פרשת נצבים
נצבים יום ראשון
תורה
יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו"ד דשם ב"ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:
(ט) אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל: אַתּוּן קָיְמִין יוֹמָא דֵין כֻּלְכוֹן קֳדָם יְיָ אֱלָהֲכוֹן רֵישֵׁיכוֹן שִׁבְטֵיכוֹן סָבֵיכוֹן וְסָרְכֵיכוֹן כָּל אֱנַשׁ יִשְׂרָאֵל:
רש"י אתם נצבים. מלמד שכנסם משה לפני הקדוש ברוך הוא ביום מותו להכניסם בברית: ראשיכם שבטיכם. ראשיכם לשבטיכם: זקניכם ושטריכם. החשוב חשוב קודם, ואחר כך כל איש ישראל:
(י) טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ: טַפְלְכוֹן נְשֵׁיכוֹן וְגִיוֹרָךְ דִי בְּגוֹ מַשְׁרִיתָךְ מִלָקֵטּ אָעָיךְ עַד מְלֵי מַיָיךְ:
רש"י מחטב עציך. מלמד שבאו כנענים להתגיר בימי משה, כדרך שבאו גבעונים בימי יהושע. וזהו האמור בגבעונים (יהושע ט, ד) ויעשו גם המה בערמה, ונתנם משה חוטבי עצים ושואבי מים:
(יא) לְעָבְרְךָ בִּבְרִית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם: לְאָעָלוּתָךְ בִּקְיָמָא דַיְיָ אֱלָהָךְ וּבְמוֹמָתֵהּ דִי יְיָ אֱלָהָךְ גְזַר עִמָךְ יוֹמָא דֵין:
רש"י לעברך. להיותך עובר בברית. ולא יתכן לפרשו כמו להעבירך, אלא כמו (לעיל ד, יד) לעשותכם אותם: לעברך בברית. דרך העברה, כך היו כורתים ברית, עושין מחצה מכאן ומחצה מכאן ועוברים בנתים, כמו שנאמר (ירמיה לד, יח) העגל אשר כרתו לשנים ויעברו בין בתריו:
(יב) שני לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵאלֹהִים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב: בְּדִיל לַאֲקָמָא יָתָךְ יוֹמָא דֵין קֳדָמוֹהִי לְעַמָא וְהוּא יְהֵי לָךְ לֶאֶלָהּ כְּמָא דִי מַלִיל לָךְ וּכְמָא דִי קַיִים לַאֲבָהָתָךְ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב:
רש"י למען הקים אתך היום לו לעם. כל כך הוא נכנס לטרוח למען קים אתך לפניו לעם: והוא יהיה לך לאלהים. לפי שדבר לך ונשבע לאבותיך שלא להחליף את זרעם באמה אחרת, לכך הוא אוסר אתכם בשבועות הללו, שלא תקניטוהו אחר שהוא אינו יכול להבדל מכם. עד כאן פרשתי לפי פשוטו של פרשה. ומדרש אגדה, למה נסמכה פרשת אתם נצבים לקללות, לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים, חוץ ממ"ט שבתורת כהנים, הוריקו פניהם ואמרו מי יוכל לעמוד באלו, התחיל משה לפיסם אתם נצבים היום, הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כליה והרי אתם קימים לפניו: היום. כיום הזה שהוא קים והוא מאפיל ומאיר, כך האיר לכם וכך עתיד להאיר לכם, והקללות והיסורין מקימין אתכם ומציבין אתכם לפניו. ואף הפרשה של מעלה מזו פיוסין הם (לעיל פסוק א') , אתם ראיתם את כל אשר עשה. דבר אחר, אתם נצבים. לפי שהיו ישראל יוצאין מפרנס לפרנס ממשה ליהושע, לפיכך עשה אותם מצבה כדי לזרזם. וכן עשה יהושע, וכן שמואל (שמואל א' יב, ז) התיצבו ואשפטה אתכם, כשיצאו מידו ונכנסו לידו של שאול:
(יג) וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת: וְלָא עִמְכוֹן בִּלְחוֹדֵיכוֹן אֲנָא גְזַר יָת קְיָמָא הָדָא וְיָת מוֹמָתָא הָדָא: (יד) כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם: אֲרֵי יָת מָן דְאִיתוֹהִי הָכָא עִמָנָא קָאֵם יוֹמָא דֵין קֳדָם יְיָ אֱלָהָנָא וְיָת מָן דְלֵיתוֹהִי הָכָא עִמָנָא יוֹמָא דֵין:
רש"י ואת אשר איננו פה. ואף עם דורות העתידים להיות:
נביאים - ישעיה - פרק סא
(י) שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּיהוָה תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹהַי כִּי הִלְבִּישַׁנִי בִּגְדֵי יֶשַׁע מְעִיל צְדָקָה יְעָטָנִי כֶּחָתָן יְכַהֵן פְּאֵר וְכַכַּלָּה תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ: אֲמָרַת יְרוּשְׁלֵם מֶחְדָא אֶחְדֵי בְּמֵימְרָא דַיְיָ תְּבוּעַ נַפְשִׁי בְּפוּרְקָנָא דֶאֱלָהִי אֲרֵי אַלְבְּשַׁנִי לְבוּשִׁין דְּפוּרְקַן מְעִיל דְּזָכוּ עִטְפַנִי כַּחֲתָנָא דְּמַצְלַח בִּגְנוּנֵיהּ וּכְכַהֲנָא רַבָּא דְמִתְקַן בִּלְבוּשׁוֹהִי וּכְכַלְתָּא דְמִתְקַשְּׁטָא בְּתִקּוּנָהָא:
רש"י כחתן . אשר ילבש לבושי פאר ככהן גדול : וככלה תעדה כליה . תכשיטיה :
(יא) כִּי כָאָרֶץ תּוֹצִיא צִמְחָהּ וּכְגַנָּה זֵרוּעֶיהָ תַצְמִיחַ כֵּן אֲדֹנָי יְהוִה יַצְמִיחַ צְדָקָה וּתְהִלָּה נֶגֶד כָּל הַגּוֹיִם: אֲרֵי כְאַרְעָא דְמִפְקָא צִמְחָהּ וּכְגִנַּת שַׁקְיָא דְזֵירוּעָהָא מְרַבְיָא כֵּן יְיָ אֱלֹהִים יַגְלֵי זְכוּתָא וְתוּשְׁבַּחְתָּא דִירוּשְׁלֵם לָ) ּּבֵל כָּל עַמְמַיָּא:
רש"י כי כארץ תוציא צמחה וגו' :
סב (א) לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם לֹא אֶשְׁקוֹט עַד יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר: עַד דְּאַעְבֵּד פּוּרְקַן לְצִיּוֹן לָא אַנִּיחַ לְעַמְמַיָּא וְעַד דְּאַיְתֵי נֶחָמָא לִירוּשְׁלֵם לָא אַשְׁקֵיט לְמַלְכְּוָתָא עַד דְּיִתְגְּלֵי כִּשְׁפַרְפָּרָא נְהוֹרָא וּפוּרְקָנָא כְּבָעִיר יִבְעָר:
רש"י למען ציון . אעשה ולא אחשה על מה שעשו לה : לא אשקוט . לא יהא שלום לפני עד יצא כנוגה צדקה :
(ב) וְרָאוּ גוֹיִם צִדְקֵךְ וְכָל מְלָכִים כְּבוֹדֵךְ וְקֹרָא לָךְ שֵׁם חָדָשׁ אֲשֶׁר פִּי יְהוָה יִקֳּבֶנּוּ: וְיֶחְזוּן עַמְמַיָּא זְכוּתִיךְ וְכָל מַלְכַיָּא יְקָרִיךְ וְיִקְרוּן לִיךְ שְׁמָא חַדְתָּא דִי בְמֵימְרֵיהּ דַיְיָ יְפָרְשִׁינֵיהּ:
רש"י יקבנו . יפרשנו :
(ג) וְהָיִיתְ עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת בְּיַד יְהוָה (וצנוף) וּצְנִיף מְלוּכָה בְּכַף אֱלֹהָיִךְ: וּתְהוֹן כְּלִיל דְּחֶדְוָא קֳדָם יְיָ וּכְתַר דְּתוּשְׁבְּחָא קֳדָם אֱלָהָיִךְ: (ד) לֹא יֵאָמֵר לָךְ עוֹד עֲזוּבָה וּלְאַרְצֵךְ לֹא יֵאָמֵר עוֹד שְׁמָמָה כִּי לָךְ יִקָּרֵא חֶפְצִי בָהּ וּלְאַרְצֵךְ בְּעוּלָה כִּי חָפֵץ יְהוָה בָּךְ וְאַרְצֵךְ תִּבָּעֵל: לָא יִתְאֲמַר לִיךְ עוֹד שְׁבִיקָא וּלְאַרְעִיךְ לָא יִתְאַמַּר עוֹד צַדְיָא אֲרֵי לִיךְ יִתְקְרֵי עָבְדֵי רְעוּתִי בָהּ וּלְאַרְעִיךְ יָתְבָא אֲרֵי תְהֵי רַעֲוָא מִן קֳדָם יְיָ בִּיךְ וְאַרְעִיךְ תִּתְיַתָּב:
רש"י בעולה . מיושבת :
כתובים - תהילים - פרק ט
(ג) אֶשְׂמְחָה וְאֶעֶלְצָה בָךְ אֲזַמְּרָה שִׁמְךָ עֶלְיוֹן: אֶחְדֵי וְאֶבְדָּח בְּמֵימְרָךְ אֲשַׁבַּח שְׁמָךְ עִלָּאָה: (ד) בְּשׁוּב אוֹיְבַי אָחוֹר יִכָּשְׁלוּ וְיֹאבְדוּ מִפָּנֶיךָ: בִּדְיְתוּב בְּעֵל דְּבָבֵי לַאֲחוֹרָא יִתְקְלוּן וִיהוֹבְדוּן מִן קֳדָמָךְ: (ה) כִּי עָשִׂיתָ מִשְׁפָּטִי וְדִינִי יָשַׁבְתָּ לְכִסֵּא שׁוֹפֵט צֶדֶק: מְטוּל דַּעֲבַדְתָּא פוּרְעֲנוּתִי וְדִינִי יְתֵבְתָּא עַל כּוּרְסֵי דַיָּנָא זַכָּאָה:
רש"י משפטי ודיני . תיבות כפולות במקרא ואין חילוק ביניה' כמו עדי וסהדי במרומים ( איוב טז ) עצמיו אפיקי נחושה גרמיו כמטיל ברזל ( שם מ ) : משפטי ודיני . בשמים : ישבת לכסא . כסא המשפט :
(ו) גָּעַרְתָּ גוֹיִם אִבַּדְתָּ רָשָׁע שְׁמָם מָחִיתָ לְעוֹלָם וָעֶד: נְזַפְתָּא עַמְמֵי דִפְלִשְׁתָּאֵי הוֹבַדְתָּא גָלְיַת רַשִּׁיעָא שׁוּמְהוֹן מְחִיתָא לְעַלְמֵי עָלְמִין:
רש"י גערת גוים . עמלק ראשית גוים ( במדבר כד ) : אבדת רשע . אבותיו : שמם מחית . כי מחה אמחה ( שמות יז ) :
(ז) הָאוֹיֵב תַּמּוּ חֳרָבוֹת לָנֶצַח וְעָרִים נָתַשְׁתָּ אָבַד זִכְרָם הֵמָּה: וְכַד נְפַל בְּעֵל דְּבָבָא אִשְׁתֵּצָיוּ חֶלְוָתֵהּ וּכְרַכֵּיהוֹן אִצְתַּדְיוּ לְעָלְמָא וְקִרְוֵיהוֹן צְדִיתָא הוֹבַדְתָּא דָכְרָנְהוֹן מִנְּהוֹן:
רש"י האויב תמו . כי חרבות השנאה לנצח הם עליו כחרב חדה , ד"א חרבות לנצח אותו אויב שחרבות שנאתו היתה עלינו לנצח וזהו עמלק שנאמ' בו ועברתו שמרה נצח ( עמוס א ) חרבות לשון חרבן וכן פתרונו האויב תמו חרבות לנצח , וכן נאמר ( ביחזקאל לה ) שממות עולם אתנך ועריך לא תשובנה : וערים נתשת . כי תאמר אדום רששנו וגו' ונשוב ונבנה חרבות כה אמר ה' צבאות המה יבנו ואני אהרוס ( מלאכי א ) : אבד זכרם . אותה השעה :
(ח) וַיהוָה לְעוֹלָם יֵשֵׁב כּוֹנֵן לַמִּשְׁפָּט כִּסְאוֹ: וּמֵימְרָא דַיְיָ לְעַלְמִין מוֹתְבֵהּ בִּשְׁמֵי מְרוֹמָא תַּקִּין לְדִינָא כּוּרְסֵהּ:
רש"י וה' לעולם ישב וגו' . שם שלם וכסא שלם כמו שנאמר כסאו , אבל קודם שימחה כתוב כי יד על כס יה ( שמות יז ) כס חסר ושם חלוק :
משנה תרומות פרק ח
א. הָאִשָׁה שֶׁהָיְתָה אוֹכֶלֶת בַּתְּרוּמָה, בָּאוּ וְאָמְרוּ לָהּ, מֵת בַּעְלֵיךְ אוֹ גֵרְשֵׁךְ, וְכֵן הָעֶבֶד שֶׁהָיָה אוֹכֵל בַּתְּרוּמָה, וּבָאוּ וְאָמְרוּ לוֹ, מֵת רַבָּךְ, אוֹ מְכָרָךְ לְיִשְׂרָאֵל, אוֹ נְתָנָךְ בְּמַתָּנָה, אוֹ עֲשָׂאָךְ בֶּן חוֹרִין. וְכֵן כֹּהֵן שֶׁהָיָה אוֹכֵל בַּתְּרוּמָה, וְנוֹדַע שֶׁהוּא בֶן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶן חֲלוּצָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב קֶרֶן וָחֹמֶשׁ. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, פּוֹטֵר. הָיָה עוֹמֵד וּמַקְרִיב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְנוֹדַע שֶׁהוּא בֶן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶן חֲלוּצָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, כָּל הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁהִקְרִיב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, פְּסוּלִים. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, מַכְשִׁיר. נוֹדַע שֶׁהוּא בַעַל מוּם, עֲבוֹדָתוֹ פְּסוּלָה:
ברטנורה (א) האשה. בת ישראל הנשואה לכהן: מת רבך. וירשו בן בתו מישראל או בתו הנשואה לישראל: שהוא בן גרושה או בן חלוצה. ופסול מלאכול בתרומה: רבי אליעזר מחייב קרן וחומש. בכולהו: ורבי יהושע פוטר. בגמרא מוקי לה דוקא באוכל תרומת חמץ בערב פסח מפני שזמנו בהול שהשעה דחוקה ועומד לבער החמץ של תרומה. והלכה כר' יהושע: ורבי יהושע מכשיר. דכתיב (דברים לג) ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה. אפילו חלל שבו פועל ידיו תרצה: נודע שהוא בעל מום עבודתו פסולה. אף לר' יהושע. דכתיב (במדבר כה) את בריתי שלום, כשהוא שלם ולא כשהוא חסר. והלכה כר' יהושע:
ב. וְכֻלָּם, שֶׁהָיְתָה תְרוּמָה בְּתוֹךְ פִּיהֶם, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יִבְלָעוּ. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, יִפְלוֹטוּ. אָמְרוּ לוֹ נִטְמֵאתָ וְנִטְמֵאת תְּרוּמָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יִבְלַע. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, יִפְלוֹט. טָמֵא הָיִיתָ וּטְמֵאָה הָיְתָה תְרוּמָה, אוֹ נוֹדַע שֶׁהוּא טֶבֶל, וּמַּעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְרוּמָתוֹ, וּמַּעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ, אוֹ שֶׁטָּעַם טַעַם פִּשׁפֵּשׁ לְתוֹךְ פִּיו, הֲרֵי זֶה יִפְלוֹט:
ברטנורה (ב) וכולם. עבד ואשה שאכלו מתחילה בהיתר, בהא קאמר ר' אליעזר דיבלעו, אבל בן גרושה או בן חלוצה דמעולם לא אכלו בהיתר מודה ר' אליעזר דיפלוט, מידי דהוה אטמא היית, או טמאה היתה התרומה קודם שנתנה לתוך פיו, דמודה ר' אליעזר דיפלוט: או שטעם טעם פשפש. שרץ, כשמוללין אותו ריחו מאוס ביותר והוא מצוי בכותלים ובמטות, וקורין לו בערבי בק"י, ובלע"ז צימיצ"א. והלכה כר' יהושע:
ג. הָיָה אוֹכֵל בָּאֶשְׁכּוֹל וְנִכְנַס מִן הַגִּנָּה לֶחָצֵר, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יִגְמוֹר. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, לֹא יִגְמוֹר. חָשְׁכָה לֵילֵי שַׁבָּת, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יִגְמוֹר. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, לֹא יִגְמוֹר:
ברטנורה (ג) היה אוכל באשכול. תלש אשכול מגפן שבגינה והיה אוכל והולך עד שנכנס לחצר, וחצר קובעת למעשר, ואפילו אכילת עראי אסורה עד שיתרום ויעשר: ור' אליעזר אומר יגמור. לא שיאכל בחצר אלא יצא חוץ לחצר ויגמור לאכול האשכול בגינה: לא יגמור. ואפילו בגינה, עד שיעשר: חשיכה לילי שבת. והיה אוכל אכילת עראי, ושבת קובעת למעשר, ואפילו אכילת עראי אסורה: יגמור. למוצאי שבת. אבל בשבת עצמו מודה דאסור: לא יגמור. אפילו למוצאי שבת עד שיעשר. והלכה כר' יהושע:
ד. יַיִן שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנִּתְגַּלָּה, יִשָּׁפֵךְ. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁל חֻלִּין. שְׁלשָׁה מַשְׁקִין, אֲסוּרִין מִשּׁוּם גִּלּוּי, הַמַּיִם וְהַיַּיִן וְהֶחָלָב. וּשְׁאָר כָּל הַמַּשְׁקִין, מֻתָּרִין. כַּמָּה יִשְׁהוּ וְיִהְיוּ אֲסוּרִין, כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא הָרַחַשׁ מִמָּקוֹם קָרוֹב וְיִשְׁתֶּה:
ברטנורה (ד) ישפך. ואין כאן משום איבוד תרומה, מפני שאסור לשתותו שמא שתה ממנו נחש: ושאר כל המשקים מותרים. שאין נחש שותה מהן, אלא שהדבש והציר והמורייס ושומים כתושים. כל אלו הוזכרו בגמרא לאסור שהנחש שותה מהן: כמה ישהו. כמה יעמדו מגולין: הרחש. הנחש, ולפי שהולך על גחונו קרוי רחש שאינו נראה כמהלך אלא כרוחש ומתנענע: ממקום קרוב. פירשו בו, כדי שיצא מתחת אוזן הכלי וישתה ויחזור לחורו:
ה. שִׁעוּר הַמַּיִם הַמְגֻלִּין, כְּדֵי שֶׁתֹּאבַד בָּהֶן הַמָּרָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, בַּכֵּלִים, כָּל שֶׁהֵן. וּבַקַּרְקָעוֹת, אַרְבָּעִים סְאָה:
ברטנורה (ה) שיעור המים. להיות אסורים משום גילוי: כדי שתאבד בהן המרה. אם היו מרובים כל כך עד שארס הנחש יפסד ויאבד בהן אין בהן משום גילוי. ויודעין היו כמה ארס הנחש מטיל בפעם אחת: מרה. הארס שהנחש מטיל קרוי מרה: בכלים כל שהן. אפילו מרובין כל שהן יש בהן משום גילוי כשהמים בכלים: ובקרקעות. עד ארבעים סאה יש בהם משום גילוי. טפי מהכי, אין בהן משום גילוי, שהארס מתבטל בהם. ואין הלכה כר' יוסי. ומעין המושך אפילו כל שהוא אין בו משום גילוי. ומים מגולים, כשם שאסור לשתותן כך אסור להשקותן לבהמתו ולרחוץ בהן פניו ידיו ורגליו ולגבל בהן את הטיט ולהשתמש בהן בשום תשמיש:
ו. נִקּוּרֵי תְאֵנִים וַעֲנָבִים וְקִשּׁוּאִין וְהַדְּלוּעִין וְהָאֲבַטִיחִים וְהַמְּלָפְפוֹנוֹת, אֲפִלּוּ הֵם כִּכָּר, אֶחָד גָּדוֹל וְאֶחָד קָטָן, אֶחָד תָּלוּשׁ וְאֶחָד מְחוּבָּר, כָּל שֶׁיֶּשׁ בּוֹ לֵחָה, אָסוּר. וּנְשׁוּכַת הַנָּחָשׁ, אֲסוּרָה, מִפְּנֵי סַכָּנַת נְפָשׁוֹת:
ברטנורה (ו) נקורי תאנים. תאנה שנראה בה ניקור, אסור, שמא ניקר בה נחש והטיל בה ארס: אפילו הן ככר. כלומר שהן גדולים הרבה, והניקור מצד אחד, לא יאמר הוא אכל מצד אחד, אני מצד אחר: כל שיש בו ליחה. הארס מתערב עם הליחה ומתחלחל בכולו, אבל בדבר יבש חותך את הניקור ואוכל את השאר: ונשוכת הנחש. בהמה שנשכה נחש ושחטה אסורה שהארס מתחלחל בכל גופה:
ז. הַמְשַׁמֶּרֶת שֶׁל יַּיִן, אֲסוּרָה מִשּׁוּם גִּלּוּי. רַבִּי נְחֶמְיָה, מַתִּיר:
ברטנורה (ז) משמרת של יין. אף על פי שהכלי התחתון מכוסה במשמרת, יש בו משום גילוי, שהארס עובר דרך המשמרת והולך לכלי התחתון: רבי נחמיה מתיר. לפי שהארס צף ואינו עובר. ואין הלכה כר' נחמיה:
ח. חָבִית שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנּוֹלַד בָּהּ סְפֵק טֻמְאָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אִם הָיְתָה מֻנַּחַת בִּמְקוֹם הַתֻּרְפָּה, יַנִּיחֶנָּה בְּמָקוֹם הַמֻּצְנָע. וְאִם הָיְתָה מְגֻלָּה, יְכַסֶנָּה. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, אִם הָיְתָה מֻנַּחַת בְּמָקוֹם מֻצְנָע, יַנִּיחֶנָּה בִּמְקוֹם תֻּרְפָּה. וְאִם הָיְתָה מְכֻסָה יְגַלֶּנָּה. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אַל יְחַדֵּשׁ בָּהּ דָּבָר:
ברטנורה (ח) ספק טומאה. כגון שתי חביות ברשות היחיד, ונגע שרץ באחת מהן, ולא ידיע להי מנייהו, ושתיהן תלויות: במקום התורפה. מקום של הפקר ועומדת ליפסד שם: יניחנה במקום המוצנע. דעדיין מוזהר על שמירתה דכתיב (במדבר יח) את משמרת תרומתי בשתי תרומות הכתוב מדבר, אחת תרומה טהורה ואחת תרומה תלויה דתרוייהו בעו שימור: רבי יהושע אומר וכו'. דסבר תרומתי כתיב בלא וי"ו ויש אם למסורת: אל יחדש בה דבר. שאין צריך לשמרה ואף אסור לגרום לה טומאה. והלכה כרבן גמליאל:
ט. חָבִית שֶׁנִּשְׁבְּרָה בַּגַּת הָעֶלְיוֹנָה, וְהַתַּחְתּוֹנָה טְמֵאָה, מוֹדֶה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁאִם יְכוֹלִים לְהַצִיל מִמֶּנָּה רְבִיעִית בְּטָהֳרָה, יַצִיל. וְאִם לָאו, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, תֵּרֵד וְתִטַּמֵּא, וְאַל יְטַמְּאֶנָּה בְּיָדָיו:
ברטנורה (ט) בגת העליונה. מקום שעוצרים שם: והתחתונה. בור על פני הגת שהיין יורד לתוכו: טמאה. חולין טמאים יש בה, וראויין לו בימי טומאתו או למי שאינו אוכל חולין בטהרה, ואם תפול לתוכו התרומה הוה ליה מדומע ואף לכהן לא חזיא: שאם יכולים להציל ממנה רביעית. אם יכול לחזור אחר כלים ולהציל ממנה רביעית בטהרה קודם שתרד כולה ותטמא: יציל. יחזור אחר כלים ויציל, ואף על פי שבתוך כך שיחזור אחר כלים תרד מן התרומה לחולין שבתחתונה ויפסדו החולין, לא יטמא התרומה בידים להציל החולין, כיון שיכול להציל ממנה רביעית הלוג בטהרה שהוא דבר חשוב: ואם לאו. שלא ימצא כלי טהור וסוף סוף כולה לטומאה אזלא, בהא פליגי, דר' יהושע סבר יטמאנה ביד, להציל את החולין, כדקתני סיפא, על זו ועל זו אמר ר' יהושע וכו', ור' אליעזר סבר אף על גב דסוף סוף כולה לטומאה אזלא לא יטמאנה ביד להציל החולין. ואין הלכה כרבי אליעזר:
י. וְכֵן חָבִית שֶׁל שֶׁמֶן שֶׁנִּשְׁפְכָה, מוֹדֶה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁאִם יָכוֹל לְהַצִיל מִמֶּנָּה רְבִיעִית בְּטָהֳרָה, יַצִיל. וְאִם לָאו, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, תֵּרֵד וְתִבָּלָע, וְאַל יְבַלְּעֶנָּה בְיָדָיו:
ברטנורה (י) וכן חבית של שמן. טהורה, שנשפכה וכולה הולכת לאיבוד, פליגי כדלעיל. ולהכי קתני גבי שמן נשפכה ולא נקט כמו גבי יין, משום דבחבית של שמן [שנשברה] בגת העליונה, ובתחתונה חולין טמאים, מודה רבי אליעזר ורבי יהושע שאם יכול להציל ממנה רביעית בטהרה יציל ואם לאו תרד ואל יטמאנה ביד, משום דשמן ראוי להדליקו, ולא חשו להפסד מועט. וביין נמי לא נחלקו אלא דוקא בדאיכא בתחתונה פחות ממאה חולין שנעשין החולין כולן מדומע ואיכא הפסד, אבל אי איכא מאה חולין, כולהו מודו דאל יטמאנה ביד, משום דליכא הפסד:
יא. וְעַל זוֹ וְעַל זוֹ, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, לֹא זוֹ הִיא תְרוּמָה שֶׁאֲנִי מֻזְהָר עָלֶיהָ מִלְּטַמְּאָהּ, אֶלָּא מִלְּאָכְלָהּ. וּבַל תְּטַמְּאָהּ כֵּיצַד, הָיָה עוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וְכִכָּרוֹת שֶׁל תְּרוּמָה בְיָדוֹ, אָמַר לוֹ נָכְרִי, תֶּן לִי אַחַת מֵהֶן וַאֲטַמְּאָהּ, וְאִם לָאו, הֲרֵי אֲנִי מְטַמֵּא אֶת כֻּלָּהּ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יְטַמֵּא אֶת כֻּלָּהּ, וְאַל יִתֶּן לוֹ אַחַת מֵהֶן וִיטַמֵּא. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, יַנִיחַ לְפָנָיו אַחַת מֵהֶן עַל הַסָלַע:
ברטנורה (יא) על זו ועל זו. על זו שנולד לה ספק טומאה, ועל זו שהולכת לאיבוד, אמר רבי יהושע שאינו מוזהר על טומאתן. ואותה שמוזהר עליה בל תטמא כיצד, היה עובר וכו' דקאמר ר' יהושע יניח לפניו אחת על הסלע כדי שלא יגרום טומאה לאחרות, ואף אותה אחת יניח על הסלע ולא יתננה בידו, שלא יטמאנה בידים. והלכה כרבי יהושע:
יב. וְכֵן נָשִׁים שֶׁאָמְרוּ לָהֶם נָכְרִים, תְּנוּ לָנוּ אַחַת מִכֶּם וּנְטַמְּאָהּ, וְאִם לָאו, הֲרֵי אָנוּ מְטַמְּאִים אֶת כֻּלְּכֶן, יְטַמְּאוּ אֶת כֻּלָּן, וְאַל יִמְסְרוּ לָהֶם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל:
ברטנורה (יב) תנו לנו אחת מכם. שרוצים לבא עליה באונס: יטמאו כולן. דאין דוחים נפש מפני נפש. ובהא מודו ר' אליעזר ור' יהושע:
גמרא ברכות דף סב ע"א
תַּנְיָא בֶּן עֲזָאי אוֹמֵר: פַּעַם אַחַת נִכְנַסְתִּי אַחַר רִבִּי עֲקִיבָא לְבֵית הַכִּסֵּא וְלָמַדְתִּי מִמֶּנּוּ שְׁלשָה דְּבָרִים. לָמַדְתִּי שֶׁאֵין נִפְנִין מִזְרָח וּמַעֲרָב אֶלָּא צָפוֹן וְדָרוֹם. וְלָמַדְתִּי שֶׁאֵין נִפְרָעִין מְעוֹמֶד אֶלָּא מִיּוֹשֵׁב. וְלָמַדְתִּי שֶׁאֵין מְקַנְּחִין בְּיָמִין אֶלָּא בִּשְׂמֹאל. אָמַר לוֹ רִבִּי יְהוּדָה: עַד כָּאן הֵעַזְתָּ פָּנֶיךָ בְּרַבָּךְ. אָמַר לוֹ: תּוֹרָה הִיא וְלִלְמֹד אֲנִי צָרִיךְ. רַב כַּהֲנָא עָאל גָּנָא תּוּתֵהּ פּוּרְיֵהּ דְּרַב שַׁמְעֵהּ דְּשָׂח וְשָׂחַק וְעָשָׂה צְרָכָיו. אָמַר לֵהּ: דָּמֵי פּוּמֵיהּ דְּאַבָּא כִּדְלָא שָׂרִיף תַּבְשִׁילָא. אָמַר לֵהּ כַּהֲנָא הָכָא אַתְּ פּוּק דְּלָאו אוֹרַח אַרְעָא. אָמַר לֵהּ: תּוֹרָה הִיא וְלִלְמֹד אֲנִי צָרִיךְ. מִפְּנֵי מָה אֵין מְקַנְּחִין בְּיָמִין אֶלָּא בִּשְׂמֹאל? אָמַר רָבָא: מִפְּנֵי שֶׁהַתּוֹרָה נִתְּנָה בְּיָמִין שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג) מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ. רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁהִיא קְרוֹבָה לַפֶּה. וְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁקּוֹשֵׁר בָּהּ תְּפִלִּין. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁמַּרְאֶה בָּהּ טַעֲמֵי תּוֹרָה. כְּתַנָּאֵי רִבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מִפְּנֵי שֶׁאוֹכֵל בָּהּ. רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: מִפְּנֵי שֶׁכּוֹתֵב בָּהּ. רִבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מִפְּנֵי שֶׁמַּרְאֶה בָּהּ טַעֲמֵי תּוֹרָה. אָמַר רִבִּי תַּנְחוּם בַּר חֲנִילָאי: כָּל הַצָנוּעַ בְּבֵית הַכִּסֵּא נִצוֹל מִשְּׁלשָה דְּבָרִים: מִן הַנְּחָשִׁים וּמִן הָעַקְרַבִּים וּמִן הַמַּזִּיקִים. וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף חֲלוֹמוֹתָיו מְיֻשָּׁבִים עָלָיו:
רש"י עד כאן. כלומר כל זה העזת פניך בפני רבך שנסתכלת בכל אלו: דשח ושחק. עם אשתו שיחה בטילה של רצוי תשמיש: ועשה צרכיו. ושימש מטתו: כדלא שריף תבשילא. כאדם רעב כמו שלא שמשת מטתך מעולם שאתה נוהג קלות ראש זה לתאותך: שהיא קרובה לפה. רגילין להושיטה לפה: שקושר בה תפלין. בזרוע שמאל: טעמי תורה. נגינות טעמי מקרא של תורה: מן הנחשים ומן העקרבים וכו'. דמתוך צניעותו מתנהג בלחש ובשתיקה ואין הנחשים מרגישים להתקנאות בו ואף המזיקין חסין עליו: חלומותיו מיושבים עליו. שאין המזיקין מבהילין אותו:
זוהר בא דף לב ע"ב
רַבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח (איוב א') וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים לְהִתְיַצֵב עַל יְיָ וַיָּבֹא גַּם הַשָּׂטָן בְּתוֹכָם. וַיְהִי הַיּוֹם דָּא רֹאשׁ הַשָּׁנָה דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָאִים לְמֵידָן עָלְמָא. כְּגַוְנָא דָּא וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹא שָׁמָּה הַהוּא יוֹמָא יוֹם טוֹב דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה הֲוָה. וַיָּבֹאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אִנּוּן רַבְרְבִין מְמַנָּן שְׁלִיחָן בְּעָלְמָא לַאֲשְׁגָּחָא בְּעוֹבָדִין דִּבְנֵי נְשָׁא. לְהִתְיַצֵב עַל יְיָ כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עוֹמְדִים עָלָיו מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ אֲבָל לְהִתְיַצֵב עַל יְיָ בְּהַאי קְרָא אַשְׁכַּחְנָא רְחִימוּתָא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֲלַיְהוּ דְּיִשְׂרָאֵל בְּגִין דְּהַנֵּי שְׁלִיחָן דְּאִנּוּן מְמַנָּן לַאֲשְׁגָּחָא עַל עוֹבָדִין דִּבְנֵי נְשָׁא אָזְלִין וְשָׁטָאן וְנָטְלִין אִנּוּן עוֹבָדִין כֻּלְּהוּ וּבְיוֹמָא דְּקָאִי דִּינָא לְמֵיקָם לְמֵידָן עָלְמָא אִתְעֲבִידוּ קָטֵגוֹרִין לְמֵיקָם עֲלַיְהוּ דִּבְנֵי נְשָׁא. וְתָא חָזֵי מִכָּל עַמִּין דְּעָלְמָא לָא קַיְּמָא לַאֲשְׁגָּחָא בְּעוֹבָדֵיהוֹן בַּר יִשְׂרָאֵל בִּלְחוֹדַיְהוּ בְּגִין דְּאִלֵּין בְּנִין לְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְכַד לָא אִשְׁתַּכָּחוּ עוֹבָדִין דְּיִשְׂרָאֵל כִּדְקָא יָאוּת כִּבְיָכוֹל אִנּוּן מְמַנָּן שְׁלִיחָן כַּד בָּעָאן לְקַיְּמָא עַל אִנּוּן עוֹבָדִין דְּיִשְׂרָאֵל עַל יְיָ וַדַּאי קַיְּמִין דְּהָא כַּד יִשְׂרָאֵל עָבְדִין עוֹבָדִין דְּלָא כַּשְׁרָן כִּבְיָכוֹל מַתִּישִׁין חֵילָא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְכַד עָבְדִין עוֹבָדִין דְּכַשְׁרָן יָהֲבִין תֻּקְפִּין וְחֵילָא לְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְעַל דָּא כְּתִיב תְּנוּ עֹז לֵאלֹהִים בַּמֶּה בְּעוֹבָדִין דְּכַשְׁרָן וְעַל דָּא בְּהַהוּא יוֹמָא כֻּלְּהוּ רַבְרְבָן מְמַנָּן אִתְכַּנָּשׁוּ עַל יְיָ עַל יְיָ וַדַּאי דְּהָא כֵּיוָן דְּעַל יִשְׂרָאֵל אִתְכַּנָּשׁוּ עֲלֵיהּ אִתְכַּנָּשׁוּ. וַיָּבֹא גַּם הַשָּׂטָן בְּתוֹכָם גַּם לְאַסְגָּאָה עֲלַיְהוּ דְּכֻלְּהוּ אַתְיָן לְמֶהֱוֵי קָטֵגוֹרִין עֲלַיְהוּ דְּיִשְׂרָאֵל וְדָא אִתּוֹסָף עֲלַיְהוּ בְּגִין דְּאִיהוּ דִּלְטוֹרָא רַבְרְבָא מִכֻּלְּהוּ קָטֵגוֹרָא מִכֻּלְּהוּ כֵּיוָן דְּחָמָא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּכֻלְּהוּ אַתְיָן לְקַטְרָגָא מִיָּד וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל הַשָּׂטָן מֵאַיִן תָּבֹא וְכִי לָא הֲוָה יָדַע קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מֵאָן הֲוָה אָתֵי אֶלָּא לְאַיְּתָא עוֹבָדָא לִרְעוּתֵיהּ. וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל הַשָּׂטָן וְגוֹ'. וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת יְיָ וַיֹּאמֶר מִשּׁוּט בָּאָרֶץ. מִכָּאן אוֹלִיפְנָא דְּיִשּׁוּבָא דְּאַרְעָא אִתְמְּסָר לְסִטְרִין אָחֳרָנִין. בַּר אַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל בִּלְחוֹדָאָה כֵּיוָן דְּאָמַר מִשּׁוּט בָּאָרֶץ אַשְׁגַּח קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּבָעֵי לְמֶהֱוֵי דִּלְטוּרָא עֲלַיְהוּ דְּיִשְׂרָאֵל מִיָּד וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל הַשָּׂטָן הַשַּׂמְתָּ לִבְּךָ עַל עַבְדִּי אִיּוֹב כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ חָמָא שַׁעְתָּא לְמֵיהַב לֵיהּ חוּלָקָא בַּמֶּה דְּיִתְעַסַק וְיִתְפְּרַשׁ מִנַּיְהוּ דְּיִשְׂרָאֵל וְהָא אוֹקְמוּהָ:
תרגום הזוהר רַבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח (איוב א') וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹאוּ בְנֵי הָאֱלֹקִים לְהִתְיַצֵב וְגוֹ'. וַיְהִי הַיּוֹם, זֶהוּ רֹאשׁ הַשָּׁנָה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קָם לָדוּן אֶת הָעוֹלָם. כְּעֵין זֶה, וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹא שָׁמָּה, יוֹם הַהוּא, יוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה הָיָה. וַיָּבֹאוּ בְנֵי הָאֱלֹקִים: אֵלּוּ הֵם הַשָּׂרִים הַמְּמוּנִים הַשְּׁלִיחִים בָּעוֹלָם לְהַשְׁגִּיחַ בְּמַעֲשֶׂה בְּנֵי אָדָם. לְהִתְיַצֵב עַל ה', כְּדִכְתִיב וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עוֹמְדִים עָלָיו מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ. אֲבָל, לְהִתְיַצֵב עַל ה', בַּמִּקְרָא הַזֶּה מָצָאתִי אַהֲבַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶל יִשְׂרָאֵל. מִשּׁוּם שֶׁאֵלּוּ הַשְּׁלִיחִים שֶׁהֵם מְמֻנִּים לְהַשְׁגִּיחַ עַל מַעֲשֵׂה בְּנֵי אָדָם, הוֹלְכִים וּמְשׁוֹטְטִים בָּעוֹלָם וְלוֹקְחִים אֵלּוּ הַמַּעֲשִׂים כֻּלָּם, וּבַיּוֹם שֶׁהַדִּין עוֹמֵד לָקוּם, לָדוּן אֶת הָעוֹלָם, נַעֲשׂוּ מַשְׂטִינִים לַעֲמֹד לְהַשְּׂטִין עַל בְּנֵי הָאָדָם. וּבֹא וּרְאֵה, מִכָּל הָעַמִּים שֶׁבָּעוֹלָם, אֵינָם עוֹמְדִים הַמְּמֻנִּים לְהַשְׁגִּיחַ עַל מַעֲשֵׂיהֶם, חוּץ עַל יִשְׂרָאֵל בִּלְבָד, מִשּׁוּם שֶׁהֵם בָּנִים אֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְכַאֲשֶׁר לֹא נִמְצְאוּ מַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל כָּרָאוּי, כִּבְיָכוֹל, אֵלּוּ מְמֻנִּים הַשְּׁלִיחִים, כְּשֶׁרוֹצִים לַעֲמֹד עַל אֵלּוּ הַמַּעֲשִׂים שֶׁל יִשְׂרָאֵל, הֵם עוֹמְדִים עַל ה'. כִּי כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂים מַעֲשִׂים שֶׁאֵינָם טוֹבִים, כִּבְיָכוֹל, מַחֲלִישִׁים כֹּחַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּכְשֶׁעוֹשִׂים מַעֲשִׂים טוֹבִים, נוֹתְנִים גְּבוּרָה וְכֹחַ אֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְעַל זֶה כָּתוּב, תְּנוּ עֹז לֵאלֹקִים. בַּמֶּה נוֹתְנִים עֹז. בְּמַעֲשִׂים טוֹבִים. וְעַל כֵּן בַּיּוֹם הַהוּא, כָּל הַשָּׂרִים הַמְּמֻנִּים הִתְקַבְּצוּ עַל ה'. עַל ה' וַדַּאי, כִּי כֵּיוָן שֶׁנִּתְקַבְּצוּ לְהַשְּׂטִין עַל יִשְׂרָאֵל, נִמְצָאִים מִתְקַבְּצִים עַל ה'. וַיָּבֹא גַּם הַשָּׂטָן בְּתוֹכָם הַמִּלָּה גַּם רוֹמֵז לְרַבּוֹת עַל בְּנֵי הָאֱלֹקִים, כִּי כֻּלָּם בָּאִים לִהְיוֹת מַשְׂטִינִים עַל יִשְׂרָאֵל, וְזֶה, הַשָּׂטָן, נִתּוֹסָף עֲלֵיהֶם, מִשּׁוּם שֶׁהוּא מַלְשִׁין הַגָּדוֹל מִכֻּלָּם כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁכֻּלָּם בָּאוּ לְהַשְּׂטִין, מִיָּד, וַיֹּאמֶר ה' אֶל הַשָּׂטָן מֵאַיִן תָּבֹא. וְכִי לֹא יָדַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵאַיִן הָיָה בָּא, אֶלָּא לְהָבִיא הַדָּבָר לִרְצוֹנוֹ שֶׁל הַשָּׂטָן. וַיֹּאמֶר ה' אֶל הַשָּׂטָן וְגוֹ': וַיַּעַן הַשָׂטָן אֶת ה' וַיֹּאמַר מִשּׁוּט בָּאָרֶץ. מִכָּאן לָמַדְתִּי, שֶׁיִּשּׁוּב הָאָרֶץ נִמְסָר לְצַד הָאֲחֵרִים, דְּהַיְנוּ שִׁבְעִים אֻמּוֹת, חוּץ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בִּלְבַדָּהּ, שֶׁהִיא בִּקְדֻשָּׁה לְיִשְׂרָאֵל. וְעַל כֵּן, כֵּיוָן שֶׁאָמַר, מִשּׁוּט בָּאָרֶץ, שֶׁאֶרֶץ סְתָם, פֵּרוּשָׁהּ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, רָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁרָצָה לִהְיוֹת מַלְשִׁין עַל יִשְׂרָאֵל, וְלֹא עַל אִיּוֹב אוֹ אֲחֵרִים הַנֶּחֱשָׁבִים עַל הָאֻמּוֹת יוֹשְׁבֵי שְׁאָר הָאֲרָצוֹת, מִיָּד וַיֹּאמֶר ה' אֶל הַשָּׂטָן הַשַּׂמְתָּ לִבְּךְ עַל עַבְדִּי אִיּוֹב וְגוֹ'. רָאָה שֶׁעַתָּה הוּא הַשָּׁעָה לָתֵת לַשָּׂטָן חֵלֶק בַּמֶּה שֶׁיִּתְעַסֵּק בּוֹ, וְיִתְרַחֵק מִן יִשְׂרָאֵל. וְהִנֵּה בֵּאֲרוּהוּ.
הלכה פסוקה
הרמב"ם הלכות ברכות פרק ה
א. אֵין מְזַמְּנִין אֶלָא עַל מִי שֶׁיֹּאכַל כַּזַּיִת פַּת וּלְמַעְלָה. שִׁבְעָה שֶׁאָכְלוּ פַּת וּשְׁלֹשָה אָכְלוּ עִמָּהֶן יָרָק אוֹ צִיר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִצְטָרְפִין לְזַמֵּן בְּשֵׁם וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הַמְבָרֵךְ מֵאוֹכְלֵי הַפַּת אְבָל שִׁשָּׁה שֶׁאָכְלוּ פַּת אַרְבָּעָה יֶרֶק אֵין מִצְטָרְפִין עַד שֶׁיִּהְיוּ אוֹכְלֵי הַפַּת רֹב הַנִּכָּר. בַּמֶּה דְּבָרִים אְמוּרִים? עְשָׂרָה אְבָל בִּשְׁלֹשָה צָרִיךְ שֶׁיֹּאכְלוּ כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶן כַּזַּיִת פַּת וְאַחַר כָּךְ מְזַמְּנִין. ב. שְׁנַיִם שֶׁאָכְלוּ וְגָמְרוּ מִלֶאֱכֹל וּבָא שְׁלִישִׁי וְאָכַל אִם יְכוֹלִין לֶאֱכֹל עִמּוֹ כָּל שֶׁהוּא וַאְפִלוּ מִשְּׁאָר אוֹכְלִין מִצְטָרֵף עִמָּהֶן. וְחָכָם גָּדוֹל שֶׁבַּמְסֻבִּין הוּא שֶׁמְּבָרֵךְ לְכֻלָן אַף עַל פִּי שֶׁלֹא בָּא אֶלָא בָּאַחְרוֹנָה. ג. שְׁלֹשָה שֶׁאָכְלוּ כְּאֶחָד אֵינָם רַשָּׁאִים לֵחָלֵק עַד עֶשְׂרִים שֶׁכָּל זְמַן שֶׁיֵחָלְקוּ וְתִהְיֶה בִּרְכַּת הַזִּמּוּן לְכָל חֵלֶק וְחֵלֶק בְּזִמּוּן הַכֹּל יֵשׁ לָהֶם לֵחָלֵק.
מוסר
שערי תשובה דף כט עא
הַקּוֹבֵע עַצְמוֹ תָּמִיד לְשִׂיחָה בְּטֵלָה וּדְבָרִים בְּטֵלִים כְּדֶרֶךְ יוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת שְׁתַּיִם רָעוֹת יֵשׁ בַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה. הָאֶחָד כִּי כָּל הַמַּרְבֶּה דְּבָרִים מֵבִיא חֵטְא. וְהַשֵּׁנִי כִּי הוּא בָּטֵל מִדִּבְרֵי תּוֹרָה. וְיֵשׁ בַּדָּבָר הַזֶּה דַּרְכֵי מָוֶת, כִּי אֵיךְ לֹא זָכַר וְלֹא שָׂם עַל לִבּוֹ כִּי בָּעִתִּים הָהֵם אְשֶׁר הוּא מַשְׁחִיתָם יוּכַל לְהַשִׂיג הַנְּעִימוּת וְלִקְנוֹת חַיֵּי עוֹלָם אִם יִקְבַּע הָעִתִּים הַמְזֻמָּנִים הָהֶם לַתּוֹרָה אְשֶׁר הוּא פָּנוּי בָּהֶם מִמְּלַאכְתּוֹ וַעְסָקָיו וְאֵין זֶה כִּי אִם בְּבוֹז לִבּוֹ אֶת הַמִּצְוֹת וְאֶת שְׂכַר הָעוֹלָם הַבָּא וּמִלְבַד אְשֶׁר אָבַד טוֹבָה הַרְבֵּה יִשָׂא אֶת עְוֹנוֹ כִּי אַשְׁמַת הַבִּטּוּל מִן הַתּוֹרָה בְּעֵת הַיְכֹלֶת לַעְסֹק בָּהּ אֵשׁ הִיא עַד אְבַדּוֹן תֹּאכֵל, כַּאְשֶׁר אָמְרוּ (במדבר טז) כִּי דְבַר ה' בָּזָה. כָּל שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לַעְסֹק בַּתּוֹרָה וְאֵינוֹ עוֹסֵק כַּאְשֶׁר הִקְדַּמְנוּ לָךְ. וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה. הַהוֹלֵךְ לְמָקוֹם אְשֶׁר אָסְפוּ שָׁמָּה אְסִיפָה לִשְׂחוֹק זֶה הוּא מוֹשַׁב לֵצִים וְעָלָיו אוֹמֵר הַכָּתוּב (תהילים א) וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב. וְנֶאֱמַר אַחְרָיו. כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ. לָמַדְתָּ, כִּי מוֹשַׁב לֵצִים מֵבִיא לִידֵי בִּטּוּל תּוֹרָה. וַאְשֶׁר לֹא שָׁת לִבּוֹ לַעְסֹק בַּתּוֹרָה בִּשְׁעוֹתָיו הַבְּטֵלוֹת יִתְעַשֵּׁת לְנַפְשׁוֹ וְלֹא יֹאבַד וְיִתְבּוֹדֵד בָּהֶן לַחְשֹׁב עַל קִצוֹ וּלְהָבִין לְאַחְרִיתוֹ וּלְחַפֵּשׂ דְּרָכָיו וְלִקְנוֹת מַעְלוֹת הַנֶּפֶשׁ וּלְהִתְקָרֵב אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ.
נצבים יום שני
תורה
יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו"ד דשם ב"ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:
(טו) שלישי כִּי אַתֶּם יְדַעְתֶּם אֵת אֲשֶׁר יָשַׁבְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְאֵת אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בְּקֶרֶב הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עֲבַרְתֶּם: אֲרֵי אַתּוּן יְדַעְתּוּן יָת דִיתֵבְנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם וְיָת דִי עֲבַרְנָא בְּגוֹ עַמְמַיָא דִי עֲבַרְתּוּן:
רש"י כי אתם ידעתם וגו' ותראו את שקוציהם. לפי שראיתם האמות עובדי עבודה זרה ושמא השיא לב אחד מכם אותו ללכת אחריהם, פן יש בכם וגו' (פסוק יז) לפיכך אני צריך להשביעכם:
(טז) וַתִּרְאוּ אֶת שִׁקּוּצֵיהֶם וְאֵת גִּלֻּלֵיהֶם עֵץ וָאֶבֶן כֶּסֶף וְזָהָב אֲשֶׁר עִמָּהֶם: וַחֲזֵיתוּן יָת שִׁקוּצֵיהוֹן וְיָת טַעֲוָתְהוֹן אָעָא וְאַבְנָא כַּסְפָּא וְדַהֲבָא דִי עִמְהוֹן:
רש"י ותראו את שקוציהם. על שם שהם מאוסים כשקצים: גלליהם. שמסרחים ומאוסין כגלל: עץ ואבן. אותן של עצים ושל אבנים ראיתם בגלוי, לפי שאין הגוים יראים שמא יגנבו, אבל של כסף וזהב, עמהם, בחדרי משכיתם הם, לפי שהם יראים שמא יגנבו:
(יז) פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה: דִילְמָא אִית בְּכוֹן גְבַר אוֹ אִתְּתָא אוֹ זַרְעִית אוֹ שִׁבְטָא דִי לִבֵּהּ פָּנֵי יוֹמָא דֵין מִדַחַלְתָּא דַייָ אֱלָהָנָא לִמְהַךְ לְמִפְלַח יָת טַעֲוַת עַמְמַיָא הָאִנוּן דִילְמָא אִית בְּכוֹן גְבַר מְהַרְהַר חֶטְאִין אוֹ זָדוֹן:
רש"י פן יש בכם. שמא יש בכם: אשר לבבו פנה היום. מלקבל עליו הברית: שרש פרה ראש ולענה. שרש מגדל עשב מר כגידין, שהם מרים, כלומר מפרה ומרבה רשע בקרבכם:
(יח) וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה: וִיהֵי בְּמִשְׁמְעֵהּ יָת פִּתְגָמֵי מוֹמָתָא הָדָא וִיחַשַׁב בְּלִבֵּהּ לְמֵימַר שְׁלָמָא יְהֵי לִי אֲרֵי בְּהַרְהוֹר לִבִּי אֲנָא אָזֵל בְּדִיל לְאוֹסָפָא לֵהּ חֶטְאֵי שָׁלוּתָא עַל זְדָנוּתָא:
רש"י והתברך בלבבו. לשון ברכה, יחשב בלבו ברכת שלום לעצמו לאמר, לא יבואוני קללות הללו, אך שלום יהיה לי: והתברך. בינדיר"א שי"י בלע"ז [יברך את עצמו] , כמו והתגלח והתפלל: בשררות לבי אלך. במראית לבי, כמו (במדבר כד, יז) אשורנו ולא קרוב, כלומר מה שלבי רואה לעשות: למען ספות הרוה. לפי שאוסיף לו פרענות על מה שעשה עד הנה בשוגג והייתי מעביר עליהם, וגורם עתה שאצרפם עם המזיד ואפרע ממנו הכל. וכן תרגם אנקלוס בדיל לאוספא ליה חטאי שלותא על זדנותא, שאוסיף לו אני השגגות על הזדונות: הרוה. שוגג שהוא עושה כאדם שכור שלא מדעת: הצמאה. שהוא עושה מדעת ובתאוה:
נביאים - ישעיה - פרק סב
(ה) כִּי יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ: אֲרֵי כְּמָא דְמִתְיַתַּב עוּלֵים עִם בְּתוּלְתָא כֵּן יִתְיַתְבוּן בְּנַוַכִי בְּגַוַיכִי וּכְמָא דְחָדֵי חֲתָנָא עִם כַּלָּתָא יֶחְדֵי עֲלָךְ אֱלָהָיִךְ:
רש"י כי יבעל וגו' . ארי כמה דמתיתב עולם עם בתולתא כן יתייתבין בגוייכי בנייכי :
(ו) עַל חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלִַם הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה תָּמִיד לֹא יֶחֱשׁוּ הַמַּזְכִּרִים אֶת יְהוָה אַל דֳּמִי לָכֶם: הָא עַל עוֹבָדֵי אֲבָהָתָךְ צַדִּיקַיָּא קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם מְתַקְּנִין נַטְרִין קֳדָמַי כָּל יְמָמָא וְכָל לֵילְיָא תְּדִירָא לָא פָסְקִין מִתְאֲמַר דָּכְרָן טַבְוָתַיִךְ קֳדָם יְיָ לָא פָסֵיק לְכוֹן:
רש"י על חומותיך ירושלים . רבותינו דרשוהו כמשמעו מלאכי' המזכירים את ה' על חורבנה לבנותה מאי אמרי אתה תקום תרחם ציון ( תהלים קב ) כי בחר ה' בציון ( שם קלב ) כדאיתא במסכת מנחות וי"ת חומותיך אבות הראשונים המגינים עלינו כחומה : הפקדתי שומרים . לכתוב ספר זכרונות שלא ישתכח זכותם מלפני : לא יחשו . מלהזכיר זכותם לפני : המזכירים את ה' . את זכות האבות : אל דמי לכם . אל תחרישו :
(ז) וְאַל תִּתְּנוּ דֳמִי לוֹ עַד יְכוֹנֵן וְעַד יָשִׂים אֶת יְרוּשָׁלִַם תְּהִלָּה בָּאָרֶץ: וְלָא יִפְסוֹק דָּכְרַנְהוֹן מִן קֳדָמוֹהִי עַד דִּיתַקֵּן וְעַד דִּישַׁוֵי יַת יְרוּשְׁלֵם תּוּשְׁבַּחְתָּא בְּאַרְעָא: (ח) נִשְׁבַּע יְהוָה בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ אִם אֶתֵּן אֶת דְּגָנֵךְ עוֹד מַאֲכָל לְאֹיְבַיִךְ וְאִם יִשְׁתּוּ בְנֵי נֵכָר תִּירוֹשֵׁךְ אֲשֶׁר יָגַעַתְּ בּוֹ: קַיָּם יְיָ בְּיַמִינֵיהּ וּבִדְרַע תּוּקְפֵיהּ אִם אֶתֵּן יַת עִבּוּרִיךְ עוֹד מֵיכַל לְבַעֲלֵי דְּבָבֵיךְ וְאִם יִשְׁתּוּן בְּנֵי עַמְמַיָּא חַמְרִיךְ דִּלְאֵית בֵּהּ:
כתובים - תהילים - פרק מה
(יז) תַּחַת אֲבֹתֶיךָ יִהְיוּ בָנֶיךָ תְּשִׁיתֵמוֹ לְשָׂרִים בְּכָל הָאָרֶץ: בַּאֲתַר אַבְהָתָךְ יֶהֱוְיָן צַדִיקַיָא בְּנָךְ תְּמַנֵנוּן לְרַבְרְבַיָא בְּכָל אַרְעָא:
רש"י תחת אבותיך וגו' . לכל אחד מישראל אמר :
(יח) אַזְכִּירָה שִׁמְךָ בְּכָל דֹּר וָדֹר עַל כֵּן עַמִּים יְהוֹדֻךָ לְעֹלָם וָעֶד: בְּעִידָנָא הַהִיא תֵימְרוּן נִדְכַּר שְׁמָךְ בְּכָל דָר וְדָר מְטוּל הֵיכְנָא עַמְמַיָא דְמִתְגַיְרִין יְהוֹדוּן שְׁמָךְ לַעֲלָם וּלְעָלְמֵי עָלְמִין:
רש"י אזכירה שמך . כלפי הקב"ה אמרו המשורר :
מו (א) לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח עַל עֲלָמוֹת שִׁיר: לְשַׁבָּחָא עַל יְדֵיהוֹן דִבְנֵי קֹרַח בְּרוּחַ נְבוּאָה בִּזְמַן דְאִתְכַּסֵי אֲבוּהוֹן מִנְהוֹן וְהִנוּן אִשְׁתֵּזְבוּ וַאֲמַרוּ שִׁירָתָא:
רש"י על עלמות . שם של כלי שיר בדברי הימים :
(ב) אֱלֹהִים לָנוּ מַחֲסֶה וָעֹז עֶזְרָה בְצָרוֹת נִמְצָא מְאֹד: אֱלָהָא לָנָא רוּחֲצָנָא וְעוּשְׁנָא סִיעֲתָא בְּעָקְתָא נִשְׁתַּכַּח לַחֲדָא:
משנה ביצה פרק ד
א. הַמֵּבִיא כַדֵּי יַיִן מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, לֹא יְבִיאֵם בַּסַל וּבַקֵּפָּה, אֲבָל מֵבִיא הוּא עַל כְּתֵפוֹ אוֹ לְפָנָיו. וְכֵן הַמּוֹלִיךְ אֶת הַתֶּבֶן, לֹא יַפְשִׁיל אֶת הַקֵּפָּה לַאֲחוֹרָיו, אֲבָל מְבִיאָהּ הוּא בְיָדוֹ. וּמַתְחִילִין בַּעֲרֵמַת הַתֶּבֶן, אֲבָל לֹא בְעֵצִים שֶׁבַּמֻּקְצֶה:
ברטנורה (א) המביא. ממקום למקום. בתוך התחום: לא יביאם וכו'. לתת שלש וארבע כדות לתוך סל או קופה וישאם, משום דנראה כמעשה חול לשאת משאות. ואם אי אפשר לו לשנות מותר: אבל מביא הוא על כתפו. אחת או שתים, דמוכח דלצורך יום טוב: או לפניו. בידו: וכן המוליך את התבן. להיסק או לבהמה: לא יפשיל הקופה לאחוריו. שנראה כדרך חול: ומתחילין בערמת התבן. ואף שלא זימנה מבעוד יום ולא היה רגיל להסיק ממנה, דלית ליה להאי תנא מוקצה: אבל לא בעצי' [שבמוקצה. רחבה שאחורי הבתים קרויה מוקצה על שם שהיא מוקצה לאחור ואין נכנסים ויוצאים לה תדיר, והנך עצים דאיירי בהו הכא הן קורות גדולות של ארזים העומדות לבנין, דמוקצה מחמת חסרון כיס נינהו שדמיהן יקרים. ובהא אפילו ר' שמעון דלית ליה מוקצה מודה:
ב. אֵין נוֹטְלִין עֵצִים מִן הַסֻכָּה, אֶלָּא מִן הַסָמוּךְ לָהּ. מְבִיאִין עֵצִים מִן הַשָּׂדֶה מִן הַמְכֻנָּס, וּמִן הַקַּרְפָּף אֲפִלּוּ מִן הַמְפֻזָּר. אֵיזֶהוּ קַרְפָּף, כָּל שֶׁסָמוּךְ לָעִיר, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל שֶׁנִּכְנָסִין לוֹ בַפּוֹתַחַת, וַאֲפִלּוּ בְתוֹךְ תְּחוּם שַׁבָּת:
ברטנורה (ב) אין נוטלים עצים מן הסוכה. אפילו סוכה שאינה של מצוה כגון בפסח או בעצרת אין נוטלים ממנה עצים ביום טוב, משום סתירת אהל: אלא מן הסמוך לה. כגון קנים הזקופים סמוך לדפנות ולא נארגו עם הדופן דלא בטלי לגבי דופן לפיכך נוטלין מהן ביום טוב: מביאין עצים. תלושים: מן השדה. שבתוך התחום מן המכונס: מן הקרפף. אפילו מן המפוזר. מתניתין יחידאה היא ואינה הלכה, אלא הלכתא אין מביאין עצים אלא מן המכונסים שבקרפף, ומן השדה לא יביא כלל ואפילו מן המכונסים דלאו דעתיה עלויהו הואיל ואינן משתמרים שם, אבל מן הקרפף שהוא משתמר ומוקף סביב כשהן מכונסין דעתיה עלויהו: כל שסמוך לעיר. ממש. והוא דאית ליה פותחת מפתח שמשתמר, דר' יהודה תרתי בעי סמוך לעיר ופותחת. ומשום דקסבר סתם קרפיפות יש להם פותחת משום הכי לא חש להזכירה: ר' יוסי אומר כל שנכנסין לו בפותחת ואפילו בתוך תחום שבת. כיון דאית ליה פותחת לא בעינן סמוך, אלא אפילו רחוק עד קרוב לסוף תחום שבת. ואם הוא סמוך לא בעינן פותחת. ובסמוך בלא פותחת או פותחת בלא סמוך שרי. והלכה כר' יוסי:
ג. אֵין מְבַקְּעִין עֵצִים, לֹא מִן הַקּוֹרוֹת, וְלֹא מִן הַקּוֹרָה שֶׁנִּשְׁבְּרָה בְיוֹם טוֹב. וְאֵין מְבַקְּעִין לֹא בַקַּרְדֹּם וְלֹא בַמְּגֵרָה וְלֹא בַמַּגָּל, אֶלָּא בַקּוֹפִיץ. בַּיִת שֶׁהוּא מָלֵא פֵרוֹת, סָתוּם וְנִפְחַת, נוֹטֵל מִמְּקוֹם הַפְּחָת. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אַף פּוֹחֵת לְכַתְּחִלָּה וְנוֹטֵל:
ברטנורה (ג) אין מבקעין עצים מן הקורות. הסדורות בארץ כדי שלא יתעקמו, ועומדות לבנין: ואין מבקעין לא בקרדום. מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, אבל מבקעין מן הקורה שנשברה מערב יום טוב. וכשהן מבקעין אין מבקעין לא בקרדום: ולא במגירה. כעין סכין ארוך מלא פגימות וקוצצין בו עצים עבים, וכלי אומן הוא: במגל. אף הוא כלי אומן, ונראה כרוצה לעשות מלאכה: אלא בקופיץ. סתם קופיץ הוא סכין של קצבים ואינו כלי אומן. ויש מהן שיש לה שני ראשין, ראש אחד רחב ונקרא צד נקבות, וראש אחד צר ונקרא צד זכרות, ואין מבקעין בו אלא בצד זכרות שלו: נוטל ממקום הפחת. ולא אמרינן מוקצים מחמת איסור הן דאין יכול לפחתו ביום טוב ואסח דעתיה מנייהו, דבית דתנן במתניתין מיירי שאינו בנוי בטיט ובסיד, אלא סידור של לבנים זו על זו בלא טיט, והשתא אין בפחיתתו איסורא דאורייתא הלכך לאו מוקצין נינהו, כי היכי דאמרינן גבי טבל דלאו מוקצה הוא שאם עבר ותקנו מתוקן: אף פוחת לכתחלה. דהואיל ואין שם טיט אלא לבנים סדורין זו על זו לא הוי סותר ושרי לפחות לכתחלה. ואין הלכה כר' מאיר:
ד. אֵין פּוֹחְתִין אֶת הַנֵּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה כֶלִי. וְאֵין עוֹשִׂין פֶּחָמִין בְּיוֹם טוֹב, וְאֵין חוֹתְכִין אֶת הַפְּתִילָה לִשְׁנָיִם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, חוֹתְכָהּ בָּאוּר לִשְׁתֵּי נֵרוֹת:
ברטנורה (ד) אין פוחתין את הנר. ליטול אחת מן הביצים של יוצר חרש ולתחוב אגרופו לתוכה לחקוק נר, מפני שעושה כלי: ואין עושין פחמין. דאינהו נמי כלי נינהו לצורפי זהב, ופתיחה נמי כלי היא להדלקה שצריכה עשיה ותקון: ואין חותכין אותה לשנים. לפי שהוא מתקן כלי. ולמעכה ביד מותר: חותכה באור. נותן שני ראשי הפתילה בפי שתי נרות שצריך להדליקן כאחת, ומדליק באמצע, דהשתא לא מוכח דלתקוני מנא מכוין אלא להדלקה בעלמא. והלכה כרבי יהודה:
ה. אֵין שׁוֹבְרִין אֶת הַחֶרֶס, וְאֵין חוֹתְכִין אֶת הַנְּיָר לִצְלוֹת בּוֹ מָלִיחַ, וְאֵין גּוֹרְפִין תַּנּוּר וְכִירַיִם, אֲבָל מְכַבְּשִׁין, וְאֵין מַקִּיפִין שְׁתֵּי חָבִיּוֹת לִשְׁפֹּת עֲלֵיהֶן אֶת הַקְּדֵרָה, וְאֵין סוֹמְכִין אֶת הַקְּדֵרָה בַבַּקַּעַת, וְכֵן בַּדֶּלֶת, וְאֵין מַנְהִיגִין אֶת הַבְּהֵמָה בַמַּקֵּל בְּיוֹם טוֹב וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר:
ברטנורה (ה) ואין חותכין את הנייר. שנותנין בו שמן, ועומד בפני האש כל זמן שהשמן בתוכו, ואינו נשרף: מליח. דג: אין גורפין תנור וכירים. אם נפל לתוכן מטפולה של תנור ומן הטיח, אין גורפין אותן, דמתקן מנא הוא ואתיא כרבנן דאמרי מכשירי אוכל נפש אסירי: מכבשין. משכיבין את האפר ואת העפר כדי שיהיה חלק. ואם אי אפשר לו לאפות אלא אם כן גרף מותר: מקיפין. מקרבין זו אצל זו. כמו אין מקיפין בריאה: לשפות. לערוך ולהושיב עליהם קדירה, והאור בין שתי החביות. ואסר לה משום דדמי לבנין: [ואין סומכין את הקדירה בבקעת. דלא ניתנו עצים אלא להסקה. ובקעת, עצים שנתבקעו: וכן הדלת. אין סומכין אותה בבקעת, דעצים מוקצים הם אצל כל תשמיש חוץ מן ההסקה: ואין מנהיגים את הבהמה במקל. משום דנראה כמוליכה למכור בשוק:
ו. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, נוֹטֵל אָדָם קִיסָם מִשֶּׁלְּפָנָיו לַחֲצֹץ בּוֹ שִׁנָּיו, וּמְגַבֵּב מִן הֶחָצֵר וּמַדְלִיק, שֶׁכָּל מַה שֶּׁבֶּחָצֵר מוּכָן הוּא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מְגַבֵּב מִשֶּׁלְּפָנָיו וּמַדְלִיק:
ברטנורה (ו) משלפניו. ממה שלפניו בבית: לחצוץ בו שיניו. ליטול בשר החוצץ בין שיניו. ומשלפניו לאו דוקא, דלרבי אליעזר אף מן החצר נמי מותר ליטול, דקאמר כל מה שבחצר מוכן הוא. והא דנקט משלפניו, משום רבנן דפליגי דאפילו משלפניו להדליק אין, לחצוץ לא, דסברי לא ניתנו עצים אלא להסקה: וחכמים אומרים מגבב משלפניו ומדליק. אבל מן החצר לא, דהואיל וקסמין דקין הן וטורח לקוששן ולגבבן, מאתמול לאו להכי קיימי. ודקאמרת נוטל קיסם לחצוץ בו שיניו, אנן אית לן דאף משלפניו לא יטול אלא להדליק, דלא ניתנו עצים אלא להסקה. ובתרתי פליגי. והלכה כחכמים. ואין מותר לטול קיסם לחצוץ בו שיניו אלא מאבוס של בהמה, ולא יחתכנו ויתקננו לכך, אלא אם כן היה לח וראוי למאכל בהמה, שכל דבר הראוי למאכל בהמה מותר לחתכו בין ביום טוב בין בשבת ואין בהם משום תקון כלי:
ז. אֵין מוֹצִיאִין אֶת הָאוּר לֹא מִן הָעֵצִים וְלֹא מִן הָאֲבָנִים וְלֹא מִן הֶעָפָר וְלֹא מִן הַמַּיִם, וְאֵין מְלַבְּנִין אֶת הָרְעָפִים לִצְלוֹת בָּהֶן. וְעוֹד אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, עוֹמֵד אָדָם עַל הַמֻּקְצֶה עֶרֶב שַׁבָּת בַּשְּׁבִיעִית, וְאוֹמֵר, מִכָּאן אֲנִי אוֹכֵל לְמָחָר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד שֶׁיִּרְשׁוֹם וְיֹאמַר, מִכָּאן וְעַד כָּאן:
ברטנורה (ז) אין מוציאין את האור. משום דמוליד ודמי למלאכה, שבורא האש הזה ביום טוב: מן העפר. יש קרקע כשחופרין אותה מוציאה אור ממקום מחפורת שלה: ולא מן המים. נותנין מים בכלי זכוכית לבנה ונותנו בחמה כשהשמש חם מאד והזכוכית מוציאה שלהבת, ומביאים נעורת ומגיעים בזכוכית והיא בוערת: רעפים. כלי חרס חלולים באמצען שמכסים בהן הגגות: ואין מלבנין. באור: את הרעפים. דוקא ברעפים חדשים, משום דמשוי ליה מנא בהיסק זה, שהן מתחסמין ומתחזקים על ידי האור: ועוד אמר ר' אליעזר. משום דתני אחת לקולא גבי מוקצה והדר אמר אחריתי, קאמר ועוד: עומד אדם על המוקצה. הצריך הזמנה, והזמנה מועלת לו: ערב שבת בשביעית. שאין מעשר נוהג בה ואין מחוסר אלא הזמנה. והוא הדין במעושר ובשאר שני השבוע. אלא אורחא דמלתא נקט, דסתם מוקצה לאו מעושר הוא, דגרוגרות וצימוקים הן סתם מוקצה, ואין רגילין לעשר קודם גמר מלאכה: מכאן אני נוטל למחר. וסגי בהכי: עד שירשום. בסימן, דאין ברירה והלכה כחכמים:
גמרא ביצה דף לב ע"א
וְאֵין עוֹשִׂין פֶּחָמִים פְּשִׁיטָא לְמַאי חָזֵי תָּנֵי רִבִּי חִיָּיא לֹא נִצְרָכָה אֶלָּא לְמוֹסְרָן לְאוּלַיְירִין לְבוֹ בַּיּוֹם. וּבוֹ בַּיּוֹם מִי שָׁרֵי כִּדְאָמַר רָבָא לְהַזִּיעַ וְקוֹדֶם גְּזֵרָה הָכָא נָמֵי לְהַזִּיעַ וְקוֹדֶם גְּזֵרָה. וְאֵין חוֹתְכִין אֶת הַפְּתִילָה לִשְׁנַיִם. מַאי שְׁנָא בְּסַכִּין דְּלָא דְּקָמְתַקֵּן מָנָא בָּאוּר נָמֵי קָא מְתַקֵּן מָנָא תָּנֵי רִבִּי חִיָּיא חוֹתְכָהּ בָּאוּר בְּפִי שְׁתֵּי נֵרוֹת. אָמַר רַב נָתָן בַּר אַבָּא אָמַר רַב: מוֹחֲטִין אֶת הַפְּתִילָה בְּיוֹם טוֹב. מַאי מוֹחֲטִין? אָמַר רַב חֲנִינָא בַּר שְׁלֶמְיָה מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב לְעִדּוּיֵי חוּשְׁכָא. תָּנֵי בַּר קַפָּרָא: שִׁשָּׁה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בַּפְּתִילָה שְׁלשָׁה לְהַחְמִיר וּשְׁלשָׁה לְהָקֵל. לְהַחְמִיר אֵין גּוֹדְלִין אוֹתָהּ לְכַתְּחִלָּה בְּיוֹם טוֹב. וְאֵין מְהַבְהֲבִין אוֹתָהּ בָּאוּר וְאֵין חוֹתְכִין אוֹתָהּ לִשְׁנַיִם. לְהָקֵל מְמַעֲכָהּ בְּיַד וְשׁוֹרָהּ בְּשֶׁמֶן וְחוֹתְכָהּ בָּאוּר בְּפִי שְׁתֵּי נֵרוֹת. וְאָמַר רַב נָתָן בַּר אַבָּא, אָמַר רַב: עֲתִירֵי בָּבֶל יוֹרְדֵי גֵּיהִנָּם הֵם כִּי הָא דְּשַׁבְּתָאי בַּר מְרִינוּס אִקְלַע לְבָבֶל בָּעָא מִינַיְיהוּ עִסְקָא וְלָא יַהֲבוּ לֵהּ מְזוֹנֵי מֵיזָן נָמֵי לָא זַיְינוּהוּ. אָמַר הָנֵי מֵעֵרֶב רַב קָא אָתוּ דִּכְתִיב (דברים ג) וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ. כָּל הַמְרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא מִזַּרְעוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ מְרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת בְּיָדוּעַ שֶׁאֵינוֹ מִזַּרְעוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. וְאָמַר רַב נָתָן בַּר אַבָּא, אָמַר רַב: כָּל הַמְצַפֶּה עַל שֻׁלְחַן אֲחֵרִים עוֹלָם חָשַׁךְ בַּעֲדוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (איוב טו) נוֹדֵד הוּא לַלֶּחֶם אַיֵּה יָדַע כִּי נָכוֹן בְּיָדוֹ יוֹם חשֶךְ. רַב חַסְדָּא אָמַר: אַף חַיָּיו אֵינָם חַיִּים. תָּנוּ רַבָּנָן: שְׁלשָׁה חַיֵּיהֶם אֵינָם חַיִּים וְאֵלּוּ הֵן: הַמְצַפֶּה לְשֻׁלְחַן חֲבֵרוֹ וּמִי שֶׁאִשְׁתּוֹ מוֹשֶׁלֶת עָלָיו וּמִי שֶׁיִּסּוּרִין מוֹשְׁלִין בְּגוּפוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף מִי שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא חָלוּק אֶחָד. וְתַנָּא קַמָּא אֶפְשָׁר דִּמְעַיֵּין בְּמָאנֵיהּ:
רש"י לאוליירין. מחמי חמין ומרחצאו' ואף על גב דלצורך יום טוב הן עושין: מי שרו. להחם והלא גזרו על הרחיצה במסכת שבת ואפילו הוחמו מבעוד יום וכ"ש להחם חמין לא הותר מעולם: להזיע. מכניס הפחמים לתוכו ובני אדם נכנסין ומזיעין וקודם שגזרו על הזיעה נשנית משנה זו: דקמתקן מנא. אחת היתה ועושה אותה שתים: בפי שתי נרות. נותן שני ראשיה בתוך שני נרות אם צריך להדליקן כאחת ומדליק באמצע דלא מוכח דלתקוני מנא מכוין אלא להדלקה בעלמא: לעדויי חושכא. כשהיא נעשית בראשה פחם מעבירה: לעדויי. להסיר: חושכא. פחם המחשיך אורה: נאמרו בפתילה. ביום טוב: ממעכה ביד. תקון כלאחר יד הוא: יורדי גהינם הן. שאינן מרחמין לעשות צדקה: עסק. סחורה להשתכר למחצית שכר: מזוני. שאל להם מזונו' מיזן נמי לא זינוהו: ונתן לך רחמי'. שתרחם על הבריות: כאשר נשבע לאבותיך. מי שיש לו רחמים הוא מזרעו של אבות: בעדו. כנגדו כמו סכת בעדו כלומר חשך פרוס לפניו הכל עליו נחשך: נכון בידו. מזומן אצלו: מי שאין לו אלא חלוק אחד. אין יכול לכבסו וכנים מצערים אותו: דמעיין במאניה. מפלא את כליו מן הכנים:
זוהר ויקרא דף ריח ע"ב
זַכָּאָה חוּלָקְהוֹן דְּצַדִּיקַיָּא דְּיַדְּעִין לְכַוְּנָא רְעוּתָא לְקָמֵּי מָארֵיהוֹן וְיַדְּעִין לְתַקְּנָא עָלְמָא בְּהַאי יוֹמָא בְּקַל שׁוֹפָרָא וְעַל דָּא כְּתִיב (תהלים פ"ט) אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה יוֹדְעֵי וְלָא תּוֹקְעֵי בְּהַאי יוֹמָא בָּעוּ עַמָּא לְאִסְתַּכָּלָא בְּבַר נַשׁ שְׁלִים מִכֹּלָּא דְּיָדַע אָרְחוֹי דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא דְּיָדַע בִּיקָרָא דְּמַלְכָּא דְּיִבְעֵי עֲלַיְהוּ בָּעוּתָא בְּהַאי יוֹמָא וּלְזַמְּנָא קַל שׁוֹפָרָא בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין בְּכַוָּנָא דְּלִבָּא בְּחָכְמָתָא בִּרְעוּתָא בִּשְׁלִימוּ בְּגִין דְּיִסְתַּלַּק דִּינָא עַל יְדוֹי מִן עָלְמָא וַוי לְאִנּוּן דִּשְׁלִיחָא דִּלְהוֹן לָא אִשְׁתַּכַּח כִּדְקָא יָאוּת דְּהָא חוֹבֵי עָלְמָא (נ"א עַמָא) אַתְיָן לְאַדְכָּרָא בְּגִנֵּיהּ הֲדָא הוּא דִּכְתִיב אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא דְּהוּא שְׁלִיחָא דְּכָל יִשְׂרָאֵל לְאַשְׁמַת הָעָם הוּא בְּגִין דְּדִינָא שַׁרְיָא עֲלַיְהוּ וְכַד שְׁלִיחָא הוּא זַכָּאָה כִּדְקָא יָאוּת זַכָּאִין אִנּוּן עַמָּא דְּכָל דִּינִין מִסְתַּלְּקִין מִנַּיְהוּ עַל יְדֵיהּ כָּל שֶׁכֵּן כַּהֲנָא דַּעֲלֵיהּ מִתְבָּרְכָאן עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר וְעַל דָּא כֹּהֵן וְלֵוִי עַד לָא יְסַלַּק לְפוּלְחָנָא בָּדְקִין אַבַּתְרֵיהּ וְיַדְּעוּן אָרְחוֹי וְעוֹבָדוֹי וְאִי לָא לָא סָלִיק לְפוּלְחָנָא וְכֵן בְּסַנְהֶדְרִין לְמֵידָן דִּינָא וְאִי אִשְׁתַּכַּח כִּדְקָא יָאוּת יָהֲבִין עֲלֵיהּ חוּמְרָא דְּמַקְדְּשָׁא וְאִי לָא לָא סָלִיק לְפוּלְחָנָא הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (דברים לג) וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶיךָ. מִפְּנֵי מַה זָּכָה (אַהֲרֹן) לְאוּרִים וְתוּמִים וּלְמִפְלָח פּוּלְחָנָא הֱוֵי אוֹמֵר אֲשֶׁר נִסִיתוֹ וְגוֹ' הָאוֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְגוֹמֵר. וְכֵיוָן דְּאִשְׁתַּכָּחוּ בְּאִלֵּין דַּרְגִין כְּדֵין יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְגוֹמֵר. יָשִׂימוּ קְטוֹרָה וְגוֹמֵר לְשַׁכְּכָא רֻגְזָא וּלְזַמְּנָא שְׁלָמָא. וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ בְּגִין דְּיִתְבַּסְמוּן כֹּלָּא וְיִשְׁתַּכְּחוּן בִּרְכָאָן בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין כְּדֵין בָּרֵךְ יְיָ חֵילוֹ וְגוֹ':
תרגום הזוהר אַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל הַצַדִיקִים שֶׁיּוֹדְעִים לְכַוֵן רְצוֹנָם אֶל בּוֹרְאָם, וְיוֹדְעִים לְתַקֵן הָעוֹלָם בַּיּוֹם הַזֶּה בְּקוֹל הַשּׁוֹפָר, וְלָכֵן כָּתוּב (תהלים פ"ט) אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה יוֹדְעֵי וְלָא תּוֹקְעֵי. בַּיּוֹם הַזֶּה צָרִיךְ הָעוֹלָם לִרְאוֹת, שֶׁאָדָם שָׁלֵם בַּכֹּל, הַיּוֹדֵעַ דְּרָכָיו שֶׁל מֶלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, וְיוֹדֵעַ יְקָרוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ, שֶׁיִּתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶם אֶת הַתְּפִלָּה בַּיּוֹם הַזֶּה, וְשֶׁיְּזַמֵּן קוֹל שׁוֹפָר בְּכָל הָעוֹלָמוֹת בְּכַוָּנַת הַלֵּב, בְּחָכְמָה, בְּרָצוֹן, בִּשְׁלֵמוּת, כְּדֵי שֶׁיִּסְתַּלֵּק הַדִּין עַל יָדוֹ מִן הָעוֹלָם. אוֹי לָאֵלּוּ, אֲשֶׁר הַשָּׁלִיחַ שֶׁלָּהֶם לֹא נִמְצָא כָּרָאוּי, כִּי עֲוֹנוֹת הָעוֹלָם יָבֹאוּ לְהַזְכִּיר בִּשְׁבִילוֹ. זֶה שֶׁאָמַר אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא, שֶׁהוּא שָׁלִיחַ כָּל יִשְׂרָאֵל, הוּא לְאַשְׁמַת הָעָם. מִשּׁוּם שֶׁהַדִּין שׁוֹרֶה עַל הָעָם. וְכַאֲשֶׁר שָׁלִיחַ הַצִבּוּר, הוּא זַכַּאי כָּרָאוּי, אַשְׁרֵיהֶם הָעָם, שֶׁכָּל הַדִּינִים מִסְתַּלְּקִים מֵהֶם עַל יָדוֹ. וְכָל שֶׁכֵּן הַכֹּהֵן, שֶׁבִּשְׁבִילוֹ מִתְבָּרְכִים הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, וְעַל כֵּן, כֹּהֵן וְלֵוִי מִטֶּרֶם שֶׁעוֹלֶה לַעֲבוֹדָה בּוֹדְקִים אַחֲרָיו, וְרוֹאִים דְּרָכָיו וּמַעֲשָׂיו. וְאִם לֹא אֵינוֹ עוֹלֶה לַעֲבוֹדָה. וְכֵן בְּסַנְהֶדְרִין לָדוּן דִּין. וְאִם, הַכֹּהֵן אוֹ הַלֵּוִי, נִמְצָא כָּרָאוּי, נוֹתְנִים עָלָיו חֹמֶר הַמִּקְדָּשׁ, וְאִם לֹא, אֵינוֹ עוֹלֶה לַעֲבוֹדָה. זֶה שֶׁאָמַר וּלְלֵוִי אָמַר תּוּמֶיךְ וְאוּרֶיךְ לְאִישׁ חֲסִידֶךְ. מִפְּנֵי מַה זָּכָה לְאוּרִים וְתוּמִים וְלַעֲבֹד עֲבוֹדָה, הֱוֵי אוֹמֵר, אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ וְגוֹ'. הָאוֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְגוֹ', וְכֵיוָן שֶׁנִּמְצָא בְּאֵלּוּ הַמַּדְרֵגוֹת, אָז, יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךְ לְיַעֲקֹב וְגוֹ', יָשִׂימוּ קְטוֹרָה וְגוֹ', שֶׁיַּקְרִיבוּ קְטֹרֶת לְשַׁכֵּךְ הַכַּעַס וּלְזַמֵּן אֶת הַשָּׁלוֹם. וְכָלִיל עַל מִזְבָּחֶךְ, כְּדֵי שֶׁיִּתְבַּשֵׂם הַכֹּל, וְהַבְּרָכוֹת תִּמָּצֶאנָה בְּכָל הָעוֹלָמוֹת. אָז בָּרֵךְ ה' חֵילוֹ וְגוֹ'.
הלכה פסוקה
הרמב"ם הלכות ברכות פרק ה
א. שְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם שֶׁבָּאוּ מִשָּׁלשׁ חֲבוּרוֹת שֶׁל שְׁלשָׁה שְׁלשָה אֵינָן רַשָּׁאִין לֵחָלֵק. וְאִם כְּבָר זִמֵּן כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶן בַּחֲבוּרָה שֶׁלּוֹ רַשָּׁאִין לֵחָלֵק וְאֵינָן חַיָּבִין בְּזִמּוּן שֶׁכְּבָר זִמְּנוּ עֲלֵיהֶן. שְׁלשָה שֶׁיָּשְׁבוּ לֶאֱכֹל פַּת אַף עַל פִּי שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ אֵינָן רַשָּׁאִין לֵיחָלֵק: ב. שְׁתֵּי חֲבוּרוֹת שֶׁהָיוּ אוֹכְלִין בְּבַיִת אֶחָד בִּזְמַן שֶׁמִּקְּצָתָן רוֹאִין אֵלּוּ אֶת אֵלּוּ מִצְטָרְפִין לְזִמּוּן אֶחָד. וְאִם לָאו אֵלּוּ מְזַמְּנִין לְעַצְמָן וְאֵלּוּ מְזַמְּנִין לְעַצְמָן. וְאִם יֵשׁ שַׁמָּשׁ אֶחָד בֵּינֵיהֶם שֶׁהוּא הוֹלֵךְ וּמְשַׁמֵּשׁ מֵחֲבוּרָה זוֹ לַחֲבוּרָה זוֹ מִצְטָרְפִין לְזִמּוּן אֶחָד אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מִקְּצַת אֵלּוּ רוֹאִין אֶת אֵלּוּ וְהוּא שֶׁיִּשְׁמְעוּ שְׁתֵּיהֶן כָּל דִּבְרֵי הַמְבָרֵךְ בְּבֵאוּר:
מוסר
שערי תשובה דף כט עב
הַמִּתְלוֹצֵץ בִּדְבַר שְׂפָתַיִם עַל הַמַּעֲשִׂים וְהַדְּבָרִים לֹא שֶׁיָּבוֹז לָהֶם בְּלִבּוֹ אַךְ מִדֶּרֶךְ הַשְּׂמֵחִים לְלֹא דָּבָר וְחֹק הַשְּׂחוֹק וּפְעָמִים שֶׁגּוֹרֵם לָזֶה מִשְׁתֵּה הַיַּיִן וְהַשִּׁכְרוּת שֶׁנֶּאֱמַר: (משלי כ) לֵץ הַיַּיִן הוֹמֶה שֵׁכָר כָּל שׁוֹגֶה בּוֹ לֹא יֶחְכָּם. פֵּרוּשׁ לֵץ אִישׁ הַיַּיִן הוֹמֶה אִישׁ שֵׁכָר כָּל שׁוֹגֶה בּוֹ לֹא יֶחְכָּם, כְּמוֹ (תהלים קט) וַאֲנִי תְּפִלָּה. אִישׁ תְּפִלָּה. וּרְצוֹנוֹ לוֹמַר כִּי מִשְׁתֵּה הַיַּיִן גּוֹרֵם לְשָׁלשׁ דְּבָרִים רָעִים, הָאֶחָד לִהְיוֹת אִישׁ מִתְלוֹצֵץ וְהַשֵּׁנִי לִהְיוֹת הוֹמֶה וּבַעַל דְּבָרִים. וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: כָּל הַמַּרְבֶּה דְּבָרִים מֵבִיא לִידֵי חֵטְא. וְנֶאֱמַר (קהלת ה) וְקוֹל כְּסִיל בְּרֹב דְּבָרִים. וְהַשְּׁלִישִׁי כָּל שׁוֹגֶה בּוֹ לֹא יֶחְכָּם. וְדַע כִּי לֹא יִהְיֶה מִנְהַג הַלֵּיצָנוּת קָבוּעַ בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם עַד שֶׁהוּא פּוֹרֵק עֹל שָׁמַיִם מֵעָלָיו. עַל כֵּן יֵעָנֵשׁ לָתֵת עָלָיו עֹל הַיִּסּוּרִין מִדָּה כְּנֶגֶד מִידָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כח) וְעַתָּה אַל תִּתְלוֹצְצוּ פֶּן יֶחֶזְקוּ מוֹסְרֵיכֶם. וְהַחֲכָמִים הָיוּ מַזְהִירִים לְתַלְמִידֵיהם שֶׁלֹּא לְהִתְלוֹצֵץ גַּם עַל דֶּרֶךְ מִקְרֶה וַעֲרַאי וְעַל הַחֵלֶק הַזֶּה הֻצְרְכוּ לְהַזְהִיר כִּי רַבִּים יִכָּשְׁלוּ בּוֹ עַל דֶּרֶךְ מִקְרֶה: