פרשת ראה
ראה יום ראשון
תורה
יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו"ד דשם ב"ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:
(כו) רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה: חֲזֵי דִי אֲנָא יָהֵב קֳדָמֵיכוֹן יוֹמָא דֵין בִּרְכָן וּלְוָטִין:
רש"י ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה. האמורות בהר גרזים ובהר עיבל:
(כז) אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם: יָת בִּרְכָן דִי תְקַבְּלוּן לְפִקוּדַיָא דַיְיָ אֳלָהֲכוֹן דִי אֲנָא מְפַקֵד יָתְכוֹן יוֹמָא דֵין:
רש"י את הברכה. על מנת אשר תשמעו:
(כח) וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם: וּלְוָטִין אִם לָא תְקַבְּלוּן לְפִקוּדַיָא דַיְיָ אֱלָהֲכוֹן וְתִסְטוּן מִן אָרְחָא דִי אֲנָא מְפַקֵד יָתְכוֹן יוֹמָא דֵין לִמְהַךְ בָּתַר טַעֲוַת עַמְמַיָא דִי לָא יְדַעְתּוּן:
רש"י מן הדרך אשר אנכי מצוה אתכם היום ללכת וגו' . הא למדת שכל העובד עבודה זרה הרי הוא סר מכל הדרך שנצטוו ישראל. מכאן אמרו כל המודה בעבודה זרה ככופר בכל התורה כלה:
(כט) וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָתַתָּה אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִים וְאֶת הַקְּלָלָה עַל הַר עֵיבָל: וִיהֵי אֲרֵי יָעֵלִנָךְ יְיָ אֱלָהָךְ לְאַרְעָא דִי אַתְּ עָלֵל תַּמָן לְמֵירְתַהּ וְתִתֵּן יָת מְבָרְכַיָא עַל טוּרָא דִגְרִזִין וְיָת מְלַטְטַיָא עַל טוּרָא דְעֵיבָל:
רש"י ונתתה את הברכה. כתרגומו ית מברכיא, את המברכים: על הר גרזים. כלפי הר גרזים, הופכין פניהם ופתחו בברכה, ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה וגו' . כל הארורים שבפרשה אמרו תחלה בלשון ברוך, ואחר כך הפכו פניהם כלפי הר עיבל ופתחו בקללה:
(ל) הֲלֹא הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן אַחֲרֵי דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ בְּאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּעֲרָבָה מוּל הַגִּלְגָּל אֵצֶל אֵלוֹנֵי מֹרֶה: הֲלָא אִנוּן בְּעִבְרָא דְיַרְדְנָא אֲחוֹרֵי אֹרַח מַעֲלָנֵי שִׁמְשָׁא בְּאַרְעָא כְּנַעְנָאָה דְיָתֵב בְּמֵישְׁרָא לָקֳבֵל גִלְגְלָא בִּסְטַר מֵישְׁרֵי מֹרֶה:
רש"י הלא המה. נתן בהם סימן: אחרי. אחרי העברת הירדן הרבה והלאה למרחוק. וזהו לשון אחרי. כל מקום שנאמר אחרי, מפלג הוא: דרך מבוא השמש. להלן מן הירדן לצד מערב. וטעם המקרא מוכיח שהם שני דברים, שננקדו בשני טעמים, אחרי, נקוד בפשטא, ודרך, נקוד במשפל והוא דגש, ואם היה אחרי דרך, דבור אחד, היה נקוד אחרי, במשרת, בשופר הפוך, ודרך, בפשטא ורפה: מול הגלגל. רחוק מן הגלגל: אלוני מרה. שכם הוא, שנאמר (בראשית יב, ו) עד מקום שכם עד אלון מרה:
(לא) כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ: אֲרֵי אַתּוּן עָבְרִין יָת יַרְדְנָא לְמֵעַל לְמֵירַת יָת אַרְעָא דַיְיָ אֱלָהֲכוֹן יָהֵב לְכוֹן וְתֵירְתוּן יָתַהּ וְתֵיתְבוּן בַּהּ:
רש"י כי אתם עברים את הירדן וגו' . נסים של ירדן יהיו סימן בידכם שתבואו ותירשו את הארץ:
נביאים - ישעיה - פרק נד
(יא) עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים: חֲשִׁיכָתָא מְקַבְּלָא עוּלְבַּן קַרְתָּא דְאָמְרִין עֲלָהּ עַמְמַיָּא לָא תִתְנְחַם הָא אֲנָא כָּבֵשׁ בִּצְדִידָא אַבְנֵי רִצְפָּתִיךְ וַאֲשַׁכְּלְלִינִיךְ בְּאַבְנִין טָבִין:
רש"י סוערה . שלבה סוער ברובי צרות : מרביץ בפוך . רוצף רצפתך מאבני נופך :
(יב) וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח וְכָל גְּבוּלֵךְ לְאַבְנֵי חֵפֶץ: וֶאֱשַׁוֵי בְמַרְגְּלִין אָעָךְ וְתַרְעַיִךְ לְאַבְנֵי גְמַר וְכָל תְּחוּמִיךְ לְאַבְנֵי צְרוֹךְ:
רש"י כדכד . מין אבן טובה : שמשותיך . י"ת אמך ומנחם חברו עם ישמשוניה ויש פותרין ל' שמש חלונות שחמה זורחת בהן ועושין כנגדו מחיצה במיני זכוכית צבעים לנוי ומדרש תהלים פותר שמשותיך ושמש ומגן ( תהלים פד ) שיני החומה : לאבני אקדח . י"ת לאבני גמר גומרין תרגום גחלים פתר אקדח לשון קדחי אש והם מין אבנים טובות בוערות כלפידי' והוא קרבונקל"א לשון גחלת ויש פותרין ל' מקדח אבנים גדולות שכל חלל הפתח קדוח בתוכו והמזוזות והמפתן והסף כולן מתוך האבן הם : לאבני חפץ . לאבני צרוך :
(יג) וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי יְהוָה וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ: וְכָל בָּנַיִךְ אַלְפִין בְּאוֹרָיְתָא דַיְיָ וְסַגֵי יְהֵי שְׁלָם בְּנָךְ: (יד) בִּצְדָקָה תִּכּוֹנָנִי רַחֲקִי מֵעֹשֶׁק כִּי לֹא תִירָאִי וּמִמְּחִתָּה כִּי לֹא תִקְרַב אֵלָיִךְ: בְּזָכוּתָא תִּתַּקְנִין אִתְרַחֲקִי מֵעוּשְׁקָא אֲרֵי לָא תִדְחֲלִין וּמִתְּבִירָא אֲרֵי לָא יֵעוּל עֲלָךְ:
רש"י רחקי מעושק . כמו ( לעיל נב ) התנערי מעפר תרחקי מן העושקי' אותך ( רחקי מעושק תרחק מלעשוק בני אדם כדרך שעושים רשעים שאוספי' ממון מגזל אבל אתם לא תצרכו לגזול כי לא תיראו מדלות ועניות וממחתה כי לא תבא ולא תקר' אליך אברבנאל ) ( בצדקה שתעשה תהיה נכונה בגאולת עולם ותהיה רחוקה מעושק בני אדם כי לא תראי אפי' פחד ויראה לא יהיה לך מהם ותהיה רחוקה ממחתה שלא תקרב אליך , איל"ה שלוח' ) :
(טו) הֵן גּוֹר יָגוּר אֶפֶס מֵאוֹתִי מִי גָר אִתָּךְ עָלַיִךְ יִפּוֹל: הָא אִתְכַּנָשָׁא אִתְכַּנְשׁוּן לִיךְ גַּלְוַת עַמִּיךְ לְסוֹפָא מַלְכֵי עַמְמַיָּא דְמִתְכַּנְּשִׁין לַאֲעָקָא לֵיךְ יְרוּשְׁלֵם בְּגַוִיךְ יִתְרְמוּן:
רש"י הן גור יגור אפס מאותי . הן ירא יירא ויגור מגזרת רעו' אותו שאין אני עמו הוא שעיר : מי גר אתך . מי אשר נאסף עליך למלחמה , או מי גר מי שנתגרה בך , ורבותינו פירשוהו בגרים לומ' שאין מקבלי' גרים לימות משיחנו ואף בפשוטו של מקרא יתכן מי שנעשו גרים אתך בעניותך עליך יפול בעשירותך כמו על פני כל אחיו נפל ( בראשית כה ) :
(טז) (הן) הִנֵּה אָנֹכִי בָּרָאתִי חָרָשׁ נֹפֵחַ בְּאֵשׁ פֶּחָם וּמוֹצִיא כְלִי לְמַעֲשֵׂהוּ וְאָנֹכִי בָּרָאתִי מַשְׁחִית לְחַבֵּל: הָא אֲנָא בָּרֵית נַפָּחָא נָפַח נוּר בִּשְׁחוֹרִין וּמַפִּיק מָנָא לְצוֹרְכֵיהּ וַאֲנָא בָּרֵית מְחַבְּלָא לְחַבָּלָא:
רש"י הנה אנכי . אשר בראתי חרש המתקן כלי ואני אשר בראתי משחית המחבלו כלו' אני הוא שגריתי בך את האוי' אני הוא שהתקנתי לו פורעניות : ומוציא כלי למעשהו . לצורך גומרו כל צורכו :
כתובים - תהילים - פרק ז
(ז) קוּמָה יְהוָה בְּאַפֶּךָ הִנָּשֵׂא בְּעַבְרוֹת צוֹרְרָי וְעוּרָה אֵלַי מִשְׁפָּט צִוִּיתָ: קוּם יְיָ בְּתוּקְפָךְ אִתְנַטַל בְּרוּגְזָא עַל מְעִיקַי וְסַרְהֵיב לִי דִּינָא דִי פַּקֵדְתָּא:
רש"י קומה ה' באפך . על שונאי כגון ישבי ואחיו ופלשתים שלא אמסר בידם : הנשא . התפאר להראות נקמת עברה בהתעברך עליהם : ועורה אלי . שאוכל לעשות בהם משפט נקמה אשר צוית והיכן צוית תרועם בשבט ברזל ( לעיל ב ) ואיבתי את אויביך ( שמות כג ) זה מצאתי במדרש :
(ח) וַעֲדַת לְאֻמִּים תְּסוֹבְבֶךָּ וְעָלֶיהָ לַמָּרוֹם שׁוּבָה: וּכְנִישַׁת אֻמַּיָּא תַּחְזְרִינָךְ וְאַמְטֻלְתָּהָא לְבֵי שְׁכִינְתָּךְ תּוּב:
רש"י ועדת לאמים תסובבך . אם יחזרו אחריך להושיעם אל תשמע לקולם , התרחק מעליהם ושוב ושב במקומך במרום רפיש"א בלעז ד"א למרום שובה להראות להם שידך עליונה :
(ט) יְהוָה יָדִין עַמִּים שָׁפְטֵנִי יְהוָה כְּצִדְקִי וּכְתֻמִּי עָלָי: מֵימְרָא דַּיָיְ יְדִין עַמְמַיָּא דוֹן יָתִי יְיָ כִּזְכוּתִי וּכְשַׁלְמוּתִי פְּרַע עֲלָי:
רש"י ה' ידין עמים . הפוך הדין מעלינו ותנהו על הרשעים , ידין לשון יסורין . שפטני ה' כצדקי . שפוט לפי מעשים טובים שבידם ולא לפי העבירות :
(י) יִגְמָר נָא רַע רְשָׁעִים וּתְכוֹנֵן צַדִּיק וּבֹחֵן לִבּוֹת וּכְלָיוֹת אֱלֹהִים צַדִּיק: יִשְׁתֵּצֵי כְּעַן בִּישָׁא דְּרַשִּׁיעֵי וְיִשְׁתַּכְלְלוּן צַדִּיקֵי וּבָחֵן לִבְּבֵי וְכָלְיָן אֱלָהָא זַכָּאָה:
רש"י יגמר . ל' כליון וכן פתר מנחם גמר אמר ( לקמן טז ) גמר חסיד ( לקמן יב ) וכן כלם ( סא"א ) : ותכונן צדיק ובוחן לבות . אתה יודע מי הוא הצדיק שתכוננהו : אלהים צדיק . כן שמך :
(יא) מָגִנִּי עַל אֱלֹהִים מוֹשִׁיעַ יִשְׁרֵי לֵב: תְּרֵיסִי עַל אֱלָהָא פָּרִיק תְּרִיצֵי לִבָּא: (יב) אֱלֹהִים שׁוֹפֵט צַדִּיק וְאֵל זֹעֵם בְּכָל יוֹם: אֱלָהָא דַּיָּנָא זַכָּאָה וּבִתְקוֹף רָגִיז עַל רַשִּׁיעֵי כָּל יוֹמָא:
רש"י שופט צדיק . אתה לשפוט צדק : זועם בכל יום . כשרואה את מעשה הרשעים :
משנה תרומות פרק ד
א. הַמַּפְרִישׁ מִקְּצָת תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת, מוֹצִיא מִמֶּנּוּ תְרוּמָה עָלָיו, אֲבָל לֹא לְמָקוֹם אַחֵר. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אַף מוֹצִיא הוּא לְמָקוֹם אַחֵר תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת:
ברטנורה (א) המפריש מקצת תרומה ומעשרות. כגון שהיה לו מאה סאין טבל והוציא מהם סאה תרומה ובדעתו להפריש עדיין השאר חוזר ומוציא מאותו הכרי עצמו עד שישלים ב' סאין כשיעור התרומה דהטבל הוא שיעלה בידו ולא מה שכבר מתוקן: אבל לא למקום אחר. אם יש לו ק' סאין אחרים של טבל אינו יכול להפריש עליהן מאלו שהוציא מקצת תרומתן, דלגבי אחרים תלינן דלמא מן המתוקן הוא מוציא עליהן ולא מן הטבל שבו, ור' מאיר שרי אף למקום אחר. ואין הלכה כר' מאיר:
ב. מִי שֶׁהָיוּ פֵרוֹתָיו בַּמְּגוּרָה, וְנָתַן סְאָה לְבֶן לֵוִי וּסְאָה לְעָנִי, מַפְרִישׁ עַד שְׁמוֹנֶה סְאִין וְאוֹכְלָן, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ מַפְרִישׁ אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן:
ברטנורה (ב) במגורה. באוצר כדכתיב (חגי ב) העוד הזרע במגורה: ונתן סאה לבן לוי. מתניתין איירי בפועל חבר הבא לסעוד אצל בעל הבית ואינו מאמינו על המעשרות, וראה הפועל את בעל הבית נותן ממגורתו סאה לבן לוי וסאה לעני, ר' מאיר אומר דאותו פועל יכול לאכול מן המגורה שמונה סאים, דמסתמא בתורת מעשר ראשון נתן ללוי ובתורת מעשר עני נתן לעני והרי יש כאן שמונה סאים מתוקנים ומעט יותר ואף על פי שלא ראהו מפריש תרומה גדולה לא נחשדו עמי הארץ על התרומה: וחכמים אומרים. לא הפריש בעל הבית אלא לפי חשבון סעודה זו שרוצה הפועל לאכול אצלו, והשאר מתנה בעלמא הוא דיהיב ללוי ולעני, הלכך אין הפועל יכול לאכול אצלו עד שיכלו שמונה סאין כדברי רבי מאיר, אלא אותה סעודה שהיה לו לאכול אצלו ותו לא. פירוש אחר, ונתן סאה לבן לוי וסאה לעני והלכו להם, וכשבא להפריש שמונה סאין מן המגורה ולאכול אותם על סמך השני סאין שנתן לבן לוי ולעני, ואינו יודע אם אותן שני סאין קיימים אם לאו, רבי מאיר אומר מפריש שמונה סאין ואוכלן על סמך אותן שני סאין שנתן לבן לוי ולעני, בחזקת שהן קיימים: וחכמים אומרים אינו מפריש אלא לפי חשבון. הקיימים, אם כל השני סאין קיימים מפריש עליהן שמונה סאין ומעט יותר, ואם אין קיימים אלא חציין אינו מפריש עליהם אלא ארבע סאין, לפי חשבון מה שנמצא מהן קיימים כך מפריש עליהם ולא יותר והלכה כחכמים:
ג. שִׁעוּר תְּרוּמָה, עַיִן יָפָה, אֶחָד מֵאַרְבָּעִים. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מִשְּׁלשִׁים. וְהַבֵּינוֹנִית, מֵחֲמִישִׁים וְהָרָעָה, מִשִּׁשִּׁים. תָּרַם וְעָלָה בְיָדוֹ אֶחָד מִשִּׁשִּׁים, תְּרוּמָה, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִתְרוֹם. חָזַר וְהוֹסִיף, חַיָּב בַּמַּעַשְׂרוֹת. עָלָה בְיָדוֹ מִשִּׁשִּׁים וְאֶחָד, תְּרוּמָה, וְיַחֲזוֹר וְיִתְרוֹם כְּמוֹ שֶׁהוּא לָמוּד, בַּמִּדָּה וּבַמִּשְׁקָל וּבַמִּנְיָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף שֶׁלֹּא מִן הַמֻּקָּף:
ברטנורה (ג) עין יפה אחד מארבעים. מי שהוא נדיב לב ותורם בעין יפה מפריש אחד מארבעים: והבינונית אחד מחמשים. לאו דברי בית שמאי נינהו אלא תנא קמא קאמר לה, ומעין יפה דבית שמאי אתה למד לדבריהם עין רעה ובינונית אף על גב דלא תני לה במתניתין: ועלה בידו אחד מששים. כגון שתרם מאומד ועלה בידו אחד מששים והוא עין רעה: חזר והוסיף חייב במעשרות. דכבר נפטרו ואין שם תרומה חל על מה שמוסיף הלכך התוספת הזאת הוי טבל גמור וחייבת במעשרות: מששים ואחד. כגון שהיו בכרי ששים ואחד סאין, ועלה בידו סאה, אותה סאה, תרומה: ויחזור ויתרום. כמו שהוא למוד [אם הוא רגיל] לתרום אחד מששים יפריש עדיין אחד מששים בסאה, ואם הוא רגיל לתרום אחד מחמשים נמצאו דנשארו עדיין אחד עשר סאין שלא נתרמו: במדה ובמשקל. כלומר אותו מותר שהוא תורם, מותר לתרום במדה ובמשקל ובמנין, דלא אמרו לתרום מאומד אלא בתחלת התרומה: אף שלא מן המוקף. דסבר ר' יהודה אין צריך לתרום מן המוקף אלא בתחלת תרומה. ואין הלכה כרבי יהודה: מוקף. קרוב וסמוך ובאותו מקום עצמו:
ד. הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ צֵא וּתְרוֹם, תּוֹרֵם כְּדַעְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת. אִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ דַּעְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, תּוֹרֵם כַּבֵּינוֹנִית, אֶחָד מֵחֲמִשִּׁים. פִּחֵת עֲשָׂרָה אוֹ הוֹסִיף עֲשָׂרָה, תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה. אִם נִתְכַּוֵּן לְהוֹסִיף אֲפִלּוּ אַחַת, אֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה:
ברטנורה (ד) כדעתו של בעל הבית. לפי שיש תורם בעין יפה ויש בעין רעה ויש בבינונית: פיחת עשרה. ותרם מארבעים: או הוסיף עשרה. ותרם מששים: תרומתו תרומה. דכיון דבאחד משיעורי חכמים תרם יכול למימר ליה, אנא להכי אמדתיך: ואם נתכוין להוסיף. שהיה יודע דעתו של בעל הבית ובמתכוין הוסיף אפילו אחד, אין תרומתו תרומה:
ה. הַמַּרְבֶּה בִּתְרוּמָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֶחָד מֵעֲשָׂרָה, בִּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר. יָתֵר מִכָּאן, יַעֲשֶׂנָּה תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר לְמָקוֹם אַחֵר. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, מֶחֱצָה חֻלִּין וּמֶחֱצָה תְרוּמָה. רַבִּי טַרְפוֹן וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמְרִים, עַד שֶׁיְּשַׁיֵּר שָׁם חֻלִּין:
ברטנורה (ה) אחד מעשרה. יכול להרבות ולהפריש תרומה, הואיל ואשכחן שם תרומה במקום אחד שהוא אחד מעשרה. ואם ריבה יותר אין שם תרומה על אותו ריבוי, והוא חולין הטבולין למעשר, ומדומע בתרומה, וזו היא תקנתו, שיעשנו תרומת מעשר למקום אחר. ויתנהו ללוי שיעשנו תרומת מעשר על מעשר טבל שלו והלוי יתן לו חולין כנגד אותו ריבוי. והא דקאמר יעשנו תרומת מעשר למקום אחר ולא אמר יעשנו תרומה למקום אחר, לפי שאין תורמין שלא מן המוקף אבל תרומת מעשר מפרישין אותה [אפילו] שלא מן המוקף: מחצה חולין ומחצה תרומה. דסבר יכול אדם לעשות חצי כריו תרומה דכתיב (דברים יח) ראשית דגנך דיו לראשית שיהא כדגן [ראשית היא תרומה] ודגן הוא השיריים: עד שישייר שם חולין. לא בעינן רק שיהיו שיריה ניכרים. והלכה כרבי טרפון ורבי עקיבא:
ו. בִּשְׁלֹשָה פְרָקִים מְשַׁעֲרִים אֶת הַכַּלְכָּלָה, בַּבִּכּוּרוֹת, וּבַסְיָפוֹת, וּבְאֶמְצַע הַקַּיִץ. הַמּוֹנֶה, מְשֻׁבָּח. וְהַמּוֹדֵד, מְשֻׁבָּח מִמֶּנּוּ. וְהַשּׁוֹקֵל, מְשֻׁבָּח מִשְּׁלָשְׁתָּן:
ברטנורה (ו) הכלכלה. שמודדים בו להפריש המעשרות ותרומת מעשר, שאין מפרישים אותה אלא במדה ובמנין ובמשקל כדתנן ואל תרבה לעשר אומדות. אבל תרומה גדולה אין מפרישים אותה אלא מאומד כדתנן לעיל: משערין את הכלכלה. לידע מה שיכנסו בה מן הפירות: בבכורות. בזמן שהפירות בבכוריהן הן במלואן והכלכלה מכילה מהן פחות ממה שהיא מכילה מהן בסוף הקיץ שכבר התחילו להצטמק והן צנומות דקות: ובאמצע הקיץ. שהן מבושלות ואינם מצומקות, הכלכלה מחזקת מן הפירות יותר ממה שמחזקת מהן כשהן מבוכרות במלואן, ופחות ממה שהיא מחזקת מהן בסוף הקיץ כשכבר נצטמקו. הלכך משערין בשלשה זמנים הללו: ובסיפות. פירות שבסוף הקיץ: המונה משובח. מן המוציא באומד: והמודד משובח וכו'. ודוקא במעשרות ותרומת מעשר אבל לא בתרומה גדולה כדפרישית:
ז. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, תְּרוּמָה, עוֹלָה בְּאֶחָד וּמֵאָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, בְּמֵאָה וָעוֹד, וָעוֹד זֶה, אֵין לוֹ שִׁעוּר. רַבִּי יוֹסֵי בֶּן מְשֻׁלָּם אוֹמֵר, וָעוֹד, קַב לְמֵאָה סְאָה, שְׁתוּת לַמְדֻמַּע:
ברטנורה (ז) תרומה עולה באחד ומאה. סאה של תרומה שנפלה למאה סאין של חולין שהם בין הכל אחד ומאה נוטל אחד מהן ונותנה לכהן והשאר חולין כמו שהיו: במאה ועוד. אם נפלה סאה של תרומה לתוך תשעים ותשעה סאין של חולין ומשהו יותר מתשעים ותשעה, וזה המשהו אין לו שיעור, הואיל ויש כאן מאה ועוד משהו נוטל סאה אחת ונותנה לכהן והשאר חולין כשהיה: קב למאה סאה שתות למדמע. אם נפלה סאה של תרומה בצ"ט של חולין וקב יותר, שהקב הוא שתות לסאה של תרומה המדמעת, שהסאה ששה קבים. אז נוטל סאה אחת והשאר חולין כשהיו. אבל אם היו החולין פחות מצ"ט וקב, הכל מדומע, וימכרו כולם לכהן בדמי תרומה חוץ מדמי סאה של תרומה שבה. והלכה כרבי אליעזר שאין תרומה עולה בפחות מאחת ומאה. דסתם לן תנא כוותיה בכמה דוכתי. והכל מודים שאין התרומה עולה במאה בלבד, וכל שכן בפחות ממאה דכתיב בתרומת מעשר (במדבר יח) מכל חלבו את מקדשו ממנו, דבר שאתה תורם ממנו אם נפל לתוכו מקדשו והיינו אחד ממאה דממאה סאין מפרישין עשר למעשר ראשון ומאותן עשר, סאה לתרומת מעשר, ואמר רחמנא שאם חזרה אותה סאה לתשעים ותשעה, מקדשתן, ונעשה הכל מדומע:
ח. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, תְּאֵנִים שְׁחוֹרוֹת מַעֲלוֹת אֶת הַלְּבָנוֹת, וְהַלְּבָנוֹת מַעֲלוֹת אֶת הַשְּׁחוֹרוֹת. עִגּוּלֵי דְבֵלָה, הַגְּדוֹלִים מַעֲלִים אֶת הַקְּטַנִּים, וְהַקְּטַנִּים מַעֲלִין אֶת הַגְּדוֹלִים. הָעִגּוּלִים מַעֲלִין אֶת הַמַּלְבֵּנִים, וְהַמַּלְבֵּנִים מַעֲלִין אֶת הָעִגּוּלִים. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹסֵר. וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, בְּיָדוּע מַה נָּפְלָה, אֵין מַעֲלוֹת זוֹ אֶת זוֹ. וּכְשֶׁאֵינוֹ יָדוּעַ מַה נָּפְלָה, מַעֲלוֹת זוֹ אֶת זוֹ:
ברטנורה (ח) תאנים שחורות מעלות את הלבנות. תאנה של תרומה, שחורה או לבנה, שנפלה למאה תאנים של חולין חציין שחורות וחציין לבנות כולן מצטרפין לבטלה, שאם היה רוצה היה דורסן ומערבן הכל ביחד ואם שחורה נפלה, מעלה אחת מן השחורות, ואם לבנה, מעלה אחת מן הלבנות, והשאר חולין כשהיו: עיגולי דבילה. דבילות תאנים הנדרסים בעיגול: גדולים מעלים את הקטנים. אם יש שם חמשים עיגולים קטנים ועשרים וחמשה עיגולים גדולים, ואחד מן הגדולים כשנים מן הקטנים, ונפל לתוכן עיגול קטן של תרומה, מסייעות כולן לבטל. וכן עיגולים ומלבנים. עיגולים הם הנדרסות בעיגול, מלבנים תאנים הנדרסות בצורת ריבוע כמין דפוס שעושים בו הלבנים מרובעות: ור' אליעזר אוסר. אם שחורה נפלה השחורות אסורות ואם לבנה נפלה הלבנות אסורות, וכן בגדולים וקטנים, ועיגולים ומלבנים, הדומין לאותה שנפלה אסורים: בידוע מה נפלה. שחורה או לבנה: אין מעלות. לפי שיכול לאכול האחרות וכיון דמותרות הן אין מסייעות לבטל. אבל אם אין ידוע אם שחורה נפלה או לבנה כיון דכולן בספק איסור מעלות זו את זו והלכה כר' עקיבא:
ט. כֵּיצַד, חֲמִישִׁים תְּאֵנִים שְׁחוֹרוֹת וַחֲמִישִׁים לְבָנוֹת, נָפְלָה שְׁחוֹרָה, שְׁחוֹרוֹת אֲסוּרוֹת וְהַלְּבָנוֹת מֻתָּרוֹת. נָפְלָה לְבָנָה, לְבָנוֹת אֲסוּרוֹת וּשְׁחוֹרוֹת מֻתָּרוֹת. בְּשֶׁאֵינוֹ יָדוּעַ מַה נָּפְלָה, מַעֲלוֹת זוֹ אֶת זוֹ. וּבְזוֹ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַחְמִיר, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מֵקֵל:
ברטנורה (ט) כיצד. לפרושי מלתיה דרבי עקיבא קאתי: ובזו רבי אליעזר מחמיר. בהא דתנינן לעיל, אבל במאי דבעינא למימר לקמן הוי איפכא:
י. וּבְזוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מֵקֵל, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מַחְמִיר. בְּדוֹרֵס לִיטְרָא קְצִיעוֹת עַל פִּי הַכַּד וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵי זוֹ הִיא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, רוֹאִין אוֹתָן כְּאִלּוּ הֵן פְּרוּדוֹת, וְהַתַּחְתּוֹנוֹת מַעֲלוֹת אֶת הָעֶלְיוֹנוֹת. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, לֹא תַעֲלֶה עַד שֶׁיִּהְיוּ שָׁם מֵאָה כַּדִּים:
ברטנורה (י) בדורס ליטרא קציעות. ליטרא של תאנים יבשים של תרומה: על פי הכד. של חולין, והרבה כדין יש. ואין ידוע באיזה כד דרסה, ובכל כד יש מאה ליטרות של חולין, אפילו אין כאן מאה כדין שרי ר' אליעזר, ואף על פי שידוע הוא שהליטרא של תרומה היא בפי הכד ואינה מעורבת עם החולין, רואין אותן כאילו נפרדו ממקומן ונתערבו החולין בתרומה ועולין באחד ומאה. ורבי יהושע סבר כיון דאינה מעורבת אין התחתונות מסייעות לבטל את העליונות, אלא השולים מותרים והפנימיים אסורים. עד שיהיו שם מאה כדין ותבטל פי חבית זה במאה פומין. והלכה כר' יהושע:
יא. סֵאָה תְרוּמָה שֶׁנָּפְלָה עַל פִּי מְגוּרָה וּקְפָאָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אִם יֵשׁ בַּקִּפּוּי מֵאָה סֵאָה, תַּעֲלֶה בְּאֶחָד וּמֵאָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, לֹא תַעֲלֶה. סֵאָה תְרוּמָה שֶׁנָּפְלָה עַל פִּי מְגוּרָה, יַקְפִּיאֶנָּה. וְאִם כֵּן, לָמָּה אָמְרוּ תְּרוּמָה עוֹלָה בְּאַחַת וּמֵאָה, בְּשֶׁאֵינוֹ יָדוּעַ אִם בְּלוּלוֹת הֵן, אוֹ לְאַיִן נָפְלָה:
ברטנורה (יא) מגורה. אוצר שאוגרים בו התבואה: וקפאה. הסיר מה שלמעלה, תרגום ויצף הברזל (מלכים ב ו) וקפא פרזלא: אם יש בקפוי תעלה באחד ומאה. מפרש בירושלמי דהכי קאמר אם יש בקפוי עם מה שתחתיו אחד ומאה תעלה, ורבי אליעזר לטעמיה דאמר התחתונות מעלות את העליונות, וקא משמע לן דאף על גב דקפאה וגלי דעתיה שלא נתערבה עם התחתונות אף על פי כן התחתונות מסייעות לבטל: ורבי יהושע אומר לא תעלה. ר' יהושע לטעמיה דאמר לעיל שאין התחתונות מסייעות לבטל: סאה תרומה. סיומא דמלתיה דר' יהושע היא והכי קאמר כיון דלא תעלה כיצד יעשה, יקפיאנה יסיר מה שצף למעלה ומעט סביב לה עד שידע שהסיר כולה, והשאר הכל חולין: אם כן למה אמרו. מתניתין פריך על מלתיה דר' יהושע, אם כן באיזה מקום אמרו תרומה צריכה אחד ומאה, כיון שיש תקנה בקפוי, ומשני בשאין ידוע אם נבללה הסאה במגורה אחר שנפלה על פי המגורה, אי נמי בתחילה אין ידוע להיכן נפלה. והלכה כרבי יהושע:
יב. שְׁתֵּי קֵפּוֹת וּשְׁתֵּי מְגוּרוֹת שֶׁנָּפְלָה סֵאָה תְרוּמָה לְתוֹךְ אַחַת מֵהֶן, וְאֵין יָדוּעַ לְאֵיזוֹ מֵהֶן נָפְלָה, מַעֲלוֹת זוֹ אֶת זוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֲפִלּוּ הֵם בִּשְׁתֵּי עֲיָרוֹת מַעֲלוֹת זוֹ אֶת זוֹ:
ברטנורה (יב) שתי קופות. בכל אחת חמשים סאה: ואין ידוע לאיזה מהן נפלה. ושתיהן אסורות מספק, מסייעות זו את זו לבטל, ואם רצה להעלות סאה מזו מעלה, מזו מעלה, מחצה מזו מחצה מזו מעלה. ושתי קופות אפילו הן בשני בתים ואין ידוע לאיזו מהן נפלה סאה של תרומה, מעלות זו את זו, מפני שדרכן להתפנות והן מיטלטלות ממקום למקום, ופעמים שמתערבות זו עם זו. אבל שתי מגורות שאינן מיטלטלות בזמן ששתיהן בבית אחד מעלות זו את זו ואם הן בשני [בתים] אין מעלות זו את זו: רבי שמעון אומר אפילו הן בשתי עיירות. ואין הלכה כרבי שמעון:
יג. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, מַעֲשֶׂה בָא לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא בַּחֲמִשִּׁים אֲגֻדּוֹת שֶׁל יָרָק, שֶׁנָּפְלָה אַחַת מֵהֶן לְתוֹכָן, חֶצְיָהּ תְּרוּמָה, וְאָמַרְתִּי לְפָנָיו, תַּעֲלֶה. לֹא שֶׁהַתְּרוּמָה תַעֲלֶה בַּחֲמִשִּׁים וְאֶחָד, אֶלָּא שֶׁהָיוּ שָׁם מֵאָה וּשְׁנֵי חֲצָאִים:
ברטנורה (יג) שנפלה אחת מהן. אגודה אחת כיוצא בהן, ואינה ניכרת מביניהן, ואותה אגודה היתה חציה חולין וחציה תרומה: שהיו שם מאה ושני חציים. עם החצי של תרומה שבה. ואשמועינן רבי יוסי שאין האגודה שחציה תרומה מדמעת אלא לפי חשבון תרומה שבה, ולא אמרינן שהאגודה כולה תדמע כיון שהיא תרומה מעורבת בחולין:
גמרא ברכות דף נד ע"ב
אָמַר רַב יְהוּדָה: שְׁלשָׁה צְרִיכִין שִׁמּוּר. וְאֵלּוּ הֵן: חוֹלֶה, חָתָן וְכַלָּה. בְּמַתְנִיתָא תָּנָא חוֹלֶה, חַיָּה, חָתָן וְכַלָּה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף אָבֵל. וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בַּלַּיְלָה. וְאָמַר רַב יְהוּדָה: שְׁלשָה דְּבָרִים הַמַּאֲרִיךְ בָּהֶן מַאֲרִיכִין יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו שֶׁל אָדָם. הַמַּאֲרִיךְ בִּתְפִלָּתוֹ וְהַמַּאֲרִיךְ עַל שֻׁלְחָנוֹ וְהַמַּאֲרִיךְ בְּבֵית הַכִּסֵּא. הַמַּאֲרִיךְ בִּתְפִלָּתוֹ מְעַלְיוּתָא הִיא. וְהָא אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל הַמַּאֲרִיךְ בִּתְפִלָּתוֹ וּמְעַיֵּן בָּהּ סוֹף, בָּא לִידֵי כְּאֵב לֵב, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יג) תּוֹחֶלֶת מְמֻשָּׁכָה מַחֲלָה לֵב. וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: שְׁלשָׁה דְּבָרִים מַזְכִּירִים עֲוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם וְאֵלּוּ הֵן: קִיר נָטוּי, וְעִיּוּן תְּפִלָּה, וּמוֹסֵר דִּין עַל חֲבֵרוֹ לַשָּׁמַיִם. הָא לָא קַשְׁיָא הָא דִּמְעַיֵּן בָּהּ הָא דְּלָא מְעַיֵּן בָּהּ וְהֵיכִי עָבִיד דְּמַפִּישׁ בְּרַחֲמֵי וְהַמַּאֲרִיךְ עַל שֻׁלְחָנוֹ דִּילְמָא אָתִי עַנְיָא וְיָהִיב לֵהּ דִּכְתִיב (יחזקאל מא) הַמִּזְבֵּחַ עֵץ שָׁלוֹשׁ אַמּוֹת גָּבֹהַּ. וּכְתִיב (שם) וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'. פָּתַח בַּמִּזְבֵּחַ וְסִיֵּם בַּשֻּׁלְחָן. רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר דְּאַמְרֵי תַרְוַיְהוּ כָּל זְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם מִזְבֵּחַ מְכַפֵּר עַל יִשְׂרָאֵל וְעַכְשָׁיו שֻׁלְחָנוֹ שֶׁל אָדָם מְכַפֵּר עָלָיו:
רש"י שימור. מן המזיקין: חולה. שהורע מזלו לפיכך השד מתגרה בו וכן חיה אשה שילדה וכן אבל חתן וכלה ותלמידי חכמים מקנאתו מתגרה בהם: והמאריך על שלחנו. שמתוך כך עניים באים ומתפרנסים: והמאריך בבית הכסא. רפואה היא לו: ומעיין בה. אומר בלבו שיעשה בקשתו לפי שהתפלל בכוונה: כאב לב. שאין בקשתו נעשית: תוחלת. לשון תפלה, כמו ויחל משה: מזכירין עונותיו. שעל ידיהן מפשפשין למעלה במעשיו לומר בטוח זה בזכיותיו נראה מה הם:
זוהר מקץ דף ר"ב ע"א
תְּנָן לְעוֹלָם יַרְגִּיז אָדָם יֵצֶר טוֹב עַל יֵצֶר הָרָע וְיִשְׁתְּדַל אֲבַתְרֵהּ אִי אָזִיל מִנֵּהּ יָאוּת וְאִי לָאו יִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרָיְתָא דְּהָא לֵית לָךְ מִלָּה לְתָבְרָא יֵצֶר הָרָע אֶלָּא אוֹרָיְתָא, אִי אָזִיל מוּטָב וְאִי לָאו יִדְכַּר לֵהּ יוֹמָא דְּמוֹתָא בְּגִין לְתַבְרָא לֵהּ, הָכָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא דְּהָא דָּא הוּא (קס"א ב) יֵצֶר הָרָע וְדָא הוּא מַלְאַךְ הַמָּוֶת, וְכִי מַלְאַךְ הַמָּוֶת מִתַּבָּר מִקַּמֵּי יוֹמָא דְּמוֹתָא וְהָא אִיהוּ קָטוּלָא דִּבְנֵי נָשָׁא הֲוֵי וְאִשְׁתְּמַע דְּחֶדְוָה הוּא דִּילֵהּ וּבְגִין כָּךְ אַסְטֵי לוֹן לִבְנֵי נָשָׁא תָּדִיר בְּגִין לְאַמְשְׁכָא לוֹן לְדָא, אֶלָּא וַדַּאי מַה דְּאִתְּמַר דְּיִדְכַּר לֵהּ בַּר נָשׁ הַהוּא יוֹמָא דְּמוֹתָא וַדַּאי הָכִי הוּא בְּגִין דְּמִתְבַּר לִבָּא דְּבַר נָשׁ דְּהָא יֵצֶר הָרָע לָא שַׁרְיָא אֶלָּא בַּאֲתַר דְּאִשְׁתְּכַח חֶדְוָה דְּחַמְרָא וְגַסוּתָא דְּרוּחָא, וְכַד אַשְׁכַּח רוּחָא תְּבִירָא כְּדֵין אִתְפָּרַשׁ מִנֵּהּ וְלָא שַׁרְיָא בַּהֲדֵהּ וּבְגִין כָּךְ בָּעֵי לְאַדְכְּרָא לֵהּ יוֹמָא דְּמוֹתָא וְיִתְבַּר גּוּפֵהּ וְאִיהוּ אָזִיל לֵהּ, תָּא חֲזֵי יֵצֶר טוֹב בָּעֵי חֶדְוָה דְּאוֹרָיְתָא וְיֵצֶר רָע חֶדְוָה דְּחַמְרָא וְנִיאוּפִין וְגַסוּתָא דְּרוּחָא וּבְגִין כָּךְ בָּעֵי בַּר נָשׁ לְאַרְגְּזָא (לֵהּ) תָּדִיר מֵהַהוּא יוֹמָא רַבָּא יוֹמָא דְּדִינָא יוֹמָא דְּחוּשְׁבָּנָא דְּלֵית לֵהּ לְבַר נָשׁ לְאַגָּנָא עֲלֵהּ אֶלָּא עוֹבָדוֹי דְּכַשְׁרָן דְּאִיהוּ עָבִיד בְּהַאי עָלְמָא בְּגִין דְּיָגִינוּ עֲלֵהּ בְּהַהִיא שַׁעֲתָא, תָּא חֲזֵי וַיִּרְאוּ הָאֲנָשִׁים כִּי הוּבְאוּ בֵית יוֹסֵף. וּמַה כֻּלְּהוּ הֲווֹ גִּיבָּרִין כֻּלְּהוּ תַּקִּיפִין וְחַד עוּלֵימָא דְּאַיְתִי לוֹן לְבֵיתָא דְּיוֹסֵף דָּחֲלוּ, כַּד יֵיתֵי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמִתְבַּע לֵהּ לְדִינָא לְבַר נָשׁ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, בְּגִין כָּךְ בָּעֵי לֵהּ לְבַר נָשׁ לְאִזדַּהֲרָא בְּהַאי עָלְמָא לְאִתְתַּקְפָא בֵּהּ בְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְיַשְׁוֵי בֵּהּ רוּחֲצָנֵהּ דְּאַף עַל גַּב דְּאִיהוּ חָטֵי אִי יַהְדַּר מִנֵּהּ בִּתְיוּבְתָּא שְׁלֵימָתָא הָא תַּקִּיף אִיהוּ וְיִתְתְּקַף בֵּהּ בְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כְּאִלּוּ לֹא חָטָא, דְּהָא שְׁבָטִין בְּגִין דְּחָטוּ עַל גְּנֵבַת יוֹסֵף הֲווֹ דַּחֲלִין דְּאִלְמָלֵא לָֹא חָטוּ לָֹא הֲווֹ דַּחֲלִין כְּלָל בְּגִין דְּחוֹבוֹי דְּבַר נָשׁ מִתְבָּרִין לִבֵּהּ וְלֵית לֵהּ חֵילָא כְּלָל מַאי טַעֲמָא דְּהָא הַהוּא יֵצֶר הַטּוֹב אִתְבַּר עִמֵּהּ וְלֵית לֵהּ חֵילָא לְאִתְתַּקְפָא עַל הַהוּא יֵצֶר הָרָע, וְעַל דָּא כְּתִיב (דברים כ) מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב הַיָּרֵא (דְּיִרְאָה דָּא) מֵחוֹבִין דִּבְיָדוֹי דְּאִנּוּן תְּבִירָא דְּלִבָּא דְּבַר נָשׁ:
תרגום הזוהר וְלָמַדְנוּ, לְעוֹלָם יַרְגִּיז אָדָם יֵצֶר הַטּוֹב עַל יֵצֶר הָרַע, וְיִשְׁתַּדֵּל אַחֲרָיו. אִם הָלַךְ מִמֶּנּוּ, טוֹב. וְאִם לֹא, יַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה, כִּי אֵין לְךְ דָּבָר לִשְׁבּוֹר אֶת הַיֵּצֶר הָרַע, אֶלָּא הַתּוֹרָה. אִם הָלַךְ, טוֹב. וְאִם לֹא, יַזְכִּיר לוֹ יוֹם הַמִּיתָה כְּדֵי לְשַׁבְּרוֹ. כָּאן יֵשׁ לְהִסְתַּכֵּל, הֲרֵי זֶהוּ יֵצֶר הָרָע וְזֶהוּ מַלְאָךְ הַמָּוֶת. וְכִי מַלְאָךְ הַמָּוֶת יִשָּׁבֵר מִלִּפְנֵי יוֹם הַמִּיתָה, וַהֲרֵי הוּא הָהוֹרֵג אֶת בְּנֵי הָאָדָם, וּמַשְׁמָע שֶׁהַשִׂמְחָה שֶׁלּוֹ, הִיא לְהָמִית אֲנָשִׁים, שֶׁמִּשּׁוּם זֶה הוּא מַסְטֶה אוֹתָם תָּמִיד, כְּדֵי לְהַמְּשִׁיכָם לְמִיתָה. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא וַדַּאי מַה שֶּׁלָּמַדְנוּ שֶׁהָאָדָם יַזְכִּיר לוֹ יוֹם הַמִּיתָה, וַדַּאי כֵּן הוּא, כְּדֵי לִשְׁבּוֹר הַלֵּב שֶׁל הָאָדָם, כִּי יֵצֶר הָרַע אֵינוֹ שׁוֹרֶה אֶלָּא בַּמָּקוֹם שֶׁנִּמְצָאוֹת שִׂמְחַת הַיַּיִן וְגֵאוּת הָרוּחַ. וּכְשֶׁנִּמְצָא רוּחַ שָׁבוּר בָּאָדָם אָז מִתְפָּרֵד מִמֶּנּוּ, וְאֵינוֹ שׁוֹרֶה עָלָיו, וְעַל כֵּן צָרִיךְ לְהַזְכִּיר לוֹ יוֹם הַמִּיתָה, וְיִשָּׁבֵר גּוּפוֹ וְהוּא הוֹלֵךְ לוֹ. בֹּא וּרְאֵה, יֵצֶר הַטּוֹב צָרִיךְ חֶדְוָה שֶׁל תּוֹרָה, וְיֵצֶר הָרַע צָרִיךְ חֶדְוָה שֶׁל יַיִן וְנִיאוּף וְגֵאוּת רוּחַ. וּמִשּׁוּם זֶה צָרִיךְ הָאָדָם לְהַפְחִידוֹ תָּמִיד מֵאוֹתוֹ יוֹם הַגָּדוֹל, יוֹם הַדִּין, יוֹם הַחֶשְׁבּוֹן, שֶׁאֵין מַה שֶּׁיָּגֵן עַל הָאָדָם, אֶלָּא הַמַּעֲשִׂים הַטּוֹבִים שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בָּעוֹלָם הַזֶּה, כְּדֵי שֶׁיָּגִינוּ עָלָיו בַּשָּׁעָה הַהִיא. בֹּא וּרְאֵה, וַיִרְאוּ הָאֲנָשִׁים כִּי הוּבְאוּ וְגוֹ': וּמַה שֶּׁכֻּלָּם הָיוּ גִּבּוֹרִים, כֻּלָּם חֲזָקִים, וְעֶלֶם אֶחָד שֶׁהֵבִיאָם לְבֵית יוֹסֵף, גָּרַם לָהֶם שֶׁהָיוּ מִתְיָרְאִים. בָּעֵת שֶׁיָּבֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִתְבּוֹעַ אֶת הָאָדָם לַדִּין, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיֵּשׁ לִירָא וּלְפַחֵד. מִשּׁוּם זֶה צָרִיךְ הָאָדָם לְהִזָּהֵר בָּעוֹלָם הַזֶּה, לְהִתְחַזֵּק בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְיָשִׂים מִבְטַחוֹ בּוֹ. כִּי אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חָטָא, אִם יַחֲזוֹר בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה, הֲרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָזָק, לְהַעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו, וְלִסְלוֹחַ לוֹ, וְיוּכָל לְהִתְחַזֵּק בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּאִלּוּ לֹא חָטָא כְּלָל. כִּי הַשְּׁבָטִים, מִשּׁוּם שֶׁחָטְאוּ בִּגְנֵבַת יוֹסֵף הָיוּ יְרֵאִים, וְאִם לֹא הָיוּ חוֹטְאִים, לֹא הָיוּ יְרֵאִים כְּלָל. כִּי עֲוֹנוֹתָיו שֶׁל הָאָדָם מְשַׁבְּרִים אֶת לִבּוֹ וְאֵין לוֹ כֹּחַ כְּלָל. מַהוּ הַטַּעַם, כִּי יֵצֶר הַטּוֹב נִשְׁבָּר עִמּוֹ וְאֵין לוֹ כֹּחַ לְהִתְגַבֵּר עַל יֵצֶר הָרַע. וְעַל כֵּן כָּתוּב, מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְגוֹ', הַיָּרֵא מִן הָעֲוֹנוֹת שֶׁבְּיָדָיו, שֶׁהֵם מְשַׁבְּרִים לִבּוֹ שֶׁל אָדָם.
הלכה פסוקה
הרמב"ם הלכות ברכות פרק א
א. כָּל הָעוֹנֶה אָמֵן לֹא יַעֲנֶה לֹא אָמֵן חֲטוּפָה וְלֹא אָמֵן קְטוּפָה וְלֹא אָמֵן קְצָרָה וְלֹא אֲרֻכָּה אֶלָּא אָמֵן בֵּינוֹנִית. וְלֹא יַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ יוֹתֵר מִן הַמְבָרֵךְ. וְכָל מִי שֶׁלֹּא שָׁמַע אֶת הַבְּרָכָה שֶׁהוּא חַיָּב בָּהּ לֹא יַעֲנֶה אָמֵן בִּכְלַל הָעוֹנִים: ב. כָּל הַמְבָרֵךְ בְּרָכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה הֲרֵי זֶה נוֹשֵׂא שֵׁם שָׁמַיִם לַשָּׁוְא וַהֲרֵי הוּא כְּנִשְׁבַּע לַשָּׁוְא וְאָסוּר לַעֲנוֹת אַחֲרָיו אָמֵן. הַתִּינוֹקוֹת מְלַמְּדִין אוֹתָן הַבְּרָכוֹת כְּתִקּוּנָן וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵן מְבָרְכִין לְבַטָּלָה בִּשְׁעַת לִמּוּד הֲרֵי זֶה מֻתָּר וְאֵין עוֹנִין אַחֲרֵיהֶן אָמֵן וְהָעוֹנֶה אַחֲרֵיהֶן אָמֵן לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ:
מוסר
ספר חסידים סימן קעג
כְּלָל גָּדוֹל וְתַקָּנָה לִשְׁלֹשָה יְצָרִים. לִהְיוֹת בְּעִיר אַחֶרֶת רָחוֹק מִשָּׁם שֶׁאֵין שַׁיָּרוֹת מְצוּיוֹת לָבוֹא מִשָּׁם. וְתַקָּנָה לִרְאִיָּה אַל יְהֵא מָצוּי אֵצֶל נָשִׁים וְיַרְחִיק הֲלִיכָתוֹ מֵהֶן וְיַעֲצֹר רוּחוֹ מִלִּרְאוֹתָן כְּשֶׁהֵן אֶצְלוֹ, כִּי הָעִקָּר מַנִּיחַ מִפְּנֵי הַבֹּשֶׁת לְהִתְקָרֵב אֲלֵיהֶן וּלְדַבֵּר מְאוֹתָן דְּבָרִים, אֲבָל רְאִיָּה שֶׁאֲחֵרִים עוֹשִׂים וּרְגִילִים בְּנָשִׁים, מִזֶּה יַעֲצֹר רוּחוֹ וְכָל עֲבֵרָה וַעֲבֵרָה שֶׁתָּבוֹא לְיָדוֹ יַחֲשֹׁב אִם הָיוּ גּוֹזְרִים עָלָיו גְּזֵרָה הָיָה נֶהֱרַג עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם וְיֹאמַר זֶה הַדָּבָר קָשֶׁה יוֹתֵר שֶׁלֹּא אוּכַל לַעֲמֹד בּוֹ, כָּל שֶׁכֵּן זֶה הַקַּל שֶׁלֹּא אֶחֱטָא. וְעַל הִרְהוּר אִשָּׁה בְּעֵת שֶׁהוּא בָּא לְהַרְהֵר עַל אִשָּׁה בַּתְּפִלָּה יִתְקַע גּוּדְלֵי אֶצְבְּעוֹת רַגְלָיו בָּאָרֶץ וְיִתְלֶה גּוּפוֹ עֲלֵיהֶן וְלֹא יִסְמֹךְ יָדָיו לַכֹּתֶל. וְזֶה הַדָּבָר מְבַטֵּל מִמֶּנּוּ כָּל מִינֵי הִרְהוּרִים וְאִם יָשַׁב וְאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמֹד מִפְּנֵי בְּנֵי אָדָם. יִנְעַץ גּוּדָלָיו בְּחֹזֶק בָּאָרֶץ. וְעַל יֵצֶר שְׁלִישִׁי אַהֲבַת לִבּוֹ וְאוֹהֵב אִשָּׁה בְּיוֹתֵר וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ בְּאִשָּׁה אַחֶרֶת וְלֹא בְּאַהֲבַת בָּנִים וּבָנוֹת בַּעֲבוּר אַהֲבַת הָאִשָּׁה הַזֹּאת. תַּקָּנָתוֹ לָצֵאת מִן הַמְּדִינָה הַהִיא וְאִם עֲבֵרָה בָּא לְיָדוֹ יִתְפַּלֵּל עָלֶיהָ בְּכָל לִבּוֹ שֶׁלֹּא יִכָּשֵׁל בָּהּ שֶׁהֲרֵי עַל יִסּוּרֵי שָׁעָה אָדָם מִתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶן, עַל יִסּוּרֵי עוֹלָם שֶׁלָּהֶן אֵין סוֹף וְאֵין חֵקֶר כָּל שֶׁכֵּן שֶׁיִּבְכֶּה וְיִתְפַּלֵּל מְאֹד עֲלֵיהֶם. וְאִם עָמַד בַּדָּבָר אַל יַחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמוֹ לוֹמַר כַּמָּה אֲנִי צַדִּיק שֶׁעָמַדְתִּי בְּדָבָר זֶה אֶלָּא יְבָרֵךְ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹּא חָטָא. שֶׁבְּיָדוֹ הַלְּבָבוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כא) פַּלְגֵי מַיִם לֶב מֶלֶךְ בְּיַד ה' לְכָל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ יַטֶּנּוּ. וְנֶאֱמַר (בראשית כ) וָאֶחְשֹׂךְ גַּם אָנֹכִי אוֹתְךָ מֵחֲטוֹא לִי:
ראה יום שני
תורה
יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו"ד דשם ב"ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:
(לב) וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם: וְתִטְרוּן לְמֶעְבַּד יָת כָּל קְיָמַיָא וְיָת דִינַיָא דִי אֲנָא יָהֵב קֳדָמֵיכוֹן יוֹמָא דֵין: יב (א) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לְךָ לְרִשְׁתָּהּ כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה: אִלֵין קְיָמַיָא וְדִינַיָא דִי תִטְרוּן לְמֶעְבַּד בְּאַרְעָא דִיהַב יְיָ אֱלָהָא דַאֲבְהָתָךְ לָךְ לְמֵירְתַהּ כָּל יוֹמַיָא דִי אַתּוּן קַיָמִין עַל אַרְעָא: (ב) אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן: אַבָּדָא תְאַבְּדוּן יָת כָּל אַתְרַיָא דִי פְלָחוּ תַמָן עַמְמַיָא דִי אַתּוּן יָרְתִין יָתְהוֹן יָת טַעֲוָתְהוֹן עַל טוּרַיָא רָמַיָא וְעַל רָמָתָא וּתְחוֹת כָּל אִילַן עַבּוֹף:
רש"י אבד תאבדון. אבד ואחר כך תאבדון מכאן לעוקר עבודה זרה שצריך לשרש אחריה: את כל המקומות אשר עבדו שם וגו' . ומה תאבדון מהם, את אלהיהם אשר על ההרים:
(ג) וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא: וּתְתָרְעוּן יָת אֱגוֹרֵיהוֹן וּתְתַבְּרוּן יָת קָמָתְהוֹן וַאֲשֵׁרֵיהוֹן תּוֹקְדוּן בְּנוּרָא וְצַלְמֵי טַעֲוָתְהוֹן תְּקוֹצְצוּן וְתוֹבְדוּן יָת שִׁמְהוֹן מִן אַ:תרָא הַהוּא:
רש"י מזבח. של אבנים הרבה: מצבה. של אבן אחת, והוא בימוס ששנויה במשנה (ע"ז מז, ב) אבן שחצבה מתחלתה לבימוס: אשרה. אילן הנעבד: ואבדתם את שמם. לכנות להם שם לגנאי, בית גליא קורין לה בית כריא, עין כל עין קוץ:
נביאים - ישעיה - פרק נד
(יז) כָּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח וְכָל לָשׁוֹן תָּקוּם אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט תַּרְשִׁיעִי זֹאת נַחֲלַת עַבְדֵי יְהוָה וְצִדְקָתָם מֵאִתִּי נְאֻם יְהוָה: כָּל זְיַן דְּיִתַּקַּן עֲלָךְ יְרוּשְׁלֵם לָא יִצְלַח וְכָל לִישָׁן דִּיקוּם עִמָּךְ לְדִינָא תְּחַיְּבִינֵיהּ דָּא אַחְסָנַת עֲבָדַיָּא דַיְיָ וְזַכְוָתֵיהוֹן מִן קֳדָמַי אֲמַר יְיָ:
רש"י כל כלי יוצר . כל כלי זיין אשר ילטשוהו ויחדדהו בשבילך להלחם בך : יוצר . ל' חרבות צורים ( יהושע ה ) אף תשיב צור חרבו ( תהלים פט ) :
נה (א) הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם וַאֲשֶׁר אֵין לוֹ כָּסֶף לְכוּ שִׁבְרוּ וֶאֱכֹלוּ וּלְכוּ שִׁבְרוּ בְּלוֹא כֶסֶף וּבְלוֹא מְחִיר יַיִן וְחָלָב: וַי כָּל דְּצָבֵי לְמֵילַף יֵיתֵי וְיֵלַף וּדְלֵית לֵהּ כְּסַף אֱתוֹ שְׁמָעוּ וַאֲלִיפוּ אֱתוֹ שְׁמָעוּ וַאֲלִיפוּ בְלָא בְדָמִין וּבְלָא בְמָמוֹן אוּלְפָן דְטָב מֵחֲמָר וּמֵחָלָב:
רש"י הוי כל צמא . הוי זה ל' קריאה וזימון וקיבוץ הוא ויש הרבה במקרא ( זכריה ב ) הוי הוי ונוסו מארץ צפון : לכו למים . לתורה : שברו . ל' לשבור בר ( בראשית מב ) קנו : יין וחלב . לקח טוב מיין וחלב :
(ב) לָמָּה תִשְׁקְלוּ כֶסֶף בְּלוֹא לֶחֶם וִיגִיעֲכֶם בְּלוֹא לְשָׂבְעָה שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ אֵלַי וְאִכְלוּ טוֹב וְתִתְעַנַּג בַּדֶּשֶׁן נַפְשְׁכֶם: לְמָה תִתְקְלוּן כַּסְפְּכוֹן בְּלָא לְמֵיכַל וְלֵאוּתְכוֹן בְּלָא לְמִשְּׂבַּע קַבִּילוּ לְמֵימְרִי וֶאֱכוֹלוּ דְּטָב וְתִתְפַּנַּק בְּדִדְהֵין נַפְשְׁכוֹן:
רש"י למה תשקלו כסף . למה תגרמו לכם לשקול כסף לאויביכם בלא לחם :
(ג) הַטּוּ אָזְנְכֶם וּלְכוּ אֵלַי שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם וְאֶכְרְתָה לָכֶם בְּרִית עוֹלָם חַסְדֵי דָוִד הַנֶּאֱמָנִים: אַרְכִינוּ אוּדְנֵיכוֹן וְקַבִּילוּ לְמֵימְרִי שְׁמָעוּ וְתִתְקַיֵּם נַפְשְׁכוֹן וְאֶגְזַר לְכוֹן קְיַם עֲלַם טַבְוַת דָּוִד דִּמְהֵימְנָן:
רש"י חסדי דוד . שאגמול לדוד חסדיו :
כתובים - תהילים - פרק מה
מה (א) לַמְנַצֵּחַ עַל שֹׁשַׁנִּים לִבְנֵי קֹרַח מַשְׂכִּיל שִׁיר יְדִידֹת: לְשַׁבָּחָא עַל יָתְבֵי סַנְהֶדְרִין דְמֹשֶׁה דְאִתְאֲמַר בִּנְבוּאָה עַל יְדֵיהוֹן דִבְנֵי קרַח שִּׂכְלָא טָבָא וְתֻשְׁבַּחְתָּא וְאוֹדָאֲתָא:
רש"י על שושנים . לכבוד תלמידי חכמים יסדו השיר הזה שהם רכים כשושנים ונאי' כשושני' ומרטיבי' מעשים טובים כשושנים : משכיל . ע"י תורגמן : שיר ידידות . שיר אהובים שיר של שבח להם להאהיבם על הבריות ולהאהיב תורתם עליהם :
(ב) רָחַשׁ לִבִּי דָּבָר טוֹב אֹמֵר אָנִי מַעֲשַׂי לְמֶלֶךְ לְשׁוֹנִי עֵט סוֹפֵר מָהִיר: בָּעֵי לִבִּי מַמְלַל טָב אֵימַר אֲנִי עוֹבָדַי לְמַלְכָּא מַמְלַל לִישָׁנֵי מוֹחִי הֵיךְ קוֹלְמוֹס סַפְרָא רָגִיל:
רש"י רחש לבי . כך התחיל המשורר בשירו השריץ לבי בקרבי דבר טוב בשבחך את הת"ח רחש לשון נענוע וכן כל לשון שירוץ וריחוש : אומר אני מעשי למלך . השיר הזה שיסדתי ועשיתי אני אומרו למלך שנאמ' ( משלי ח' ) בי מלכים ימלוכו : לשוני . צח בשירים כעט סופר מהיר , ראיתי ביסודו של רבי משה הדרשן מהיר בלשון ערבי בקי :
(ג) יָפְיָפִיתָ מִבְּנֵי אָדָם הוּצַק חֵן בְּשְׂפְתוֹתֶיךָ עַל כֵּן בֵּרַכְךָ אֱלֹהִים לְעוֹלָם: שׁוּפְרָךְ מַלְכָּא מְשִׁיחָא עֲדִיף מִבְּנֵי נָשָׁא אִתְיְהִיב רוּחַ נְבוּאָה בְסִפְוָתָךְ מְטוּל כֵּן בֵּרְכִנָךְ יְיָ לְעָלְמָא:
רש"י יפיפית מבני אדם . העוסקים במלאכת חיי שעה , למה לפי שהוצק חן בשפתותיך להורות כהלכה , הוצק כמו נשפך כמו מוצקות ( זכריה ד' ) , ויצק עליה שמן ( ויקרא ב' ) : על כן ברכך . כמו שנאמר ה' עוז לעמו יתן ומה שכרן ה' יברך את עמו בשלום ( לעיל כ"ט ) :
(ד) חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ גִּבּוֹר הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ: זָרֵז סַיְפָּךְ עַל יַרְכָּךְ גִבָּרָא הוֹדָךְ וְשִׁיבְהוֹרָךְ:
רש"י חגור חרבך על ירך . להלחם מלחמתה של תורה והוא הודך והוא הדרך :
משנה חגיגה פרק ג
א. חֹמֶר בַּקּדֶשׁ מִבַּתְּרוּמָה, שֶׁמַּטְבִּילִין כֵּלִים בְּתוֹךְ כֵּלִים לַתְּרוּמָה, אֲבָל לֹא לַקּדֶשׁ. אֲחוֹרַיִם וְתוֹךְ וּבֵית הַצְבִיטָה בַּתְּרוּמָה, אֲבָל לֹא בַקּדֶשׁ. הַנּוֹשֵׂא אֶת הַמִּדְרָס נוֹשֵׂא אֶת הַתְּרוּמָה, אֲבָל לֹא אֶת הַקּדֶשׁ. בִּגְדֵי אוֹכְלֵי תְּרוּמָה, מִדְרָס לַקּדֶשׁ. לֹא כְּמִדַּת הַקּדֶשׁ מִדַּת הַתְּרוּמָה, שֶׁבַּקּדֶשׁ מַתִּיר וּמְנַגֵּב וּמַטְבִּיל וְאַחַר כָּךְ קוֹשֵׁר, וּבַתְּרוּמָה קוֹשֵׁר וְאַחַר כָּךְ מַטְבִּיל:
ברטנורה (א) חומר בקדש. שמטבילין כלים בתוך כלים. כששניהם טמאים: אבל לא לקדש. דאמרי כבדו של כלי הפנימי המכביד על החיצון שהוא מונח בתוכו. חוצץ בפני הטומאה (צריך לומר בפני המים וכן הוא ברש"י גמרא) ואין טבילה עולה לא לזה ולא לזה: אחוריים ותוך ובית הצביטה לתרומה. כלי הראוי להשתמש בתוכו. ובאחוריו ובית צביטתו. ואם נטמא בית צביטתו לא נטמאו אחוריו ותוכו. ופירוש בית הצביטה. בית אחיזה. לשון ויצבט לה קלי (רות ב) ואית דגרם בית הצביטה לשון אצבע שעושין לכלי בית אחיזה להכניס אצבעו בתוכו. כשהוא שותה. כדי שלא יכניס ידו לתוך הכלי: אבל לא לקדש. שאם נטמא אחד מהם בטומאה דרבנן כולו טמא לקדש: הנושא את המדרס. מנעל של זב: נושא את התרומה. אם ירצה בחבית של חרס, שאינו נוגע באוירה: אבל לא את הקדש. משום מעשה שהיה באדם אחד שהיה נושא חבית יין של נסכים ונפסקה לו רצועה של סנדל שהיתה מדרס הזב. ונטלה בידו ומתוך כך נפלה לאויר החבית ונטמא הקדש באותה שעה אמרו הנושא את המדרס לא ישא את הקדש. ולפי שמעשה שהיה בקדש היה. לפיכך לא גזרו אלא בקדש ולא בתרומה: לא כמדת הקדש. בחציצה טבילותיו מדת התרומה: שבקדש. אם יש בגד טמא ובא להטבילו. אם קשור הוא מתיר את קשרו. משום דדמיא לחציצה: ומנגב. אם לח הוא מנגבו תחילה דשמנונית שעליו הוי כחוצץ: ובתרומה. אם ירצה קושרו ואחר כך מטביל כשהוא קשור ואין בכך כלום:
ב. כֵּלִים הַנִּגְמָרִין בְּטָהֳרָה, צְרִיכִין טְבִילָה לַקּדֶשׁ, אֲבָל לֹא לַתְּרוּמָה. הַכְּלִי מְצָרֵף מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ לַקּדֶשׁ, אֲבָל לֹא לַתְּרוּמָה. הָרְבִיעִי בַּקּדֶשׁ פָּסוּל, וְהַשְּׁלִישִׁי בַּתְּרוּמָה. וּבַתְּרוּמָה, אִם נִטְמֵאת אַחַת מִיָּדָיו, חֲבֶרְתָּהּ טְהוֹרָה. וּבַקּדֶשׁ, מַטְבִּיל שְׁתֵּיהֶן, שֶׁהַיָּד מְטַמָּא אֶת חֲבֶרְתָּהּ בַּקּדֶשׁ, אֲבָל לֹא בַּתְּרוּמָה:
ברטנורה (ב) כלים הנגמרים בטהרה. שגמרן חבר ונזהר בהם משבאו קרוב לגומרן שהם ראויין לקבל טומאה: אף על פי כן: צריכין טבילה לקדש. חיישינן שמא נתז רוק מפי ע"ה על הכלי בשעה שהיה החבר אוחז בו. ואף על פי שבאותה שעה עדיין לא נגמר הכלי ולא היה מקבל טומאה שמא לאחר שנגמר והיה ראוי לקבל טומאה עדיין היה הרוק לח ומטמא דתנן במסכת נדה הזוב והרוק מטמאין לחים: הכלי מצרף מה שבתוכו. היו חתיכות הרבה של אוכלין בכלי אחד ונגע טבול יום שהוא פוסל את התרומה באחת מהן. הכלי מצרפן להיות כולן חשובים כחתיכה אחת ונפסלו כולן דכתיב (במדבר ז) כף אחת עשרה זהב הכתוב עשאו לכל מה שבכף אחת: אבל לא לתרומה. אלא אותה חתיכה שנגע בה היא פסולה והשאר טהורות: הרביעי בקדש פסול. ואינו פוסל: אם נטמאת אחת מידיו. בטומאות דרבנן כגון באוכלין ומשקין טמאים וכיוצא בהן שאין מטמאין אלא ידים ולא את הגוף: ובקדש מטביל את שתיהן. והוא שתשאר לחלוחית ביד הטמאה בשעה שנטמאה. אבל לא היה לחלוחית ביד הטמאה אין היד האחת טמאה עד שתגע בה:
ג. אוֹכְלִין אֹכָלִים נְגוּבִין בְּיָדַיִם מְסֹאָבוֹת בַּתְּרוּמָה, אֲבָל לֹא בַּקֹּדֶשׁ. הָאוֹנֵן וּמְחֻסַר כִּפּוּרִים צְרִיכִין טְבִילָה לַקּדֶשׁ, אֲבָל לֹא לַתְּרוּמָה:
ברטנורה (ג) אוכלין אוכלים נגובים בידים מסואבות בתרומה. הכי קאמר אוכלין אוכלים של חולין נגובין בידים מסואבות עם התרומה אבל לא עם הקדש. מי שתחב לו חבירו אוכלין של קדש בפיו בידים טהורות. וזה האוכל ידיו מסואבות או שתחב הוא עצמו אוכלין של קדש בפיו על ידי כוש או כרכר. ובקש לאכול צנון או בצל של חולין עמהן. שאין ידים מסואבות השניות לטומאה מטמאות את החולין אפ"ה גזור רבנן שלא יאכלם עם הקדש שמא יגע בידיו מסואבות באוכלין של קדש שבפיו ולענין תרומה אף על פי שהידים המסואבות פוסלות לא עשו מעלה. זו אלא אמרינן זהיר ולא נגע. ולהכי נקט נגובים שאילו היה עכשיו משקין עליהם הוי המשקין נעשים ראשונים מחמת הידים ועושין את החולין שניים וכשנוגעין בתרומה שבפיו פוסלים אותה: האונן. שלא נטמא במתו: מחוסר כפורים. שטבל והעריב שמשו ולא הביא קרבנותיו: צריכין טבילה. לאחר שיביא קרבנו אם רצה לאכול קדש כיון דעד האידנא היו אסורים בקדש אצרכינהו רבנן טבילה. ומחוסר כפורים פוסל את הקדש בנגיעה. והאונן. אף על פי שאסור לאכול אינו פוסל בנגיעה: אבל לא בתרומה. דמחוסר כפורים ואונן מותרים בתרומה. ואע"ג דאונן אסור במעשר שני מותר הוא בתרומה דמרבינן ליה מוכל זר לא יאכל קדש (ויקרא כב) זרות אמרתי לך ולא אנינות:
ד. חֹמֶר בַּתְּרוּמָה, שֶׁבִּיהוּדָה נֶאֱמָנִים עַל טָהֳרַת יַיִן וְשֶׁמֶן כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה, וּבִשְׁעַת הַגִּתּוֹת וְהַבַּדִּים אַף עַל הַתְּרוּמָה. עָבְרוּ הַגִּתּוֹת וְהַבַּדִּים וְהֵבִיאוּ לוֹ חָבִית שֶׁל יַיִן שֶׁל תְּרוּמָה, לֹא יְקַבְּלֶנָּה מִמֶּנּוּ, אֲבָל מַנִּיחָהּ לְגַת הַבָּאָה. וְאִם אָמַר לוֹ, הִפְרַשְׁתִּי לְתוֹכָהּ רְבִיעִית קדֶשׁ, נֶאֱמָן. כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן הַמְדֻמָּעוֹת, נֶאֱמָנִין עֲלֵיהֶם בִּשְׁעַת הַגִּתּוֹת וְהַבַּדִּים, וְקדֶם לַגִּתּוֹת שִׁבְעִים יוֹם:
ברטנורה (ד) שביהודה נאמנין וכו'. להכי נקט ביהודה. לפי שרצועה של ארץ כותיים היתה מפסקת בין גליל ליהודה. וירושלים ארץ יהודה היא. ולא היה אפשר להביא קדש מארץ הגליל ליהודה. לפי שגזרו טומאה על ארץ העמים. ואפילו של חברים שבגליל לא היה אפשר להביאו לנסכים: נאמנין על טהרת יין ושמן כל ימות השנה. ע"ה אמר יין זה טהור הוא והוא לנסכים. שמן זה טהור הוא והוא למנחות. נאמן לעולם דמשום חומרי דקדש מזדהר ולא משקר. אבל אם אמר יין ושמן אלו טהורים והן לתרומה אינו נאמן. שאין אסור טומאת תרומה חמור בעיני עמי הארץ וחיישינן דלמא משקרי בה: ובשעת הגתות והבתים. בעת הבציר ובעת שעוצרים הזיתים בבד נאמנין אף על התרומה לפי שכל בני אדם מטהרים את כליהם בעת עשיית היין והשמן. כדי להפריש התרומה בטהרה: עברו הגתות וכו'. לאחר שעבר זמן הבציר. או זמן עצירת הזתים בבית הבד. והביא עם הארץ חבית של יין או של שמן של תרומה לכהן חבר ואומר שהיא טהורה. לא יקבלנה ממנו בחזקת טהורה דלאחר הגיתות והבדים אינו נאמן: אבל מניחה לגת הבאה. עם הארץ שיודע שלאחר הגתות הבדים אינו נאמן. מניח חבית זו לגת הבאה ואז נותנה לכהן. דבאותו שעה הוא נאמן עליה: רביעית. הלוג יין לנסכים נאמן על כל החבית. דמגו דמהימן אקדש מהימן נמי אחרומה: כדי יין וכדי שמן המדומעות. המטהר את טבלו לנסכים והשתא איכא חולין ותרומה וקדש מעורבין ומדומעין זה בזה. ובא לומר גם על הכדים שהן טהורים. אע"ג דעם הארץ אינו נאמן על הכדים אפילו בשעת הגיתות. האידנא מהמנינן ליה על הכדים אפילו קודם שעת הגתות שבעים יום. דמגו דמהימן אקדש מהימן נמי אתרומה ואכדים. דגנאי הוא לקדש שיהיו הכדים שעירוהו מהם בחזקת טומאה והוא קרב. ושבעים יום דנקט. משום דאורחא דעלמא הוא להזמין את הכלים ולטהרם ע' יום קודם הגתות:
ה. מִן הַמּוֹדִיעִית וְלִפְנִים, נֶאֱמָנִין עַל כְּלֵי חֶרֶס. מִן הַמּוֹדִיעִית וְלַחוּץ, אֵין נֶאֱמָנִים. כֵּיצַד, הַקַּדָּר שֶׁהוּא מוֹכֵר הַקְּדֵרוֹת, נִכְנַס לִפְנִים מִן הַמּוֹדִיעִית, הוּא הַקַּדָּר וְהֵן הַקְּדֵרוֹת וְהֵן הַלּוֹקְחִים, נֶאֱמָן. יָצָא, אֵינוֹ נֶאֱמָן:
ברטנורה (ה) מן המודיעית ולפנים. מודיעית כרך רחוק מירושלים ט"ו מיל. ממנו ולפנים לצד ירושלים נאמנים קדרים עמי הארץ ליקח מהן כלי חרס הדקים. כגון כוסות קדרות וקיתונות. לפי שאי אפשר בלא הם. ובירושלים אין עושין כבשונות מפני העשן לא לסיד ולא לקדרות לפיכך האמינום ולא גזרו עליהם. שאין גוזרים גזירה על הצבור שאין יכולין לעמוד בה: הוא הקדר. מי שהביאו מחוץ למודיעית לו בלבד האמינו לפי שאי אפשר שלא להאמינו אבל אם מסרם ליד קדר אחר ע"ה היושב במודיעית או לפנים. לא האמינוהו: והן הקדרות. על אותן קדרות שהביא הוא נאמן. ואינו נאמן לצרף עמהם קדרות של קדר אחר שיושב במודיעית או לפנים: והן הלוקחין. חברים שראוהו שהביאם. נאמן הקדר אצלם ולא אצל לוקחים אחרים: יצא מן המודיעים. לשוב לאחוריו אינו נאמן:
ו. הַגַּבָּאִין שֶׁנִּכְנְסוּ לְתוֹךְ הַבַּיִת, וְכֵן הַגַּנָּבִים שֶׁהֶחֱזִירוּ אֶת הַכֵּלִים, נֶאֱמָנִין לוֹמַר, לֹא נָגַעְנוּ. וּבִירוּשָׁלַיִם נֶאֱמָנִין עַל הַקּדֶשׁ, וּבִשְׁעַת הָרֶגֶל אַף עַל הַתְּרוּמָה:
ברטנורה (ו) הגבאים. ישראל שהן גבאים למלכי אומות העולם לגבות מישראל מסים וארנוניות. ונכנסו לתוך הבית לעבוט עבוטו: וכן הגנבים. שנגנב כלי חרס והחזירום: נאמנים לומר לא נגענו. לתוכו. והוא שהחזירום מחמת תשובה שעשו מעצמם. לא מחמת יראה: ובירושלים נאמנים על הקדש. נאמנים על כל כלי חרס בין גדולים בין קטנים. לומר שהן טהורין לקדש לפי שאין עושין כבשונות בירושלים, לפיכך האמינום ולא גזרו עליהם. ובשעת הרגל אף אותה על התרומה דאמר קרא (שופטים כ) ויאסף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד חברים הכתוב קראם בשעת אסיפה כולם חברים. ורגל שעת אסיפה היה:
ז. הַפוֹתֵחַ אֶת חָבִיתוֹ, וְהַמַּתְחִיל בְּעִסָתוֹ עַל גַּב הָרֶגֶל, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר יִגְמוֹר וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא יִגְמוֹר. מִשֶּׁעָבַר הָרֶגֶל, הָיוּ מַעֲבִירִין עַל טָהֳרַת הָעֲזָרָה. עָבַר הָרֶגֶל בְּיוֹם שִׁשִּׁי, לֹא הָיוּ מַעֲבִירִין, מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף לֹא בְּיוֹם חֲמִישִׁי, שֶׁאֵין הַכֹּהֲנִים פְּנוּיִין:
ברטנורה (ז) הפותח את חביתו. חבר שפתח חביתו למכור יין בירושלים ברגל. ומשמשו בו עמי הארץ: לא יגמור לאחר הרגל. שאף על פי שבשעת הרגל הן טהורין. לא שטהרתן טהרה עולמית. אלא שבשעת הרגל הכל חבירים, אבל לאחר הרגל טמא מגען למפרע, כדאמרינן במתניתין לאחר הרגל מטבילין כלי העזרה מפני שנגעו בהן עמי הארץ ברגל. ור"י דאמר יגמור סבר אם אתה אומר לא יגמור אף הוא לא יתחיל ואין מזון מצוי לעולי רגלים. ואין הלכה כר"י: מעבירין על טהרת העזרה. מעבירין את הכלים ממקומן. להטבילן ולטהר את העזרה. מטומאת עמי הארץ שנגעו בהן ברגל: מפני כבוד השבת. שהיו הכהנים צריכין להתעסק בצרכי שבת איש בביתו: אף לא ליום ה'. אף אם עבר הרגל ליום ה' אין מטבילין אותן עד לאחר השבת. לפי שאין הכהנים פנויין ליום מוצאי יום טוב להטבילן. שטרודין להוציא את הדשן שעל התפוח באמצע המזבח שקבצו שם כל ימות הרגל כל דשן של המערכה, ואין הלכה כר"י:
ח. כֵּיצַד מַעֲבִירִים עַל טָהֳרַת הָעֲזָרָה, מַטְבִּילִין אֶת הַכֵּלִים שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ, וְאוֹמְרִין לָהֶם, הִזָּהֲרוּ שֶׁלֹּא תִּגְּעוּ בַּשֻּׁלְחָן (וּבַמְּנוֹרָה) וּתְטַמְּאוּהוּ. כָּל הַכֵּלִים שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ, יֵשׁ לָהֶם שְׁנִיִּים וּשְׁלִישִׁים, שֶׁאִם נִטְמְאוּ הָרִאשׁוֹנִים, יָבִיאוּ שְׁנִיִּים תַּחְתֵּיהֶן. כָּל הַכֵּלִים שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ, טְעוּנִין טְבִילָה, חוּץ מִמִּזְבַּח הַזָּהָב וּמִזְבַּח הַנְּחשֶת, מִפְּנֵי שֶׁהֵן כַּקַּרְקַע, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מְצֻפִּין:
ברטנורה (ח) ואומרין להם. לע"ה ברגל. הזהרו שלא תגעו בשלחן. לפי שלא יוכלו להטבילו לאחר הרגל שאי אפשר לסלקו ממקומו דכתיב ביה (שמות כח) לחם פנים לפני תמיד: טעונים טבילה. מפני טומאת הרגל: חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחשת מפני שהן כקרקע. מזבח הנחושת. שהתורה קראתו מזבח אדמה. ומזבח הזהב כתיב (במדבר ג) המנורה והמזבחות אתקש מזבחות זה לזה. ושלחן הא אמרן דלא נגעו בו: מפני שהן מצופין. הכי קאמר. וחכמים מטמאין ואומרין שצריכין טבילה גם הם מפני שהן מצופין. דאי לא הוי מצופין יש לטהרן משום כלי עץ העשויין לנחת. פירוש אחר וחכ"א דטעמא דאין צריכין טבילה לפי שהם מצופין זהב ונחשת. וצפויין בטיל לגביהן. והיו ככלי עץ העשויין לנחת שאין מטמאין ולא פליגי על ר"א אלא בטעמא דמלתא בלבד. כך פירש הרמב"ם בהלכות מטמא משכב ומושב:
גמרא חגיגה דף כז ע"א
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מִפְּנֵי שֶׁהֵן מְצוּפִּין. אַדְּרַבָּא כֵּיוָן דִּמְצוּפִּין נִינְהוּ מִטְּמוּ אֵימָא וַחֲכָמִים מְטַמְּאִין מִפְּנֵי שֶׁהֵן מְצוּפִּין. וְאִי בָּעִית אֵימָא רַבָּנָן לְרַבִּי אֶלְעָזָר קָאָמְרֵי מַאי דַּעְתִּיךְ מִשּׁוּם דִּמְצוּפִּין מִיבְטַל בָּטִיל צִיפּוּיָין גַּבַּיְהוּ. אָמַר רַבִּי אַבְהוּ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר תַּלְמִידֵי חֲכָמִים אֵין אוּר שֶׁל גֵּיהִנָּם שׁוֹלֶטֶת בָּהֶן קַל וָחֹמֶר מִסָּלָמַנְדְּרָא וּמַה סָּלָמַנְדְּרָא שֶׁתּוֹלַדָת אֵשׁ הִיא הַסָּךְ מִדָּמָהּ אֵין אוּר שׁוֹלֶטֶת בּוֹ, תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁכָּל גּוּפָן אֵשׁ, דִּכְתִיב (ירמיה כג) הֲלוֹא כֹה דְּבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה'. עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אֵין אוּר שֶׁל גֵּיהִנָּם שׁוֹלֶטֶת בְּפוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל, קַל וָחֹמֶר מִמִּזְבַּח הַזָּהָב. מַה מִּזְבַּח הַזָּהָב שֶׁאֵין עָלָיו אֶלָּא כְּעוֹבִי דִּינַר זָהָב כַּמָּה שָׁנִים אֵין הָאוּר שׁוֹלֶטֶת בּוֹ, פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל שְׁמְּלֵאִין מִצְוֹת כְּרִמּוֹן דִּכְתִיב (שיר ג) כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ. אַל תִּקְרֵי רַקָּתֵךְ אֶלָּא רֵיקָנִין שֶׁבָּךְ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה:
רש"י אדרבה משום דמצופין נינהו ניטמאו. דאי לאו מצופה יש להם לטהרם משום כלי עץ העשוי לנחת: מאי דעתיך. דילפת טעמא מדקרינהו אדמה הא לאו הכי טמאין אף על גב דעשויין לנחת: מפני שהן מצופין. ובעי למימר שהציפוי מבטלן והוי להו ככלי מתכות: מיבטל בטיל ציפויין לגבייהו. דרחמנא קרא עץ לכולהו ובלאו האי קרא נמי לא מקבלי טומאה: סלמנדרא. חיה הנבראת מן האור כשבוערין אש במקום אחד שבע שנים תמיד בלי הפסק: כעובי דינר זהב. דבר מועט לא חסר זהבה דנעשה בו נס:
זוהר משפטים דף ק"ו ע"ב
תַּנֵּינָן לֵית מִלָּה בְּעָלְמָא דְּקַיְּמָא קַמֵּי תְּשׁוּבָה וּלְכֹלָּא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְקַבֵּל וַדַּאי. וְאִי תָּב בִּתְיּוּבְתָּא הָא אִזְדַּמָּן לָקֳבְלֵיהּ אֹרַח חַיִּים וְאַף עַל גַּב דְּפָגִים מַה דְּפָגִים כֹּלָּא אִתְתַּקָּן וְכֹלָּא אִתְהַדָּר עַל תִּקּוּנֵהּ דְּהָא אֲפִלּוּ דְּמַה דְּאִית בֵּהּ אוּמָאָה (קַמֵּי קֵָדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָרֵי בֵּיהּ כִּי יְיָ צְבָאוֹת יָעַץ וּמִי יָפֵר דָּא אִיהוּ רָזָא סְתִימָא. וְתוּ כַּד קֵָדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אוֹמֵי אוּמָאָה לָא אוֹמֵי אֶלָּא אִם לָא יַעֲבֵיד תְּיּוּבְתָּא דְּהָא לֵית פִּתגָּמָא דְּקַיְּמָא קַמֵּי תְּיּוּבְתָּא וְעַל כֹּלָּא מְכַפֵּר קֵָדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כַּד עָבְדִין תְּיוּבְתָּא שְׁלֶמְתָּא) קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְקַבֵּל דִּכְתִיב (ירמיה כב) חַי אָנִי נְאֻם יְיָ כִּי אִם יִהְיֶה כָּנְיָהוּ וְגוֹמֵר, וּכְתִיב (שם) כִּתְבוּ אֶת הָאִישׁ הַזֶּה עֲרִירִי וְגוֹמֵר, וּבָתַר דְּתָב בִּתְיּוּבְתָּא כְּתִיב (דברי הימים א' ג') וּבְנֵי יְכָנְיָה אַסִיר בְּנוֹ שְׁאַלְתִּיאֵל בְּנוֹ. מִכָּאן דִּתְשׁוּבָה מִתְבַּר כַּמָּה גְּזֵירִין וְדִינִין וְכַמָּה שַׁלְשְׁלָאִין דְּפַרְזְלָא וְלֵית מָאן דְּקַיְּמָא קַמֵּי דִּתְיּוּבְתָּא וְעַל דָּא כְּתִיב (ישעיה ס"ו) וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים הַפּוֹשְׁעִים בִּי. אֲשֶׁר פָּשְׁעוּ בִּי לֹא כְּתִיב אֶלָּא הַפּוֹשְׁעִים בִּי דְּלָא בָּעָאן לַאֲתָבָא וּלְאִתְנַחֲמָא עַל מַה דַּעֲבָדוּ. אֲבָל כֵּיוָן דְּאִתְנַחֲמוּ הָא מְקַבֵּל לוֹן קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּגִין כָּךְ בַּר נָשׁ דָּא אַף עַל גַּב דְּפָשַׁע בֵּהּ וּפָגִים בְּאַתְרָא דְּלָא אִצְטְרִיךְ וְתָב לְקַמֵּהּ מְקַבֵּל לֵהּ וְחָס עֲלֵהּ דְּהָא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מָלֵא רַחֲמִין אִיהוּ וְאִתְמַלֵּי רַחֲמִין עַל כָּל עוֹבָדוֹי כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (תהלים קמ"ה) וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו. אֲפִלּוּ עַל בְּעִירֵי וְעוֹפֵי מָאטוּן רַחֲמוֹי. אִי עֲלַיְהוּ מָאטוּן רַחֲמוֹי כָּל שֶׁכֵּן עַל בְּנֵי נָשָׁא דְּיָדְעִין וְאִשְׁתְּמוֹדְעָאן לְשַׁבְּחָא לְמָארֵיהוֹן דְּרַחֲמוֹי מָאטוּן עֲלַיְהוּ וְשָׁרָאן עֲלַיְהוּ וְעַל דָּא אָמַר דָּוִד (שם קי"ט) רַחֲמֶיךָ רַבִּים יְיָ כְּמִשְׁפָּטֶיךָ חַיֵּינִי: