פרשת וילך
וילך יום ראשון
תורה
יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו"ד דשם ב"ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:
לא (א) וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל: וַאֲזַל מֹשֶׁה וּמַלִיל יָת פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין עִם כָּל יִשְׂרָאֵל:
רש"י וילך משה. וגו' :
(ב) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וַיהוָה אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה: וַאֲמַר לְהוֹן בַּר מְאָה וְעֶשְׂרִין שְׁנִין אֲנָא יוֹמָא דֵין לֵית אֲנָא יָכִיל עוֹד לְמִפַּק וּלְמֵעָל וַיְיָ אֲמַר לִי לָא תֵעִבַר יָת יַרְדְנָא הָדֵין:
רש"י אנכי היום. היום מלאו ימי ושנותי ביום זה נלדתי וביום זה אמות: לא אוכל עוד לצאת ולבא. יכול שתשש כחו, תלמוד לומר (דברים לד, ז) לא כהתה עינו ולא נס לחה. אלא מהו לא אוכל, איני רשאי, שנטלה ממני הרשות ונתנה ליהושע. דבר אחר, לצאת ולבא בדברי תורה, מלמד שנסתמו ממנו מסורות ומעינות החכמה: וה' אמר אלי. זהו פרוש לא אוכל עוד לצאת ולבא, לפי שה' אמר אלי:
(ג) יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ הוּא יַשְׁמִיד אֶת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלְּפָנֶיךָ וִירִשְׁתָּם יְהוֹשֻׁעַ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה: יְיָ אֱלָהָךְ מֵימְרֵהּ עֲבַר קֳדָמָךְ הוּא יְשֵׁצֵי יָת עַמְמַיָא הָאִלֵין מִקֳדָמָךְ וְתֵירְתִנוּן יְהוֹשֻׁעַ הוּא עֲבַר קֳדָמָךְ כְּמָא דִי מַלִיל יְיָ: (ד) שני וְעָשָׂה יְהוָה לָהֶם כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְסִיחוֹן וּלְעוֹג מַלְכֵי הָאֱמֹרִי וּלְאַרְצָם אֲשֶׁר הִשְׁמִיד אֹתָם: וְיַעְבֵּד יְיָ לְהוֹן כְּמָא דִי עֲבַד לְסִיחוֹן וּלְעוֹג מַלְכֵי אֱמוֹרָאָה וּלְאַרְעֲהוֹן דִי שֵׁצִי יָתְהוֹן: (ה) וּנְתָנָם יְהוָה לִפְנֵיכֶם וַעֲשִׂיתֶם לָהֶם כְּכָל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם: וְיִמְסְרִנוּן יְיָ קֳדָמֵיכוֹן וְתַעְבְּדוּן לְהוֹן כְּכָל תַּפְקֶדְתָּא דִי פַקֵדִית יָתְכוֹן: (ו) חִזְקוּ וְאִמְצוּ אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא הַהֹלֵךְ עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ: תְּקִיפוּ וְאַלִימוּ לָא תִדְחֲלוּן וְלָא תִתָּבְרוּן מִקֳדָמֵיהוֹן אֲרֵי יְיָ אֱלָהָךְ הוּא דִמְדַבַּר קֳדָמָךְ לָא יִשְׁבְּקִנָךְ וְלָא יַרְטֵשִׁנָךְ:
רש"י לא ירפך. לא יתן לך רפיון להיות נעזב ממנו:
נביאים - הושע - פרק יד
יד (א) תֶּאְשַׁם שֹׁמְרוֹן כִּי מָרְתָה בֵּאלֹהֶיהָ בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ עֹלְלֵיהֶם יְרֻטָּשׁוּ וְהָרִיּוֹתָיו יְבֻקָּעוּ: תֵּחוֹב שֹׁמְרוֹן אֲרֵי סְרֵיבַת עַל מֵימַר אֱלָהָא בְּחַרְבָּא יִתְקַטְלוּן וְעוּלֵמֵהוֹן יִטָּרְפוּן וּמַעְדְיָתְהוֹן יִתְבַּזָּעוּ:
רש"י תאשם שומרון . מעתה תגלה אשמת' : הריותיו . נשים מעוברות שבתוכה :
(ב) שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ: תּוּב יִשְּׂרָאֵל לִדְחַלְתָּא דַיְיָ אֱלָהָךְ אֲרֵי אִתְקַלְתָּא בְּחוֹבָךְ:
רש"י שובה ישראל . שבארץ יהודה פן יקרה אתכם כשומרון לכך נסמכו העניינים , משל למלך שמרדה עליו מדינה שלח המלך פולימרכוס ואמר להחריבה היה אותו פולימרכוס בקי ומיושב אמר להם טלו לכם ימים ואם לאו אני עושה לכם כדרך שעשיתי למדינה פלונית ולחברותיה ולאיפרכיא פלונית ולחברותיה לכך נאמר תאשם שומרון ואומר שובה ישראל עד ה' אלהיך כדאיתא בסיפרי בפ' וישב ישראל בשטים : עד ה' אלהיך . תני בשם רבי מאיר שובה ישראל בעוד שהוא ה' במדת הרחמים ואם לאו אלהיך מדת הדין עד דלא יתעבד סניגוריא קטיגוריא : כי כשלת . באו לך מכשולים בעד עווניך :
(ג) קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל יְהוָה אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ: קְרִיבוּ עִמְכוֹן פִּתְגָּמִין דְּאִתּוֹדָאָה וְתובוּ לְפֻלְחָנָא דַיְיָ אֲמָרוּ קֳדָמוֹהִי קָרִיב קֳדָמָךְ לְמִשְׁבַּק עַל עִוְיָן וְנִתְקַבֵּל הָא כְּטָבִין וִיהֶוְיָן מִילֵי סִפְוָתָנָא מִתְקַבְּלִין קֳדָמָךְ כְּתוֹרִין לְרַעֲוָא עַל מַדְבְּחָא:
רש"י כל תשא עון . כל עוונותינו סלח : וקח טוב . ולמדנו דרך טוב , דבר אחר מעט מעשים טובים שבידינו קח בידך ושפטנו אחריהם וכן דוד אומר מלפניך משפטי יצא עיניך תחזינה מישרים ( תהלים יז ) דבר אחר וקח טוב וקבל הודיה מאתנו שנאמר טוב להודות לה' ( שם צב ) : ונשלמה פרים . שהיה לנו להקריב לפניך נשלם אותם בריצוי דברי שפתינו :
(ד) אַשּׁוּר לֹא יוֹשִׁיעֵנוּ עַל סוּס לֹא נִרְכָּב וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ אֲשֶׁר בְּךָ יְרֻחַם יָתוֹם: מַלְכֵי אַתּוּר לָא יִפְרְקִינָנָא עַל רָכְבֵי סוּסְוָן לָא נִתְרְחֵץ וְלָא נֹאמַר עוֹד אֱלָהָנָא לְעוֹבָדֵי יְדָנָא דְמִן קֳדָמָךְ אִתְרַחֵם עַל אֲבָהָתָנָא כַּד הֲווֹ בְמִצְרַיִם הָא כְּיַתְמִין:
רש"י אשור לא יושיענו . עוד זאת אמרו לפניו לא נבקש עוד עזרת אדם לא מאשור ולא ממצרים : על סוס לא נרכב . זו היא עזרת מצרים שהיו שולחים להם סוסים כמו שאמרו לישעיה ( נ ) לא כי על סוס ננוס ועל קל נרכב : ולא נאמר עוד : למעשה ידינו . שהם אלהינו : אשר בך . לבדך תהיה תקותינו המרחם יתומים :
(ה) אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אֹהֲבֵם נְדָבָה כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ: אֲקַבְּלִינוּן בִּתְיוּבְתְּהוֹן אֶשְׁבּוֹק לְחוֹבֵיהוֹן אֲרַחְמְנוּן כַּד יְתוּבוּן בִּנְדָבָא אֲרֵי תַב רוּגְזִי מִנְהוֹן:
רש"י ארפא משובתם . אמר הנביא כך אמר לי רוח הקודש מאחר שיאמרו לפני כן ארפא משובתם ואוהבם בנדבת רוחי אעפ"י שאינן ראויין לאהבה אתנדב לאהבתם כי שב אפי ממנו :
(ו) אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה וְיַךְ שָׁרָשָׁיו כַּלְּבָנוֹן: יְהֵי מֵימְרִי כְטַלָּא לְיִשְּׂרָאֵל יִזְהֲרוּן כְּשׁוֹשַׁנָּא וְיַתְבוּן עַל תְּקוֹף אַרְעֲהוֹן כְּאִילָן לִבְנָן דִּמְשַׁלַּח עוֹבַרְתֵּיהּ:
רש"י ויך . הטל את שרשיו ויצליחם כלבנון כשרשי אילני הלבנון שהם גדולים :
כתובים - תהילים - פרק ט
(ט) וְהוּא יִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק יָדִין לְאֻמִּים בְּמֵישָׁרִים: וְהוּא יְדִין עַמָּא דְאַרְעָא בִּזְכוּתָא יְדִין עַמְמַיָּא בִּתְרִיצוּתָא:
רש"י והוא ישפט תבל בצדק ידין לאמים במישרים . עד בא הקץ הי' רגיל לשפטם ברחמים לפי מישרים המצווין בהם דן אותם בלילה כשהם ישנים מן העבירות :
(י) וִיהִי יְהוָה מִשְׂגָּב לַדָּךְ מִשְׂגָּב לְעִתּוֹת בַּצָּרָה: וִיהֵי מֵימְרָא דַיְיָ תְּקוֹף לְמַסְכְּנָא תְּקוֹף בְּעִדָּנֵי עַקְתָּא:
רש"י ויהי ה' משגב לדך . לשון דכא אילאמינשי"ה בלעז לעתיד כשיכונן למשפט כסאו יהי משגב לישראל שהם דכים : לעתות בצרה . עתים של צרה :
(יא) וְיִבְטְחוּ בְךָ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ כִּי לֹא עָזַבְתָּ דֹרְשֶׁיךָ יְהוָה: וְיִסְתַּכְּלוּן בְּסַבָּרוּתָךְ יָדְעֵי שְׁמָךְ מְטוּל דְּלָא שְׁבַקְתָּא תְּבְעָיִךְ יְיָ: (יב) זַמְּרוּ לַיהוָה יֹשֵׁב צִיּוֹן הַגִּידוּ בָעַמִּים עֲלִילוֹתָיו: שַׁבַּחוּ קֳדָם יְיָ דְאַשְׁרֵי שְׁכִנְתֵּהּ בְּצִיּוֹן תַּנִיאוּ בְּעַמְמַיָּא עוֹבָדוֹי:
רש"י זמרו לה' יושב ציון . כשיחזיר ישיבתו לציון יזמרו לו כן :
(יג) כִּי דֹרֵשׁ דָּמִים אוֹתָם זָכָר לֹא שָׁכַח צַעֲקַת (עניים) עֲנָוִים: מְטוּל דְּתָבֵיךָ דְּמָא דְזַכָּאָה יַת צַדִּיקַיָּא דְכִיר וְלָא שְׁלִי קְבֵלַת עַנְוְתָנִין:
רש"י אותם זכר . את הדמים שנשפכו בישראל :
(יד) חָנְנֵנִי יְהוָה רְאֵה עָנְיִי מִשֹּׂנְאָי מְרוֹמְמִי מִשַּׁעֲרֵי מָוֶת: חוּס עֲלַי יְיָ חֲמֵי סְגוּפַי מִבַּעֲלֵי דְבָבִי מְרוֹמֵם לִי מִמַּעֲלָנִי מוֹתָא:
רש"י חננני ה' . עתה בגולה : מרוממי . בגאולתך :
משנה תרומות פרק ט
א. הַזּוֹרֵע תְּרוּמָה, שׁוֹגֵג, יוֹפַךְ. וּמֵזִיד יְקַיֵּם. אִם הֵבִיאָה שְׁלִישׁ, בֵּין שׁוֹגֵג, בֵּין מֵזִיד, יְקַיֵּם. וּבַפִּשְׁתָּן, מֵזִיד, יוֹפַךְ:
ברטנורה (א) הזורע תרומה שוגג יופך. חורש ומהפך, כדי שלא יגדל, ואין בכך כלום: ומזיד יקיים. כיון שנקרא שם תרומה על השדה, היה נראה כמאבד את התרומה: ואם הביאה שליש אפילו שוגג יקיים. משום דאסור לאבד את התרומה: ובפשתן מזיד יופך. ואפילו הביאה שליש, כדי שלא יהנה בקסמין ויחשוב שהזרע בלבד הוא דהוי תרומה ואסור, ועיקר פשתן משום קסמין הוא ולא משום זרע:
ב. וְחַיֶּבֶת בַּלֶּקֶט וּבַשִׁכְחָה וּבַפֵּאָה. וַעֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל וַעֲנִיִּיִ כֹהֲנִים, מְלַקְּטִים. וַעֲנִיִּיִ יִשְׂרָאֵל, מוֹכְרִין אֶת שֶׁלָּהֶם לַכֹּהֲנִים בִּדְמֵי תְרוּמָה, וְהַדָמִים שֶׁלָּהֶם. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, לֹא יְלַקְּטוּ אֶלָּא עֲנִיֵּי כֹהֲנִים, שֶׁמָּא יִשְׁכְּחוּ וְיִתְּנוּ לְתוֹךְ פִּיהֶם. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, אִם כֵּן, לֹא יְלַקְּטוּ אֶלָּא טְהוֹרִים:
ברטנורה (ב) בדמי תרומה. דגידולי תרומה אסורים לזרים: לא ילקטו אלא עניי כהנים. דחיישינן אדמלקטי ליה שדי לפומייהו: אם כן לא ילקטו אלא טהורים. דהא כהן טמא אסור בתרומה. והלכה כרבי עקיבא:
ג. וְחַיֶּבֶת בַּמַּעַשְׂרוֹת וּבְמַעַשֵׂר עָנִי, וַעֲנִיִּיִ יַשְׂרָאֵל וַעֲנִיִּיִ כֹהֲנִים נוֹטְלִים, וַעֲנִיִּיִ יִשְׂרָאֵל מוֹכְרִין אֶת שֶׁלָּהֶם לַכֹּהֲנִים בִּדְמֵי תְרוּמָה, וְהַדָּמִים שֶׁלָּהֶם. הַחוֹבֵט מְשֻׁבָּח. וְהַדָּשׁ כֵּיצַד יַעֲשֶׂה, תּוֹלֶה כְפִיפוֹת בְצַוְּארֵי בְהֵמָה וְנוֹתֵן לְתוֹכָן מֵאוֹתוֹ הַמִּין, נִמְצָא לֹא זוֹמֵם אֶת הַבְּהֵמָה וְלֹא מַאֲכִיל אֶת הַתְּרוּמָה:
ברטנורה (ג) וחייבת במעשרות. מעשר ראשון ושני, והוא הדין בתרומה: ובמעשר עני. אם היא שנה שלישית או ששית של שמיטה שמעשר עני נוהג בהן: החובט. גידולי תרומה הללו במקלות הרי זה משובח, כדי שלא יצטרך לחסום את הבהמה שדש בה, שאסור להניחה לאכול בתרומה אם אינה פרתו של כהן: כפיפות. סלין: מאותו המין. של חולין, אם חטים חטים, ואם שעורים שעורים: נמצא לא זומם. כלומר אינו חוסם ונותן זמם לתוך פיה שהרי היא אוכלת מאותו המין: ולא מאכילה תרומה. דמשל חולין שבכפיפה התלויה בצוארה היא אוכלת:
ד. גִּדּוּלֵי תְרוּמָה, תְּרוּמָה. וְגִּדּוּלֵי גִדּוּלִין, חֻלִין. אֲבָל הַטֶּבֶל וּמַּעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וּסְפִיחֵי שְׁבִיעִית וּתְרוּמַת חוּצָה לָאָרֶץ וְהַמְדֻמָּע וְהַבִּכּוּרִים, גִּדּוּלֵיהֶן, חֻלִּין. גִּדּוּלֵי הֶקְדֵּשׁ וּמַּעֲשֵׂר שֵׁנִי, חֻלִּין, וּפוֹדֶה אוֹתָם בִּזְמַן זַרְעָם:
ברטנורה (ד) גידולי תרומה תרומה. מדרבנן, עבדו רבנן תקנתא משום תרומה טמאה ביד כהן, כי היכי דלא לישהי לה לגביה עד זמן הזרע כדי לזרעה ואתי בה לידי תקלה, ומשום הכי גזרו שיהיו גידולי תרומה כתרומה: וגידולי חולין חולין. אם חזר וזרע אותן גידולין, גידוליהן חולין: הטבל. גידוליו חולין משום דרובו חולין: ומעשר ראשון. נמי משום דרובו חולין: וספיחי שביעית. לפי שאינן מצויין ואינן נוהגים בכל שנה: ותרומת חוצה לארץ. נמי לפי שאינה מצויה: והמדומע. שרובו חולין: וביכורים. שאינן מצויין [שאינן] נוהגים אלא בשבעת המינים: גידולי הקדש ומעשר שני חולין. שאם זרע מהן סאה אחת והוסיף כמה סאה), חולין. אף בדבר שאין זרעו כלה: ופודה אותם בזמן זרעם. פודה כל האוצר בדמי אותה סאה:
ה. מֵאָה לִגְנָה שֶׁל תְּרוּמָה וְאַחַת שֶׁל חֻלִּין, כֻּלָן מֻתָּרִין בְּדָבָר שֶׁזַּרְעוֹ כָלֶה. אֲבָל בְּדָבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָלֶה, אֲפִלּוּ מֵאָה שֶׁל חֻלִּין וְאַחַת שֶׁל תְּרוּמָה, כֻּלָן אֲסוּרִין:
ברטנורה (ה) מאה לגנה של תרומה. שדה שנזרעה ערוגות ערוגות ויש בה מאה ערוגות של תרומה ואחת של חולין, ולא ידיע הי דחולין, כולן מותרים. קולא הוא שהקילו בגידולי תרומה דערוגה אחת של חולין מתרת ערוגות רבות בדבר שזרעו כלה. אבל בדבר שאין זרעו כלה, אחת של תרומה אוסרת מאה של חולין לפי שאין הקרקע עולה באחד ומאה:
ו. הַטֶּבֶל, גִּדּוּלָיו מֻתָּרִין בְּדָבָר שֶׁזַּרְעוֹ כָלֶה. אֲבָל בְּדָבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָלֶה, גִּדּוּלֵי גִדּוּלִין, אֲסוּרִין. אֵיזֶהוּ דָבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָלֶה, כְּגוֹן הַלּוּף וְהַשׁוּם וְהַבְּצָלִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הַשּׁוּם, כַּשְּׂעוֹרִים:
ברטנורה (ו) הטבל גידוליו מותרים. באכילת עראי, כשאכל טבל שלא נגמרה מלאכתו: בדבר שזרעו כלה. השתא מפרש תנא למלתיה דתנן לעיל הטבל גידוליו חולין, לא הויא אלא בדבר שזרעו כלה: אבל בדבר שאין זרעו כלה. אפילו גידולי גידולין אסורים באכילת דבר עראי: השור כשעור. כלומר השום חשוב זרעו כלה כמו השעורה ונקט שעורה לפי דאין בתבואה שיהיה זרעו כלה ונאבד מהרה כמו השעורה. פירוש אחר, השום שהוא גדול כשעורה אין זרעו כלה, אבל פחות מכשעורה זרעו כלה. ואין הלכה כר' יהודה:
ז. הַמְנַכֵּשׁ עִם הַנָּכְרִי בַּחֲסִיּוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁפֵּרוֹתָיו טֶבֶל, אוֹכֵל מֵהֶם עֲרַאי. שְׁתִילֵי תְרוּמָה שֶׁנִטְמָאוּ, שְׁתָלָן, טָהֲרוּ מִלְּטַמֵּא, וַאֲסוּרִין מִלֶּאֱכוֹל עַד שֶׁיָּגוֹם אֶת הָאֹכֵל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר עַד שֶׁיָגוֹם וְיִשְׁנֶה:
ברטנורה (ז) המנכש. תולש עשבים רעים הגדילים בתוך התבואה והירקות: בחסיות. כגון השום והלוף והבצלים והכרתי, כל אלו נקראים חסיות: אף על פי שפירותיו. של נכרי טבל, דסבר האי תנא אין קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מן המעשר וגידולי טבל טבל בדבר שאין זרעו כלה, אפילו הכי אוכל מהן עראי: שתילי תרומה. כגון שתילי כרוב ותרדין שנטמאו: ושתלן, טהרו מלטמא. דכיון שנתחברו לקרקע נתבטלו מתורת אוכל. ואם תאמר כיון דעיקר גזירה גידולי תרומה כתרומה אינה אלא משום תרומה טמאה ביד כהן דלמא משהי לה גביה ואתי לידי תקלה, אכתי כיון דטהרו משהי לה גביה. ויש לומר דתרומה נמכרת בזול הרבה לפי שאינה ראויה אלא לכהנים טהורים ואם נטמאת טעונה שריפה, הלכך אפילו אם היו נותנים לכהן תרומה כדי לזרעה לא היה [צ"ל מפסיד] מבטל שדהו, אבל אם היו הגידולין חולין היה משהה תרומה טמאה כדי לזרעה: ואסורים לאכול. מעלה בעלמא היא: עד שיגום וישנה. שיחתוך מה שגדל גם בפעם השניה, ומה שיגדל משני ואילך יהיה מותר. ואין הלכה כר' יהודה:
גמרא ברכות דף סג ע"א
דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא: אֵיזוֹהִי פָּרָשָׁה קְטַנָּה שֶׁכָּל גּוּפֵי תּוֹרָה תְּלוּיִין בָּהּ (משלי ג) בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָּעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אוֹרְחוֹתֶיךָ. אָמַר רָבָא: אֲפִלּוּ בִּדְבַר עֲבֵרָה. דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא: לְעוֹלָם יְלַמֵּד אָדָם אֶת בְּנוֹ אוּמָנוּת נְקִיָּה וְקַלָּה. מַאי הִיא: אָמַר רַב חַסְדָּא מַחֲטָא דְּתַלְמִיּוּתָא. תַּנְיָא רִבִּי אוֹמֵר: לְעוֹלָם אַל יַרְבֶּה אָדָם רֵעִים בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שם יח) אִישׁ רֵעִים לְהִתְרוֹעֵעַ. תַּנְיָא רִבִּי אוֹמֵר: אַל יְמַנֶּה אָדָם אֶפּוֹטְרוֹפוֹס בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ. שֶׁאִלְמָלֵא לֹא מִנָּה פּוֹטִיפָר אֶת יוֹסֵף אֶפּוֹטְרוֹפוֹס בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ לֹא בָּא לְאוֹתוֹ דָּבָר. תַּנְיָא רִבִּי אוֹמֵר: לָמָּה נִסְמְכָה פָּרָשַׁת נָזִיר לְפָרָשַׁת סוֹטָה? לוֹמַר לָךְ שֶׁכָּל הָרוֹאֶה סוֹטָה בְּקִלְקוּלָהּ יַזִּיר עַצְמוֹ מִן הַיַּיִן. אָמַר חִזְקִיָּה בְּרֵהּ דְּרִבִּי פַרְנָךְ, אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן: לָמָּה נִסְמְכָה פָּרָשַׁת סוֹטָה לְפָרָשַׁת תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת? לוֹמַר לָךְ שֶׁכָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת וְאֵינוֹ נוֹתְנָן לַכֹּהֵן סוֹף נִצְרָךְ לַכֹּהֵן עַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה) וְאִישׁ אֶת קָדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ. וְסָמִיךְ לֵהּ אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ. וּכְתִיב (שם) וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשׁתּוֹ וְגוֹמֵר. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁסּוֹף שֶׁנִּצְרָךְ לָהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וְאִישׁ אֶת קָדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: וְאִם נוֹתְנָן סוֹף מִתְעַשֵּׁר שֶׁנֶּאֱמַר (שם) אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה לוֹ יִהְיֶה מָמוֹן הַרְבֵּה:
רש"י בכל דרכיך. אפי' לעבור עבירה: דעהו. תן לבך אם צורך מצוה הוא כגון אליהו בהר הכרמל עבור עליה: מחטא דתלמיותא. שהחפירות שורות שורות כתלמי מענה: להתרועע. להתרוצץ: אפוטרופוס. מכניס ומוציא נכסיו: סוף. שנצרך לו: ע"י אשתו. שנעשית סוטה: איש את קדשיו לו יהיו. שמעכב קדשיו אצלו ואינו נותנן לכהנים וללוים: סוף שנצרך להן. שנעשה עני וצריך לכך ליטול מעשר עני: לו יהיו. לעצמו יצטרכו:
זוהר דף קא ע"א
אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶשַׁע כְּסוּי חַטָּאָה (תהלים ל"ב). מַאי כְּסוּי חַטָּאָה הָא אוֹקְמוּהָ דְּהוּא כַּסֵי מִבְּנֵי נְשָׁא הַהוּא חַטָּאָה דְּחָב לְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְאוֹדֵי קַמֵּי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֲבָל תָּא חֲזֵי כַּד בַּר נַשׁ חָטֵי וְחָב זִמְנָא חָדָא וּתְרֵין וּתְלָתָא וְלָא אַהֲדַר בֵּיהּ הָא חוֹבוֹי בְּאִתְגַלְיָא אִנּוּן וּמְפַרְסְמֵי לוֹן לְעֵילָא וּמְפַרְסְמֵי לוֹן לְתַתָּא וְכָרוֹזֵי אָזְלִין קַמֵּיהּ וּמַכְרְזֵי אִסְתַּלָּקוּ מִסָחֳרָנֵיהּ דִּפְלַנְיָא נָזִיף הוּא מִמָּארֵיהּ נָזִיף הוּא לְעֵילָא נָזִיף הוּא לְתַתָּא וַוי לֵיהּ דְּפָגִים דִּיּוּקָנָא דְּמָארֵיהּ וַוי לֵיהּ דְּלָא חַיִּשׁ לִיקָרָא דְּמָארֵיהּ. קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא גַּלֵּי חוֹבָא לְעֵילָא הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (איוב כ') יְגַלּוּ שָׁמַיִם עֲוֹנוֹ וְאֶרֶץ מִתְקוֹמְמָה לוֹ. וְכַד בַּר נַשׁ אָזִיל בְּאָרְחָא דְּמָארֵיהּ וְאִשְׁתַּדַּל בְּפוּלְחָנֵיהּ וְאִזְדַּמַּן לֵיהּ חַטָּאָה כַּד כֹּלָּא מְכַסְיָן עִלַוֵיהּ עִלָּאִין וְתַתָּאִין דָּא אִקְּרֵי כְּסוּי חַטָּאָה אָמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָא עַד כְּעָן לָא מָטִית לְעִקָּרָא דְּמִלָּה וְשַׁפִּיר קָאֲמָרַת וְהַאי דְּקָאַמְרוּ חֲבְרַיָּא שַׁפִּיר אֲבָל אִי הָכִי מְכוּסֶה חַטָּאָה מִבְּעֵי לֵיהּ. מַהוּ כְּסוּי חַטָּאָה. אֶלָּא תְּרֵי מִלֵּי דְּחָכְמָתָא אִית בֵּיהּ וְתַרְוַיְהוּ הָכִי חַד כְּמָה דְּתָנֵינָן דְּעוֹבָדִין טָבִין דְּבַר נַשׁ עָבִיד בְּהַאי עָלְמָא עָבְדִין לֵיהּ בְּהַהוּא עָלְמָא לְבוּשָׁא יַקִּירָא עִלָּאָה לְאִתְלַבָּשָׁא בְּהוּ וְכַד בַּר נַשׁ אַתְקִין עוֹבָדִין טָבִין וְגָבְרִין עֲלֵיהּ עוֹבָדִין בִּישִׁין וְאַשְׁגַּח בֵּיהּ קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְעוֹבָדוֹי בִּישִׁין סַגִּיאִין וְאִיהוּ רָשָׁע דְּאִשְׁתַּכַּח חַטָּאָה קַמֵּי מָארֵיהּ וְתַוָּהָא עַל אִנּוּן טַבָאן דְּעָבִיד בְּקַדְּמִיתָא הָא אִתְאֲבִיד הוּא מִכֹּלָּא מֵהַאי עָלְמָא וּמֵעָלְמָא דְּאָתֵי מַה עָבִיד קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מֵאִנּוּן טַבָאן דְּעָבִיד הַאי חַטָּאָה בְּקַדְּמִיתָא אֶלָּא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַף עַל גַּב דְּהַהוּא רָשָׁע חַטָּאָה אִתְעֲבִיד אִנּוּן טַבָאן וְזַכְיָן לָא אִתְעֲבִידוּ אִית צַדִּיק דְּאָזִיל בְּאָרְחוֹי דְּמַלְכָּא עִלָּאָה וְאַתְקִּין לְבוּשׁוֹי מֵעוֹבָדוֹי וְעַד לָא אַשְׁלִים לְבוּשׁוֹי אִסְתַּלַּק קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַשְׁלִים לֵיהּ מֵאִנּוּן עוֹבָדִין דְּעָבַד (ס"א דְּאָבִיד) הַאי רָשָׁע חַטָּאָה וְאַשְׁלִים לְבוּשׁוֹי לְאִתְתַּקָּנָא בְּהוּ בְּהַהוּא עָלְמָא הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (שם כ"ז) יָכִין וְצַדִּיק יִלְבָּשׁ הַהוּא חַטָּאָה אַתְקִּין וְצַדִּיק אִתְחַפֵּי מִמַה דְּאִיהוּ תַּקִּין הֲדָא הוּא דִּכְתִיב כְּסוּי חַטָּאָה (כָּסוּי הוּא מִידָא דְּחַטָּאָה אִתְחַפֵי מֵחַטָּאָה) וְעַל דָּא לָא כְּתִיב מְכוּסֶה אֶלָּא כְּסוּי וְכַד דְּאִתְחַפֵּי הַהוּא חַטָּאָה דְּהַאי זַכָּאָה בְּאִנּוּן דְּאִקְּרוּן מְצוּלוֹת יָם דְּהָא מַאן דְּנָפִיל בִּמְצוּלוֹת יָם לָא אִשְׁתַּכַּח לְעָלְמִין בְּגִין דְּמַיָּן חַפְיָן עֲלַיְהוּ (מַאן מְצוּלוֹת יָם) כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (מיכה ז') וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצוּלוֹת יָם כָּל חַטֹּאתָם מַאן מְצוּלוֹת יָם אֶלָּא רָזָא יַקִּירָא הוּא וְהָא אוֹקְמֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן:
תרגום הזוהר אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶשַׁע כְּסוּי חַטָּאָה. מַה פֵּרוּשׁוֹ שֶׁל כְּסוּי חַטָּאָה. הֲרֵי הֶעֱמִידוּהוּ, שֶׁהַחֵטְא, מְכֻסֶּה מֵאָדָם שֶׁחָטָא לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהִתְוַדָּה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אֲבָל בֹּא וּרְאֵה, כְּשֶׁחוֹטֵא אָדָם, וְחָטָא פַּעַם אַחַת וּשְׁתַּיִם וְשָׁלֹש וְלֹא חָזַר בּוֹ, אָז חַטָּאָיו הֵם בַּגָּלוּי, כִּי מְפַרְסְּמִים אוֹתָם לְמַעְלָה, וּמְפַרְסְּמִים אוֹתָם לְמַטָּה. וְכָרוֹזִים הוֹלְכִים לְפָנָיו וּמַכְרִיזִים, הִסְתַּלְּקוּ מִסָּבִיב פְּלוֹנִי, נָזוּף הוּא מֵאֲדוֹנוֹ, נָזוּף הוּא לְמַעְלָה נָזוּף הוּא לְמַטָּה. אוֹי לוֹ שֶׁפָּגַם צֶלֶם אֲדוֹנוֹ, אוֹי לוֹ שֶׁאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לְכָבוֹד אֲדוֹנוֹ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְגַלֶּה עֲוֹנוֹ לְמַעְלָה, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב, יְגַלּוּ שָׁמַיִם עֲוֹנוֹ וְאֶרֶץ מִתְקוֹמְמָה לוֹ. וּכְשֶׁאָדָם הוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ אֲדוֹנָיו וְעוֹסֵק בַּעֲבוֹדָתוֹ, וְנִזְדַּמֵּן לוֹ חֵטְא אֶחָד, הַכֹּל מְכַסִּים עָלָיו, הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים, זֶהוּ שֶׁנִּקְרָא כְּסוּי חַטָּאָה. אָמַר לוֹ רַבִּי אַבָּא עַד עַתָּה לֹא הִגַּעְתָּ לְעִקָּרוֹ שֶׁל דָּבָר. וְיָפֶה אָמַרְתָּ, וּמַה שֶּׁאָמְרוּ הַחֲבֵרִים יָפֶה הוּא. אֲבָל, אִם כֵּן, הָיָה צָרִיךְ לוֹמָר מְכַסֶּה חַטָּאָה, מַהוּ כְּסוּי חַטָּאָה. אֶלָּא שְׁנֵי דִּבְרֵי חָכְמָה יֵשׁ כָּאן, וְהֵם כָּךְ. אֶחָד, כְּמוֹ שֶׁלָּמַדְנוּ, שֶׁמִּמַּעֲשִׂים טוֹבִים שֶׁאָדָם עוֹשֶׂה בָּעוֹלָם הַזֶּה, עוֹשִׂים לוֹ בָּעוֹלָם הַהוּא לְבוּשׁ יָקָר עֶלְיוֹן לְהִתְלַבֵּשׁ בּוֹ. וּכְשֶׁאָדָם הִתְקִין מַעֲשִׂים טוֹבִים, וְגָבְרוּ עָלָיו מַעֲשָׂיו רָעִים, וְרוֹאֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁמַּעֲשָׂיו הָרָעִים מְרֵבִּים עַל מַעֲשָׂיו הַטּוֹבִים, וְאָז הוּא רָשָׁע, כִּי נִמְצָא חַיָּב לִפְנֵי אֲדוֹנוֹ, וְהוּא תּוֹהֶא וּמִתְחָרֵט עַל הַמַּעֲשִׂים טוֹבִים שֶׁעָשָׂה מִקֹּדֶם, אָז הוּא אָבוּד מִכֹּל, מֵעוֹלָם הַזֶּה וּמֵעוֹלָם הַבָּא. מַה עוֹשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵאֵלּוּ מַעֲשִׂים טוֹבִים שֶׁעָשָׂה חוֹטֵא הַהוּא מִקֹּדֶם לָכֵן. אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַף עַל פִּי שֶׁרָשָׁע הַהוּא הַחוֹטֵא נֶאֱבָד אֵלּוּ הַמַּעֲשִׂים טוֹבִים וְהַזְּכֻיּוֹת שֶׁעָשָׂה, אֵינָם נֶאֱבָדִים. כִּי יֵשׁ צַדִּיק הַהוֹלֵךְ בִּדְרָכָיו שֶׁל מֶלֶךְ הָעֶלְיוֹן וְתִקֵּן לְבוּשִׁים מִמַּעֲשָׂיו הַטּוֹבִים, וּמִטֶּרֶם שֶׁהִשְׁלִים לְבוּשָׁיו נִסְתַּלֵּק מִן הָעוֹלָם. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁלִים לוֹ לְבוּשָׁיו מֵאֵלּוּ הַמַּעֲשִׂים טוֹבִים שֶׁעָשָׂה רָשָׁע הַזֶּה הַחוֹטֵא, וּמַשְׁלִים לְבוּשָׁיו שֶׁיִּתְתַּקֵּן בָּהֶם בָּעוֹלָם הַהוּא. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר יָכִין רָשָׁע וְצַדִּיק יִלְבָּשׁ. אוֹתוֹ הַחוֹטֵא תִּקֵּן וְהַצַדִּיק מִתְכַּסֶּה בַּמֶּה שֶׁהוּא תִּקֵּן, זֶה שֶׁנֶּאֱמַר כְּסוּי חַטָּאָה. וְעַל כֵּן לֹא כָּתוּב מְכַסֶּה, אֶלָּא כְּסוּי. שֵׁנִי הוּא. שֶׁנִּתְכַּסֶּה חֵטְא הַהוּא, שֶׁחָטָא אָדָם זַכַּאי, בְּאוֹתָם שֶׁנִּקְרָאִים מְצוּלוֹת יָם, כִּי מַה שֶּׁנָּפַל בִּמְצוּלוֹת יָם אֵינוֹ נִמְצָא לְעוֹלָם, מִשּׁוּם שֶׁהַמַּיִם מְכַסִּים עָלָיו. כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצוּלוֹת יָם כָּל חַטֹּאתָם. מַהוּ מְצוּלוֹת יָם. אֶלָּא הוּא סוֹד יָקָר, וַהֲרֵי הֶעֱמִידוֹ רַבִּי שִׁמְעוֹן.
הלכה פסוקה
הרמב"ם הלכות ברכות פרק ו
א. נְטִילַת יָדַיִם בֵּין תַּבְשִׁיל לְתַבְשִׁיל רְשׁוּת רָצָה נוֹטֵל רָצָה אֵינוֹ נוֹטֵל. וּפֵירוֹת שֶׁל חֻלִּין אֵינָן צְרִיכִין נְטִילַת יָדַיִם בֵּין בִּתְחִלָּה בֵּין בַּסּוֹף. וְכָל הַנּוֹטֵל יָדָיו לְפֵירוֹת הֲרֵי זֶה מִגַּסֵּי הָרוּחַ. כָּל פַּת שֶׁהַמֶּלַח בּוֹ צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם בְּאַחֲרוֹנָה שֶׁמָּא יֵשׁ בּוֹ מֶלַח סְדוֹמִית וְיַעֲבִיר יָדָיו עַל עֵינָיו וִיסַמֵּא. מִפְּנֵי זֶה חַיָּבִין לִטֹּל יָדַיִם בְּסוֹף כָּל סְעֻדָּה מִפְּנֵי הַמֶּלַח. וּבַמַּחֲנֶה פְּטוּרִים מִנְּטִילַת יָדַיִם בִּתְחִלָּה מִפְּנֵי שֶׁהֵן טְרוּדִים בַּמִּלְחָמָה וְחַיָּבִין בְּאַחֲרוֹנָה מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה: ב. עַד הֵיכָן הִיא נְטִילַת יָדַיִם ? עַד הַפֶּרֶק. וְכַמָּה שִׁעוּר הַמַּיִם ? רְבִיעִית לְכָל שְׁתֵּי יָדַיִם וְכָל שֶׁחוֹצְצִים בִּטְבִילָה חוֹצֵץ בִּנְטִילַת יָדַיִם. וְכָל הָעוֹלֶה לְמִדַּת מִקְוֶה עוֹלֶה לְשִׁעוּר רְבִיעִית:
מוסר
שערי תשובה דף ל עא
הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ כִּי יֵיטִיב עִמּוֹ וְיִתֵּן לוֹ מַתַּת וְעוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר עִמּוֹ עִם לְבָבוֹ יָשִׂיחַ שֶׁלֹּא לָתֵת. וְנֶאֱמַר: (תהילים לד) נְצוֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה. וּפֵרְשׁוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁלֹּא יְדַבֵּר אֶחָד בַּפֶּה וְאחָד בַּלֵּב. וְעוֹד אָמְרוּ דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם מִשּׁוּם מֵחֻסְּרֵי אֱמוּנָה אִם יַחֲזֹר מִדְּבָרָיו וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא אוֹמֵר בַּפֶּה וְגוֹמֵר בַּדַּעַת. וְהַמַּבְטִיחַ אֶת חֲבֵרָיו לְהֵיטִיב עִמָּהֶם וִישַׁקֵּר דְּבָרָיו וְיָשֵׂם לְאַל מִלָּתוֹ. כִּי אַחֲרֵי אֲשֶׁר אָמַר לְהֵטִיב עִמּוֹ עַל הַבְטָחָתוֹ וּבָטַח בּוֹ לֵב חֲבֵרוֹ אֵין לוֹ לְחַלֵּל הַבְטָחָתוֹ כִּי זֶה דֶּרֶךְ שֶׁקֶר וְהוּא כְּאָדָם עָבַר בְּרִית, שֶׁנֶּאֱמַר: (צפניה ג) שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל לֹא יַעֲשׂוּ עַוְלָה וְלֹא יְדַבְּרוּ כָזָב וְלֹא יִמָּצֵא בְּפִיהֶם לְשׁוֹן תַּרְמִית. וְכֵן הָאוֹמֵר לָתֵת לְרֵעֵהוּ מַתָּנָה מוּעֶטֶת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִזְכִּיר לְשׁוֹן הַבְטָחָה, אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ כִּי יֵשׁ בּוֹ מְחֻסַּר אֲמָנָה. כִּי לֵב חֲבֵרוֹ סוֹמֵךְ עָלָיו וּבוֹטֵחַ בּוֹ אַחֲרֵי שֶׁהַמַּתָּנָה מוּעֶטֶת כִּי נָתוֹן יִתֵּן לוֹ. וְאִם אִישׁ עָנִי הוּא, אַף עַל פִּי שֶׁהַמַּתָּנָה מְרֻבָּה אִם יַחֲזֹר בּוֹ רָעָתוֹ רַבָּה, כִּי נָדַר נֶדֶר וְנֶאֱמַר (במדבר ל) לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ. וְכֵן מִי שֶׁיִּתְפָּאֵר בִּפְנֵי רַבִּים לָתֵת מַתָּנָה לְאָדָם וְהִנֵּה הוּא כְּמִתְהַלֵּל עַל נְדִיבוּתוֹ בָּזֶה הִנֵּה זֹאת כְּמוֹ הַבְטָחָה וְלֹא נָכוֹן שֶׁיָּשׁוּב מִדְּבָרָיו אַחֲרֵי שֶׁהִתְכַּבֵּד וְהִתְהַלֵּל בַּדָּבָר כְּעִנְיָן שֶׁכָּתוּב (משלי כח) נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אַיִן אִישׁ מִתְהַלֵּל בְּמַתַּת שֶׁקֶר. פֵּרוּשׁ כְּמוֹ שֶׁיִּצְטַעֲרוּ בְּנֵי אָדָם אַחֲרֵי בּוֹ סִימָנֵי הַגֶּשֶׁם וְלֹא בָּא הַגֶּשֶׁם כֵּן עִנְיַן אִישׁ מִתְהַלֵּל בְּמַתַּת שֶׁקֶר כִּי מַה שֶּׁמִּתְהַלֵּל בְּדָבָר סִימָן קִיּוּם הַדָּבָר עַל כֵּן יִצְטַעֵר הָאִישׁ שֶׁהִבְטִיחוּהוּ עַל הַמַּתָּנָה בְּהַכְזִיב תּוֹחַלְתּוֹ:
וילך יום שני
תורה
יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו"ד דשם ב"ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:
(ז) שלישי - במחוברות חמישי וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם וְאַתָּה תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם: וּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַאֲמַר לֵהּ לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל תְּקַף וְאַלִים אֲרֵי אַתְּ תֵּעוּל עִם עַמָא הָדֵין לְאַרְעָא דִי קַיִים יְיָ לַאֲבְהָתְהוֹן לְמִתַּן לְהוֹן וְאַתְּ תַּחְסְנִנַהּ יָתְהוֹן:
רש"י כי אתה תבוא את העם הזה. ארי את תיעול עם עמא הדין. משה אמר לו ליהושע, זקנים שבדור יהיו עמך, הכל לפי דעתן ועצתן, אבל הקדוש ברוך הוא אמר ליהושע, כי אתה תביא את בני ישראל אל הארץ אשר נשבעתי להם (דברים לא, כג) , תביא על כרחם, הכל תלוי בך, טול מקל והך על קדקדן. דבר אחד לדור, ולא שני דברים לדור:
(ח) וַיהוָה הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ לֹא תִירָא וְלֹא תֵחָת: וַיְיָ הוּא דִמְדַבַּר קֳדָמָךְ מֵימְרֵהּ יְהֵי בְסַעְדָךְ לָא יִשְׁבְּקִנָךְ וְלָא יַרְחֵקִנָךְ לָא תִדְחַל וְלָא תִתְּבַר: (ט) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל: וּכְתַב מֹשֶׁה יָת אוֹרַיְתָא הָדָא וִיהָבַהּ לְכָהֲנַיָא בְּנֵי לְוֵי דְנָטְלִין יָת אֲרוֹן קְיָמָא דַיְיָ וּלְכָל סָבֵי יִשְׂרָאֵל:
רש"י ויכתב משה וגו' ויתנה. כשנגמרה כלה, נתנה לבני שבטו:
(י) רביעי וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת: וּפַקִיד מֹשֶׁה יָתְהוֹן לְמֵימָר מִסוֹף שְׁבַע שְׁנִין בִּזְמַן שַׁתָּא דִשְׁמִטְתָא בְּחַגָא דְמְטַלַיָא:
רש"י מקץ שבע שנים. בשנה ראשונה של שמטה, בשמינית. ולמה קורא אותה שנת השמטה, שעדין שביעית נוהגת בה, בקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית:
נביאים - הושע - פרק יד
(ז) יֵלְכוּ יֹנְקוֹתָיו וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן: יִסְגוּן בְּנִין וּבְנָן וִיהֵי כְזִיו מְגָרַת קוּדְשָׁא זִיוְהוֹן וְרִיחֲהוֹן כְּרֵיחַ קְטוֹרֶת בּוּסְמַיָּא:
רש"י ילכו יונקותיו . יסגון בנין ובנן ויהי כזית מנרתא דקודשא זיוהון וריחהון כריח קטרת בוסמיא : כלבנון . כבית מקדשא :
(ח) יָשֻׁבוּ יֹשְׁבֵי בְצִלּוֹ יְחַיּוּ דָגָן וְיִפְרְחוּ כַגָּפֶן זִכְרוֹ כְּיֵין לְבָנוֹן: יִתְכַּנְשׁוּן מִבֵּינֵי גָלוּתְהוֹן יֵתְבוּן בִּטְלַל מְשִׁיחֲהוֹן וְיֵחוּן מֵתַיָּא וְיִסְגֵי טוּבָא בְּאַרְעָא יְהֵי דָכְרָן טַבְוָתְהוֹן עָלֵיל וְלָא פָסֵק כְּדֻכְרָן יַבְּבוֹת חֲצוֹצַרְתָּא עַל חֲמַר עַתִּיק דְּמִתְנַסֵּךְ בְּבֵית מַקְדְּשָׁא:
רש"י ישובו יושבי בצלו . אותן שהיו כבר יושבים בצל הלבנון שדימה בו ישראל ובית המקדש ועכשיו גלו מעמו ישובו אליו : זכרו כיין לבנון . כדוכרן יבבות חצוצרתא דעל חמר עתיק דמתנסך בבית מקדשא שהיו תוקעין בחצוצרות על הנסכים כשהלוים אומרים בשיר :
(ט) אֶפְרַיִם מַה לִּי עוֹד לָעֲצַבִּים אֲנִי עָנִיתִי וַאֲשׁוּרֶנּוּ אֲנִי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן מִמֶּנִּי פֶּרְיְךָ נִמְצָא: יֵימְרוּן דְּבֵית יִשְּׂרָאֵל מַה לָנָא עוֹד לְמִפְלַח לְטַעֲוָתָא אֲנָא בְּמֵימְרִי אֲקַבֵּיל צְלוֹתְהוֹן דְּיִשְּׂרָאֵל וְאֶרְחַם עֲלוֹהִי אֲנָא בְּמֵימְרִי אַעְבְּדִינֵיהּ כְּבִידְוָן שַׁפִּירָן דְּמִן קֳדָמַי סְלִיחַ לִתְיוּבְתְּהוֹן מִשְׁתַּכְּחָא:
רש"י אפרים . יאמר מה לי עוד ללכת אתרי העצבים וישובו מעכו"ם אני אענהו מצרתו : ואשורנו . אראה בעניו : אני כברוש רענן . אני לו נכפף להיות אוחז ידו בי כברוש רענן הנכפף לארץ שאדם אוחז בענפיו כלומר אהיה מצוי לו : ממני פריך נמצא . והלא אני הוא שכל טובתך מאתי באה :
(י) מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְהוָה וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם: מִן חַכִּים דְּיִסְבַּר אִלֵּין סוּכְלָתָן וְיַדְעִינוּן אֲרֵי תִּקְנָן אוֹרְחָתָא דַייָ וְצַדִּיקַיָּא דְּהַלִיכוּ בָּהּ יחֵוּן בְהוֹן בְּחַיֵּי עָלְמָא וְרַשִּׁיעַיָּא יִתְמַסְּרוּן לְגֵיהִנָּם עַל דְּלָא הַלִיכוּ בְהוֹן:
רש"י מי חכם . בכם : ויבן אלה . מי חכם בכם ויתבונן לתת לב לכל אלה וישוב אלי : ופושעים יכשלו בם . בשבילם על שלא הלכו בהן כן תרגם יונתן :
כתובים - תהילים - פרק מו
(ג) עַל כֵּן לֹא נִירָא בְּהָמִיר אָרֶץ וּבְמוֹט הָרִים בְּלֵב יַמִּים: מְטוּל הֵיכְנָא לָא נִדְחַל בְּעִדָן דְאִשְׁתַּלְחִיפוּ אֲבָהָן מִן אַרְעָא כַּד מִתְמוֹטְטִין טוּרַיָא בְּפַלְגוּת דְיַמָא רַבָּא:
רש"י בהמיר ארץ . לעתיד לבא ביום שנאמר והארץ כבגד תבלה ( ישעיה נא ) ראו בני קרח נס שנעש' להם שנבלעו כל סביבותיה' והם עמדו באויר ואמרו לישראל ברוח הקדש שדוגמת הנס הזה יהיה עשוי להם לעתיד :
(ד) יֶהֱמוּ יֶחְמְרוּ מֵימָיו יִרְעֲשׁוּ הָרִים בְּגַאֲוָתוֹ סֶלָה: מִתְרַגְשִׁין מִטַשְׁטְשִׁין מוֹהִי מִן עֲפַרְהוֹן מִתְרַגְפִין טוּרַיָא בֵּגֵיוְתָנוּתָךְ לְעַלְמִין:
רש"י יהמו יחמרו מימיו . יגרשו רפש וחומר וטיט ( שם נז ) כמשפטם , ומנחם חברו כמו מעי חמרמרו , ( איכה ב' ) רגורזרונ"ט בלע"ז : ירעשו הרים בגאותו . של הקב"ה שנזכ' בראש המזמור :
(ה) נָהָר פְּלָגָיו יְשַׂמְּחוּ עִיר אֱלֹהִים קְדֹשׁ מִשְׁכְּנֵי עֶלְיוֹן: עַמִין הֵיךְ נַהֲרִין וּמַבּוּעֵיהוֹן אָתְיָן וּמַחְדְיָן קַרְתָּא דַיְיָ וּמְצַלְיָן בְּבֵית מִקְדְשֵׁיהּ דַיְיָ מַשְׁכְּנֵיהּ דְעִלָאָה:
רש"י נהר פלגיו . שושרויישיל"ש בלע"ז , נהר גן עדן :
(ו) אֱלֹהִים בְּקִרְבָּהּ בַּל תִּמּוֹט יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר: שְׁכִנְתָּא דַיְיָ בְּגַוָהּ לָא תָזוּעַ יְסַיְעִנָהּ יְיָ בִּזְכוּתֵיהּ דְאַבְרָהָם דְצַלֵי עֲלָה לְעִדָנֵי צַפְרָא:
משנה ביצה פרק ה
א. מַשִׁילִין פֵּרוֹת דֶּרֶךְ אֲרֻבָּה בְּיוֹם טוֹב, אֲבָל לֹא בַשַּׁבָּת, וּמְכַסִים פֵּרוֹת בַּכֵּלִים מִפְּנֵי הַדֶּלֶף, וְכֵן כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן. וְנוֹתְנִין כְּלִי תַּחַת הַדֶּלֶף בַּשַּׁבָּת:
ברטנורה (א) משילין פירות דרך ארובה. מי שיש לו פירות או תבואה שטוח על גגו להתיבש, וראה גשמים ממשמשים ובאים, התירו לו לטרוח ולהשליך דרך ארוכה שבגג והם נופלים לארץ דליכא טרחא יתירא. ודוקא ארובה, דכל ארובה מלמעלה למטה [בתקרת] הגג, אבל חלון כגון גג שמוקף מחיצות וחלון בכותל וצריך להגביהו עד לחלון ולהשליכו, כולי האי לא שרו רבנן למטרח: ומכסים את הפירות. ולא אמרינן טורח שלא לצורך יום טוב הוא, דמשום הפסד ממון שרו ליה רבנן: דלף. גשמים הנוטפים מן הגג: וכן כדי יין וכדי שמן. מכסין אותן מפני הדלף: תחת הדלף. לקבל את המים שלא יטנפו הבית. ואם נתמלא הכלי שופך ושונה ואינו נמנע:
ב. כֹּל שֶׁחַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם שְׁבוּת, מִשּׁוּם רְשׁוּת, מִשּׁוּם מִצְוָה בַּשַּׁבָּת, חַיָּבִין עָלָיו בְּיוֹם טוֹב. וְאֵלּוּ הֵן מִשּׁוּם שְׁבוּת, לֹא עוֹלִין בָּאִילָן, וְלֹא רוֹכְבִין עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה, וְלֹא שָׁטִין עַל פְּנֵי הַמַּיִם, וְלֹא מְטַפְּחִין, וְלֹא מְסַפְּקִין, וְלֹא מְרַקְּדִין. וְאֵלּוּ הֵן מִשּׁוּם רְשׁוּת, לֹא דָנִין, וְלֹא מְקַדְּשִׁין, וְלֹא חוֹלְצִין, וְלֹא מְיַבְּמִין. וְאֵלּוּ הֵן מִשּׁוּם מִצְוָה, לֹא מַקְדִּישִׁין, וְלֹא מַעֲרִיכִין, וְלֹא מַחֲרִימִין, וְלֹא מַגְבִּיהִין תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת. כָּל אֵלּוּ בְּיוֹם טוֹב אָמְרוּ, קַל וָחֹמֶר בַּשַּׁבָּת. אֵין בֵּין יוֹם טוֹב לַשַּׁבָּת, אֶלָּא אֹכֶל נֶפֶשׁ בִּלְבָד:
ברטנורה (ב) כל שחייבין עליו. שאסרו חכמים לעשותו בשבת משום שבות: או משום רשות. שיש בו קצת מצוה, אבל לא מצוה גדולה, וקרוב הוא להיות דבר הרשות, ויש בו איסור מדברי סופרים: או משום מצוה. או שיש בו מצוה ממש, ואסרו חכמים לעשותו בשבת: חייבין עליו. שלא לעשותו ביום טוב: ואלו הן משום שבות. שהטילו עליו חכמים לשבות מהן ואין בעשייתן שום מצוה: לא עולין באילן. גזירה שמא יתלוש: ולא רוכבין על גבי בהמה. גזירה שמא יחתוך זמורה להנהיגה: ולא שטין על פני המים. גזירה שמא יעשה חבית של שייטין: ולא מטפחין. כף על כף: ולא מספקין. כף על ירך: ולא מרקדין. ברגל. וכולהו גזירה שמא יתקן כלי שיר: ואלו הן משום רשות. משום דהנך דסיפא הוו מצוה גמורה, לגביהן קרי להני רשות: לא דנין. דין. וזמנין דהוי רשות כגון שיש בעיר גדול ממנו, שאין מוטל עליו לדון: ולא מקדשין. קידושי אשה. וזמנין דלא הוי מצוה גמורה אלא רשות כגון דאית ליה אשה ובנים: ולא חולצין ולא מיבמין. נמי בזמן שיש אחיו הגדול ממנו הוי רשות, דמצוה בגדול ליבם. טעמא דכולהו גזירה שמא יכתוב: ולא מעריכין. ערך פלוני עלי. ונותן כפי השנים כמו שכתוב בפרשת ערכין: ולא מחרימין. הרי בהמה זו חרם. וסתם חרמים לבדק הבית. וכולהו אסרינהו רבנן משום דדמו למקח וממכר שמוציא מרשותו לרשות הקדש: ולא מגביהין תרומות ומעשרות. ואפילו כדי ליתנם לכהן בו ביום דמחזי דמשום שמחת יום טוב דכהן שהוא צריך להן הוא מפרישן, אפילו הכי אסור דהוי ליה מתקן. והני מילי, פירות דטבילי מאתמול, אבל פירות דטבילי האידנא כגון עיסה לאפרושי מינה חלה מפרישינן לה ביו"ט ויהבינן לכהן: אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד. הך סתמא כבית שמאי דאמרי אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא את ספר התורה לרשות הרבים, דלא הותרה הוצאה אלא לצורך אוכל נפש. אבל אנן קיימא לן כבית הלל דאמרי מתוך שהותרה הוצאה לצורך אוכל נפש הותרה נמי שלא לצורך. ואיכא נמי משילין פירות דרך ארובה דריש פרקין, דבשבת אסור וביום טוב מותר:
ג. הַבְּהֵמָה וְהַכֵּלִים כְּרַגְלֵי הַבְּעָלִים. הַמּוֹסֵר בְּהֶמְתּוֹ לִבְנוֹ אוֹ לָרוֹעֶה, הֲרֵי אֵלּוּ כְרַגְלֵי הַבְּעָלִים. כֵּלִים הַמְיֵחדִין לְאֶחָד מִן הָאַחִין שֶׁבַּבַּיִת, הֲרֵי אֵלּוּ כְרַגְלָיו. וְשֶׁאֵין מְיֵחדִין, הֲרֵי אֵלּוּ כַּמָּקוֹם שֶׁהוֹלְכִין:
ברטנורה (ג) כרגלי הבעלים. אין אדם יכול להוליכם ביום טוב אלא במקום שבעליה יכולים לילך: או לרועה הרי אלו כרגלי הבעלים. מתניתין כשיש בעיר שני רועים, דלא ידעין להי מינייהו הויא לה דעת בעלים, הלכך הרי הן כרגלי הבעלים אם אינה אצל הרועה מבעוד יום. אבל כשאין בעיר אלא רועה אחד, כל בני העיר מעמידין בהמתן ברשותו ובקניית שביתתו, והויא לה כרגלי הרועה: ושאינן מיוחדים. לאחד מהן, אלא לכולן: הרי אלו כמקום שהולכין. למקום שכולן יכולין לילך מותר להוליך את הכלים. אבל אם עירב אחד מהן לסוף אלפים לצפון והשאר לא עירבו, הוא מעכב על ידם מלהוליכם לדרום אפילו פסיעה אחת מפני חלקו, והן מעכבין על ידו מלהוליכם לצפון אלא אלפים אמה שהן מותרין בהן:
ד. הַשּׁוֹאֵל כְּלִי מֵחֲבֵרוֹ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, כְּרַגְלֵי הַשּׁוֹאֵל. בְּיוֹם טוֹב, כְּרַגְלֵי הַמַּשְׁאִיל. הָאִשָּׁה שֶׁשָּׁאֲלָה מֵחֲבֶרְתָּהּ תַּבְלִין וּמַיִם וּמֶלַח לְעִסָתָהּ, הֲרֵי אֵלּוּ כְרַגְלֵי שְׁתֵּיהֶן. רַבִּי יְהוּדָה פּוֹטֵר בַּמַּיִם, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶן מַמָּשׁ:
ברטנורה (ד) כרגלי השואל. שהרי קנה שביתתו אצלו בין השמשות, דבין השמשות שהוא כניסת היום קונה שביתה. ואפילו לא בא ליד השואל אלא ביום טוב דלאו ברשותיה קיימא בין השמשות, הרי אלו כרגליו של שואל. ואם שאלו ביום טוב משחשיכה, הרי הן כרגלי המשאיל, לפי שקנה שביתה אצל בעליו. ואפילו היה רגיל להשאיל בכל יום טוב: האשה ששאלה מחברתה תבלין. לקדירתה: ומים ומלח. לעיסתה: הרי אלו. הקדירה והעיסה: כרגלי שתיהן. אין מוליכין אותן אלא במקום ששתיהן יכולות ללכת, דכיון דביום טוב שאלה, קנו התבלין או המים והמלח שביתה אצל בעליהן: שאין בהם ממש. אין ניכרות לא בקדירה ולא בעיסה, כגון שתבשיל עבה ואין המים ניכרים בה, הלכך אין מעכבות הולכתן. ובמלח לא פליג רבי יהודה, דמיירי בעיסה שנלושה במלח שהיא גסה ועבה, שהיתה ניכרת ויש בה ממש. ואין הלכה כר' יהודה:
ה. הַגַּחֶלֶת כְּרַגְלֵי הַבְּעָלִים, וְשַׁלְהֶבֶת בְּכָל מָקוֹם. גַּחֶלֶת שֶׁל הֶקְדֵּשׁ מוֹעֲלִין בָּהּ, וְשַׁלְהֶבֶת לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין. (הַמּוֹצִיא גַחֶלֶת לִרְשׁוּת הָרַבִּים, חַיָּב. וְשַׁלְהֶבֶת, פָּטוּר). בּוֹר שֶׁל יָחִיד, כְּרַגְלֵי הַיָּחִיד. וְשֶׁל אַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָעִיר, כְּרַגְלֵי אַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָעִיר. וְשֶׁל עוֹלֵי בָבֶל, כְּרַגְלֵי הַמְמַלֵּא:
ברטנורה (ה) ושלהבת. כגון הדליק נרו בשלהבת חברו, אינו מעכב באיסור תחומין: מועלין בה. הנהנה ממנה מביא אשם מעילות: ושלהבת לא נהנין. לכתחלה מדרבנן. ואם נהנו לא מועלין, אין חייבין קרבן מעילה, דלית לה ממשא. וכן המוציא גחלת בשבת לרשות הרבים חייב, ושלהבת שדחפה בידו מרשות היחיד לרשות הרבים פטור: כרגלי היחיד. אין מוליכין המים אלא כרגלי בעל הבור: כרגלי אנשי אותה העיר. אלפים אמה לכל רוח חוץ לעיבורה: ושל עולי בבל. העשוי לעוברי דרכים באמצע הדרך ועשאום בני הגולה לשתותם בעלותם: כרגלי הממלא. מפני שהוא הפקר, והפקר נקנה בהגבהה, ואם בא אחד ושאל לו מימיו אינו מוליכן אלא כרגליו, דקסבר האי תנא יש ברירה להחמיר, ומאתמול הוברר הדבר דלהאי גברא חזו וברשותיה קיימי, ודלא כרבי יוחנן בן נורי דאמר חפצי הפקר קונין שביתה לעצמן במקומן:
ו. מִי שֶׁהָיוּ פֵרוֹתָיו בְּעִיר אַחֶרֶת, וְעֵרְבוּ בְנֵי אוֹתָהּ הָעִיר לְהָבִיא אֶצְלוֹ מִפֵּרוֹתָיו, לֹא יָבִיאוּ לוֹ. וְאִם עֵרֵב הוּא, פֵּרוֹתָיו כָּמוֹהוּ:
ברטנורה (ו) לא יביאו לו. מפירותיו, הואיל ולא עירב לשם, דפירותיו כמוהו:
ז. מִי שֶׁזִּמֵּן אֶצְלוֹ אוֹרְחִים, לֹא יוֹלִיכוּ בְיָדָם מָנוֹת, אֶלָּא אִם כֵּן זִכָּה לָהֶם מָנוֹתֵיהֶם מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב. אֵין מַשְׁקִין וְשׁוֹחֲטִין אֶת הַמִּדְבָּרִיּוֹת, אֲבָל מַשְׁקִין וְשׁוֹחֲטִין אֶת הַבַּיְתוֹת. אֵלּוּ הֵן בַּיְתוֹת, הַלָּנוֹת בָּעִיר. מִדְבָּרִיּוֹת, הַלָּנוֹת בָּאֲפָר:
ברטנורה (ז) מי שזימן אצלו אורחים. מעיר אחרת ויבואו אצלו על ידי עירוב: לא יוליכו. לאחר סעודה מנות בידם לביתם: אלא אם כן זיכה להם. על ידי אחר [מנותיהם מערב יום טוב. שמסרם] בעל הבית זה לאדם אחר במשיכה מערב יום טוב, ואמר לו זכה במנות הללו לפלוני ולפלוני, דזכין לאדם שלא בפניו:
גמרא ביצה דף לו ע"ב
לֹא עוֹלִין בְּאִילָן גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִתְלשׁ וְלֹא רוֹכְבִין עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה גְּזֵרָה שֶׁמָּא יֵצֵא חוּץ לַתְּחוּם שְׁמַע מִינָהּ תְּחוּמִין דְּאוֹרָיְתָא אֶלָּא גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַחְתּוֹךְ זְמוֹרָה וְלֹא שָׁטִין עַל פְּנֵי הַמַּיִם גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַעֲשֶׂה חָבִית שֶׁל שַׁיְיטִין וְלֹא מְטַפְּחִין וְלֹא מְסַפְּקִין וְלֹא מְרַקְּדִין גְּזֵרָה שֶׁמָּא יְתַקֵּן כְּלֵי שִׁיר. וְאֵלּוּ הֵן מִשּׁוּם רְשׁוּת לֹא דָּנִין. וְהָא מִצְוָה קָא עָבִיד לֹא צְרִיכָא דְּאִיכָּא דְּעָדִיף מִינֵהּ. וְלֹא מְקַדְּשִׁין וְהָא מִצְוָה קָא עָבִיד לֹא צְרִיכָא דְּאִית לֵהּ אִשָּׁה וּבָנִים לֹא חוֹלְצִין וְלֹא מְיַבְּמִין. וְהָא מִצְוָה קָא עָבִיד לֹא צְרִיכָא דְּאִיכָּא גָּדוֹל וּמִצְוָה בְּגָדוֹל לְיַבֵּם וְכֻלְּהוּ טַעֲמָא מַאי גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִכְתֹּב. וְאֵלּוּ הֵן מִשּׁוּם מִצְוָה לֹא מַקְדִּישִׁין וְלֹא מַעֲרִיכִין וְלֹא מַחֲרִימִין גְּזֵרָה מִשּׁוּם מִקָּח וּמִמְכָּר. וְלֹא מַגְבִּיהִין תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת פְּשִׁיטָא. תָּנֵי רַב יוֹסֵף: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לִתְּנָם לַכֹּהֵן בּוֹ בַּיּוֹם. וְהָנֵי מִילֵי פֵּירֵי דִּטְבִילֵי מֵאֶתְמוֹל אֲבָל פֵּירֵי דִּטְבִילֵי הָאִידְנָא כְּגוֹן עִסָּה לְאַפְרוּשֵׁי מִינָּה חַלָּה מַפְרְשִׁינָן וְיַהֲבִינָן לַכֹּהֵן. וְהָנֵי מִשּׁוּם רְשׁוּת אִיכָּא מִשּׁוּם שְׁבוּת לִיכָּא וְהָנֵי מִשּׁוּם מִצְוָה אִיכָּא מִשּׁוּם שְׁבוּת לִיכָּא. אָמַר רִבִּי יִצְחָק לֹא מְבָּעְיָא שְׁבוּת גְּרִידְתָּא דְּאָסוּר אֶלָּא אֲפִלּוּ שְׁבוּת דִּרְשׁוּת נָמֵי אָסוּר וְלֹא מְבָּעְיָא שְׁבוּת דִּרְשׁוּת דְּאָסוּר אֶלָּא אֲפִלּוּ שְׁבוּת דְּמִצְוָה נָמֵי אָסוּר:
רש"י שמא יעלה ויתלוש. דהוי איסור' מדאוריית' דהיינו קוצר שתולש מן המחובר: שמא יצא חוץ לתחום. מתוך שאינו מהלך ברגליו אינו רואה סימני התחומין: ש"מ תחומין מדאורייתא. מדגזור רכיבה אטו תחומין דאי מדרבנן לא הוו אסרי מלתא אחריתי משום דידיה: שמא יחתוך זמורה. להכותה והוי קוצר מן המחובר: חבית של שייטין. כלי של גימ"ה שאורגין אותו ועושין כמין חבית ארוכה ולמדין בו לשוט: הא מצוה קא עביד. ואמאי קרי ליה רשות: ולא מקדשין הא מצוה קא עביד. שנושא אשה לפרות ולרבות ואמאי קא קרי ליה רשות: דאית ליה אשה ובנים. שני זכרים לב"ש או זכר ונקבה לב"ה ותו לא מפקיד כולי האי כדאמרי' ביבמות ומיהו קצת מצוה איכא כדאמרי' בבקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידך: מצוה בגדול. האחים ליבם ונפקא לן מוהיה הבכור: שמא יכתוב. פסק דין לדינין ושטר ארוסין לקדושין ושטר חליצה לחולצת וכתובה ליבמה: משום מקח וממכר. דלמקח וממכר דמי שהוציא מרשותו לרשות הקדש ומקח וממכר אסור מן המקרא דכתיב ממצ' חפצך ודבר דבר אי נמי מקח וממכר אתי לידי כתיבת שטרי מכירה וא"ת הויא לה גזרה לגזרה כולה חדא גזרה היא: תני רב יוסף אפילו ליתנם לכהן בו ביום. דאיכא למימר לאו מוכחא מילתא היא דלתקוני טבלא מכוון דאין ידוע שיהא הוא צריך לשיריין ורואים שמוליך תרומה לכהן ומחזי דכולה מילתא משום שמחת י"ט דכהן שצריך לה היא אפ"ה אסור: והני משום רשות איכא משום שבות ליכא. אאמצעיתא קאי דקאמר אלו הן משום רשות וכי אין בהן משום שבות והלא אסרום כדאמרינן כל שחייבין עליו אלמא כלהו לאיסורא והני בתראי משום מצוה איכא בעשייתן ומשום שבות ליכא לאוסרם בשבת בתמיה והלא אסרום והיכי פלגינהו תנא דמתניתין דבקמאי אדכר שבות ובאמצעי ובתראי לא אדכר שבות: ה"ק לא מיבעיא וכו'. כלומר כולם משום שבות יש בהם והראשונים איסור יש בהן ואין בהן לתלות מצוה ואמצעיים יש בהם שבות ואע"פ שיש בהן קצת מצוה והאחרונים מצוה גמורה הן ואע"פ כן גזרו עליהם שבות ולא זו אף זו קתני ל"ת קמאי הוא דאסורה דהוה ליה שבות גרידתא כלו' שעבר על השבות דאין עם עבירה זו שמץ מצוה אלא אפי' אמצעי דהוי ליה שבות דאיכא רשות קרבות מצוה גבה נמי אסור:
זוהר אמור דף קא ע"ב
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי תְּנָן (ויקרא ט"ז) וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִים גֹּרָלוֹת אִי הָכִי יְקָרָא הִיא דַּעֲזָאזֵל חֲמִיתּוּן עַבְדָּא דְּשָׁדֵי עַדְבִין בְּמָארֵיהּ אָרְחֵיהּ דְּעָלְמָא דְּעַבְדָּא לָא נָטַל אֶלָּא מַה דְּיָהִיב לֵיהּ מָארֵיהּ. אֲבָל בְּגִין דְּסַמָּאֵל זַמִּין הַאי יוֹמָא בְּדִילָטוֹרָא וּבְגִין דְּלָא יְהֵא לֵיהּ פִּטְרָא יָהֲבִין לֵיהּ חוּלָקָא בְּהַאי וְהַאי עַדְבָא מִגַּרְמֵיהּ הוּא דְּסָלִיק בֵּיהּ דְּאָמַר רַבִּי יְהוּדָה אָמַר רַבִּי יִצְחָק מִלָּה עִלָּאָה אַשְׁכַּחְנָא בְּעַדְבָא עַדְבָא דִּיהוֹשֻׁעַ כְּתִיב בֵּיהּ (במדבר כ"ו) עַל פִּי הַגּוֹרָל. עַל פִּי הַגּוֹרָל וַדַּאי דְּאִיהוּ אָמַר דָּא חוּלָקָא דִּיהוּדָה דָּא דְּבִנְיָמִין וְכוּ' וְכֵן כֻּלְּהוּ אוֹף הָכָא כֵּיוָן דְּכַהֲנָא שַׁוִּי יְדוֹי אִנּוּן עַדְּבִין מְדַלְּגֵי וְסָלְקִין בִּידָא דְּכַהֲנָא (נ"א דְּסָלְקִין עַדְבִין בִּידָא דְּכַהֲנָא אִנּוּן מְדַלְּגֵי מִן יְדוֹי) וְשָׁארָן בְּאַתְרַיְהוּ הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (שם) וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל עָלָה עָלָיו וַדַּאי. וְלָא דָּא בִּלְחוֹדוֹי אֶלָּא בְּכָל זִמְנָא דְּדִלָּטוֹרָא זַמִּין וְאִתְיְהִיב לֵיהּ רְשׁוּתָא בָּעְינָן לְשַׁוָּאָה לְקִבְלֵיהּ בַּמֶּה דְּיִתְעַסַק וְיִשְׁבּוֹק לוֹן לְיִשְׂרָאֵל. בְּהַאי יוֹמָא דְּלָטוֹרָא זַמִּין לְאַלְלָא אַרְעָא הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (איוב א') וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל הַשָּׂטָן מֵאַיִן תָּבֹא וְהָא תָּנֵינָן מִשּׁוּט בָּאָרֶץ מַאי הוּא אֶלָּא הַאי הוּא דְּלָטוֹרָא רַבָּא מְקַטְּרְגָא דְּיִשְׂרָאֵל וְהָא אִתְעָרוּ חֲבְרַיָּא (דְּוַדַּאי) בְּהַהִיא שַׁעְתָּא דַּהֲווּ זַמִּינִין יִשְׂרָאֵל לְמֶעֱבָר יַמָּא וּלְאִתְפָּרְעָא מִמִּצְרָאֵי אָמַר אֲנָא אַעֲבַרְנָא בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא וְחֲמֵינָא דְּלָא אִתְחֲזוּן אִלֵּין לְמֵיעָל בְּגַוָּהּ אִי אַנְתְּ דָּאִין דִּינָא דִּינַיְהוּ הָכָא מִמִּצְרָאֵי מַה שַּׁנְיָן אִלֵּין מֵאִלֵּין אוֹ יְמוּתוּן כֻּלְּהוּ כַּחֲדָא אוֹ יְהַדְּרוּן כֻּלְּהוּ לְמִצְרַיִם וְלָאו אַנְתְּ הוּא דַּאֲמָרַת (בראשית ט"ו) וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אוֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וְהָא לָא סַלִּיקוּ מֵחוּשְׁבְּנָא אֶלָּא רְד"וּ וְלָא יַתִּיר אָמַר קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מַאי אַעֲבִיד אִשְׁתַּדְּלוּתָא בַּעְיָא הָכָא לְאַיְתָא קָרְבָּנָא לְקִבְלֵיהּ יָהִיבְנָא לֵיהּ בַּמֶּה דְּיִתְעַסַק וְיִשְׁבּוֹק בְּהוּ לְבָנַי וְהָא אִשְׁתַּכַּח בְּמַאן דְּיִתְעַסַק מִיָּד אָמַר לֵיהּ הַשַּׂמְתָּ לִבְּךָ אֶל עַבְדִּי אִיּוֹב כִּי אֵין כָּמוֹהוּ בָּאָרֶץ מִיָּד פְּלָג לֵיהּ דְּלָטוֹרָא בְּמִלִּין וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת יְיָ וַיֹּאמַר הַחִנָּם יָרֵא אִיּוֹב אֱלֹהִים:
תרגום הזוהר אָמַר רַבִּי יוֹסֵי לָמַדְנוּ, וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִים גּוֹרָלוֹת. אִם כֵּן, הוּא כָּבוֹד בִּשְׁבִיל הָעֲזָאזֵל, כִּי הָרְאִיתֶם, אֲשֶׁר עֶבֶד יַפִּיל גּוֹרָלוֹת עִם אֲדוֹנוֹ, כִּי מִדֶּרֶךְ הָעוֹלָם הוּא, שֶׁעֶבֶד אֵינוֹ מְקַבֵּל אֶלָּא מַה שֶּׁאֲדוֹנָיו נוֹתֵן לוֹ. אֲבָל מִשּׁוּם שֶׁסַּמָּאֵל מוּכָן בַּיּוֹם הַהוּא לִרְכִילוּת עַל יִשְׂרָאֵל, וּכְדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה לוֹ פִּתְחוֹן פֶּה, נוֹתְנִים לוֹ חֵלֶק בָּזֶה. וְגוֹרָל הַזֶּה עוֹלֶה עָלָיו מֵאֵלָיו. דְּאָמַר רַבִּי יְהוּדָה אָמַר רַבִּי יִצְחָק, דָּבָר עֶלְיוֹן מָצָאתִי בַּגּוֹרָל. בַּגּוֹרָל שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ כָּתוּב בּוֹ, עַל פִּי הַגּוֹרָל. עַל פִּי הַגּוֹרָל וַדַּאי, שֶׁהַגּוֹרָל אָמַר, זֶהוּ חֵלֶק שֶׁל יְהוּדָה זֶהוּ חֵלֶק שֶׁל בִּנְיָמִין וְכוּ' וְכֵן כֻּלָּם. אַף כָּאן, כֵּיוָן שֶׁהַכֹּהֵן נָתַן יָדָיו, הָיוּ הַגּוֹרָלוֹת מְדַלְּגִים וְעוֹלִים בְּיַד הַכֹּהֵן וּבָאִים בִּמְקוֹמָם. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל, עָלָה עָלָיו וַדַּאי. דְּהַיְנוּ שֶׁעָלָה מֵעַצְמוֹ. וְלֹא זֶה בִּלְבָד, אֶלָּא בְּכָל זְמָן שֶׁהַמְּקַטְרֵג מוּכָן וְנִתְּנָה לוֹ רְשׁוּת, צְרִיכִים לָשִׂים לְפָנָיו בַּמֶּה שֶׁיִּתְעַסֵּק, וְיַעֲזֹב אֶת יִשְׂרָאֵל. בַּיּוֹם הַזֶּה, בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, מוּכָן הַמְּקַטְרֵג לְרַגֵּל אֶת הָאָרֶץ. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר וַיֹּאמֶר ה' אֶל הַשָּׂטָן מֵאַיִן תָּבֹא. וַהֲרֵי לָמַדְנוּ, מַהוּ, מִשּׁוּט בָּאָרֶץ. אֶלָּא זֶה קָטֵגוֹר הַגָּדוֹל הַמְּקַטְרֵג שֶׁל יִשְׂרָאֵל. וַהֲרֵי הֵעִירוּ הַחֲבֵרִים, בַּשָּׁעָה הַהִיא שֶׁיִּשְׂרָאֵל הָיוּ מוּכָנִים לַעֲבֹר אֶת הַיָּם וּלְהִפָּרַע מִמִּצְרַיִם. אָמַר הַמְּקַטְרֵג, אֲנִי עָבַרְתִּי בָּאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, וַאֲנִי רוֹאֶה, שֶׁאֵין אֵלּוּ רְאוּיִם לִכְנֹס בְּתוֹכָהּ, אִם אַתָּה דָּן דִּין, הֲרֵי דִּינֵיהֶם כָּאן כְּמוֹ הַמִּצְרִים, מַה נִּשְׁתַּנּוּ אֵלּוּ מֵאֵלּוּ, אוֹ יָמוּתוּ כֻּלָּם יַחַד, אוֹ יַחְזְּרוּ כֻּלָּם לְמִצְרַיִם. וְלֹא אַתָּה הוּא שֶׁאָמַרְתָּ, וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אוֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה, וַהֲרֵי לֹא עָבְרוּ מֵהַחֶשְׁבּוֹן אֶלָּא ר"י שָׁנִים, וְלֹא יוֹתֵר. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מָה אֶעֱשֶׂה, הִתְעַסְּקוּת צְרִיכִים לְהָבִיא כָּאן, וּלְקָרֵב לְפָנָיו. אֶתֵּן לוֹ בַּמֶּה שֶׁיִּתְעַסֵּק, וְיַעֲזֹב אֶת בָּנַי. וְהִנֵּה נִמְצָא בְּמִי שֶׁיִּתְעַסֵּק. מִיָּד אָמַר לוֹ, הַשַּׂמְתָּ לִבְּךְ אֶל עַבְדִּי אִיּוֹב כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ, וּמִיָּד הִפְסִיק בִּדְבָרִים אֶת הַקָּטֵגוֹר. וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת ה' וַיֹּאמַר הֲחִנָּם יָרֵא אִיּוֹב אֱלֹהִים.
הלכה פסוקה
הרמב"ם הלכות ברכות פרק ו
א. כָּל הַצָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם וְהִטְבִּיל יָדָיו בְּמֵי מִקְוֶה אֵינוֹ צָרִיךְ דָּבָר אַחֵר. וְאִם הִטְבִּילָן בְּמַיִם שֶׁאֵין בָּהֶם שִׁעוּר מִקְוֶה אוֹ בְּמַיִם שְׁאוּבִין שֶׁבְּקַרְקַע לֹא עָשָׂה כְּלוּם שֶׁאֵין הַמַּיִם שְׁאוּבִים מְטַהֲרִין אֶת הַיָּדַיִם אֶלָּא בִּנְטִילָה: ב. כָּל הַנּוֹטֵל יָדָיו צָרִיךְ לְהִזָּהֵר בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים. בַּמַּיִם עַצְמָן שֶׁלֹּא יְהוּ פְּסוּלִין לִנְטִילַת יָדַיִם. וּבְשִׁעוּר שֶׁיִּהְיֶה בָּהֶן רְבִיעִית לְכָל שְׁתֵּי יָדַיִם. וּבַכְּלִי שֶׁיִּהְיוּ הַמַּיִם שֶׁנוֹטְלִין בָהֵן בְּכְלִי. וּבְנוֹטֵל שֶׁיִּהְיוּ הַמַּיִם בָּאִין מִכֹּחַ נוֹתֵן: ג. אַרְבָּעָה דְּבָרִים פּוֹסְלִין אֶת הַמַּיִם. שִׁנּוּי מַרְאֶה וְגִלּוּי וַעֲשִׂיַּת מְלָאכָה בָּהֶן. וְהֶפְסֵד שֶׁמּוֹנֵעַ אֶת הַבְּהֵמָה מִלִּשְׁתּוֹת מֵהֶן. כֵּיצַד מַיִם שֶׁנִּשְׁתַּנּוּ מַרְאִיתָן בֵּין בְּכֵלִים בֵּין בְּקַרְקָעוֹת בֵּין מֵחֲמַת דָּבָר שֶׁנָּפַל לְתוֹכָן בֵּין מֵחֲמַת מְקוֹמָן הֲרֵי אֵלּוּ פְּסוּלִין. וְכֵן אִם נִתְגַּלּוּ גִּלּוּי הָאוֹסֵר אוֹתָן מִשְּׁתִיָּה נִפְסְלוּ בִּנְטִילַת יָדַיִם:
מוסר
שערי תשובה דף ל עב
מִי שֶׁמַּתְעֶה אֶת חֲבֵרוֹ לֵאמֹר כִּי עָשָׂה עִמּוֹ טוֹבָה אוֹ דִּבֵּר טוֹב עָלָיו וְלֹא עָשָׂה אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אָסוּר לִגְנֹב דַּעַת הַבְּרִיּוֹת וַאֲפִלּוּ דַּעַת גּוֹי וְהִנֵּה הַחֵטְא הַזֶּה חָמוּר אֵצֶל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל יוֹתֵר מִגֶּזֶל הַגּוֹי יַעַן וּבְיַעַן כִּי שְׂפַת שֶׁקֶר אַשְׁמָה רַבָּה וְנִתְחַיַּבְנוּ עַל גִּדְרֵי הָאֱמֶת כִּי הוּא מִיסוֹדֵי הַנֶּפֶשׁ. מִי שֶׁמִּשְׁתַּבֵּחַ בְּמַעֲלוֹת שֶׁאֵינָם נִמְצָאוֹת בּוֹ אָמַר שְׁלֹמֹה עָלָיו הַשָּׁלוֹם (משלי יז) לֹא נָאוָה לְנָבָל שְׂפַת יֶתֶר אַף כִּי לְנָדִיב שְׂפַת שָׁקֶר. פֵּרוּשׁ אֵין לְנָבָל לְהִתְגָּאוֹת וּלְהִתְנַשֵּׂא בְּמַעֲלַת אֲבוֹתָיו כִּי אָמְרוּ בְּמִקְרָא שֶׁל מַעְלָה מִזֶּה (שם) וְתִפְאֶרֶת בָּנִים אֲבוֹתָם אַף כִּי אֵין לְנָדִיב לְהִתְכַּבֵּד בַּשֶּׁקֶר וְלֵאמֹר כֹּה עָשִׂיתִי וּפִזַּרְתִּי וְנָתַתִּי וְלֹא כֵן עָשָׂה. וְזֶה גְּנַאי לְכָל אָדָם כָּל שֶׁכֵּן לְנָדִיב יְגַנֶּה נִדְבוֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי הִלֵּל עַל נַפְשׁוֹ עַל מַה שֶּׁלֹּא עָשָׂה כִּי זֹאת תִּהְיֶה לְעֵדָה כִּי לִבּוֹ בְּכָל צִדְקוֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה לְשֵׁם וְלִתְהִלָּה:
וילך יום שלישי
תורה
יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב"ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:
(יא) בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם: בְּמֵיתֵי כָל יִשְׂרָאֵל לְאִתְחֲזָאָה קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ בְּאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי תִּקְרֵי יָת אוֹרַיְתָא הָדָא קֳדָם כָּל יִשְׂרָאֵל וְתַשְׁמְעִנוּן:
רש"י תקרא את התורה הזאת. המלך היה קורא מתחלת אלה הדברים, כדאיתא במסכת סוטה (מא, א) , על בימה של עץ שהיו עושין בעזרה:
(יב) הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת: כְּנוֹשׁ יָת עַמָא גֻבְרַיָא וּנְשַׁיָא וְטַּפְלָא וְגִיוֹרָךְ דִי בְקִרְוָיךְ בְּדִיל דְיִשְׁמְעוּן וּבְדִיל דְיַלְפוּן (נ"א דְיֵלְפוּן)וְיִדְחֲלוּן מֵקֳדָם יְיָ אֱלָהֲכוֹן וְיִטְרוּן לְמֶעְבַּד יָת כָּל פִּתְגָמֵי אוֹרַיְתָא הָדָא:
רש"י האנשים. ללמוד: והנשים. לשמוע: והטף. למה בא, לתת שכר למביאיהם:
(יג) וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: וּבְנֵיהוֹן דִי לָא יָדְעוּן יִשְׁמְעוּן וְיַלְפוּן (נ"א וְיֵלְפוּן) לְמִדְחַל יָת יְיָ אֱלָהֲכוֹן כֹּל יוֹמַיָא דִי אַתּוּן קְיָמִין עַל אַרְעָא דִי אַתּוּן עָבְרִין יָת יַרְדְנָא תַּמָן לְמֵירְתַהּ: (יד) חמישי - במחוברות ששי וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּנּוּ וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וַיִּתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד: וַאֲמַר יְיָ לְמֹשֶׁה הָא קְרִיבוּ יוֹמָיךְ לִמְמַת קְרָא יָת יְהוֹשֻׁעַ וְאִתְעֲתָּדוּ בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא וֶאֱפַקְדִנֵהּ וַאֲזַל מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וְאִתְעַתָּדוּ בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא:
רש"י ואצונו. ואזרזנו:
(טו) וַיֵּרָא יְהוָה בָּאֹהֶל בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד עַמּוּד הֶעָנָן עַל פֶּתַח הָאֹהֶל: וְאִתְגְלִי יְיָ בְּמַשְׁכְּנָא בְּעַמוּדָא דַעֲנָנָא וְקָם עַמוּדָא דַעֲנָנָא עַל תְּרַע מַשְׁכְּנָא:
נביאים - ישעיה - פרק נה
(ו) דִּרְשׁוּ יְהוָה בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב: תְּבָעוּ דְחַלְתָּא דַיְיָ עַד דְּאַתּוּן חַיִּין בְּעוֹ מִן קֳדָמוֹהִי עַד דְּאַתּוּן קַיָּמִין:
רש"י בהמצאו . קודם גזר דין בעוד שהוא אומר לכם דרשוני :