אור ברסלב
חק לישראל - בראשית פרשת ויצא › ויצא יום שני

חק לישראל - בראשית

פרשת ויצא · ויצא יום שני

ויצא יום ראשון

תורה

יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו"ד דשם ב"ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:

(טז) וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ יְהוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי: וְאִתְּעַר יַעֲקֹב מִשִּׁנְתֵּהּ וַאֲמַר בְּקוּשְׁטָּא(אִית) יְקָרָא דַיְיָ שָׁרֵי בְּאַתְרָא הָדֵין וַאֲנָא לָא הֲוֵיתִי יְדָע:

רש"י ואנכי לא ידעתי. שאלו ידעתי לא ישנתי במקום קדוש כזה:

(יז) וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם: וּדְחִיל וַאֲמַר מָה דְחִילוּ אַתְרָא הָדֵין לֵית דֵּין אֲתַר הֶדְיוֹט אֶלָהֵין אֲתַר דְּרַעֲוָא בֵהּ מִן קֳדָם יְיָ וְדֵין תְּרַע קֳבֵל שְׁמַיָּא:

רש"י כי אם בית אלהים. אמר רבי אלעזר בשם רבי יוסי בן זמרא הסלם הזה עומד בבאר שבע ואמצע שפועו מגיע כנגד בית המקדש, שבאר שבע עומד בדרומה של יהודה, וירושלים בצפונה בגבול שבין יהודה ובנימין, ובית אל היה בצפון של נחלת בנימין בגבול שבין בנימין ובין בני יוסף, נמצא סלם שרגליו בבאר שבע וראשו בבית אל מגיע אמצע שפועו נגד ירושלים. וכלפי שאמרו רבותינו שאמר הקדוש ברוך הוא צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה, ועוד אמרו יעקב קראה לירושלים בית אל וזו לוז היא ולא ירושלים ומהיכן למדו לומר כן. אומר אני שנעקר הר המוריה ובא לכאן, וזהו היא קפיצת הארץ האמורה בשחיטת חלין (חולין צא ב) , שבא בית המקדש לקראתו עד בית אל, וזהו ויפגע במקום. [ואם תאמר וכשעבר יעקב על בית המקדש מדוע לא עכבו שם, איהו לא יהב לביה להתפלל במקום שהתפללו אבותיו, ומן השמים יעכבוהו, איהו עד חרן אזל כדאמרינן בפרק גיד הנשה (חולין צא ב) , וקרא מוכיח וילך חרנה, כי מטא לחרן אמר אפשר שעברתי על מקום שהתפללו אבותי ולא התפללתי בו, יהב דעתיה למהדר וחזר עד בית אל וקפצה לו הארץ]: מה נורא. תרגום מה דחילו אתרא הדין. דחילו שם דבר הוא, כמו סוכלתנו, וכסו למלבש: וזה שער השמים. מקום תפלה לעלות תפלתם השמימה. ומדרשו שבית המקדש של מעלה מכון כנגד בית המקדש של מטה כ אם יהיה אלהים עמדי. אם ישמור לי הבטחות הללו שהבטיחני להיות עמדי, כמו שאמר לי (פסוק טו) והנה אנכי עמך: ושמרני. כמו שאמר לי (פסוק טו) ושמרתיך בכל אשר תלך: ונתן לי לחם לאכול. כמו שאמר (פסוק טו) כי לא אעזבך, והמבקש לחם הוא קרוי נעזב, שנאמר (תהלים לז כה) ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם:

(יח) וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ: וְאַקְדֵים יַעֲקֹב בְּצַפְרָא וּנְסִיב יָת אַבְנָא דִי שַׁוִּי אִסָדוֹהִי וְשַׁוִּי יָתַהּ קָמָא וַאֲרִיק מִשְׁחָא עַל רֵישֵׁהּ: (יט) וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה: וּקְרָא יָת שְׁמָא דְאַתְרָא הַהוּא בֵּית אֵל וּבְרַם לוּז שְׁמָא דְקַרְתָּא בְּקַדְמֵיתָא:

נביאים - הושע - פרק יב

(ב) אֶפְרַיִם רֹעֶה רוּחַ וְרֹדֵף קָדִים כָּל הַיּוֹם כָּזָב וָשֹׁד יַרְבֶּה וּבְרִית עִם אַשּׁוּר יִכְרֹתוּ וְשֶׁמֶן לְמִצְרַיִם יוּבָל: בֵּית יִשְּׂרָאֵל דָּמָן לִדְרוּחַ זְרַע וְעַלְעוּל חֲצַד כָּל יוֹמָא כַדְבִין וּבִזָא מַסְגָּן וּקְיַים עִם אַתוּרָאָה אָקִימוּ וְקוּרְבָּנָא לְמִצְרַיִם מוֹבְלִין:

רש"י רועה רוח . לשון ריע מתחבר לדברי רוח להעכו"ם ושמן שלהם למצרים מובילים לתת שוחד למצרים לעזור אות' :

(ג) וְרִיב לַיהוָה עִם יְהוּדָה וְלִפְקֹד עַל יַעֲקֹב כִּדְרָכָיו כְּמַעֲלָלָיו יָשִׁיב לוֹ: וְדִינָא קֳדָם יְיָ עִם דְּבֵית יְהוּדָה וּלְאַסְעָרָא עַל יַעֲקֹב כְּאוֹרְחָתֵיהּ וּכְעוֹבָדוֹהִי תָּקְנַיָּא יְתִיב לֵיה:

רש"י וריב לה' עם יהודה . אליהם הוא מגיד את דברי ריבו אשר עשו לו אחיהם בית ישראל ולא יתמהו בפקדו על יעקב כדרכיו :

(ד) בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת אָחִיו וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת אֱלֹהִים: נְבִיָּא אָמַר לְהוֹן הֲלָא יַעֲקֹב עַד דְּלָא אִתְיְלִיד אָמַר דְּיִסְגֵּי מִן אֲחוּהִי וּבְתוּקְפֵיהּ אִתְרַבְרַב עִם מַלְאֲכָא:

רש"י בבטן עקב את אחיו . כל זה עשיתי לו אחזו בעקבו סי' שהוא יהיה לו גביר :

(ה) וָיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ וַיֻּכָל בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן לוֹ בֵּית אֵל יִמְצָאֶנּוּ וְשָׁם יְדַבֵּר עִמָּנוּ: וְאִתְרַבְרַב עִם מַלְאֲכָא וְיָכִיל בְּכָא וּבְעָא מִנֵּיהּ בְּבֵית אֵל אֶתְגְּלֵי עֲלוֹהִי וְתַמָּן יְמַלֵּיל עִמָּנָא:

רש"י בכה . המלאך : ויתחנן לו . כשאמר לו לא אשלחך כי אם ברכתני ( בראשית לב ) המלאך היה מבקש ממנו הנח לי עכשיו סופו של הקב"ה ליגלות עליך בבית אל ושם ימצאנו ושם ידב' עמנו והוא ואני נסכים לך על הברכות שבירכך יצחק ואותו מלאך שרו של עשו היה והיה מערער על הברכות :

כתובים - משלי - פרק ו

(כג) כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר: מְטוּל שְׁרָגָא הוּא פּוּקְדָנָא וְנִימוּסָא נוֹהֲרָא וְאוֹרְחָא דְחַיֵּי וּמַכְסָנוּתָא וּמַרְדּוּתָא:

רש"י כי נר מצוה ותורה אור . כמו שהאור מאיר לעולם תמיד כך התורה עומדת זכותה לעולם אל האדם וזכות מצוה לפי שעה כאור הנר , ד"א כי נר מצוה וגו' מצות האב הוא נר כל מי שמקיים מצות אביו כאלו נוטל נר בידו להדליק במקום חושך ואם אבד שום דבר שם הוא מוצאו לאורו , וכן מי שהוא מקיים הוראת אמו אורה היא לו וכן הוא אומר אל תטוש תורת אמך וכן הוא ודאי שמקרא זה מדבר במצות אביו ואמו דכתיב ( לקמן כ ) מקלל אביו ואמו ידעך נרו באשון חשך ואם נר של אדם ידעך ( כוהה ) כשאין מקיים מצות נמצא כשמקיים מצות מאיר נרו ( ר' יוסף קרא ) : ודרך חיים תוכחות מוסר . תוכחות המוסר הם מטים את האדם לחיים נמצא שהם דרך החיים :

(כד) לִשְׁמָרְךָ מֵאֵשֶׁת רָע מֵחֶלְקַת לָשׁוֹן נָכְרִיָּה: דְּתִנְטְרָךְ מִן אִתְּתָא בִישְׁתָא וּמִן שְׁעִיעוּתָא דְלִישָּׁנָא דְנוּכְרֵיתָא:

רש"י לשמרך מאשת רע . התורה תשמרך מאשה של מנהג רע ועל כרחך לא דבר שלמה אשה רעה אלא כנגד עבודת גלולים שהיא שקולה כנגד הכל שאם תאמר אשה זונה ממש וכי כל שכרה ושבחה של תורה ששומרת מן הזונה לבדה אלא ע"כ זו עבודת גלולים שהיא חמורה כנגד הכל : מחלקת לשון . מטחות עינים של לשון נכריה :

(כה) אַל תַּחְמֹד יָפְיָהּ בִּלְבָבֶךָ וְאַל תִּקָּחֲךָ בְּעַפְעַפֶּיהָ: לָא תְרוּג שׁוּפְרָהּ בְּלִבְּבָךְ וְלָא תְשַׁרְגְּגִנָךְ בִּגְבִינָתָהָא:

רש"י ואל תקחך . ואל תטול חכמתך ממך בעפעפי עיניה שקורצות בהם בעפעפיה :

(כו) כִּי בְעַד אִשָּׁה זוֹנָה עַד כִּכַּר לָחֶם וְאֵשֶׁת אִישׁ נֶפֶשׁ יְקָרָה תָצוּד: מְטוּל דְּדָמְיָא מִלְתָא דְזַנְיְתָא הֵיךְ גְּרִצְתָּא דְלַחְמָא וְאִתַּת גַּבְרָא נַפְשָׁא יַקִירְתָּא צָיְדָא:

רש"י כי בעד אשה זונה עד ככר לחם . לידי עניות וחוסר כל טוב : נפש יקרה תצוד . נפש שהיתה יקרה קודם לכן באה וצדה לגיהנם :

משנה שבת פרק ז

א. כְּלָל גָּדוֹל אָמְרוּ בַשַּׁבָּת. כָּל הַשּׁוֹכֵחַ עִקַּר שַׁבָּת וְעָשָׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה בְּשַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא חַטָּאת אֶחָת. הַיּוֹדֵעַ עִקַּר שַׁבָּת וְעָשָׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה בְּשַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה, חַיָּב עַל כָּל שַׁבָּת וְשַׁבָּת. הַיּוֹדֵעַ שֶׁהוּא שַׁבָּת וְעָשָׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה בְּשַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה, חַיָּב עַל כָּל אַב מְלָאכָה וּמְלָאכָה. הָעוֹשֶׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה מֵעֵין מְלָאכָה אַחַת, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא חַטָּאת אֶחָת:

ברטנורה (א) כלל גדול. השוכח עיקר שבת. כסבור אין שבת בתורה, ואע"ג דמעיקרא שמע ועכשיו שכחו: אינו חייב אלא חטאת אחת. על כל השבתות שחילל, דכולה שגגה חדא היא, דכתיב (שמות לא) את שבתותי תשמורו, ומשמע שמירה אחת לשבתות הרבה: היודע עיקר שבת. שיש שבת בתורה ונאסרו בו מלאכות: ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה. ע"י שגגת שבת, שאינו יודע ששבת היום: חייב על כל שבת ושבת. חטאת אחת, ועל זה נאמר (שם) ושמרו בני ישראל את השבת, דמשמע שמירה לכל שבת ושבת, כלומר שחייב חטאת על כל שבת ושבת. ואע"פ שלא נודע לו בינתיים והעלם אחד הוא, אמרינן ימים שבינתיים הויין ידיעה, שאי אפשר שלא שמע בינתיים שאותו היום שבת היה אלא שלא נזכר במלאכות שעשה בו, הלכך כל שבת ושבת שגגה אחת היא: היודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה. שלא ידע שמלאכות הללו אסורות ועשאן כמה פעמים בכמה שבתות, חייב על כל אב מלאכה חטאת אחת. ואע"פ שחזר וכפלן בכמה שבתות, כל אב מהן חדא שגגה היא, דהא לא נודע לו בינתיים. והכא ליכא למימר ימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק, דמשום ימים שבינתיים אין לו לדעת איזו מלאכה אסורה ואיזו מלאכה מותרת אלא אם כן ישב ועסק לפני חכמים בהלכות שבת. והוא הדין שחייב על שתי תולדות של שתי אבות חלוקות על כל אחת חטאת אחת, אבל אי עביד אב ותולדה דידיה או שתי תולדות של אב אחד לא מחייב אלא חדא, כדקתני סיפא העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא אחת, כגון שתי תולדות של אב אחד, משום דהוי כעושה וחוזר ועושה בהעלם אחד, ואין חילוק חטאות בהעלם אחד אלא בגופי עבירה שאינן דומים או בחילוק שבתות לענין שגגת שבת:

ב. אֲבוֹת מְלָאכוֹת אַרְבָּעִים חָסֵר אֶחָת. הַזּוֹרֵעַ. וְהַחוֹרֵשׁ. וְהַקּוֹצֵר. וְהַמְעַמֵּר. הַדָּשׁ. וְהַזּוֹרֶה. הַבּוֹרֵר. הַטּוֹחֵן. וְהַמְרַקֵּד. וְהַלָּשׁ. וְהָאוֹפֶה. הַגּוֹזֵז אֶת הַצֶמֶר. הַמְלַבְּנוֹ. וְהַמְנַפְּצוֹ. וְהַצוֹבְעוֹ. וְהַטּוֹוֶה. וְהַמֵּסֵךְ. וְהָעוֹשֶׂה שְׁנֵי בָתֵּי נִירִין. וְהָאוֹרֵג שְׁנֵי חוּטִין. וְהַפּוֹצֵעַ שְׁנֵי חוּטִין. הַקּוֹשֵׁר. וְהַמַּתִּיר. וְהַתּוֹפֵר שְׁתֵּי תְפִירוֹת. הַקּוֹרֵעַ עַל מְנָת לִתְפֹּר שְׁתֵּי תְפִירוֹת. הַצָד צְבִי. הַשּׁוֹחֲטוֹ. וְהַמַּפְשִׁיטוֹ. הַמּוֹלְחוֹ וְהַמְעַבֵּד אֶת עוֹרוֹ. וְהַמּוֹחֲקוֹ. וְהַמְחַתְּכוֹ. הַכּוֹתֵב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת. וְהַמּוֹחֵק עַל מְנָת לִכְתֹּב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת. הַבּוֹנֶה. וְהַסוֹתֵר. הַמְכַבֶּה. וְהַמַּבְעִיר. הַמַּכֶּה בַפַּטִּישׁ. הַמּוֹצִיא מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת. הֲרֵי אֵלּוּ אֲבוֹת מְלָאכוֹת אַרְבָּעִים חָסֵר אֶחָת:

ברטנורה (ב) הזורע והחורש. הא דלא תנא החורש ברישא והדר הזורע כדרך כל הארץ, לאשמועינן שאם היה קרקע קשה וחרשו וזרעו ואחר כך חזר וחרשו מחייב אחרישה שניה משום חורש: הקוצר. בזרעים. והמלקט באילנות חייב משום קוצר: המעמר. אוסף זרעים תלושים וצוברם אל מקום אחד: והזורה. ברחת לרוח: הבורר. פסולת בידיו או בכברה: והמרקד. בנפה. ואע"ג דהני כולהו חדא נינהו דלהפריש פסולת מתוך אוכל נעשו שלשתן, משום דשלשתן הוו במשכן אע"ג דדמי להדדי חשיב להו כל חדא באנפי נפשה. אי נמי, לפי שאינן בבת אחת אלא זה אחר זה: האופה. לא הויא במשכן, דאין אפייה אלא בפת ופת לא שייכא במלאכת המשכן, אלא תנא סידורא דפת נקט. ומיהו מבשל שהוא מעין מלאכת אופה הוה במשכן בסממנין של צבע תכלת וארגמן ותולעת שני. והמגיס בקדירה, והנותן כיסוי על גבי קדירה העומדת על האש, חייב משום מבשל. וכל הנך קמאי דחשיב במתניתין הזורע הקוצר הדש וכו' כולהו הוו בסממנין של צבע מלאכת המשכן: הגוזז צמר. וכל שאר מלאכותיה שייכי בצמר תכלת של מלאכת המשכן: המלבנו. מכבסו בנהר: המנפצו. חובטו בשבט. אי נמי סורקו במסרק: המיסך. אורדי"ר בלע"ז: בתי נירין. שנותן שני חוטין בתוך הבית ניר: הפוצע. מסיר חוטי הערב מעל השתי או השתי מעל הערב לצורך אריגה: והקושר והמתיר. שכן צדי חלזון שממנו עושין התכלת קושרין ומתירין, שפעמים צריך ליטול חוטין מרשת זו להוסיף על זו ומתיר בכאן וקושר כאן. ותופר וקורע נמי הוי ביריעות, שכן יריעה שאכלה עש ונקבה בה נקב קטן ועגול צריך לקרוע למטה ולמעלה את הנקב שלא תהא התפירה עשויה קמטין קמטין: והתופר שתי תפירות. והוא שקשרן, דאי לא קשרן לא קיימי, ומחייב תרתי משום קושר ומשום תופר: הצד צבי. וכל מלאכות עורו נוהגות בתחשים בעורותיהן: המולחו והמעבדו. בגמרא מקשה דהיינו מולח היינו מעבד, אלא אפיק חד מנייהו ועייל שרטוט במקומו, שמשרטט מאבות מלאכות הוא: הממחקו. מגרד שערו: מחתכו. מקציעו ומחתכו לרצועות וסנדלים. וכותב ומוחק הוו במשכן, שכן רושמים בקרשים לידע איזה בן זוגו וכותב אות בזה ואות בזה, ופעמים שטעה ומוחק: מכבה ומבעיר. באש שתחת דוד הסממנין: מכה בפטיש. הוא גמר מלאכה, שכן אומן מכה בסדן בגמר מלאכה, ואין מכה בפטיש חייב אלא בגמר מלאכה. ומנינא דרישא דמנה אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, אף על גב דהדר חשיב להו חדא חדא, אתא לאשמועינן דאפילו עביד אינש כל מלאכות שבעולם בשבת אחת בהעלם אחד אי אפשר שיתחייב יותר מארבעים חטאות, דכולהו שאר מלאכות תולדות להנך אבות, ואשתכח דעביד אב ותולדה דיליה ולא מחייב אלא חדא:

ג. וְעוֹד כְּלָל אַחֵר אָמְרוּ. כָּל הַכָּשֵׁר לְהַצְנִיעַ וּמַצְנִיעִין כָּמוֹהוּ וְהוֹצִיאוֹ בַשַּׁבָּת, חַיָּב עָלָיו חַטָּאת, וְכָל שֶׁאֵינוֹ כָשֵׁר לְהַצְנִיעַ וְאֵין מַצְנִיעִין כָּמוֹהוּ וְהוֹצִיאוֹ בַשַּׁבָּת, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא הַמַּצְנִיעוֹ:

ברטנורה (ג) כל הכשר להצניע. שהוא דבר העשוי לצורך האדם: ומצניעים כמוהו. שיש בו שיעור הראוי להצניעו: אין חייב אלא המצניעו. אם נעשה חביב על אדם אחד והצניעו, חייב על הוצאתו אם הוציאו. אבל אדם אחר אינו חייב עליו, דלגביה לאו מלאכה היא:

ד. הַמּוֹצִיא תֶבֶן, כִּמְלֹא פִי פָרָה. עֵצָה, כִּמְלֹא פִי גָמָל. עָמִיר, כִּמְלֹא פִי טָלֶה. עֲשָׂבִים, כִּמְלֹא פִי גְדִי. עֲלֵי שׁוּם וַעֲלֵי בְצָלִים, לַחִים, כַּגְּרוֹגֶרֶת, יְבֵשִׁים, כִּמְלֹא פִי גְדִי. וְאֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא שָׁווּ בְשִׁעוּרֵיהֶן. הַמּוֹצִיא אֳכָלִים כַּגְּרוֹגֶרֶת, חַיָּב, וּמִצְטָרְפִים זֶה עִם זֶה, מִפְּנֵי שֶׁשָּׁווּ בְשִׁעוּרֵיהֶן, חוּץ מִקְּלִפֵּיהֶן וְגַרְעִינֵיהֶן וְעֻקְצֵיהֶן וְסֻבָּן וּמֻרְסָנָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, חוּץ מִקְּלִפֵּי עֲדָשִׁים שֶׁמִּתְבַּשְּׁלוֹת עִמָּהֶן:

ברטנורה (ד) עצה. תבן של מיני קטניות: כמלא פי גמל. שיעורו גדול ממלא פי פרה. וכמלא פי פרה לא מחייב בעצה, דהא לא חזי לפרה: עמיר. קשין של שבלים: פי טלה. נפיש מפי גדי, הלכך עמיר דלא חזי לגדי לא מחייב כמלא פי גדי עד דאיכא מלא פי טלה. אבל עשבים הואיל וחזי לגדי ולטלה מחייב אפילו כמלא פי גדי: לחין. הראויין לאדם: כגרוגרת. דזה שיעור לכל מאכל אדם בשבת, אבל כמלא פי גדי לא, דלחים לא חזו לגדי: ומצטרפין. כל אוכלי אדם זה עם זה: חוץ מקליפיהן. שאינן אוכל ואין משלימין השיעור: ועוקציהן. זנב הפרי דהוא עץ בעלמא: וסובן. קליפת החטים הנושרת מחמת הכתישה: ומורסנן. הנשאר בנפה. ורמב"ם פירש איפכא, דמורסנן הוא עבה וגרוע מסובין: חוץ מקליפי עדשים. שמצטרפין: שהן מתבשלות עמהן. לאפוקי הקליפות החיצונות שהן נושרות כשעושה מהן גורן. וקליפי הפול בזמן שהן לחים ומתבשלין עם קליפתן לרבי יהודה מצטרפין עם האוכלים לשיעור גרוגרת, אבל יבשים לא, שאין נאכלין בקליפתן לפי שהן נראין כזבובין בקערה. ואין הלכה כר"י.

גמרא שבת דף ס"ט ע"ב

אָמַר רַב הוּנָא הָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ אוֹ בַמִּדְבָּר וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵימָתַי שַׁבָּת מוֹנֶה שֵׁשֶׁת יָמִים וּמְשַׁמֵּר יוֹם אֶחָד. חִיָּיא בַּר רַב אוֹמֵר מְשַׁמֵּר יוֹם אֶחָד וּמוֹנֶה שִׁשָּׁה. בְּמָאי קָא מִפְלְגֵי מָר סָבַר כִּבְרִיָתוֹ שֶׁל עוֹלָם. וּמָר סָבַר כְּאָדָם הָרִאשׁוֹן. מְתִיבִי הָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵימָתַי שַׁבָּת. מְשַׁמֵּר יוֹם אֶחָד לְשִׁשָּׁה. מָאי לָאו מוֹנֶה שִׁשָּׁה וּמְשַׁמֵּר יוֹם אֶחָד. לֹא מְשַׁמֵּר יוֹם אֶחָד וּמוֹנֶה שִׁשָּׁה. אִי הָכִי מְשַׁמֵּר יוֹם אֶחָד לְשִׁשָּׁה מְשַׁמֵּר יוֹם אֶחָד וּמוֹנֶה שִׁשָּׁה מִבְעֵי לֵיהּ וְעוֹד תַּנְיָא הָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ אוֹ בַּמִּדְבָּר וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵימָתַי שַׁבָּת מוֹנֶה שִׁשָּׁה וּמְשַׁמֵּר יוֹם אֶחָד תִּיּוּבְתָּא דְרִבִּי חִיָּיא בַּר רַב תִּיוּבְתָּא. אָמַר רָבָא בְּכָל יוֹם וָיוֹם עוֹשֶׂה (לוֹ) כְּדֵי פַּרְנָסָתוֹ בַּר מֵהַהוּא יוֹמָא. וְהַהוּא יוֹמָא לֵימוּת. לַעֲבִיד מֵאֶתְמוֹל שְׁתֵּי פַּרְנָסוֹת. וְדִלְמָא מֵאֶתְמוֹל שַׁבָּת הֲוָאי. אֶלָּא כָּל יוֹם וָיוֹם עוֹשֶׂה לוֹ פַּרְנָסָתוֹ אֲפִילוּ הַהוּא יוֹמָא. וְהַהוּא יוֹמָא בְּמָאי מִנְכַּר לֵיהּ בְּקִדּוּשָׁא וְאַבְדַלְתָּא. אָמַר רָבָא אִם הָיָה מַכִּיר מִקְצַת הַיּוֹם שֶׁיָּצָא בוֹ עוֹשֶׂה מְלָאכָה כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ פְּשִׁיטָא מַהוּא דְתֵימָא כֵּיוָן דְּשַׁבָּת לָא נָפִיק בְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא נָמֵי לָא נָפִיק וְהָאי אִי נָמֵי בְּחַמְשָׁה בְּשַׁבְּתָא נָפִיק לִישְׁתְּרִי לֵיהּ לְמֶעְבַד מְלָאכָה תְּרֵי יוֹמֵי קָא מַשְׁמַע לָן זִמְנִין דְּמַשְׁכַּח שַׁיָּירָתָא וּמִקְרֵי וְנָפִיק:

רש"י מונה ששה. מיום ששם אל לבו שכחתו ומשמר השביעי: משמר יום אחד ומונה ששה. וכל יום ששם אל לבו אינו משמר דשמא עשה מלאכה אבל יום המחרת משמר ולקמן מפרש דבהנך שאינו משמר לא עביד נמי מלאכה אלא כדי פרנס' היום: כברייתו של עולם. ימי חול נמנו תחלה: כאדם הראשון. שנברא בערב שבת ויום ראשון למניינו שבת היה: יום א' לששה. משמע לששה שעברו: וההוא יומא לימות. בתמיה: ודילמא אתמול שבת היה. ונמצא מחלל שבת שלא לפקוח נפש: בקדוש' ואבדלת'. לזכרון בעלמא שיהא לו שם יום חלוק משאר ימי' ולא ישתכח תורת שבת ממנו: אם היה מכיר מקצת יום שיצא בו. לא שזכר איזה יום בשבת היה אלא זכר שהיום יום ג' או יום ד' ליציאתו ומתוך כך ידע ח' ליציאתו עושה מלאכה כל יום ח' וכן לעולם ודאי זהו יום שיצא בו וקים ליה דבשבת לא יצא שהרי בישוב לא שכח את השבת: במעלי שבתא נמי לא נפיק. דאין דרך לצאת מפני כבוד השבת ועל כרחו כל יום ח' וט' ליציאתו לישתרי דליכ' לספוקינהו בשבת:

זוהר ויצא דף קנ"ג ע"א

תָּא חֲזֵי אַשְׁרֵי שׁוֹמְרֵי מִשְׁפָּט דְּנָטְרֵי מְהֵימָנוּתָא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּגִין דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִיהוּ מִשְׁפָּט וּבָעִי לֵיהּ לְבַר נַשׁ לְנַטָּרָא דְּלָא יִסְטֵי לְאָרְחָא אָחֳרָא אֶלָּא דִּיהֵא נָטִיר מִשְׁפָּט, בְּגִין דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִיהוּ מִשְׁפָּט דְּכָל אָרְחוֹי מִשְׁפָּט, עוֹשֶׂה צְדָקָה בְּכָל עֵת וְכִי בְּכָל עֵת יָכִיל בַּר נַשׁ לְמֶעְבַּד צְדָקָה, אֶלָּא מַאן דְּיִשְׁתַּדַּל בְּאָרְחוֹי דְּאוֹרַיְתָא וְעָבִיד צְדָקָה עִם אִנּוּן דְּאִצְטָרִיכוּ לָהּ דְּכָל מַאן דְּעָבִיד צְדָקָה עִם מַסְכְּנָא אַסְגֵּי הַהִיא צְדָקָה לְעֵילָא וְתַתָּא, תָּא חֲזֵי מַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בִּצְדָקָה הַהִיא צְדָקָה דְּעָבִיד סָלִיק לְעֵילָא וּמָטָא לְעֵילָא לְהַהוּא אַתְרָא דְּיַעֲקֹב דְּאִיהוּ רְתִיכָא עִלָּאָה וְאַמְשִׁיךְ בִּרְכָאן לְהַהוּא אֲתַר מִמַּבּוּעָא דְּכָל מַבּוּעִין וּמֵהַהִיא צְדָקָה אַמְשִׁיךְ וְאַרְבֵּי בִּרְכָאן לְכָל אִנּוּן תַּתָּאֵי וּלְכָל רְתִיכִין וּלְכָל חֵילִין וְכֻלְּהוּ אִתְבָּרְכָאן וְאִתּוֹסְפָן נְהוֹרִין כִּדְקָא יָאוּת בְּגִין דְּכֻלְּהוּ אִקְּרוּ עֵת וְדָא הוּא דִּכְתִיב עוֹשֶׂה צְדָקָה בְּכָל עֵת, תָּא חֲזֵי בְּזִמְנָא דַּהֲווּ יִשְׂרָאֵל בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא אִנּוּן הֲווּ מָשְׁכֵי בִּרְכָאן מִלְּעֵילָא לְתַתָּא וְכַד נָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מֵאַרְעָא קַדִּישָׁא עָאלוּ תְּחוֹת רְשׁוּ אָחֳרָא וּבִרְכָאן אִתְמְנָעוּ מֵעָלְמָא, תָּא חֲזֵי יַעֲקֹב הַוָּה תְּחוֹת רְשׁוּ קַדִּישָׁא כֵּיוָן דְּנָפַק מֵאַרְעָא עָאל בִּרְשׁוּ אָחֳרָא וְעַד לָא עָאל תְּחוֹת רְשׁוּ אָחֳרָא אִתְגַלֵּי עֲלֵיהּ קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּחֶלְמָא וְחָמָא כָּל מַה דְּחָמָא וְאָזְלוּ עִמֵּיהּ מַלְאָכִין קַדִּישִׁין עַד דְּיָתִיב עַל בִּירָא וְכֵיוָן דְּיָתִיב עַל בִּירָא סָלִיקוּ מַיָּא לְגַבֵּיהּ וְכֵן הַוָּה מֹשֶׁה דְּמִתַּמָּן אִזְדַּמְּנָת לֵיהּ אִתְּתֵיהּ, רָזָא דְּמִלָּה בִּירָא לָא סָלְקָא אֶלָּא כַּד חָמָא קִשְׁרָא דִּילֵיהּ לְאִתְחַבָּרָא בַּהֲדֵיהּ:

תרגום הזוהר בֹּא רְאֵה. אַשְׁרֵי שׁוֹמְרֵי מִשְׁפָּט. הַיְנוּ הַשּׁוֹמְרִים אֱמוּנָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִקְרָא מִשְׁפָּט, וְצָרִיךְ הָאָדָם לִשְׁמוֹר עַצְמוֹ שֶׁלֹּא יָסוּר לְדֶרֶךְ אַחֵר אֶלָּא שֶׁיִּהְיֶה שׁוֹמֵר מִשְׁפָּט מִשּׁוּם שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוּא מִשְׁפָּט, שֶׁכָּל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט. עוֹשֶׂה צְדָקָה בְּכָל עֵת. שׁוֹאֵל, וְכִי בְּכָל עֵת יָכוֹל הָאָדָם לַעֲשׂוֹת צְדָקָה, וּמֵשִׁיב, אֶלָּא מִי שֶׁהוֹלֵךְ בְּדַרְכֵּי הַתּוֹרָה וְעוֹשֶׂה צְדָקָה עִם אֵלּוּ הַצְרִיכִים צְדָקָה, נִבְחָן לְעוֹשֶׂה צְדָקָה בְּכָל עֵת, כִּי כָּל מִי שֶׁעוֹשֶׂה צְדָקָה עִם הֶעָנִי, הוּא מַרְבֶּה צְדָקָה הַהִיא לְמַעְלָה וּלְמַטָּה. בֹּא וּרְאֵה, מִי שֶׁמִּשְׁתַּדֵּל בִּצְדָקָה, אוֹתָהּ צְדָקָה שֶׁעוֹשֶׂה, עוֹלָה לְמַעְלָה, וּמַגַּעַת לְמַעְלָה לְאוֹתוֹ הַמָּקוֹם שֶׁל יַעֲקֹב. שֶׁהוּא מֶרְכָּבָה עֶלְיוֹנָה, וּמַמְשִׁיךְ בְּרָכוֹת לַמָּקוֹם הַהוּא, מִן הַמַּעְיָן שֶׁל כָּל הַמַּעְיָנוֹת, וּמֵהַהוּא צְדָקָה, מַמְשִׁיךְ וּמַרְבֶּה הַבְּרָכוֹת לְכָל הַתַּחְתּוֹנִים וּלְכָל הַמֶּרְכָּבוֹת שֶׁל הַמַּלְאָכִים, וּלְכָל צְבָאוֹת הָעֶלְיוֹנִים. וְכֻלָּם מִתְבָּרְכִים, וְהָאוֹרוֹת נִתּוֹסְפִים כָּרָאוּי. מִשׁוּם שֶׁכֻּלָם נִקְרָאִים עֵת, עַל כֵּן כָּתוּב, עוֹשֶׂה צְדָקָה בְּכָל עֵת. בֹּא וּרְאֵה, בִּזְמָן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, הָיוּ מוֹשְׁכִים בְּרָכוֹת מִמַּעְלָה לְמַטָּה, וּכְשֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, בָּאוּ תַּחַת רְשׁוּת אַחֵר, וְנִמְנְעוּ הַבְּרָכוֹת מִן הָעוֹלָם. בֹּא וּרְאֵה, יַעֲקֹב הָיָה תַּחַת רְשׁוּת הַקְּדֻשָׁה, בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כֵּיוָן שֶׁיָּצָא מִן הָאָרֶץ, בָּא בִּרְשׁוּת אַחֵר, שֶׁאֵינוֹ קָדוֹשׁ. וּמִטֶּרֶם שֶׁבָּא תַּחַת רְשׁוּת אַחֵר, נִגְלָה עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּחֲלוֹם. וְרָאָה כָּל מַה שֶּׁרָאָה, וְהָלְכוּ מַלְאָכִים הַקְּדוֹשִׁים, עַד שֶׁיָּשַׁב עַל הַבְּאֵר. וְכֵיוָן שֶׁיָּשַׁב עַל הַבְּאֵר, עָלוּ הַמַּיִם לִקְרָאתוֹ, וְכֵן הָיָה אֵצֶל מֹשֶה, כִּי מִשָּׁם נִזְדַּמְּנָה לוֹ אִשְׁתּוֹ. סוֹד הַדָּבָר שֶׁל עֲלִיַּת הַמַּיִם הוּא, הַבְּאֵר, אֵינָהּ עוֹלָה אֶלָּא בָּעֵת שֶׁרוֹאָה אֶת הַקֶּשֶׁר שֶׁלָּהּ לְהִתְחַבֵּר עִמּוֹ.

הלכה פסוקה

הרמב"ם ה' תלמוד תורה פ"א

א. עַד אֵימָתַי חַיָּיב לִלְמוֹד תּוֹרָה עַד יוֹם מוֹתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד') וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְכָל זְמַן שֶׁלֹּא יַעֲסוֹק בְּלִימוּד הוּא שׁוֹכֵחַ: ב. וְחַיָּיב לְשַׁלֵּשׁ אֶת זְמַן לִמוּדוֹ שְׁלִישׁ בַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב. וּשְׁלִישׁ בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. וּשְׁלִישׁ יָבִין וְיַשְׂכִּיל אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ וְיוֹצִיא דָּבָר מִדָּבָר וִידַמֶה דָבָר לְדָבָר וְיָבִין בְּמִדּוֹת שֶׁהַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת בָּהֵן עַד שֶׁיֵּדַע הֵיאַךְ הוּא עִיקָר הַמִּדוֹת וְהֵיאַךְ יוֹצִיא הָאָסוּר וְהַמֻּתָּר וְכַיּוֹצֵא בָּהֵן מִדְּבָרִים שֶׁלָּמַד מִפִּי הַשְׁמוּעָה. וְעִנְיַן זֶה הוּא הַנִּקְרָא גְמָרָא: ג. כֵּיצַד הָיָה בַּעַל אוּמָנוּת וְהָיָה עוֹסֵק בִּמְלַאכְתּוֹ ג' שָׁעוֹת בַּיּוֹם וּבַתּוֹרָה תֵּשַׁע אוֹתָן הַתֵּשַׁע קוֹרֵא בְּשָׁלש מֵהֶן בַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב. וּבְשָׁלשׁ בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. וּבְשָׁלשׁ אֲחֵרִים מִתְבּוֹנֵן בְּדַעְתּוֹ לְהָבִין דָּבָר מִדָּבָר. וְדִבְרֵי קַבָּלָה בִּכְלַל תּוֹרָה שֶׁבִּכְתַב הֵן וּפֵירוּשָׁן בִּכְלַל תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. וְהָעִנְיָנִים הַנִּקְרָאִים פַּרְדֵּס בִּכְלַל הַגְּמָרָא הֵן. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים בִּתְחִלַּת תַּלְמוּדוֹ שֶׁל אָדָם אֲבָל כְּשֶׁיַּגְדִיל בְּחָכְמָה וְלֹא יְהֵא צָרִיךְ לֹא לִלְמוֹד תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְלֹא לַעֲסוֹק תָּמִיד בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה יִקְרָא בְעִתִּים מְזוּמָנִים תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְדִבְרֵי הַשְּׁמוּעָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁכַּח דָּבָר מִדִּבְרֵי דִינֵי הַתּוֹרָה וִיפַנֶּה כָּל יָמָיו לַגְּמָרָא בִלְבָד לְפִי רוֹחַב שֶׁיֵּשׁ בְּלִבּוֹ וְיִשׁוּב דַּעְתּוֹ: ד. אִשָׁה שֶׁלָּמְדָה תּוֹרָה יֶשׁ לָהּ שָׂכָר אֲבָל אֵינָהּ כִּשְׂכַר הָאִישׁ מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִצְטַוִּית וְכָל הָעוֹשֶׂה דָבָר שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּה עָלָיו לַעֲשׂוֹתוֹ אֵין שְׂכָרוֹ כִּשְׂכַר הַמְּצֻוֶּה שֶׁעָשָׂה אֶלָּא פָּחוּת מִמֶּנּוּ וְאַף עַל פִּי שֶׁיֶּשׁ לָהּ שָׂכָר צִוּוּ חֲכָמִים שֶׁלֹּא יְלַמֵּד אָדָם אֶת בִּתּוֹ תּוֹרָה מִפְּנֵי שֶׁרוֹב הַנָּשִׁים אֵין יְדִיעָתָן מְכֻוֶּנֶת לְהִתְלַמֵּד אֶלָּא הֵן מוֹצִיאוֹת דִבְרֵי תּוֹרָה לְדִבְרֵי הֲבָאי לְפִי עֲנִיּוּת דַעְתָּן. אָמְרוּ חֲכָמִים כָּל הַמְלַמֵּד אֶת בִּתּוֹ תּוֹרָה כְּאִלּוּ לִמְּדָהּ תִּפְלוּת. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים שֶׁבְּעַל פֶּה אֲבָל תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב לֹא יְלַמֵּד אוֹתָהּ לכַתְּחִלָּה וְאִם לִמְּדָהּ אֵינוֹ כִּמְלַמְּדָהּ תִּפְלוּת:

מוסר

מספר הרוקח דף ב' ע"ב

יִהְיוּ דְבָרָיו מוּעָטִין וְקוֹל נָמוּךְ וּמְעַט שְׂחוֹק וּמְעַט שְׁבוּעוֹת הַשֵּׁם אֲפִילוּ עַל הָאֱמֶת וְלֹא יַעֲבוֹר עַל לְשׁוֹנוֹ כָּזָב וְלֹא יֵשֵׁב בְּסוֹד מְשַׂחֲקִים כָּאָמוּר בְּיִרְמְיָה לֹא יָשַׁבְתִּי בְּסוֹד מְשַׂחֲקִים וָאֶעְלֹז מִפְּנֵי יָדְךָ בָּדָד יָשַׁבְתִּי כִּי זַעַם מִלֵּאתָנִי. וּכְשֶׁקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה וּבַנְּבִיאִים וּבַכְּתוּבִים וּבְתַלְמוּד וְרוֹאֶה הַגְּמוּל וְהָעוֹנֶשׁ וְיוֹדֵעַ כִּי עָצְמוּ מַעֲשָׂיו יִכָּנַע וְיַשְׁפִּיל עַצְמוֹ וְיֵירַךְ לְבָבוֹ וְיִירָא מֵעוֹנֶשׁ הַדָּבָר וְיָשׁוּב כְּמוֹ יֹאשִׁיָּהוּ אֲשֶׁר קָרַע אֶת בְּגָדָיו וְהֵשִׁיב לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יַעַן רַךְ לְבָבְךָ וַתִּכָּנַע מִפָּנַי. הַכְּנִיעָה הִיא עֲנָוָה מוֹשֵׁל בְּמַעֲשָׂיו וּבְרוּחוֹ כְּשֶׁמְּבַזִין אוֹתוֹ וְהַיְכוֹלֶת בְּיָדוֹ לְהִנָּקֵם וּמֵעֲנָוָה וְשִׁפְלוּת שׁוֹתֵק וְסוֹבֵל וְאִם יִקְרֵהוּ מִקְרֶה וּפְגָעִים בּוֹ אוֹ בְמָמוֹנוֹ אוֹ בְּבָנָיו אוֹ בִקְרוֹבָיו יַצְדִּיק הַדִּין יִסְגוֹר פִּיו מִלְּדַבֵּר וְלִבּוֹ מִלְּהַרְהֵר כְּמוֹ וַיִּדּוֹם אַהֲרֹן וְאִם יְשַׁבְּחוּהוּ בְנֵי אָדָם יֹאמַר אַל תְּשַׁבְּחוּנִי כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע:

תוכן העניינים

חק לישראל - בראשית

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה