אור ברסלב

חק לישראל - בראשית

פרשת מקץ

פרשת וישב

מקץ יום ראשון

תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו"ד דשם ב"ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:

מא (א) וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר: וַהֲוָה מִסּוֹף תַּרְתֵּין שְׁנִין וּפַרְעֹה חָלֵם וְהָא קָאֵם עַל נַהֲרָא:

רש"י ויהי מקץ. כתרגומו מסוף, וכל לשון קץ סוף הוא: על היאר. כל שאר נהרות אינם קרויין יאורים חוץ מנילוס, מפני שכל הארץ עשוים יאורים יאורים בידי אדם ונילוס עולה בתוכם ומשקה אותם, לפי שאין גשמים יורדין במצרים תדיר כשאר ארצות:

(ב) וְהִנֵּה מִן הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת יְפוֹת מַרְאֶה וּבְרִיאֹת בָּשָׂר וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ: וְהָא מִן נַהֲרָא סָלְקָן שְׁבַע תּוֹרָן שַׁפִּירָן לְמֶחֱזֵי וּפַטִּימָן בְּשָׂר וְרָעְיָן בְּאַחְוָה:

רש"י יפות מראה. סימן הוא לימי שובע, שהבריות נראות יפות זו לזו, שאין עין בריה צרה בחברתה: באחו. באגם, מריש"ק בלע"ז , כמו (איוב ח יא) ישגא אחו:

(ג) וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן מִן הַיְאֹר רָעוֹת מַרְאֶה וְדַקּוֹת בָּשָׂר וַתַּעֲמֹדְנָה אֵצֶל הַפָּרוֹת עַל שְׂפַת הַיְאֹר: וְהָא שְׁבַע תּוֹרָן אָחֳרָנְיָן סָלְקָן בַּתְרֵיהוֹן מִן נַהֲרָא בִּישָׁן לְמֶחֱזֵי וַחֲסִירַן בְּשָׂר וְקָמָן לְקִבְלֵיהוֹן דְּתוֹרָן עַל כֵּיף נַהֲרָא:

רש"י ודקות בשר. טינבי"ש בלע"ז , לשון דק:

(ד) וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת רָעוֹת הַמַּרְאֶה וְדַקֹּת הַבָּשָׂר אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת יְפֹת הַמַּרְאֶה וְהַבְּרִיאֹת וַיִּיקַץ פַּרְעֹה: וַאֲכָלַן תּוֹרְתָּא בִּישָׁן לְמֶחֱזֵי וַחֲסִירַן בְּשַׂר יָת שְׁבַע תּוֹרְתָּא שַׁפִּירָן לְמֶחֱזֵי וּפַטִּימָתָא וְאִתְּעַר פַּרְעֹה:

רש"י ותאכלנה. סימן שתהא כל שמחת השובע נשכחת בימי הרעב:

(ה) וַיִּישָׁן וַיַּחֲלֹם שֵׁנִית וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים עֹלוֹת בְּקָנֶה אֶחָד בְּרִיאוֹת וְטֹבוֹת: וּדְמוּךְ וַחֲלַם תִּנְיָנוּת וְהָא שְׁבַע שֻׁבְּלַיָּא סָלְקָן בְּקַנְיָא חַד פַּטִּימָן וְטָבָן:

רש"י בקנה אחד. טודי"ל בלע"ז : בריאות. שייני"ש בלע"ז :

(ו) וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים דַּקּוֹת וּשְׁדוּפֹת קָדִים צֹמְחוֹת אַחֲרֵיהֶן: וְהָא שְׁבַע שֻׁבְּלַיָּא לָקְיָן וּשְׁקִיפָן קִדּוּם צָמְחָן בַּ:תרֵיהוֹן:

רש"י ושדופת. השלידי"ש בלע"ז ושקיפן קדום, חבוטות לשון משקוף החבוט תמיד על ידי הדלת המכה עליו: קדים. רוח מזרחית שקורין ביש"א :

נביאים - מלכים א - פרק ג

(טו) וַיִּקַץ שְׁלֹמֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם וַיָּבוֹא יְרוּשָׁלִַם וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי אֲרוֹן בְּרִית אֲדֹנָי וַיַּעַל עֹלוֹת וַיַּעַשׂ שְׁלָמִים וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה לְכָל עֲבָדָיו: וְאִתְעַר שְׁלֹמֹה וְהָא חֶלְמָא וַאֲתָא לִירוּשְׁלֵם וְקָם קֳדָם אֲרוֹנָא דַּיְיָ וְאַסֵּיק עֲלָוָון וּנְכִיס נִכְסַת קוּדְשִׁין וַעֲבַד מִשְׁתְּיָא לְכָל עַבְדּוֹהִי:

רש"י ויקץ שלמה והנה חלום . והנה הבין שחלומו אמת , שומע עוף מצפצף ומבין לשונו , כלב נובח ומבין לשונו ( שיר השירים רבה א א ) : ויעש משתה . משמחת לבו , שהבין שחלומו אמת :

(טז) אָז תָּבֹאנָה שְׁתַּיִם נָשִׁים זֹנוֹת אֶל הַמֶּלֶךְ וַתַּעֲמֹדְנָה לְפָנָיו: בְּכֵן אֲתַאָה תַּרְתֵּין נְשִׁין פּוּנְדְּקַן לְמִידַן קֳדָם מַלְכָּא וְקָמָא קֳדָמוֹהִי: (יז) וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הָאַחַת בִּי אֲדֹנִי אֲנִי וְהָאִשָּׁה הַזֹּאת יֹשְׁבֹת בְּבַיִת אֶחָד וָאֵלֵד עִמָּהּ בַּבָּיִת: וַאֲמָרַת אִתְּתָא חֲדָא בְּבָעוּ רִבּוֹנִי אֲנָא וְאִתְּתָא הֲדָא יַתְבָן בְּבֵיתָא חֲדָא וִילֵידִית עִמָּהּ בְּבֵיתָא: (יח) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לְלִדְתִּי וַתֵּלֶד גַּם הָאִשָּׁה הַזֹּאת וַאֲנַחְנוּ יַחְדָּו אֵין זָר אִתָּנוּ בַּבַּיִת זוּלָתִי שְׁתַּיִם אֲנַחְנוּ בַּבָּיִת: וַהֲוָה בְיוֹמָא תְלִיתָאָה לְמֵילְדִי וִילֵידַת אַף אִתְּתָא הָדָא וַאֲנַחְנָא כַּחֲדָּא זַכָּאִין לֵית נוּכְרָא עִמָּנָא בְּבֵיתָא אֱלָהֵין תַּרְתֵּין אֲנַחְנָא בְּבֵיתָא: (יט) וַיָּמָת בֶּן הָאִשָּׁה הַזֹּאת לָיְלָה אֲשֶׁר שָׁכְבָה עָלָיו: וּמִית בַּר אִתְּתָא הָדָא בְּלֵילְיָא דִּשְׁכִיבַת עֲלוֹהִי: (כ) וַתָּקָם בְּתוֹךְ הַלַּיְלָה וַתִּקַּח אֶת בְּנִי מֵאֶצְלִי וַאֲמָתְךָ יְשֵׁנָה וַתַּשְׁכִּיבֵהוּ בְּחֵיקָהּ וְאֶת בְּנָהּ הַמֵּת הִשְׁכִּיבָה בְחֵיקִי: וְקָמַת בְּגוֹ לֵיְלָיא וּנְסִיבַת יַת בְּרִי מִלְּוָתִי וְאַמְתָךְ דְּמָכָא וְאַשְׁכִּיבְתֵּיה לְוָתָהּ וְיַת בְּרָהּ מִיתָא אַשְׁכֵּיבַת לְוָתִי:

כתובים - משלי - פרק ח

(לג) שִׁמְעוּ מוּסָר וַחֲכָמוּ וְאַל תִּפְרָעוּ: שְׁמַעוּ מַרְדּוּתָא וְאִתְחַכְּמוּ וְלָא תָרְשׁוּן:

רש"י ואל תפרעו . ואל תבטלו מוסרי :

(לד) אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ לִי לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם לִשְׁמֹר מְזוּזֹת פְּתָחָי: טוּבוֹי לְבַר נָשָׁא דְשָׁמֵעַ לִי וְנִשְׁקוֹד עַל אִסְקוּפָתִי בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא לְמִנְטַר סִפֵּי דְתַרְעָא:

רש"י לשקוד . לשמור : על דלתותי . להכנס ראשון לבית המדרש ולבית הכנסת ולצאת אחרון :

(לה) כִּי מֹצְאִי (מצאי) מָצָא חַיִּים וַיָּפֶק רָצוֹן מֵיְהוָה: מְטוּל מַן דְּמַשְׁכַּח לִי מַשְׁכַּח חַיֵּי וְתֶהֱוֵי לֵיהּ רְעוּתָא מִן קֳדָם אֱלָהָא: (לו) וְחֹטְאִי חֹמֵס נַפְשׁוֹ כָּל מְשַׂנְאַי אָהֲבוּ מָוֶת: וּמַן דְּחָטֵי עֲלַי מְחַבֵּל נַפְשֵׁיהּ וְכוּלְהוֹן שָּׂנְאַי רָחֲמֵי לְמוֹתָא: ט (א) חָכְמוֹת בָּנְתָה בֵיתָהּ חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה: חָכְמְתָא בְּנָת בֵּיתָהּ וְעַתְּדַת בֵּיהּ שַׁבְעָא עַמּוּדִין:

רש"י חכמות בנתה ביתה . בחכמה בנה הקב"ה את העולם : חצבה עמודיה שבעה . שבעת ימי בראשית , ד"א ז' ספרים שיש בתורה ויהי בנסוע הארון ספר לעצמו במסכת שבת :

(ב) טָבְחָה טִבְחָהּ מָסְכָה יֵינָהּ אַף עָרְכָה שֻׁלְחָנָהּ: וּנְכַסַת נִכְסָתָא וּמְזַגַת חַמְרָהּ וְסַדְּרַת פָּתוֹרְתָהּ:

רש"י טבחה טבחה מסכה יינה . מזגם במים כמו יין חזק שאינו ראוי לשתות חי : אף ערכה שלחנה . כל יצירת לח ויבש :

משנה פאה פרק א

א. אֵלוּ דְבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שִׁעוּר. הַפֵּאָה, וְהַבִּכּוּרִים, וְהָרֵאָיוֹן, וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וְתַלְמוּד תּוֹרָה. אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא. כִּבּוּד אָב וָאֵם, וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וַהֲבָאַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם:

ברטנורה (א) אלו דברים שאין להם שיעור. מדאורייתא, אבל מדרבנן יש להם שיעור, דהא תנן בסיפא אין פוחתין לפאה מששים: הפאה. שאדם חייב להניח בסוף שדהו לעניים כדכתיב (ויקרא כג) לא תכלה פאת שדך בקצרך: והבכורים. דכתיב (שמות כג) ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך, ולא נתנה תורה בהם שעור: והראיון. שחייב אדם להיראות בעזרה בשלש רגלים, דכתיב (שם) שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך. וזאת הראיה אין לה שיעור, דכל אימת דבעי, עייל ומתחזי ונפיק. פירוש אחר, עולות ראיה ושלמי חגיגה שחייב להביא כדכתיב (שם) ולא יראו פני ריקם, אין לה שיעור מדאורייתא, דכתיב (דברים טז) איש כמתנת ידו, אלא שחכמים נתנו בה שיעור העולה מעה כסף, וחגיגה שתי כסף: וגמילות חסדים. דבגופו, כגון בקור חולים, ולקבור מתים וכיוצא בהן. אבל גמילות חסדים דבממונו, כגון פדיון שבויים, ולהלביש ערומים, ולהאכיל את הרעבים וכיוצא בהן, יש להן שיעור, שיתן בכל פעם שתבא מצוה כזו לידו, חמישית מן הריוח שבנכסיו ותו לא מחייב, דהכי אמרינן, המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, הלכך מבעי ליה לאינש לאפרושי חמישית הריוח בכל עת, כדי שיהא מצוי כל זמן שיבא גמילות חסד לידו שיקיימו, ובהכי נפיק ידי חובתו: ותלמוד תורה. אין לה שיעור, דכתיב (יהושע א) והגית בו יומם ולילה: ותלמוד תורה כנגד כולם. שקול כנגד כולם:

ב. אֵין פּוֹחֲתִין לַפֵּאָה מִשִּׁשִּׁים, וְאַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ אֵין לַפֵּאָה שִׁעוּר. הַכֹּל לְפִי גֹדֶל הַשָּׂדֶה, וּלְפִי רֹב הָעֲנִיִּים, וּלְפִי רֹב הָעֲנָוָה:

ברטנורה (ב) אין פוחתין לפאה מששים. מדרבנן: אף על פי שאמרו אין לפאה שיעור. מדאורייתא כדאמרן: הכל לפי גודל השדה. אם שדהו גדולה ועניים מועטים, נותן ומוסיף על ששים לפי גודל שדהו. ואם שדהו קטנה ועניים מרובים, מוסיף על ששים לפי רוב העניים: ולפי הענוה. אית דגרסי ענוה בוי"ו, כלומר לפי רוב ענותו ירבה לעניים, לשון וענותך תרבני (תהלים יח). ורמב"ם פירש לשון עניה, כלומר מה שתענה הארץ. ואית דגרסי ענבה בבי"ת, ופירושו גודל הגרגרים וקטנן, שאם היו השבלים של שדה במקום אחד מלאות וטובות, ובמקום אחר צנומות דקות, לא יניח הפאה כולה מן הרעות, אלא ישער ששים לרע וליפה:

ג. נוֹתְנִין פֵּאָה מִתְּחִלַּת הַשָּׂדֶה וּמֵאֶמְצָעָהּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, וּבִלְבַד שֶׁיִּתֵּן בַּסוֹף כַּשִּׁעוּר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם שִׁיֵּר קֶלַח אֶחָד, סוֹמֵךְ לוֹ מִשּׁוּם פֵּאָה וְאִם לָאו, אֵינוֹ נוֹתֵן אֶלָּא מִשּׁוּם הֶפְקֵר:

ברטנורה (ג) מתחלת השדה ומאמצעה. ואין צריך להניח פאה בסוף שדה, דכתיב (ויקרא יט) לא תכלה פאת שדך לקצור, אמרה תורה תן פאה, ואף על פי שיש לך עדיין קמה לקצור: ובלבד שיתן בסוף כשיעור. אף על גב דרבי קרא בתחלה ובאמצע שיש תורת פאה למה שנתן, מכל מקום לא מפטר אלא אם כן נותן בסוף השדה תשלום שיעור אחד מששים עם מה שנתן באמצע ובתחלה, כן מוכח בירושלמי. ורמב"ם פירש, ובלבד שיתן בסוף כשיעור פאה הצריכה לכל השדה, שצריך שיניח בסוף השדה אחד מששים חוץ ממה שהניח בתחלה ובאמצע: אם שייר קלח אחד. בסוף השדה והניח אותו לפאה, סומך עליו. וכל מה שהניח באמצע ובתחלה, תורת פאה עליה: ואם לאו. שלא הניח אפילו קלח אחד בסוף השדה לפאה, הרי מה שהניח באמצע ובתחלה, אינה חשובה פאה אלא דין הפקר יש לה ופליג אדרבי שמעון דאמר דמכל מקום היא חשובה פאה אלא דלא מפטר בעל השדה בהכי. והלכה כרבי שמעון:

ד. כְּלָל אָמְרוּ בַּפֵּאָה. כָּל שֶׁהוּא אֹכֶל, וְנִשְׁמָר, וְגִדּוּלָיו מִן הָאָרֶץ, וּלְקִיטָתוֹ כְאַחַת, וּמַכְנִיסוֹ לְקִיּוּם, חַיָּב בַּפֵּאָה. וְהַתְּבוּאָה וְהַקִּטְנִיּוֹת בַּכְּלָל הַזֶּה:

ברטנורה (ד) כל דבר שהוא אוכל. למעוטי ספיחי סטיס, שאף על פי שהן אוכל על ידי הדחק, לאו אוכל מקרי ואין חייבין בפאה, דכתיב (ויקרא יט) ובקצרכם, ואין קצירה אלא בדבר הראוי לאכילה: ונשמר. למעוטי הפקר שאין לו שומרים שאינו חייב בפאה, דכתיב (שם) לעני ולגר תעזוב אותם, פרט להפקר, שכבר נעזב: וגידוליו מן הארץ. למעוטי כמהין ופטריות שאין להם שורש בארץ וגידוליהם מן האויר שאין חייבין בפאה, דכתיב (שם) קציר ארצכם: ולקיטתו כאחד. למעוטי תאנה וכיוצא בה מן האילנות שנלקטים הפירות שמתבשלים בהם ראשון ראשון, דכתיב (שם) קציר, משמע דבר הנקצר הרבה ביחד: ומכניסו לקיום. למעוטי ירק, שאינו מתקיים אלא מתעפש מיד, דכתיב (שם כג) פאת שדך בקצרך, ואין הירק נקצר: והתבואה והקטניות. תבואה מחמשת המינים חטה ושעורה וכוסמת שבולת שועל ושיפון. קטניות פולין ואפונין ועדשים ודומיהן: בכלל הזה. להתחייב בפאה כשיושלמו בהם כל התנאים הללו:

ה. וּבָאִילָן, הָאוֹג וְהֶחָרוּבִין וְאֶגוֹזִים וְהַשְּׁקֵדִים וְהַגְּפָנִים וְהָרִמּוֹנִים וְהַזֵּיתִים וְהַתְּמָרִים, חַיָּבִין בַּפֵּאָה:

ברטנורה (ה) האוג. אילן שהפרי שלו אדום וקורין לו בלע"ז קורנ"י אולי"ם. ורמב"ם פירש שהוא צמח שמעבדים בו העורות וקורין לו בערבי סימא"ק, והאשכולות שלו ראויים לאכילה. ולאו דוקא אלו שמנה התנא חייבים בפאה ולא מיני אילנות אחרים, אלא אלו ודומיהן קאמר:

ו. לְעוֹלָם הוּא נוֹתֵן מִשּׁוּם פֵּאָה וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת, עַד שֶׁיְּמָרֵחַ. וְנוֹתֵן מִשּׁוּם הֶפְקֵר וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת, עַד שֶׁיְּמָרֵחַ. וּמַאֲכִיל לַבְּהֵמָה וְלַחַיָּה וְלָעוֹפוֹת וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת, עַד שֶׁיְּמָרֵחַ. וְנוֹטֵל מִן הַגֹּרֶן וְזוֹרֵעַ וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת, עַד שֶׁיְּמָרֵחַ, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. כֹּהֵן וְלֵוִי שֶׁלָּקְחוּ אֶת הַגֹּרֶן, הַמַּעַשְׂרוֹת שֶׁלָּהֶם, עַד שֶׁיְּמָרֵחַ. הַמַּקְדִּישׁ וּפוֹדֶה, חַיָּב בְּמַעַשְׂרוֹת, עַד שֶׁיְּמָרַח הַגִּזְבָּר:

ברטנורה (ו) לעולם הוא נותן משום פאה. מי שלא הניח פאה בשדה במחובר, חייב להפריש מן התלוש. והפאה שמפריש מן התלוש ונותן לעניים, פטורה מן המעשרות: עד שימרח. שיעשה כרי וצבור של תבואה. אבל אם בא להפריש פאה אחר המרוח, צריך שיפריש התרומה והמעשרות תחלה, ואחר כך יטול הפאה, שאין פטור מן המעשרות אלא הפאה הנטלת קודם המרוח: ונותן משום הפקר ופטור מן המעשרות. (משום הפקר). המפקיר תבואתו ובא אחד וזכה בה, אין הזוכה בה חייב במעשרות, דכתיב (דברים יד) ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך, יצא הפקר שידך וידו שוין. אבל המפקיר תבואתו לאחר המרוח, אין ההפקר ההוא פוטר מן המעשר: ומאכיל לבהמה וכו'. ואפילו הוא עצמו מותר לאכול אכילת עראי קודם מרוח. אבל הבהמה אוכלת אפילו אכילת קבע: ונוטל מן הגורן וזורע וכו'. דמן התורה הזורע פטור מן המעשר אפילו לאחר מרוח, דכתיב (שם) עשר תעשר ואכלת, וזורע לא קרינן ביה ואכלת, מיהו מדרבנן חייב, סבירא ליה לרבי עקיבא דקודם מרוח פטור מן המעשר אפילו מדרבנן. ואין הלכה כרבי עקיבא: שלקחו את הגורן. שקנו תבואה מן הגורן. וקנסו חכמים שיהיו חייבים להפריש תרומות ומעשרות ולתת אותם לכהנים ולוים אחרים, כדי שלא יהיו קופצים לקנות תבואה או יין לגתות ולגרנות, ואם קנו קודם מרוח שעדיין לא הוקבעה תבואה זו למעשר, המעשרות שלהם: המקדיש ופודה. המקדיש גרנו ופדאו מיד הגזבר והוא גדיש או קמה שלא הוקבע למעשר כשהיה ביד ההקדש, חייב הפודה להוציא ממנו המעשרות. אבל אם נתמרח הגורן ביד הגזבר, הואיל ובשעה שהיה ראוי שיוקבע למעשר דהיינו בזמן המרוח היתה ביד הקדש, אין הפודה חייב להוציא ממנו מעשרות, שההקדש פטור מן המעשרות:

גמרא ברכות דף ה' ע"א

אָמַר רִבִּי יִצְחָק כָּל הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע עַל מִטָּתוֹ כְּאִלוּ אוֹחֵז חֶרֶב שֶׁל שְׁתֵּי פֵיוֹת בְּיָדוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קמ"ט) רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם. מָאי מַשְׁמַע אָמַר מַר זוּטְרָא וְאִי תֵימָא רַב אָשִׁי מֵרֵישָׁא דְעִנְיָנָא דִּכְתִיב (שם) יַעְלְזוּ חֲסִידִים בְּכָבוֹד יְרַנְּנוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם. וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם. וְאָמַר רִבִּי יִצְחָק כָּל הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע עַל מִטָּתוֹ מַזִּיקִין בְּדִילִין הֵימֶנּוּ שֶׁנֶּאֱמַר (איוב ה') וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף וְאֵין עוּף אֶלָּא תוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כ"ג) הֲתָעִיף עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵינֶנּוּ. וְאֵין רֶשֶׁף אֶלָּא מַזִּיקִין שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ל"ב) מְזֵי רָעָב וּלְחוּמֵי רֶשֶׁף וְקֶטֶב מְרִירִי. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה יְסוּרִין בְּדִילִין הֵימֶנּוּ שֶׁנֶּאֱמַר וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף וְאֵין עוּף אֶלָּא תוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר הֲתָעִיף עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵינֶנּוּ. וְאֵין רֶשֶׁף אֶלָּא יִסּוּרִין שֶׁנֶּאֱמַר מְזֵי רָעָב וּלְחוּמֵי רֶשֶׁף. אָמַר לֵיהּ רִבִּי יוֹחָנָן הָא אֲפִילוּ תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן יוֹדְעִין אוֹתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ט"ו) וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רוֹפְאֶךָ. אֶלָּא כָּל שֶׁאֶפְשַׁר לוֹ לַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה וְאֵינוֹ עוֹסֵק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא עָלָיו יִסּוּרִין מְכוּעָרִין וְעוֹכְרִין אוֹתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ל"ט) נֶאֱלַמְתִּי דוּמִיָּה הֶחֱשֵׁיתִי מִטּוֹב וּכְאֵבִי נֶעְכָּר וְאֵין טוֹב אֶלָּא תוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ד') כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזוֹבוּ. אָמַר רִבִּי זֵירָא וְאִי תֵימָא רִבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפָּא בֹּא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וָדָם. מִדַּת בָּשָׂר וָדָם אָדָם מוֹכֵר חֵפֶץ לַחֲבֵירוֹ מוֹכֵר עָצֵב וְלוֹקֵחַ שָׂמֵחַ. אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן נָתַן לָהֶם תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל וְשָׂמֵחַ שֶׁנֶּאֱמַר כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזוֹבוּ:

רש"י כאלו אוחז חרב של שתי פיות בידו. להרוג את המזיקין: מאי משמע. דבק"ש: ובני רשף יגביהו עוף. העוף מסתלקת ממך: התעיף עיניך בו. אם תכשל וסגרת עיניך בתורה היא משתכחת ממך: ולחומי רשף. כתיב בין רעב למזיקין נדרש לפניו ולאחריו יסורין ומזיקין: קטב מרירי. זה שד הצהרים במסכת פסחים: אפילו תינוקות של בית רבן יודעין. שתורה מגינה שלמדין מספר החומש אם שמוע תשמע כל המחלה אשר שמתי וגו' ואפי' הקטנים שלא הגיעו עדיין לספר איוב כבר למדו: החשיתי מטוב. מן התורה: וכאבי נעכר. מכה עכורה: המוכר עצב. שפירש הימנו דבר חשוב כזה ומתוך דחקו מכרו: ושמח. שהרי הקב"ה מזהירה מלעזוב אותה ומשבח' לפניהם בלקח טוב אחר שנתנה להם:

זוהר מקץ דף קצ"ד ע"ב

וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף וַיְּרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר וְגוֹ' רַבִּי אַבָּא פָּתַח וְאָמַר (תהלים קמ"ז) רוֹצֶה יְיָ אֶת יְרֵאָיו אֶת הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ, כַּמָּה קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרָעֵי בְּהוּ בְּצַדִּיקַיָּא בְּגִין דְּצַדִּיקַיָּא אִנּוּן עָבְדִין (שְׁלָמָא וְעָבְדֵי) שְׁלָמָא לְעֵילָא וְעָבְדֵי שְׁלָמָא לְתַתָּא וְאָעֲלִין כַּלָּה בְּבַעֲלָהּ, וּבְגִין כָּךְ קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרְעִי בְּהוּ בְּאִנוּן דְּדָחֲלִין לֵיהּ וְעָבְדִין רְעוּתֵיהּ, לַמְּיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ מַאן אִנּוּן מְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ הֲוֵי אֵימָא אִנּוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְתָא בְּלֵילְיָא וְאִשְׁתַּתָּפוּ בַּהֲדֵי שְׁכִינְתָּא, וְכַד אָתֵי צַפְרָא אִנּוּן מְחַכָּאָן לְחַסְדּוֹ וְהָא אוֹקְמוּהָ, בְּזִמְנָא דְּבַר נַשׁ אִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְתָא בְּלֵילְיָא חוּטָא דְּחֶסֶד אִתְמַשִּׁיךְ עֲלֵיהּ בִּימָמָא כְּדִכְתִיב (שם מ"ב) יוֹמָם יְצַוֶּה יְיָ חַסְדּוֹ וּבַלַּיְלָה שִׁירֹה עִמִּי, מַאי טַעֲמָא יוֹמָם יְצַוֶּה יְיָ חַסְדּוֹ מִשּׁוּם דְּבַלַּיְלָה שִׁירֹה עִמִּי וּבְגִין כָּךְ רוֹצֶה יְיָ אֶת יְרֵאָיו כְּתִיב וְלֹא בִּירֵאָיו כְּמַאן דְּרָעֵי בִּרְעוּתֵיהּ לְאָחֳרָא וְאִתְרַעֵי לֵיהּ לְאִתְפַּיָּסָא בַּהֲדֵיהּ וּבְגִין כָּךְ רוֹצֶה יְיָ את יְרֵאָיו וְלֹא בִּירֵאָיו, כְּגַוְנָא דָּא יוֹסֵף הַוָּה עָצִיב בַּעֲצִיבוּ דְּרוּחָא בַּעֲצִיבוּ דְּלִבָּא דַּהֲוָה אָסִיר תַּמָּן כֵּיוָן דְּשָׁדַר פַּרְעֹה בְּגִנֵּיהּ מַה כְּתִיב וַיְּרִיצוּהוּ אִתְפַּיְּסוּ לֵיהּ וְאַהֲדְרוּ לֵיהּ מִלִּין דְּחֶדְוָה מִלִּין לְמֶחֱדֵי לִבָּא בְּגִין דַּהֲוָה עָצִיב מִן בִּירָא, תָּא חֲזֵי בְּקַדְּמִיתָא נָפַל בְּבִירָא אִסְתַּלַּק לְבָתַר, רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר עַד לָא אֵירַע לְיוֹסֵף הַהוּא עוֹבָדָא לָא אִקְּרֵי צַדִּיק כֵּיוָן דְּנָטַר הַהוּא בְּרִית קַיָּמָא אִקְּרֵי צַדִּיק וְהַהוּא דַּרְגָא דִּבְרִית קַדִּישָׁא אִתְעַטַּר בַּהֲדֵיהּ וּמַאי דַּהֲוָה (עָבִיד) בַּבּוֹר בְּקַדְּמִיתָא אִסְתַּלַּק בַּהֲדֵיהּ וּכְתִיב וַיְּרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר אִסְתַּלַּק מִן דָּא וְאִתְעַטַּר בִּבְאֵר מַיִם חַיִּים, וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף לִקְרֹא לְיוֹסֵף מִבְּעֵי לֵיהּ אֶלָּא וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף דָּא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דִּכְתִיב (שם ק"ה) עַד עֵת בֹּא דְּבָרוֹ אִמְרַת יְיָ צְרָפָתְהוּ, עַד עֵת בֹּא דְּבָרוֹ הֲדָא הוּא דִּכְתִיב וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף כְּתִיב הָכָא וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף וּכְתִיב הָתָם וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה:

תרגום הזוהר וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף וְגוֹ': רַבִּי אַבָּא פָּתַח וְאָמַר, (תהלים קמ"ז) רוֹצֶה ה' אֶת יְרֵאָיו וְגוֹ'. כַּמָּה חָפֵץ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּצַדִּיקִים, מִשּׁוּם שֶׁהַצַדִּיקִים עוֹשִׂים שָׁלוֹם לְמַעְלָה, וְעוֹשִׂים שָׁלוֹם לְמַטָּה, וּמֵבִיאִים אֶת הַכַּלָּה לְבַעֲלָהּ, וּמִשּׁוּם זֶה, חָפֵץ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּאֵלּוּ הַמִּתְיָרְאִים אוֹתוֹ, וְעוֹשִׂים רְצוֹנוֹ. לַמְּיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ, מִי הֵם הַמְּיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ. הֱוֵי אוֹמֵר, אֵלּוּ הָעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה בַּלַּיְלָה וּמִשְׁתַּתְּפִים עִם הַשְּׁכִינָה, וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַבֹּקֶר הֵם מְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ. הֲרֵי בֵּאֲרוּהָ, שֶׁבִּזְמָן שֶׁהָאָדָם עוֹסֵק בַּתּוֹרָה בַּלַּיְלָה, חוּט שֶׁל חֶסֶד נִמְשָׁךְ עָלָיו בַּיּוֹם, שֶׁכָּתוּב, (שם מ"ב) יוֹמָם יְצַוֶּה ה' חַסְדּוֹ וּבַלַּיְלָה שִׁירֹה עִמִּי. מַה הַטַּעַם יוֹמָם יְצַוֶּה ה' חַסְדּוֹ, מִשּׁוּם שֶׁבַּלַּיְלָה שִׁירֹה עִמִּי. וְעַל כֵּן, רוֹצֶה ה' אֶת יְרֵאָיו כָּתוּב, וְלֹא כָּתוּב בִּירֵאָיו, לֹא לְבָד שֶׁחָפֵץ בָּהֶם עַצְמָם, אֶלָּא, כְּמִי שֶׁפּוֹנֶה אֶת רְצוֹנוֹ לְאַחֵר, וְחָפֵץ לְהִתְפַּיֵּס עִמּוֹ. וְעַל כֵּן, אוֹמֵר הַכָּתוּב, רוֹצֶה ה' אֶת יְרֵאָיו, כְּלוֹמָר שֶׁמְּרַצֶה וּמְפַיֵּס אוֹתָם, וְלֹא כָּתוּב בִּירֵאָיו. כְּעֵין זֶה, יוֹסֵף, הָיָה עָצֵב בַּעֲצָבַת רוּחַ וּבַעֲצָבַת לֵב, מֵחֲמַת שֶׁהָיָה אָסוּר שָׁמָּה. כֵּיוָן שֶׁשָּׁלַח פַּרְעֹה אַחֲרָיו, מַה כָּתוּב, וַיְּרִיצוּהוּ, שֶׁפֵּרוּשׁוֹ, שֶׁפִּיֵּס אוֹתוֹ, וְהֵשִׁיבוֹ לוֹ דִּבְרֵי שִׂמְחָה, דְּבָרִים הַמְּשַׂמְחִים אֶת הַלֵּב, מִשּׁוּם שֶׁהָיָה עָצֵב מִן יְשִׁיבָתוֹ בַּבּוֹר. בֹּא וּרְאֵה, בַּתְּחִלָּה נָפַל בַּבּוֹר, וּמִן הַבּוֹר עָלָה אַחַר כָּךְ לִגְדֻלָּה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר מִטֶּרֶם שֶׁקָּרָה לְיוֹסֵף אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה לֹא נִקְרָא צַדִּיק, כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַר בְּרִית קֹדֶשׁ, שֶׁלֹּא נִכְשָׁל בְּאֵשֶׁת פּוֹטִיפַר, נִקְרָא צַדִּיק, וְאוֹתָהּ מַדְרֵגָה דִּבְרִית קֹדֶשׁ, נִתְעַטֵּר עִמּוֹ, וּמַה שֶּׁהָיָה בַּתְּחִלָּה נָתוּן בַּבּוֹר, נִתְעַלֶּה עִמּוֹ, וְכָתוּב, וַיְּרִיצוּהוּ מִן הַבּוֹר, שֶׁנִּסְתַּלֵּק מִזּוֹ, מִן הַקְּלִפָּה, וְנִתְעַטֵּר בִּבְאֵר מַיִם חַיִּים, שֶׁהִיא הַשְּׁכִינָה. וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף. הָיָה צָרִיךְ לוֹמָר לִקְרֹא לְיוֹסֵף וְלֹא וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף, אֶלָּא וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף זֶהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁקְּרָאוֹ לְהוֹצִיאוֹ מִן הַבּוֹר, שֶׁכָּתוּב, (שם ק"ה) עַד עֵת בֹּא דְּבָרוֹ אִמְרַת יְיָ צְרָפָתְהוּ. עַד עֵת בֹּא דְּבָרוֹ, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב, וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף. שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קְרָאוֹ. כָּתוּב כָּאן וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף, וְכָתוּב שָׁם וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה. מַה שָּׁם קְרָאוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַף כָּאן קְרָאוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.

הלכה פסוקה

הרמב"ם ה' תלמוד תורה פ"ז

א. עָוֹן גָּדוֹל הוּא לְבַזּוֹת אֶת הַחֲכָמִים אוֹ לִשְׂנֹאתָן לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם אֶלָּא עַל שֶׁבִּזּוּ בָּהּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁנֶּאֱמַר (דה"ב ל"ב) וַיִּהְיוּ מַלְעִיבִים בְּמַלְאֲכֵי אֱלֹהִים וּבוֹזִים דְּבָרָיו וּמְתַעְתְּעִים בִּנְבִיאָיו כְּלוֹמַר בּוֹזִים מְלַמְּדֵי דְבָרָיו וְכֵן זֶה שֶׁאָמְרָה תּוֹרָה אִם בְּחוּקוֹתַי תִּמְאָסוּ מְלַמְּדֵי חוּקוֹתַי תִּמְאָסוּ וְכָל הַמְּבַזֶה הַתַּלְמִיד חָכָם אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא וַהֲרֵי הוּא בִּכְלַל כִּי דְבַר ה' בָּזָה: ב. אַף עַל פִּי שֶׁהַמְּבַזֶּה אֶת הַחֲכָמִים אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא אִם בָּאוּ עֵדִים שֶׁבִּזָּהוּ אֲפִילוּ בִּדְבָרִים חַיָּיב נִדּוּי וּמְנַדִּין אוֹתוֹ בֵּית דִּין בָּרַבִּים וְקוֹנְסִין אוֹתוֹ לִיטְרָא זָהָב בְּכָל מָקוֹם וְנוֹתְנִין אוֹתָהּ לְחָכָם וְהַמְּבַזֶּה אֶת הֶחָכָם בִּדְבָרִים אֲפִילוּ לְאַחַר מִיתָה מְנַדִּין אוֹתוֹ בֵּית דִּין וְהֵם מַתִּירִין אוֹתוֹ כְּשֶׁיַחֲזוֹר בִּתְשׁוּבָה אֲבָל אִם הָיָה הֶחָכָם חַי אֵין מַתִּירִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיְּרַצֶה זֶה שֶׁנִּדּוּהוּ בִשְׁבִילוֹ וְכֵן הֶחָכָם עַצְמוֹ מְנַדֶּה לִכְבוֹדוֹ לְעַם הָאָרֶץ שֶׁהִפְקִיר בּוֹ וְאֵין צָרִיךְ לֹא עֵדִים וְלֹא הַתְרָאָה וְאֵין מַתִּירִין לוֹ עַד שֶׁיְּרַצֶה אֶת הֶחָכָם וְאִם מֵת הֶחָכָם בָּאִין שְׁלשָׁה וּמַתִּירִין לוֹ וְאִם רָצָה הֶחָכָם לִמְחוֹל וְלֹא נִדָּהוּ הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ: ג. הָרַב שֶׁנִּדָּה לִכְבוֹדוֹ כָּל תַּלְמִידָיו חַיָּיבִין לִנְהוֹג נִדּוּי בַּמְנוּדֶה אֲבָל תַּלְמִיד שֶׁנִּדָּה לִכְבוֹד עַצְמוֹ אֵין הָרַב חַיָּב לִנְהוֹג בּוֹ נִדּוּי אֲבָל כָּל הָעָם חַיָּיבִין לִנְהוֹג בּוֹ נִדּוּי. וְכֵן מְנוּדֶה לְנָשִׂיא מְנוּדֶה לְכָל יִשְׂרָאֵל. מְנוּדֶה לְכָל יִשְׂרָאֵל אֵינוֹ מְנוּדֶה לְנָשִׂיא. מְנוּדֶה לְעִירוֹ מְנוּדֶה לְעִיר אַחֶרֶת. מְנוּדֶה לְעִיר אַחֶרֶת אֵינוֹ מְנוּדֶה לְעִירוֹ: ד. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים בְמִי שֶׁנִּדּוּהוּ עַל שֶׁבִּזָּה תַּלְמִיד חָכָם אֲבָל מִי שֶׁנִּדּוּהוּ עַל שְׁאָר דְּבָרִים שֶׁחַיָּבִין עֲלֵיהֶן נִדּוּי אֲפִלּוּ נִדָּהוּ קָטָן שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל חַיָּיב הַנָּשִׂיא וְכָל יִשְׂרָאֵל לִנְהוֹג בּוֹ נִדּוּי עַד שֶׁיַּחֲזוֹר בִּתְשׁובָה מִדָּבָר שֶׁנִּדּוּהוּ בִּשְׁבִילוֹ וְיַתִּירוּ לוֹ:

מוסר

מספר חרדים דף ס"ח ע"א

אוֹר ה' מֵאִיר פָּנֶיךָ וְאַתָּה חַי וּבְהִסָּתְרוֹ מִיַּד אָדָם גָּוַע וְאֵיךְ תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ מֵהַבִּיט אֵלָיו תָּדִיר בְּעוֹד הוּא מַבִּיט בְּךָ וּמְחַיֶּיךָ אֵין עַז פָּנִים גָּדוֹל מִזֶּה לָכֵן הִתְבַּיֵּישׁ מִפָּנָיו וְהִכָּנֵעַ. יֵשׁ לָאָדָם לַעֲשׂוֹת עֲבוֹדַת הַמֶּלֶךְ שֶׁהִיא הַתְּפִלָּה בְּאַרְבַּע כְּלֵי זָהָב הַלָּשׁוֹן וְהַלֵּב וְהָאֹזֶן וְהָעַיִן דְהָא צָרִיךְ אָדָם לִסְתּוֹם עֵינָיו בִּתְפִלַּת לַחַשׁ וּלְהַשְׁמִיעַ לְאָזְנוֹ אֲפִילוּ בִתְפִלָּה דִבְלַחַשׁ לָכֵן יִזָהֵר שֱׁלֹּא יְחַסֵּר וְלֹא יִפְגּוֹם אֶחָד מֵהֶן כְּלָל בְּשׁוּם זְמַן וְכָל שֶׁכֵּן בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה. אַף עַל פִּי שֶׁאָדָם עָצֵב מִצַד עֲוֹנוֹתָיו צָרִיךְ לִהְיוֹת שָׂמֵחַ בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה דִּכְתִיב (דברים כ"ח) תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב וְזֶה בִּכְלַל כָּל עֲבוֹדַת ה' קַל וָחוֹמֶר בַּעֲבוֹדַת הַתְּפִלָּה שֶׁנִקְרֵאת עֲבוֹדָה שֶׁבְּלֵב. כַּמָּה רָאוּי לְאָדָם לִהְיוֹת קָדוֹשׁ בִּרְמַ"ח אֵבָרָיו וְלִבּוֹ וְנַפְשׁוֹ אַחֲרֵי שֶׁהוּא הֵיכָל לַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ כְּדִכְתִיב (הושע י"א) בְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ כְּתִיב (ירמיה ז') הֵיכַל ה' הֵמָּה וּכְתִיב (ויקרא י"ט) קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי וְגוֹ' כְּלוֹמַר וַאֲנִי שׁוֹכֵן בְּתוֹכְכֶם דִּכְתִיב (שם כ"ו) וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם. אָמְרוּ בְּמַסֶּכֶת בְּרָכוֹת כָּל הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע בְּלֹא תְּפִלִּין כְּאִלּוּ מֵעִיד עֵדוּת שֶׁקֶר בְּעַצְמוֹ דְּהָא כְתִיב בָּהּ טוֹטָפוֹת מִכָּאן אָנוּ לְמֵידִין כַּיּוֹצֵא בָזֶה כָּל הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע בְּלִי כַוָּנָה מֵעִיד שֶׁקֶר דְּהָא כְתִיב בָּהּ בְּכָל לְבָבְךָ וְהוּא הַדִּין לִתְפִלָּה וְאִם מְהַרְהֵר בְּקִנְיָינֵי הָעוֹלָם הוּא מְשַׁקֵּר. וּבְכָל מְאֹדֶךָ שֶׁמַּחֲשִׁיב מָמוֹנוֹ מֵעֲבוֹדַת בּוֹרְאוֹ וְכָל שֶׁכֵּן אִם אֵין תּוֹעֶלֶת בְּאוֹתוֹ הִרְהוּר דַּעֲלֵיהּ אִתְמַר (ירמיה ב') אוֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחְצוֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארוֹת נִשְׁבָּרִים:

מקץ יום שני

תורה

יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו"ד דשם ב"ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:

(ז) וַתִּבְלַעְנָה הַשִּׁבֳּלִים הַדַּקּוֹת אֵת שֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַבְּרִיאוֹת וְהַמְּלֵאוֹת וַיִּיקַץ פַּרְעֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם: וּבְלָעָא שֻׁבְּלַיָּא לָקְיָתָא יָת שְׁבַע שֻׁבְּלַיָּא פַּטִּימָתָא וּמָלְיָתָא וְאִתְּעַר פַּרְעֹה וְהָא חֶלְמָא:

רש"י הבריאות. שייני "ש בלע"ז : והנה חלום. והנה נשלם חלום שלם לפניו והצרך לפותרים:

(ח) וַיְהִי בַבֹּקֶר וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא אֶת כָּל חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם וְאֶת כָּל חֲכָמֶיהָ וַיְסַפֵּר פַּרְעֹה לָהֶם אֶת חֲלֹמוֹ וְאֵין פּוֹתֵר אוֹתָם לְפַרְעֹה: וַהֲוָה בְצַפְרָא וּמִטַּרְפָּא רוּחֵהּ וּשְׁלַח וּקְרָא יָת כָּל חֳרָשֵׁי מִצְרַיִם וְיָת כָּל חַכִּימָהָא וְאִשְׁתָּעִי פַרְעֹה לְהוֹן יָת חֶלְמֵהּ וְלֵית דְּפָשַׁר יָתְהוֹן לְפַרְעֹה:

רש"י ותפעם רוחו. ומטרפא רוחה מקשקשת בתוכו כפעמון. ובנבוכדנצר הוא אומר (דניאל ב א) ותתפעם רוחו, לפי שהיו שם שתי פעימות שכחת החלום והעלמת פתרונו: חרטמי. הנחרים בטימי מתים, ששואלים בעצמות. טימי, הן עצמות בלשון ארמי, ובמשנה בית שהוא מלא טמיא, מלא עצמות: ואין פותר אותם לפרעה. פותרים היו אותם, אבל לא לפרעה, שלא היה קולן נכנס באזניו, ולא היה לו קורת רוח בפתרונם, שהיו אומרים שבע בנות אתה מוליד, שבע בנות אתה קובר:

(ט) וַיְדַבֵּר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר אֶת חֲטָאַי אֲנִי מַזְכִּיר הַיּוֹם: וּמַלִּיל רַב שָׁקֵי (עִם פַּרְעֹה)לְפַרְעֹה לְמֵימָר יָת סָרְחָנִי אֲנָא מַדְכַּר יוֹמָא דֵּין: (י) פַּרְעֹה קָצַף עַל עֲבָדָיו וַיִּתֵּן אֹתִי בְּמִשְׁמַר בֵּית שַׂר הַטַּבָּחִים אֹתִי וְאֵת שַׂר הָאֹפִים: פַּרְעֹה רְגֵז עַל עַבְדוֹהִי וִיהַב יָתִי בְּמַטְּרָא בֵּית רַב קָטוֹלַיָּא יָתִי וְיָת רַב נַחְתּוֹמֵי:

נביאים - מלכים א - פרק ג

(כא) וָאָקֻם בַּבֹּקֶר לְהֵינִיק אֶת בְּנִי וְהִנֵּה מֵת וָאֶתְבּוֹנֵן אֵלָיו בַּבֹּקֶר וְהִנֵּה לֹא הָיָה בְנִי אֲשֶׁר יָלָדְתִּי: וַאֲקֵימִית בְּצַפְרָא לְאוֹנָקָא יַת בְּרִי וְהָא מִית וְאִסְתַּכָּלִית בֵּיהּ בְּצַפְרָא וְהָא לָא הֲוָה בְּרִי דִּילֵידִית:

רש"י ואתבונן אליו . נתתי לב להסתכל בו :

(כב) וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הָאַחֶרֶת לֹא כִי בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי וַתְּדַבֵּרְנָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ: וַאֲמָרַת אִתְּתָא אוֹחֲרַנְתָּא לָא כֵן בְּרִי חַיָא וּבְרִיךְ מֵיתָא וְדָא לְדָּא אָמְרָא לָא כֵן בְּרִיךְ מֵיתָא וּבְרִי חַיָּא וְדַיְינָן קֳדָם מַלְכָּא: (כג) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ זֹאת אֹמֶרֶת זֶה בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי: וַאֲמַר מַלְכָּא דָּא אָמְרָא דֵּין בְּרִי חַיָא וּבְרִיךְ מֵיתָא וְדָא אָמְרָא לָא כֵן בְּרִיךְ מֵיתָא וּבְרִי חַיָא: (כד) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ קְחוּ לִי חָרֶב וַיָּבִאוּ הַחֶרֶב לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ: וַאֲמַר מַלְכָּא אַיְתוּ לִי חַרְבָּא וְאַיְתִיאוּ חַרְבָּא לְקֳדָם מַלְכָּא:

כתובים - משלי - פרק ט

(ג) שָׁלְחָה נַעֲרֹתֶיהָ תִקְרָא עַל גַּפֵּי מְרֹמֵי קָרֶת: וְשַׁדְּרַת טַלְיְתָהָא דְתִקְרְיָן עַל גִּיב רָמָתָא עֲשִׁינָתָא דִנְצִירָן:

רש"י שלחה נערותיה . אדם וחוה , ד"א משה ואהרן :

(ד) מִי פֶתִי יָסֻר הֵנָּה חֲסַר לֵב אָמְרָה לּוֹ: מַן דִּשְׁבַר נֵאתֵא לְוָתִי וַחֲסִיר רַעְיָנָא אֲמַרַת לֵיהּ:

רש"י מי פתי יסור הנה . וילמוד אותי ויחכם :

(ה) לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי: אֱתוּ אֱכוּלוּ לַחְמִי וְאִשְׁתּוּ חַמְרָא דִמְזַגֵית:

רש"י לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי . ביין שמזגתי :

(ו) עִזְבוּ פְתָאיִם וִחְיוּ וְאִשְׁרוּ בְּדֶרֶךְ בִּינָה: שְׁבוּקוּ מִנְכוֹן חֲסִירוּת רַעְיוֹנְכוֹן וִחְיוּ וְהַלִּיכוּ בְאָרְחָא דִבְיוֹנָא:

רש"י עזבו פתאים וחיו . את דרך הפתיות : ואשרו . לשון פעם כמו באשורו אחזה רגלי ( איוב כג ) :

משנה שבת פרק י

א. הַמַּצְנִיע לְזְרַע וּלְדֻגְמָא וְלִרְפוּאָה, וְהוֹצִיאוֹ בַשַּׁבָּת, חַיָּב בְּכָל שֶׁהוּא. וְכָל אָדָם אֵין חַיָּב עָלָיו אֶלָּא כְשִׁעוּרוֹ. חָזַר וְהִכְנִיסוֹ, אֵינוֹ חַיָּב עָלָיו אֶלָּא כְשִׁעוּרוֹ:

ברטנורה (א) המצניע. קודם השבת: לזרע ולדוגמא. להראות שיש לו סממנים ויקנו ממנו: ולרפואה. ושכח בשבת למה הצניעו והוציאו סתם, חייב עליו בכל שהוא, שעל דעת הראשונה הוציאו והא אחשביה: אלא כשיעורו. כל אחד שיעור המפורש בו: חזר והכניסו. זה שהצניע פחות מכשיעור והוציאו, אם נמלך בו שלא לזרעו וחזר והכניסו: אינו חייב. בהכנסה זו אלא אם כן יש בו שיעור שלם, דכיון דנמלך שלא לזרעו בטלה מחשבתו והרי הוא ככל אדם:

ב. הַמּוֹצִיא אֳכָלִין וּנְתָנָן עַל הָאַסְקֵפָּה, בֵּין שֶׁחָזַר וְהוֹצִיאָן בֵּין שֶׁהוֹצִיאָן אַחֵר, פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא עָשָׂה מְלַאכְתּוֹ בְּבַת אֶחָת. קֵפָּה שֶׁהִיא מְלֵאָה פֵרוֹת וּנְתָנָהּ עַל הָאַסְקֵפָּה הַחִיצוֹנָה, אַף עַל פִּי שֶׁרֹב הַפֵּרוֹת מִבַּחוּץ, פָּטוּר, עַד שֶׁיּוֹצִיא אֶת כָּל הַקֵּפָּה:

ברטנורה (ב) על האסקופה. שהיא כרמלית, כגון שגבוהה משלשה ועד תשעה ורחבה ארבעה: שלא עשה מלאכתו בבת אחת. לא עשה עקירה מרשות היחיד והנחה ברשות הרבים שהם מקום חיוב, דבהכי הויא מלאכה גמורה, אלא עקר ממקום חיוב והניח בכרמלית שהוא פטור באותה הנחה, והדר עקר לה מכרמלית שאינו מקום חיוב והניח ברשות הרבים, ונמצא שלא נעשית עקירה ממקום חיוב והנחה במקום חיוב בפעם אחת: אסקופה החיצונה. אצטבא שלפני פתח הבית לצד רשות הרבים: עד שיוציא. כלומר אלא אם כן הוציא בראשונה כל הקופה. ולא שנו אלא בקופה מלאה קשואין ודלועין שהן ארוכין ועדיין יש מהן לפנים, אבל מלאה חרדל שהרי יש הרבה ממנו כולו מבחוץ, נעשה כמי שהוציא את כל הקופה וחייב:

ג. הַמּוֹצִיא בֵּין בִּימִינוֹ בֵּין בִּשְׂמֹאלוֹ, בְּתוֹךְ חֵיקוֹ אוֹ עַל כְּתֵפוֹ, חַיָּב, שֶׁכֵּן מַשָּׂא בְנֵי קְהָת. כִּלְאַחַר יָדוֹ, בְּרַגְלוֹ, בְּפִיו וּבְמַרְפְּקוֹ, בְּאָזְנוֹ וּבִשְׂעָרוֹ, וּבְפֻנְדָּתוֹ וּפִיהָ לְמַטָּה, בֵּין פֻּנְדָּתוֹ לַחֲלוּקוֹ, וּבִשְׂפַת חֲלוּקוֹ, בְּמִנְעָלוֹ, בְּסַנְדָּלוֹ, פָּטוּר, שֶׁלֹּא הוֹצִיא כְּדֶרֶךְ הַמּוֹצִיאִין:

ברטנורה (ג) שכן משא בני קהת. בכתף ישאו. וימין ושמאל וחיק אורחא דארעא: מרפקו. הפרק האמצעי שבזרוע, ובערבי כך שמו מרפ"ק: באפונדתו. אזור חלול: פיה למטה. אין דרך הוצאה בכך, אבל פיה למעלה דרך הוצאה בכך. פירוש אחר, אפונדתו בגד שלובש סמוך לבשרו לקבל הזיעה, ורגילין לעשות בו כעין כיסין, וכשמהפכים אותו מלמטה למעלה נמצא פי הכיס למטה: שפת חלוקו. השפה התחתונה של חלוק:

ד. הַמִּתְכַּוֵּן לְהוֹצִיא לְפָנָיו וּבָא לוֹ לְאַחֲרָיו, פָּטוּר, לְאַחֲרָיו וּבָא לוֹ לְפָנָיו, חַיָּב. בֶּאֱמֶת אָמְרוּ, הָאִשָּׁה הַחוֹגֶרֶת בַּסִינָר בֵּין מִלְּפָנֶיהָ וּבֵין מִלְּאַחֲרֶיהָ חַיֶּבֶת, שֶׁכֵּן רָאוּי לִהְיוֹת חוֹזֵר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף מְקַבְּלֵי פִתְקִין:

ברטנורה (ד) לפניו ובא לו לאחריו פטור. דנתכוון לשמירה מעולה ועלתה בידו שמירה פחותה: לאחריו ובא לו לפניו חייב. דנתכוון לשמירה פחותה ועלתה בידו שמירה מעולה: סינר. כעין מכנסים קטנים חוגרות אותן לצניעות, ואם תלתה בהן שום דבר להוציא ובא לה לצד אחר חייבת: שכן ראוי להיות חוזר. דרכו להיות חוזר וסובב סביבותיה, ומתחלה ידעה שסופו להתהפך: רבי יהודה אומר אף מקבלי פתקין. של מלך. הרצים הנושאים אגרות נותנים אותם בעצים חלולים כדמות קנים ותולים בצוארם, ודרך אותו קנה להיות חוזר וסובב מלפניו ומאחריו סביב לצוארו ויודע היה שסופו להתהפך. ואין הלכה כרבי יהודה:

ה. הַמּוֹצִיא כִכָּר לִרְשׁוּת הָרַבִּים, חַיָּב. הוֹצִיאוּהוּ שְׁנַיִם, פְּטוּרִין. לֹא יָכֹל אֶחָד לְהוֹצִיאוֹ וְהוֹצִיאוּהוּ שְׁנַיִם, חַיָּבִים. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר. הַמּוֹצִיא אֳכָלִין פָּחוֹת מִכַּשִּׁעוּר בִּכְלִי, פָּטוּר אַף עַל הַכְּלִי, שֶׁהַכְּלִי טְפֵלָה לוֹ. אֶת הַחַי בְּמִטָּה, פָּטוּר אַף עַל הַמִּטָּה, שֶׁהַמִּטָּה טְפֵלָה לוֹ. אֶת הַמֵּת בְּמִטָּה, חַיָּב. וְכֵן כַּזַּיִת מִן הַמֵּת וְכַזַּיִת מִן הַנְּבֵלָה וְכָעֲדָשָׁה מִן הַשֶּׁרֶץ, חַיָּב. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר:

ברטנורה (ה) הוציאוהו שנים פטורים. כדילפינן (ויקרא ד) בעשותה אחת מכל מצות ה', העושה את כולה ולא העושה מקצתה: ורבי שמעון פוטר. דסבר אפילו כשאין יחיד יכול לעשות אם עשאוה שנים פטורים. ואין הלכה כרבי שמעון: את החי במטה. על החי לא מחייב בהוצאתו אם אינו כפות, לפי שהוא נושא את עצמו. והני מילי אדם, אבל בהמה חיה ועוף לא, דכמאן דכפותי דמו: וכן כזית מן המת. חייב אם הוציאו, דהואיל ומטמא הוצאה חשובה היא להציל עצמו מן הטומאה. וכן כזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ, דהכי הוי שיעורן לטומאה: ורבי שמעון פוטר. אפילו במת שלם, דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, דכל שאינו אלא לסלקו מעליו הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ולאו מלאכת מחשבת היא. ואין הלכה כרבי שמעון:

ו. הַנּוֹטֵל צִפָּרְנָיו זוֹ בָזוֹ, אוֹ בְשִׁנָּיו, וְכֵן שְׂעָרוֹ, וְכֵן שְׂפָמוֹ, וְכֵן זְקָנוֹ, וְכֵן הַגּוֹדֶלֶת, וְכֵן הַכּוֹחֶלֶת, וְכֵן הַפּוֹקֶסֶת, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין מִשּׁוּם שְׁבוּת. הַתּוֹלֵשׁ מֵעָצִיץ נָקוּב, חַיָּב, וְשֶׁאֵינוֹ נָקוּב, פָּטוּר. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר בָּזֶה וּבָזֶה:

ברטנורה (ו) וכן שערו. התולש שער ראשו בידו: וכן הגודלת. שער ראשה וקולעת אותו. תרגום עבות (שמות כח) גדילו: הכוחלת. נותנת כחול בעיניה: הפוקסת. מחלקת שער שבאמצע הראש מכאן ומכאן אצל הצדעים: רבי אליעזר מחייב חטאת. כוחלת משום כותבת, גודלת ופוקסת משום בונה: וחכמים אוסרים משום שבות. דסברי אין דרך כתיבה בכך ואין דרך בנין בכך. והלכה כחכמים. ודוקא הנוטל צפרניו ושערו בידיו הוא דפטרי רבנן מחטאת ומסקילה, אבל הנוטל שערו או צפרניו בכלי מודים חכמים דחייב חטאת, ומכי נטל שתי שערות חייב. והנוטל שער ראש חבירו אפילו ביד חייב. וצפורן שפרשה רובה או שער שנתלש רובו ומצער אותו, מותר ליטלו ביד לכתחלה: התולש מעציץ נקוב חייב. דהוי כמחובר, דיונק מן הקרקע על ידי הנקב שמריח לחלוחית הקרקע, ואפילו הנקב בצדו. ושיעור הנקב כדי שורש קטן: ורבי שמעון פוטר בזה ובזה. דלא חשיב ליה כמחובר לחייבו סקילה. ואין הלכה כרבי שמעון:

גמרא שבת דף צ"ה ע"א

רַב נַחְמָן בַּר גּוּרְיָא אִקְלַע לִנְהַרְדָּעָא בָּעוּ מִינֵיהּ חוֹלֵב מִשּׁוּם מָאי מִחְיָּיב אָמַר לְהוּ מִשּׁוּם חוֹלֵב. מְחַבֵּץ מִשּׁוּם מָאי מִחְיָּיב אָמַר לְהוּ מִשּׁוּם מְחַבֵּץ. מְגַבֵּן מִשּׁוּם מָאי מִחְיָּיב אָמַר לְהוּ מִשּׁוּם מְגַבֵּן. אָמְרוּ לֵיהּ רַבָּךְ קָטִיל קָנֵי בְאַגְמָא הֲוָה. אָתָא שָׁאִיל בֵּי מֶדְרָשָׁא אָמְרוּ לֵיהּ חוֹלֵב חַיָּיב מִשּׁוּם מְפָרֵק. מְחַבֵּץ חַיָּיב מִשּׁוּם בּוֹרֵר. מְגַבֵּן חַיָּיב מִשּׁוּם בּוֹנֶה. הַמְכַבֵּד הַמְרַבֵּץ וְהָרוֹדֶה חַלּוֹת דְּבָשׁ שׁוֹגֵג בְּשַׁבָּת חַיָּיב חַטָּאת. הִזִּיד בְּיוֹם טוֹב לוֹקֶה אַרְבָּעִים דִּבְרֵי רִבִּי אֱלִיעֶזֶר. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר מָאי טַעְמָא דְרִבִּי אֱלִיעֶזֶר דִּכְתִיב (ש"א י"ד) וַיִּטְבּוֹל אוֹתָהּ בְּיַעֲרַת הַדְּבָשׁ. וְכִי מַה עִנְיַן יַעַר אֵצֶל דְּבַשׁ. אֶלָּא לוֹמַר לָךְ מַה יַעַר הַתּוֹלֵשׁ מִמֶּנּוּ בְּשַׁבָּת חַיָּיב חַטָּאת. אַף חַלַת דְּבַשׁ הָרוֹדֶה מִמֶּנוּ בְּשַׁבָּת חַיָיב חַטָּאת. אֲמֵימָר שָׁרָא זִילְחָא בִמְחוּזָא אָמַר טַעְמָא מָאי אָמוּר רַבָּנָן דִּילְמָא אָתֵי לְאַשְׁווּיֵי גוּמוֹת הָכָא לִיכָּא גוּמוֹת. רָבָא תּוֹסְפָאָה אַשְׁכְּחֵיהּ לְרָבִינָא דְּקָא מִצְטָעֵר מֵהַבְלָא. וְאַמְרֵי לָהּ מַר קַשִּׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַבָּה אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַב אָשֵׁי דְּקָא מִצְטָעֵר מֵהַבְלָא אָמַר לֵיהּ לָא סָבַר לָהּ מַר לְהָא דְתַנְיָא הָרוֹצֶה לְרַבֵּץ אֶת בֵּיתוֹ בְשַׁבָּת מֵבִיא עֲרֵיבָה מְלֵאָה מָיִם וְרוֹחֵץ פָּנָיו בְּזָוִית זוּ יָדָיו בְּזָוִית זוּ וְרַגְלָיו בְּזָוִית זוּ וְנִמְצָא הַבַּיִת מִתְרַבֵּץ מֵאֵלָיו. אָמַר לֵיהּ לָאו אֲדַעְתָּאי. תָּנָא אִשָּׁה חֲכָמָה מְרַבֶּצֶת בֵּיתָהּ בְּשַׁבָּת וְהָאִידְנָא דִסְבִירָא לָן כְּרִבִּי שִׁמְעוֹן שָׁרֵי אֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה:

רש"י קטיל קני באגמא. חותך קנים מן האגם הוה לא ידע לפרש המשנה: מפרק. כמו מפרק משאו שפורק אוכל ממקום שנתכס' בו והוי תולדת דש ואית דאמר תולדת דקוצר ולא הוא ולאו מחובר הוא אלא פקיד ועקור וקאי בעטיני הדד כתבואה בקשה ול' מפרק נמי לא שייך למימר אלא לשון תולש: בורר. אוכל מתוך פסולת: זילחא. לרבץ הבית ורצפת אבנים היתה בכל העיר: מהבלא. שפי' אבק עולה ומרבה הבל: לאו אדעתאי. לא הייתי זכור ורבותי פי' לא סבירא לי: אשה חכמה. אשת ת"ח או בת ת"ח ששמעה מאביה: מרבצת ביתה. רוחצת קיתוניות בזוית זו וכוסות בזוית זו: כרבי שמעון. דדבר שאינו מתכוין מותר והמרבץ אינו מתכוין להדביק עפר בגומא ולהשוות הבית אלא שלא יעלה אבק:

זוהר מקץ דף קצ"ו ע"ב

פָּתַח וְאָמַר (קהלת ט) רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהָבְתָּ וְגוֹ', תָּא חֲזֵי הַאי קְרָא בְּרָזָא עִלָּאָה אִיהוּ וְאוֹקְמוּהָ רְאֵה חַיִּים אִלֵּין חַיִּין דְּעָלְמָא דְּאָתֵי דְּזַכָּאָה הוּא בַּר נָשׁ דְּזָכֵי בֵּיהּ כִּדְקָא יֵאוֹת, עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, בְּגִין דְּבָהּ כְּתִיב אַהֲבָה דִּכְתִיב (ירמיה ל"א) וְאַהֲבַת עוֹלָם אַהֲבְתִּיךְ אֵימָתַי בְּשַׁעְתָּא דְּסִטְרָא דִּימִינָא אָחִיד בָּהּ דִּכְתִיב (שם) עַל כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד, כָּל יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ בְּגִין דְּאִיהִי אִתְקַשְּׁרָת בַּחַיִּים, וְאִיהִי עוֹלָם דְּחַיִּין שַׁרְיָן בֵּיהּ דְּהָא עָלְמָא דָּא לָא שַׁרְיָן בֵּיהּ חַיִּים בְּגִין דְּאִנּוּן תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְלָא מָטָאן הָכָא אִנּוּן נְהוֹרִין דְּהַהוּא שִׁמְשָׁא וְאִסְתַּלָּקוּ מֵעָלְמָא מִיּוֹמָא דְּאִתְחָרִיב בֵּי מַקְדְּשָׁא דִּכְתִיב (ישעיה י"ג) חָשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ בְּצֵאתוֹ וְגוֹ', מַאי חָשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ דְּסָלִיק נְהוֹרֵיהּ וְלָא נָהִיר כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר (שם נ"ז) הַצַדִּיק אָבַד וְגוֹ', כִּי הוּא חֶלְקֶךָ בַּחַיִּים דָּא הוּא שִׁמְשָׁא בְּסִיהֲרָא וּבְעֵינָן לְמֵיעָל סִיהֲרָא בְּשִׁמְשָׁא וְשִׁמְשָׁא בְּסִיהֲרָא דְּלָא לַאֲפְרָשָׁא לוֹן, וְדָא הוּא חוּלָקָא דְּבַר נַשׁ לְמֵיעָל בְּהוּ לְעָלְמָא דְּאָתֵי מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ (קהלת ט) כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ עֲשֵׂה כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וָדַעַת וְחָכְמָה בִּשְׁאוֹל אֲשֶׁר אַתָּה הוֹלֵךְ שָׁמָּה הַאי קְרָא אִית לְאִסְתַּכָּלָא בֵּיהּ כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת וְכִי הֻתְּרָה רְצוּעָה לְמֶעְבַּד בַּר נַשׁ כָּל מַה דְּיָכִיל אֶלָּא לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ כְּתִיב מַאי בְּכֹחֲךָ דָּא נִשְׁמָתֵיהּ דְּבַר נַשׁ דְּאִיהִי חֵילָא דְּבַר נַשׁ לְמִזְכֵּי בָּהּ לְעָלְמָא דֵּין וּלְעָלְמָא דְּאָתֵי, דּ"א בְּכֹחֲךָ דָּא הִיא אִשָּׁה דְּקָאֲמָרָן דְּאִיהִי חֵילָא לְאִתְתַּקָּפָא בָּהּ בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי וּבָעֵי בַּר נַשׁ לְמִזְכֵּי בָּהּ בְּהַאי עָלְמָא בְּהַאי חֵילָא בְּגִין דְּיִתְתַּקַּף בָּהּ בְּהַהוּא עָלְמָא, מַאי טַעֲמָא בְּגִין דִּלְבָתַר דְּיִפּוֹק בַּר נַשׁ מֵהַאי עָלְמָא לֵית בֵּיהּ חֵילָא לְמֶעְבַּד מִידִי וְלוֹמָר הַשְׁתָּא מִכָּאן וּלְהָלְאָה אֶעֱבִיד עוֹבָדִין טָבִין דְּוַדַּאי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וָדַעַת וְחָכְמָה בִּשְׁאוֹל אֲשֶׁר וְגוֹ' אִי לָא זָכֵי בַּר נַשׁ בְּהַאי עָלְמָא לָא יִזְכֵּי בֵּיהּ לְבָתַר בְּהַהוּא עָלְמָא וְאוֹקְמוּהָ מַאן דְּלָא אַתְקִּין זַוְדִין לְמֵיהַךְ מֵהַאי עָלְמָא לָא יֵיכוּל בְּהַהוּא עָלְמָא. וְאִית עוֹבָדִין טָבִין דְּעָבִיד בַּר נַשׁ בְּהַאי עָלְמָא דְּיֵיכוּל מִנַּיְהוּ הָכָא וְכֹלָּא אִשְׁתָּאַר לְעָלְמָא דְּאָתֵי וּלְאִתְזָנָא מִנַּיְהוּ, תָּא חֲזֵי יוֹסֵף זָכָה בְּהַאי עָלְמָא וְזָכָה בְעָלְמָא דְּאָתֵי בְּגִין דְּבָעָא לְאִתְאֲחָדָא בְּאִשָּׁה יִרְאַת יְיָ כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר (בראשית ל"ט) וְחָטָאתִי לֵאלֹקִים וּבְגִין כָּךְ זָכָה לְמִשְׁלָט בְּהַאי עָלְמָא וְזָכָה לוֹן לְיִשְׂרָאֵל מַה כְּתִיב (שם מ"ז) וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת כָּל הַכֶּסֶף וְהָכֵי אִתְחֲזֵי דְּהָא הַהוּא נָהָר דְּנָגִיד וְנָפִיק אִיהוּ לָקִיט כֹּלָּא וְכָל עוֹתָרָא בֵּיהּ קַיְּמָא, וְדָא הִיא רָזָא דִּכְתִיב (שם א) וַיִּתֵּן אוֹתָם אֱלֹקִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם וְכֹלָּא אִיהוּ כִּדְקָא יָאוּת וַדַּאי יוֹסֵף בָּעֵי לְמִשְׁלָט עַל מַלְכוּתָא, וְתָא חֲזֵי כְּתִיב וַיַּרְכֵּב אוֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה מַאן מִרְכֶּבֶת הַמִשְׁנֶה קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד לֵיהּ לַצַדִיק שַׁלִּיטָא בְּגִין דְּהָא מִנֵּיהּ אִתְזָן עָלְמָא וְאִצְטְרִיךְ לְאִתְזָנָא וְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִית לֵיהּ רְתִיכָא עִלָּאָה וְאִית לֵיהּ רְתִיכָא תַּתָּאָה, רְתִיכָא תַּתָּאָה אִיהִי מִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה, וְיוֹסֵף צַדִּיק אִקְּרֵי וְלֵיהּ אִתְחֲזֵי לְמֶהֱוֵי רָכִיב עַל מִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ לְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְכֹלָּא אִיהוּ בְּרָזָא לְמֶהֱוֵי כְּגַוְנָא דִּלְעֵילָא:

תרגום הזוהר פָּתַח וְאָמַר (קהלת ט') רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה וְגוֹ': בֹּא וּרְאֵה, מִקְרָא זֶה בְּסוֹד עֶלְיוֹן הוּא, וּבֵאֲרוּהוּ, רְאֵה חַיִּים, הוּא חַיִּים שֶׁל עוֹלָם הַבָּא. כִּי אַשְׁרֵי הוּא הָאָדָם הַזּוֹכֶה בּוֹ כָּרָאוּי לִהְיוֹת. עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ: זוֹ הִיא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, מִשּׁוּם שֶׁבָּהּ כָּתוּב אַהֲבָה, שֶׁכָּתוּב, וְאַהֲבַת עוֹלָם אַהֲבְתִּיךְ. מָתַי, הוּא בְּעֵת שֶׁצַד הַיָּמִין אוֹחֵז בָּהּ שֶׁכָּתוּב, עַל כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד. כָּל יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךְ: מִשּׁוּם שֶׁהִיא, נִקְשְׁרָה בַּחַיִּים, וְהִיא, עוֹלָם שֶׁשּׁוֹרִים בּוֹ חַיִּים, כִּי עוֹלָם הַזֶּה שֶׁהוּא הַנוּקְבָא אֵין חַיִּים שׁוֹרִים בּוֹ, מִשּׁוּם, שֶׁהוּא תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ, וְאֵין אוֹרוֹתָיו שֶׁל הַשֶּׁמֶשׁ מַגִּיעִים כָּאן לָעוֹלָם הַזֶּה, וְנִסְתַּלְּקוּ מִן הָעוֹלָם בַּיּוֹם שֶׁנֶּחֱרָב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁכָּתוּב, (ישעיה י"ג) חָשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ בְּצֵאתוֹ. מַהוּ, חָשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ. הַיְנוּ שֶׁאוֹרוֹ עָלָה לְמַעְלָה, וְאֵינוֹ מֵאִיר לְמַטָּה, כְּמּוֹ שֶׁכָּתוּב (שם נ"ו) הַצַדִּיק אָבַד וְגוֹ'. כִּי הוּא חֶלְקְךְ בַחַיִּים: זֶה הוּא זִוּוּג הַשֶּׁמֶשׁ עִם הַלְּבָנָה. וּצְרִיכִים לָבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ בַּלְּבָנָה וְהַלְּבָנָה בַּשֶּׁמֶשׁ, שֶׁלֹּא לְהַפְרִיד בֵּינֵיהֶם. וְזֶה הוּא חֶלְקוֹ שֶׁל הָאָדָם לָבֹא בָּהֶם לָעוֹלָם הַבָּא. מַה כָּתוּב אַחֲרָיו, (קהלת ט') כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךְ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךְ עֲשֵׂה וְגוֹ'. מִקְרָא זֶה יֵשׁ לְהִסְתַּכֵּל בּוֹ, שֶׁאוֹמֵר, כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךְ לַעֲשׂוֹת, וְכִי הֻתְּרָה הָרְצוּעָה, שֶׁיּוּכַל הָאָדָם לַעֲשׂוֹת כָּל מַה שֶּׁיָּכוֹל. וּמֵשִׁיב, לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךְ כָּתוּב, מַהוּ בְּכֹחֲךְ, זֶהוּ נִשְׁמָתוֹ שֶׁל הָאָדָם, שֶׁהוּא כֹּחוֹ שֶׁל הָאָדָם, לִזְכּוֹת לָעוֹלָם הַזֶּה וְלָעוֹלָם הַבָּא. פֵּרוּשׁ אַחֵר, בְּכֹחֲךְ זוֹ הִיא הָאִשָּׁה שֶׁאָמַרְנוּ, שֶׁהִיא הַכֹּחַ לְהִתְגַבֵּר בָּהּ, בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, וְצָרִיךְ הָאָדָם לִזְכּוֹת בָּעוֹלָם הַזֶּה בְּאוֹתוֹ הַכֹּחַ, כְּדֵי שֶׁיִּתְגַבֵּר בָּהּ בָּעוֹלָם הַבָּא. מַהוּ הַטַּעַם שֶׁצְרִיכִים לְהִתְגַבֵּר בְּמַעֲשִׂים טוֹבִים בָּעוֹלָם הַזֶּה. הוּא מִשּׁוּם, שֶׁלְאַחַר שֶׁהָאָדָם יוֹצֵא מֵעוֹלָם הַזֶּה, אֵין בּוֹ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת מַשֶּׁהוּ, שֶׁיֹּאמַר, עַתָּה, מִכָּאן וּלְהָלְאָה, אֶעֱשֶׂה מַעֲשִׂים טוֹבִים. כִּי וַדַּאי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וָדַעַת וְגוֹ'. וְאִם לֹא זָכָה אָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה, לֹא יִזְכֶּה אַחַר כָּךְ בָּעוֹלָם הַבָּא, וּבֵאֲרוּהָ, מִי שֶׁלֹּא הֵכִין צֵדָה לַדָּרֶךְ לָלֶכֶת מֵעוֹלָם הַזֶּה לֹא יֹאכַל בָּעוֹלָם הַבָּא. וְיֵשׁ מַעֲשִׂים טוֹבִים שֶׁעוֹשֶׂה הָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁאוֹכֵל מֵהֶם כָּאן בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְכָל הַשָּׂכָר נִשְׁאָר לָעוֹלָם הַבָּא, לִזּוֹן מֵהֶם. בֹּא וּרְאֵה, יוֹסֵף, זָכָה בָּעוֹלָם הַזֶּה וְזָכָה בָּעוֹלָם הַבָּא, מִשּׁוּם שֶׁרָצָה לְהִתְיַחֵד בְּאִשָּׁה יִרְאַת ה', כְּמּוֹ שֶׁכָּתוּב, (בראשית ל"ט) וְחָטָאתִי לֵאלֹקִים, וּמִשּׁוּם זֶה זָכָה לִמְשׁוֹל בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְזִכָּה אֶת יִשְׂרָאֵל. מַה כְּתִיב, וַיְלַקֵּט יוֹסֵף וְגוֹ': שֶׁכֵּן רָאוּי לִהְיוֹת, כִּי אוֹתוֹ הַנָּהָר הַנִּמְשָׁךְ וְיוֹצֵא מֵעֵדֶן, מְלַקֵּט הַכֹּל, וְכָל הָעֲשִׁירוּת נִמְצָא בּוֹ. וְזֶהוּ סוֹד שֶׁכָּתוּב, (שם א') וַיִּתֵּן אוֹתָם אֱלֹקִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם. וְהַכֹּל הוּא כְּמוֹ שֶׁרָאוּי לִהְיוֹת, כִּי וַדַּאי שֶׁיּוֹסֵף, הָיָה צָרִיךְ לִמְשׁוֹל עַל הַמַּלְכוּת. וּבֹא וּרְאֵה, כָּתוּב וַיַּרְכֵּב אוֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה. מַהוּ מִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה, וּמֵשִׁיב, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָשָׂה אֶת הַצַדִּיק, מוֹשֵׁל, מִשּׁוּם שֶׁמִּמֶּנוּ נִזּוֹן הָעוֹלָם, וּמִמֶּנּוּ הוּא צָרִיךְ לִהְיוֹת נִזּוֹן. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יֵשׁ לוֹ מֶרְכָּבָה עֶלְיוֹנָה, וְיֵשׁ לוֹ מֶרְכָּבָה תַּחְתּוֹנָה, וְהַמֶּרְכָּבָה הַתַּחְתּוֹנָה נִקְרֵאת מִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה. וְיוֹסֵף נִקְרָא צַדִּיק, וְרָאוּי לוֹ לִהְיוֹת רוֹכֵב עַל מִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְהַכֹּל הוּא בְּסוֹד הָעֶלְיוֹן, לִהְיוֹת כְּעֵין שֶׁל מַעְלָה.

הלכה פסוקה

הרמב"ם ה' ע"ז פי"ב

א. אֵין מְגַלְּחִין פְּאַת הָרֹאשׁ כְּמוֹ שֶׁהָיוּ עוֹשִׂים הַנָּכְרִים וְכֹהֲנֶיהָ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י"ט) לֹא תַקִּיפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם וְחַיָּיב עַל כָּל פֵּאָה וּפֵאָה לְפִיכָךְ הַמְּגַלֵּחַ שְׁנֵי צְדָעָיו אֲפִילוּ בְבַת אַחַת וְהַתְרָאָה אַחַת לוֹקֶה שְׁתַיִם. אֶחָד הַמְּגַלֵּחַ הַפֵּאוֹת בִּלְבַד וּמַנִּיחַ שְׂעַר כָּל הָרֹאשׁ וְאֶחָד הַמְּגַלֵּחַ כָּל הָרֹאשׁ כְּאֶחָד לוֹקֶה הוֹאִיל וְגִלַּח כָּל הַפֵּאוֹת. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים בְּאִישׁ הַמְּגַלֵּחַ אֲבָל אִישׁ הַמִּתְגַּלֵּחַ אֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא אִם כֵּן סִיֵּיעַ לַמְּגַלֵּחַ וְהַמְּגַלֵּחַ אֶת הַקָּטָן לוֹקֶה: ב. הָאִשָׁה שֶׁגִּלְּחָה פְּאַת רֹאשׁ הָאִישׁ אוֹ שֶׁנִּתְגַלְּחָה פְּטוּרָה שֶׁנֶּאֱמַר לֹא תַקִּיפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ כָּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בְּבַל תַּשְׁחִית יֶשְׁנוֹ בְּבַל תַּקִּיף וְאִשָּׁה שֶׁאֵינָה בְּבַל תַּשְׁחִית לְפִי שֶׁאֵין לָהּ זָקָן אֵינָה בְּבַל תַּקִּיף לְפִיכָךְ הָעֲבָדִים הוֹאִיל וְיֵשׁ לָהֶם זָקָן אֲסוּרִים בְּהַקָּפָה: ג. כָּל מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבַּתּוֹרָה אֶחָד אֲנָשִׁים וְאֶחָד נָשִׁים חַיָּיבִין חוּץ מִבַּל תַּשְׁחִית וּבַל תַּקִּיף וּבַל יְטַמֵּא כֹּהֵן לַמֵּתִים. וְכָל מִצְוֹת עֲשֵׂה שֶׁהִיא מִזְּמַן לִזְמַן וְאֵינָה תְדִירָה נָשִׁים פְּטוּרוֹת חוּץ מִקִּידוּשׁ הַיּוֹם וַאֲכִילַת מַצָה בְּלֵילֵי הַפֶּסַח וַאֲכִילַת הַפֶּסַח וּשְׁחִיטָתוֹ וְהַקְהֵל וְשִׂמְחָה שֶׁהַנָּשִׁים חַיָּיבוֹת:

מוסר

מספר חרדים דף מ"ח ע"א

כְּתִיב (תהלים י"ט) הַנֶּחֱמָדִים מִזָהָב וּמִפָּז רָב וְגו' בָּא לְהַלְהִיב לֵב הָעָם זָהָב לָהֶם הַמְּמַלְּאִים בָּתֵּיהֶם כֶּסֶף שֶׁבָּעוֹלָם הַבָּא מַטְבֵּעַ הַזָּהָב וְהַכֶּסֶף הַגַשְׁמִי בָּטֵל אֵינוֹ שָׁוֶה כְּלוּם לָכֵן יִזְדַּרְזוּ לַזָהָב וְלַכֶּסֶף אֲשֶׁר שָׁם לְהוֹלִיךְ בְּיָדָם וְהַיְינוּ דְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה צַדִּיקִים מְסַגְלִים תּוֹרָה וּמִצְוֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים. וְכֵן הָאוֹהֲבֵי תַּעֲנוּגִים יִתְלַהֵב לִבָּם לְבַקֵּשׁ לָהֶם תַּעֲנוּג דִּכְתִיב (תהלים שם) וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְגו' כְּתִיב (בראשית ו') אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ הַיְינוּ שֶׁהָיָה מִתְבּוֹדֵד עִם יוֹצְרוֹ וְאֵין לוֹ חֶבְרָה עִם בְּנֵי אָדָם אִי נָמֵי מֵרוֹב הֶרְגֵּלוֹ בְּהִתְבּוֹדְדוּת אַף שֶׁהָיָה בְּתוֹךְ בְּנֵי אָדָם לֹא הָיוּ מַטְרִידִין דַעְתּוֹ כִּי הָיוּ כְּלֹא הָיוּ בְעֵינָיו וְהַיְינוּ דְאָמַר הַמְּשׁוֹרֵר בְּעָמְדִי תּוֹךְ קְהָלֶךָ צוּר לְרוֹמֵם לְךָ אֶכְרַע וְאֶכּוֹף רֹאשׁ וְקוֹמָה כְּלוֹמַר וְאֵין חֶבְרָתָם מַטְרֶדֶת אוֹתִי לְהִתְפָּרֵד מַחֲשַׁבְתִּי מִמְּךָ כִּי כָּל הָעוֹלָם עֶדְרֵי צֹאן וְהוּא יִתְבָּרַךְ הָרוֹעֶה לְבַדּוֹ וּמַשְׁגִּיחַ עַל כָּל פְּרָטִי וּפְרָטִי וְכָל פְּרָטִי אֵין לוֹ לְהַשְׁגִּיחַ אֶלָּא עַל הָרוֹעֶה כִּי הַכֹּל שָׁוִין לְפָנָיו וְאֵין יִתְרוֹן לָזֶה מִזֶּה וְהַיְינוּ דְאָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם (תהלים כ"ב) ה' רוֹעִי לֹא אֶחְסָר כִּי אֵינִי חָסֵר כִּי כֻלָּנוּ שָׁוִין וּכְמוֹ כֵּן הוּא רוֹעֶה אוֹתִי בִּפְרָטוּת כְּמוֹ לִשְׁאָר בְּרוּאָיו גַם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי וְאֵין מִי שֶׁיּוּכַל לְהַזִּיקֵנִי בְּלֹא רְשׁוּתָךְ וּמִי שֶׁמַּכֶּה הִיא רְצוּעָה וְשֵׁבֶט שֶׁהָרוֹעֶה מַכֶּה אוֹתִי בָּהּ עַל דֶּרֶךְ (ישעי' י') הוֹי אַשׁוּר שֵׁבֶט אַפִּי וּכְתִיב (ש"ב ט"ז) ה' אָמַר לוֹ קַלֵּל אֶת דָּוִד וְאִם כֵּן שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמוּנִי:

מקץ יום שלישי

תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב"ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:

(יא) וַנַּחַלְמָה חֲלוֹם בְּלַיְלָה אֶחָד אֲנִי וָהוּא אִישׁ כְּפִתְרוֹן חֲלֹמוֹ חָלָמְנוּ: וַחֲלֵמְנָא חֶלְמָא בְּלֵילְיָא חַד אֲנָא וָהוּא גְּבַר כְּפִשְׁרַן חֶלְמֵהּ חֲלֵמְנָא:

רש"י איש כפתרון חלומו. חלום הראוי לפתרון שנפתר לו ודומה לו:

(יב) וְשָׁם אִתָּנוּ נַעַר עִבְרִי עֶבֶד לְשַׂר הַטַּבָּחִים וַנְּסַפֶּר לוֹ וַיִּפְתָּר לָנוּ אֶת חֲלֹמֹתֵינוּ אִישׁ כַּחֲלֹמוֹ פָּתָר: וְתַמָּן עִמָּנָא עוּלֵם עִבְרָאָה עַבְדָא לְרַב קָטוֹלַיָּא וְאִשְׁתָּעֵינָא לֵהּ וּפָשַׁר לָנָא יָת חֶלְמָנָא גְּבַר כְּחֶלְמֵהּ פָּשָׁר:

רש"י נער עברי עבד. ארורים הרשעים שאין טובתם שלמה. מזכירו בלשון בזיון: נער. שוטה ואין ראוי לגדלה: עברי. אפילו לשוננו אינו מכיר: עבד. וכתוב בנמוסי מצרים שאין עבד מולך ולא לובש בגדי שרים: איש כחלומו. לפי החלום וקרוב לענינו:

(יג) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר פָּתַר לָנוּ כֵּן הָיָה אֹתִי הֵשִׁיב עַל כַּנִּי וְאֹתוֹ תָלָה: וַהֲוָה כְּמָא דִּי פָשַׁר לָנָא כֵּן הֲוָה יָתִי אֲתֵיב עַל שִׁמּוּשִׁי וְיָתֵהּ צְלָב:

רש"י השיב על כני. מי שבידו להשיב, והוא פרעה הנזכר למעלה, כמו שאמר (לעיל י) פרעה קצף על עבדיו, הרי מקרא קצר ולא פרש מי השיב, לפי שאין צריך לפרש מי השיב, וכן דרך כל מקראות קצרים על מי שעליו לעשות הם סותמים את הדבר:

(יד) וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו וַיָּבֹא אֶל פַּרְעֹה: וּשְׁלַח פַּרְעֹה וּקְרָא יָת יוֹסֵף וְאַרְהָטוּהִי מִן בֵּית אֲסִירֵי וְסַפַּר וְשַׁנִּי כְסוּתֵהּ וְעַל לְוַת פַּרְעֹה:

רש"י מן הבור. מן בית הסוהר שהוא עשוי כמין גמא, וכן כל בור שבמקרא לשון גמא הוא, ואף אם אין בו מים קרוי בור פוש"א בלע"ז : ויגלח. מפני כבוד המלכות:

(טו) שני וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף חֲלוֹם חָלַמְתִּי וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ לֵאמֹר תִּשְׁמַע חֲלוֹם לִפְתֹּר אֹתוֹ: וַאֲמַר פַּרְעֹה לְיוֹסֵף חֶלְמָא חֲלֵמִית וּפָשַׁר לֵית לֵהּ וַאֲנָא שִׁמְעֵית עֲלָךְ לְמֵימַר דְּאַתְּ שָׁמַע חֶלְמָא לְמִפְשַׁר יָתֵהּ:

רש"י תשמע חלום לפתר אתו. תאזין ותבין חלום לפתר אתו: תשמע. לשון הבנה והאזנה, כמו (להלן מב כג) שומע יוסף, (דברים כח מט) אשר לא תשמע לשונו, אינטינדר"א בלע"ז :

נביאים - מלכים א - פרק ג

(כה) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ גִּזְרוּ אֶת הַיֶּלֶד הַחַי לִשְׁנָיִם וּתְנוּ אֶת הַחֲצִי לְאַחַת וְאֶת הַחֲצִי לְאֶחָת: וַאֲמַר מַלְכָּא פְּסוּקוּ יַת רַבְיָא חַיָא לִתְרֵין גִּזְרִין וְהָבוּ פַלְגָּא לַחֲדָא וּפַלְגָּא לַחֲדָא: (כו) וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֲשֶׁר בְּנָהּ הַחַי אֶל הַמֶּלֶךְ כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמֶיהָ עַל בְּנָהּ וַתֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי וְהָמֵת אַל תְּמִיתֻהוּ וְזֹאת אֹמֶרֶת גַּם לִי גַם לָךְ לֹא יִהְיֶה גְּזֹרוּ: וַאֲמָרַת אִתְּתָא דִּי בְרָהּ חַיָא לְמַלְכָּא אֲרֵי אִתְגְּלָלוּ רַחֲמַהָא עַל בְּרַהּ וַאֲמַרַת בְּבָעוּ רִבּוֹנִי הַבוּ לָהּ יַת רַבְיָא חַיָא וּמִקְטַל לָא תִקְטְלוּנֵּיה וְדָא אָמְרָא אַף דִּילִי אַף דִּי לִיךְ לָא יְהֵי פְּסוּקוּ: (כז) וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי וְהָמֵת לֹא תְמִיתֻהוּ הִיא אִמּוֹ: וַאֲתֵיב מַלְכָּא וַאֲמַר הָבוּ לָהּ יַת רַבְיָא חַיָא ומִקְטָל לָא תִקְטְלוִּנֵּיהּ הִיא אִמֵּיהּ:

תוכן העניינים

חק לישראל - בראשית

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה