פרשת וישב
וישב יום ראשון
תורה
יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו"ד דשם ב"ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:
לז (א) וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן: וִיתֵיב יַעֲקֹב בְּאַרְעָא תּוֹתָבוּת אֲבוּהִי בְּאַרְעָא דִכְנָעַן:
רש"י וישב יעקב וגו' . אחר שכתב לך ישובי עשו ותולדותיו בדרך קצרה, שלא היו ספונים וחשובים לפרש היאך נתישבו וסדר מלחמותיהם איך הורישו את החורים, פרש לך ישובי יעקב ותולדותיו בדרך ארכה כל גלגולי סבתם, לפי שהם חשובים לפני המקום להאריך בהם. וכן אתה מוצא בעשרה דורות שמאדם ועד נח, פלוני הוליד פלוני, וכשבא לנח האריך בו. וכן בעשרה דורות שמנח ועד אברהם קצר בהם, ומשהגיע אצל אברהם האריך בו. משל למרגלית שנפלה בין החול, אדם ממשמש בחול וכוברו בכברה עד שמוצא את המרגלית, ומשמצאה הוא משליך את הצרורות מידו ונוטל המרגלית. (דבר אחר וישב יעקב הפשתני הזה נכנסו גמליו טעונים פשתן, הפחמי תמה אנה יכנס כל הפשתן הזה, היה פקח אחד משיב לו ניצוץ אחד יוצא ממפוח שלך ששורף את כלו, כך יעקב ראה כל האלופים הכתובים למעלה, תמה ואמר מי יכול לכבוש את כלן, מה כתיב למטה (פסוק ב) אלה תולדות יעקב יוסף, דכתיב (עובדיה א יח) והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש, ניצוץ יוצא מיוסף שמכלה ושורף את כלם) :
(ב) אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם: אִלֵּין תּוּלְדַת יַעֲקֹב יוֹסֵף בַּר שְׁבַע עַסְרֵי שְׁנִין (כַּד) הֲוָה רָעֵי עִם אֲחוֹהִי בַּעֲנָא וְהוּא מְרַבֵּי עִם בְנֵי בִלְהָה וְעִם בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אֲבוּהִי וְאַיְתִי יוֹסֵף יָת דִּבְּהוֹן בִּישָׁא לְוַת אֲבוּהוֹן:
רש"י אלה תולדות יעקב. ואלה של תולדות יעקב, אלה ישוביהם וגלגוליהם עד שבאו לכלל ישוב. סבה ראשונה יוסף בן שבע עשרה וגו' על ידי זה נתגלגלו וירדו למצרים. זהו אחר פשוטו של מקרא להיות דבר דבור על אפניו. ומדרש אגדה דורש, תלה הכתוב תולדות יעקב ביוסף מפני כמה דברים, אחת שכל עצמו של יעקב לא עבד אצל לבן אלא ברחל, ושהיה זיו אקונין של יוסף דומה לו, וכל מה שארע ליעקב ארע ליוסף, זה נשטם וזה נשטם, זה אחיו מבקש להרגו וזה אחיו מבקשים להרגו, וכן הרבה בבראשית רבה (סד ו) . ועוד נדרש בו וישב בקש יעקב ישב בשלוה, קפץ עליו רגזו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלוה אמר הקדוש ברוך הוא לא דין לצדיקים מה שמתקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה: והוא נער. שהיה עושה מעשה נערות, מתקן בשערו ממשמש בעיניו, כדי שיהיה נראה יפה: את בני בלהה. כלומר ורגיל אצל בני בלהה, לפי שהיו אחיו מבזין אותן והוא מקרבן: את דבתם רעה. כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו, שהיו אוכלין אבר מן החי, ומזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים, וחשודים על העריות. ובשלשתן לקה. על אבר מן החי (לעיל פסוק לא) וישחטו שעיר עזים במכירתו, ולא אכלוהו חי. ועל דבה שספר עליהם שקורין לאחיהם עבדים, (תהלים קה יז) לעבד נמכר יוסף. ועל העריות שספר עליהם, (להלן לט ז) ותשא אשת אדניו וגו' : דבתם. כל לשון דבה פרלידי"ץ בלע"ז [רכילות] כל מה שהיה יכול לדבר בהם רעה היה מספר: דבה. לשון (שיה"ש ז י) דובב שפתי ישנים:
(ג) וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים: וְיִשְׂרָאֵל רְחֵם יָת יוֹסֵף מִכָּל בְּנוֹהִי אֲרֵי בַר חַכִּים הוּא לֵהּ וַעֲבַד לֵהּ כִּתּוּנָא דְפַסֵי:
רש"י בן זקונים. שנלד לו לעת זקנתו. ואונקלוס תרגם בר חכים הוא ליה כל מה שלמד משם ועבר מסר לו. דבר אחר שהיה זיו אקונין שלו דומה לו: פסים. לשון כלי מלת, כמו (אסתר א ו) כרפס ותכלת, וכמו (שמואל ב' יג יח) כתנת הפסים, דתמר ואמנון. ומדרש אגדה על שם צרותיו שנמכר לפוטיפר ולסוחרים ולישמעאלים ולמדינים:
(ד) וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם: וַחֲזוֹ אֲחוֹהִי אֲרֵי יָתֵהּ רְחֵם אֲבוּהוֹן מִכָּל אֲחוֹהִי וּסְנוֹ יָתֵהּ וְלָא צָבָן לְמַלָּלָא עִמֵּהּ לִשְׁלָם:
רש"י ולא יכלו דברו לשלום. מתוך גנותם למדנו שבחם, שלא דברו אחת בפה ואחת בלב: דברו. לדבר עמו:
(ה) וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ: וַחֲלַם יוֹסֵף חֶלְמָא וְחַוִי לַאֲחוֹהִי וְאוֹסִיפוּ עוֹד סְנוֹ יָתֵהּ: (ו) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי: וַאֲמַר לְהוֹן שְׁמָעוּ כְעַן חֶלְמָא הָדֵין דִּי חֲלֵימִית:
נביאים - עמוס - פרק ב
(ו) כֹּה אָמַר יְהוָה עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם: כִּדְנַן אֲמַר יְיָ עַל תְּלָתָא חוֹבֵי יִשְּׂרָאֵל וְעַל אַרְבְּעָא לָא אֶשְׁבּוֹק לְהוֹן עַל דִּזְבִּינוּ בְכַסְפָא זַכָּאִין וְחַשִּׁיכַיָּא בְּדִיל דְּיַחְסְנוּן:
רש"י על מכרם בכסף צדיק . הדיינין היו מוכרי' את מי שהיה זכאי בדין בכסף שוחד שהיו מקבלים מיד בעל דינו : ואביון בעבור נעלים . תרגם יונתן בשני מקומות ( לקמן ח ו ) בדיל דיחסנון ואומר אני שכך פירושו מטין משפט האביון כדי שיצטרך למכור שדהו שהיה לו בין שדות הדיינין וזה עוקף עליו ונוטלה בדמים קלים כדי לגדור ולנעול כל שדותיו יחד ולא יפסיק ביניהם :
(ז) הַשֹּׁאֲפִים עַל עֲפַר אֶרֶץ בְּרֹאשׁ דַּלִּים וְדֶרֶךְ עֲנָוִים יַטּוּ וְאִישׁ וְאָבִיו יֵלְכוּ אֶל הַנַּעֲרָה לְמַעַן חַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי: דְּשַׁיְיטִין בְּעַפְרָא דְאַרְעָא דְּרֵישׁ מִסְכְּנַיָּא וְדִין חַשִּׁיכַיָּא מַסְטַן וּגְבַר וַאָבוּהִי אָזְלִין עַל עוּלֶמְתָא בְּדִיל לַאֲחָלָא יַת שְׁמָא דְּקֻדְשִׁי:
רש"י השואפים על עפר ארץ . על עפר ארץ שהם הולכים עליהם כל שאפם וכל מחשבתם בראש דלים הוא איך יגזלו אותם ויטלו את שלהם , שאיפה גולושי"ר בלע"ז : ודרך ענוים יטו וגו' . החלשים נוטים מדרכם והולכין דרך עקלתון מפני יראתם כמה דאת אמר ( איוב כד ) יטו אביונים מדרך : אל הנערה . המאורסה :
(ח) וְעַל בְּגָדִים חֲבֻלִים יַטּוּ אֵצֶל כָּל מִזְבֵּחַ וְיֵין עֲנוּשִׁים יִשְׁתּוּ בֵּית אֱלֹהֵיהֶם: וְעַל שַׁוְיָין דְּמַשְׁכּוֹן מְסַחֲרִין בִּסְטַר כָּל אִיגוֹרֵיהוֹן וַחֲמַר אוֹנָסָא שָׁתָן בֵּית טַעֲוַתְהוֹן:
רש"י ועל בגדים חבולים יטו . תרגם יונתן על מטות שוויין דמשכון מסתחרין זוקפין מלוה על העניים וממשכנים אותם ועושים בגדיהם מצעות ומסובין עליהם בהטייה בעת סעודתם : בית אלהיהם . בבית עכו"ם שהיתה להם אצל מזבח : יטו . לשון מסיבה שכל מסיבת סעוד' בהטייה היא שהוא נסמך על שמאלו : ויין ענושים . שעונשים אותם ממון ושותים בו יין :
(ט) וְאָנֹכִי הִשְׁמַדְתִּי אֶת הָאֱמֹרִי מִפְּנֵיהֶם אֲשֶׁר כְּגֹבַהּ אֲרָזִים גָּבְהוֹ וְחָסֹן הוּא כָּאַלּוֹנִים וָאַשְׁמִיד פִּרְיוֹ מִמַּעַל וְשָׁרָשָׁיו מִתָּחַת: וַאֲנָא שֵׁיצִיתִי יָת אֱמוֹרָאָה מִן קֳדָמֵיהוֹן דִּכְרוּם אַרָזִין רוּמֵיהּ וְחָסִּין הוּא כְּבַלּוֹטִין וְשֵׁיצִיתִי אִבֵּיהּ מִלְּעֵילָא וְשָׁרָשִׁוֹהִי מִלְּרַע:
רש"י כאלונים . קיישנ"ש בלע"ז : ואשמיד פריו ממעל . שרים העליונים : ושרשיו מתחת . שרים התחתונים ד"א הצרעה היתה מסמא עיניהם מלמעלה ומסרסתן מלמטן :
(י) וְאָנֹכִי הֶעֱלֵיתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה לָרֶשֶׁת אֶת אֶרֶץ הָאֱמֹרִי: וַאֲנָא אַסִּיקִית יַתְכוֹן מֵאַרְעָא דְּמִצְרָיִם וְדַבָּרִית יַתְכוֹן בְּמַדְבְּרָא אַרְבְּעִין שְׁנִין לְמֵירַת יַת אַרְעָא דֶּאֱמוֹרָאָה: (יא) וָאָקִים מִבְּנֵיכֶם לִנְבִיאִים וּמִבַּחוּרֵיכֶם לִנְזִרִים הַאַף אֵין זֹאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נְאֻם יְהוָה: וַאֲקֵימִית מִבְּנֵיכוֹן לִנְבִיאִין וּמֵעוּלֵמְכוֹן לְמַלְּפִין הַאַף לֵית דָּא בְּנֵי יִשְּׂרָאֵל אֲמַר יְיָ:
רש"י לנזרים . תרגם יונתן למלפין שהיו פרושין מדרכי עם הארץ ועוסקים בתורה אין נזירה בכל מקום אלא ל' פרישה : האף אין זאת . בתמיה כלומ' כלום אתם יכולים להכחיש את זאת :
כתובים - משלי - פרק ח
(ז) כִּי אֱמֶת יֶהְגֶּה חִכִּי וְתוֹעֲבַת שְׂפָתַי רֶשַׁע: מְטוּל דְּקוּשְׁטָא רָגֵא פּוּמִי וְרִיחוּקָא דִשִּׂפְוָתַי רִשְׁעָא: (ח) בְּצֶדֶק כָּל אִמְרֵי פִי אֵין בָּהֶם נִפְתָּל וְעִקֵּשׁ: וּבְצִדְקוּתָא אִנוּן כָּל מֵימְרֵי פּוּמִי וְלֵית בְּהוֹן פִּתּוּלָא וְעִקּוּמָא:
רש"י נפתל ועקש . עקמומיות :
(ט) כֻּלָּם נְכֹחִים לַמֵּבִין וִישָׁרִים לְמֹצְאֵי דָעַת: וְכוּלָּן גַּלְיָן לֶאֱנָשׁ דְּמִתְבַּיֵן וּתְרִיצִין לְאִלֵין דְּצָבְאִין בִּידִיעֲתָא: (י) קְחוּ מוּסָרִי וְאַל כָּסֶף וְדַעַת מֵחָרוּץ נִבְחָר: קַבִּילוּ מַרְדּוּתָא וְלָא כַסְפָּא וּגְבוּ לְכוֹן יְדִיעֲתָא מִן דַּהֲבָא סְנִינָא:
רש"י מחרוץ . ממיני הזהב הוא :
(יא) כִּי טוֹבָה חָכְמָה מִפְּנִינִים וְכָל חֲפָצִים לֹא יִשְׁווּ בָהּ: מְטוּל דְּטָבָא חָכְמְתָא מִן כֵּיפֵי טָבָתָא וְכָל מִדַעַם לָא פָחֵים לַהּ:
רש"י מפנינים . מרגליות : לא ישוו בה . לא ידמו לשויה :
(יב) אֲנִי חָכְמָה שָׁכַנְתִּי עָרְמָה וְדַעַת מְזִמּוֹת אֶמְצָא: אֲנָא חָכְמְתָא דָרֵית עֲרִימוּתָא יְדִיעֲתָא וְתַרְעֵיתָא מַשְׁכְּחָא אֲנָא:
רש"י שכנתי ערמה . אצל ערמה , שכיון שלמד אדם תורה נכנס בו ערמימות של כל דבר :
משנה ברכות פרק ט
א. הָרוֹאֶה מָקוֹם שֶׁנַּעֲשׂוּ בוֹ נִסִים לְיִשְׂרָאֵל, אוֹמֵר בָּרוּךְ שֶׁעָשָׂה נִסִים לַאֲבוֹתֵינוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה. מָקוֹם שֶׁנֶּעֶקְרָה מִמֶּנּוּ עֲבוֹדָה זָרַה, אוֹמֵר בָּרוּךְ שֶׁעָקַר עֲבוֹדָה זָרָה מֵאַרְצֵנוּ:
ברטנורה (א) הרואה מקום שנעשו בו נסים. כגון מעברות ים סוף, ונחלי ארנון, ומעברות הירדן, ואבן שישב עליה משה ע"ה כשעשה מלחמה בעמלק, ודומיהן. ואניסא דרבים, כגון הני דאמרינן, מחייבי כולי עלמא לברוכי. אבל אניסא דיחיד, כגון הרואה מקום שנעשה לו בו נס, איהו חייב לברוכי ברוך שעשה לי נס במקום הזה, ובנו ובן בנו חייבים לברך ברוך שעשה נס לאבותי במקום הזה. וכל הני ברכות דמתניתין בעו הזכרת שם ומלכות, דכל ברכה שאין בה הזכרת שם ומלכות אינה ברכה:
ב. עַל הַזִּיקִין, וְעַל הַזְּוָעוֹת, וְעַל הַבְּרָקִים, וְעַל הָרְעָמִים, וְעַל הָרוּחוֹת, אוֹמֵר בָּרוּךְ שֶׁכֹּחוֹ מָלֵא עוֹלָם. עַל הֶהָרִים, וְעַל הַגְּבָעוֹת, וְעַל הַיַּמִּים, וְעַל הַנְּהָרוֹת, וְעַל הַמִּדְבָּרוֹת, אוֹמֵר בָּרוּךְ עוֹשֵׂה מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָרוֹאֶה אֶת הַיָּם הַגָּדוֹל אוֹמֵר בָּרוּךְ שֶׁעָשָׂה אֶת הַיָּם הַגָּדוֹל, בִּזְמַן שֶׁרוֹאֶה אוֹתוֹ לִפְרָקִים. עַל הַגְּשָׁמִים וְעַל הַבְּשׂוֹרוֹת הַטּוֹבוֹת אוֹמֵר בָּרוּךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב, וְעַל שְׁמוּעוֹת רָעוֹת אוֹמֵר: בָּרוּךְ דַּיַּן הָאֱמֶת:
ברטנורה (ב) זיקים. כוכב הנראה כמו שפותח הרקיע ויורה כחץ ממקום למקום. אי נמי כוכב שנראה שיש לו זנב ארוך: זועות. שהארץ מזדעזעת ורועשת: רעמים. קול הנשמע ברקיע מעננים ששופכים מים מזה לזה, כמה דתימא (ירמיה נא): לקול תתו המון מים בשמים: ועל הרוחות. שבאים בסערה וזעף ואינם מצויים אלא לפרקים: ברוך שכוחו מלא עולם. ואי בעי מברך ברוך עושה מעשה בראשית, שכל אלו מעשה בראשית הם, דכתיב (תהלים קלה): ברקים למטר עשה. אבל על ההרים ועל הגבעות וכו' אומר עושה מעשה בראשית דוקא, דלא מצי לברוכי עלייהו שכוחו מלא עולם, שאינן נראים ברוב העולם, אלא כל אחד ואחד במקומו: הים הגדול. ים אוקינוס שמקיף העולם: ברוך שעשה הים הגדול. שמתוך גדלו וחשיבותו קובע ברכה לעצמו: לפרקים. משלשים יום לשלשים יום: על הגשמים. וכו'. מברך הטוב והמטיב. והוא דאית ליה ארעא בשותפות עם אחריני דהכי משמע הטוב והמטיב, הטוב לדידיה והמטיב לאחריני. אבל כי לית ליה ארעא כלל, אומר מודים אנחנו לך ה' אלהינו על כל טיפה וטיפה שהורדת לנו וכו'. ואם יש לו קרקע לבדו, מברך שהחיינו:
ג. בָּנָה בַיִת חָדָשׁ, וְקָנָה כֵלִים חֲדָשִׁים, אוֹמֵר בָּרוּךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ. מְבָרֵךְ עַל הָרָעָה מֵעֵין הַטּוֹבָה, וְעַל הַטּוֹבָה מֵעֵין הָרָעָה. הַצוֹעֵק לְשֶׁעָבַר, הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא. כֵּיצַד. הָיְתָה אִשְׁתּוֹ מְעֻבֶּרֶת, וְאָמַר, יְהִי רָצוֹן שֶׁתֵּלֵד אִשְׁתִּי זָכָר, הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא הָיָה בָא בַדֶּרֶךְ וְשָׁמַע קוֹל צְוָחָה בָּעִיר, וְאָמַר, יְהִי רָצוֹן שֶׁלֹּא יִהְיוּ אֵלּוּ בְּנֵי בֵיתִי, הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא:
ברטנורה (ג) בנה בית חדש וקנה כלים חדשים. בין יש לו כיוצא בהן בין אין לו כיוצא בהן, מברך שהחיינו: על הרעה מעין הטובה. מפרש בגמרא כגון שצפו מים על ארצו ושטפו תבואתו של שנה זו, אף על פי שרוו המים פני האדמה ונעשית שדהו משובחת לשנים הבאות, השתא מיהא רעה היא ומברך דיין האמת: ועל הטובה מעין הרעה. כגון דאשכח מציאה אע"ג דרעה היא דאי שמע בה מלכא חובטו במכות ויסורין ושקיל לה מיניה השתא מיהא טובה היא ומברך הטוב והמטיב: הצועק לשעבר. המתפלל על מה שכבר היה הרי זו תפלת שוא דמאי דהוה הוה:
ד. הַנִּכְנָס לַכְּרַךְ מִתְפַּלֵּל שְׁתַּיִם, אַחַת בִּכְנִיסָתוֹ וְאַחַת בִּיצִיאָתוֹ. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר, אַרְבַּע, שְׁתַּיִם בִּכְנִיסָתוֹ וּשְׁתַּיִם בִּיצִיאָתוֹ, וְנוֹתֵן הוֹדָאָה לְשֶׁעָבַר, וְצוֹעֵק לֶעָתִיד לָבֹא:
ברטנורה (ד) שתים בכניסתו ושתים ביציאתו. בכניסתו אומר שתכניסני לכרך זה לשלום נכנס אומר מודה אני לפניך שהכנסתני לכרך זה לשלום הרי זה שתים בכניסתו. בקש לצאת אומר שתוציאני מכרך זה לשלום. לאחר שיצא אומר מודה אני לפניך שהוצאתני מכרך זה לשלום וכל כך למה מפני שצריך שיתן אדם הודאה לבוראו על מה שעבר עליו מן הטוב ויתפלל על העתיד שתבא לו טובה:
ה. חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה כְּשֵׁם שֶׁהוּא מְבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו) וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ. בְּכָל לְבָבְךָ, בִּשְׁנֵי יְצָרֶיךָ, בְּיֵצֶר טוֹב וּבְיֵצֶר רָע. וּבְכָל נַפְשְׁךָ, אֲפִלּוּ הוּא נוֹטֵל אֶת נַפְשְׁךָ. וּבְכָל מְאֹדֶךָ, בְּכָל מָמוֹנְךָ. דָּבָר אַחֵר בְּכָל מְאֹדֶךָ, בְּכָל מִדָּה וּמִדָּה שֶׁהוּא מוֹדֵד לָךְ הֱוֵי מוֹדֶה לוֹ בִּמְאֹד מְאֹד. לֹא יָקֵל אָדָם אֶת רֹאשׁוֹ כְּנֶגֶד שַׁעַר הַמִּזְרָח, שֶׁהוּא מְכֻוָּן כְּנֶגֶד בֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים. לֹא יִכָּנֵס לְהַר הַבַּיִת בְּמַקְלוֹ, וּבְמַנְעָלוֹ, וּבְפֻנְדָּתוֹ, וּבְאָבָק שֶׁעַל רַגְלָיו, וְלֹא יַעֲשֶׂנּוּ קַפַּנְדַּרְיָא, וּרְקִיקָה מִקַּל וָחֹמֶר. כָּל חוֹתְמֵי בְרָכוֹת שֶׁהָיוּ בַמִּקְדָּשׁ, הָיוּ אוֹמְרִים מִן הָעוֹלָם. מִשֶּׁקִּלְקְלוּ הַמִּינִין, וְאָמְרוּ, אֵין עוֹלָם אֶלָּא אֶחָד, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ אוֹמְרִים, מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם. וְהִתְקִינוּ, שֶׁיְּהֵא אָדָם שׁוֹאֵל אֶת שְׁלוֹם חֲבֵרוֹ בַּשֵּׁם, שֶׁנֶּאֱמַר (רות ב) וְהִנֵּה בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם, וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים יְיָ עִמָּכֶם, וַיֹּאמְרוּ לוֹ, יְבָרֶכְךָ יְיָ. וְאוֹמֵר (שופטים ו) יְיָ עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל. וְאוֹמֵר (משלי כג) אַל תָּבוּז כִּי זָקְנָה אִמֶּךָ. וְאוֹמֵר (תהלים קיט) עֵת לַעֲשׂוֹת לַייָ הֵפֵרוּ תוֹרָתֶךָ. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר, הֵפֵרוּ תוֹרָתֶךָ עֵת לַעֲשׂוֹת לַיְיָ:
ברטנורה (ה) חייב אדם לברך על הרעה. כשמברך דיין האמת על הרעה, חייב לברך בשמחה ובלב טוב כשם שמברך בשמחה הטוב והמטיב על הטובה: דבר אחר בכל מאדך. בכל מדות המדודות לך בין מדה טובה בין מדת פורענות: לא יקל אדם ראשו. לא ינהג קלות ראש: כנגד שער המזרח. חוץ להר הבית אשר בחומה הנמוכה אשר לרגלי הבית למזרח, לפי שהוא מכוון, שכל השערים מכוונים זה כנגד זה שער מזרח שער עזרת נשים ושער עזרת ישראל ופתח האולם וההיכל ובית קדש הקדשים בימי בית ראשון: באפונדתו. אזור חלול שנותנים בו מעות. פירוש אחר בגד שלובש על בשרו לקבל הזיעה שלא לטנף שאר בגדים, וגנאי לאדם לצאת באותו בגד לבדו: קפנדריא. ליכנס בפתח זה ולצאת בפתח שכנגדו כדי לקצר הלוכו דרך שם. ולשון קפנדריא אדמקיפנא דרי אעול בהא, כלומר בעוד שאני צריך להקיף שורות של בתים אקצר מהלכי ואכנס דרך כאן: ורקיקה. אסורה בהר הבית: מקל וחומר. ממנעל, ומה מנעל שאינו דרך בזיון אסור, רקיקה שהיא דרך בזיון לא כל שכן: כל חותמי ברכות שבמקדש. המברך אומר בסוף כל ברכה ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם חונן הדעת וכן בכולם, והעונין אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. שאין עונין אמן אחר כל ברכה שבמקדש, דכתיב בעזרא (נחמיה ט) קומו ברכו את ה' אלהיכם מן העולם עד העולם, ואומר אח"כ ויברכו שם כבודך, כלומר שעונים ברוך שם כבוד מלכותו לע"ו. ואשמעינן הכא דבמקדש ראשון לא היו אומרים אלא ברוך אלהי ישראל מן העולם ולא יותר ולא היו אומרים ועד העולם: משקלקלו המינים. שאין מאמינים בתחיית המתים ואמרו אין עולם אלא זה, התקינו עזרא ובית דינו שיהו אומרים מן העולם ועד העולם לומר ששני עולמות יש, העולם הזה והעולם הבא, להוציא מלב המינים שכופרים בתחיית המתים: שיהא אדם שואל בשלום חבירו בשם. בשמו של הקדוש ברוך הוא, ולא אמרינן מזלזל הוא בכבודו של מקום בשביל כבוד הבריות להוציא שם שמים עליו, ולמדו מבועז שאמר לקוצרים ה' עמכם, וכי תימא בעז מדעתיה דנפשיה קעבד ולא גמרינן מיניה, תא שמע מן המלאך שאמר לגדעון ה' עמך גבור החיל, וכי תימא לא שאל המלאך בשלום גדעון, ולא ברכו, אלא בשליחותו של מקום הודיעו שהשכינה עמו, ולא גמרינן מיניה, תא שמע ואומר אל תבוז כי זקנה אמך, אל תבוז את בעז לומר שמדעתו עשה אלא למוד מזקני אומתך כי יש לו על מי להסמך שנאמר עת לעשות לה' הפרו תורתך: רבי נתן אומר הפרו תורתך. פעמים שמבטלים דברי תורה כדי לעשות לה', אף זה המתכוין לשאול בשלום חברו, וזהו רצונו של מקום שנאמר (תהלים לד) בקש שלום ורדפהו, מותר להפר תורה ולעשות דבר הנראה אסור:
גמרא ברכות דף נ"ד ע"א
מְנָא הָנֵי מִילֵי אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן דְּאָמַר קְרָא (שמות י"ח) וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִיל וְגוֹ' אַנִיסָא דְרַבִּים מְבָרְכִינָן אַנִיסָא דְיָחִיד לֹא מְבָרְכִינָן וְהָא הַהוּא גַבְרָא דַהֲוָה קָאָזִיל בְּעֵבֶר יְמִינָא נָפַל עֲלֵיהּ אַרְיֵה אִתְעֲבִיד לֵיהּ נִיסָא וְאִיתְצַל מִינֵיהּ אָתָא לְקָמֵיהּ דְּרָבָא וְאָמַר לֵיהּ כָּל אֵימַת דְּמָטִית לְהָתָם בְּרִיךְ בָּרוּךְ שֶׁעָשָׂה לִי נֵס בַּמָּקוֹם הַזֶּה. וּמָר בְּרֵיהּ דְּרַבִינָא הֲוָה קָאָזִיל בְּפַקְתָא דַעֲרָבוֹת וְצָחָא לְמַיָּא אִיתְעֲבִיד לֵיהּ נִיסָא אִיבְרֵי לֵיהּ עֵינָא דְּמַיָא וְאִישְׁתֵּי. וְתוּ זִמְנָא חָדָא הֲוָה קָאָזִיל בְּרִסְתְּקָא דִמְחוֹזָא וְנָפַל עֲלֵיהּ גַּמְלָא פְּרִיצָא אִתְפְּרַק לֵיהּ אַשִׁיתָא עָאל לְגַוָהּ. כִּי מָטָא לַעֲרָבוֹת בָּרִיךְ בָּרוּךְ שֶׁעָשָׂה לִי נֵס בַּעֲרָבוֹת וּבְגָמָל. כִּי מָטָא לְרִסְתְּקָא דִמְחוֹזָא בָּרִיךְ בָּרוּךְ שֶׁעָשָׂה לִי נֵס בְּגָמָל וּבַעֲרָבוֹת. אַמְרֵי אַנִיסָא דְרַבִּים כוּלֵי עַלְמָא מְחַיְיבֵי לִבְרוּכֵי. אַנִיסָא דְיָחִיד אִיהוּ חַיָיב לִבְרוּכֵי:
רש"י ה"ג. מנלן דברכינן אניסא אמר ר' יוחנן דאמר קרא ויאמר יתרו וגו': בעבר ימינא. שם מדינה בדרומו של פרת: בפקתא. בקעה: ערבות. שם מקום: וצחא למיא. צמא למים: ברסתקא. בשוק: גמלא פריצא. גמל משוגע שעסקיו רעים: אתפרקא ליה אשיתא. נפלה חומת בית שהיה סמוך לו ונכנס לתוך הבית מפני הגמל:
זוהר וישב דף קע"ט ע"ב
רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר תָּא חֲזֵי טוֹב יֶלֶד מִסְכֵּן וְחָכָם מַאן יֶלֶד מִסְכֵּן הָא אוֹקְמוּהָ וְאִתְמָר דְּאִיהוּ יֵצֶר טוֹב אֲבָל טוֹב יֶלֶד הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (תהלים ל"ז) נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי וְדָא הוּא נַעַר דְּאִיהוּ יֶלֶד מִסְכֵּן דְּלֵית לֵיהּ מִגַּרְמֵיהּ כְּלוּם, וְאַמַּאי אִקְּרֵי נַעַר בְּגִין דְּאִית לֵיהּ חַדְתּוּ דְּסִיהֲרָא דְּמִתְחַדְּשָׁא תָּדִיר, וְתָדִיר אִיהוּ יֶלֶד מִסְכֵּן כְּמָה דַּאֲמָרָן, וְחָכָם בְּגִין דְּחָכְמָה שַׁרְיָא בֵּיהּ, מִמֶּלֶךְ זָקֵן דָּא הוּא יֵצֶר הָרַע כְּמָה דְּאִתְמָר דְּהָא מִן יוֹמָא דַּהֲוָה לָא נָפַק מִמְּסָאֲבוּתֵיה לְעָלְמִין וְאִיהוּ כְּסִיל דְּכָל אָרְחוֹי אִנּוּן לְאֹרַח בִּישָׁא וְאָזִיל וְסָטֵי לִבְנֵי נְשָׁא וְלָא יָדַע לְאִזְדַהֲרָא וְאִיהוּ אָתֵי עִם בַּר נַשׁ בְּתַסְקוּפִּין בְּגִין לְאַסְטָאָה לוֹן מֵאֹרַח טָבָא לְאֹרַח בִּישָׁא, תָּא חֲזֵי עַל דָּא אַקְדִּים עִם בַּר נַשׁ בְּיוֹמָא דְּאִתְיַלִּיד בְּגִין דִּיהֵימִין לֵיהּ דְּהָא כַּד אָתֵי יֵצֶר טוֹב לָא יָכִיל בַּר נַשׁ לְמֵהֵימָנָא לֵיהּ וְדָמֵי עֲלֵיהּ כְּמָטוֹלָא כְּגַוְנָא דָּא תָּנֵינָן מַאן הוּא רָשָׁע עָרוּם דָּא הוּא מַאן דְּאַקְדִּים לְאַטְעָנָא מִלּוֹי לְקַמֵּי דַּיָּנָא עַל לָא יֵיתֵי חֲבְרֵיהּ מָארֵי דְּדִינָא, כְּד"א (משלי י"ח) צַדִּיק הָרִאשׁוֹן בְּרִיבוֹ וְגוֹ' כְּגַוְנָא דָּא (הוּא נ"א הַאי) רָשָׁע עָרוּם כְּמָה דְּאַתּ אָמַר (בראשית ג') וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם וְהוּא אַקְדִּים וְשָׁרֵי עִמֵּיהּ דְּבַר נַשׁ עַד לָא יֵיתֵי חֲבְרֵיהּ לְאַשְׁרָאָה עֲלֵיהּ, וּבְגִין דְּאִיהוּ אַקְדִּים וְהָא אַטְעִין טַעֲנְתֵּיהּ עִמֵּיהּ כַּד אָתֵי חֲבְרֵיהּ דְּאִיהוּ יֵצֶר הַטּוֹב אַבְאִישׁ לֵיהּ לְבַר נַשׁ בַּהֲדֵיהּ וְלָא יָכִיל לְזַקָּפָא רֵישֵׁיהּ כְּאִלּוּ אַטְעִין עַל כַּתְפֵיהּ כָּל מָטוֹלִין דְּעָלְמָא בְּגִין הַהוּא רָשָׁע עָרוּם דְּאַקְדִּים עִמֵּיהּ וְעַל דָּא אָמַר שְׁלֹמֹה (קהלת ט') וְחָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים בְּגִין דְּהָא אַקְדִּים אָחֳרָא וְעַל דָּא כָּל דַּיָּנָא דְּקַבִּיל מִבַּר נַשׁ מִלָּה עַד לָא יֵיתֵי חֲבְרֵיהּ כְּאִלּוּ מְקַבֵּל עֲלֵיהּ טַעֲוָא אָחֳרָא לִמְהֵימָנוּתָא אֶלָּא (משלי שׁם) וּבָא רֵעֵהוּ וַחֲקָרוֹ וְדָא הוּא אֹרַח דְּבַר נַשׁ זַכָּאָה דְּהָא בַּר נַשׁ זַכָּאָה דָּא הוּא דְּלָא הֵימִין לְהַהוּא רָשָׁע עָרוּם דְּיֵצֶר הָרַע עַד דְּיֵיתֵי חֲבְרֵיהּ דְּאִיהוּ יֵצֶר טוֹב, וּבְגִין דָּא בְּנֵי נְשָׁא אִנּוּן כָּשְׁלִין לְעָלְמָא דְּאָתֵי, אֲבָל הַהוּא זַכָּאָה דְּאִיהוּ דָּחִיל לְמָארֵיהּ כַּמָּה בִּישִׁין סָבִיל בְּהַאי עָלְמָא בְּגִין דְּלָא יְהֵימָן וְלָא יִשְׁתַּתַּף בְּהַהוּא יֵצֶר הָרַע וְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שָׁזִיב לֵיהּ מִכֻּלְּהוּ הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (תהלים ל"ד) רַבּוֹת רָעוֹת צַדִּיק וּמִכֻּלָּם יַצִילֶנוּ יְיָ, רַבּוֹת רָעוֹת לַצַדִּיק לָא כְּתִיב אֶלָּא צַדִּיק בְּגִין דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרְעֵי בֵּיהּ, וּבְגִין כָּךְ קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרְעֵי בְּהַהוּא בַּר נַשׁ וְשֵׁזִיב לֵיהּ מִכֹּלָּא בְּהַאי עָלְמָא וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ:
תרגום הזוהר רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, בֹּא וּרְאֵה, כָּתוּב, טוֹב יֶלֶד מִסְכֵּן וְחָכָם. מִי הוּא יֶלֶד מִסְכֵּן, הִנֵּה בֵּאֲרוּהָ, וְלָמַדְנוּ, שֶׁהוּא יֵצֶר הַטּוֹב. אֲבָל טוֹב יֶלֶד, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב, (תהלים ל"ז) נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי. וְזֶהוּ נַעַר שֶׁהוּא יֶלֶד מִסְכֵּן, שֶׁאֵין לוֹ מֵעַצְמוֹ כְּלוּם. וְלָמָּה נִקְרָא נַעַר. הוּא מִשּׁוּם שֶׁיֵּשׁ לוֹ חִדּוּשׁ הַלְּבָנָה, שֶׁהִיא מִתְחַדֶּשֶׁת תָּמִיד, וְהוּא תָּמִיד יֶלֶד מִסְכֵּן, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. וְחָכָם, מִשּׁוּם שֶׁהַחָכְמָה שׁוֹרָה בּוֹ. "מִמֶּלֶךְ זָקֵן", זֶהוּ הַיֵּצֶר הָרַע, כְּמוֹ שֶׁלָּמַדְנוּ, שֶׁמִּיּוֹם שֶׁהָיָה, לֹא יָצָא מִטּוּמְאָתוֹ לְעוֹלָם, וְהוּא כְּסִיל, שֶׁכָּל דְּרָכָיו הֵם לְדֶרֶךְ הָרַע, וְהוֹלֵךְ וּמַדִּיחַ בְּנֵי אָדָם, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהִזָּהֵר, וְהוּא בָּא בַּעֲלִילָה עִם בְּנֵי אָדָם, כְּדֵי לְהַדִּיחַ אוֹתָם מִדֶּרֶךְ הַטּוֹב אֶל דֶּרֶךְ הָרַע. בֹּא וּרְאֵה, עַל כֵּן הִקְדִּים עַצְמוֹ הַיֵּצֶר הָרַע לְהִתְחַבֵּר עִם הָאָדָם מִיּוֹם שֶׁנּוֹלָד בּוֹ, בִּכְדֵי שֶׁיַּאֲמִין לוֹ, וּכְשֶׁיָּבֹא אַחַר כָּךְ הַיֵּצֶר הַטּוֹב אֵין הָאָדָם יָכוֹל לְהַאֲמִינוֹ וּדְבָרָיו דּוֹמִים עָלָיו לְמַשָּׂא. כְּעֵין זֶה לָמַדְנוּ, אֵיזֶה הוּא רָשָׁע עָרוּם, זֶה הוּא, מִי שֶׁמַּקְדִּים עַצְמוֹ לִטְעוֹן דְּבָרָיו לִפְנֵי הַדִּין מִטֶּרֶם שֶׁיָּבֹא חֲבֵרוֹ בַּעַל הַדִּין. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, (משלי י"ח) צַדִּיק הָרִאשׁוֹן בְּרִיבוֹ וְגוֹ'. כְּעֵין זֶה, רָשָׁע עָרוּם זֶה, דְּהַיְנוּ הַיֵּצֶר הָרַע, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בראשית ג') וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם, גַּם הוּא מַקְדִּים וְשׁוֹרֶה בָּאָדָם מִטֶּרֶם שֶׁיָּבֹא חֲבֵרוֹ, יֵצֶר הַטּוֹב, לִשְׁרוֹת בּוֹ, וּמִשּׁוּם שֶׁהִקְדִּים וּכְבָר טָעַן טַעֲנוֹתָיו לְפָנָיו, כְּשֶׁיָּבֹא אַחַר כָּךְ חֲבֵרוֹ, שֶׁהוּא יֵצֶר הַטּוֹב, רַע לָאָדָם לִהְיוֹת עִמּוֹ, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהָרִים רֹאשׁוֹ כְּאִלּוּ הִטְעִין עַל כְּתֵפוֹ כָּל הַמַּשָּׂאוֹת שֶׁבָּעוֹלָם. וְכָל זֶה הוּא, מִשּׁוּם שֶׁהָרָשָׁע עָרוּם הִקְדִּים עַצְמוֹ. וְעַל זֶה אָמַר שְׁלֹמֹה, וְחָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים, מִשּׁוּם שֶׁהִקְדִּימוֹ הָאַחֵר. וְעַל כֵּן, כָּל דַּיָּן הַמְקַבֵּל דְּבָרָיו שֶׁל בַּעַל דִּין, מִטֶּרֶם שֶׁיָּבֹא חֲבֵרוֹ, דּוֹמֶה כְּאִלּוּ מְקַבֵּל עָלָיו אֵל אַחֵר לְהַאֲמִין בּוֹ, אֶלָּא וּבָא רֵעֵהוּ וְחַקָרוֹ, כְּלוֹמָר אַחַר שֶׁיָּבֹא רֵעֵהוּ אָז יִשְׁמַע טַעֲנוֹתָיו. וְזֶהוּ דַּרְכּוֹ שֶׁל אָדָם צַדִּיק, כִּי אָדָם צַדִּיק, הוּא, מִי שֶׁלֹּא הֶאֱמִין לְאוֹתוֹ רָשָׁע עָרוּם, שֶׁהוּא יֵצֶר הָרַע, מִשּׁוּם שֶׁהִקְדִּים טַעֲנוֹתָיו, מִטֶּרֶם שֶׁיָּבֹא חֲבֵרוֹ, שֶׁהוּא יֵצֶר הַטּוֹב. שֶׁמְּקַיֵּם הַפָּסוּק וּבָא רֵעֵהוּ וַחֲקָרוֹ. וּבְדָבָר זֶה אֲנָשִׁים נִכְשָׁלִים מִלִּזְכּוֹת לָעוֹלָם הַבָּא. אֲבָל צַדִּיק הַהוּא, שֶׁהוּא יָרֵא אֶת רִבּוֹנוֹ, כַּמָּה רָעוֹת הוּא סוֹבֵל בָּעוֹלָם הַזֶּה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַאֲמִין וְלֹא יִשְׁתַּתֵּף עִם הַיֵּצֶר הָרַע, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִילוֹ מִכֻּלָּם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב, (תהלים ל"ד) רַבּוֹת רָעוֹת צַדִּיק וּמִכֻּלָּם יַצִילֶנּוּ ה', רַבּוֹת רָעוֹת לַצַדִּיק לֹא כָּתוּב, אֶלָּא רַבּוֹת רָעוֹת צַדִּיק, שֶׁזֶּה יוֹרֶה שֶׁפֵּרוּשׁוֹ הוּא, שֶׁהַסּוֹבֵל רַבּוֹת רָעוֹת הוּא צַדִּיק, מִשּׁוּם שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָפֵץ בּוֹ. וּמִשּׁוּם זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָפֵץ בָּאָדָם הַהוּא, וּמַצִיל אוֹתוֹ מִכֻּלָּם, בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ.
הלכה פסוקה
הרמב"ם ה' תלמוד תורה פ"ה
א. חַיָּב לַעֲמוֹד מִפְּנֵי רַבּוֹ מִשֶׁיִּרְאֶנוּ מֵרָחוֹק מְלֹא עֵינָיו עַד שֶׁיִתְכַּסֶּה מִמֶנוּ וְלֹא יִרְאֶה קוֹמָתוֹ וְאַחַר כַּךְ יֵשֵׁב. וְחַיָּיב אָדָם לְהַקְבִּיל פְּנֵי רַבּוֹ בְּרֶגֶל: ב. אֵין חוֹלְקִין כָּבוֹד לְתַלְמִיד בִּפְנֵי רַבּוֹ אֶלָא אִם כֵּן דֶּרֶךְ רַבּוֹ לַחֲלוֹק לוֹ כָּבוֹד. וְכָל הַמְּלָאכוֹת שֶׁהָעֶבֶד עוֹשֶׂה לְרַבּוֹ תַלְמִיד עוֹשֶׂה לְרַבּוֹ. וְאִם הָיָה בְּמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ וְלֹא הָיוּ לוֹ תְּפִלִּין וְחָשׁ שֶׁמָּא יֹאמְרוּ עֶבֶד הוּא אֵינוֹ נוֹעֵל לוֹ מִנְעָלוֹ וְאֵינוֹ חוֹלְצוֹ וְכָל הַמּוֹנֵעַ תַּלְמִידוֹ מִלְּשַׁמְּשׁוֹ מוֹנֵעַ מִמֶּנּוּ חֶסֶד וּפוֹרֵק מִמֶּנּוּ יִרְאַת שָׁמַיִם וְכָל תַּלְמִיד שֶׁמְּזַלְזֵל דָבָר מִכָּל כָבוֹד רַבּוֹ גוֹרֵם לִשְׁכִינָה שֶׁתִסְתַּלֵּק מִיִּשְׂרָאֵל: ג. רָאָה רַבּוֹ עוֹבֵר עַל דִבְרֵי תוֹרָה אוֹמֵר לוֹ לִמַּדְתָּנוּ רַבֵּינוּ כָּךְ וְכָךְ. וְכָל זְמַן שֶׁמַּזְכִּיר שְׁמוּעָה בְּפָנָיו אוֹמֵר לוֹ כַּךְ לִמַּדְתָּנוּ רַבֵּינוּ. וְאַל יֹאמַר דָּבָר שֶׁלֹּא שָׁמַע מֵרַבּוֹ עַד שֶׁיַּזְכִּיר שֵׁם אוֹמְרוֹ. וּכְשֶׁיָּמוּת רַבּוֹ קוֹרֵעַ כָּל בְגָדָיו עַד שֶׁהוּא מגַלֶּה אֶת לִבּוֹ וְאֵינוֹ מְאַחֶה לְעוֹלָם. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים בְּרַבּוֹ מוּבְהָק שֶׁלָּמַד מִמֶּנּוּ רוֹב חָכְמָתוֹ אֲבָל אִם לֹא לָמַד מִמֶּנּוּ רוֹב חָכְמָתוֹ הֲרֵי זֶה תַּלְמִיד חָבֵר וְאֵינוֹ חַיָּיב בִכְבוֹדוֹ בְכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים. אֲבָל עוֹמֵד מִלְּפָנָיו וְקוֹרֵעַ עָלָיו כְּשֵׁם שֶׁהוּא קוֹרֵעַ עַל כָּל הַמֵּתִים שֶׁהוּא מִתְאַבֵּל עֲלֵיהֶם אֲפִילוּ לֹא לָמַד מִמֶּנּוּ אֶלָּא דָבָר אֶחָד בֵּין קָטָן בֵּין גָּדוֹל עוֹמֵד מִלְפָנָיו וְקוֹרֵעַ עָלָיו:
מוסר
מספר צידה לדרך דף ר"ז ע"ב
הַבִּטָּחוֹן הוּא שֶׁיִּבְטַח בֵּאלֹהִים בִּטָּחוֹן גָּמוּר וְיֵשׁ בּוֹ תּוֹעֶלֶת לַתּוֹרָה וְלָעוֹלָם וּמְנוּחַת הַנֶּפֶשׁ וְשִׂמְחַת הַגּוּף וְדַע כִּי הַבּוֹטֵחַ בְּזוּלַת הַשֵּׁם הוּא יָסִיר הַשְׁגָחָתוֹ מִמֶּנּוּ וְיִתְּנֵהוּ לְמִקְרִים וְהָיָה לֶאֱכוֹל וּמְצָאוּהוּ צָרוֹת רַבּוֹת וְרָעוֹת כִּי יַנִּיחֵהוּ בְּיַד מִי שֶׁבּוֹטֵחַ בּוֹ. וְאִם יִבְטַח בְּחָכְמָתוֹ יִסָּכֵל וְיִשְׁתַּטֶּה בִּמְעַט שִׁינוּי מֶזֶג כְּמוֹ שֶׁנוֹדַע בְּחָכְמַת הָרְפוּאָה. וְאִם בִּגְבוּרָתוֹ גֶּבֶר יֶחֱלֶה וְיִחְלַשׁ וּבְגַרְעִין חַרְדַל שֶׁיָּבוֹא בְאֶחָד מֵרַגְלָיו יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדּוֹם. וְאִם יִבְטַח בְּעָשְׁרוֹ עָשֹׂה יַעֲשֶׂה לוֹ כְנָפַיִם הֲתָעִיף עֵינֶיךָ בוֹ וְאֵינֶנּוּ וְלִפְעָמִים עוֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ. אֲבָל הַבּוֹטֵחַ בּוֹ יִתְבָּרַךְ לֹא יִפְחַד לְדָבָר וְלֹא יִדְאַג לְדָבָר חוּץ מִדְּבָרוֹ. וְלֹא יַעְבוֹד אַחֵר זוּלָתוֹ. וְלֹא יְקַוֶה בִלְעָדוֹ. וְלֹא יְיַחֵל בִּלְתּוֹ. וְלֹא יַחֲנִיף לִיְצִיר כְּמוֹתוֹ. וְלֹא יַסְכִּים עִם בְּנֵי אָדָם בִּלְתִּי עֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא. וְלֹא יַכְחִידֵהוּ פַחְדָם. וְלֹא יַבְהִילוּהוּ בַהֲלוֹתָם. וְלֹא יֵירָא מִמַּחְלָקוֹתָם וְאִם יוֹכִיחֵם לֹא יִירָא מֵחֶרְפַּת אֱנוֹשׁ וּמִגְּדוּפוֹתָם. וְאִם יַכְלִימֵם לֹא יֵבוֹשׁ מֵהֶם וְלֹא יְיַפֶּה לָהֶם הַשֶּׁקֶר. וְהַבּוֹטֵחַ הַשָּׁלֵם יְבִיאֵהוּ בִּטְחוֹנוֹ לְפַנּוֹת לִבּוֹ מֵהַבְלֵי הָעוֹלָם וּמִתַהְפּוּכוֹתָיו וִייַחֵד לִבּוֹ לַתּוֹרָה וְלַעֲבוֹדָה:
וישב יום שני
תורה
יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו"ד דשם ב"ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:
(ז) וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי: וְהָא אֲנַחְנָא מְאַסְרִין אֱסָרָן בְּגוֹ חַקְלָא וְהָא קָמַת אֱסַרְתִּי וְאַף אִזְדְקָפַת וְהָא מִסְתַּחֲרָן אֱסָרָתְכוֹן וְסָגְדָן לֶאֱסַרְתִּי:
רש"י מאלמים אלמים. כתרגומו מאסרין אסרן, עמרין, וכן (תהלים קכו ו) נשא אלמתיו, וכמוהו בלשון משנה (בבא מציעא כב ב) והאלמות נוטל ומכריז: קמה אלמתי. נזקפה: וגם נצבה. לעמוד על עמדה בזקיפה:
(ח) וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו: וַאֲמָרוּ לֵהּ אֲחוֹהִי הֲמַלְכוּ אַתְּ מְדַמֵּי לְמִמְלַךְ עָלָנָא אוֹ שׁוּלְטָּן אַתְּ סְבִיר לְמִשְׁלַט בָּנָא וְאוֹסִיפוּ עוֹד סְנוֹ יָתֵהּ עַל חֶלְמוֹהִי וְעַל פִּתְגָמוֹהִי:
רש"י ועל דבריו. על דבתם רעה שהיה מביא לאביהם:
(ט) וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי: וַחֲלַם עוֹד חֶלְמָא אָחֲרָנָא וְאִשְׁתָּעֵי יָתֵהּ לַאֲחוֹהִי וַאֲמַר הָא חֲלֵמִית חֶלְמָא עוֹד וְהָא שִׁמְשָׁא וְסִהֲרָא וְחַד עֲשַׂר כּוֹכְבַיָּא סָגְדָן לִי: (י) וַיְסַפֵּר אֶל אָבִיו וְאֶל אֶחָיו וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה: וְאִשְׁתָּעֵי לַאֲבוּהִי וְלַאֲחוֹהִי וּנְזַף בֵּהּ אֲבוּהִי וַאֲמַר לֵהּ מָה חֶלְמָא הָדֵין דִּי חֲלֵמְתָּא הֲמֵיתָא נֵיתֵי אֲנָא וְאִמָּךְ וְאַחָיךְ לְמִסְגֻד לָךְ עַל אַרְעָא:
רש"י ויספר אל אביו ואל אחיו. לאחר שספר אותו לאחיו חזר וספרו לאביו בפניהם: ויגער בו. לפי שהיה מטיל שנאה עליו: הבוא נבוא. והלא אמך כבר מתה. והוא לא היה יודע שהדברים מגיעין לבלהה, שגדלתו כאמו. ורבותינו למדו מכאן שאין חלום בלא דברים בטלים. ויעקב נתכון להוציא הדבר מלב בניו שלא יקנאוהו, לכך אמר לו הבוא נבוא וגו' , כשם שאי אפשר באמך כך השאר הוא בטל:
נביאים - עמוס - פרק ב
(יב) וַתַּשְׁקוּ אֶת הַנְּזִרִים יָיִן וְעַל הַנְּבִיאִים צִוִּיתֶם לֵאמֹר לֹא תִּנָּבְאוּ: וְאַטְעִיתוּן יָת מַלְּפֵיכוֹן בְּחַמְרָא וְעַל נְבִיַּיָּא פַּקֵּידְתּוּן לְמֵימָר לָא תִתְנַבּוּן נְבוּאָה:
רש"י ותשקו את הנזירים יין . שלא יורו אתכם שהשיכור אסור להורות , ותשקו את הנזירים יין , תרגם יונתן ואטעיתון ית מלפיכון בחמר : לא תנבאו . לעמוס צוה כן אמציה כהן בית אל חוזה ברח לך אל ארץ יהודה ( לקמן ז ) :
(יג) הִנֵּה אָנֹכִי מֵעִיק תַּחְתֵּיכֶם כַּאֲשֶׁר תָּעִיק הָעֲגָלָה הַמְלֵאָה לָהּ עָמִיר: הָא אֲנָא מַיְתֵי עֲלֵיכוֹן עָקָא וּמֵעִיק לְכוֹן בְּאַתְרֵיכוֹן כְּמָא דְּעַיְיקָא עֶגְלָתָא דִּטְעִינָא עַמִירָא:
רש"י מעיק . תרגום של מציק : תחתיכם . את חנייתכם : תעיק העגלה . מכובד משא שעליה :
(יד) וְאָבַד מָנוֹס מִקָּל וְחָזָק לֹא יְאַמֵּץ כֹּחוֹ וְגִבּוֹר לֹא יְמַלֵּט נַפְשׁוֹ: וְיֵיבַד בֵּית עִירוּקֵי מִדְּקַלִּיל וִּדְתַּקִּיף לָא יַחְסִּין חֵילֵיהּ וְגִבַּר לָא יְשֵׁיזֵיב נַפְשֵׁיהּ: (טו) וְתֹפֵשׂ הַקֶּשֶׁת לֹא יַעֲמֹד וְקַל בְּרַגְלָיו לֹא יְמַלֵּט וְרֹכֵב הַסּוּס לֹא יְמַלֵּט נַפְשׁוֹ: וְאַחִיד קַשְׁתָּא לָא יְקוּם וּדְקַלִּיל בְּרַגְלֵיהּ לָא יִשְׁתֵּיזֵיב וּרְכִיב סוּסַיָא לָא יְשֵׁיזֵיב נַפְשֵׁיהּ:
רש"י וקל ברגליו לא ימלט . את נפשו :
כתובים - משלי - פרק ח
(יג) יִרְאַת יְהוָה שְׂנֹאת רָע גֵּאָה וְגָאוֹן וְדֶרֶךְ רָע וּפִי תַהְפֻּכוֹת שָׂנֵאתִי: דְּחַלְתָּא דַייָ סָנְיָא בִישְׁתָּא גֵאוּתָא וְרָמוּתָא וְאָרְחָא בִישְׁתָּא וּפוּמָא הֲפִיכָא סָנְיָא אֲנָא:
רש"י יראת ה' שנאת רע . זהו המוסר שהחכמה מכרזת לבריות :
(יד) לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה אֲנִי בִינָה לִי גְבוּרָה: דִּי לִי הִיא תַרְעֵיתָא וּמִלְכָּנָא וּבְיוּנָא וְגִבָּרוּתָא: (טו) בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ וְרוֹזְנִים יְחֹקְקוּ צֶדֶק: מְטוּל אֲנָא מַלְכֵי מַלְכִין וְשַׁלִּיטֵי אֲנָא מָשְׁחָא בְצִדְקוּתָא:
רש"י בי מלכים ימלוכו . שהדינים והמשפטים אני מלמדם :
(טז) בִּי שָׂרִים יָשֹׂרוּ וּנְדִיבִים כָּל שֹׁפְטֵי צֶדֶק: מְטוּל אֲנָא רַבְרְבָנֵי מִתְרַבְרְבִין וְסָרְכֵי כֻּלְהוֹן דַּיָנֵי דִתְרִיצוּתָא:
משנה שבת פרק ט
א. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, מִנַּיִן לַעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁמְּטַמְּאָה בְמַשָּׂא כַּנִּדָּה. שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ל) תִּזְרֵם כְּמוֹ דָוָה צֵא תֹּאמַר לוֹ. מַה נִּדָּה מְטַמְּאָה בְמַשָּׂא, אַף עֲבוֹדָה זָרָה מְטַמְּאָה בְמַשָּׂא:
ברטנורה (א) אמר רבי עקיבא מנין לעבודה זרה שמטמאה במשא. איידי דאיירי לעיל באסמכתא גבי חרס נקט נמי להני קראי דאסמכתא, וקרא דתזרם כמו דוה הוא סמוך לקרא דלא ישאר במכיתתו חרס דאייתי לעיל. אי נמי משום דבעי למתני מנין שמרחיצין את המילה וכו' תנא להנך מנין דדמו לה: מטמאה במשא. הנושא אותה יכבס בגדיו ואפילו לא נגע בה, כגון שהיתה בקופה וכיוצא בה. ואפליגו רבנן עליה דרבי עקיבא ואמרי אינו מטמא אלא במגע כשרץ. והלכה כחכמים: תזרם כמו (אשה) דוה. כלומר יהו בעיניך כזרים כמו דוה, כאשה נדה, כדכתיב (ויקרא טו) והדוה בנדתה. ובעבודה זרה משתעי קרא:
ב. מִנַּיִן לַסְפִינָה שֶׁהִיא טְהוֹרָה. שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ל) דֶּרֶךְ אֳנִיָּה בְלֶב יָם. מִנַּיִן לַעֲרוּגָה שֶׁהִיא שִׁשָּׁה עַל שִׁשָּׁה טְפָחִים שֶׁזּוֹרְעִין בְּתוֹכָהּ חֲמִשָּׁה זֵרְעוֹנִין, אַרְבָּעָה בְּאַרְבַּע רוּחוֹת הָעֲרוּגָה וְאֶחָד בָּאֶמְצַע. שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סא) כִּי כָאָרֶץ תּוֹצִיא צִמְחָהּ וּכְגַנָּה זֵרוּעֶיהָ תַצְמִיחַ, זַרְעָהּ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא זֵרוּעֶיהָ:
ברטנורה (ב) שהיא טהורה. שאינה מקבלת טומאה: בלב ים. ופשיטא דאניה בלב ים היא, אלא לאשמועינן דספינה הרי היא כים, מה ים טהור אף ספינה טהורה. ואפילו היא של חרס, ואפילו טענוה ביבשה והורידוה לים: שזורעים בה חמשה זרעונים. ויש בה כדי להפריש ביניהן הפרש הראוי ולא הוי ערבוב: ארבעה בארבע רוחות הערוגה. ממלא את כל הרוח עד סמוך לקרן ובאמצע אינו זורע אלא גרעין אחד, כדי שיהיה הגרעין שבאמצע רחוק שלשה טפחים מן הזרוע שבכל רוח, דשיעור יניקת כל זרע טפח ומחצה. ואף על פי שאצל הקרנות שברוחות הזרעים קרובים זה לזה ואין ביניהם הרחקה שלשה טפחים ויונקים זה מזה, אין כאן בית מיחוש, דאכלאים בלבד קפיד קרא דלא להוי ערבוב, וליניקה לא חיישינן, כדתנן (ב"ב פ"ב מי"ב) היה גדר בינתיים זה סומך לגדר מכאן וזה סומך לגדר מכאן ואע"ג דינקי מתתאי, וכאן יש היכר גדול שרוח זו זרועה צפון ודרום ורוח זו זרועה מזרח ומערב. אבל בין זרע האמצעי לזרעוני הרוחות אין היכר, ואי מקרבי הוי ערבוב, הלכך צריך הרחק כדי יניקה: שנאמר כי כארץ תוציא צמחה. תוציא חד, צמחה חד, זרועיה תרי, תצמיח חד, הרי חמשה. וששה טפחים ליכא למילף מקרא, אלא קים להו לרבנן דחמשה זרעונים בששה טפחים לא ינקי הרוחות מן האמצעי ולא האמצעי מן הרוחות, דשיעור יניקת כל זרע טפח ומחצה, הילכך כי רמיז לקרא חמשה זרעונים, בערוגה בת ששה טפחים קאמר. ובמס' כלאים פירשתי הלכות ערוגה ופרטותיה ודקדוקיה וכאן קיצרתי:
ג. מִנַּיִן לְפוֹלֶטֶת שִׁכְבַת זְרַע בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי שֶׁהִיא טְמֵאָה. שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יט) הֱיוּ נְכוֹנִים לִשְׁלשֶׁת יָמִים. מִנַּיִן שֶׁמַּרְחִיצִין אֶת הַמִּילָה בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת. שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית לד) וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים. מִנַּיִן שֶׁקּוֹשְׁרִין לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית בְּרֹאשׁ שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ. שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה א) אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ:
ברטנורה (ג) שהיא טמאה. דיום השלישי אכתי לא מסרחא שכבת זרע וראויה לקלוט ולהיות ולד נוצר ממנה, וקרינן ביה שכבת זרע הראוי להזריע: לשלשת ימים. דהקפיד הכתוב על טמאי קרי במתן תורה לכך הפרישן שלשה ימים, ולא חש אם יפליטו אחר כך ביום רביעי להפרשה, דמסריח ואינו ראוי להזריע. ופסק ההלכה, שהפולטת ביום השלישי טהורה, ומתני' משבשתא היא, ותני מנין לפולטת שכבת זרע ביום השלישי שהיא טהורה שנאמר היו נכונים לשלשת ימים, ושלשת ימים דאמר קרא היינו ליום השלישי, דביום שלישי להפרשה ניתנה תורה. אי נמי לא משבשתא היא אלא [רבנן דר'] אלעזר בן עזריה היא, דסבירא [להו] הפולטת ביום השלישי טמאה, ולית הלכתא [כוותייהו]: מנין שמרחיצין וכו'. אפילו בחמין שהוחמו בשבת, דאף ביום השלישי מסוכן הוא, וכל שכן ראשון ושני. והמים חמין מחזיקין לגוף התינוק ומבריאין אותו: לשון של זהורית. כמין לשון של צמר אדום היו קושרין חציו בראש שעיר המשתלח לעזאזל וחציו בצוק, וכשהיה דוחה השעיר למטה היה הלשון ההוא מלבין ויודעין שנתכפרו עוונותיהם:
ד. מִנַּיִן לְסִיכָה שֶׁהִיא כַשְּׁתִיָּה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר, זֵכֶר לַדָּבָר, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קט) וַתָּבֹא כַמַּיִם בְּקִרְבּוֹ וְכַשֶּׁמֶן בְּעַצְמוֹתָיו:
ברטנורה (ד) מנין לסיכה שהיא כשתיה. לא כשתיה ממש לחיובי עלה כרת אלא שהיא אסורה:
ה. הַמּוֹצִיא עֵצִים, כְּדֵי לְבַשֵּׁל בֵּיצָה קַלָּה. תַּבְלִין, כְּדֵי לְתַבֵּל בֵּיצָה קַלָּה, וּמִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה. קְלִפֵּי אֱגוֹזִים, קְלִפֵּי רִמּוֹנִים, אִסְטִיס וּפוּאָה, כְּדֵי לִצְבֹּעַ בָּהֶן בֶּגֶד קָטָן בִּסְבָכָה. מֵי רַגְלַיִם, נֶתֶר וּבוֹרִית, קְמוֹנְיָא וְאַשְׁלָג, כְּדֵי לְכַבֵּס בָּהֶן בֶּגֶד קָטָן בִּסְבָכָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כְּדֵי לְהַעֲבִיר עַל הַכֶּתֶם:
ברטנורה (ה) ביצה קלה. ביצת תרנגולת שהיא קלה לבשל יותר מכל שאר ביצים. ולא כדי לבשל כולה אלא כגרוגרת ממנה טרופה ונתונה באלפס: ומצטרפין. כל מיני תבלין זה עם זה: אסטיס. ני"ל בלשון ערבי, וצבעו דומה לתכלת: ופואה. שורש עשב שצובעין בהם אדום, ובערבי אלפו"ה: בסבכה. בראש הסבכה שעשויה כקליעה נותנים מעט בגד: נתר. מין אדמה הוא ומזהיר, וקורים לו אלו"ם בלע"ז: בורית. מין צמח שמנקה ומטהר: קמוניא. עשב שמנקים בעפרו את הידים להעביר את הזוהמא, ובלשון תלמוד קרוי שלוף דוץ, ובערבי קורין לו אלק"לי: ואשלג. לא אתפרש לי מה הוא: על הכתם. הנמצא בבגד ואין ידוע אם דם נדה הוא אם לאו, מעבירין עליו שבעה דברים לבדוק אותו בהם, ומכללם ארבעה סמנין הללו. ואין הלכה כרבי יהודה:
ו. פִלְפֶלֶת, כָּל שֶׁהִיא. וְעִטְרָן, כָּל שֶׁהוּא. מִינֵי בְשָׂמִים וּמִינֵי מַתָּכוֹת, כָּל שֶׁהֵן. מֵאַבְנֵי הַמִּזְבֵּחַ וּמֵעֲפַר הַמִּזְבֵּחַ, מֶקֶק סְפָרִים וּמֶקֶק מִטְפְּחוֹתֵיהֶם, כָּל שֶׁהֵן, שֶׁמַּצְנִיעִין אוֹתָן לְגָנְזָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף הַמּוֹצִיא מִמְּשַׁמְּשֵׁי עֲבוֹדָה זָרָה, כָּל שֶׁהוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יג) וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם:
ברטנורה (ו) פלפלת כל שהיא. דחזיא לריח הפה. ואין זה פלפל המצוי בינינו: עטרן כל שהוא. שמרפאים בו מי שיש לו כאב חצי הראש: מיני בשמים כל שהן. לריח טוב: מיני מתכות כל שהן. שראוי לעשות מהן דרבן, קטן: מקק. רקב הנופל מספרים או ממטפחות שבלו, לשון המק בשרו (זכריה יד): שמצניעים אותן לגנזן. שכל דבר קודש טעון גניזה: מאומה. אלמא אחשביה קרא לאיסוריה. ותקון גדול הוא עושה כשמוציא עבודה זרה מביתו. ואין הלכה כרבי יהודה:
ז. הַמּוֹצִיא קֵפַּת הָרוֹכְלִין, אַף עַל פִּי שֶׁיֶּשׁ בָּהּ מִינִין הַרְבֵּה, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא חַטָּאת אֶחָת. זֵרְעוֹנֵי גִנָּה, פָּחוֹת מִכַּגְּרוֹגֶרֶת. רַבִּי יְהוּדָה (בֵּן בְּתֵירָא) אוֹמֵר, חֲמִשָּׁה. זְרַע קִשּׁוּאִין, שְׁנַיִם. זְרַע דְּלוּעִין, שְׁנַיִם. זְרַע פּוֹל הַמִּצְרִי, שְׁנַיִם. חָגָב חַי טָהוֹר, כָּל שֶׁהוּא. מֵת, כַּגְּרוֹגֶרֶת. צִפֹּרֶת כְּרָמִים, בֵּין חַיָּה בֵּין מֵתָה, כָּל שֶׁהִיא, שֶׁמַּצְנִיעִין אוֹתָהּ לִרְפוּאָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף הַמּוֹצִיא חָגָב חַי טָמֵא, כָּל שֶׁהוּא, שֶׁמַּצְנִיעִין אוֹתוֹ לַקָּטָן לִשְׂחֹק בּוֹ:
ברטנורה (ז) הרוכלין. מוכרי בשמים לקשוטי נשים. ויש להם קופות קטנות לצרורות הבשמים: אינו חייב אלא חטאת אחת. דכולן חדא הוצאה היא: פחות מכגרוגרת. אף על גב דכל האוכלין שיעורן כגרוגרת, הני כיון דלזריעה קיימי אפילו בפחות מכגרוגרת נמי מחייב. ואין הלכה כר' יהודה בן בתירא שאומר חמשה: זרע קשואין. חשוב משאר זרעוני גינה, וכן זרע דלועין וזרע פול המצרי, והוא שקורין לו פאסל"י בלע"ז: חגב חי כל שהוא. שמצניעין אותו לקטן לשחוק בו: מת כגרוגרת. כדין שאר אוכלין: ציפורת כרמים. עוף שמצוי בין הדקלין הבחורים: בין חיה בין מתה כל שהוא. שעושין ממנו רפואה לפקח ולהחכים: חגב חי טמא כל שהוא. ותנא קמא סבר, טמא אין מצניעין אותו לתינוק, דילמא מיית ואכיל ליה. ואין הלכה כרבי יהודה:
גמרא שבת דף פ"ט ע"ב
כַּשָׁנִים (ישעי' א') כַּשָּׁנִי מִבָּעֵי לֵיהּ אָמַר רִבִּי יִצְחָק אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל אִם יִהְיוּ חַטָּאֵיכֶם כַּשָּׁנִים הַלָּלוּ שֶׁסְדוּרוֹת וּבָאוֹת מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית וְעַד עַכְשָׁיו כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ. דָּרַשׁ רָבָא מָאי דִּכְתִיב (שם) לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר ה' לְכוּ נָא בּוֹאוּ נָא מִבָּעֵי לֵיהּ. יֹאמַר ה' אָמַר ה' מִבָּעֵי לֵיהּ. לֶעָתִיד לָבֹא יֹאמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל לְכוּ נָא אֵצֶל אֲבוֹתֵיכֶם וְיוֹכִיחוּ אֶתְכֶם וְיֹאמְרוּ לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אֵצֶל מִי נֵלֵךְ אֵצֶל אַבְרָהָם שֶׁאָמַרְתָּ לוֹ יָדוֹעַ תֵּדַע וְלֹא בִקֵּשׁ רַחֲמִים עָלֵינוּ. אֵצֶל יִצְחָק שֶׁבֵּירַךְ אֶת עֵשָׂו וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וְלֹא בִּקֵּשׁ רַחֲמִים עָלֵינוּ. אֵצֶל יַעֲקֹב שֶׁאָמַרְתָּ לוֹ אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְגוֹ' וְלֹא בִקֵּשׁ רַחֲמִים עָלֵינוּ. אֵצֶל מִי נֵלֵךְ עַכְשָׁיו יֹאמַר ה' אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוֹאִיל וּתְלִיתֶם עַצְמְכֶם בִּי אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ. אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רִבִּי יוֹנָתָן מָאי דִּכְתִיב (ישעי' ס"ג) כִּי אַתָּה אָבִינוּ כִּי אַבְרָהָם לֹא יְדָעָנוּ וְיִשְׂרָאֵל לֹא יַכִּירָנוּ אַתָּה ה' אָבִינוּ גּוֹאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָ לֶעָתִיד לָבֹא אוֹמֵר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם בָּנֶיךָ חָטְאוּ לִי. אוֹמֵר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם יִמָּחוּ עַל קְדוּשַׁת שְׁמֶךָ. אוֹמֵר אִימָא לֵיהּ לְיַעֲקֹב דַּהֲוָה לֵיהּ צַעַר גִּידוּל בָּנִים אֶפְשַׁר דְּבָעֵי רַחְמֵי עֲלַיְיהוּ אוֹמֵר לוֹ בָּנֶיךָ חָטְאוּ אוֹמֵר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם יִמָּחוּ עַל קְדוּשַׁת שְׁמֶךָ. אָמַר לֹא בְסָבֵי טַעְמָא וְלֹא בְּדַרְדְּקֵי עֵצָה אוֹמֵר לוֹ לְיִצְחָק בָּנֶיךָ חָטְאוּ לִי אוֹמֵר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם בָּנַי וְלֹא בָּנֶיךָ בְּשָׁעָה שֶׁהִקְדִּימוּ לְפָנֶיךָ נַעֲשֶׂה לְנִשְׁמַע קָרָאתָ לָהֶם בְּנִי בְּכוֹרִי עַכְשָּׁיו בָּנַי וְלֹא בָּנֶיךָ. וְעוֹד כַּמָּה חָטְאוּ כַּמָּה שְׁנוֹתָיו שֶׁל אָדָם שִׁבְעִים שָׁנָה. דַּל עֶשְׂרִים דְּלָא עַנְשֶׁת עֲלַיְיהוּ פָּשׁוּ לְהוּ חַמְשִׁין דַּל חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִין דְּלֵילְוָותָא פָּשׁוּ לְהוּ חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִין דַּל תַּרְתֵּי סָרֵי וּפַלְגָּא דִּצְלוּיֵי וּמֵיכַל וּדְבֵית הַכִּסֵּא. פָּשׁוּ לְהוּ תַּרְתֵּי סָרֵי וּפַלְגָּא אִם אַתָּה סוֹבֵל אֶת כֻּלָּם מוּטָב וְאִם לָאוּ פַּלְגָּא עָלַי וּפַלְגָּא עֲלָךְ. וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר כּוּלָם עָלַי הָא קְרִיבִית נַפְשִׁי קַמָּךְ פָּתְחוּ וְאָמְרוּ כִּי אַתָּה אָבִינוּ. אוֹמֵר לָהֶם יִצְחָק עַד שֶׁאַתֶּם מְקַלְּסִין לִי קַלְּסוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמַחֲוִי לְהוּ יִצְחָק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּעֵינַיְיהוּ. מִיָּד נוֹשְׂאִין עֵינֵיהֶם לַמָּרוֹם וְאוֹמְרִים אַתָּה ה' אָבִינוּ גּוֹאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָ:
רש"י כשני מבעי ליה. דומיא דכשלג דלא כתיב כשלגים: ארד עמך. אעלך גם עלה כאן רמז ארבע גליות גם רבוי הוא: יאמר ה'. אתה אומר התוכחה ובך אנו תולין: ימחו. הואיל שחטאו ויתקדש שמך בעולם כשתעשה דין בעוברין על דבריך: קראת להם בני בכורי ישראל. שהיה גלוי לפניך שהם עתידים לומר לפניך בסיני נעשה ונשמע לקבל עולך מאהבה כבנים: דל עשרים דלא ענשת להו. שכן מצינו בדור המדבר שלא ענש הקב"ה אלא מכ' שנה ומעלה דכתיב במדבר הזה יפלו פגריכם וגו' עשרים שנה ומעלה אשר הלינותם עלי: כי אתה אבינו. כנגד יצחק אמרו והוא אומר להם ראו כנגד הקב"ה שהוא אביהם:
זוהר וישב דף קפ"ד ע"ב
וַיִּקָחֻהוּ וַיַּשְׁלִיכוּ אוֹתוֹ הַבּוֹרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם, רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר (תהלים י"ט) תּוֹרַת יְיָ תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ (מַאן דְּבָטִיל מִלֵּי דְּאוֹרַיְתָא כְּאִלּוּ חָרִיב עָלְמָא שְׁלִים), כַּמָּה אִית לוֹן לִבְנֵי נְשָׁא לְאִשְׁתַּדָּלָא בְּאוֹרַיְתָא דְּכָל מַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְתַא לֶהֱוֵי לֵיהּ חַיִּים בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי וְזָכֵי בִּתְרֵין עָלְמִין וַאֲפִלּוּ מַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְתָא וְלָא יִשְׁתַּדַּל בָּהּ לִשְׁמָהּ כִּדְקָא יָאוּת זָכֵי לַאֲגַר טָב בְּעָלְמָא דֵּין וְלָא דַּיְּנִין לֵיהּ בְּהַהוּא עָלְמָא, וְתָא חֲזֵי כְּתִיב (משלי ג') אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאלָה עֹשֶׁר וְכָבוֹד, אֹרֶךְ יָמִים בְּהַהוּא דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְתָא לִשְׁמָהּ דְּאִית לֵיהּ אֹרֶךְ יָמִים בְּהַהוּא עָלְמָא דְּבֵיהּ אוֹרְכָא דְּיוֹמִין וְאִנּוּן יוֹמִין אִנּוּן יוֹמִין וַדַּאי, תַּמָּן אִיהוּ רוּחַצְנוּ דִּקְדֻשָּׁה דִּלְעֵילָא דְּאִתְרָחִיץ בַּר נַשׁ בְּהַאי עָלְמָא לְאִשְׁתַּדָּלָא בְּאוֹרַיְתָא לְאִתְתַּקָּפָא בְּהַהוּא עָלְמָא בִּשְׂמֹאלָה עוֹשֶׁר וְכָבוֹד אֲגַר טָב וְשַׁלְוָה אִית לֵיהּ בְּהַאי עָלְמָא וְכָל מַאן דְּיִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְתָא לִשְׁמָהּ כַּד נָפִיק מֵהַאי עָלְמָא אוֹרַיְתָא אָזְלָא קַמֵּיהּ וְאַכְרָזַת קַמֵּיהּ וְאַגִּינָת עֲלֵיהּ דְּלָא יִקְרְבוּן בַּהֲדֵיהּ מָארֵיהוֹן דְּדִינָא, כַּד שָׁכִיב גּוּפָא בְּקִבְרָא הִיא נָטְרָת לֵיהּ, כַּד נִשְׁמָתָא אָזְלָא לְאִסְתַּלָּקָא לְמֵיתָב לְאַתְרָהּ אִיהִי אָזְלָא קַמָהּ דְּהַהִיא נִשְׁמָתָא וְכַמָּה תַּרְעִין אִתְבָּרוּ מִקַּמָּהּ דְּאוֹרַיְתָא עַד דְּעָאלַת לְדוּכְתָּהּ וְקַיְּמָא עֲלֵיהּ דְּבַר נַשׁ עַד דְּיִתְעָר בְּזִמְנָא דִּיקוּמוּן מֵתַיָּא דְּעָלְמָא וְאִיהִי מַלְפָא סָנֵגוֹרָא עֲלֵיהּ הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (משלי ו') בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אוֹתְךָ בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמוֹר עָלֶיךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ, בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אוֹתְךָ כְּמָה דְּאִתְמָר, בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמוֹר עָלֶיךָ בְּשַׁעְתָּא דְּשָׁכִיב גּוּפָא בְּקִבְרָא דְּהָא כְּדֵין בְּהַהוּא זִמְנָא אִתְדָן גּוּפָא בְּקִבְרָא וּכְדֵין אוֹרַיְתָא אַגִּינָת עֲלֵיהּ, וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ כְּמָה דְּאִתְמָר בְּזִמְנָא דְּיִתְעֲרוּן מֵתֵי עָלְמָא מִן עֲפָרָא, הִיא תְּשִׂיחֶךָ לְמֶהֱוֵי סָנֵגוֹרְיָא עֲלָךְ:
תרגום הזוהר וַיִּקָּחֻהוּ וְגוֹ' רֵק אֵין בּוֹ מָיִם. רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר, תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ. כַּמָּה יֵשׁ לָהֶם לִבְנֵי אָדָם, לְהִשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה, כִּי כָּל מִי שֶׁמִּשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה יִהְיֶה לוֹ חַיִּים בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, וְהוּא זוֹכֶה בִּשְׁנֵי עוֹלָמוֹת. וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁמִּשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה וְאֵינוֹ מִשְׁתַּדֵּל בָּהּ כָּרָאוּי, הוּא זוֹכֶה לְשָׂכָר טוֹב בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְאֵין דָּנִים אוֹתוֹ בְּעוֹלָם הָאֱמֶת. וּבֹא וּרְאֵה כָּתוּב (משלי ג') אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ וְגוֹ'. אֹרֶךְ יָמִים הוּא לְאוֹתוֹ הַמִּשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ. שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֹרֶךְ יָמִים בְּאוֹתוֹ הָעוֹלָם שֶׁבּוֹ אֲרִיכַת יָמִים, דְּהַיְנוּ בָּעוֹלָם הַנִּצְחִי. וְאֵלּוּ הַיָּמִים שֶׁבּוֹ הֵמָּה יָמִים בְּוַדַּאי. שָׁם הוּא בִּטָּחוֹן הַקְּדֻשָּׁה שֶׁל מַעְלָה, שֶׁהָאָדָם בּוֹטֵחַ בּוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה לְהִשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה כְּדֵי לִהְיוֹת מְאוּשָׁר בָּעוֹלָם הַהוּא הַנִּצְחִי. בִּשְׂמֹאלָהּ עֹשֶר וְכָבוֹד: שֶׁיֵּשׁ לוֹ שָׂכָר טוֹב וְשַׁלְוָה בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְכָל מִי שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ, בָּעֵת שֶׁנִּפְטָר מֵעוֹלָם הַזֶּה, הַתּוֹרָה הוֹלֶכֶת לְפָנָיו, וּמַכְרֶזֶת לְפָנָיו, וּמַגֶּנֶת עָלָיו שֶׁלֹּא יִקְרְבוּ אֵלָיו בַּעֲלֵי הַדִּין. כְּשֶׁהַגּוּף שׁוֹכֵב בַּקֶּבֶר הִיא מְשַׁמַּרְתּוֹ. כְּשֶׁהַנְּשָׁמָה הוֹלֶכֶת לְהִסְתַּלֵּק וְלָשׁוּב לִמְקוֹמָהּ, הִיא הוֹלֶכֶת לִפְנֵי הַנְּשָׁמָה, וְהַרְבֵּה שְׁעָרִים סְתוּמִים, נִשְׁבָּרִים מִלִּפְנֵי הַתּוֹרָה. עַד שֶׁמֵּבִיאָהּ אֶת הַנְּשָׁמָה לִמְקוֹמָהּ. וְהַתּוֹרָה עוֹמֶדֶת עַל הָאָדָם בְּשָׁעָה שֶׁיִּתְעוֹרֵר לִתְחִיַּת הַמֵּתִים בַּזְּמָן שֶׁיָּקוּמוּ הַמֵּתִים שֶׁל הָעוֹלָם, וְהִיא מְלַמֶּדֶת זְכוּת עָלָיו. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (משלי ו') בְּהִתְהַלֶּכְךְ תַּנְחֶה אוֹתְךְ, הוּא כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ לְעֵיל, שֶׁהַתּוֹרָה הוֹלֶכֶת לְפָנָיו בְּעֵת הַפְּטִירָה, בְּשָׁכְבְּךְ תִּשְׁמוֹר עָלֶיךְ, הוּא בְּשָׁעָה שֶׁהַגּוּף שׁוֹכֵב בַּקֶּבֶר, כִּי אָז בַּזְּמָן הַהוּא נִדּוֹן הַגּוּף בַּקֶּבֶר, וְהַתּוֹרָה מַגֶּנֶת עָלָיו. וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךְ, הוּא כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ לְעֵיל, שֶׁהוּא בַּזְּמָן שֶׁיָּקִיצוּ מֵתֵי הָעוֹלָם לִתְחִיָּה מִן הֶעָפָר. הִיא תְּשִׂיחֶךְ, לְלַמֵּד זְכוּת עָלֶיךְ.
הלכה פסוקה
הרמב"ם ה' ת"ת פ"ה
א. כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁדֵּעוֹתָיו מְכֻוָּנוֹת אֵינוֹ מְדַבֵּר בִּפְנֵי מִי שֶׁהוּא גָדוֹל מִמֶנּוּ בְחָכְמָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹא לָמַד מִמֶּנוּ כְּלוּם: ב. הָרַב הַמּוּבְהָק שֶׁרָצָה לִמְחוֹל עַל כְּבוֹדוֹ בְּכָל הַדְבָרִים הָאֵלוּ אוֹ בְּאֶחָד מֵהֶן לְכָל תַּלְמִידָיו אוֹ לְאֶחָד מֵהֶן הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁמָחַל חַיָּיב הַתַּלְמִיד לְהַדְּרוֹ וַאֲפִילוּ בְּשָׁעָה שֶׁמָחַל: ג. כְּשֵׁם שֶׁהַתַלְמִידִים חַיָּיבִין בִכְבוֹד הָרַב כָּךְ הָרַב צָרִיךְ לְכַבֵּד אֶת תַּלְמִידָיו וּלְקָרְבָן כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים יְהִי כְבוֹד תַלְמִידְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָךְ וְצָרִיךְ אָדָם לְהִזָהֵר בְּתַלְמִידָיו וּלְאוֹהֲבָם שֶׁהֵם הַבָּנִים הַמְּהַנִים לָעוֹלָם הַזֶה וּלָעוֹלָם הַבָּא:
מוסר
מספר חרדים דף ס"ז ע"ב
הַמְּאַכְסֵן הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ כַּמָּה מְכַבֵּד הַבַּיִת וּמַרְבִּיצוֹ וְהוֹאִיל וְלִבּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵם בֵּיתוֹ יִתְבָּרַךְ רָאוּי לְכַבְּדָן מִכָּל אָבָק וְעָפָר הִרְהוּרֵי עֲבֵירוֹת וּמַחֲשָׁבוֹת בְּטֵילוֹת וּלְהַרְבִּיץ בְּמַיִם טְהוֹרִים מֵי שׁוֹשַׁנִּים הֵם דִמְעוֹת עֵינַיִם גַם לְרָחְצָן כְּדֶרֶךְ שֶׁרוֹחֲצִין הָרִצְפָּה לִפְנֵי הַמְּלָכִים וְיִמְנַע רֶגֶל זָר עָרֵל מְטוּנָף הוּא יֵצֶר הָרָע. כִּדְאִיתָא בְּזוֹהַר דְהַיְינוּ דִּכְתִיב (משלי כ"ה) הוֹקַר רַגְלְךָ מִבֵּית רֵעֶךָ. שֶׁרַגְלְךָ הוּא הַיֵּצֶר הָרָע הַמְּרַגֵל הָאָרֶץ הַלֵזוּ רְצוֹנוֹ לוֹמַר הָאָדָם שֶׁהוּא מֵהָאֲדָמָה לְלוֹכְדָם רֵעֶךָ זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְדִכְתִיב (משלי כ"ז) רֵעֲךָ וְרֵעַ אָבִיךָ אַל תַּעֲזוֹב לָשׁוֹן חֶבְרָה שֶׁאֵינוֹ בּוֹדֵל מִמְּךָ כְּרֵעַ וְחָבֵר תָּמִיד לָךְ גַם בָּעֲנָוָה מִתְנַהֵג עִמָּךְ דְכָל מָקוֹם שֶׁמָּצִינוּ גְּדוּלָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָצִינוּ עַנְוְתָנוּתוֹ וּבְכָל חַכְמֵי הַגּוֹיִם מֵאֵין כָּמוֹךָ אֲבָל בְּחַכְמֵי יִשְׂרָאֵל מַגְדִּילִים לַעֲשׂוֹת כְּמַעֲשֵׂהוּ כִּדְאִיתָא בַּזּוֹהַר וְעוֹד רֵעֲךָ לָשׁוֹן רָצוֹן וְרַעֲוָא שֶׁאוֹהַבְךָ בְּחִבָּה רַבָּה וְלָכֵן גַם אַתָּה אַל תַּעַזְבֵהוּ וְהוֹקַר וּמְנַע רֶגֶל שׂוֹנְאֲךָ הַמְּרַגֵּל בָּךְ וּמְבַקֵשׁ אֶת נַפְשֶׁךָ וּבֵית רֵעֲךָ הַיְינוּ לִבְּךָ וְנִשְׁמָתְךָ:
וישב יום שלישי
תורה
יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב"ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:
(יא) וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר: וְקַנִּיאוּ בֵהּ אֲחוֹהִי וַאֲבוּהִי נְטַר יָת פִּתְגָמָא:
רש"י שמר את הדבר. היה ממתין ומצפה מתי יבא, וכן (ישעיה כו ב) שומר אמונים וכן (איוב יד טז) לא תשמר על חטאתי, לא תמתין:
(יב) שני וַיֵּלְכוּ אֶחָיו לִרְעוֹת אֶת צֹאן אֲבִיהֶם בִּשְׁכֶם: וַאֲזָלוּ אֲחוֹהִי לְמִרְעֵי יָת עָנָא דַאֲבוּהוֹן בִּשְׁכֶם:
רש"י לרעות את צאן. נקוד על את, שלא הלכו אלא לרעות את עצמן:
(יג) וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם וַיֹּאמֶר לוֹ הִנֵּנִי: וַאֲמַר יִשְׂרָאֵל לְיוֹסֵף הֲלָא אַחָיךְ רָעָן בִּשְׁכֶם אֱתָא וְאֶשְׁלְחִנָּךְ לְוָתְהוֹן וַאֲמַר לֵהּ הָא אֲנָא:
רש"י הנני. לשון ענוה וזריזות, נזדרז למצות אביו, ואף על פי שהיה יודע באחיו ששונאין אותו:
(יד) וַיֹּאמֶר לוֹ לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן וַיָּבֹא שְׁכֶמָה: וַאֲמַר לֵהּ אִיזֵל כְּעַן חֲזֵי יָת שְׁלָמָא דְאָחוּךְ וְיָת שְׁלָמָא דְעָנָא וַאֲתֶבְנִי פִּתְגָמָא וְשַׁלְחֵהּ מִמֵישַׁר חֶבְרוֹן וַאֲתָא לִשְׁכֶם:
רש"י מעמק חברון. והלא חברון בהר, שנאמר (במדבר יג כב) ויעלו בנגב ויבא עד חברון, אלא מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון, לקים מה שנאמר לאברהם בין הבתרים (לעיל טו יג) כי גר יהיה זרעך: ויבא שכמה. מקום מוכן לפרענות, שם קלקלו השבטים, שם ענו את דינה, שם נחלקה מלכות בית דוד, שנאמר (מ"א י"ב א) וילך רחבעם שכמה וגו' :