אור ברסלב
חק לישראל - במדבר פרשת שלח › שלח יום חמישי

חק לישראל - במדבר

פרשת שלח · שלח יום חמישי

שלח יום רביעי

תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הִ דמילוי הה אחרונה דשם ב"ן לקנות הארת רוח יתרה משבת הבאה:

(כב) וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן וְשָׁם אֲחִימַן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי יְלִידֵי הָעֲנָק וְחֶבְרוֹן שֶׁבַע שָׁנִים נִבְנְתָה לִפְנֵי צֹעַן מִצְרָיִם: וּסְלִיקוּ בְדָרוֹמָא וַאֲתָא עַד חֶבְרוֹן וְתַמָן אֲחִימָן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי בְּנֵי גִבָּרַיָא וְחֶבְרוֹן שְׁבַע שְׁנִין אִתְבְּנִיאַת קֳדָם טָנֵס דְמִצְרָיִם:

רש"י ויבא עד חברון. כלב לבדו הלך שם ונשתטח על קברי אבות, שלא יהא נסת לחבריו להיות בעצתם, וכן הוא אומר (דברים א, לו) ולו אתן את הארץ אשר דרך בה, וכתיב (שופטים א, כ) ויתנו לכלב את חברון: שבע שנים נבנתה. אפשר שבנה חם את חברון לכנען בנו הקטן קודם שיבנה את צוען למצרים בנו הגדול, אלא שהיתה מבנה בכל טוב על אחד משבעה בצוען. ובא להודיעך שבחה של ארץ ישראל, שאין לך טרשין בארץ ישראל יותר מחברון, לפיכך הקצוה לקברות מתים, ואין לך מעלה בכל ארצות כמצרים, שנאמר (בראשית יג, י) כגן ה' כארץ מצרים, וצוען היא המעלה שבארץ מצרים ששם מושב המלכים, שנאמר (ישעיה ל, ד) כי היו בצוען שריו, והיתה חברון טובה ממנה שבעה חלקים:

(כג) וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם וּמִן הָרִמֹּנִים וּמִן הַתְּאֵנִים: וַאֲתוֹ עַד נַחֲלָא דְאִתְכָּלָא וּקְצוֹ מִתַּמָן עוֹבַרְתָּא וְאַתְכַּל עִנְבִין חַד וּנְטָלוֹהִי בַאֲרִיחָא בִּתְרֵין וּמִן רִמוֹנַיָא וּמִן תְּאֵנַיָא:

רש"י זמורה. שוכת גפן ואשכול של ענבים תלוי בה: וישאהו במוט בשנים. ממשמע שנאמר וישאהו במוט איני יודע שהוא בשנים, מה תלמוד לומר בשנים, בשני מוטות. הא כיצד, שמונה נטלו אשכול, אחד נטל תאנה ואחד רמון, יהושע וכלב לא נטלו כלום, לפי שכל עצמם להוציא דבה נתכונו, כשם שפריה משנה כך עמה משנה. ואם חפץ אתה לידע כמה משאוי אחד מהם צא ולמד מאבנים שהקימו בגלגל, (יהושע ד ה) והרימו לכם איש אבן אחת על שכמו, והקימוה בגלגל. ושקלום רבותינו משקל כל אחת ארבעים סאה. וגמירי, טונא דמדלי אנש על כתפיה, אינו אלא שליש משאוי ממשאוי שמסיעין אותו להרים:

(כד) לַמָּקוֹם הַהוּא קָרָא נַחַל אֶשְׁכּוֹל עַל אֹדוֹת הָאֶשְׁכּוֹל אֲשֶׁר כָּרְתוּ מִשָּׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: לְאַתְרָא הַהוּא קְרָא נַחְלָא דְאִתְכָּלָא עַל עֵסַק אִתְכָּלָא דִקְצוֹ מִתַּמָן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (כה) וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם: וְתָבוּ מִלְאַלָלָא יָת אַרְעָא מִסוֹף אַרְבְּעִין יוֹמִין:

רש"י וישבו מתור הארץ מקץ ארבעים יום. והלא ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה היא, ומהלך אדם בינוני עשרה פרסאות ליום, הרי מהלך ארבעים יום מן המזרח למערב והם הלכו ארכה ורחבה, אלא שגלוי לפני הקדוש ברוך הוא שיגזור עליהם יום לשנה, קצר לפניהם את הדרך:

(כו) וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר פָּארָן קָדֵשָׁה וַיָּשִׁיבוּ אוֹתָם דָּבָר וְאֶת כָּל הָעֵדָה וַיַּרְאוּם אֶת פְּרִי הָאָרֶץ: וַאֲזָלוּ וְאָתוּ לְוַת משֶׁה וּלְוַת אַהֲרֹן וּלְוַת כָּל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַדְבְּרָא דְפָארָן לִרְקָם וַאֲתִיבוּ יָתְהוֹן פִּתְגָמָא וְיָת כָּל כְּנִשְׁתָּא וְאַחֲזֵיאֻנוּן יָת אִבָּא דְאַרְעָא:

רש"י וילכו ויבאו. מהו וילכו, להקיש הליכתן לביאתן, מה ביאתן בעצה רעה, אף הליכתן בעצה רעה: וישיבו אתם דבר. את משה ואת אהרן:

נביאים - יהושע - פרק ב

(כב) וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ הָהָרָה וַיֵּשְׁבוּ שָׁם שְׁלֹשֶׁת יָמִים עַד שָׁבוּ הָרֹדְפִים וַיְבַקְשׁוּ הָרֹדְפִים בְּכָל הַדֶּרֶךְ וְלֹא מָצָאוּ: וַאֲזַלוּ וַעֲלוּ לְטוּרָא וִיתִיבוּ תַּמָּן תְּלָתָא יוֹמִין עַד דְּתָבוּ רָדְפַיָּא וּבָעוּ רָדְפַיָּא בְּכֹל אוֹרְחָא וְלָא אַשְׁכַּחוּ: (כג) וַיָּשֻׁבוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים וַיֵּרְדוּ מֵהָהָר וַיַּעַבְרוּ וַיָּבֹאוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וַיְסַפְּרוּ לוֹ אֵת כָּל הַמֹּצְאוֹת אוֹתָם: וְתָבוּ תְּרֵין גֻּבְרִין וּנְחִיתוּ מִן טוּרָא וַעֲבָרוּ וַאֲתוֹ לְוַת יְהוֹשֻׁע בַּר נוּן וְאִשְׁתַּעִיאוּ לֵיהּ יָת כָּל דְּעָרַעָא יַתְהוֹן:

רש"י ויעברו . את הירדן :

(כד) וַיֹּאמְרוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ כִּי נָתַן יְהוָה בְּיָדֵנוּ אֶת כָּל הָאָרֶץ וְגַם נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפָּנֵינוּ: וַאֲמָרוּ לִיהוֹשֻׁעַ אֲרֵי מְסַר יְיָ בִּידַנָא יַת כָּל אַרְעָא וְאַף אִתְּבַרוּ כָּל יַתְבֵי אַרְעָא מִן קֳדָמָנָא: ג (א) וַיַּשְׁכֵּם יְהוֹשֻׁעַ בַּבֹּקֶר וַיִּסְעוּ מֵהַשִּׁטִּים וַיָּבֹאוּ עַד הַיַּרְדֵּן הוּא וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּלִנוּ שָׁם טֶרֶם יַעֲבֹרוּ: וְאַקְדֵּים יְהוֹשֻׁע בְּצַפְרָא וּנְטַלוּ מִשִׁטִּין וַאֲתוֹ עַד יַרְדְּנָא הוּא וְכָל בְּנֵי יִשְּׂרָאֵל וּבָתוּ תַמָּן קֳדָם דִּי יַעֲבְּרוּן: (ב) וַיְהִי מִקְצֵה שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַיַּעַבְרוּ הַשֹּׁטְרִים בְּקֶרֶב הַמַּחֲנֶה: וַהֲוָה מִסּוֹף תְּלָתָא יוֹמִין וַעֲבַרוּ סָרְכַיָא בְּגוֹ מַשְׁרִיתָא:

כתובים - תהילים - פרק קז

(ו) וַיִּצְעֲקוּ אֶל יְהוָה בַּצַּר לָהֶם מִמְּצוּקוֹתֵיהֶם יַצִּילֵם: וְצַלוּ קֳדָם יְיָ כַּד עַיָק לְהוֹן מִמְעִקַתְהוֹן פְּצָא יַתְהוֹן: (ז) וַיַּדְרִיכֵם בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה לָלֶכֶת אֶל עִיר מוֹשָׁב: וְדַבְּרִינוּן בְּאוֹרַח תְּרִיצְתָּא לְמֵיזַל לִירוּשְׁלֵם קַרְתָּא דִמְיַתְבָא:

רש"י וידריכם . וינהגם לפיכך יודו לה' חסדו :

(ח) יוֹדוּ לַיהוָה חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם: יְהוֹדוּן קֳדָם יְיָ מְטוּל חַסְדֵיהּ וּמִשְׁתַּעָן פְּרִישְׁוָתֵיהּ לִבְנֵי נָשָׁא: (ט) כִּי הִשְׂבִּיעַ נֶפֶשׁ שֹׁקֵקָה וְנֶפֶשׁ רְעֵבָה מִלֵּא טוֹב: אֲרוּם אֶשְּׂבַּע נֶפֶשׁ סְרֵיקָא וְנַפְשָׁא כֵּפִינָא מְלֵי טוּבָא: (י) יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת אֲסִירֵי עֳנִי וּבַרְזֶל: עַל צִדְקִיָהוּ וְרַבְרְבָנֵי יִשְּׂרָאֵל אִתְנַבֵּי וַאֲמַר צִדְקִיָהוּ וְרַבְרְבָנֵי יִשְּׂרָאֵל דִגְלוּ בְּבָבֶל וִיתִיבוּ בַחֲשׁוֹכָא וְטוּלָא דְמוֹתָא וַהֲווֹ אֲסִירִין בְּסִגוּף שֵׁרֵי פַּרְזְלָא:

רש"י יושבי חשך וצלמות . אף האסורים בבית הסוהר צריכים להודות כשיוצאין מבית אסוריהם :

משנה חולין פרק י

א. הַזְּרוֹע וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה נוֹהֲגִין בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ, בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִפְנֵי הַבַּיִת, בְּחֻלִּין אֲבָל לֹא בְמֻקְדָּשִׁין. שֶׁהָיָה בַדִּין, וּמָה אִם הַחֻלִּין, שֶׁאֵינָן חַיָּבִין בְּחָזֶה וְשׁוֹק, חַיָּבִין בַּמַּתָּנוֹת. קָדָשִׁים שֶׁחַיָּבִין בְּחָזֶה וְשׁוֹק, אֵינוֹ דִין בַּמַּתָּנוֹת, תַּלְמוּד לוֹמַר (ויקרא ז), וָאֶתֵּן אֹתָם לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וּלְבָנָיו לְחָק עוֹלָם, אֵין לוֹ אֶלָּא מַה שֶּׁאָמוּר בָּעִנְיָן:

ברטנורה (א) הזרוע והלחיים. בארץ ובחוצה לארץ. משום דבעי למתני בחולין אבל לא במוקדשין, תני לכולהו: בפני הבית. בזמן שבית המקדש קיים: ואתן אותם. בחזה ושוק כתיב, אותם מיעוטא הוא, חזה ושוק אין, מידי אחרינא לא:

ב. כָּל הַקֳּדָשִׁים שֶׁקָּדַם מוּם קָבוּעַ לְהֶקְדֵּשָׁן וְנִפְדּוּ, חַיָּבִין בַּבְּכוֹרָה וּבַמַּתָּנוֹת, וְיוֹצְאִין לְחֻלִּין לְהִגָּזֵז וּלְהֵעָבֵד, וּוְלָדָן וַחֲלָבָן מֻתָּר לְאַחַר פִּדְיוֹנָן, וְהַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ פָּטוּר, וְאֵין עוֹשִׂין תְּמוּרָה, וְאִם מֵתוּ יִפָּדוּ, חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׂר. כֹּל שֶׁקָּדַם הֶקְדֵּשָׁן אֶת מוּמָן, אוֹ מוּם עוֹבֵר לְהֶקְדֵּשָׁן, וּלְאַחַר מִכָּאן נוֹלַד לָהֶם מוּם קָבוּעַ וְנִפְדּוּ, פְּטוּרִין מִן הַבְּכוֹרָה וּמִן הַמַּתָּנוֹת, וְאֵינָן יוֹצְאִין לְחֻלִּין לְהִגָּזֵז וּלְהֵעָבֵד, וּוְלָדָן וַחֲלָבָן אָסוּר לְאַחַר פִּדְיוֹנָן, וְהַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ חַיָּב, וְעוֹשִׂין תְּמוּרָה, וְאִם מֵתוּ יִקָּבֵרוּ:

ברטנורה (ב) כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן. הרי הן כמקדיש עצים ואבנים לדמיהן ואין בהן קדושת הגוף: ונפדו חייבין בבכורה. אם ילדו לאחר שנפדו. אבל קודם פדיון לא, דקדושת דמים מדחה מן הבכורה שאין קדושה חלה על קדושה: וולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן. אבל מקדיש תמימים ונעשו בעלי מומין ונפדו, ולדן אסור כדלקמן, ובין רישא דקתני מותר, ובין סיפא דקתני אסור, מיירי כגון דאיעבר לפני פדיונו ואתיליד לאחר פדיונו. וחלבן נמי דמקדיש תמימים ונפדו נפקא לן דאסור, דכתיב בפסולי המוקדשין שנפדו, תזבח ואכלת בשר תזבח ולא גיזה, ואכלת ולא לכלביך, בשר ולא חלב: ואין עושין תמורה. אפילו קודם פדיונן. טוב מעיקרא עושה תמורה ואפילו נעשה רע אחר שהקדישו, אבל רע מעיקרו אינו עושה תמורה: ואם מתו יפדו. ואע"פ שאינן ראויין אלא לכלבים ואנן קיימא לן דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, הני כעצים בעלמא נינהו ולא נחית להו קדושת הגוף: חוץ מן הבכור והמעשר. דאע"ג דקדם מומן להקדשן, חלה עליהן קדושה גמורה לכל דבריהם, אלא שאין כשרים ליקרב, דבכור ברחם תלה רחמנא, לא שנא תם ולא שנא בעל מום קדיש, תם קרב, ובעל מום נאכל לכהן במומו. ומעשר בהמה נמי כתיב ביה (ויקרא כז) העשירי יהיה קודש לה' לא יבקר בין טוב לרע, טוב תם, רע בעל מום: או מום עובר קודם להקדשן. דמום עובר כמאן דליתיה דמי: פטורים מן הבכורה. דכתיב בפסולי המוקדשין שנפדו, כצבי וכאיל, מה צבי ואיל פטורים מן הבכורה דהא כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך כתיב (דברים טו), אף פסולי המוקדשין שנפדו פטורים מן הבכורה: ומן המתנות. הזרוע והלחיים והקיבה: ולדן וחלבן אסור. בדאיעבר לפני פדיונו ואתיליד לאחר פדיונו מיירי. כדפרישית לעיל. דאי איעבר ואתיליד לאחר פדיונו, ולד צבי ואיל הוא. ואי אתיליד לפני פדיונו, אפילו קדם מומן להקדשן נמי ולדן אסור: והשוחטן בחוץ חייב. ואע"ג דאינן ראויין לפתח אוהל מועד דהא בעלי מומין נינהו ותנן הראוי לפתח אוהל מועד חייבין עליו בחוץ, ושאינו ראוי לפנים אין חייבין עליו בחוץ, מוקמינן לה למתניתן בדוקין שבעין, ור' עקיבא היא דאמר אם עלו לא ירדו, הלכך הואיל ובפנים לא ירדו, חייבין עליהם בחוץ אם שחטן קודם פדיונן: ועושין תמורה. קודם פדיונן, דכתיב (ויקרא כז) טוב ברע או רע בטוב: ואם מתו. מעצמן: יקברו. דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים:

ג. בְּכוֹר שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמֵאָה, בִּזְמַן שֶׁמֵּאָה שׁוֹחֲטִין אֶת כֻּלָּן, פּוֹטְרִין אֶת כֻּלָן אֶחָד שׁוֹחֵט אֶת כֻּלָן פּוֹטְרִין לוֹ אֶחָד. הַשּׁוֹחֵט לַכֹּהֵן וְלַנָּכְרִי, פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת. וְהַמִּשְׁתַּתֵּף עִמָּהֶן, צָרִיךְ שֶׁיִּרְשׁוֹם. וְאִם אָמַר חוּץ מִן הַמַּתָּנוֹת, פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת. אָמַר מְכוֹר לִי בְּנֵי מֵעֶיהָ שֶׁל פָּרָה וְהָיוּ בָהֶן מַתָּנוֹת, נוֹתְנָן לַכֹּהֵן וְאֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ מִן הַדָּמִים. לָקַח הֵימֶנּוּ בַמִּשְׁקָל, נוֹתְנָן לַכֹּהֵן וּמְנַכֶּה לוֹ מִן הַדָּמִים:

ברטנורה (ג) בכור שנתערב במאה. מתניתין איירי בבכור שבא ליד כהן ונפל בו מום ביד כהן ומכרו לישראל במומו. דאי בבכור ביד ישראל קודם שנתנו לכהן, אמאי פוטרין את כולן ממתנות כהונה, לימא ליה כהן, אי בכור הוא כוליה דידי הוא, אי לא בכור הוא הב לי מתנתאי. אבל כשכבר בא ליד כהן ומכרו לישראל במומו ונתערב במאה. פוטרים את כולן ממתנות כהונה. דכל חד וחד יכול לדחות את עצמו ולומר לכהן, שלי בכור הוא שמכרו הכהן ופטור מן המתנות. דמן הבכור אין נותנים מתנות שאין קדושה חלה על קדושה: אחד שוחט את כולן פוטרין לו אחד. שאי אפשר שלא יהא הבכור אחד מהן ויכול לומר זה הוא: צריך שירשום. שיעשה בה סימן שיבינו הכל שיש לכהן או לנכרי שותפות בה: ואם אמר לו. אם אמר כהן לישראל, פרה זו אני מוכר לך חוץ מן המתנות שבה: פטור. ישראל מן המתנות: אמר לו. ישראל לחברו טבח, מכור לי בני מעיה של פרה זו: והיו בהן מתנות. הקיבה שהיא אחת מן המתנות: נותנן. לוקח זה לכהן: ואין המוכר מנכה לו מן הדמים. שהרי היה יודע הלוקח שהמתנות שם, וזה לא מכר לו את הקיבה: לקח הימנו במשקל. כך וכך הליטרא, ושקל לו הקיבה. נותנה לו לוקח לכהן, שהרי הגזלה אצלו וצריך להשיב, והטבח ינכה לו מן הדמים, שהרי מכר דבר שאינו שלו. ואם עבר השוחט ולא נתן מתנות מן הבהמה, לא נאסר הבשר באכילה. אבל מנדין אותו. ואפילו כהן שפטור מן המתנות, אם הוא טבח ששוחט ומוכר בשוק, ממתינין לו שתים ושלש שבתות, מכאן ואילך מוציאין ממנו מתנות ונותנין אותן לכהנים אחרים. ואם קבע בית מטבחים, אין ממתינים לו אלא מוציאין ממנו מיד, ואם לא רצה ליתן מנדין אותו:

ד. גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּר וְהָיְתָה לוֹ פָרָה, נִשְׁחֲטָה עַד שֶׁלֹּא נִתְגַּיֵּר, פָּטוּר. מִשֶּׁנִּתְגַּיֵּר, חַיָּב. סָפֵק, פָּטוּר, שֶׁהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ, עָלָיו הָרְאָיָה. אֵיזֶהוּ הַזְּרוֹעַ, מִן הַפֶּרֶק שֶׁל אַרְכּוּבָה עַד כַּף שֶׁל יָד. וְהוּא שֶׁל נָזִיר. וּכְנֶגְדּוֹ בָרֶגֶל, שׁוֹק. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שׁוֹק מִן הַפֶּרֶק שֶׁל אַרְכּוּבָה עַד סֹבֶךְ שֶׁל רָגֶל. אֵיזֶהו לֶחִי, מִן הַפֶּרֶק שֶׁל לֶחִי עַד פִּקָּה שֶׁל גַּרְגֶּרֶת:

ברטנורה (ד) מן הפרק של ארכובה. הנמכרת עם הראש: עד כף של יד. עצם רחב של כתף שקורין אספלדו"ן, והן שני עצמות, העצם האמצעי דהיינו מן הפרק של ארכובה הנמכרת עם הראש עד מקום שכנגדו בגמל ניכר, והעצם העליון המחובר לגוף והזרוע הימני בלבד הוא שנותנים לכהן, דכתיב (דברים יח) ונתן לכהן הזרוע, המיומן שבזרוע: והוא של נזיר. כלומר, וכן זרוע בשלה האמור בנזיר, כך ניטלת: וכנגדו ברגל שוק. האמור בשלמים נמי הוו שני עצמות מן הפרק של ארכובה עד בוקא דאטמא דהיינו כל הירך: סובך של רגל. היינו פרק שבין הקולית ועצם האמצעי ואין הלכה כר' יהודה: הפרק של לחי. אצל הצדעים. וחותך כלפי מטה עד פיקה של גרגרת, עד שיפוי כובע שהיא פקיעתה ופתחה של קנה, דהיינו לחיים התחתונות עם הלשון. פירוש אחר, פיקה של גרגרת טבעת הגדולה של קנה שעשויה עגולה כפיקה. ופיקה היא עגולה ככדור ובתוכה נקב שתוחבות הנשים בפלך להכבידו כשטוות בו:

גמרא חולין דף קל"ג ע"א

הַשׁוֹחֵט לְכֹהֵן וּלְנָכְרִי פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת. אָמַר רָבָא בָּדַק לָן רַב יוֹסֵף הָאי כַּהֲנָא דְחָטִיף מַתַּנְתָא חִבּוּבֵי קָא מְחַבֵּב מִצְוָה אוֹ זִלְזוּלֵי קָא מְזַלְזֵל בְּמִצְוָה. וּפָשִׁיטְנָא לֵיהּ וְנָתַן וְלֹא שֶׁיִטּוֹל מֵעַצְמוֹ. אָמַר אַבַּיֵי מֵרֵישׁ הֲוָה חָטִיפְנָא מַתַּנְתָא אֲמֵינָא חִבּוּבֵי קָא מְחַבִּיבְנָא מִצְוָה. כֵּיוַן דְשָׁמַעְנָא לְהָא וְנָתַן וְלֹא שֶׁיִּטּוֹל מֵעַצְמוֹ. מִיחֲטָף לָא חָטִיפְנָא מֵימַר אֲמָרֵי הֲבוּ לִי וְכֵיוַן דְשָׁמַעְנָא לְהָא דְתַנְיָא (ש"א ח') וַיַּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע. רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר בְּנֵי שְׁמוּאֵל חֶלְקָם שָׁאֲלוּ בְּפִיהֶם מֵימַר נָמֵי לָא אֲמֵינָא וְאִי יָהֲבוּ לִי שָׁקִילְנָא כֵּיוַן דְּשָׁמַעְנָא לְהָא דְתַנְיָא הַצְנוּעִים מוֹשְׁכִין אֶת יְדֵיהֶם. וְהַגַּרְגְרָנִין חוֹלְקִין. מִשְׁקַל נָמֵי לָא שָׁקִילְנָא לְבַר מִמַּעֲלֵי יוֹמָא דְכִפּוּרֵי לְאַחֲזוּקֵי נַפְשָׁאי בְּכַהֲנֵי. וְלִפְרוֹס יָדֵיהּ. אַנְסֵיה לֵיה עִידָנֵיהּ. אָמַר רַב יוֹסֵף הָאי כַּהֲנָא דְאִית לֵיהּ צוּרְבָא מֵרַבָּנָן בְּשִׁבְבוּתֵיהּ וּדְחִיקָא לֵיהּ מִילְתָא לִיזְכֵי לֵיהּ מַתַּנְתָא. וְאַף עַל גַּב דְלָא אָתֵי לִידֵיהּ בְּמַכִּירֵי כְּהוּנָה וּלְוִיָּה. רָבָא וְרַב סַפְרָא אִיקְלְעוּ לְבֵי מָר יוֹחָנָא בְּרֵיהּ דְּרַב חָנָא בַר אַדָא וַאֲמָרֵי לָהּ לְבֵי מָר יוֹחָנָא בְּרֵיהּ דְרַב חָנָא בַר בִּיזְנָא. עָבַד לְהוּ עֶגְלָא תִּלְתָא אָמַר לֵיהּ רָבָא לְשַׁמְעֵיהּ זְכֵי לָן מַתַּנְתָא דְּבָעֵינָא לְמֵיכָל לִישְׁנָא בְּחַרְדְּלָא זָכִי לֵיהּ. רָבָא אָכַל. וְרַב סַפְרָא לָא אָכַל אַקְרוּיֵהּ לְרַב סַפְרָא בְּחֵלְמֵיהּ (משלי כ"ה) מַעֲדֶה בֶּגֶד בְּיוֹם קָרָה חוֹמֶץ עַל נָתֶר וְשָׁר בַּשִּׁירִים עַל לֵב רָע. אָתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף אָמַר לֵיהּ דִּילְמָא מִשּׁוּם דַעֲבָרִי אַשְׁמַעְתָּא דְמָר אַקְרְיָין הָכִי אָמַר לֵיהּ כִּי אָמָרִי אֲנָא בְּאַחֵר שַׁמְעֵהּ בְּעַל כָּרְחֵיהּ מְזַכֵּי וְכִי אֲמָרִי אֲנָא לְמָאן דְלָא אֶפְשַׁר לֵיהּ. הָא אֶפְשַׁר לֵיהּ. וְאֶלָּא מָאי טַעְמָא אַקְרְיָין הָכִי כְּלַפֵּי רָבָא וְלִקְרְיָין לְרָבָא. רָבָא נָזוּף הֲוָה. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי לְרַב דִּימִי וּפַשְׁטֵיהּ דִּקְרָא בְּמָאי כְּתִיב. אָמַר לֵיהּ בְּשׁוֹנֶה לְתַלְמִיד שֶׁאֵינוֹ הָגוּן. דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב כָּל הַשּׁוֹנֶה לְתַלְמִיד שֶׁאֵינוֹ הָגוּן נוֹפֵל בְּגֵיהִנָּם שֶׁנֵּאֱמַר (איוב כ') כָּל חשֶךְ טָמוּן לִצְפוּנָיו תְּאָכְלֵהוּ אֵשׁ לֹא נֻפָּח יֵרַע שָׂרִיד בְּאָהֳלוֹ וְאֵין שָׂרִיד אֶלָּא תַלְמִיד חָכָם שֶׁנֶּאֱמַר (יואל ג') בַּשְׂרִידִים אֲשֶׁר ה' קוֹרֵא. אָמַר רִבִּי זֵירָא אָמַר רַב כָּל הַשּׁוֹנֶה לְתַלְמִיד שֶׁאֵינוֹ הָגוּן כְּזוֹרֵק אֶבֶן לְמַרְקוֹלִיס שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כ"ו) כִּצְרוֹר אֶבֶן בְּמַרְגֵּמָה כֵּן נוֹתֵן לִכְסִיל כָּבוֹד וּכְתִיב (שם י"ט) לֹא נָאוֶה לִכְסִיל תַּעֲנוּג:

רש"י בדק לן. מנסה אותנו אם נדע להשיב ורבא כהן היה: דחטיף מתנתא. מתנוקות שנושאין אותם לכהנים: מי אמרינן חבובי קא מחבב המצוה. ויפה הוא עושה: ונתן. לכהן ולא שיטול הכהן מעצמו: מימר אמרי הבו לי. הייתי שואל בפה מלא שהייתי סבור שהוא חבוב מצוה: חלקם שאלו בפיהם. דמגני להו קרא לבני שמואל ויטו אחרי הבצע א"ר מאיר שלא היה עבירת גזל בידם אלא חלק לוים כגון מעשר ראשון היו שואלין בפיהם: הצנועים מושכים את ידיהם. בחלוק לחם הפנים קאמר במס' יומא בטרף בקלפי משמת שמעון הצדיק נשתלחה מארה בלחם הפנים: לאחזוקי נפשאי בכהני. שלא ישתכח הדבר שאני כהן: ופריך ולפרוס ידיה. כיון שאינו עושה אלא שלא ישכח שם כהן מעליו יפרוס ידיו לדוכן כל השנה ומחזיק נפשיה בכהני: אנסיה ליה עידניה. עתים שקבע לתלמידיו היו טורדים אותו מלישא את כפיו שהיה עוסק לתלמידיו בעת שהצבור נאספים לבהכ"נ: ודחיקא ליה מלתא. לההוא צורבא מדרבנן והכהן רוצה לההנותו יתן לו חלק מתנותיו לקבל זרוע ולחיים מבני העיר בשביל הכהן והוא יאכלם ואף ע"ג דלא אתא לידו דכהן יכול לזכות לו: במכירי כהונה ולויה. בכהן שהיה ניכר בעיר ורוב בנ"א אוהבי' אותו ונותנים לו המתנות ובאותו כהן אמרי' דיכול לזכות מעשרותיו לאחר אע"ג דלא אתי לידו: מכירי. ל' איש מאת מכרו: א"ל רבא לשמעיה. לשמשו של בעל הבית והוא כהן ובעל הבית נותן לו מתנותיו: זכי לי מתנתא. תן לי רשות ליקח מתנותיך לאכלה מפני שהלשון עם הלחיים ניתן לכהנים ובעי' למיכל לישנא בחרדלא שהוא דבר חשוב וכו' (וע' ברש"י): רב ספרא לא אכל. משום דלא מטא לידיה דשמעא: מעדה בגד ביום קרה. בגד בלוי ונרקב כמו וכבגד עדים בעת הקור אינו שוה כלום: וכמו חומץ על נתר. שאינו אלא מפסידו נתר הוא מין צריף אלומ"א בלע"ז: כן שר בשירים על לב רע. כן האומר דברי תורה למי שאינו יודע להבין בהן: משום דעברי אשמעתא דמר. שלא סמכתי על שמועתך דאמרת מותר לצורבא מרבנן לקבלה אע"ג דלא אתו לידו דכהן: כי אמרי אנא באחר. היכא דמזכי ליה כהן אחר שאינו כפוף לו אבל שמעי' דבעל הבית ע"כ מזכי ליה לאדם חשוב שהוא בא בביתו של בעל הבית א"נ אימור דאמרי אנא דיכול לזכות מתנתא לאחר אע"ג דלא אתו לידי': דלא אפשר ליה. כלומר לאיש שהוא עני ודחוק אבל רבא אפשר ליה ולא דחיקא ליה מילתא ופריך כיון דלא עבר רב ספרא אשמעתיה דרב יוסף מ"ט אקרויה בחלמי: כלפי רבא. כלו' על רבא שלא ידע להבין בטעמו של רב יוסף אקריוהו לרב ספרא כך: נזוף הוה. אני שמעתי משום דהטיח כלפי מעלה במס' תענית דבעיא מטרא בלא צורך משום יקרא דאימיה דשבור מלכא ואמרינן התם דאתחזי ליה אבוה בחלמיה וא"ל מי איכא דמיטרח קמי שמיא אשני דוכתיה למחר אשכחיה לפורייה דמרשם בסכיני שנועדו מלאכי חבלה להורגו בלילה, ול"נ נזוף משום האי מעשה: ירע שריד באהלו. למי שירע שריד באהלו תלמיד רע: תאכלהו אש לא נופח. אשו של גיהנם: כזורק אבן למרקוליס. זו היא עבודתו כדאמרי' במס' ע"ז:

זוהר שלח דף קע"ה ע"ב

וְתָאנָא יְסוֹדָא וְשָׁרְשָׁא בְמַלְכָא מִתְעַטְרִין כַּחֲדָא וְהָאי הִיא כִתְרָא וּפִתְחָא לְכָל שְׁאָר כִּתְרִין דִכְתִּיב (תהלים קיח) פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק. וּכְתִיב זֶה הַשַּׁעַר לַיְיָ וְעַל דָּא כְתִיב וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת יְיָ לְאַכְלָלָא בְהָאי כָּל שְׁאָר כִּתְרִין וְעַל דָּא אִינוּן סָהְדֵי סַהֲדוּתָא וְלָא קַיְימֵי בְדוּכְתַּיְיהוּ בְגִין דְאִיהִי מִצְוָה וְתָנֵינָן תַּשְׁמִישֵׁי מִצְוָה נִזְרָקִין. וְאִי תֵימָא הָא לוּלָב וַעֲרָבָה וְכוּלֵי תַּשְׁמִישֵׁי קְדוּשָׁה אִינוּן אֲמָאי נִזְרָקִין. אֶלָּא תַשְׁמִישֵׁי קְדוּשָׁה בְגִין דִרְשִׁימִין בַּכְּתִיבָה דִשְׁמָא קַדִּישָׁא. אָמַר רִבִּי יִצְחָק אִינוּן חוּטִין לְאַחְזָאָה הֵיךְ תַּלְיָין מִכָּאן וּמִכָּאן לְאַרְבַּע סִטְרֵי עַלְמָא מֵהָאי אָתָר וְאִיהִי שַׁלְטָא עַל כֹּלָא בְרָזָא דְלֵב דְּאִיהִי לִבָּא דְכָל הָאי עַלְמָא וְלִבָא דְּעִלָּאֵי וְתַלְיָיא בְלֵב עִלָּאָה וְכֹלָא הוּא בְלֵב דְנָפַק מֵחָכְמָה עִלָּאָה. אָמַר רִבִּי יִצְחָק שִׁעוּרָא דְהָאי (וְאוֹרְכָּא) דְהָאי אִתְמַר בְּאַתְוָן גְּלִיפָן דְּרִבִּי אֶלְעָזָר. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה אָמַר קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא מָאן דְּבָעֵי לְמֵהַךְ בָּתַר דָּחַלְתִּי יְהַךְ בָּתַר לִבָּא דָא וּבָתַר עַיְינִין דְּקַיְימִין עֲלָה. מָאן אִינוּן עַיְינִין כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שם לד) עֵינֵי יְיָ אֶל צַדִּיקִים אֲבָל אַתֶּם לֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם. מָאי טַעְמָא בְגִין דְאַתֶם זוֹנִים אַחֲרֵיהֶם. אָמַר רִבִּי חִיָּיא מָאי טַעְמָא הָכָא יְצִיאַת מִצְרַיִם דִּכְתִּיב אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם אֶלָּא בְּגִין דְּכַד נַפְקוּ מִמִּצְרַיִם בְּהָאי חוּלָקָא עָאלוּ וּבְהָאי קָטִיל קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא קָטוּלָא דְמִצְרַיִם וְעַל דָּא בְּאַתְרֵיהּ אִתְדְכַר וּבְאַתְרֵיהּ יִזְדְּהַר לְהוּ בְדָא. מָאי בְאַתְרֵיהּ בְּגִין דְהָאי מִצְוָה הִיא אָתָר דִּילָהּ. תָאנֵי רִבִּי יֵיסָא כְתִיב (מיכה ז) כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת. כִּימֵי כְּיוֹם מִבָעֵי לֵיהּ דְּהָא בְחָד זִמְנָא נַפְקוּ וְלָא אִתְעַכָּבוּ. אֶלָּא כְאִינוּן יוֹמִין עִלָּאִין דְאִתְבָּרְכָא בְהוּא כְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל כָּךְ זַמִּין קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לְאַפָּקָא לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל מִן גָּלוּתָא וּכְדֵין כְּתִיב (ישעיה יב) וַאֲמַרְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא הוֹדוּ לַיְיָ קִרְאוּ וְגוֹמֵר. זַמְּרוּ יְיָ כִּי גֵאוּת עָשָׂה מוּדַעַת זֹאת בְּכָל הָאָרֶץ. מָאי מוּדַעַת זֹאת בְּגִין דְּהַשְׁתָּא אִשְׁתְּמוֹדְעָא זֹאת בְּעִטּוּפָא דְמִצְוָה בְּהַהוּא זִמְנָא אִשְׁתְּמוֹדְעָא זֹאת. בְכַמָּה נִמּוּסִין דִּילָהּ דְּיַעְבֵיד קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא אָתִין וְנִסִין בְּעַלְמָא כְּדֵין כְּתִיב (זכריה יד) בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְיָ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד. בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן. יִמְלוֹךְ יְיָ לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן:

תרגום הזוהר וְלָמַדְנוּ, הַיְסוֹד, וְהַשֹּׁרֶשׁ, שֶׁהוּא הַכֶּתֶר, שֶׁהוּא שֹׁרֶשׁ הַכֹּל, מִתְעַטְּרִים יַחַד בַּמַּלְכוּת. וְזוֹ, הַמַּלְכוּת, הִיא הַזִּכָּרוֹן וְהַפֶּתַח לְכָל שְׁאָר הַסְּפִירוֹת. שֶׁכָּתוּב (תהלים קי"ח) פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק. שֶׁהִיא מַלְכוּת הַנִּקְרֵאת צֶדֶק. וְכָתוּב אַחֲרָיו (שם) זֶה הַשַּׁעַר לַה', לִהְיוֹתָהּ הַשַּׁעַר לְכָל הַסְּפִירוֹת. וְעַל כֵּן כָּתוּב וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה', שֶׁהַכָּתוּב בָּא לִכְלוֹל בָּזֶה, בַּמַּלְכוּת, כָּל שְׁאָר הַסְּפִירוֹת, אֲשֶׁר בַּמַּלְכוּת הַנִּקְרֵאת מִצְוָה, נִקְרָאוֹת כָּל הַסְּפִירוֹת הַנִּכְלָלוֹת בָּהּ בַּשֵּׁם מִצְווֹת. וְעַל כֵּן לָמַדְנוּ, סַהֲדֵי סָהֲדוּתָא וְלֹא קַיְּמֵי בְּדוּכְתַּיְהוּ, שֶׁהַסְּפִירוֹת דְּז"א מֵעִידִים עֵדוּת, וְאֵינָם עוֹמְדִים בִּמְקוֹמָם בְּז"א, מִשּׁוּם שֶׁהִיא מִצְווֹת, כִּי הַצִיצִית ה"ס הַמַּלְכוּת הַנִּקְרֵאת מִצְוָה, וְהַסְּפִירוֹת דְּז"א הַכְּלוּלוֹת בָּהּ נִקְרָאוֹת מִצְווֹת. וְעַל כֵּן הֵם שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמָם, בְּז"א, אֶלָּא בַּמַּלְכוּת. וְלָמַדְנוּ, תַּשְׁמִישֵׁי מִצְוָה, דְּהַיְנוּ שֶׁל הַמַּלְכוּת, נִזְרָקִים. וְאִם תֹּאמַר, הֲרֵי לוּלָב וַעֲרָבָה, אֲשֶׁר לוּלָב רוֹמֵז עַל יְסוֹד דְּז"א, וְהָעֲרָבוֹת לנו"ה דְּז"א, וְאִם כֵּן אֵינָם תַּשְׁמִישֵׁי מִצְוָה, אֶלָּא תַּשְׁמִישֵׁי קְדוּשָׁה, דְּהַיְנוּ בְּז"א, וְלָמָּה הֵם נִזְרָקִים. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא תַּשְׁמִישֵׁי קְדוּשָׁה הַיְנוּ מִשּׁוּם שֶׁרְשׁוּמִים בִּכְתָב שֶׁל הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ. אֲבָל לוּלָב וַעֲרָבָה, אַף עַל פִּי שֶׁרוֹמְזִים עַל ז"א, מִכָּל מָקוֹם הֵם כְּתַשְׁמִישֵׁי מִצְוָה, וְנִזְרָקִים. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, אֵלּוּ הַחוּטִים, דְּצִיצִית, הֵם לְהַרְאוֹת, אֵיךְ הֵם תְּלוּיִם מִכָּאן וּמִכָּאן לְאַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם מִמָּקוֹם זֶה, וְהִיא, הַמַּלְכוּת, שׁוֹלֶטֶת עַל כֻּלָּם בְּסוֹד לֵב, שֶׁהִיא הַלֵּב שֶׁל כָּל הָעוֹלָם הַזֶּה, וְלֵב הָעֶלְיוֹנִים, דְּהַיְנוּ מג' עוֹלָמוֹת בּי"ע, וּתְלוּיָה בַּלֵּב הָעֶלְיוֹן דְּז"א, וְהַכֹּל הוּא בְּסוֹד הַ"לֵּב" הַיּוֹצֵא מֵחָכְמָה הָעֶלְיוֹנָה, דְּהַיְנוּ, שֶׁלֵּב רוֹמֵז עַל ל"ב נְתִיבוֹת הַחָכְמָה הַמְּאִירִים בּוֹ אָמַר רַבִּי יִצְחָק, הַשִּׁעוּר שֶׁל זֶה וְהָאֹרֶךְ שֶׁל זֶה, שֶׁל הַצִיצִית, לָמַדְנוּ בְּאוֹתִיּוֹת חֲקוּקוֹת שֶׁל רַבִּי אֶלְעָזָר. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּי מִי שֶׁרוֹצֶה לָלֶכֶת אַחַר יִרְאָתִי, יֵלֶךְ אַחַר הַלֵּב הַזֶּה, שֶׁהוּא הַמַּלְכוּת, וְאַחֲרֵי הָעֵינַיִם הָעוֹמְדוֹת עָלָיו. מִי הֵן הָעֵינַיִם. הוּא כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ל"א) עֵינֵי הויה אֶל צַדִּיקִים, דְּהַיְנוּ עֵינֵי ז"א. אֲבָל אַתֶּם לֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם. מַהוּ הַטַּעַם, מִשּׁוּם שֶׁאַתֶּם זוֹנִים אַחֲרֵיהֶם. אָמַר רַבִּי חִיָּא, מַהוּ הַטַּעַם שֶׁנִּזְכְּרָה כָּאן יְצִיאַת מִצְרַיִם, שֶׁכָּתוּב, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁכְּשֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם נִכְנְסוּ לַחֵלֶק הַזֶּה, שֶׁהוּא הַמַּלְכוּת. וּבָזֶה, בַּמַּלְכוּת, הָרַג הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֲרוּגֵי מִצְרַיִם. וְעַל כֵּן נִזְכֶּרֶת יְצִיאַת מִצְרַים בִּמְקוֹמוֹ, וּבִמְקוֹמוֹ הִזְהִיר לָהֶם בָּזֶה, שֶׁכָּתוּב אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי וְגוֹ'. מַהוּ בִּמְקוֹמוֹ. הוּא מִשּׁוּם שֶׁמִּצְוָה זוֹ שֶׁל צִיצִית, הִיא הַמָּקוֹם שֶׁלָּהּ, שֶׁל הַמַּלְכוּת. לָמַד רַבִּי יֵיסָא, כָּתוּב (מיכה ז') כִּימֵי צֵאתְךְ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת. שׁוֹאֵל, כִּימֵי, כַּיּוֹם הָיָה צָרִיךְ לוֹמָר, שֶׁהֲרֵי בְּפַעַם אַחַת יָצְאוּ וְלֹא נִתְעַכְּבוּ. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא הַפֵּרוּשׁ הוּא, כַּיָּמִים הָאֵלּוּ הָעֶלְיוֹנִים, חג"ת נה"י דז"א, שֶׁנִּתְבָּרְכָה בָּהֶם כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, כָּךְ עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהוֹצִיא אֶת יִשְׂרָאֵל מִן הַגָּלוּת, עַל יְדֵי יָמִים דְּז"א. וְאָז כָּתוּב (ישעיה י"ב) וַאֲמַרְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא הוֹדוּ לַה' קִרְאוּ וְגוֹ' זַמְּרוּ ה' כִּי גֵּאוּת עָשָׂה מוּדַעַת זֹאת בְּכָל הָאָרֶץ. מַהוּ מוּדַעַת זֹאת. וּמֵשִׁיב, מִשּׁוּם שֶׁעַתָּה נוֹדַעַת זֹאת, שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת, בְּעִטּוּף הַטַּלִּית שֶׁל מִצְוָה, דְּהַיְנוּ בַּצִיצִית. בָּעֵת הַהִיא תִּהְיֶה נוֹדַעַת זֹאת בְּכַמָּה דְּרָכִים שֶׁלָּהּ, שֶׁיַּעֲשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹתוֹת וְנִסִּים בָּעוֹלָם. אָז כָּתוּב (זכריה י"ד) בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד. בָּרוּךְ ה' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן. יִמְלוֹךְ ה' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן.

הלכה פסוקה

הרמב"ם הלכות תפלה פרק ט'

א. מִי שֶׁאָמַר בְּתַחֲנוּנִים מִי שֶׁרִיחֵם עַל קֵן צִפּוֹר שֶׁלֹּא לִיקַח הָאֵם עַל הַבָּנִים אוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁחוֹט אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ בְּיוֹם אֶחָד יְרַחֵם עָלֵינוּ וְכַיּוֹצֵא בְּעִנְיַן זֶה מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ מִפְּנֵי שֶׁמִּצְוֹת אֵלּוּ גְזֵירַת הַכָּתוּב הֵן וְאֵינָן רַחֲמִים. שְׁאִילוּ הָיָה מִפְּנֵי רַחֲמִים. לֹא הָיָה מַתִּיר לָנוּ שְׁחִיטָה כָּל עִיקָר. וְכֵן לֹא יַרְבֶּה בְּכִנּוּיִם שֶׁל שֵׁם וְיֹאמַר הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא וְהֶחָזָק וְהָאַמִּיץ וְהָעִזוּז שֶׁאֵין כֹּחַ בְּאָדָם לְהַגִיעַ לְסוֹף שְׁבָחָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא אוֹמֵר מַה שֶׁאָמַר מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם: ב. בְּמִנְחָה אוֹמֵר שְׁלִיחַ צִבּוּר אֲשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ וְכוּלֵי תְּהִלָּה לְדָוִד וְכוּ' קוֹרֵא הוּא וְהָעָם מְיוֹשֶׁב וְעוֹמֵד שְׁלִיחַ צִבּוּר וְאוֹמֵר קַדִישׁ וְהֵם עוֹמְדִים אַחֲרָיו וְעוֹנִין כְּדַרְכָּן וּמִתְפַּלְלִין כֻּלָּם בְּלַחַשׁ. וְאַחַר כַּךְ חוֹזֵר שְׁלִיחַ צִבּוּר וּמִתְפַּלֵּל בְּקוֹל רָם כְּדֶרֶךְ שֶׁעָשָׂה בְּשַׁחֲרִית עַד שֶׁיַּשְׁלִים כָּל הַתְּפִלָּה. וְנוֹפְלִין עַל פְּנֵיהֶן וּמִתְחַנֵּן וּמַגְבִּיהַּ רֹאשׁוֹ הוּא וְהֵם וּמִתְחַנֵּן מְעַט מִיוֹשֶׁב כְּדֶרֶךְ שֶׁעָשָׂה בְּשַׁחֲרִית וְעוֹמֵד וְאוֹמֵר קַדִּישׁ וְכָל הָעָם עוֹנִין כְּדַרְכָּן וְנִפְטָרִים לְמַעֲשֵׂיהֶם:

מוסר

מספרי חסידים סי' ע"ז ע"ח ע"ט

אַל תָּדִין אֶת חֲבֵירָךְ לְכַף חוֹבָה כִּי אָדָם יִרְאֶה לָעֵינַיִם וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב וְלֹא יָדַעְתָּ מַה בְּלִבּוֹ וּמַה בְּמַחְשַׁבְתּוֹ וֶהֱוֵי דָן כָּל הָאָדָם לְכַף זְכוּת. וּשְׁמוֹר עֵינֶיךָ מֵרְאוֹת בְּרָע וַעֲשֵׂה צְדָקָה כְּפִי כֹּחֲךָ אֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּין לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם שַׁעְבֵּד עַצְמְךְ לְקוֹנָךְ וְתַחְשׁוֹב בְּלִבָךְ שֶׁכָּל אָדָם שׁוֹמֵר עֲבָדָיו עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיִּשְׁמָרְךָ רִבּוֹן הָעוֹלָמִים: אַל תָּבִיא עַצְמָךְ לִידֵי עֲבֵירָה קַלָּה כִּי הִיא תְבִיאֲךָ לִידֵי חֲמוּרָה. עָבַר עַל לֹא תִשְׂנָא סוֹף בָּא לִידֵי שְׁפִיכוּת דָמִים שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יט) וְכִי יִהְיֶה אִישׁ שׂוֹנֵא לְרֵעֵהוּ וְאָרַב לוֹ וְקָם עָלָיו וְהִכָּהוּ: הִשָּׁמֵר לָךְ אַל תֵּשֵׁב עִם אָדָם שֶׁלֹּא תִּלְמוֹד מִמֶּנּוּ טוֹבָה כִּי קָרוֹב שֶׁיִּלְמוֹד רָעָה. וְאוֹי לוֹ אוֹי לְנַפְשׁוֹ. וְעוֹד שֶׁתִּגְרוֹם שֶׁיַּחְשְׁדוּךָ בְּדָבָר רָע כִּי יֹאמְרוּ לֹא עַל חִנָּם הָלַךְ זֶה אֶצְלוֹ. וּבְךָ יִתְלוּ כָּל מַעֲשָׂיו הָרָעִים:

תוכן העניינים

חק לישראל - במדבר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה