אור ברסלב
חק לישראל - דברים פרשת ראה › ראה יום שישי

חק לישראל - דברים

פרשת ראה · ראה יום שישי

ראה ליל שישי

תורה

כדי להשלים כל הסדרה שנים מקרא ואחד תרגום הצגנו תשלום כל הסדרה ותרגום והפטרה:

(טו) וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּקִרְבֶּךָ: וְתִתְבַּע וְתִבְדוֹק וְתִשְׁאַל יָאוּת וְהָא קֻשְׁטָּא כֵּוַן פִּתְגָמָא אִתְעֲבִידָא תּוֹעֶבְתָּא הָדָא בֵּינָךְ:

רש"י ודרשת וחקרת ושאלת היטב. מכאן למדו שבע חקירות מרבוי המקרא. כאן יש שלש דרישה וחקירה והיטב. ושאלת, אינו מן המנין, וממנו למדו בדיקות. ובמקום אחר הוא אומר (דברים יט, יח) ודרשו השופטים היטב. ועוד במקום אחר הוא אומר (שם יז, ד) ודרשת היטב. ולמדו היטב היטב לגזרה שוה, לתן האמור של זה בזה:

(טז) הַכֵּה תַכֶּה אֶת יֹשְׁבֵי הָעִיר (ההוא) הַהִיא לְפִי חָרֶב הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָרֶב: מִמְחָא תִמְחֵי יָת יָתְבֵי קַרְתָּא הַהִיא לְפִתְגַם דְחָרֶב גַמַר יָתַהּ וְיָת כָּל דִי בַהּ וְיָת בְּעִירַהּ לְפִתְגַם דְחָרֶב:

רש"י הכה תכה. אם אינך יכול להמיתם במיתה הכתובה בהם, המיתם באחרת:

(יז) וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ תִּקְבֹּץ אֶל תּוֹךְ רְחֹבָהּ וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ כָּלִיל לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ וְהָיְתָה תֵּל עוֹלָם לֹא תִבָּנֶה עוֹד: וְיָת כָּל עֲדָאַהּ תִּכְנוֹשׁ לְגוֹ פְתָיַהּ וְתוֹקֵד בְּנוּרָא יָת קַרְתָּא וְיָת כָּל עֲדָאַהּ גְמִיר קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ וּתְהֵי תֵּל חָרִיב לְעָלָם לָא תִתְבְּנֵי עוֹד:

רש"י לה' אלהיך. לשמו ובשבילו:

(יח) וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם לְמַעַן יָשׁוּב יְהוָה מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ: וְלָא יִדְבַּק בִּידָךְ מִדַעַם מִן חֶרְמָא בְּדִיל דִיתוּב יְיָ מִתְּקוֹף רוּגְזֵהּ וִיהַב לָךְ רַחֲמִין וִירַחַם עֲלָךְ וְיַסְגִנָךְ כְּמָא דִי קַיִים לַאֲבָהָתָךְ:

רש"י למען ישוב ה' מחרון אפו. שכל זמן שעבודה זרה בעולם, חרון אף בעולם:

(יט) כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ: אֲרֵי תְקַבֵּל לְמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָךְ לְמִטַר יָת כָּל פִּקוּדוֹהִי דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין לְמֶעְבַּד דְכָשָׁר קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ: יד (א) רביעי בָּנִים אַתֶּם לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת: בְּנִין אַתּוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהֲכוֹן לָא תִתְחַמְמוּן וְלָא תְשַׁווּן מְרָט בֵּין עֵינֵיכוֹן עַל מִית:

רש"י לא תתגדדו. לא תתנו גדידה ושרט בבשרכם על מת כדרך שהאמוריים עושין, לפי שאתם בניו של מקום ואתם ראויין להיות נאים ולא גדודים ומקורחים: בין עיניכם. אצל הפדחת. ובמקום אחר הוא אומר (ויקרא כא, ה) לא יקרחו קרחה בראשם, לעשות כל הראש כבין העינים:

(ב) כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ וּבְךָ בָּחַר יְהוָה לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: אֲרֵי עַם קַדִישׁ אַתְּ קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ וּבָךְ אִתִּרְעֵי יְיָ לְמֶהֱוֵי לֵהּ לְעַם חַבִּיב מִכָּל עַמְמַיָא דִי עַל אַפֵּי אַרְעָא:

רש"י כי עם קדוש אתה. קדשת עצמך מאבותיך. ועוד, ובך בחר ה':

(ג) לֹא תֹאכַל כָּל תּוֹעֵבָה: לָא תֵיכוּל כָּל דִמְרָחָק:

רש"י כל תועבה. כל שתעבתי לך, שאם צרם אזן בכור כדי לשחטו במדינה, הרי דבר שתעבתי לך כל מום לא יהיה בו, ובא ולמד כאן שלא ישחט ויאכל על אותו המום. בשל בשר בחלב הרי דבר שתעבתי לך, והזהיר כאן על אכילתו:

(ד) זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ שׁוֹר שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים: דֵין בְּעִירָא דְתֵיכְלוּן תּוֹרִין אִמְרִין דִרְחֵלִין וְגָדְיָן דְעִזִין: (ה) אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וְאַקּוֹ וְדִישֹׁן וּתְאוֹ וָזָמֶר: אַיָלָא וְטַבְיָא וְיַחְמוּרָא וְיַעְלָא וְרֵימָא וְתוֹרְבָּלָא וְדִיצָא:

רש"י זאת הבהמה וגו" איל וצבי ויחמור. למדנו שהחיה בכלל בהמה, ולמדנו שבהמה וחיה טמאה מרבה מן הטהורה, שבכל מקום פורט את המועט: ואקו. מתרגם יעלא (איוב לט, א) יעלי סלע הוא אשטנבו"ק : ותאו. תורבלא, שור היער. באלא יער, בלשון ארמי:

(ו) וְכָל בְּהֵמָה מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע שְׁתֵּי פְרָסוֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ: וְכָל בְּעִירָא דִסְדִיקָא פַרְסָתָא וּמַטִלְפָא טִלְפִין תַּרְתֵּין פַּרְסָתָא מַסְקָא פִשְׁרָא בִּבְעִירָא יָתַהּ תֵּיכְלוּן:

רש"י מפרסת. סדוקה כתרגומו: פרסה. פלנט"א [כף רגל] : ושסעת. חלוקה בשתי צפרנים. שיש סדוקה ואינה חלוקה בצפרנים והיא טמאה: בבהמה. משמע מה שנמצא בבהמה אכל, מכאן אמרו שהשליל נתר בשחיטת אמו:

(ז) אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה הַשְּׁסוּעָה אֶת הַגָּמָל וְאֶת הָאַרְנֶבֶת וְאֶת הַשָּׁפָן כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הֵמָּה וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסוּ טְמֵאִים הֵם לָכֶם: בְּרַם יָת דֵין לָא תֵיכְלוּן מִמַסְקֵי פִשְׁרָא וּמִמַסְדִיקֵי פַרְסָתָא מַטִלְפֵי טִלְפַיָא יָת גַמְלָא וְיָת אַרְנְבָא וְיָת טַּפְזָא אֲרֵי מַסְקֵי פִּשְׁרָא אִנוּן וּפַרְסָתְהוֹן לָא סְדִיקָא מְסָאֲבִין אִנוּן לְכוֹן:

רש"י השסועה. בריה היא שיש לה שני גבין ושתי שדראות. אמרו רבותינו למה נשנו, בבהמות מפני השסועה, ובעופות מפני הראה, שלא נאמרו בתורת כהנים:

(ח) וְאֶת הַחֲזִיר כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא וְלֹא גֵרָה טָמֵא הוּא לָכֶם מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ: וְיָת חֲזִירָא אֲרֵי מַסְדִיק פַּרְסָתָא הוּא וְלָא פָשַׁר מְסָאָב הוּא לְכוֹן מִבִּסְרְהוֹן לָא תֵיכְלוּן וּבִנְבֵלְתְּהוֹן לָא תִקְרְבוּן:

רש"י ובנבלתם לא תגעו. רבותינו פרשו, ברגל. שאדם חיב לטהר את עצמו ברגל. יכול יהיו מזהרים בכל השנה, תלמוד לומר (ויקרא כא, א) אמור אל הכהנים וגו' ומה טמאת המת חמורה, כהנים מזהרים ואין ישראל מזהרים, טמאת נבלה קלה לא כל שכן:

(ט) אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת תֹּאכֵלוּ: יָת דֵין תֵּיכְלוּן מִכֹּל דִי בְמַיָא כֹּל דִי לֵהּ צִיצִין וְקַלְפִין תֵּיכְלוּן: (י) וְכֹל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת לֹא תֹאכֵלוּ טָמֵא הוּא לָכֶם: וְכֹל דִי לֵית לֵהּ צִיצִין וְקַלְפִין לָא תֵיכְלוּן מְסָאָב הוּא לְכוֹן: (יא) כָּל צִפּוֹר טְהֹרָה תֹּאכֵלוּ: כָּל צִפַּר דַכְיָא תֵּיכְלוּן:

רש"י כל צפור טהורה תאכלו. להתיר משלחת שבמצורע:

(יב) וְזֶה אֲשֶׁר לֹא תֹאכְלוּ מֵהֶם הַנֶּשֶׁר וְהַפֶּרֶס וְהָעָזְנִיָּה: וְדֵין דִי לָא תֵיכְלוּן מִנְהוֹן נִשְׁרָא וְעָר וְעַזְיָא:

רש"י וזה אשר לא תאכלו מהם. לאסר את השחוטה:

(יג) וְהָרָאָה וְאֶת הָאַיָּה וְהַדַּיָּה לְמִינָהּ: וּבַת כַּנְפָא וְטָרָפִיתָא וְדַיְתָא לִזְנַהּ:

רש"י והראה ואת האיה וגו' . היא ראה היא איה היא דיה. ולמה נקרא שמה ראה, שרואה ביותר. ולמה הזהיר בכל שמותיה, שלא לתן פתחון פה לבעל דין לחלוק, שלא יהא האוסרה קורא אותה ראה והבא להתיר אומר, זו דיה שמה או איה שמה, וזו לא אסר הכתוב. ובעופות פרט לך הטמאים, ללמד שהעופות הטהורים מרבים על הטמאים, לפיכך פרט את המועט:

(יד) וְאֵת כָּל עֹרֵב לְמִינוֹ: וְיָת כָּל עֹרְבָא לִזְנֵהּ: (טו) וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה וְאֶת הַתַּחְמָס וְאֶת הַשָּׁחַף וְאֶת הַנֵּץ לְמִינֵהוּ: וְיָת בַּת נַעֲמִיתָא וְצִיצָא וְצִפַּר שַׁחְפָּא וְנָצָא לִזְנוֹהִי: (טז) אֶת הַכּוֹס וְאֶת הַיַּנְשׁוּף וְהַתִּנְשָׁמֶת: וְקַדְיָא וְקִפוֹפָא וּבַוְתָא:

רש"י והתנשמת. קלב"א שורי"ץ :

(יז) וְהַקָּאָת וְאֶת הָרָחָמָה וְאֶת הַשָּׁלָךְ: וְקָתָא וִירַקְרֵקָא וְשָׁלֵי נוּנָא:

רש"י שלך. השולה דגים מן הים:

(יח) וְהַחֲסִידָה וְהָאֲנָפָה לְמִינָהּ וְהַדּוּכִיפַת וְהָעֲטַלֵּף: וְחַוָרִיתָא וְאִבּוּ לִזְנַהּ וְנַגַר טוּרָא וַעֲטַּלֵפָא:

רש"י דוכיפת. הוא תרנגול הבר ובלע"ז הרופ"א וכרבלתו כפולה:

(יט) וְכֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף טָמֵא הוּא לָכֶם לֹא יֵאָכֵלוּ: וְכֹל רִחֲשָׁא דְעוֹפָא מְסָאָב הוּא לְכוֹן לָא יִתְאָכְלוּן:

רש"י שרץ העוף. הם הנמוכים הרוחשים על הארץ, כגון זבובין וצרעים וחגבים טמאים, הם קרויים שרץ:

(כ) כָּל עוֹף טָהוֹר תֹּאכֵלוּ: כָּל עוֹפָא דְכֵי תֵּיכְלוּן:

רש"י כל עוף טהור תאכלו. ולא את הטמא. בא לתן עשה על לא תעשה. וכן בבהמה, אותה תאכלו ולא בהמה טמאה, לאו הבא מכלל עשה, עשה, לעבור עליהם בעשה ולא תעשה:

(כא) לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ: לָא תֵיכְלוּן כָּל נְבִילָא לְתוֹתָב עָרֵל דִי בְקִרְוָיךְ תִּתְּנִנַהּ וְיֵיכְלִנַהּ אוֹ תְזַבְּנִנַהּ לְבַר עַמְמִין אֲרֵי עַם קַדִישׁ אַתְּ קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ לָא תֵיכוּל בְּשַׂר בַּחֲלָב:

רש"י לגר אשר בשעריך. גר תושב שקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה ואוכל נבלות: כי עם קדוש אתה לה'. קדש את עצמך במתר לך. דברים המתרים ואחרים נוהגים בהם אסור, אל תתירם בפניהם: לא תבשל גדי. שלש פעמים. פרט לחיה ולעופות ולבהמה טמאה: לא תבשל גדי וגו' :

(כב) חמישי עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה: עַשְׂרָא תְעַשַׂר יָת כָּל עֲלָלַת זַרְעָךְ דְיִפּוֹק חַקְלָא שַׁתָּא בְשַׁתָּא:

רש"י עשר תעשר. מה ענין זה אצל זה, אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, לא תגרמו לי לבשל גדיים של תבואה עד שהן במעי אמותיהן, שאם אין אתם מעשרים מעשרות כראוי, כשהוא סמוך להתבשל אני מוציא רוח קדים והיא משדפתן. שנאמר (מלכים ב' יט, כא) ושדפה לפני קמה, וכן לענין בכורים: שנה שנה. מכאן שאין מעשרין מן החדש על הישן:

(כג) וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִים: וְתֵיכוּל קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ בְּאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי לְאַשְׁרָאָה שְׁכִנְתֵּהּ תַּמָן מַעְשַׂר עִבוּרָךְ חַמְרָךְ וּמִשְׁחָךְ וּבְכוֹרֵי תוֹרָךְ וְעָנָךְ בְּדִיל דְתֵילַף לְמִדְחַל קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ כָּל יוֹמַיָא:

רש"י ואכלת וגו' . זה מעשר שני. שכבר למדנו לתן מעשר ראשון ללוים, שנאמר (במדבר יח, כו) כי תקחו מאת בני ישראל וגו' , ונתן להם רשות לאכלו בכל מקום, שנאמר (שם יח, לא) ואכלתם אתו בכל מקום, על כרחך זה מעשר אחר הוא:

(כד) וְכִי יִרְבֶּה מִמְּךָ הַדֶּרֶךְ כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם כִּי יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ: וַאֲרֵי יִסְגֵי מִנָךְ אָרְחָא אֲרֵי לָא תִכּוּל לְמִטְלֵהּ אֲרֵי יִתְרָחַק מִנָךְ אַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ אֱלָהָךְ לְאַשְׁרָאָה שְׁכִנְתֵּהּ תַּמָן אֲרֵי יְבָרֵכִנָךְ יְיָ אֱלָהָךְ:

רש"י כי יברכך. שתהא התבואה מרבה לשאת:

(כה) וְנָתַתָּה בַּכָּסֶף וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ: וְתִתֵּן בְּכַסְפָּא וּתְצוּר כַּסְפָּא בִּידָךְ וּתְהַךְ לְאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ אֱלָהָךְ בֵּהּ: (כו) וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ: וְתִתֵּן כַּסְפָּא בְּכֹל דִי יִתִּרְעֵי נַפְשָׁךְ בְּתוֹרֵי וּבְעָנָא וּבַחֲמַר חֲדַת וְעַתִּיק וּבְכֹל דִי תִשְׁאֲלִנָךְ נַפְשָׁךְ וְתֵיכוּל תַּמָן קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ וְתֶחֱדֵי אַתְּ וֶאֱנַשׁ בֵּיתָךְ:

רש"י בכל אשר תאוה נפשך. כלל: בבקר ובצאן וביין ובשכר. פרט: ובכל אשר תשאלך נפשך. חזר וכלל. מה הפרט מפורש ולד ולדות הארץ וראוי למאכל אדם וכו' :

(כז) וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לֹא תַעַזְבֶנּוּ כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ: וְלֵוָאָה דִי בְקִרְוָיךְ לָא תִשְׁבְּקִנֵהּ אֲרֵי לֵית לֵהּ חֳלָק וְאַחֲסָנָא עִמָךְ:

רש"י והלוי וגו' לא תעזבנו. מלתן לו מעשר ראשון: כי אין לו חלק ונחלה עמך. יצאו לקט שכחה ופאה והפקר, שאף הוא יש לו חלק עמך בהן כמוך, ואינן חיבין במעשר:

(כח) מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִוא וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ: מִסוֹף תְּלַת שְׁנִין תַּפֵק יָת כָּל מַעְשַׂר עֲלַלְתָּךְ בְּשַׁתָּא הַהִיא וְתַצְנַע בְּקִרְוָיךְ:

רש"י מקצה שלש שנים. בא ולמד שאם השהה מעשרותיו של שנה ראשונה ושניה לשמטה, שיבערם מן הבית בשלישית:

(כט) וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה: וְיֵיתֵי לֵוָאָה אֲרֵי לֵית לֵהּ חֳלָק וְאַחֲסָנָא עִמָךְ וְגִיוֹרָא וְיִתַּמָא וְאַרְמְלָא דִי בְקִרְוָיךְ וְיֵיכְלוּן וְיִשְׂבְּעוּן בְּדִיל דִי יְבָרֵכִנָךְ יְיָ אֱלָהָךְ בְּכָל עוֹבָדֵי יְדָךְ דִי תַעְבֵּד:

רש"י ובא הלוי. ויטול מעשר ראשון: והגר והיתום. ויטלו מעשר שני, שהוא של עני של שנה זו, ולא תאכלנו אתה בירושלים כדרך שנזקקת לאכול מעשר שני של שתי שנים: ואכלו ושבעו. תן להם כדי שביעה. מכאן אמרו אין פוחתין לעני בגורן וכו' . ואתה הולך לירושלים למעשר של שנה ראשונה ושניה שהשהית ומתודה בערתי הקדש מן הבית (דברים כו, יג) , כמו שמפורש ב"כי תכלה לעשר" (שם כו, יב) :

טו (א) שישי מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה: מִסוֹף שְׁבַע שְׁנִין תַּעְבֵּד שְׁמִטְתָא:

רש"י מקץ שבע שנים. יכול שבע שנים לכל מלוה ומלוה, תלמוד לומר (פסוק ט) קרבה שנת השבע. ואם אתה אומר שבע שנים לכל מלוה ומלוה להלואת כל אחד ואחד, היאך היא קרבה, הא למדת שבע שנים למנין השמטות:

(ב) וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַיהוָה: וְדֵין פִּתְגַם שְׁמִטְתָא דְתַשְׁמֵט כָּל גְבַר מַרֵי רְשׁוּ דִי יַרְשֵׁי בְּחַבְרֵהּ לָא יִתְבַּע מִן חַבְרֵהּ וּמִן אֲחוּהִי אֲרֵי קְרָא שְׁמִטְתָא קֳדָם יְיָ:

רש"י שמוט כל בעל משה ידו. שמוט את ידו של כל בעל משה:

(ג) אֶת הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת אָחִיךָ תַּשְׁמֵט יָדֶךָ: מִן בַּר עַמְמִין תִּתְבַּע וְדִי יְהֵי לָךְ עִם אָחוּךְ תַּשְׁמֵט יְדָךְ:

רש"י את הנכרי תגש. זו מצות עשה:

(ד) אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ יְהוָה בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ: לְחוֹד אֲרֵי לָא יְהֵי בָךְ מִסְכֵּנָא אֲרֵי בָרָכָא יְבָרֵכִנָךְ יְיָ בְּאַרְעָא דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ אַחֲסָנָא לְמֵירְתַהּ:

רש"י אפס כי לא יהיה בך אביון. ולהלן הוא אומר (פסוק יא) כי לא יחדל אביון, אלא בזמן שאתם עושים רצונו של מקום, אביונים באחרים ולא בכם, וכשאין אתם עושים רצונו של מקום אביונים בכם: אביון. דל מעני, ולשון אביון שהוא תאב לכל דבר:

(ה) רַק אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם: לְחוֹד אִם קַבָּלָא תְקַבֵּל לְמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָךְ לְמִטַר לְמֶעְבַּד יָת כָּל תַּפְקֶדְתָּא הָדָא דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין:

רש"י רק אם שמוע תשמע. אז לא יהיה בך אביון: שמוע תשמע. שמע קמעא משמיעין אותו הרבה:

(ו) כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְהַעֲבַטְתָּ גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תַעֲבֹט וּמָשַׁלְתָּ בְּגוֹיִם רַבִּים וּבְךָ לֹא יִמְשֹׁלוּ: אֲרֵי יְיָ אֱלָהָךְ בָּרְכָךְ כְּמָא דִי מַלִיל לָךְ וְתוֹזֵף לְעַמְמִין סַגִיאִין וְאַתְּ לָא תְזוּף וְתִשְׁלוֹט בְּעַמְמִין סַגִיאִין וּבָךְ לָא יִשְׁלְטוּן:

רש"י כאשר דבר לך. והיכן דבר, ברוך אתה בעיר: (דברים כח, ג) והעבטת. כל לשון הלואה כשנופל על המלוה, נופל בלשון מפעיל. כגון והלוית, והעבטת. ואם היה אומר ועבטת היה נופל על הלוה, כמו ולוית: והעבטת גוים. יכול שתהא לוה מזה ומלוה לזה, תלמוד לומר ואתה לא תעבט: ומשלת בגוים רבים. יכול גוים אחרים מושלים עליך, תלמוד לומר ובך לא ימשלו:

(ז) כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן: אֲרֵי יְהֵי בָךְ מִסְכֵּנָא מֵחַד מֵאַחָיךְ בַּחֲדָא מִקִרְוָיךְ בְּאַרְעָךְ דַיְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ לָא תַתְקֵף יָת לִבָּךְ וְלָא תִקְפֹּץ יָת יְדָךְ מֵאֲחוּךְ מִסְכֵּנָא:

רש"י כי יהיה בך אביון. התאב תאב קודם: מאחד אחיך. אחיך מאביך, קודם לאחיך מאמך: שעריך. עניי עירך קודמים לעניי עיר אחרת: לא תאמץ. יש לך אדם שמצטער אם יתן אם לא יתן, לכך נאמר לא תאמץ. יש לך אדם שפושט את ידו וקופצה, לכך נאמר ולא תקפץ: מאחיך האביון. אם לא תתן לו, סופך להיות אחיו בעניות [של אביון] :

(ח) כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ: אֶלָא מִפְתַּח תִּפְתַּח יָת יְדָךְ לֵהּ וְאוֹזָפָא תּוֹזְפִנֵהּ כְּמִסַת חֶסְרוֹנֵהּ דְיַחֲסִיר לֵהּ:

רש"י פתח תפתח. אפלו כמה פעמים: כי פתח תפתח. הרי כי משמש בלשון אלא: והעבט תעביטנו. אם לא רצה במתנה, תן לו בהלואה: די מחסרו. ואי אתה מצוה להעשירו: אשר יחסר לו. אפלו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו: לו. זו אשה. וכן הוא אומר (בראשית ב, יח) אעשה לו עזר כנגדו:

(ט) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל יְהוָה וְהָיָה בְךָ חֵטְא: אִסְתַּמַר לָךְ דִילְמָא יְהֵי פִתְגָם עִם לִבָּךְ בִּרְשַׁע לְמֵימַר קְרִיבָא שַׁתָּא שְׁבִיעֲתָא שַׁתָּא דִשְׁמִטְתָא וְתַבְאֵשׁ עֵינָךְ בְּאָחוּךְ מִסְכֵּנָא וְלָא תִתֵּן לֵהּ וְיִקְרֵי עֲלָךְ קֳדָם יְיָ וִיהֵי בָךְ חוֹבָא:

רש"י וקרא עליך. יכול מצוה, תלמוד לומר (דברים כד, טו) ולא יקרא: והיה בך חטא. מכל מקום, אפלו לא יקרא. אם כן למה נאמר וקרא עליך, ממהר אני לפרע על ידי הקורא יותר ממי שאינו קורא:

(י) נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ: מִתַּן תִתֵּן לֵהּ וְלָא יַבְאֵשׁ לִבָּךְ בְּמִתְּנָךְ לֵהּ אֲרֵי בְּדִיל פִּתְגָמָא הָדֵין יְבָרֵכִנָךְ יְיָ אֱלָהָךְ בְּכָל עוֹבָדָךְ וּבְכֹל אוֹשָׁטוּת יְדָךְ:

רש"י נתון תתן לו. אפלו מאה פעמים: לו. בינו ובינך: כי בגלל הדבר. אפלו אמרת לתן, אתה נוטל שכר האמירה עם שכר המעשה:

(יא) כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ: אֲרֵי לָא יִפְסוֹק מִסְכֵּנָא מִגוֹ אַרְעָא עַל כֵּן אֲנָא מְפַקְדָךְ לְמֵימַר מִפְתַּח תִּפְתַּח יָת יְדָךְ לַאֲחוּךְ לְעַנְיָךְ וּלְמִסְכֵּנָךְ בְּאַרְעָךְ:

רש"י על כן. מפני כן: לאמר. עצה לטובתך אני משיאך: לאחיך לעניך. לאיזה אח, לעני: לעניך. ביו"ד אחד, לשון עני אחד הוא. אבל ענייך בשני יודי"ן, שני עניים:

(יב) כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ: אֲרֵי יִזְדַבַּן לָךְ אֲחוּךְ בַּר יִשְׂרָאֵל אוֹ בַּת יִשְׂרָאֵל וְיִפְלְחִנָךְ שִׁית שְׁנִין וּבְשַׁתָּא שְׁבִיעֲתָא תִּפְטְרִנֵהּ בַּר חוֹרִין מֵעִמָךְ:

רש"י כי ימכר לך. על ידי אחרים, שמכרוהו בית דין בגנבתו הכתוב מדבר. והרי כבר נאמר (שמות כא, ב) כי תקנה עבד עברי, ובמכרוהו בית דין הכתוב מדבר. אלא מפני שני דברים שנתחדשו כאן. אחד שכתוב או העבריה, אף היא תצא בשש. ולא שמכרוה בית דין, שאין האשה נמכרת בגנבתה, שנאמר בגנבתו ולא בגנבתה, אלא בקטנה שמכרה אביה, ולמד כאן שאם יצאו שש שנים קודם שתביא סימנין תצא. ועוד חדש כאן (פסוק יד) העניק תעניק:

(יג) וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם: וַאֲרֵי תִפְטְרִנֵה בַּר חוֹרִין מֵעִמָךְ לָא תִפְטְּרִנֵה רֵיקָן: (יד) הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן לוֹ: אַפְרָשָׁא תַפְרֵשׁ לֵהּ מֵעָנָךְ וּמֵאִדְרָךְ וּמִמַעֲצַרְתָּךְ דִי בָרְכָךְ יְיָ אֱלָהָךְ תִּתֶּן לֵהּ:

רש"י העניק תעניק. לשון עדי בגובה ובמראית העין, שיהא נכר שהטיבות לו. ויש מפרשים לשון הטענה על צוארו: מצאנך ומגרנך ומיקבך. יכול אין לי אלא אלו בלבד, תלמוד לומר אשר ברכך, מכל מה שברכך בוראך. ולמה נאמרו אלו, מה אלו מיוחדים שהם בכלל ברכה אף כל שהוא בכלל ברכה, יצאו פרדות. ולמדו רבותינו במסכת קדושין (יז, א) בגזרה שוה כמה נותן לו מכל מין ומין:

(טו) וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם: וְתִדְכַּר אֲרֵי עַבְדָא הֲוֵיתָא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם וּפָרְקָךְ יְיָ אֱלָהָךְ עַל כֵּן אֲנָא מְפַקְדָךְ יָת פִּתְגָמָא הָדֵין יוֹמָא דֵין:

רש"י וזכרת כי עבד היית. והענקתי ושניתי לך מבזת מצרים ובזת הים, אף אתה הענק ושנה לו:

(טז) וְהָיָה כִּי יֹאמַר אֵלֶיךָ לֹא אֵצֵא מֵעִמָּךְ כִּי אֲהֵבְךָ וְאֶת בֵּיתֶךָ כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ: וִיהֵי אֲרֵי יֵימַר לָךְ לָא אֶפוֹק מֵעִמָךְ אֲרֵי רָחֲמָךְ וְיָת אֱנַשׁ בֵּיתָךְ אֲרֵי טַב לֵהּ עִמָךְ: (יז) וְלָקַחְתָּ אֶת הַמַּרְצֵעַ וְנָתַתָּה בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת וְהָיָה לְךָ עֶבֶד עוֹלָם וְאַף לַאֲמָתְךָ תַּעֲשֶׂה כֵּן: וְתִסַב יָת מַרְצְעָא וְתִתֵּן בְּאֻדְנֵהּ וּבְדָשָׁא וִיהֵי לָךְ עִבֵד פָּלַח לְעָלָם וְאַף לְאַמְתָךְ תַּעְבֶּד כֵּן:

רש"י עבד עולם. יכול כמשמעו, תלמוד לומר (ויקרא כה, י) ושבתם איש אל אחזתו ואיש אל משפחתו תשובו, הא למדת שאין זה, אלא עולמו של יובל: ואף לאמתך תעשה כן. הענק לה. יכול אף לרציעה השוה הכתוב אותה, תלמוד לומר (שמות כא, ה) ואם אמר יאמר העבד, עבד נרצע, ואין אמה נרצעת:

(יח) לֹא יִקְשֶׁה בְעֵינֶךָ בְּשַׁלֵּחֲךָ אֹתוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ כִּי מִשְׁנֶה שְׂכַר שָׂכִיר עֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבֵרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה: לָא יִקְשֵׁי בְעֵינָךְ בְּמִפְטְרָךְ יָתֵהּ בַּר חוֹרִין מֵעִמָךְ אֲרֵי עַל חַד תְּרֵין כַּאֲגַר אֲגִירָא פָּלְחָךְ שִׁית שְׁנִין וִיבָרֵכִנָךְ יְיָ אֱלָהָךְ בְּכֹל דִי תַעְבֵּד:

רש"י כי משנה שכר שכיר. מכאן אמרו עבד עברי עובד בין ביום ובין בלילה. וזהו כפלים שבעבודת שכירי יום. ומהו עבודתו בלילה, רבו מוסר לו שפחה כנענית והולדות לאדון:

(יט) שביעי כָּל הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִוָּלֵד בִּבְקָרְךָ וּבְצֹאנְךָ הַזָּכָר תַּקְדִּישׁ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲבֹד בִּבְכֹר שׁוֹרֶךָ וְלֹא תָגֹז בְּכוֹר צֹאנֶךָ: כָּל בּוּכְרָא דִי יִתְיְלִיד בְּתוֹרָךְ וּבְעָנָךְ דִכְרִין תַּקְדֵשׁ קָדָם יְיָ אֱלָהָךְ לָא תִפְלַח בְּבוּכְרָא דְתוֹרָךְ וְלָא תֵגוֹז בּוּכְרָא דְעָנָךְ:

רש"י כל הבכור וגו' תקדיש. ובמקום אחר הוא אומר לא יקדיש, שנאמר (ויקרא כז, כו) אך בכור אשר יבכר לה' וגו' , הא כיצד, אינו מקדישו לקרבן אחר, וכאן למד שמצוה לומר הרי אתה קדוש לבכורה. דבר אחר אי אפשר לומר תקדיש שכבר נאמר לא יקדיש, ואי אפשר לומר לא יקדיש שהרי כבר נאמר תקדיש, הא כיצד, מקדישו אתה הקדש עלוי, ונותן להקדש כפי טובת הנאה שבו: לא תעבד בבכור שורך ולא תגז וגו' . אף החלוף למדו רבותינו שאסור, אלא שדבר הכתוב בהוה:

(כ) לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תֹאכֲלֶנּוּ שָׁנָה בְשָׁנָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אַתָּה וּבֵיתֶךָ: קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ תֵּיכְלִנֵהּ שַׁתָּא בְשַׁתָּא בְּאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ אַתְּ וֶאֱנַשׁ בֵּיתָךְ:

רש"י לפני ה' אלהיך תאכלנו. לכהן הוא אומר, שכבר מצינו שהוא ממתנות כהנה אחד תם ואחד בעל מום, שנאמר (במדבר יח, יח) ובשרם יהיה לך וגו' : שנה בשנה. מכאן שאין משהין אותו יותר על שנתו. יכול יהא פסול משעברה שנתו, כבר הקש למעשר, שנאמר (לעיל יד, כג) ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירשך ויצהרך ובכרת בקרך וצאנך, מה מעשר שני אינו נפסל משנה לחברתה, אף בכור אינו נפסל, אלא שמצוה תוך שנתו: שנה בשנה. אם שחטו בסוף שנתו, אוכלו אותו היום ויום אחד משנה אחרת. למד שנאכל לשני ימים ולילה אחד:

(כא) וְכִי יִהְיֶה בוֹ מוּם פִּסֵּחַ אוֹ עִוֵּר כֹּל מוּם רָע לֹא תִזְבָּחֶנּוּ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ: וַאֲרֵי יְהֵי בֵהּ מוּמָא חֲגִיר אוֹ עֲוִיר כֹּל מוּם בִּישׁ לָא תִכְּסִנֵהּ קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ:

רש"י מום. כלל: פסח או עור. פרט: כל מום רע. חזר וכלל. מה הפרט מפורש מום הגלוי ואינו חוזר, אף כל מום שבגלוי ואינו חוזר:

(כב) בִּשְׁעָרֶיךָ תֹּאכֲלֶנּוּ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו כַּצְּבִי וְכָאַיָּל: בְּקִרְוָיךְ תֵּיכְלִנֵהּ מְסָאָבָא וְדַכְיָא כַּחֲדָא כִּבְסַר טַבְיָא וְאַיְלָא: (כג) רַק אֶת דָּמוֹ לֹא תֹאכֵל עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם: לְחוֹד יָת דְמֵהּ לָא תֵיכוּל עַל אַרְעָא תִשְׁדִנֵהּ כְּמַיָא:

רש"י רק את דמו לא תאכל. שלא תאמר הואיל וכלו התר הבא מכלל אסור הוא, שהרי קדוש ונשחט בחוץ בלא פדיון ונאכל, יכול יהא אף הדם מתר, תלמוד לומר רק את דמו לא תאכל:

טז (א) שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה: טַר יָת יַרְחָא דַאֲבִיבָא וְתַעְבֵּד פִּסְחָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ אֲרֵי בְּיַרְחָא דַאֲבִיבָא אַפְּקָךְ יְיָ אֱלָהָךְ מִמִצְרַיִם וַעֲבַד לָךְ נִסִין בְּלֵילְיָא:

רש"י שמור את חדש האביב. מקודם בואו שמור, שיהא ראוי לאביב להקריב בו את מנחת העמר, ואם לאו, עבר את השנה: ממצרים לילה. והלא ביום יצאו, שנאמר (במדבר לג, ג) ממחרת הפסח יצאו בני ישראל וגו' , אלא לפי שבלילה נתן להם פרעה רשות לצאת, שנאמר (שמות יב, לא) ויקרא למשה ולאהרן לילה וגו' :

(ב) וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם: וְתִכּוֹס פִּסְחָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ מִן בְּנֵי עָנָא וְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא מִן תּוֹרֵי בְּאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ לְאַשְׁרָאָה שְׁכִנְתֵּה תַּמָן:

רש"י וזבחת פסח לה' אלהיך צאן. שנאמר (שמות יב, ה) מן הכבשים ומן העזים תקחו: ובקר. תזבח לחגיגה. שאם נמנו על הפסח חבורה מרבה, מביאים עמו חגיגה כדי שיהא נאכל על השובע, ועוד למדו רבותינו דברים הרבה מפסוק זה:

(ג) לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ: לָא תֵיכוּל עֲלוֹהִי חֲמִיעַ שִׁבְעָא יוֹמִין תֵּיכוּל עֲלוֹהִי פַטִיר לְחֵם עֹנִי אֲרֵי בִּבְהִילוּ נְפַקְתָּא מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם בְּדִיל דְתִדְכַּר יָת יוֹמָא מִפְּקָךְ מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם כָּל יוֹמֵי חַיָיךְ:

רש"י לחם עני. לחם שמזכיר את העוני שנתענו במצרים: כי בחפזון יצאת. ולא הספיק בצק להחמיץ וזה יהיה לך לזכרון. וחפזון לא שלך היה אלא של מצרים, שכן הוא אומר (שמות יב, לג) ותחזק מצרים על העם וגו' : למען תזכר. על ידי אכילת הפסח והמצה, את יום צאתך:

(ד) וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלְךָ שִׁבְעַת יָמִים וְלֹא יָלִין מִן הַבָּשָׂר אֲשֶׁר תִּזְבַּח בָּעֶרֶב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן לַבֹּקֶר: וְלָא יִתְחֲזֵי לָךְ חֲמִר בְּכָל תְּחוּמָךְ שִׁבְעָא יוֹמִין וְלָא יְבִית מִן בִּסְרָא דִי תִכּוֹס בְּרַמְשָׁא בְּיוֹמָא קַדְמָאָה לְצַפְרָא:

רש"י ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר. אזהרה למותיר בפסח דורות, לפי שלא נאמר אלא בפסח מצרים, ויום ראשון האמור כאן הוא ארבעה עשר בניסן, כמה דאתאמר (שמות יב, טו) אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם. ולפי שנסתלק הכתוב מענינו של פסח והתחיל לדבר בחקות שבעת ימים, כגון שבעת ימים תאכל עליו מצות ולא יראה לך שאור בכל גבולך, הצרך לפרש באיזו זביחה הוא מזהיר, שאם כתב ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב לבקר הייתי אומר שלמים הנשחטים כל שבעה כלן בבל תותירו ואינן נאכלין אלא ליום ולילה, לכך כתב בערב ביום הראשון. דבר אחר בחגיגת ארבעה עשר הכתוב מדבר, ולמד עליה שנאכלת לשני ימים. והראשון האמור כאן, ביום טוב הראשון הכתוב מדבר. וכן משמעות המקרא, בשר חגיגה אשר תזבח בערב, לא ילין ביום טוב הראשון עד בקרו של שני, אבל נאכלת היא בארבעה עשר ובחמשה עשר, כך היא שנויה במסכת פסחים (עא ב) :

(ה) לֹא תוּכַל לִזְבֹּחַ אֶת הַפָּסַח בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ: לֵית לָךְ רְשׁוּ לְמִכֹּס יָת פִּסְחָא בַּחֲדָא מִקִרְוָיךְ דַיְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ: (ו) כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם תִּזְבַּח אֶת הַפֶּסַח בָּעָרֶב כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ מוֹעֵד צֵאתְךָ מִמִּצְרָיִם: אֱלָהֵן לְאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ אֱלָהָךְ לְאַשְׁרָאָה שְׁכִנְתֵּהּ תַּמָן תִּכּוֹס יָת פִּסְחָא בְּרַמְשָׁא כְּמֵעַל שִׁמְשָׁא זְמַן מִפְקָךְ מִמִצְרָיִם:

רש"י בערב כבוא השמש מועד צאתך ממצרים. הרי שלשה זמנים חלוקים, בערב, משש שעות ולמעלה זבחהו. וכבוא השמש, תאכלהו. ומועד צאתך, אתה שורפהו. כלומר, נעשה נותר ויצא לבית השרפה:

(ז) וּבִשַּׁלְתָּ וְאָכַלְתָּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ: וּתְבַשֵׁל וְתֵיכוּל בְּאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ אֱלָהָךְ בֵּהּ וְתִתְפְּנֵי בְצַפְרָא וּתְהַךְ לְקִרְוָיךְ:

רש"י ובשלת. זהו צלי אש, שאף הוא קרוי בשול: ופנית בבקר. לבקרו של שני, מלמד שטעון לינה ליל של מוצאי יום טוב:

(ח) שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה: שִׁתָּא יוֹמִין תֵּיכוּל פַּטִירָא וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה כְּנֵשׁ קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ לָא תַעְבֵּד עִבִידָא:

רש"י ששת ימים תאכל מצות. ובמקום אחר הוא אומר (שמות יב, טו) שבעת ימים, שבעה מן הישן וששה מן החדש. דבר אחר למד על אכילת מצה בשביעי, שאינה חובה, ומכאן אתה למד לששת ימים. שהרי שביעי בכלל היה ויצא מן הכלל ללמד, שאין אכילת מצה בו חובה אלא רשות, ולא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא, מה שביעי רשות אף כלם רשות, חוץ מלילה הראשון שהכתוב קבעו חובה, שנאמר (שמות יב, יח) בערב תאכלו מצות: עצרת לה' אלהיך. עצור עצמך מן המלאכה. דבר אחר כנופיא של מאכל ומשתה, לשון (שופטים יג, טו) נעצרה נא אותך:

(ט) שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת: שִׁבְעָא שָׁבוּעִין תִּמְנֵי לָךְ מִדְשַׁרְיוּת מַגְלָא בַּחֲצַד עוּמְרָא דַאֲרָמוּתָא תִּשְׁרֵי לְמִמְנֵּי שִׁבְעָא שָׁבוּעִין:

רש"י מהחל חרמש בקמה. משנקצר העמר שהוא ראשית הקציר:

(י) וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ: וְתַעְבֵּד חַגָא דְשָׁבוּעַיָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ מִסַת נִדְבַת יְדָךְ דִי תִתֵּן כְּמָא דִי יְבָרֵכִנָךְ יְיָ אֱלָהָךְ:

רש"י מסת נדבת ידך. די נדבת ידך, הכל לפי הברכה, הבא שלמי שמחה, וקדש קרואים לאכול:

(יא) וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם: וְתֶחֱדֵי קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ אַתְּ וּבְרָךְ וּבְרַתָּךְ וְעַבְדָךְ וְאַמְתָךְ וְלֵוָאָה דִי בְקִרְוָיךְ וְגִיוֹרָא וְיִתַּמָא וְאַרְמְלָא דִי בֵינָךְ בְּאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ אֱלָהָךְ לְאַשְׁרָאָה שְׁכִנְתֵּהּ תַּמָן:

רש"י והלוי. והגר והיתום והאלמנה. ארבעה שלי כנגד ארבעה שלך, בנך ובתך ועבדך ואמתך, אם אתה משמח את שלי, אני משמח את שלך:

(יב) וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה: וְתִדְכַּר אֲרֵי עַבְדָא הֲוֵיתָא בְּמִצְרָיִם וְתִטַר וְתַעְבֵּד יָת קְיָמַיָא הָאִלֵין:

רש"י וזכרת כי עבד היית וגו' . על מנת כן פדיתיך, שתשמור ותעשה את החקים האלה:

(יג) מפטיר חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ: חַגָא דִמְטָלַיָא תַּעְבֵּד לָךְ שִׁבְעָא יוֹמִין בְּמִכְנְשָׁךְ מֵאִדְרָךְ וּמִמַעְצַרְתָּךְ:

רש"י באספך. בזמן האסיף שאתה מכניס לבית פרות הקיץ. דבר אחר באספך מגרנך ומיקבך, למד שמסככין את הסכה בפסולת גורן ויקב:

(יד) וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ: וְתֶחֱדֵי בְּחַגָךְ אַתְּ וּבְרָךְ וּבְרַתָּךְ וְעַבְדָךְ וְאַמְתָךְ וְלֵוָאָה וְגִיוֹרָא וְיִתַּמָא וְאַרְמְלָא דִי בְקִרְוָיךְ: (טו) שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה כִּי יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ: שִׁבְעָא יוֹמִין תֵּחוֹג קָדָם יְיָ אֱלָהָךְ בְּאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ אֲרֵי יְבָרֵכִנָךְ יְיָ אֱלָהָךְ בְּכָל עֲלַלְתָּךְ וּבְכָל עוֹבָדֵי יְדָיךְ וּתְהֵי בְּרַם חָדֵי:

רש"י והיית אך שמח. לפי פשוטו אין זה לשון צווי אלא לשון הבטחה, ולפי תלמודו למדו מכאן לרבות לילי יום טוב האחרון לשמחה:

(טז) שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי יְהוָה רֵיקָם: תְּלַת זִמְנִין בְּשַׁתָּא יִתְחֲזֵי כָל דְכוּרָךְ קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ בְּאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי בְּחַגָא דְפַטִירַיָא וּבְחַגָא דְשָׁבוּעַיָא וּבְחַגָא דִמְטָּלַיָא וְלָא יִתְחֲזֵי קֳדָם יְיָ רֵיקָנוּן:

רש"י ולא יראה את פני ה' ריקם. אלא הבא עולות ראיה ושלמי חגיגה:

(יז) אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ כְּבִרְכַּת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לָךְ: גְבַר כְּמַתְּנַת יְדֵהּ כְּבִרְכָּתָא דַיְיָ אֱלָהָךְ דִי יְהַב לָךְ: ססס:

רש"י איש כמתנת ידו. מי שיש לו אוכלין הרבה ונכסים מרבין יביא עולות מרבות ושלמים מרבים:

הפטרת ראה - ישעיה נד

(יא) עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים: (יב) וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח וְכָל גְּבוּלֵךְ לְאַבְנֵי חֵפֶץ: (יג) וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי יְהוָה וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ: (יד) בִּצְדָקָה תִּכּוֹנָנִי רַחֲקִי מֵעֹשֶׁק כִּי לֹא תִירָאִי וּמִמְּחִתָּה כִּי לֹא תִקְרַב אֵלָיִךְ: (טו) הֵן גּוֹר יָגוּר אֶפֶס מֵאוֹתִי מִי גָר אִתָּךְ עָלַיִךְ יִפּוֹל: (טז) (הן) הִנֵּה אָנֹכִי בָּרָאתִי חָרָשׁ נֹפֵחַ בְּאֵשׁ פֶּחָם וּמוֹצִיא כְלִי לְמַעֲשֵׂהוּ וְאָנֹכִי בָּרָאתִי מַשְׁחִית לְחַבֵּל: (יז) כָּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח וְכָל לָשׁוֹן תָּקוּם אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט תַּרְשִׁיעִי זֹאת נַחֲלַת עַבְדֵי יְהוָה וְצִדְקָתָם מֵאִתִּי נְאֻם יְהוָה: נה (א) הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם וַאֲשֶׁר אֵין לוֹ כָּסֶף לְכוּ שִׁבְרוּ וֶאֱכֹלוּ וּלְכוּ שִׁבְרוּ בְּלוֹא כֶסֶף וּבְלוֹא מְחִיר יַיִן וְחָלָב: (ב) לָמָּה תִשְׁקְלוּ כֶסֶף בְּלוֹא לֶחֶם וִיגִיעֲכֶם בְּלוֹא לְשָׂבְעָה שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ אֵלַי וְאִכְלוּ טוֹב וְתִתְעַנַּג בַּדֶּשֶׁן נַפְשְׁכֶם: (ג) הַטּוּ אָזְנְכֶם וּלְכוּ אֵלַי שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם וְאֶכְרְתָה לָכֶם בְּרִית עוֹלָם חַסְדֵי דָוִד הַנֶּאֱמָנִים: (ד) הֵן עֵד לְאוּמִּים נְתַתִּיו נָגִיד וּמְצַוֵּה לְאֻמִּים: (ה) הֵן גּוֹי לֹא תֵדַע תִּקְרָא וְגוֹי לֹא יְדָעוּךָ אֵלֶיךָ יָרוּצוּ לְמַעַן יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְלִקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל כִּי פֵאֲרָךְ:

אחר קריאת פרשת השבוע שנים מקרא ואחד תרגום והפטרה, ומזמור ה' מלך גאות לבש או מזמור שיר ליום השבת וה' מלך, יצל"ח דברו משנה והלכה מסדר טהרות שהוא נגד היסוד בחינת היום.

משנה נגעים פרק ג

א. הַכֹּל מִטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים, חוּץ מִן הַנָּכְרִים וְגֵר תּוֹשָׁב. הַכּל כְּשֵׁרִים לִרְאוֹת אֶת הַנְּגָעִים, אֶלָּא שֶׁהַטֻּמְאָה וְהַטָּהֳרָה בִּידֵי כֹהֵן. אוֹמְרִים לוֹ אֱמוֹר טָמֵא, וְהוּא אוֹמֵר טָמֵא. אֱמוֹר טָהוֹר, וְהוּא אוֹמֵר טָהוֹר. אֵין רוֹאִים שְׁנֵי נְגָעִים כְּאֶחָד, בֵּין בְּאִישׁ אֶחָד וּבֵין בִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים, אֶלָּא רוֹאֶה אֶת הָאֶחָד וּמַסְגִּירוֹ וּמַחְלִיטוֹ וּפוֹטְרוֹ, וְחוֹזֵר לַשֵּׁנִי. אֵין מַסְגִּירִין אֶת הַמֻּסְגָּר וְלֹא מַחְלִיטִין אֶת הַמֻחְלָט. אֵין מַסְגִּירִין אֶת הַמֻחְלָט, וְלֹא מַחְלִיטִין אֶת הַמֻּסְגָּר. אֲבָל בַּתְּחִלָּה, בְּסוֹף שָׁבוּעַ, הַמַּסְגִּיר מַסְגִּיר, וְהַמַּחְלִיט מַחְלִיט, מַסְגִּיר וּפוֹטֵר, מַחְלִיט וּפוֹטֵר:

ברטנורה (א) הכל מיטמאין. ואפילו קטן דמהו דתימא איש צרוע כתיב (ויקרא יג), קא משמע לן אדם כי יהיה בעור בשרו כתיב (שם): הכל כשרים לראות את הנגעים. ואע"פ שאינו בקי בהן ובשמותיהן, אם חכם עמו, רואה אבל בינו לבין עצמו אם אינו בקי בהן ובשמותיהן אינו רואה את הנגעים: שהטומאה והטהרה ביד כהן. חכם ישראל רואה את הנגעים ואומר לכהן, אע"פ שהוא שוטה אמור טמא, אמור טהור: בין באיש אחד בין בשני אנשים. שנולדו שני נגעים באיש אחד או בשני אנשים, אין הכהן רואה אותן בבת אחת, שאין הכהן יכול לראות יפה שני נגעים כאחד: ומסגירו. אי בר הסגר הוא, כגון על ידי ארבעה מראות: ומחליטו. אם ראוי להחליט, כגון על ידי שער לבן או מחיה: ופוטרו. אם הוא למטה מארבעה מראות: וחוזר לשני. מאחר שנולד השני קודם שהסגיר את הראשון או שהחליטו: אין מסגירים את המוסגר. וכן נמי: אין מחליטין את המוסגר. דאם הסגירו בנגע אחד ואחר כך נולד לו נגע אחר שראוי להסגירו או להחליטו, אין נזקק לו, וכי מתסי מן הראשון אין על הנגע השני לא תורת מוסגר ולא תורת מוחלט עד שיזקק לו: אבל בתחלה בסוף שבוע המסגיר מסגיר. אם בתחלת השבוע נולד השני קודם שהסגיר את הראשון, מסגיר על הראשון ומסגיר על השני. וכן בסוף שבוע ראשון אם עמד הראשון בעיניו, מסגירו וחוזר ומסגיר על השני: והמחליט מחליט. מחליט על הראשון וחוזר ומחליט על השני: מסגיר ופוטר. מסגיר על הראשון ופוטר על השני: מחליט ופוטר. מחליט על הראשון ופוטר על השני. והוא הדין איפכא, מסגיר ומחליט, או מחליט ומסגיר, פוטר ומסגיר, פוטר ומחליט:

ב. חָתָן שֶׁנִּרְאָה בוֹ נֶגַע, נוֹתְנִין לוֹ שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה, לוֹ, וּלְבֵיתוֹ, וְלִכְסוּתוֹ. וְכֵן בָּרֶגֶל, נוֹתְנִין לוֹ כָּל יְמוֹת הָרָגֶל:

ברטנורה (ב) נותנין לו שבעת ימי המשתה. דכתיב וביום הראות בו, מכדי לכתוב רחמנא ובהראות, מאי וביום, לומר לך יש יום שאתה רואה ויש יום שאי אתה רואה:

ג. עוֹר הַבָּשָׂר מִטַּמֵּא בִשְּׁנֵי שָׁבוּעוֹת, וּבִשְׁלשָׁה סִימָנִין בְּשֵׂעָר לָבָן וּבְמִחְיָה וּבְפִשְׂיוֹן. בְּשֵׂעָר לָבָן וּבְמִחְיָה, בַּתְּחִלָּה, וּבְסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, וּבְסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר. וּבְפִשְׂיוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, וּבְסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר. וּמִטַּמֵּא בִשְׁנֵי שָׁבוּעוֹת, שֶׁהֵן שְׁלשָׁה עָשָׂר יוֹם:

ברטנורה (ג) עור הבשר. שנראה בו אחד מארבעה מראות: בתחילה. כשהובא אל הכהן בלא הסגר, מיטמא בשער לבן ובמחיה. אבל בפשיון אינו מיטמא עד סוף שבוע ראשון, או סוף שבוע שני, ולאחר הפטור דסוף שבוע שני כשעמד בעיניו ופטרו, אם אחרי כן פשה חוזר וחולטו: שלשה עשר יום. דיום שביעי של שבוע ראשון עולה לכאן ולכאן:

ד. הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה מִטַּמְּאִין בְּשָׁבוּעַ אֶחָד, וּבִשְׁנֵי סִימָנִין בְּשֵׂעָר לָבָן וּבִפִשְׂיוֹן. בְּשֵׂעָר לָבָן, בַּתְּחִלָּה, בְּסוֹף שָׁבוּעַ, לְאַחַר הַפְּטוּר. וּבְפִשְׂיוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ, לְאַחַר הַפְּטוּר. וּמִטַּמְּאִין בְּשָׁבוּעַ אֶחָד, שֶׁהוּא שִׁבְעַת יָמִים:

ברטנורה (ד) השחין והמכוה מיטמאין בשבוע אחד. דשאר נגעים יש להן שני הסגרות, ואלו אם לא פשה בשבוע ראשון ולא נולד שער לבן, פוטרו. ולשון מיטמאין דנקט, הכי קאמר כשבאו אלו שני סימנים בסוף שבוע אחד, טמא. הא לא באו, טהור:

ה. הַנְּתָקִין מִטַּמְּאִין בִּשְׁנֵי שָׁבוּעוֹת, בִּשְׁנֵי סִימָנִין בְּשֵׂעָר צָהֹב דַּק וּבְפִשְּׂיוֹן. בְּשֵׂעָר צָהֹב דַּק, בַּתְּחִלָּה, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר. וּבְפִשְׂיוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר. וּמִטַּמְּאִין בִּשְׁנֵי שָׁבוּעוֹת, שֶׁהֵן שְׁלשָׁה עָשָׂר יוֹם:

ברטנורה (ה) הנתקין. נגעים שבראש או בזקן, קרויין נתקים: בשער צהוב דק בתחלה. אם בתחלה נולד לו שער צהוב, מחליטו צהוב דומה לזהב: בסוף שבוע ראשון ובסוף שבוע שני. אם בסוף שבוע ראשון פשה או נולד לו שער צהוב, מחליטו. ואם לאו, מסגירו שנית. ואם בסוף שבוע שני פשה או נולד לו שער צהוב, מחליטו. ואם לאו, פוטרו. ואם לאחר הפטור פשה או נולד לו שער צהוב, מחליטו:

ו. הַקָּרַחַת וְהַגַּבַּחַת מִטַּמְּאוֹת בִּשְׁנֵי שָׁבוּעוֹת, וּבִשְׁנֵי סִימָנִין בְּמִחְיָה וּבְפִשְׂיוֹן. בְּמִחְיָה, בַּתְּחִלָּה, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר. וּבְפִשְׂיוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר. וּמִטַּמְּאוֹת בִּשְׁנֵי שָׁבוּעוֹת, שֶׁהֵן שְׁלשָׁה עָשָׂר יוֹם:

ברטנורה (ו) הקרחת והגבחת. לקמן בסוף פרק י' מפרש איזו היא קרחת ואיזו היא גבחת: במחיה ובפשיון. אבל בשער לבן אין מיטמאין, לפי שאין שער צומח בהן:

ז. הַבְּגָדִים מִטַּמְּאִין בִּשְׁנֵי שָׁבוּעוֹת, וּבִשְׁלשָׁה סִימָנִין בִּירַקְרַק וּבַאֲדַמְדַּם וּבְפִשְׂיוֹן. בִּירַקְרַק וּבַאֲדַמְדַּם, בַּתְּחִלָּה, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, וּבְסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר. וּבְפִשְׂיוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר. וּמִטַּמְּאִין בִּשְׁנֵי שָׁבוּעוֹת, שֶׁהֵן שְׁלשָׁה עָשָׂר יוֹם:

ברטנורה (ז) בירקרק ובאדמדם. הא דקרי בבגדים ובבתים סימן טומאה ירקרק ואדמדם, ולא קרי לעיל סימן טומאה לארבעה מראות שבעור בשר, משום דארבעה מראות שבעור בשר אפילו עומדים בו כמה שנים אינן מחליטים בלא שער לבן ובלא פשיון ובלא מחיה, אבל בבגדים כשעמד הירקרק או אדמדם שני שבועות אע"ג דלא פשה כתיב [ויקרא יג] באש תשרפנו, להכי קרי להו בבגדים סימן טומאה, וכן בבתים שלשה שבועות כשחזר הנגע לכמות שהיה או מירקרק לאדמדם או מאדמדם לירקרק, כתיב (שם יד) ונתץ את הבית, כאילו פשה, להכי קרי להו סימן טומאה: לאחר הפטור. כגון שכהה, אם חזר אחרי כן, שורף:

ח. הַבָּתִּים מִטַּמְּאִין בִּשְׁלשָׁה שָׁבוּעוֹת, וּבִשְׁלשָׁה סִימָנִים בִּירַקְרַק וּבַאֲדַמְדַּם וּבְפִשְׂיוֹן. בִּירַקְרַק וּבַאֲדַמְדַּם, בַּתְּחִלָּה, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, בְּסוֹף שָׁבוּעַ שְׁלִישִׁי, לְאַחַר הַפְּטוּר. וּבְפִשְׂיוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, בְּסוֹף שָׁבוּעַ שְׁלִישִׁי, לְאַחַר הַפְּטוּר. וּמִטַּמְּאִין בִּשְׁלשָׁה שָׁבוּעוֹת, שֶׁהֵן תִּשְׁעָה עָשָׂר יוֹם. אֵין בַּנְּגָעִים פָּחוֹת מִשָּׁבוּעַ אֶחָד, וְלֹא יוֹתֵר עַל שְׁלשָׁה שָׁבוּעוֹת:

ברטנורה (ח) תשעה עשר יום. ראשון ושביעי של שבוע אמצעי עולים לפניהם ולאחריהם: פחות משבוע אחד. כגון שחין ומכוה: שלשה שבועות. כגון נגעי בתים:

גמרא נדה דף כה ע"א

שָׁאֲלוּ לִפְנֵי רַבִּי: הַמַּפֶּלֶת שְׁפִיר מָלֵא בָּשָׂר מַהוּ? אָמַר לָהֶם: לֹא שָׁמַעְתִּי. אָמַר לְפָנָיו רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסִי: כָּךְ אָמַר אַבָּא: מָלֵא דָּם טְמֵאָה נִדָּה. מָלֵא בָּשָׂר טְמֵאָה לֵידָה. אָמַר לֵהּ: אִלְמָלֵא דָּבָר חָדָשׁ אָמַרְתָּ לָנוּ מִשּׁוּם אָבִיךָ שְׁמַעֲנוּךָ עַכְשָׁיו מִדְּהָא קָמַיְיתָא כִּיחִידָאָה קָאָמַר כְּסוּמְכוֹס שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר הָא נָמֵי שֶׁמָּא כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אֲמָרָהּ וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּתַנְיָא הַמַּפֶּלֶת שְׁפִיר שֶׁאֵינוֹ מְרֻקָּם. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר וָלֶד. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֵינוֹ וָלֶד. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ מִשּׁוּם רַבִּי אוֹשַׁעְיָה מַחֲלֹקֶת בְּעָכוּר אֲבָל בְּצָלוּל דִּבְרֵי הַכֹּל אֵינוֹ וָלֶד. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: בְּצָלוּל מַחֲלֹקֶת. אִיבָּעִיָּא לְהוּ בְּצָלוּל מַחֲלֹקֶת אֲבָל בְּעָכוּר דִּבְרֵי הַכֹּל וָלֶד אוֹ דִּילְמָא בֵּין בָּזֶה וּבֵין בָּזֶה מַחֲלֹקֶת תִּיקוּ:

רש"י כסומכוס. בר"פ דם שבתוך החתיכה מטמא משום נדה ויחידאה היא: כרבי יהושע אמרה. דמשום עור שפיר לחודיה מטמא משום לידה ויחידאה היא דדלמא אפי' במלא בשר פליגי כיון דאינו מרוקם מעולם לא היה ולד ואף ע"ג דפליג ר"י בשפיר לחודא במלא דם מודה דלא ולד הוא דדם מוכיח עליו: בעכור. מה שבתוכו עכור דאיכא למימר ולד היה ונימוח: בצלול. שהוא מלא מים צלולין:

זוהר ויקהל דף ר"ה ע"א

כַּד אִנּוּן חַכִּימִין יָתְבִין בְּהַהוּא רוּחָא קַדִּישָׁא רוּחָא עִלָּאָה בָּעָאן לְשַׁמְּשָׁא עַרְסַיְהוּ וְהַאי רוּחָא אַמְשִׁיךְ אַבַּתְרֵהּ לְתַתָּא כָּל אִנּוּן נִשְׁמָתִין קַדִּישִׁין וְיָרְתִין קַדִּישִׁי עֶלְיוֹנִין בְּהַאי רוּחָא נִשְׁמָתִין קַדִּישִׁין לִבְנֵיהוֹן כַּדְקָא יָאוּת. כֵּיוָן דְּהַאי רוּחָא שָׁרָא עַל עָלְמָא כָּל רוּחִין בִּישִׁין וְכָל מְקַטְרְגִין בִּישִׁין אִסְתַּלָּקוּ מֵעָלְמָא. וְלָא בַּעֵינָן לְצַלָּאָה עַל נְטוֹרָא בְּגִין דְּיִשְׂרָאֵל אִנּוּן נְטִירִין בְּהַאי רוּחָא וְסֻכַּת שָׁלוֹם פְּרִיסַת גַּדְפָּהָא עֲלַיְהוּ וְאִנּוּן נְטִירִין מִכֹּלָּא. וְאִיתֵּימָא הָא תָּנֵינָן דְּלָא יִפּוֹק בַּר נַשׁ יְחִידָאֵי לָא בְּלֵילְיָא רְבִיעָאָה דְּשַׁבַּתָּא וְלָא בְּלֵילְיָא דְּשַׁבַּתָּא וּבָעֵי בַּר נָשׁ לְאִסְתַּמְּרָא. וְהָא אֲמָרָן דִּבְלֵילְיָא דְּשַׁבַּתָּא נְטִירִין בְּנֵי נָשָׁא מִכָּל מְקַטְרְגִין דְּעָלְמָא וְלָא בַּעֵינָן לְצַלָּאָה עַל נְטוֹרָא.

תרגום הזוהר וּכְשֶׁאֵלּוּ הַחֲכָמִים יוֹשְׁבִים בָּרוּחַ הַקָּדוֹשׁ הַהוּא, הָרוּח הָעֶלְיוֹן, צְרִיכִים לְשַׁמֵּשׁ מִטָּתָם, כִּי הָרוּחַ הַזֶּה מַמְשִׁיךְ אַחֲרָיו לְמַטָּה, כָּל אֵלּוּ הַנְּשָׁמוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת, וְהַקְּדוֹשִׁים הָעֶלְיוֹנִים יוֹרְשִׁים בָּרוּחַ הַזֶּה, נְשָׁמוֹת קְדוֹשׁוֹת לִבְנֵיהֶם כָּרָאוּי. כֵּיוָן שֶׁהָרוּחַ הַזֶּה שׁוֹרֶה עַל הָעוֹלָם, כָּל הָרוּחוֹת הָרָעוֹת וְכָל הַמְּקַטְרְגִים הָרָעִים מִסְתַּלְּקִים מִן הָעוֹלָם, וְאֵין אָנוּ צְרִיכִים לְהִתְפַּלֵּל עַל שְׁמִירָה, מִשּׁוּם שֶׁיִּשְׂרָאֵל הֵם שְׁמוּרִים בָּרוּחַ הַהוּא, וְסֻכַּת שָׁלוֹם, שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת, פּוֹרֶשֶׂת כְּנָפֶיהָ עֲלֵיהֶם, וְהֵם נִשְׁמָרִים מִכֹּל. וְאִם תֹּאמַר, הֲרֵי לָמַדְנוּ, שֶׁלֹּא יֵצֵא אָדָם יְחִידִי לֹא בְּלֵיל רְבִיעִי שֶׁל הַשָּׁבוּעַ, וְלֹא בְּלֵיל שַׁבָּת. וְהָאָדָם צָרִיךְ לְהִשָּׁמֵר. וַהֲרֵי אָמַרְנוּ שֶׁבְּלֵיל שַׁבָּת מְשׁוּמָרִים בְּנֵי הָאָדָם מִכָּל מְקַטְרְגֵי הָעוֹלָם וְאֵין אָנוּ צְרִיכִים לְהִתְפַּלֵּל עַל שְׁמִירָה.

הלכה פסוקה

הרמב"ם הלכות שבת פרק י

א. מֻתָּר לִקְשֹׁר קֶשֶׁר שֶׁאֵינוֹ שֶׁל קְיָמָא לִדְבַר מִצְוָה כְּגוֹן שֶׁיִּקְשֹׁר לִמְדֹּד שִׁעוּר מִשִּׁעוּרֵי הַתּוֹרָה. נִימַת כִּנּוֹר שֶׁנִּפְסְקָה קוֹשְׁרִין אוֹתָהּ בַּמִּקְדָּשׁ אֲבָל לֹא בַּמְּדִינָה. וְלֹא יִקְשֹׁר נִימָא לְכַתְּחִלָּה אֲפִלּוּ בַּמִּקְדָּשׁ: ב. כָּל קֶשֶׁר שֶׁחַיָּבִין עַל קִשּׁוּרוֹ כָּךְ חַיָּבִין עַל הֶתֵּרוֹ. וְכָל קֶשֶׁר שֶׁהַקּוֹשֵׁר אוֹתוֹ פָּטוּר כֵּן הַמַּתִּיר אוֹתוֹ פָּטוּר. וְכָל קֶשֶׁר שֶׁמֻּתָּר לְקָשְׁרוֹ כָּךְ מֻתָּר לְהַתִּירוֹ:

תוכן העניינים

חק לישראל - דברים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה