מותר לישב עליהם: גמדא. קשה דבר שהוא כווץ נעשה קשה: דנרש. שם מקום: שריא. לישיבה שאינו מתחמם: צררי דפשיטי כו'. בגד כלאים שצוררין בו מעות מותר לתתן בחיקו שהמעות מקשין אותו ואינו מחמם: בזרני. שצרור בהם זרעים: יש בהם משום כלאים. ואסור לתתן בתוך חיקו: ערדלאים. שרגילין ללבשן תחת מנעליהן ותולה עליהן עור של תישים מעובדין תחת קרקעיתן כנגד העקב של רגל ויש עושין אותן של צמר וקורין אותן נמטי:
זוהר וארא דף כ"ו ע"ב
פָּתַח רַבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים הַאי קְרָא הָכִי מִבְעֵי לֵהּ וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ (אֶלָּא זַכָּאָה הוּא מָאן דְּיִשְׁתַּדָּל כְּאוֹרָיְתָא). תּוּ (תָּא חֲזִי) וַהֲשֵׁבוֹתָ אֶל לִבְּךָ מִבְעֵי לֵהּ. אֶלָּא אָמַר מֹשֶׁה אִי אַתְּ בָּעֵי לְמֵיקָם עַל דָּא וּלְמִנְדַּע כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ וּכְדֵין תִּנְדַּע לֵהּ. לְבָבֶךָ יֵצֶר טוֹב וְיֵצֶר רָע דְּאִתְכְּלִיל דָּא בְּדָא וְאִיהוּ חַד. כְּדֵין תִּשְׁכַּח כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים דְּהָא אִתְכְּלִיל דָּא בְּדָא וְאִיהוּ חַד. וְעַל דָּא וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ לְמִנְדַּע מִלָּה. תּוּ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר חַיָּבִין עָבְדִין פְּגִימוּתָא לְעֵלָּא. מַאי פְּגִימוּתָא דִּשְׂמָאלָא לָא אִתְכְּלִיל בִּימִינָא. דְּיֵצֶר רָע לָא אִתְכְּלִיל בְּיֵצֶר טוֹב בְּגִין חוֹבַיְהוּ דִּבְנֵי נָשָׁא. וּפְגִימוּ לָא עָבְדֵי אֶלָּא לוֹן מַמָּשׁ. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (דברים לב) שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם. כִּבְיָכוֹל עָבְדֵי וְלָא עָבְדֵי. עָבְדֵי דְּלָא אִתְמַשָּׁךְ עֲלַיְהוּ בִּרְכָן דִּלְעֵילָא כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר. וְלָא עָבְדֵי דְּהָא שְׁמַיָּא נָטְלֵי לוֹן לְגַרְמַיְהוּ בִּרְכָאן מַה דְּיִצְטְרִיךְ. וְלָא נָטְלֵי לַאֲמְשָׁכָא לְתַתָּא וַדַּאי מוּמָם דְּאִנּוּן חַיָּבִין אִיהִי תוּ לוֹ בְּוָא"ו דְּלָא אִתְכְּלִיל יְמִינָא בִּשְׂמָאלָא בְּגִין דְּלָא יִתְמַשְּׁכוּן בִּרְכָאן לְתַתָּאֵי לֹא בְּאָלֶ"ף דְּהָא לָא נָטְלֵי לְאִתְמַשְּׁכָא לְתַתָּא. מָאן גָּרִים דָּא. בְּגִין דְּחַיָּבִין מַפְרִישִׁין יֵצֶר רָע מִיֵּצֶר טוֹב. וּמִתְדַבְּקָן בְּיֵצֶר רָע. רַבִּי אַבָּא פָּתַח וְאָמַר וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ. כְּהַאי גַּוְנָא. הָכָא אִתְרְמִיז יִחוּדָא קַדִּישָׁא וְאַזְהָרָה הוּא לְבַר נָשׁ לְיַחֲדָא שְׁמָא קַדִּישָׁא כַּדְקָא יָאוּת בִּרְחִימוּ עִלָּאָה בְּכָל לְבָבְךָ דָּא יְמִינָא וּשְׂמָאלָא (נ"א קַדִּישָׁא) דְּאִקְרֵי יֵצֶר טוֹב וְיֵצֶר רָע. וּבְכָל נַפְשְׁךָ דָּא נֶפֶשׁ דָּוִד דְּאִתְיְהִיבַת בֵּינַיְהוּ. וּבְכָל מְאֹדֶךָ לְאַכְלָלָא לוֹן לְעֵלָּא בַּאֲתַר דְּלֵית בֵּהּ שִׁיעוּרָא הָכָא הוּא יִחוּדָא שְׁלִים לְמִרְחָם לֵהּ לְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כַּדְקָא יָאוּת:
תרגום הזוהר פָּתַח רַבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר, וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבוֹתָ אֶל לְבָבֶךְ כִּי הַוָּיָ"ה הוּא הָאֱלֹקִים. שׁוֹאֵל, מִקְרָא זֶה הָיָה צָרִיךְ לוֹמָר, וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹקִים, וְלִבְסוֹף, וַהֲשֵׁבוֹתָ אֶל לְבָבֶךְ. וְעוֹד, וַהֲשֵׁבוֹתָ אֶל לִבְּךְ, הָיָה צָרִיךְ לוֹמָר, וְלֹא לְבָבֶךְ. אֶלָּא אָמַר מֹשֶה, אִם אַתָּה רוֹצֶה לַעֲמֹד עַל זֶה וְלָדַעַת כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹקִים, אָז, וַהֲשֵׁבוֹתָ אֶל לְבָבֶךְ, וְתֵדַע זֶה, כִּי לְבָבֶךְ פֵּרוּשׁוֹ, שֶׁיֵּצֶר הַטּוֹב וְיֵצֶר הָרַע, הַשּׁוֹכְנִים בַּלֵּב, נִכְלְלוּ זֶה בָּזֶה, וְהֵם אֶחָד. וְאָז תִּמְצָא כִּי הַוָּיָה הוּא הָאֱלֹקִים, כִּי נִכְלְלוּ זֶה בָּזֶה, וְהוּא אֶחָד. לָכֵן הִקְדִּים הַכָּתוּב, וַהֲשֵׁבוֹתָ אֶל לְבָבֶךְ, לָדַעַת עַל יָדוֹ אֶת הַדָּבָר, שֶׁיְיָ הוּא הָאֱלֹקִים. עוֹד אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, הָרְשָׁעִים עוֹשִׂים פְּגָם לְמַעְלָה עַל יְדֵי מַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים. מַהוּ הַפְּגָם. הוּא, כִּי הַשְׂמֹאל אֵינוֹ נִכְלָל בַּיָּמִין לְמַעְלָה, אֶלָּא שׁוֹלֵט בַּדִּין בִּפְנֵי עַצְמוֹ. שֶׁהוּא מִשּׁוּם שֶׁהַיֵּצֶר הָרַע לְמַטָּה אֵינוֹ נִכְלָל בַּיֵּצֶר הַטּוֹב מֵחֲמַת הַחַטָּאִים שֶׁל בְּנֵי אָדָם וְאֵינָם עוֹשִׂים פְּגָם לְמַעְלָה, אֶלָּא לְעַצְמָם מַמָּשׁ. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר, שִׁחֵת לוֹ לֹא בָנָיו מוּמָם, הַיְנוּ כִּבְיָכוֹל עוֹשִׂים פְּגָם וְאֵינָם עוֹשִׂים פְּגָם: עוֹשִׂים, הַיְנוּ שֶׁגּוֹרְמִים, שֶׁלֹּא יִמָּשְׁכוּ עֲלֵיהֶם הַבְּרָכוֹת שֶׁל מַעְלָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר. וְלֹא עוֹשִׂים, מִשּׁוּם שֶׁהַשָּׁמַיִם, מְקַבְּלִים לְעַצְמָם בְּרָכוֹת וְשֶׁפַע כַּמָּה שֶׁצְרִיכִים, אֶלָּא שֶׁאֵינָם מְקַבְּלִים שֶׁפַע לְהַמְּשִׁיךְ לְמַטָּה, וַדַּאי מוּמָם שֶׁל אֵלּוּ הָרְשָׁעִים הוּא. עוֹד יֵשׁ לְפָרֵשׁ, לוֹ עִם ו' פֵּרוּשׁוֹ, שֶׁלֹּא נִכְלָל הַיָּמִין בַּשְׂמֹאל, לְמַעְלָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּמָּשַׁכְנָה בְּרָכוֹת לְמַטָּה וְעַל זֶה נֶאֱמַר שִׁחֵת לוֹ עִם ו'. לֹא עִם א' כָּתוּב, שֶׁאֵינָם מְקַבְּלִים בְּרָכוֹת לְהַמְּשִׁיךְ אֶל הַתַּחְתּוֹנִים. מִי גָּרַם זֶה. הוּא בִּשְׁבִיל שֶׁהָרְשָׁעִים מַפְרִידִים הַיֵּצֶר הָרַע מִיֵּצֶר הַטּוֹב. וּמִתְדַבְּקִים בַּיֵּצֶר הָרַע. רַבִּי אַבָּא פָּתַח וְאָמַר, וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ אֱלֹקֶיךְ בְּכָל לְבָבְךְ וּבְכָל נַפְשְׁךְ וּבְכָל מְאֹדֶךְ, כְּעֵין זֶה, גַּם כָּאן נִרְמָז יִחוּד הַקָּדוֹשׁ, וְאַזְהָרָה הוּא לָאָדָם לְיַחֵד אֶת הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ כָּרָאוּי, בְּאַהֲבָה עֶלְיוֹנָה. בְּכָל לְבָבְךְ: הַיְנוּ בִּשְׁנֵי יְצָרֶיךְ, זֶהוּ יָמִין וּשְׂמֹאל שֶׁנִּקְרָא יֵצֶר הַטּוֹב וְיֵצֶר הָרַע. וּבְכָל נַפְשְׁךְ, זֶהוּ נֶפֶשׁ דָּוִד שֶׁנִּתְּנָה בֵּינֵיהֶם. וּבְכָל מְאֹדֶךְ, הַיְנוּ לִכְלל אוֹתָם, הַיָּמִין וְהַשְׂמֹאל, לְמַעְלָה, בַּמָּקוֹם שֶׁאֵין בּוֹ שִׁעוּר. כָּאן הוּא הַיִּחוּד הַשָּׁלֵם לֶאֱהוֹב אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּמוֹ שֶׁצָרִיךְ:
הלכה פסוקה
הרמב"ם הלכות ברכות פרק ב-ג
א. מִי שֶׁאָכַל וְשָׁכַח וְלֹא בֵּרֵךְ. אִם נִזְכַּר קדֶם שֶׁיִּתְעַכֵּל הַמַּאֲכָל שֶׁבְּמֵעָיו חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ. נִתְעַכֵּל הַמָּזוֹן בְּמֵעָיו אֵינוֹ חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ לָכֵן אִם נֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְלֹא יָדַע אִם בֵּרֵךְ אוֹ אִם לֹא בֵּרֵךְ חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ. וְהוּא שֶׁלֹּא נִתְעַכֵּל הַמָּזוֹן שֶׁבְּמֵעָיו: ב. חֲמִשָּׁה מִינִין הֵן: הַחִטִּין וְהַשְּׂעוֹרִין וְהַכֻּסְמִין וְשִׁבֹּלֶת שׁוּעָל וְשִׁיפוֹן. הַכֻּסְמִין מִמִּין הַחִטִּין וְשִׁבֹּלֶת שׁוּעָל וְשִׁיפוֹן מִמִּין הַשְּׂעוֹרִין. וַחֲמִשָּׁה מִינִין הָאֵלּוּ כְּשֶׁהֵן שִׁבֳּלִים נִקְרָאִים תְּבוּאָה בְּכָל מָקוֹם וְאַחַר שֶׁדָּשִׁין וְזוֹרִין אוֹתָן נִקְרָאִין דָּגָן וּכְשֶׁטּוֹחֲנִין אוֹתָן וְלָשִׁין אֶת קִמְחָן וְאוֹפִין אוֹתָן נִקְרָאִים פַּת. וְהַפַּת הַנַּעֲשֶׂה מֵאֶחָד מֵהֶן הִיא הַנִּקְרֵאת פַּת בְּכָל מָקוֹם בְּלֹא לִוּוּי: