פרשת שלח
שלח יום ראשון
תורה
יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו"ד דשם ב"ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:
יג (א) וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (ב) שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם: שְׁלַח לָךְ גֻבְרִין וִיאַלְלוּן יָת אַרְעָא דִכְנָעַן דִי אֲנִי יָהֵב לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל גַבְרָא חַד גַבְרָא חַד לְשִׁבְטָא דַאֲבָהָתוֹהִי תְּשַׁלְחוּן כֹּל רַבָּא דִבְהוֹן:
רש"י שלח לך אנשים. למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים, לפי שלקתה על עסקי דבה שדברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר: שלח לך. לדעתך, אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח, לפי שבאו ישראל ואמרו (דברים א, כב) נשלחה אנשים לפנינו, כמה שנאמר (שם) ותקרבון אלי כלכם וגו' , ומשה נמלך בשכינה. אמר אני אמרתי להם שהיא טובה, שנאמר (שמות ג, יז) אעלה אתכם מעני מצרים וגו' , חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדברי המרגלים למען לא יירשוה:
(ג) וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל פִּי יְהוָה כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה: וּשְׁלַח יָתְהוֹן משֶׁה מִמַדְבְּרָא דְפָארָן עַל מֵימְרָא דַיְיָ כֻּלְהוֹן גֻבְרִין רֵישֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אִנוּן:
רש"י על פי ה'. ברשותו, שלא עכב על ידו: כלם אנשים. כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות, ואותה שעה כשרים היו:
(ד) וְאֵלֶּה שְׁמוֹתָם לְמַטֵּה רְאוּבֵן שַׁמּוּעַ בֶּן זַכּוּר: וְאִלֵין שְׁמָהַתְהוֹן לְשִׁבְטָא דִרְאוּבֵן שַׁמוּעַ בַּר זַכּוּר: (ה) לְמַטֵּה שִׁמְעוֹן שָׁפָט בֶּן חוֹרִי: לְשִׁבְטָא דְשִׁמְעוֹן שָׁפָטּ בַּר חוֹרִי: (ו) לְמַטֵּה יְהוּדָה כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה: לְשִׁבְטָא דִיהוּדָה כָּלֵבּ בַּר יְפֻנֶה:
נביאים - יהושע - פרק ב
ב (א) וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מִן הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ לֵאמֹר לְכוּ רְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְאֶת יְרִיחוֹ וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ בֵּית אִשָּׁה זוֹנָה וּשְׁמָהּ רָחָב וַיִּשְׁכְּבוּ שָׁמָּה: וּשְׁלַח יְהוֹשֻׁע בַּר נוּן מִן שִׁטִּין תְּרֵין גּוּבְרִין מְאַלְּלִין בְרָז לְמֵימַר אֲזַלוּ חֲזוּ יַת אַרְעָא וְיַת יְרִיחוֹ וַאֲזַלוּ וַעֲלוּ לְבֵית אִתְּתָא פוּנְדְּקֵיתָא וּשְׁמַהּ רָחָב וּשְׁכִיבוּ תַּמָּן:
רש"י וישלח יהושע וגו' . על כרחי אני צריך לומר שבתוך ימי אבל משה שלחם , שהרי לסוף ג' ימים שתמו ימי אבל משה עברו את הירדן , שמשם אנו למדים שמת משה בז' אדר כשאתה מונה ל"ג למפרע מיום שעלו מן הירדן בעשור לחדש הראשון , ועל כרחך משנשתלחו המרגלים לא עברו את הירדן עד יום החמישי , שנאמר : וישבו שם שלשת ימים עד שבו הרודפים בו בלילה , ויעברו ויבאו אל יהושע בן נון וישכם יהושע בבוקר ויסעו מהשטים , הרי יום ד' , וילינו שם טרם יעברו , נמצא שלא עברו עד יום ה' : חרש . ברז , כך תרגם יונתן , אמר להם עשו עצמכם כחרשים , כדי שלא יסתירו דבריהם מפניכם . דבר אחר : חרש חרס , הטעינו עצמיכם קדרות , כדי שתהיו נראין כקדרין : ראו את הארץ ואת יריחו . והלא יריחו בכלל היתה ולמה יצאת , אלא שהיתה קשה כנגד כולם , לפי שהיתה יושבת על הספר . וכיוצא בו ( שמואל ב ב ל ) : ויפקדו מעבדי דוד תשעה עשר איש ועשהאל , והלא עשהאל בכלל היה ולמה יצא , אלא שהיה קשה כנגד כולם , כיוצא בו ( מלכים א יא א ) : והמלך שלמה אהב נשים נכריות רבות ואת בת פרעה , והלא בת פרעה בכלל היתה , ולמה יצאת , אלא שהיה מחבבה כנגד כולם , וכלפי חטא שהחטיאה אותו יותר מכולן , כך שנויה בספרי ( עקב נב ) : אשה זונה . תרגם יהונתן : פונדקיתא , מוכרת מיני מזונות :
(ב) וַיֵּאָמַר לְמֶלֶךְ יְרִיחוֹ לֵאמֹר הִנֵּה אֲנָשִׁים בָּאוּ הֵנָּה הַלַּיְלָה מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַחְפֹּר אֶת הָאָרֶץ: וְאִתְאֲמַר לְמַלְכָּא דִּירִיחוֹ לְמֵימַר הָא גּוּבְרַיא אָתוּ הָכָא בְּלֵילְיָא מִבְּנֵי יִשְּׂרָאֵל לְאַלָּלָא יַת אַרְעָא:
רש"י לחפור . לרגל , כמו ( איוב לט כט ) : משם חפר אוכל :
(ג) וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ יְרִיחוֹ אֶל רָחָב לֵאמֹר הוֹצִיאִי הָאֲנָשִׁים הַבָּאִים אֵלַיִךְ אֲשֶׁר בָּאוּ לְבֵיתֵךְ כִּי לַחְפֹּר אֶת כָּל הָאָרֶץ בָּאוּ: וּשְׁלַח מַלְכָּא דִּירִיחוֹ לְוַת רָחָב לְמֵימַר אַפִּיקִי גּוּבְרַיָּא דַּאֲתוֹ לְוָתִיךְ דְּעָלוּ לְבֵיתִיךְ אֲרֵי לְאַלָּלָא יַת כָּל אַרְעָא אָתוּ: (ד) וַתִּקַּח הָאִשָּׁה אֶת שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים וַתִּצְפְּנוֹ וַתֹּאמֶר כֵּן בָּאוּ אֵלַי הָאֲנָשִׁים וְלֹא יָדַעְתִּי מֵאַיִן הֵמָּה: וּדְבַרַת אִתְּתָא יַת תְּרֵין גּוּבְרַיָּא וְאַטְמַרַתְנוּן וַאֲמָרַת בְּקוּשְׁטָא אָתוּ לְוָתִי גּוּבְרַיָּא וְלָא יְדַעִית אֵי מְנָן אִינּוּן:
רש"י ותצפנו . יש מקראות מדברים על הרבים כיחיד , לפי שמיהרה בהטמנתם , ובמקום צר , כאילו היה יחידי , ומדרש אגדת תנחומא ( שלח א ) יש : פנחס וכלב היו , ופנחס עמד לפניהם ולא ראוהו לפי שהיה כמלאך . דבר אחר : ותצפנו , כל אחד ואחד בפני עצמו , ודוגמתו מצינו ( משלי כז ט ) : שמן וקטרת ישמח לב , ולא אמר ישמחו לב :
(ה) וַיְהִי הַשַּׁעַר לִסְגּוֹר בַּחֹשֶׁךְ וְהָאֲנָשִׁים יָצָאוּ לֹא יָדַעְתִּי אָנָה הָלְכוּ הָאֲנָשִׁים רִדְפוּ מַהֵר אַחֲרֵיהֶם כִּי תַשִּׂיגוּם: וַהֲוָה עִדָּן לְמֵיחַד תַּרְעָא בְּקַבְלָא וְגוּבְרַיָּא נְפַקוּ וְלָא יְדַעִית לְאָן אֲזַלוּ גּוּבְרַיָּא רְדַפוּ בִּפְרִיעַ בָּתְרֵיהוֹן אֲרֵי תַדְבְּקוּנוּן: (ו) וְהִיא הֶעֱלָתַם הַגָּגָה וַתִּטְמְנֵם בְּפִשְׁתֵּי הָעֵץ הָעֲרֻכוֹת לָהּ עַל הַגָּג: וְהִיא אַסַקְתְּנוּן לְאִגָרָא וְאַטְמַרַתְנוּן בִּטְעוּנֵי כִתָּנָא דִּסְדִירִין לָהּ עַל אִגָּרָא:
רש"י בפשתי העץ . פשתים בגבעוליהן :
כתובים - תהילים - פרק ב
ב (א) לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם וּלְאֻמִּים יֶהְגּוּ רִיק: לְמָה מִתְרַגְשִׁין עַמְמַיָא וְאוּמַיָא מְרַנְנִין סְרִיקוּתָא:
רש"י למה רגשו גוים . רבותינו דרשו את הענין על מלך המשיח ולפי משמעו יהיה נכון לפותרו על דוד עצמו כעין שנאמר ( ש"ב א ) וישמעו פלשתים כי משחו ישראל את דוד למלך עליהם ויקבצו פלשתים את מחניהם ונפלו בידו ועליהם אמר למה רגשו גוים ונתקבצו כולם : ולאומים יהגו . בלבם ריק , ולאומים מנחם פתר לאומים ואומים וגוים כלם קרובי ענין :
(ב) יִתְיַצְּבוּ מַלְכֵי אֶרֶץ וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ יָחַד עַל יְהוָה וְעַל מְשִׁיחוֹ: קָיְמִין מַלְכֵי אַרְעָא וְשִׁלְטוֹנַיָא יִתְחַבְּרוּן כַּחֲדָא לְמָרָדָא קֳדָם יְיָ וּלְמִנְצֵי עַל מְשִׁיחֵיהּ:
רש"י יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד וגו' . ורוזנים שיניור"ש בלעז : נוסדו . לשון סוד פורקונשילרוו"ט בלע"ז ומה היא העצה :
(ג) נְנַתְּקָה אֶת מוֹסְרוֹתֵימוֹ וְנַשְׁלִיכָה מִמֶּנּוּ עֲבֹתֵימוֹ: נִתְרַע יַת אֱסָרָתֵיהוֹן וְנִטְלוֹק מִנָנָא שַׁלְשְׁלָוָתֵהוֹן:
רש"י ננתקה את מוסרותימו . דישרונפרוימ"ש לויקוראנגל"ש בלעז , אלו רצועות שקושרין העול בהם : עבותימו . לויקורדו"ש בלעז :
(ד) יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק אֲדֹנָי יִלְעַג לָמוֹ: דְיָתֵיב בִּשְׁמַיָא יִגְחַךְ מֵימְרָא דַיְיָ יִדְהַךְ לְהוֹן:
רש"י ישחק ילעג ידבר . לשון הוה הם משמשין :
(ה) אָז יְדַבֵּר אֵלֵימוֹ בְאַפּוֹ וּבַחֲרוֹנוֹ יְבַהֲלֵמוֹ: הֵידֵין יְמַלֵל לְהוֹן בְּתוּקְפֵיהּ וּבְרוּגְזֵיהּ יְבַהֵלְאִנוּן:
רש"י אז ידבר אלימו . כמו עליהם ומה הוא הדבור :
(ו) וַאֲנִי נָסַכְתִּי מַלְכִּי עַל צִיּוֹן הַר קָדְשִׁי: וַאֲנָא רַבִּיתִי מַלְכִּי וּמַנִיתֵיהּ עַל טוּר מַקְדְשִׁי:
רש"י ואני נסכתי מלכי . למה רגשתם ואנכי מניתי לי את זה לנסוך ולמלוך על ציון הר קדשי :
משנה שביעית פרק ד
א. בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים, מְלַקֵּט אָדָם עֵצִים וַאֲבָנִים וַעֲשָׂבִים מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ, כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא מְלַקֵּט מִתּוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ, אֶת הַגַּס הַגַּס. מִשֶּׁרַבּוּ עוֹבְרֵי עֲבֵרָה, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא זֶה מְלַקֵּט מִתּוֹךְ שֶׁל זֶה, וְזֶה מְלַקֵּט מִתּוֹךְ שֶׁל זֶה, שֶׁלֹּא בְטוֹבָה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁיְּקַצֵץ לָהֶם מְזוֹנוֹת:
ברטנורה (א) בראשונה. כדרך שהוא מלקט מחבירו את הגס הגס. הכי מפרשא מתניתין בירושלמי, בראשונה היו אומרים מלקט אדם בתוך שלו את הגס הגס כדרך שמלקט בשל חבירו בין גסין בין דקין, ואע"ג דעצים ועשבים כשמלקטים אותן מתוך השדה מתקן השדה לזריעה, כשמלקט הגס כלומר העצים ועשבים הגסים ומניח את הדקים, תלינן דצריך לעצים הוא, ולאו לתקן את הקרקע קעביד כדרך דתלינן במלקט בשדה חבירו בין דקין בין גסין, דלא עביד אינש לתקן שדה חבירו ומידע ידיע דלעצים הוא צריך: משרבו עוברי עבירה. שהיו מלקטין בשדותיהן בין דקים בין גסים והן אומרים בגסים לקטנו: שלא בטובה. שאין חבירו מחזיק לו טובה, דהשתא ודאי לא אתא למלקט הדקין, כיון שאין חבירו מחזיק לו טובה על זה: ואין צריך לומר שיקצץ להם מזונות. שיאמר לו לקוט משדי היום ואתן לך מזונותיך, דפשיטא דאסור:
ב. שָׂדֶה שֶׁנִּתְקַוְּצָה, תִּזָּרַע בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. שֶׁנִּטַּיְּבָה אוֹ שֶׁנִּדַּיְּרָה, לֹא תִזָּרַע בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. שָׂדֶה שֶׁנִּטַּיָּבָה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין אוֹכְלִין פֵּרוֹתֶיהָ בַּשְׁבִיעִית. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אוֹכְלִין. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין אוֹכְלִין פֵּרוֹת שְׁבִיעִית בְּטוֹבָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אוֹכְלִין בְּטוֹבָה וְשֶׁלֹּא בְטוֹבָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, חִלּוּף הַדְּבָרִים, זוֹ מִקֵּלֵּי בֵית שַׁמַּאי וּמֵחֻמְרֵי בֵית הִלֵּל:
ברטנורה (ב) שנתקוצה. שניטלו קוציה בשביעית: שנטייבה. שנחרשה היטב, שכל העולם חורשים פעם אחת והוא חרש שתי פעמים, ומתניתין איירי בשעת הסכנה שהיתה המלכות אונסים על המס המוטל על הקרקעות והתירו לחרוש בשביעית כדי ליתן המס הקצוב מתבואתה למלך, ואם חרש שתי פעמים קנסוהו רבנן דחרישה אחת התירו ולא שתי חרישות: או שנדיירה. שעשו ממנה דיר לבהמות שעשה בה סהר, כדאמרינן בפרקין דלעיל, ולא עשה ממנו אשפות אלא הניחו כדי לזבל בו השדה: לא תזרע במוצאי שביעית. דקנסינן ליה בהני יותר מבנתקוצה: בטובה, אסור, דאין מחזיקין טובה לבעלים דרחמנא אפקרינהו: חלוף הדברים. דבית שמאי לקולא. ואין הלכה כר' יהודה:
ג. חוֹכְרִין נִירִין מִן הַנָּכְרִים בַּשְּׁבִיעִית, אֲבָל לֹא מִיִּשְׂרָאֵל. וּמַחֲזִיקִין יְדֵי נָכְרִים בַּשְּׁבִיעִית, אֲבָל לֹא יְדֵי יִשְׂרָאֵל. וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמָן, מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם:
ברטנורה (ג) חוכרין נירין. יכול ישראל לקבל עליו בכך וכך כורים לשנה שדה הנכרי שחרשה בשביעית לזרעה למוצאי שביעית ואף על פי שגורם לנכרי לחרוש בשביעית. נירין לשון נירו לכם ניר (ירמיה ד). ומחזיקים ידי נכרי. אם מצאו חורש יכול לומר לו יישר כחך וכיוצא בזה: ושואלים בשלומן. ואפילו ביום חגם:
ד. הַמֵּדֵל בַּזֵּיתִים, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יָגוֹם. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, יְשָׁרֵשׁ. וּמוֹדִים בַּמַּחֲלִיק עַד שֶׁיָּגוֹם. אֵיזֶה הוּא הַמֵּדֵל, אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם. הַמַּחֲלִיק, שְׁלשָׁה, זֶה בְצַד זֶה. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ. אֲבָל מִתּוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ, אַף הַמַּחֲלִיק, יְשָׁרֵשׁ:
ברטנורה (ד) המדל בזיתים. כשהזיתים מקורבים זה לזה יותר מדאי נוטל אחד ומניח שנים, או נוטל שנים ומניח אחד, כדי שיגדל ויתעבה. מדל לשון שליפה והסרה, ויש מפרשים לשון דלדול ודלות שמדלדל שדהו מן הזיתים: יגום. גומם ומקצץ האילן ומשאיר השורש בארץ ולא ישרש לגמרי שלא יראה כעובד את האדמה: ומודים במחליק. כגון אם נוטל שלשה זיתים זה בצד זה שמחליק פני הקרקע יותר מדאי, יאמרו לעבודת קרקע הוא מתכוין ואסור: מתוך של חבירו אף המחליק ישרש. דלא עביד איניש שיתקן קרקע חבירו וידוע דלעצים הוא מכוין:
ה. הַמַּבְקִיעַ בַּזַּיִת, לֹא יְחַפֵּהוּ בֶעָפָר, אֲבָל מְכַסֶה הוּא בָּאֲבָנִים אוֹ בַקַּשׁ. הַקּוֹצֵץ קוֹרוֹת שִׁקְמָה, לֹא יְחַפֵּהוּ בֶעָפָר, אֲבָל מְכַסֶה הוּא בָּאֲבָנִים אוֹ בַקַּשׁ. אֵין קוֹצְצִין בְּתוּלַת שִׁקְמָה בַּשְּׁבִיעִית, מִפְּנֵי שֶׁהִיא עֲבוֹדָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כְּדַרְכָּהּ, אָסוּר, אֶלָּא אוֹ מַגְבִּיהַ עֲשָׂרָה טְפָחִים, אוֹ גוֹמֵם מֵעַל הָאָרֶץ:
ברטנורה (ה) לא יחפה. הביקוע בעפר שהרי הוא מתקן בכך, שהעפר נעשה טיט ומשביח האילן: באבנים ובקש. דהוי כמושיב שומר שלא ייבש: בתולת שקמה. שלא נקצצה מעולם: מפני שהיא עבודה. שהיא משובחת בכך: כדרכה אסור. שהיא מתגדלת ומתעבה בכך והוי כעין זמיר לגפנים: אלא מגביה עשרה. שאין דרך לעולם לכרתה אלא למטה מעשרה: או גומם מעל הארץ. שאין דרך לכרות אותה כך. והלכה כר' יהודה:
ו. הַמְזַנֵּב בַּגְּפָנִים וְהַקּוֹצֵץ קָנִים, רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, יַרְחִיק טֶפַח. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, קוֹצֵץ כְּדַרְכּוֹ, בַּקַּרְדֹּם אוֹ בַמַּגָּל וּבַמְּגֵרָה וּבְכָל מַה שֶׁיִּרְצֶה. אִילָן שֶׁנִּפְשַׁח, קוֹשְׁרִין אוֹתוֹ בַשְּׁבִיעִית, לֹא שֶׁיַּעֲלֶה אֶלָּא שֶׁלֹּא יוֹסִיף:
ברטנורה (ו) המזנב בגפנים. מקטע זנבות הגפנים כדי שיעבה הגזע ויגדל ויגבר כוחו, וכן הקוצץ קנים כדי שיתעבו ויוסיף כוחן: ירחיק טפח. מן הקרקע ושוב לא מיחזי כעבודה: שנפשח. נסדק כמו (איכה ג) ויפשחני: לא שיעלה. שיתחברו סדקיו: אלא שלא יוסיף. ליסדק:
ז. מֵאֵימָתַי אוֹכְלִין פֵּרוֹת הָאִילָן בַּשְּׁבִיעִית, הַפַּגִּים, מִשֶּׁיַּזְרִיחוּ, אוֹכֵל בָּהֶם פִּתּוֹ בַּשָּׂדֶה. בִּחֵלוּ, כּוֹנֵס לְתוֹךְ בֵּיתוֹ. וְכֵן כַּיּוֹצֵא בָהֶם בִּשְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ חַיָּב בַּמַּעְשְׂרוֹת:
ברטנורה (ז) מאימתי אוכלים פירות האילן בשביעית. משום דדרשינן לאכלה ולא להפסד, ואם אוכלן קודם בישולן היינו הפסד: הפגים. פגי תאנה כדכתיב (שיר השירים ב) התאנה חנטה פגיה: משהזריחו. האדימו וזהו התחלת בישולן: אוכל בהם פתו בשדה. אבל ללקט ולהכניס לבית אינו רשאי עד שיגמרו: ביחלו. שגדלו הרבה, ודומה לו וגם נפשם בחלה בי (זכריה יא): ובירושלמי יליף לה מדכתיב (ויקרא כה) תהיה כל תבואתה לאכול, וכתיב (שם) מן השדה תאכלו את תבואתה, בשתי תבואות הכתוב מדבר, אחת מן הבית ואחת מן השדה:
ח. הַבֹּסֶר, מִשֶּׁהֵבִיא מַיִם, אוֹכֵל בּוֹ פִּתּוֹ בַּשָּׂדֶה. הִבְאִישׁ, כּוֹנֵס לְתוֹךְ בֵּיתוֹ. וְכֵן כַּיּוֹצֵא בוֹ בִּשְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ, חַיָּב בַּמַּעְשְׂרוֹת:
ברטנורה (ח) משהביא מים. שסוחטו ויוצא ממנו משקה: משהבאישו. משיקראו באשה, והיינו כשיתחילו להתבשל ונתבשלו עד שהחרצנים שבפנים נראים מבחוץ מתוך הקליפה:
ט. זֵיתִים, מִשֶּׁיַּכְנִיסוּ רְבִיעִית לַסְאָה, פּוֹצֵעַ וְאוֹכֵל בַּשָּׂדֶה. הִכְנִיסוּ חֲצִי לֹג, כּוֹתֵשׁ וְסָךְ בַּשָּׂדֶה. הִכְנִיסוּ שְׁלִישׁ, כּוֹתֵשׁ בַּשָּׂדֶה וְכוֹנֵס לְתוֹךְ בֵּיתוֹ. וְכֵן כַּיּוֹצֵא בָהֶם בִּשְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ, חַיָּבִים בַּמַּעְשְׂרוֹת. וּשְׁאָר כָּל פֵּרוֹת הָאִילָן, כְּעוֹנָתָן לַמַּעְשְׂרוֹת, כָּךְ עוֹנָתָן לַשְּׁבִיעִית:
ברטנורה (ט) רביעית לסאה. שמסאה זיתים יכול להוציא רביעית הלוג שמן: פוצע. דרך הזיתים לפצען כדי למתק מרירותן: ואוכל בשדה. דדבר שדרכו לאכול הוא, אבל לסוך לא חזו ואין סכין אלא בדבר שדרכו לסוך: הכניסו חצי לוג. שנתבשלו עד שהוא יכול להוציא חצי לוג מסאה: הכניסו שליש. שנתגדלו שליש ממה שעתידים להתגדל, אי נמי שמוציא מהם עכשיו שליש ממה שמוציא לסאה כשנתבשלו יפה: כך עונתן לשביעית. ואין אוכלין מהן בשביעית עד שיגיעו לעונת מעשרות המפורש בפרק קמא דמעשרות. דדוקא תאנים וענבים וזיתים רגילים לאכול קודם בישולן, לפיכך התירו לאכול מהם בשדה בשביעית קודם שיגיעו לעונת המעשרות, אבל לא בשאר פירות:
י. מֵאֵימָתַי אֵין קוֹצְצִין אֶת הָאִילָן בַּשְּׁבִיעִית. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, כָּל הָאִילָן מִשֶּׁיּוֹצִיא. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, הֶחָרוּבִין מִשֶּׁיְּשַׁלְשֵׁלוּ, וְהַגְּפָנִים מִשֶּׁיְּגָרֵעוּ, וְהַזֵיתִים מִשֶּׁיָּנֵצוּ, וּשְׁאָר כָּל הָאִילָן מִשֶּׁיּוֹצִיא. וְכָל הָאִילָן, כֵּיוָן שֶׁבָּא לְעוֹנַת הַמַּעְשְׂרוֹת, מֻתָּר לְקָצְצוֹ. כַּמָּה יְהֵא בַזַּיִת וְלֹא יְקֵצֶנּוּ. רֹבַע. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, הַכֹּל לְפִי הַזַּיִת:
ברטנורה (י) אין קוצצין את האילן בשביעית. משום דלאכלה אמר רחמנא ולא להפסד. ואני שמעתי כיון דאפקרינהו רחמנא לפירות אם יקצצם הוי גוזל את הרבים: משיוציא. תחילת העלין בימי ניסן: משישלשלו. משיתחילו להכביד ולתלות כעין שלשלת: משיגרעו. משיעשו גרעינים. פירוש אחר, הבוסר כשיגדילו הענבים ונעשו כפול הלבן נקרא גרוע: משינצו. משיגדל עליהן הנץ כמו הנצנים נראו בארץ (שיר השירים ב): כשיגיעו לשיעורים הללו אסור לקצצן בשיביעית: מותר לקוצצו. ואין כאן משום הפסד הפרי, או משום גזל לאידך לישנא, שכבר הפרי ראוי לאכילה. ומשום קוצץ אילנות טובים ליכא אם הוא מעולה בדמים שדמיו יקרים לעצים יותר מלאילן: וכמה יהא בזית. לאו אשביעית קאי אלא שיהא אסור לקוצצו משום קוצץ אילנות טובים כדכתיב (דברים כ) כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות: רובע. הקב, משום דחשיב יותר משאר אילנות, דאלו בדקל מותר לקוצצו עד דטעין קבא:
גמרא ברכות דף ל"ד ע"א
תָּנוּ רַבָּנָן אֵלּוּ בְּרָכוֹת שֶׁאָדָם שׁוֹחֶה בָהֵן. בְּאָבוֹת תְּחִלָּה וָסוֹף. בְּהוֹדָאָה תְּחִלָּה וָסוֹף. וְאִם בָּא לָשׁוּחַ בְּסוֹף כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה. וּבִתְחִלַּת כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה מְלַמְּדִין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא יִשְׁחֶה. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא הֶדְיוֹט כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ כֹּהֵן גָּדוֹל בְּסוֹף כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה. וְהַמֶּלֶךְ תְּחִלַּת כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה וְסוֹף כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה. אָמַר רִבִּי יִצְחָק בַּר נַחְמָנִי לְדִידִי מְפַרְשָׁא לִי מִינֵיהּ דְרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי הֶדְיוֹט כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. כֹּהֵן גָּדוֹל תְּחִלַּת כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה הַמֶּלֶךְ כֵּיוָן שֶׁכָּרַע שׁוּב אֵינוֹ זוֹקֵף שֶׁנֶּאֱמַר (מ"א ח') וַיְהִי כְּכַלּוֹת שְׁלֹמֹה לְהִתְפַּלֵּל קָם מִלִּפְנֵי מִזְבַּח ה' מִכְּרוֹעַ עַל בִּרְכָּיו. תָּנוּ רַבָּנָן קִידָה עַל אַפַּיִם שֶׁנֶּאֱמַר (שם א') וַתִּקּוֹד בַּת שֶׁבַע אַפּיִם אַרְצָה כְּרִיעָה עַל בִּרְכַּיִם שֶׁנֶּאֱמַר (שם א') מִכְּרוֹעַ עַל בִּרְכָּיו הִשְׁתַּחֲוָאָה זוּ פִּשּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ל"ז) הֲבֹא נָבֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲווֹת לְךָ אָרְצָה. אָמַר רַב חִיָּיא בְּרֵיהּ דְּרַב הוּנָא חֲזֵינָא לְהוּ לְאַבַּיֵּי וְרָבָא דְמַצְלוּ אַצְלוּיֵי. תָּנֵי חָדָא הַכּוֹרֵעַ בְּהוֹדָאָה הֲרֵי זֶה מְשׁוּבָּח. וְתַנְיָא אִידָךְ הֲרֵי זֶה מְגוּנֶה. לָא קַשְׁיָא הָא בַתְּחִלָּה הָא לִבְסוֹף. רָבָא כָּרַע בְּהוֹדָאָה תְּחִלָּה וְסוֹף. אַמְרֵי לֵיהּ רַבָּנָן אֲמָאי קָא עָבִיד מָר הָכִי. אָמַר לְהוּ חֲזֵינָא לְרַב נַחְמָן דְּכָרַע. וְחֲזֵינָא לֵיהּ לְרַב שֵׁשָׁת דְקָא עָבַד הָכִי. וְהָתַּנְיָא הַכּוֹרֵעַ בְּהוֹדָאָה הֲרֵי זֶה מְגוּנֶה הַהִיא בְּהוֹדָאָה שֶׁבְּהַלֵּל. וְהָתַּנְיָא הַכּוֹרֵעַ בְּהוֹדָאָה וּבְהוֹדָאָה שֶׁל הַלֵּל הֲרֵי זֶה מְגוּנֶה. כִּי תַנְיָא הַהִיא בְּהוֹדָאָה דְבִרְכַּת הַמָּזּוֹן:
רש"י תחילה וסוף. במודים ולך נאה להודות: כ"ג בסוף כל ברכה. כל מה שהוא גדול ביותר צריך להכניע ולהשפיל עצמו: אינו זוקף. עד שיגמור: קם מלפני מזבח ה' מכרוע. רישיה דקרא ויהי ככלות שלמה להתפלל והדר קם מכרוע: ארצה. ל' משתטח משמע: דמצלוי אצלויי. כשנופלים על פניהם אין פושטין ידיהם ורגליהם אלא מטין על צידיהם: בתחלה. כורע: חזינא לר"נ דכרע. תחלה וסוף: בהודאה דהלל. הודו לה' כי טוב:
זוהר שלח דף קנ"ט ע"א
וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכּוֹל וְגוֹמֵר. רִבִּי יְהוּדָה פָּתַח (ישעיה מ"ב) כֹּה אָמַר הָאֵל יְיָ בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְנוֹטֵיהֶם. וְגוֹמֵר. כַּמָּה אִית לְהוּ לִבְנֵי נָשָׁא לְאִסְתַּכְּלָא בְּפוּלְחָנָא. דְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא כַּמָּה אִית לְהוּ לְאִסְתַּכְּלָא בְמִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא דְכָל מָאן דְּאִשְׁתְּדַל בְּאוֹרַיְיתָא כְּאִילוּ מְקָרֵב כָּל קָרְבְּנִין דְּעַלְמָא לְקָמֵי קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא וְלֹא עוֹד אֶלָּא דֻקְדְשָׁא בְרִיךְ הוּא מְכַפֵּר לֵיה עַל כָּל חוֹבוֹי וּמִתַּתְקְנִין לֵיה כַּמָּה כֻרְסְיָין לְעַלְמָא דְאָתֵי. (חסר) רִבִּי יְהוּדָה הֲוָה אָזִיל בְּאָרְחָא בַהֲדֵי רִבִּי אַבָּא שָׁאַל לֵיהּ אָמַר מִלָּה חַד בָּעֵינָא לְשָׁאֲלָה כֵיוָן דְּיָדַע קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא דְזַמִּין בַּר נָשׁ לְמֶחֱטֵי קָמֵי וּלְמִגְזַר עָלֵיהּ מִיתָה אֲמָאי בָרָא לֵיהּ דְהָא אוֹרַיְיתָא הֲוָה תְרֵי אַלְפִין שְׁנִין עַד לָא אִבְרֵי עַלְמָא וּכְתִיב בָּהּ בְּאוֹרַיְיתָא (במדבר יט) אָדָם כִּי יָמוּת בָּאֹהֶל (שם כז) אִישׁ כִּי יָמוּת. וַיָּמָת וַיְחִי פְלוֹנִי וַיָּמָת. מַאי קָבָעֵי קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לְבָר נָשׁ בְהָאי עַלְמָא דַאֲפִילוּ אִי אִשְׁתְּדַל בְּאוֹרַיְיתָא יְמָמָא וְלֵילֵי יְמוּת וְאִי לָא אִשְׁתְּדַל בְּאוֹרַיְיתָא יְמוּת כֹּלָא בְחָד אָרְחָא בַר פְּרִישׁוּתָא דְהַהוּא עַלְמָא כְמָה דְאַתְּ אָמֵר. (קהלת ט) כַּטּוֹב כַּחוֹטֵא. אָמַר לֵיהּ אוֹרְחוֹי דְמָארָךְ וְגִזְרֵי דְמָארָךְ מַה לָךְ לְמִטְרַח בְּהוּ מַה דְאִית לָךְ רְשׁוּ לְמִנְדַּע וּלְאִסְתַּכְּלָא שָׁאִיל וּדְלֵית לָךְ רְשׁוּ לְמִנְדַּע כְּתִיב (שם ה) אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ דְאָרְחוֹי דְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא וְסִטְרִין גְּנִיזִין עִלָּאִין דְּהוּא סָתִים וְגָנִיז לֵית לָן לְשָׁאֲלָא. אָמַר לֵיהּ אִי הָכִי הָא אוֹרַיְיתָא כֹלָא סָתִים וְגָנִיז דְּהָא הִיא שְׁמָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה הֲוֵי וּמָאן דְּמִתְעַסֵק בְּאוֹרַיְיתָא כְּאִלּוּ אִתְעַסָק בִּשְׁמֵיהּ קַדִּישָׁא וְאִי הָכִי לֵית לָן לְשָׁאֲלָא וּלְאִסְתַּכְּלָא. אָמַר לֵיהּ אוֹרַיְיתָא כֹּלָא סָתִים וְגַלְיָיא וּשְׁמֵיהּ קַדִּישָׁא סָתִים וְגַלְיָיא וּכְתִיב (דברים כא) הַנִּסְתָרוֹת לַיְיָ אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלוֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ הַנִגְלוֹת לָנוּ דְאִית רְשׁוּ לְשָׁאֲלָא וּלְעַיְינָא וּלְאִסְתַּכְּלָא בְהוּ וּלְמִנְדַּע בְּהוּ. אֲבָל הַנִּסְתָּרוֹת לַיְיָ אֱלֹהֵינוּ דִילֵיהּ אִינוּן וְלֵיהּ אִתְחַזְיָין דְּמָאן יְכִיל לְמִנְדַּע וּלְאִתְדַּבְּקָא דַעְתּוֹי סְתִימָא. וְכָל שֶׁכֵּן לְמִשְׁאַל. תָּא חֲזֵי לֵית רְשׁוּ לִבְנֵי עַלְמָא לְמֵימָר מִלִּין סְתִימִין וּלְפָרְשָׁא לוֹן בַּר בּוּצִינָא קַדִּישָׁא רִבִּי שִׁמְעוֹן דְּהָא קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא אִסְתְּכַם עַל יְדוֹי וּבְגִין דְּדָרָא דִילֵיהּ רְשִׁימָא הוּא לְעֵילָא וְתַתָּא וְעַל דָּא מִלִין אִתְמָרוּ בְּאִתְגַלְיָיא עַל יְדוֹי וְלָא יְהֵא דָרָא כְּדָרָא דָא דְאִיהוּ שַׁאֲרֵי בְגַוֵּיהּ עַד דְּיֵיתֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא:
תרגום הזוהר וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכּוֹל וְגוֹ': רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח (ישעיה מ"ב) כֹּה אָמַר הָאֵל ה' בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְנוֹטֵיהֶם וְגוֹ'. כַּמָּה יֵשׁ לָהֶם לִבְנֵי הָאָדָם לְהִסְתַּכֵּל בַּעֲבוֹדַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כַּמָּה יֵשׁ לָהֶם לְהִסְתַּכֵּל בְּדִבְרֵי הַתּוֹרָה, שֶׁכָּל מִי שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, כְּאִלּוּ מַקְרִיב כָּל הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁבָּעוֹלָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְכַפֵּר לוֹ עַל כָּל עֲוֹנוֹתָיו, וּמְתַקְּנִים לוֹ כַּמָּה כִּסָּאוֹת לָעוֹלָם הַבָּא. רַבִּי יְהוּדָה הָיָה בַּדֶּרֶךְ עִם רַבִּי אַבָּא. שָׁאַל אוֹתוֹ, אָמַר, דָּבָר אֶחָד אֲנִי רוֹצֶה לִשְׁאוֹל, כֵּיוָן שֶׁיָּדַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהָאָדָם עָתִיד לַחֲטֹא לְפָנָיו וְשֶׁיִּגְזוֹר עָלָיו מִיתָה לָמָּה בְּרָאוֹ. וַהֲרֵי הַתּוֹרָה הָיְתָה שְׁנֵי אֲלָפִים שָׁנָה קוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, דְּהַיְנוּ לִפְנֵי חֶטְאוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן, וְכָתוּב בָּהּ בַּתּוֹרָה (במדבר י"ט) אָדָם כִּי יָמוּת בָּאֹהֶל (במדבר כ"ז) אִישׁ כִּי יָמוּת. וַיָמָת. וַיְחִי פְּלוֹנִי וַיָּמָת. מַה רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִן הָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁאֲפִלּוּ אִם עוֹסֵק בַּתּוֹרָה יוֹמָם וָלַיְלָה יָמוּת, וְאִם אֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה יָמוּת, וְדֶרֶךְ אַחַת לְכֻלָּם, חוּץ מִמַּה שֶּׁהַחוֹטֵא נִפְרָשׁ מֵהָעוֹלָם הַהוּא. אֲבָל בָּעוֹלָם הַזֶּה כֻּלָּם שָׁוִים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ט') כַּטּוֹב כַּחוֹטֵא. אָמַר לוֹ, דְּרָכָיו שֶׁל אֲדוֹנְךְ, וּגְזֵרוֹת שֶׁל אֲדוֹנְךְ, מַה לְּךְ לְהִתְיַגֵּעַ בָּהֶם. מַה שֶּׁיֵּשׁ לְךְ רְשׁוּת לָדַעַת וּלְהִסְתַּכֵּל, שְׁאָל, וּמַה שֶּׁאֵין לְךְ רְשׁוּת לָדַעַת, כָּתוּב (קהלת ה') אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךְ לְהַחֲטִיא אֶת בְּשָּׂרֶךְ. כִּי דְּרָכָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְנִסְתָּרָיו, סִתְרֵי עֶלְיוֹנִים, שֶׁהוּא סָתַם וְגָנַז, אֵין לָנוּ לִשְׁאוֹל. אָמַר לוֹ, אִם כֵּן הֲרֵי הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ סְתוּמָה וּגְנוּזָה, כִּי הִיא הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ הָעֶלְיוֹן, וּמִי שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה כְּאִלּוּ עוֹסֵק בִּשְׁמוֹ הַקָּדוֹשׁ, וְאִם כֵּן אֵין לָנוּ לִשְׁאוֹל וּלְהִסְתַּכֵּל בַּתּוֹרָה. אָמַר לוֹ, הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ סְתוּמָה וּגְלוּיָה, וּשְׁמוֹ הַקָּדוֹשׁ סָתוּם וְגָלוּי, וְכָתוּב, הַנִּסְתָּרוֹת לַה' אֱלֹקֵינוּ וְהַנִּגְלוֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ. הַנִּגְלוֹת לָנוּ, הַיְנוּ שֶׁיֵּשׁ רְשׁוּת לִשְׁאוֹל וּלְהִתְבּוֹנֵן וּלְהִסְתַּכֵּל בָּהֶם וְלָדַעַת בָּהֶם. אֲבָל הַנִּסְתָּרוֹת לַה' אֱלֹקֵינוּ, שֶׁלּוֹ הֵם, וְלוֹ הֵם רְאוּיִם, כִּי מִי יָכוֹל לָדַעַת וּלְהַשִּׂיג דַּעְתּוֹ הַסְּתוּמָה, וְכָל שֶׁכֵּן לִשְׁאוֹל. בֹּא וּרְאֵה, אֵין רְשׁוּת לִבְנֵי הָעוֹלָם, לוֹמָר דְּבָרִים סְתוּמִים וּלְפָרְשָׁם, חוּץ מִן הַמָּאוֹר הַקָּדוֹשׁ רַבִּי שִׁמְעוֹן, כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִסְכִּים עַל יָדוֹ. וּמִשּׁוּם שֶׁהַדּוֹר שֶׁלּוֹ מְצוּיָן לְמַעְלָה וּלְמַטָּה, וְעַל כֵּן נֶאֱמָרִים הַדְּבָרִים עַל יָדוֹ בַּגָּלוּי, וְלֹא יִהְיֶה דּוֹר כַּדּוֹר הַזֶּה שֶׁהוּא שׁוֹכֵן בְּתוֹכוֹ עַד שֶׁיָּבֹא הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ.
הלכה פסוקה
הרמב"ם הלכות תפלה פרק ח'
א. אֵין מְמַנִּין שְׁלִיחַ צִבּוּר אֶלָּא גָּדוֹל שֶׁבְּצִבּוּר בְּחָכְמָתוֹ וּבְמַעֲשָׂיו וְאִם הָיָה זָקֵן הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח בְּיוֹתֵר. וּמִשְׁתַּדְּלִין לִהְיוֹת שְׁלִיחַ צִבּוּר אָדָם שֶׁקוֹלוֹ עָרֵב וְרָגִיל לִקְרוֹת. וּמִי שֶׁלֹּא נִתְמַלֵּא זְקָנוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חָכָם גָּדוֹל לֹא יְהֵא שְׁלִיחַ צִבּוּר מִפְּנֵי כְבוֹד צִבּוּר אֲבָל פּוֹרֵס הוּא עַל שְׁמַע מִשֶּׁיָּבִיא שְׁתֵּי שַׂעֲרוֹת אַחַר שְׁלש עֶשְׂרֵה שָׁנִים: ב. וְכֵן הָעִלֵּג כְּגוֹן מִי שֶׁקּוֹרֵא לְאַלְפִין עַיְינִין אוֹ לְעַיְינִין אַלְפִין וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא אֶת הָאוֹתִיּוֹת כְּתִקּוּנָן אֵין מְמַנִּין אוֹתוֹ שְׁלִיחַ צִבּוּר. וְהָרַב מְמַנֶּה אֶחָד מִתַּלְמִידָיו לְהִתְפַּלֵּל לְפָנָיו בַּצִבּוּר. הַסוֹמֶא פּוֹרֵס עַל שְׁמַע וְנַעֲשֶׂה שְׁלִיחַ צִבּוּר. אֲבָל מִי שֶׁכְּתֵּפָיו מְגוּלוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהוּא פּוֹרֵס עַל שְׁמַע אֵינוֹ נַעֲשֶׂה שְׁלִיחַ צִבּוּר לַתְּפִלָּה עַד שֶׁיִּהְיֶה מְעוּטָף:
מוסר
משערי תשובה לר"י דף ט' ע"א
כָּל אִישׁ וְאִישׁ בְּיוֹם צַר לוֹ יִתֵּן לִבּוֹ לְהָבִין לְהִתְעַנּוֹת עִם הַתְּשׁוּבָה וְהַתְּפִלָּה כְּמוֹ שֶׁהַצִבּוּר חַיָּיבִים לָצוּם וּלְהִתְעַנּוֹת בְּעֵת צָרָתָם כַּאֲשֶׁר תִּקְּנוּ חֲכָמִים זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה וְזֶה צוֹם נִבְחַר וְיוֹם רָצוֹן וְכַאֲשֶׁר יָבֹא מוּסַר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל הָאִישׁ אֲשֶׁר הוּא זָךְ וְיָשָׁר יִהְיֶה לְנִסָּיוֹן וּלְהַגְדִּיל שְׂכָרוֹ לְעוֹלָם הַבָּא כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ח) לְמַעַן עַנּוֹתְךָ וּלְמַעַן נַסּוֹתֶךָ לְהֵטִיבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה פִּשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו בְּעֵת צָרָתוֹ וְחִפֵּשׂ וְחִקֵּר וְלֹא מָצָא חֵטְא בְּיָדוֹ הֵן הֵן יִסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה וּמֵעִנְיַן הַדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר זָכַרְנוּ הַתְּשׁוּבָה בְּיוֹם הַמָּוֶת בִּרְאוֹת הַחוֹטֵא כִּי כָלְתָה אֵלָיו הָרָעָה וְאָבְדָה תִקְוָתוֹ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (משלי יא) בְּמוֹת אָדָם רָשָׁע תֹּאבַד תִּקְוָה וְהוּא מִתְוַדֶה בָּעֵת הַהִיא וְשָׁב אֵל ה' בְּלֵב שָׁלֵם וְגַם הַתְּשׁוּבָה הַהִיא מוֹעִילָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָה מַשֶׂגֶת לִתְשׁוּבַת הַשָּׁב הֵן בְּעוֹדֶנּוּ חַי וְהוּא בְּכֹחוֹ:
שלח יום שני
תורה
יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו"ד דשם ב"ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:
(ז) לְמַטֵּה יִשָּׂשכָר יִגְאָל בֶּן יוֹסֵף: לְשִׁבְטָא דְיִשָׂשׂכָר יִגְאָל בַּר יוֹסֵף: (ח) לְמַטֵּה אֶפְרָיִם הוֹשֵׁעַ בִּן נוּן: לְשִׁבְטָא דְאֶפְרַיִם הוֹשֵׁעַ בַּר נוּן: (ט) לְמַטֵּה בִנְיָמִן פַּלְטִי בֶּן רָפוּא: לְשִׁבְטָא דְבִנְיָמִן פַּלְטִי בַּר רָפוּא: (י) לְמַטֵּה זְבוּלֻן גַּדִּיאֵל בֶּן סוֹדִי: לְשִׁבְטָא דִזְבוּלֻן גַדִיאֵל בַּר סוֹדִי:
נביאים - יהושע - פרק ב
(ז) וְהָאֲנָשִׁים רָדְפוּ אַחֲרֵיהֶם דֶּרֶךְ הַיַּרְדֵּן עַל הַמַּעְבְּרוֹת וְהַשַּׁעַר סָגָרוּ אַחֲרֵי כַּאֲשֶׁר יָצְאוּ הָרֹדְפִים אַחֲרֵיהֶם: וְגֻבְרַיָּא רְדָפוּ בַּתְרֵיהוֹן אוֹרַח יַרְדְּנָא יַת מְגִיזָתָא וְתַרְעָא אֲחַדוּ בָּתַר דִּנְפַקוּ רָדְפַיָּא בָּתְרֵיהוֹן:
רש"י על המעברות . מקום מעבר המים , שהיו סבורים שחזרו לאחוריהם אל ערבות מואב , והירדן מפסיק בינתים : והשער סגרו . השוערים :
(ח) וְהֵמָּה טֶרֶם יִשְׁכָּבוּן וְהִיא עָלְתָה עֲלֵיהֶם עַל הַגָּג: וְאִינּוּן עַד לָא שְׁכִיבוּ וְהִיא סְלֵיקַת לִוָתְהוֹן לְאִגָרָא: (ט) וַתֹּאמֶר אֶל הָאֲנָשִׁים יָדַעְתִּי כִּי נָתַן יְהוָה לָכֶם אֶת הָאָרֶץ וְכִי נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ וְכִי נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם: וַאֲמָרַת לְגוּבְרַיָּא יָדַעְנָא אֲרֵי יְהַב יְיָ לְכוֹן יַת אַרְעָא וַאֲרֵי נְפַלַת אֵימַתְכוֹן עֲלַנָא וַאֲרֵי אִתְּבַרוּ כָּל יָתְבֵי אַרְעָא מִן קֳדָמֵיִכוֹן: (י) כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ יְהוָה אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן לְסִיחֹן וּלְעוֹג אֲשֶׁר הֶחֱרַמְתֶּם אוֹתָם: אֲרֵי שְׁמַעְנָא יַת דְיַבֵּשׁ יְיָ יָת מֵי יַמָּא דְּסוּף מִן קֳדָמֵיכוֹן בְּמִפַּקְכוֹן מִמִּצְרַיִם וְדִי עַבֲדְתּוּן לִתְרֵין מַלְכֵי אֱמוֹרָאָה דִּי בְּעִבְרָא דְּיַרְדְּנָא לְסִיחוֹן וּלְעוֹג דִּי גְמַרְתּוּן יַתְהוֹן:
כתובים - תהילים - פרק מב
(ה) אֵלֶּה אֶזְכְּרָה וְאֶשְׁפְּכָה עָלַי נַפְשִׁי כִּי אֶעֱבֹר בַּסָּךְ אֶדַּדֵּם עַד בֵּית אֱלֹהִים בְּקוֹל רִנָּה וְתוֹדָה הָמוֹן חוֹגֵג: אִלֵין נִיסַיָא אֲנָא דְכִיר וְאֵשׁוֹד עַל רַעֲיוֹנֵי נַפְשִׁי כַּד אַעֲבַר טְלָלָא בִּלְחוֹדִי אֶתְחַיֵל בְמַשְׁרְיָן דְצַדִיקֵי עַד בֵּית מוּקְדָשָׁא דַיְיָ בְּקָל בָּעוּתָא וְתוּשְׁבַּחְתָּא אִתְרְגוּשֵׁת עַמְמִין דְאָתְיָן לְמֵחַג לִירוּשְׁלֶם:
רש"י אלה אזכרה . כי אעבור בסך . פשוויי"אה בלע"ז , את זאת אני זוכרת ונפשי משתפכת בזכרי עליית הרגלים שהייתי עוברת בגדודי בני אדם ומדדה עמהם עד בית אלהים . סך ל' חשבון סך בני אדם , ד"א סך לשון סכך וסוכה כלומר בעגלת צב שהיו מחופות כמין סוכה ושמן בלשון אגדה סקפסטאות ואסקופיטי : אדדם . אדדה עמהם כמו מדדים עגלים וסייחים והאשה מדדה את בנה ותיבה זו משמשת כשתי תיבות , אדדה עמהם אטוויי"אמוץ שנבל"א בלע"ז , ומנחם חברו לשון ידידות כמו נתתי את ידידות נפשי בכף אויביה , ודונש פתר אדדם לשון דממה וכן דום לה' והתחולל לו ופתרון אדדם אאלם ואחריש עד אבא בית אלהים ברנה כמו אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי וכמו ואני כחרש לא אשמע וכאלם לא יפתח פיו ודם הוא שורש בתיבה : אדדם . אדדה עמהם כמו ולא יכלו דברו לשלום ( בראשית ל"ז ) דבר עמו בשלום : המון חוגג . שהיו הולכים לחוג , ועל ככה יסד הפייט ( בשחרית פ' שקלים ביוצר של אלה אזכרה ע"ש ) עוצם המון חוגג ושוטף כנהר , ומ"א ל' יוני שקורין לבריכ' מים חוגגין :
(ו) מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי נַפְשִׁי וַתֶּהֱמִי עָלָי הוֹחִילִי לֵאלֹהִים כִּי עוֹד אוֹדֶנּוּ יְשׁוּעוֹת פָּנָיו: מַה תִתְמַכְּכִין נַפְשִׁי וְתִרְגְשִׁי עֲלַי אוֹרִיכִי לֵאלָהָא אֲרוּם תּוּב אֲשַׁבְּחִנֵיהּ בְּפוּרְקָנָא דְמִן קֳדָמוֹי:
רש"י תשתוחחי . לשון כי שחה לעפר נפשנו ( לקמן מ"ד ) ושח כשהוא מדבר על מתפעל התי"ו חולקת את אותיו' שרשי התיבה כדרך כל תיבה שיסודה שי"ן בתחלת' . הוחילי . המתיני וצפי לגאולה :
(ז) אֱלֹהַי עָלַי נַפְשִׁי תִשְׁתּוֹחָח עַל כֵּן אֶזְכָּרְךָ מֵאֶרֶץ יַרְדֵּן וְחֶרְמוֹנִים מֵהַר מִצְעָר: אֱלָהִי עֲלַי נַפְשִׁי תִּתְמַכַּךְ בְּגִין כֵּן יִדְכְּרוּנָךְ יָתְבֵי לְהַלְאָה בַּאֲרַע יַרְדְנָא וְיָתְבֵי טוּרֵי חֶרְמוֹנֵי וְעַמָא דְקַבִּילוּ אוֹרַיְיתָא בְּטוּרָא דְסִינַי דְמַכִּיךְ וּזְעִיר:
רש"י אזכרך מארץ ירדן . ממה שעשית לנו בירדן והרי חרמון אחר כל הכעס שהכעסנוך בשטי' , הובשת לנו את הירדן : מהר מצער . מהר סיני שהוא צעיר לשאר ההרים אחר שהכעסנוך בו במעשה העגל סלחת לעונינו והלכת עמנו , כל אלה אני זוכר' שמנעת מלהטיב לי וגזרותיך מתחדשות עלי זו אחר זו :
(ח) תְּהוֹם אֶל תְּהוֹם קוֹרֵא לְקוֹל צִנּוֹרֶיךָ כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ: תְּהוֹמָא עִלָאָה לִתְהוֹמָא אַרְעָאָה קָרֵי לְקָל זִלְחֵי מַרְזְבָיִךְ הֵיכְנָא כּוּלְהוֹן מִתְבְּרָיִךְ וְגַלְלָיִךְ עֲלַי עָבָרוּ בִּזְמַן דְנַפְקָנָא מִמִצְרָיִם:
רש"י תהום אל תהום קורא . צרה קוראה לחברתה : לקול צנוריך . טישקנאל"ש בלע"ז , המקלחים עלי פורענות כמים שוטפים עד כי כל משבריך וגליך עלי עברו , משבריך לשון גלי ים על שהיה גליו עולים למעלה ומשתברים ונופלים :
משנה פסחים פרק ג
א. אֵלּוּ עוֹבְרִין בַּפֶּסַח, כֻּתָּח הַבַּבְלִי, וְשֵׁכָר הַמָּדִי, וְחֹמֶץ הָאֲדוֹמִי, וְזִיתוֹם הַמִּצְרִי, וְזוֹמָן שֶׁל צַבָּעִים, וַעֲמִלָן שֶׁל טַבָּחִים, וְקוֹלָן שֶׁל סוֹפְרִים. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף תַּכְשִׁיטֵי נָשִׁים. זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁהוּא מִמִּין דָּגָן, הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בַּפֶּסַח. הֲרֵי אֵלּוּ בְאַזְהָרָה, וְאֵין בָּהֶן מִשּׁוּם כָּרֵת:
ברטנורה (א) אלו עוברין. אלו מתבערים מן העולם. דאף על גב דאין עוברים עליהם על בל יראה מדרבנן מיהא צריכי ביעור דהכי תנן לקמן שיאור ישרף ואף על גב דהאוכלו פטור: כותח הבבלי. עשוי מפת מעופש וחלב. ורגילים לטבל בו את המאכל: שכר המדי. שכר שהיו עושין במדי מחטים או שעורים שרויים במים: וחומץ האדומי. חומץ שעשוי בארץ אדום שנותנים שעורים [ביין] ומשהין אותם שם כדי שיחמיצו: וזיתום המצרי. תלתא שערי ותלתא קורטמי הוא כרכום מדברי ונקרא בערבי קרטום ותלתא מלחא ועושין אותו לרפואה. עד כאן חמץ הראוי לאכילה על ידי תערובת. מכאן ואילך חמץ נוקשה בעיניה: וזומן של צבעים. מים שנותנין בהם סובים ומשתמשים בהם הצבעים למלאכתן: ועמילן של טבחים. [פת] שעושין מקמח תבואה שלא הביאה שליש בישולה, ומכסים בה את הקדרה לשאוב את הזוהמא: וקולן של סופרים. עפר הרחיים מגבילין אותן במים וסופרים מדבקים בו ניירותיהם: רבי אליעזר. מוסיף, דאילו תנא קמא לית ליה אלא חמץ דגן גמור על ידי תערובת או חמץ נוקשה בעיניה, ור' אליעזר מוסיף אף תכשיטי נשים שהן חמץ נוקשה על ידי תערובת סממנים אחרים. ובגמרא פריך, תכשיטי נשים סלקא דעתך, אלא אימא אף טפולי נשים, סולת שנשים טופלות ומחברות על בשרן עם סממנין אחרים להשיר את השיער או להלבין ולעדן את בשר. ואין הלכה כר' אליעזר: כל שהוא מין דגן. מחמשת המינין, ומעורבין בהם מים, דאי אין בהם מים אלא מי פירות, קיימא לן דמי פירות אין מחמיצין: הרי אלו באזהרה. אם אכלן עובר בלאו: ואין בהם כרת. דעל חמץ גמור ענוש כרת, ואינו ענוש כרת על התערובת, אבל לוקה על אכילתו אם אכל כזית חמץ בתוך התערובת בכדי אכילת פרס אבל אם לא אכל כזית חמץ בתוך התערובת בכדי אכילת פרס אינו לוקה מן התורה, מיהו איסורא מיהא איכא, דחמץ דפסח אוסר בתערובתו בכל שהוא:
ב. בָּצֵק שֶׁבְּסִדְקֵי עֲרֵבָה, אִם יֵשׁ כַּזַּיִת בְּמָקוֹם אֶחָד, חַיָּב לְבָעֵר. וְאִם לֹא, בָּטֵל בְּמִעוּטוֹ. וְכֵן לְעִנְיַן הַטֻּמְאָה, אִם מַקְפִּיד עָלָיו, חוֹצֵץ. וְאִם רוֹצֶה בְקִיּוּמוֹ, הֲרֵי הוּא כָעֲרֵבָה. בָּצֵק הַחֵרֵשׁ, אִם יֵשׁ כַּיּוֹצֵא בוֹ שֶׁהֶחְמִיץ, הֲרֵי זֶה אָסוּר:
ברטנורה (ב) בצק שבסדקי עריבה. ועשוי לחזק שבריה וסדקיה. אם יש כזית במקום אחד חייב לבער. פחות מכאן בטל במיעוטו. ואם אינו עשוי לחזק, אפילו פחות מכזית חייב לבער, לפי שאינו מבטלו שם ואפשר שימלך ויטלנו משם: וכן לענין הטומאה. אם נגע שרץ בהאי בצק בפסח שאיסורו חושבו, אם יש בו כזית חוצץ בפני הטומאה ולא הוי כעריבה ולא נחתא לה טומאה לעריבה. ובפחות מכזית, אם אינו מקפיד עליו בטל לגבי עריבה והוי כאילו נגע השרץ בעריבה עצמה והיא טמאה: אם מקפיד עליו חוצץ. הכי קאמר, ובשאר ימות השנה שאין איסורו חושבו, אין הדבר תלוי בשיעור אם יש בו כזית אם לאו, אלא בקפידא תליא מילתא, אם הקפיד עליו ועתיד ליטלו משם, חוצץ בפני הטומאה בין יש בו כזית בין אין בו כזית ולא נחתא טומאה לעריבה. ואם לא הקפיד עליו ורוצה בקיומו אפילו יש בו כמה זיתים הרי הוא כעריבה, וכשנוגע השרץ בבצק הוי כאילו נגע בעריבה ממש: בצק החרש. שמכין עליו ביד ואינו משמיע קול ודומה לחרש שקורין לו ואינו משיב. פירוש אחר, בצק החרס, שהוא קשה כחרס ואינו ניכר אם החמיץ: אם יש כיוצא בו שהחמיץ. אם יש עיסה אחרת שנילושה בשעה שזו נילושה וכבר החמיצה, אסור. ואם אין שם כיוצא בו, הוי שיעורה כדי שיהלך אדם מיל בהליכה בינונית, ושיעור זה כזמן שני חומשי שעה:
ג. כֵּיצַד מַפְרִישִׁין חַלָּה בְטֻמְאָה בְּיוֹם טוֹב, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, לֹא תִקְרָא לָהּ שֵׁם, עַד שֶׁתֵּאָפֶה. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר, תַּטִּיל בַּצוֹנֵן. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, לֹא זֶה הוּא חָמֵץ שֶׁמֻּזְהָרִים עָלָיו בְּבַל יֵרָאֶה וּבְבַל יִמָּצֵא, אֶלָּא מַפְרְשַׁתָּה וּמַנִּיחַתָּה עַד הָעֶרֶב, וְאִם הֶחֱמִיצָה, הֶחֱמִיצָה:
ברטנורה (ג) חלה בטומאה. שנטמאת העיסה ושוב אין החלה הניטלת ממנה ראויה לאכילת כהן, כיצד מפרישין אותה ביום טוב של פסח, הרי אין יכול לאפותה בפסח מאחר שאינה ראויה לאכילה ולשהותה ולשורפה בערב אי אפשר שמא תחמיץ, ולהאכילה לכלבים אי אפשר שאין מבערין קדשים ביום טוב: ר' אליעזר אומר לא יקרא לה שם חלה עד שתאפה. דאכתי כל חדא וחדא חזיא ליה, דמכל חדא וחדא מפריש פורתא, ולאחר אפייתה אם רצה יפריש חלה שלימה על הכל, דקסבר ר' אליעזר הרודה מן התנור ונותן לסל, הסל מצרפן לחלה: לא זהו חמץ שמוזהרים עליו. דלאו דיליה הוא לאחר שקרא עליה שם, וקרא כתיב (שמות יג) לא יראה לך, שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, וזה אינו שלך ולא של חברך דאכתי לא מטא ליד כהן. ור' אליעזר סבר הואיל אי בעי מתשיל עלה הויא הקדש בטעות ואינו הקדש וחזיא ליה לאכילה, נמצא דשלו הוא וחמץ של ישראל הוא. ור' יהושע סבר לא אמרינן הואיל והלכה כר' אליעזר:
ד. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, שָׁלשׁ נָשִׁים לָשׁוֹת כְּאַחַת וְאוֹפוֹת בְּתַנּוּר אֶחָד, זוֹ אַחַר זוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, שָׁלשׁ נָשִׁים עוֹסְקוֹת בַּבָּצֵק, אַחַת לָשָׁה וְאַחַת עוֹרֶכֶת וְאַחַת אוֹפָה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לֹא כָל הַנָּשִׁים וְלֹא כָל הָעֵצִים וְלֹא כָל הַתַּנּוּרִים שָׁוִין. זֶה הַכְּלָל, תָּפַח, תִּלְטוֹשׁ בְּצוֹנֵן:
ברטנורה (ד) שלש נשים לשות כאחת. כל אחת תנור מלא, ואין כאן חימוץ, אע"פ [שהאחת] ממתנת עד שיאפו השתים: וחכמים אומרים. אין להקל כל כך שיהו לשות כאחת, אלא שלש נשים עוסקות כל אחת בבצק שלה: אחת לשה. האחרונה לשה כשחברתה האמצעית מקטפת, והשלישית שלשה תחילה אופה שלה: לא כל הנשים. ר' עקיבא אמילתיה דרבן גמליאל קא מהדר ואמר שאין ראוי לעשות כדבריו, לפי שיש נשים עצלניות ומחמיצות אם שוהות כל כך ויש תנור שאינו חם מהר ויש עצים שאין נבערים מהר, אלא כדברי חכמים ראוי לעשות לעסוק תמיד בבצק, שכל זמן שעוסקין בבצק אינו בא לידי חימוץ. וכן הלכה: זה הכלל תפח. הבצק שבידה שרואה שרוצה לתפוח: תלטוש. ידה במים צוננין ותקטפנה ותצטנן:
ה. שֵׂאוּר, יִשָּׂרֵף, וְהָאוֹכְלוֹ פָּטוּר. סִדּוּק, יִשָּׂרֵף, וְהָאוֹכְלוֹ חַיָּב כָּרֵת. אֵיזֶהוּ שֵׂאוּר, כְּקַרְנֵי חֲגָבִים. סִדּוּק, שֶׁנִּתְעָרְבוּ סְדָקָיו זֶה בָזֶה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, זֶה וָזֶה הָאוֹכְלוֹ חַיָּב כָּרֵת. וְאֵיזֶהוּ שֵׂאוּר, כָּל שֶׁהִכְסִיפוּ פָנָיו כְּאָדָם שֶׁעָמְדוּ שַׂעֲרוֹתָיו:
ברטנורה (ה) שיאור. שלא החמיץ כל צרכו: [סידוק. דרך הבצק כשמחמיץ נעשה סדקים סדקים: כקרני חגבים. סדק לכאן וסדק לכאן. זה וזה האוכלו חייב כרת. דקרני חגבים נמי הוא סדוק. ואיזהו שיאור שפטור, זה שאין בו שום סידוק אבל הכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו מתוך פחד [שפניו מכסיפין]. והלכה כחכמים:
ו. אַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, מְבַעֲרִים אֶת הַכֹּל מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בִּזְמַנָּן. רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר, תְּרוּמָה מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת וְחֻלִּין בִּזְמַנָּן:
ברטנורה (ו) מבערים את הכל. בין חולין בין תרומה. חוץ מכדי אכילתו לשבת: תרומה מלפני השבת. שאין יכול להאכילה לא לזרים ולא לבהמה ולהשהותה אי אפשר. אבל חולין אין צריך לבער אלא בזמנו שיכול למצוא להם אוכלים הרבה. והלכה כר' אליעזר ברבי צדוק:
ז. הַהוֹלֵךְ לִשְׁחוֹט אֶת פִּסְחוֹ, וְלָמוּל אֶת בְּנוֹ, וְלֶאֱכוֹל סְעוּדַת אֵרוּסִין בְּבֵית חָמִיו וְנִזְכַּר שֶׁיֶּשׁ לוֹ חָמֵץ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, אִם יָכוֹל לַחֲזוֹר וּלְבַעֵר וְלַחֲזוֹר לְמִצְוָתוֹ, יַחֲזוֹר וִיבַעֵר. וְאִם לָאו, מְבַטְּלוֹ בְלִבּוֹ. לְהַצִיל מִן הַנָּכְרִים, וּמִן הַנָּהָר, וּמִן הַלִּסְטִים, וּמִן הַדְּלֵקָה, וּמִן הַמַּפֹּלֶת, יְבַטֵּל בְּלִבּוֹ. וְלִשְׁבּוֹת שְׁבִיתַת הָרְשׁוּת, יַחֲזוֹר מִיָּד:
ברטנורה (ז) ההולך. בארבעה עשר קאי: אם יכול. שיש שהות ביום: להציל מן הגייס. את ישראל הנרדפים: יבטל בלבו. ולא יחזור ואפילו יש שהות, דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי: ולשבות שביתת הרשות. שהיה הולך להחשיך על התחום ולקנות שביתה להלך משם והלאה אלפים אמה לדבר הרשות יחזור מיד. אבל לקנות שביתת מצוה כגון שצריך לילך למחר לבית האבל או לבית המשתה, היינו כהולך לשחוט את פסחו:
ח. וְכֵן מִי שֶׁיָּצָא מִירוּשָׁלַיִם וְנִזְכַּר שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ בְּשַׂר קדֶשׁ, אִם עָבַר צוֹפִים, שׂוֹרְפוֹ בִמְקוֹמוֹ. וְאִם לָאו, חוֹזֵר וְשוֹרְפוֹ לִפְנֵי הַבִּירָה מֵעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה. וְעַד כַּמָּה הֵן חוֹזְרִין, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, זֶה וָזֶה בְּכַבֵּיצָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, זֶה וָזֶה בְכַזַּיִת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בְשַׂר קדֶשׁ בְּכַזַּיִת, וְחָמֵץ בְּכַבֵּיצָה:
ברטנורה (ח) שיש בידו בשר קודש. שנפסל ביוצא. שחומת ירושלים היא מחיצה לקדשים [קלים]: אם עבר צופים. שם מקום שמשם רואים בית המקדש: שורפו במקומו. ולא הטריחוהו לחזור: ואם לאו חוזר ושורפו. דכתיב (ויקרא ו) בקודש לא תאכל באש תשרף במקום אכילתו שריפתו: זה וזה. חמץ דאמרינן לעיל ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו וכו', ובשר קודש שעמו: כביצה. אבל בפחות, חמץ מבטלו בלבו, ובשר קודש שורפו במקומו, וסבר רבי מאיר חזרתו כטומאתו, מה טומאת אוכלין כביצה שאין אוכלין בכביצה שאין אוכל מטמא בפחות מכביצה, כך אינו חוזר על פחות מכביצה: ר' יהודה אומר זה וזה בכזית. סבר חזרתו כאיסורו, מה איסורו בכזית, שעל כזית חמץ או בשר קודש חייב, כך על כזית חוזר: בשר קודש. משום חומרא דקדשים חוזר אף על כזית, חמץ דחולין אינו חוזר אלא על כביצה. והלכה כחכמים:
גמרא פסחים דף מ"ט ע"א
לֶאֱכוֹל סְעוּדַת אֵירוּסִין. תַּנְיָא רִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר כָּל סְעוּדָה שֶׁאֵינָה שֶׁל מִצְוָה אֵין תַּלְמִיד חָכָם רַשָׁאי לֵיהָנוֹת מִמֶּנָּה. כְּגוֹן מָאי אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן כְּגוֹן בַּת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל וּבַת תַּלְמִיד חָכָם לְעַם הָאָרֶץ. דְּאָמַר רִבִּי יוֹחָנָן בַּת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל אֵין זִיווּגָן עוֹלֶה יָפֶה מָאי הִיא אָמַר רַב חַסְדָּא אוֹ אַלְמָנָה אוֹ גְרוּשָׁה אוֹ זֶרַע אֵין לָהּ. בְּמַתְנִיתָא תָנָא קוֹבְרָהּ אוֹ קוֹבְרָתוֹ אוֹ מְבִיאָתוֹ לִידֵי עֲנִיּוּת. אֵינִי וְהָא אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן הָרוֹצֶה שֶׁיִּתְעַשֵּׁר יִדָּבֵק בְּזַרְעוֹ שֶׁל אַהֲרֹן כָּל שֶׁכֵּן שֶׁתּוֹרָה וּכְהוּנָה מְעַשְּׁרָתָן. לָא קַשְׁיָא הָא בְּתַלְמִיד חָכָם הָא בְּעַם הָאָרֶץ. רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ נָסִיב כַּהַנְתָּא חָלַשׁ אָמַר לָא נִיחָא לֵיהּ לְאַהֲרֹן דְּאִדָּבֵק בְּזַרְעֵיהּ דַּהֲוֵי לֵיהּ חַתְנָא כִּי אֲנָא. רַב אִידִי בַר אָבִין נָסִיב כַּהַנְתָּא נָפְקוּ מִינֵיהּ תְּרֵי בְנֵי סְמִיכֵי רַב שֵׁשָׁת בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי וְרַב יְהוֹשֻׁעַ בְּרֵיהּ דְרַב אִידִי. אָמַר רַב פַּפָּא אִי לָא נָסִיבְנָא כַּהַנְתָּא לָא אִיעְתָּרִית. אָמַר רַב כַּהֲנָא אִי לָא נָסִיבְנָא כַּהַנְתָּא לָא גַלָּאי. אָמְרוּ לֵיה וְהָא לִמְקוֹם תּוֹרָה גָלִיתָ לָא גַלָּאי כִּדְגָלוּ אִינְשֵׁי. אָמַר רִבִּי יִצְחָק כָּל הַנֶהֱנֶה מִסְעוּדַת הָרְשׁוּת לְסוֹף גּוֹלֶה שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס ו') וְאוֹכְלִים כָּרִים מִצֹאן וַעֲגָלִים מִתּוֹךְ מַרְבֵּק. וּכְתִיב (שם) לָכֵן עַתָּה יִגְלוּ בְּרֹאשׁ גּוֹלִים. תָּנוּ רַבָּנָן כָּל תַּלְמִיד חָכָם הַמַּרְבֶּה סְעוּדָתוֹ בְכָל מָקוֹם. סוֹף מַחֲרִיב אֶת בֵּיתוֹ. וּמְאַלְמֵן אֶת אִשְׁתּוֹ וּמְיַיתֵּם אֶת גּוֹזָלָיו וְתַלְמוּדוֹ מִשְׁתַּכֵּחַ מִמֶּנּוּ. וּמַחֲלוֹקוֹת רַבּוֹת בָּאוֹת עָלָיו. וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים. וּמְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם וְשֵׁם רַבּוֹ וְשֵׁם אָבִיו. וְגוֹרֵם שֵׁם רַע לוֹ וּלְבָנָיו וְלִבְנֵי בָנָיו עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת. מָאי הִיא אָמַר אַבַּיֵּי קָרוּ לֵיהּ בַּר מֵחִים תַּנּוּרֵי. רָבָא אָמַר בַּר מְרַקִיד בֵּי כּוּבֵי. רַב פַּפָּא אָמַר בַּר מְלָחִיךְ פִּינְכֵי. רַב שְׁמַעְיָה אָמַר בַּר מָךְ רָבַע. תָּנוּ רַבָּנָן לְעוֹלָם יִמְכּוֹר אָדָם כָּל מַה שֶׁיֶּשׁ לוֹ וְיִשָּׂא בַת תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאִם מֵת אוֹ גוֹלֶה מוּבְטָח לוֹ שֶׁבָּנָיו תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. וְאַל יִשָּׂא בַת עַם הָאָרֶץ שֶׁאִם מֵת אוֹ גוֹלֶה בָנָיו עַמֵּי הָאָרֶץ. תָּנוּ רַבָּנָן לְעוֹלָם יִמְכּוֹר אָדָם כָּל מַה שֶׁיֶּשׁ לוֹ וְיִשָּׂא בַת תַּלְמִיד חָכָם. וְיַשִּׂיא בִתּוֹ לְתַלְמִיד חָכָם. מָשָׁל לְעִנְבֵי הַגֶּפֶן בְּעִנְבֵי הַגֶּפֶן דָבָר נָאֶה וּמִתְקַבֵּל:
רש"י בת כהן. צריכה להנשא לכהנים ולא לפגום משפחתו ולהנשא לישראל: אין זווגם עולה יפה. במזל טוב: מאי היא. מה עולה בידן: או אלמנה או גרושה או זרע אין לה. כדכתיב ובת כהן כי תהיה לאיש זר וסמיך ליה ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה וגו': או קוברה. בלא זמן: ת"ח. הוא שבח לו אבל עם הארץ ואינו כהן גנאי הוא לו לאהרן ונענשים: לא גלאי. רב כהנא גלה מבבל לא"י כדאמר בהגוזל ומאכיל: לא גלאי כדגלו אינשי. שאר תלמידים יוצאין מדעתן ואני יצאתי על כרחי מחמת מרדין ואימת מלכות: ומאלמן את אשתו. שמבקש למודו וא"א לו וגולה למזונות והרי אשתו כאלמנות חיות: גוזליו. יתומיו: ותלמודו משתכח. שאינו עסוק לחזור עליו: ומחלוקות רבות באות עליו. מחמת ששכח תלמודו או הקפו' שמקיף מחנונים לסעודותיו: קרו ליה. לבנו: בר מרקיד בי כובי. כדרך הליצנים שמשחקין ומרקדין בחנויו' להשקותן בשכרן: מלחיך פינכי. לוחך קערות: מך רבע. מקפל לבושו ורובץ וישן כך דרך המשתכרין שאינו מספיק לילך לביתו ולשכב על מטתו אלא מקפל לבושו תחתיו וישן: מך. כמו בר חמרא מוך שקך וגני:
זוהר שלח דף קס"א ע"א
וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּח יְיָ. רִבִּי אַחָא וְרִבִּי יוֹסֵי אַמְרֵי זַכָּאִין אִינוּן יִשְׂרָאֵל מֵעַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה דְעַלְמָא. דְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא אִתְרָעֵי בְהוּ וְאִתְבְּנֵי בְהוּ וְאִתְפָּאֵר בְּהוּ דְהָא עַלְמָא לָא אִבְרֵי אֶלָּא בְגִינֵיהוֹן דְיִשְׂרָאֵל דְּיִשְׁתַּדְּלוּן בְּאוֹרַיְיתָא בְגִין דְּחָד בְּחָד אִתְקַשְׁרָן וְיִשְׂרָאֵל לְתַתָּא בְּהָאי עַלְמָא אִינוּן קִיּוּמָא דִילֵיהּ וְקִיּוּמָא דְכָל שְׁאַר עַמִּין אֵימָתַי בִזְמַן דְּעַבְדֵי רְעוּתָא דְמָארֵיהוֹן. תָּא חֲזֵי כַד בָּרָא קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא בַר נָשׁ בְּעַלְמָא אַתְקִין לֵיהּ כְּגוֹוָנָא עִלָּאָה (יַקִּירָא) וְיָהַב לֵיהּ חֵילֵיהּ וְתוּקְפֵיהּ בְּאֶמְצָעִיתָא דְגוּפָא דְתַמָּן שַׁרְיָא לִבָּא דְהוּא תוּקְפָא (וּמְזוֹנָא) דְכָל גוּפָא וּמִתַּמָּן אִתְזָן כָּל גּוּפָא (וְכָל אִינוּן שַׁיְיפֵי דְגוּפָא מִתַּמָּן אִתְזָנוּ). וְהָא לִבָּא אָחִיד (דקס"א ע"ב) וְאַתְקַף בְּאָתָר עִלָּאָה דִלְעֵילָא דְאִיהוּ מוֹחָא דְרֵישָׁא דְשָׁאֲרֵי לְעֵילָא (וְאָחִיד בֵּיהּ) וְדָא אִתְקְשָׁר בְּדָא וּבְגוֹוָנָא דְדָא אַתְקִין קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא עַלְמָא וְעָבַד חָד גּוּפָא וְאַתְקִין שַׁיְיפֵי דְגוּפָא סַחֲרָנֵיהּ דְלִבָּא וְלִבָּא שָׁאֲרֵי בְּאֶמְצָעִיתָא דְכָל גּוּפָא וְכָל אִנוּן שַׁיְיפִין אִתְזָנוּ מֵהַהוּא לִבָּא דְהוּא תוּקְפָא דְכֹלָא וְכֹלָא בֵיה תַּלְיָין וְהַהוּא לִבָּא אִתְקְשָׁר וְאִתְאֲחָד בְּמוֹחָא עִלָּאָה דְשַׁרְיָא לְעֵילָא תָּא חֲזֵי כַּד בְּרָא קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא עַלְמָא אַשְׁרֵי (ס"א אַסְדַּר) לְיַמָּא דְאוֹקִיָינוֹס דְּאַסְחַר כָּל יִשּׁוּבָא דְעַלְמָא וִישׁוּבָא דְכָל שַׁבְעִין אוּמִין כֹּלָא אַסְחַר לִירוּשָׁלַם. וִירוּשָׁלַםִ בְּאֶמְצָעִיתָא דְכָל יִשּׁוּבָא שַׁרְיָא וְהִיא אַסְחַר לְהַר הַבַּיִת וְהַר הַבַּיִת אַסְחַר לַעֲזָרוֹת דְּיִשְׂרָאֵל וְאִינוּן עֲזָרוֹת סָחֲרָן לְלִשְׁכַּת הַגָּזִית דְּתַמָּן סַנְהֶדְרֵי גְדוֹלָה יַתְבִין וְתָנֵינָן לֵית יְשִׁיבָה בַעֲזָרָה אֶלָּא לְמַלְכֵי בֵית דָּוִד בִּלְחוֹדַיְיהוּ וְלִשְׁכַּת הַגָּזִית אַסְחַר לַמִּזְבֵּחַ וְהַמִּזְבֵּחַ אַסְחַר לְבֵית הָאוּלָם וְהָאוּלָם לַהֵיכָל וְהַהֵיכָל לְבֵית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים דְּתַמָּן שְׁכִינָה שַׁרְיָא וְכַפּוֹרֶת וּכְרוּבִים וַאֲרוֹן וְהָכָא הוּא לִבָּא דְכָל אַרְעָא וְעַלְמָא וּמֵהָכָא אִתְזָנוּ כָּל אִינוּן אַתְרֵי דִיְשׁוּבָא דְאִינוּן שַׁיְיפֵי דְגוּפָא. וְלִבָּא דָא אַתְזָן מִמּוֹחָא דְרֵישָׁא וְאִתְאֲחִיד דָא בְדָא הָדָא הוּא דִכְתִיב (שמות ט"ו) מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ יְיָ:
תרגום הזוהר וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ ה' (במדבר י"ד). רַבִּי אֲחָא וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹמְרִים, אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל מִכָּל הָעַמִּים שֶׁבָּעוֹלָם שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רָצָה בָּהֶם, וְקָרָא שְׁמוֹ בָּהֶם, וְהִתְפָּאֵר בָּהֶם, כִּי הָעוֹלָם לֹא נִבְרָא אֶלָּא בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל שֶׁיַּעֲסְקוּ בַּתּוֹרָה, מִשּׁוּם שֶׁאֶחָד בְּאֶחָד מִתְקַשֵּׁר, דְּהַיְנוּ ז"א וּמַלְכוּת, וְיִשְׂרָאֵל לְמַטָּה בָּעוֹלָם הַזֶּה הֵם הַקִּיּוּם שֶׁלּוֹ, שֶׁעַל יְדֵי מַעֲשֵׂיהֶם הַטּוֹבִים מַעֲלִים מ"ן לְזִוּוּגָם. וְהֵם קִיּוּם כָּל שְׁאָר הָעַמִּים, דְּהַיְנוּ שֶׁבִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל מִתְקַיְּמִים. מָתַי זֶה. הַיְנוּ בַּזְּמָן שֶׁעוֹשִׂים רְצוֹנוֹ שֶׁל אֲדוֹנָם. בֹּא וּרְאֵה כְּשֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם בָּעוֹלָם, תִּקֵּן אוֹתוֹ כְּעֵין שֶׁל מַעְלָה, וְנָתַן כֹּחוֹ וְתוֹקְפּוֹ בְּאֶמְצַע גּוּפוֹ, שֶׁשָּׁם שׁוֹרֶה הַלֵּב, שֶׁהוּא תּוֹקֶף כָּל הַגּוּף, וּמִשָּׁם נִזּוֹן כָּל הַגּוּף, וְהַלֵּב מִתְאָחֵז וּמִתְחַזֵּק בְּמָקוֹם עֶלְיוֹן שֶׁלְּמַעְלָה, שֶׁהוּא בַּמֹּחַ שֶׁבָּרֹאשׁ הַשּׁוֹרֶה לְמַעְלָה, וְזֶה נִקְשָׁר בָּזֶה. וּבְאוֹפֶן זֶה הִתְקִין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם. וַעֲשָׂאוֹ גּוּף אֶחָד וְהִתְקִין אֵבָרֵי הַגּוּף מִסָּבִיב הַלֵּב, וְהַלֵּב שׁוֹרֶה בְּאֶמְצַע כָּל הַגּוּף, וְכָל הָאֵבָרִים נִזּוֹנִים מֵהַלֵּב הַהוּא שֶׁהוּא הַתּוֹקֶף שֶׁל כֻּלָּם, וְהַכֹּל תְּלוּיִים בּוֹ, וְהַלֵּב הַהוּא מִתְקַשֵּׁר וּמִתְאָחֵד בְּמֹחַ עֶלְיוֹן הַשּׁוֹרֶה לְמַעְלָה. בֹּא וּרְאֵה, כְּשֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם, הִשְׁרָה אֶת יָם הָאוֹקְיָנוּס הַמַּקִּיף כָּל יִשּׁוּב הָעוֹלָם. וְהַיִּשּׁוּב שֶׁל כָּל שִׁבְעִים אוּמוֹת מַקִּיף אֶת יְרוּשָׁלַיִם. וִירוּשָׁלַיִם שׁוֹרֶה בְּאֶמְצַע כָּל הַיִּשּׁוּב. וְהִיא מַקֶּפֶת אֶת הַר הַבַּיִת. וְהַר הַבַּיִת מַקִּיף אֶת עֲזָרוֹת יִשְׂרָאֵל. וְהָעֲזָרוֹת מַקִּיפוֹת אֶת לִשְׁכַּת הַגָּזִית, כְּלוֹמָר מִבְּחִינַת הַחֲשִׁיבוּת, שֶׁשָּׁם יוֹשְׁבִים סַנְהֶדְרִי גְּדוֹלָה. וְלָמַדְנוּ, אֵין יְשִׁיבָה בָּעֲזָרָה אֶלָּא לְמַלְכֵי בֵּית דָּוִד בִּלְבָד. וְעִם כָּל זֶה הֵם מַקִּיפִים אֶת לִשְׁכַּת הַגָּזִית שֶׁשָּׁם מוֹשָׁב הַסַּנְהֶדְרִין. וְחוֹשֵׁב כָּאן ז' בְּחִינוֹת, זוֹ חֲשׁוּבָה מִזּוֹ, כְּנֶגֶד שֶׁבַע סְפִירוֹת. וְלִשְׁכַּת הַגָּזִית מַקִּיפָה אֶת הַמִּזְבֵּחַ. וְהַמִּזְבֵּחַ מַקִּיף אֶת בֵּית הָאוּלָם. וְהָאוּלָם אֶת הָהֵיכָל, וְהָהֵיכָל אֶת בֵּית קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים, שֶׁשָּׁם שׁוֹרֶה הַשְּׁכִינָה וְהַכַּפּוֹרֶת וְהַכְּרוּבִים וְהָאָרוֹן. וְכָאן הוּא הַלֵּב שֶׁל כָּל הָאָרֶץ וְהָעוֹלָם. וּמִכָּאן נִזּוֹנִים כָּל מְקוֹמוֹת הַיִּשּׁוּב שֶׁהֵם אֵבָרִים שֶׁל הַגּוּף הַזֶּה, דְּהַיְנוּ שֶׁל הָעוֹלָם. וְהַלֵּב הַזֶּה, שֶׁהִיא הַשְּׁכִינָה וְכוּ', נִזּוֹן מֵהַמֹּחַ שֶׁבָּרֹאשׁ, שֶׁהוּא מַלְכוּת דַּאֲצִילוּת. וּמִתְאַחֲדִים זֶה בָּזֶה. זֶה שֶׁכָּתוּב (שמות ט"ו) מָכוֹן לְשִׁבְתְּךְ פָּעַלְתָּ ה'.
הלכה פסוקה
הרמב"ם הלכות תפלה פרק ט'
א. סֵדֶר תְּפִלּוֹת הַצִבּוּר כַּךְ הוּא. בְּשַׁחַר כָּל הָעָם יוֹשְׁבִים וּשְׁלִיחַ צִבּוּר יוֹרֵד לִפְנֵי הַתֵּיבָה וְעוֹמֵד בְּאֶמְצַע הָעָם. וּמַתְחִיל וְאוֹמֵר קַדִּישׁ וְכָל הָעָם עוֹנִין אָמֵן יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא בְּכָל כֹּחָן. וְעוֹנִין אָמֵן בְּסוֹף הַקַּדִישׁ וְאַחַר כָּךְ אוֹמֵר בָּרְכוּ אֶת ה' הַמְּבוֹרָךְ וְהֵם עוֹנִין בָּרוּךְ ה' הַמְּבוֹרָךְ לְעוֹלָם וָעֶד. וּמַתְחִיל וּפוֹרֵס עַל שְׁמַע בְּקוֹל רָם וְהֵם עוֹנִין אָמֵן אַחַר כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה וְהַיּוֹדֵעַ לְבָרֵךְ וְלִקְרוֹת עִמּוֹ קוֹרֵא עַד שֶׁמְּבָרֵךְ גָּאַל יִשְׂרָאֵל: ב. וְהַכֹּל עוֹמְדִין מִיַּד וּמִתְפַּלְלִין בְּלַחַשׁ וּמִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהִתְפַּלֵּל עוֹמֵד וְשׁוֹתֵק עַד שֶׁיִּתְפַּלֵּל שְׁלִיחַ צִבּוּר בְּלַחַשׁ עִם שְׁאַר הָעָם. וְכָל מִי שֶׁיִּגְמוֹר תְּפִלָּתוֹ עִם הַצִבּוּר יַפְסִיעַ שָׁלשׁ פְּסִיעוֹת לַאֲחוֹרָיו. וְיַעֲמוֹד בְּמָקוֹם שֶׁהִגִּיעַ אֵלָיו בְּעֵת שֶׁיִּפְסַע:
מוסר
משערי תשובה לר"י דף ט' ע"ד
כַּאֲשֶׁר יָבֹאוּ יְמֵי הַזִּקְנָה וְהִגִּיעוּ יְמֵי הַשֵׂיבָה וְיִכְלֶה כֹּחוֹ וְיִמָּעֵט וְיִשַּׁח יִצְרוֹ. גַּם יִזְּכוֹר קִצוֹ כִּי קָרוֹב הוּא וְיָבִין לְאַחֲרִיתוֹ וְיָשׁוֹב אֶל ה' וִירַחֲמֵהוּ וַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ חוֹזֵר בִּתְשׁוּבָה בְּבֹא יְמֵי הַזִּקְנָה יִכְפַּל עוֹנְשׁוֹ וְרַבָּה מַשְׂטֵמָה עָלָיו. כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שְׁלֹשָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׂוֹנְאָן דַּל גֵּאֶה. וְעָשִׁיר מְכַחֵשׁ. וְזָקֵן מְנָאֵף. וְנֶאֱמַר (הושע ז) אָכְלוּ זָרִים כֹחוֹ וְהוּא לֹא יָדַע. גַם שֵׂיבָה זָרְקָה בוֹ וְהוּא לֹא יָדַע. וּמִן הַתֵּימָה וְהַפְּלִיאָה כִּי יַעֲמוֹד הָאָדָם בַּחֲצִי יָמָיו וְרוֹאֶה כִּי הַיָּמִים הוֹלְכִים וְדַלִּים וְיָחֵל הֲרִיסוּת הַבִנְיָן. וְיֶחְסַר הַמֶּזֶג בְּטִבְעוֹ. וְתֵרָאֶה בוֹ הַיְבֵשׁוּת כְּעִנְיַן שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קג) יָמַי כְּצֵל נָטוּי וַאֲנִי כָּעֶשֶׂב אִיבָשׁ. אֵיךְ טָח מֵרְאוֹת עֵינָיו. מֵהַשְׂכִּיל לְבָבוֹ. וְלֹא יִרְאֶה כִי נוֹסֵעַ הוּא אֶל הַמָּקוֹם מְקוֹם בֵּית עוֹלָמוֹ הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ יוֹמָם וָלַיְלָה. וְיֵשׁ אֲנָשִׁים רַבִּים יִמְּנַע מֵהֶם אוֹר הַתְּשׁוּבָה. כִּי הֵם זַכָּאִים וּטְהוֹרִים בְּעֵינֵיהֶם. וְלֹא יִתְעַשְׁתוּ עַל תִּקּוּן מַעֲשֵׂיהֶם. כִּי יִדְמוּ שֶׁהֵם מְתוּקָנִים וְהֵם חַטָּאִים לַשֵּׁם מְאֹד הֲלֹא כָתוּב (קהלת ז) כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טוֹב וְלֹא יֶחֱטָא. וְהָאֲנָשִׁים הָהֶם מֵאֲשֶׁר הֵם בֹזִים לְדִבְרֵי עֲוֹנוֹת וְלֹא יַרְגִישׁוּ וְלֹא יָבִינוּ לָמוֹ. אוֹ הוֹדַע אֲלֵיהֶם חַטָּאתָם וְנִשְׁכַּח מִלִבָם אַחֲרֵי כֵן. וְהִנָּם כְּמוֹ הַחוֹלֶה שֶׁאֵינוֹ מַרְגִישׁ בְּחוֹלְיוֹ וְלֹא יַחֲשׁוֹב עַל הָרְפוּאָה. וְיִכְבַּד חָלְיוֹ תָמִיד עַד אֲשֶׁר לֹא יוּכַל לְהֵרָפֵא וּפְעָמִים תִּהְיֶה נְסַבָּה לָזֹאת מִקּוֹצֶר בִּינָתָם כִּי לֹא יָבֹאוּ לִדְרוֹשׁ אֱלֹהִים וְדַעַת דְּרָכָיו לֹא יֶחְפְּצוּן. עַל כֵּן לֹא יִשְׁקוֹד עַל דַּלְתוֹת חֲכָמִים וְתַלְמִידֵיהֶם כְּעִנְיַן שֶׁנֶּאֱמַר (משלי טו) לֹא יֶאֱהַב לֵץ הוֹכַח לוֹ אֶל חֲכָמִים לֹא יֵלֵךְ: