פרשת מסעי
מסעי יום ראשון
תורה
יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו"ד דשם ב"ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:
לג (א) אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן: אִלֵין מַטְלָנֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל דִי נְפָקוּ מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם לְחֵילֵיהוֹן בִּידָא דְמשֶׁה וְאַהֲרֹן:
רש"י אלה מסעי. למה נכתבו המסעות הללו, להודיע חסדיו של מקום, שאף על פי שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר, לא תאמר שהיו נעים ומטלטלים ממסע למסע כל ארבעים שנה ולא היתה להם מנוחה, שהרי אין כאן אלא ארבעים ושתים מסעות. צא מהם ארבעה עשר, שכלם היו בשנה ראשונה, קודם גזרה, משנסעו מרעמסס עד שבאו לרתמה. שמשם נשתלחו המרגלים, שנאמר (במדבר יב, טז) ואחר נסעו העם מחצרות וגו' (שם יג, ב) שלח לך אנשים וגו' . וכאן הוא אומר ויסעו מחצרות ויחנו ברתמה, למדת שהיא במדבר פארן. ועוד הוצא משם שמונה מסעות שהיו לאחר מיתת אהרן מהר ההר עד ערבות מואב בשנת הארבעים, נמצא שכל שמנה ושלשים שנה לא נסעו אלא עשרים מסעות. זה מיסודו של רבי משה הדרשן. ורבי תנחומא דרש בו דרשה אחרת משל למלך שהיה בנו חולה והוליכו למקום רחוק לרפאותו, כיון שהיו חוזרין התחיל אביו מונה כל המסעות. אמר לו כאן ישנו, כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך וכו' :
(ב) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי יְהוָה וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם: וּכְתַב משֶׁה יָת מַפְּקָנֵיהוֹן לְמַטְלָנֵיהוֹן עַל מֵימְרָא דַיְיָ וְאִלֵין מַטְלָנֵיהוֹן לְמַפְּקָנֵיהוֹן: (ג) וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה לְעֵינֵי כָּל מִצְרָיִם: וּנְטָלוּ מֵרַעְמְסֵס בְּיַרְחָא קַדְמָאָה בְּחַמְשָׁא עַשְׂרָא יוֹמָא לְיַרְחָא קַדְמָאָה מִבָּתַר יוֹמָא דְפִסְחָא נְפָקוּ בְנֵי יִשְרָאֵל בְּרֵישׁ גְלֵי לְעֵינֵי כָּל מִצְרָאֵי: (ד) וּמִצְרַיִם מְקַבְּרִים אֵת אֲשֶׁר הִכָּה יְהוָה בָּהֶם כָּל בְּכוֹר וּבֵאלֹהֵיהֶם עָשָׂה יְהוָה שְׁפָטִים: וּמִצְרָאֵי מְקַבְּרִין יָת דִי קְטַל יְיָ בְּהוֹן כָּל בּוּכְרָא וּבְטַעֲוַתְהוֹן עָבַד יְיָ דִינִין:
רש"י ומצרים מקברים. טרודים באבלם:
(ה) וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס וַיַּחֲנוּ בְּסֻכֹּת: וּנְטָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס וּשְׁרוֹ בְּסֻכֹּת: (ו) וַיִּסְעוּ מִסֻּכֹּת וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם אֲשֶׁר בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר: וּנְטָּלוּ מִסֻכֹּת וּשְרוֹ בְאֵתָם דִי בִּסְטַר מַדְבְּרָא:
נביאים - ירמיה - פרק ב
(ד) שִׁמְעוּ דְבַר יְהוָה בֵּית יַעֲקֹב וְכָל מִשְׁפְּחוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל: קַבִּילוּ פִּתְגָמָא דַיְיָ בֵּית יַעֲקֹב וְכָל זַרְעִית בֵּית יִשְּׂרָאֵל: (ה) כֹּה אָמַר יְהוָה מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ: כִּדְנַן אַמַר יְיָ מָה אַשְׁכַּחוּ אֲבָהַתְכוֹן בְּמֵימְרִי שְׁקַר אֲרֵיִ אִתְרַחַקוּ מִדַּחְלְתִי וְטָעוּ בָּתַר טָעֲוָתָא וַהֲווֹ לִלְמָא: (ו) וְלֹא אָמְרוּ אַיֵּה יְהוָה הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הַמּוֹלִיךְ אֹתָנוּ בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ עֲרָבָה וְשׁוּחָה בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת בְּאֶרֶץ לֹא עָבַר בָּהּ אִישׁ וְלֹא יָשַׁב אָדָם שָׁם: וְלָא אֲמָרוּ נִדְחַל מִן קֳדָם יְיָ דְּאַסֵּיק יָתָנָא מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם דְּדַבֵּר יָתָנָא בְּמַדְבְּרָא בְּאַרְעָא מֵישַׁר וְחָרוּב בַּאַרַע צַדְיָא וְטוּלֵימוֹתָא בַּאַרַע דְלָא עֲדָא בָהּ אֱנַשׁ וְלָא אִתּוֹתַב אֱנָשָׁא תַמָן:
רש"י ולא אמרו איה ה' . כי נלך אחרי אלהים אחרי' : ערבה . פלנור"א בלעז : ושוחה . נטויה אינפוושיא"ה בלעז : ציה . דישגאט"ה בלעז : וצלמות . לשון חשך ( ז ) אל ארץ הכרמל . לארעא דישראל דהות מנצבא ככרמלא , פירש נטועה כיער :
(ז) וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ הַכַּרְמֶל לֶאֱכֹל פִּרְיָהּ וְטוּבָהּ וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה: וְאַעֵילִית יַתְכוֹן לַאֲרַע דְיִשְּׂרָאֵל דַהֲוַת מְנַצְבָא כְּכַרְמְלָא לְמֵיכַל אִבָּהּ וְטוּבָהּ וְעַלְתּוּן וְסָאֵיבְתּוּן יַת אֲרַע בֵּיִת שְׁכִנְתִּי וְאַחֲסָנְתִּי שַׁוֵּיתוֹן לְפוּלְחַן טַעֲוָתָא: (ח) הַכֹּהֲנִים לֹא אָמְרוּ אַיֵּה יְהוָה וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי וְהָרֹעִים פָּשְׁעוּ בִי וְהַנְּבִיאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל וְאַחֲרֵי לֹא יוֹעִלוּ הָלָכוּ: כַּהֲנַיָא לָא אֲמָרוּ נִדְחַל מִן קֳדָם יְיָ וּמַלְּפֵי אוֹרַיְתָא לָא אֵילִיפוּ לְמִידַע דַחֲלְתִי וּמַלְכַיָּא מְרַדוּ בְּמֵימְרִי וּנְבִיאֵי שִׁקְרָא מִתְנַבָּן בְּשׁוּם טָעֲוָתָא וּבָתַר דְּלָא יִהְנוֹן לְהוֹן אֲזַלוּ:
רש"י תופשי התורה . סנהדרין : והרועים . המלכים : נבאו בבעל . בשם הבעל :
(ט) לָכֵן עֹד אָרִיב אִתְּכֶם נְאֻם יְהוָה וְאֶת בְּנֵי בְנֵיכֶם אָרִיב: בְּכֵן אֲנָא עָתִיד לְאִתְפְּרָעָא מִנְכוֹן אַמַר יְיָ וּמִן בְּנֵי בְּנֵיכוֹן דְּאִם יַעְבְּדוּן כְּעוֹבָדֵיכוֹן אֲנָא עָתִיד לְאִתְפְּרָעָא:
רש"י עוד אריב . טרם אביא עליכם רעה אתווכח עמכם עוד ע"י נביאי אע"פי שרבתי עמכם כבר ימים רבים :
כתובים - תהילים - פרק ה
(ז) תְּאַבֵּד דֹּבְרֵי כָזָב אִישׁ דָּמִים וּמִרְמָה יְתָעֵב יְהוָה: תְּאַבֵּד מְמַלְלֵי כַדְבוּתָא אֱנָשׁ שָׁדֵי דַם זַכַּי וְנִכְלָא יְרַחֵק יְיָ:
רש"י איש דמים ומרמה . זה עמלק וזרעו :
(ח) וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ אָבוֹא בֵיתֶךָ אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ: וַאֲנָא בִּסְגִיאֵי טוּבָךְ אֵעוּל לְבֵיתָךְ אֶסְגוֹד לְהֵיכְלָא דְקוּדְשָׁךְ בִּדְחַלְתָּךְ:
רש"י ואני . אבא ביתך להודות לך ברב חסדך שהפלאת עלינו להראותינו נקמה מהם :
(ט) יְהוָה נְחֵנִי בְצִדְקָתֶךָ לְמַעַן שׁוֹרְרָי (הושר) הַיְשַׁר לְפָנַי דַּרְכֶּךָ: יְיָ דַבֵּר יָתִי בְּצִדְקְתָךְ מִן בִּגְלַל תּוּשְׁבְּחִי תַּקִין קֳדָמַי אוֹרְחֲתָּךְ:
רש"י שוררי . עויני המצפים שאבגוד בך ותעזבני , שוררי כמו ( במדבר כד ) אשורנו ולא קרוב :
(י) כִּי אֵין בְּפִיהוּ נְכוֹנָה קִרְבָּם הַוּוֹת קֶבֶר פָּתוּחַ גְּרוֹנָם לְשׁוֹנָם יַחֲלִיקוּן: מְטוּל דְלֵית בְּפוּמְהוֹן דְרַשִׁיעֵי כֵיוַנְתָּא גוּפֵיהוֹן מַלְיָן אִתְרְגוּשְׁתָּא הֵיךְ שְׁיוֹל פְתִיחַ גְרוֹנְהוֹן לִישַׁנְהוֹן מְשָׁעֲעִין:
רש"י כי אין בפיהו נכונה . נראים כאוהבים והם אויבים : קרבם הוות . מחשבותם מרמה : קבר פתוח גרונם . לבלוע יגיע אחרים כקבר הבולע את הגוף : יחליקון . דברי חלקלקו' :
(יא) הַאֲשִׁימֵם אֱלֹהִים יִפְּלוּ מִמֹּעֲצוֹתֵיהֶם בְּרֹב פִּשְׁעֵיהֶם הַדִּיחֵמוֹ כִּי מָרוּ בָךְ: חַיֵב לְהוֹן אֱלָהָא יִתְבַּטְלוּן מִמִלְכָּתְהוֹן בְּסִגְעָא מְרָדֵהוֹן אַתְקַל לְהוֹן אֲרוּם מְרַדוּ בְמֵימְרָךְ:
רש"י ממועצותיהם . שהם יועצים על ישראל , ואז ישמחו כל חוסי בך :
(יב) וְיִשְׂמְחוּ כָל חוֹסֵי בָךְ לְעוֹלָם יְרַנֵּנוּ וְתָסֵךְ עָלֵימוֹ וְיַעְלְצוּ בְךָ אֹהֲבֵי שְׁמֶךָ: וְיֶחְדוּן כָּל מְסַבְּרוּן בְמֵימְרָךְ לַעֲלַם יְשַׁבְּחוּן וְתַטֵל עֲלַוֵיוֹן וְיִבְדְחוּן בָךְ רַחֲמֵי שְׁמָךְ:
רש"י ותסך עלימו . תגונן ותסוכך עלימו : ויעלצו בך . כשיראו שאתה תברך רעיך ואוהביך :
משנה שביעית פרק י
א. שְׁבִיעִית, מְשַׁמֶּטֶת אֶת הַמִּלְוָה בִּשְׁטָר וְשֶׁלֹּא בִשְׁטָר. הַקָּפַת הַחֲנוּת, אֵינָהּ מְשַׁמֶּטֶת. וְאִם עֲשָׂאָהּ מִלְוָה, הֲרֵי זוֹ מְשַׁמֶּטֶת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָרִאשׁוֹן הָרִאשׁוֹן מְשַׁמֵּט. שְׂכַר שָׂכִיר, אֵינוֹ מְשַׁמֵּט. וְאִם עֲשָׂאוֹ מִלְוָה, הֲרֵי זֶה מְשַׁמֵּט. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל מְלָאכָה שֶׁפּוֹסֶקֶת בַּשְּׁבִיעִית, מְשַׁמֶּטֶת. וְשֶׁאֵינָהּ פּוֹסֶקֶת בַּשְּׁבִיעִית, אֵינָהּ מְשַׁמֶּטֶת:
ברטנורה (א) שביעית משמטת את המלוה. המלוה את חברו ועברה עליו שביעית אחר ההלואה, אינו יכול לתבוע הלואתו מחבירו, דכתיב (דברים טו) שמוט כל בעל משה ידו: בשטר. שכתב לו שטר באחריות נכסים, ושעבד קרקעות על המלוה, דמחזי כמי שמשכן קרקעות אצלו, אף על פי כן שביעית משמטתו: הקפת החנות. שקנה ממנו באמנה: אינה משמטת. דאין זה חוב ואין זו דרך מלוה: ואם עשאה מלוה. שחשב עם הקונה וזקפן עליו במלוה: הראשון הראשון משמט. אם לקח באמנה פעם ראשונה מן החנות וחזר ולקח שניה, הראשונה נעשית מלוה ומשמטת, ולא השניה. חזר ולקח שלישית ראשונה ושניה נעשו מלוות ושביעית משמטתן, ולא השלישית, וכן לעולם, האחרונה אין שביעית משמטתה וכל האחרות שביעית משמטתן, הואיל והיה ראוי שיתן מעות הראשונה קודם שיקח השניה בהקפה ולא נתן, נעשית ראשונה מלוה וכן לעולם. ואין הלכה כר' יהודה: כל מלאכה שפוסקת בשביעית. אם שכר שכיר זה ממלאכות הפוסקות בשביעית כלומר, ממלאכות שאסור לעשותן בשביעית, כגון חרישה וקצירה ועבודת קרקע, נעשה שכר זה בשביעית כמלוה ושביעית משמטתו. ואם לא, ששכר זה שחייב לו היה משאר מלאכות שאין אסורות בשביעית, לא נעשה כמלוה ואין שביעית משמטתו. ואין הלכה כר' יוסי:
ב. הַשּׁוֹחֵט אֶת הַפָּרָה וְחִלְּקָהּ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, אִם הָיָה הַחֹדֶשׁ מְעֻבָּר, מְשַׁמֵּט. וְאִם לָאו, אֵינוֹ מְשַׁמֵּט. הָאוֹנֵס, וְהַמְפַתֶּה, וְהַמּוֹצִיא שֵׁם רָע, וְכָל מַעֲשֵׂה בֵית דִּין, אֵינָן מְשַׁמְּטִין. הַמַּלְוֶה עַל הַמַּשְׁכּוֹן, וִהַמּוֹסֵר שְׁטָרוֹתָיו לְבֵית דִּין, אֵינָן מְשַׁמְּטִין:
ברטנורה (ב) השוחט את הפרה. בשנה שביעית וחלקה ביום ראשון של שני ימים טובים של ראש השנה, אם היה אלול מעובר, נמצא דיום ראשון שנתחלקה היה חול והיה יום אחרון של אלול של שנה השביעית, ושביעית משמטת בסופה דכתיב (שם) מקץ שבע שנים תעשה שמטה: האונס והמפתה. שנותנים חמשים שקל: והמוציא שם רע. שנותן מאה: וכל מעשה בית דין. ממון שכתבו עליו פסק דין חייב אתה ליתן לו: אין משמטין. שכיון שפסקו בית דין על הממון כגבוי דמי וכאילו הגיע לידו: המלוה על המשכון. דכתיב (דברים טו) ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך, פרט לזה שיש לאחיך בידך: והמוסר שטרותיו לבית דין. דכתיב ואשר יהיה לך את אחיך, פרט למוסר שטרותיו לבית דין, שבית דין יש להם זה החוב אצל אחיו:
ג. פְרוּזְבּוֹל, אֵינוֹ מְשַׁמֵּט. זֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁהִתְקִין הִלֵּל הַזָּקֵן, כְּשֶׁרָאָה שֶׁנִּמְנְעוּ הָעָם מִלְּהַלְווֹת זֶה אֶת זֶה וְעוֹבְרִין עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (דברים טו) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְּלִיַּעַל וגו', הִתְקִין הִלֵּל פְּרוּזְבּוֹל:
ברטנורה (ג) פרוזבול. פרוז תקנה, בול עשירים, דכתיב (ויקרא כו) ושברתי את גאון עוזכם, ואמר רב יוסף אלו בולאות שביהודה, תקנה לעשירים שלא יעברו על השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל, ותקנה לעניים שימצאו מי שילוה להם. והשמטת כספים בזמן הזה דרבנן, דכתיב (דברים טו) וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו, בשתי שמטות הכתוב מדבר, אחת שמיטת קרקעות ואחת שמיטת כספים, בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים, ובזמן שאי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים, ורבנן הוא דתקינו שמיטת כספים בזמן הזה, ומשום הכי היה כח ביד הלל לתקן פרוזבול להפקיע דין השמיטה, הואיל ואין שמיטת כספים בזמן הזה אלא מדברי סופרים:
ד. זֶהוּ גוּפוֹ שֶׁל פְּרוּזְבּוֹל: מוֹסֵר אֲנִי לָכֶם אִישׁ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי הַדַּיָּנִים שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, שֶׁכָּל חוֹב שֶׁיֶּשׁ לִי, שֶׁאֶגְבֶּנּוּ כָּל זְמַן שֶׁאֶרְצֶה. וְהַדַּיָּנִים חוֹתְמִין לְמַטָּה, אוֹ הָעֵדִים:
ברטנורה (ד) זהו גופו של פרוזבול. עיקרו ושרשו: והדיינים חותמים למטה או העדים. להכי קתני הדיינים או העדים, ללמדך שיכול העד להיות דיין או הדיין עד, דבדרבנן עד נעשה דיין, ופרוזבול דרבנן הוא:
ה. פְרוּזְבּוֹל הַמֻּקְדָּם, כָּשֵׁר. וְהַמְאֻחָר, פָּסוּל. שְׁטָרֵי חוֹב הַמֻּקְדָּמִים, פְּסוּלִים. וִהַמְאֻחָרִים, כְּשֵׁרִים. אֶחָד לוֶֹה מֵחֲמִשָּׁה, כּוֹתֵב פְּרוּזְבּוֹל לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. חֲמִשָּׁה לוִֹין מֵאֶחָד, אֵינוֹ כוֹתֵב אֶלָּא פְּרוּזְבּוֹל אֶחָד לְכֻלָּם:
ברטנורה (ה) פרוזבול המוקדם. שזמנו מוקדם שנכתב בכסליו וזמנו הכתוב בתוכו מתשרי קודם, כשר, מפני שהורע כוחו של מלוה בכך דפרוזבול אינו מועיל אלא להלואות שלפניו דמשנמסרו לבית דין הרי הן כגבויות ושוב אין משמיטות, הלכך הלואות הבאות אחריו שלא נמסרו לבית דין משמיטות, נמצא דמפסיד במה שהקדים זמנו. אבל פרוזבול המאוחר פסול, שאיחר זמנו והוא הלוה בינתים וכשמוציא פרוזבול זה ורואים בית דין הזמן, סבורים שאותן הלואות קדמו לפרוזבול, ונמצא גובה שלא כדין: שטרי חוב המוקדמים פסולים. כגון דקאי בניסן וכתב בשטר זמן תשרי שלפניו פסולים משום דגובה שלא כדין מן הלקוחות שבין תשרי לניסן, וקנסינהו רבנן דלא ליגבו בשטר זה מן הלקוחות כלל ואפילו מניסן ולהלן, גזירה שמא יגבה מאותן שבין תשרי לניסן שלא כדין. ומיהו לא הוי השטר פסול מחמת שהעדים שחתמו בו הוו רשעים שחתמו על שטר מוקדם בשקר, דמצו העדים למימר אנחנו על עיקר המלוה חתמנו ולא על הזמן שלא באנו להעיד שנכתב ונחתם ביומו: והמאוחרים כשרים. דהורע כחו של מלוה שאינו טורף לקוחות אלא מזמן שכתוב בשטר: כותבין פרוזבול לכל אחד ואחד. שכל מַלוה ומַלוה צריך שימסור שטרותיו לבית דין ויכתוב לו פרוזבול, הלכך כשחמשה לווין מאחד אינו כותב אלא פרוזבול אחד, שאין כאן אלא מַלוה אחד, ואף על פי שהלוין מרובין, כשיהיה למלוה פרוזבול אחד על כולן דיו:
ו. אֵין כּוֹתְבִין פְּרוּזְבּוֹל אֶלָּא עַל הַקַּרְקַע. אִם אֵין לוֹ, מְזַכֶּה הוּא בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ כָּל שֶׁהוּא. הָיְתָה לוֹ שָׂדֶה מְמֻשְׁכֶּנֶת בָּעִיר, כּוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוּזְבּוֹל. רַבִּי חֻצְפִּית אוֹמֵר, כּוֹתְבִין לָאִישׁ עַל נִכְסֵי אִשְׁתּוֹ, וִלַיְתוֹמִים עַל נִכְסֵי אַפִּטְרוֹפִּין:
ברטנורה (ו) אלא על הקרקע. אלא אם כן יש לו קרקע ללוה, שאז חשוב החוב כגבוי ביד בית דין ולא קרינא ביה לא יגוש: אם אין לו. ללוה, ומלוה יש לו, מזכה לו מלוה ללוה בתוך שדהו קרקע כל דהו, וכותבים עליו פרוזבול ואפילו החוב מאה מנה, משום דקרקע כל שהוא ראויה לגבות בה כל חובו כגון דגבי והדר גבי עד דמשלים כל חובו: היתה לו. ללוה שדה ממושכנת בעיר בין שאחרים משכנו אותה לו, בין שמשכן הוא לאחרים, כותבים פרוזבול: כותבין לאיש על נכסי אשתו. כגון קרקע של נכסי מלוג שהוא אוכל פירות: על נכסי אפוטרופין. שלווין לצורך היתומים והיתומים אין להם קרקע:
ז. כַּוֶּרֶת דְּבוֹרִים, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, הֲרֵי הִיא כַקַּרְקַע, וְכוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוּזְבּוֹל, וְאֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה בִּמְקוֹמָהּ, וְהָרוֹדֶה מִמֶּנָּה בַּשַּׁבָּת חַיָּב. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֵינָהּ כַּקַּרְקַע, וְאֵין כּוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוּזְבּוֹל, וּמְקַבֶּלֶת טֻמְאָה בִּמְקוֹמָהּ, וְהָרוֹדֶה מִמֶּנָּה בַּשַּׁבָּת, פָּטוּר:
ברטנורה (ז) כוורת דבורים וכו'. כשהיא מחוברת בטיט הכל מודים שהיא כקרקע לכל דבר, ואם היתה מונחת על גבי יתדות הכל מודים שהיא כמטלטלים ואינה כקרקע, לא נחלקו אלא שמונחת על גב קרקע ואינה מחוברת בטיט: ר' אליעזר אומר הרי היא כקרקע. ונקנית בכסף בשטר ובחזקה כקרקע, וכותבין עליה פרוזבול. אם יש ללוה כוורת כאילו היה לו קרקע: ואינה מקבלת טומאה. כדרך שהקרקע המחובר אינו מקבל טומאה: והרודה. מחלות דבש שבתוכה בשבת, חייב חטאת, כתולש דבר ממקום חבורו, דכתיב (שמואל א יד) ויטבול אותה ביערת הדבש, וכי מה ענין יער אצל דבש, אלא, מה יער התולש ממנו בשבת חייב חטאת, אף דבש הרודה ממנו בשבת חייב חטאת. ואין הלכה כר' אליעזר:
ח. הַמַּחֲזִיר חוֹב בַּשְּׁבִיעִית, יֹאמַר לוֹ מְשַׁמֵּט אֲנִי. אָמַר לוֹ, אַף עַל פִּי כֵן, יְקַבֵּל מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו) וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה. כַּיּוֹצֵא בוֹ, רוֹצֵחַ שֶׁגָּלָה לְעִיר מִקְלָטוֹ וְרָצוּ אַנְשֵׁי הָעִיר לְכַבְּדוֹ, יֹאמַר לָהֶם רוֹצֵחַ אֲנִי. אָמְרוּ לוֹ אַף עַל פִּי כֵן, יְקַבֵּל מֵהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (שם יט) וְזֶה דְּבַר הָרוֹצֵחַ:
ברטנורה (ח) המחזיר חוב בשביעית. בסוף שביעית דהיינו בשמיטתה, שאין שביעית משמטת אלא בסופה שנאמר (דברים טו) מקץ שבע שנים: אמר לו אף על פי כן. אמר לו הלוה אף על פי כן אני רוצה לפרוע לך: יקבל ממנו. ולא עוד אלא שמותר לו שתהא ידו פשוטה לקבל בשעה שאומר לו משמט אני: שנאמר וזה דבר השמטה. כלומר דיבור בעלמא שמוציא מפיו שהוא משמט דיו, ובדיבור ראשון שאמר משמט אני סגי, ואין צריך שיאמר וישנה שנאמר וזה דבר, אין לך אלא דיבור ראשון, וכן וזה דבר הרוצח:
ט. הַמַּחֲזִיר חוֹב בַּשְּׁבִיעִית, רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ. הַלּוֶֹה מִן הַגֵּר שֶׁנִּתְגַּיְּרוּ בָנָיו עִמּוֹ, לֹא יַחֲזִיר לְבָנָיו. וְאִם הֶחֱזִיר, רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ. כָּל הַמִּטַּלְטְלִין, נִקְנִין בִּמְשִׁיכָה. וְכָל הַמְקַיֵּם אֶת דְּבָרוֹ, רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ:
ברטנורה (ט) המחזיר חוב בשביעית. לוה שאמר למלוה אף על פי כן ומחזיר לו מעותיו, רוח חכמים נוחה הימנו: לא יחזיר לבניו, אינו חייב להחזיר לבניו אם מת הגר: אם החזיר רוח חכמים נוחה הימנו. ודוקא לבניו שנתגיירו עמו, משום דנכרי יורש את אביו מן התורה דכתיב (דברים ב) כי ירושה לעשיו נתתי את הר שעיר, ואם לא יחזיר לבניו יש לחוש שמא יחזרו לסורם שיאמרו אם היו נכרים היו יורשים אביהם והיו צריכין להחזיר להם, אבל אם היתה הורתם שלא בקדושה ולידתם בקדושה דמעולם לא ירשו את אביהם מן התורה, ולא היתה ירושה זו ראויה להם לעולם, אין לחוש בזה שמא יחזרו לסורם, והמחזיר להם אין רוח חכמים נוחה הימנו: כל המטלטלין נקנין במשיכה. וכל זמן שלא משך יכול כל אחד מהם לחזור בו, ואף על פי שנתן המעות אין המעות קונות עד שימשוך החפץ הנקנה, ואף על פי כן המקיים את דבריו ואינו חוזר בו ואפילו לא משך, רוח חכמים נוחה הימנו, דהכי תניא, איפת צדק והין צדק (ויקרא יט) שיהא לאו שלך צדק והין שלך צדק:
גמרא ברכות דף מ"ו ע"ב
אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אֵין הַמְּסֻבִּין רַשָּׁאִין לֶאֱכוֹל כְּלוּם עַד שֶׁיִּטְעוֹם הַבּוֹצֵעַ. יָתִיב רַב סַפְרָא וְקָאָמַר לִטְעוֹם אִיתְמַר. לְמָאי נַפְקָא מִינָהּ שֶׁחַיָּיב אָדָם לוֹמַר בִּלְשׁוֹן רַבּוֹ תָּנוּ רַבָּנָן שְׁנַיִם מַמְתִּינִין זֶה לָזֶה בְּקַעֲרָה שְׁלשָׁה אֵין מַמְתִּינִין הַבּוֹצֵעַ הוּא פּוֹשֵׁט יָדוֹ תְחִלָּה וְאִם בָּא לַחֲלוֹק כָּבוֹד לְרַבּוֹ אוֹ לְמִי שֶׁגָּדוֹל הֵימֶנּוּ הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. רַבָּה בַר בַּר חָנָה הֲוָה עָסִיק לֵיהּ לִבְרֵיהּ בֵּי רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב קְטִינָא קָדִים וְיָתִיב וְקָמַתְנֵי לֵיהּ לִבְרֵיהּ אֵין הַבּוֹצֵעַ רַשָּׁאִי לִבְצוֹעַ עַד שֶׁיִכְלֶה אָמֵן מִפִּי הָעוֹנִים. רַב חַסְדָּא אָמַר מִפִּי רוֹב הָעוֹנִים. אָמַר לֵיהּ רָמֵי בַר חָמָא מַאי שְׁנָא רוּבָּא דַאֲכַּתִּי לֹא כַלְיָא בְרָכָה. מִיעוּטָא נָמֵי לֹא כַלְיָא בְרָכָה. אָמַר לֵיהּ שֶׁאֲנִי אוֹמֵר כָּל הָעוֹנֶה אָמֵן יוֹתֵר מִדַּאי אֵינוֹ אֶלָּא טוֹעֶה. תָּנוּ רַבָּנָן אֵין עוֹנִין לֹא אָמֵן חֲטוּפָה וְלֹא אָמֵן קְטוּפָה וְלֹא אָמֵן יְתוֹמָה וְלֹא יִזְרוֹק בְּרָכָה מִפִּיו. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר כָּל הָעוֹנֶה אָמֵן יְתוֹמָה יִהְיוּ בָניו יְתוֹמִים חֲטוּפָה יִתְחַטְפוּ יָמָיו. קְטוּפָה יִתְקַטְפוּ יָמָיו וְכָל הַמַּאֲרִיךְ בְּאָמֵן מַאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו:
רש"י לטעום איתמר. אין חילוק בדבר אלא שחייב לומר בלשון רבו: קדים. רבה בר בר חנה לישב על השלחן ולשנות לבנו הלכות סעודה לפי שהחתן רגיל לבצוע והוא מלמדו היאך יעשה: לבצוע. לפרוס הפרוסה מן הפת. עד שיכלה אמן מפי העונים. אמן אחר ברכת המוציא דאף עניית אמן מן הברכה היא ואמרי' בפרק כיצד מברכין צריך שתכלה ברכה קודם בציעה: חטופה. שקורין את האל"ף בחטף ולא בפתח ואומר אמן והוא צריך לומר אמן: קטופה. שמחסר קריאת הנו"ן שאינו מוציאה בפה שתהא ניכרת: יתומה. שלא שמע הברכה אלא ששמע שעונין אמן. והא דאמרינן בפרק החליל שבאלכסנדריא של מצרים היו מניפים בסודרים כשהגיע עת לענות אמן אלמא לא שמעו וקא ענו, הנהו מידע ידעי שהם עונים אמן אחר ברכה ועל איזה ברכה הם עונים אלא שלא היו שומעין את הקול: ולא יזרוק ברכה מפיו. במהירות שדומה עליו כמשא אלא שחוק קבוע הוא לו:
זוהר בשלח דף נ"ח ע"א
רִבִּי חִזְקִיָּה פָּתַח וְאָמַר (תהלים י') לָמָה ה' תַּעֲמוֹד בְּרָחוֹק תַּעְלִים לְעִתּוֹת בַּצָרָה בְּשַׁעָתָא דְחוֹבֵי עַלְמָא גָרְמוּ קוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא סָלִיק לְעֵילָא לְעֵילָא וּבְנֵי נָשָׁא צַוְחִין וְנַחֲתִין דִּמְעִין וְלֵית מָאן דְּיַשְׁגַח עֲלַיְיהוּ מָאי טַעְמָא בְגִין דְּאִיהוּ סָלִיק לְעֵילָא לְעֵילָא וּתְשׁוּבָה אִתְמְנַע מִנַּיְיהוּ כְּדֵין כְּתִיב (שמות טו) וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרֹס קָמֶיךָ. רִבִּי יִצְחָק אָמַר הַאי קְרָא בְּשַׁעְתָּא דְיִתְלַבֵּשׁ קוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא גַאֲוָתָא עַל עַמְּמַיָּא דְיִתְכַּנְשׁוּן עָלֵיהּ כְּמָה דִכְתִיב (תהלים ב') וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ יָחַד עַל ה' וְעַל מְשִׁיחוֹ. וְתָאנָא זְמִינִין אִינוּן שַׁבְעִין קַסְטוּרִין מִכָּל עִיבַר (נ"א עַמִּין) לְאִתְכְּנָשָׁא בְהַהוּא זִמְנָא בְּאוּכְלוּסִין דְּכָל עָלְמָא וּלְמֶעֱבַד קְרָבָא עַל יְרוּשְׁלֶם קַרְתָּא קַדִּישָׁא וּלְאַחֲדָא עֵיטִין עֲלֵיהּ דְקוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא. וּמָאי אַמְרֵי נוֹקִים עַל פַּטְרוֹנָא בְקַדְמִיתָא וּלְבָתָר עַל עַמֵּיהּ וְעַל הֵיכָלֵיהּ כְּדֵין זַמִּין קוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לְחַיָּיכָא עֲלַיְיהוּ דִּכְתִיב (שם) יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק ה' יִלְעַג לָמוֹ. בְּהַהוּא זִמְנָא יִלְבַּשׁ קוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא גַאֲוָתָא עֲלַיְיהוּ וִישֵׁצִינוּן מִן עָלְמָא כְּמָה דִכְתִיב (זכריה י"ד) וְזֹאת תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה אֲשֶׁר יִגֹּף ה' אֶת כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר צָבְאוּ עַל יְרוּשָׁלָםִ הָמֵק בְּשָׂרוֹ וְהוּא עֹמֵד עַל רַגְלָיו. רִבִּי אַבָּא אָמַר מִשְּׁמֵיהּ דְרִבִּי יֵיסָא סָבָא וְהָכִי אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן זָמִין קוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לְאַחֲיָיא לְכָל אִינוּן מְלָכִין דְּעָקוּ לְיִשְׂרָאֵל וְלִירוּשְׁלֶם לְאַנְדְרִיָאנוֹס לְלוּפִינוּס וּנְבוּכַדְנֶצָר וּלְסַנְחֵרִיב וּלְכָל שְׁאָר מַלְכֵי עַמִּין דַּחֲרִיבוּ בֵּיתֵיהּ וּלְשַׁלְטָאָה לוֹן כְּקַדְמֵיתָא וְיִתְכַּנְשׁוּן עִמְּהוֹן שְׁאָר עַמִּין וְזָמִין קוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לְאִתְפְּרָעָא מִנַּיְיהוּ בְאִתְגַלְיָיא סָחֳרָנֵי יְרוּשְׁלֶם הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שם) וְזֹאת תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה אֲשֶׁר יִגּוֹף ה' אֶת כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר צָבְאוּ עַל יְרוּשָׁלָםִ אֲשֶׁר יִצְבְּאוּ לָא כְתִיב אֶלָּא אֲשֶׁר צָבְאוּ כְדֵין כְּתִיב (שמות ט"ז) וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרֹס קָמֶיךָ וְדָא לְזִמְנָא דְאָתֵי מְשִׁיחָא כְתִיב וְשִׁירָתָא דָא שִׁירָתָא דְעַלְמִין הִיא:
תרגום הזוהר רַבִּי חִזְקִיָּה פָּתַח וְאָמַר, לָמָּה ה' תַּעֲמוֹד בְּרָחוֹק וְגוֹ'. בְּשָׁעָה שֶׁעֲוֹנוֹת הָעוֹלָם גּוֹרְמִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹלֶה לְמַעְלָה לְמַעְלָה, וּבְנֵי הָאָדָם צוֹעֲקִים וּמוֹרִידִים דְּמָעוֹת, וְאֵין מִי שֶׁיַּשְׁגִּיחַ עֲלֵיהֶם. מַהוּ הַטַּעַם. מִשּׁוּם שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִסְתַּלֵּק לְמַעְלָה לְמַעְלָה, וְנִמְנְעָה מֵהֶם הַתְּשׁוּבָה. אָז כָּתוּב, וּבְרֹב גְּאוֹנְךְ תַּהֲרוֹס קָמֶיךְ. רַבִּי יִצְחָק אָמַר מִקְרָא זֶה, הוּא בְּשָׁעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְלַבֵּשׁ בְּגֵאוּת עַל הָעַמִּים שֶׁיִּתְאַסְּפוּ עָלָיו, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ יָחַד עַל הַ' וְעַל מְשִׁיחוֹ. וְלָמַדְנוּ, עֲתִידִים שִׁבְעִים שָׂרֵי צְבָאוֹת לְהִתְאַסֵּף מִכָּל צַד בָּעֵת הַהִיא עִם הַצְבָאוֹת שֶׁל כָּל הָעוֹלָם, וְלַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה עַל יְרוּשָׁלַיִם הָעִיר הַקְּדוֹשָׁה וּלְטַכֵּס עֵצוֹת עַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וּמָה אוֹמְרִים, נָקוּם עַל הַפַּטְרוֹן מִתְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ עַל עַמּוֹ וְעַל הֵיכָלוֹ. אָז עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִצְחוֹק עֲלֵיהֶם, שֶׁכָּתוּב יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק ה' יִלְעַג לָמוֹ. בַּזְּמָן הַהוּא, יִלְבּוֹשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גֵּאוּת עֲלֵיהֶם, וִיכַלֶּה אוֹתָם מִן הָעוֹלָם. כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וְזֹאת תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה וְגוֹ'. רַבִּי אַבָּא אָמַר מִשְּׁמוֹ שֶׁל רַבִּי יֵיסָא סָבָא, וְכֵן אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲיוֹת כָּל אֵלּוּ הַמְּלָכִים שֶׁהֵצִירוּ לְיִשְׂרָאֵל וְלִירוּשָׁלַיִם, דְּהַיְנוּ אֶת אֲנְדִיאָנוּס, אֶת לוֹפִינוּס, וּנְבוּכַדְּנֶצָר, וְאֶת סַנְחֵרִיב, וְאֶת כָּל שְׁאָר מַלְכֵי הָעוֹלָם, שֶׁהֱחֶרִיבוּ בֵּיתוֹ, וְיִתֵּן לָהֶם מֶמְשָׁלָה כְּמִתְּחִלָּה, וְיַאֲסְפוּ עִמָּהֶם שְׁאָר הָעַמִּים וְיִלָּחֲמוּ עַל יְרוּשָׁלַיִם, וְעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהִפָּרַע מֵהֶם בַּגָּלוּי סָבִיב יְרוּשָׁלַיִם. וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר וְזֹאת תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה אֲשֶׁר יִגוֹף ה' אֶת כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר צָבְאוּ עַל יְרוּשָׁלַיִם. אֲשֶׁר יִצְבְּאוּ לֹא כָּתוּב, אֶלָּא אֲשֶׁר צָבְאוּ, לָשׁוֹן עָבַר, כִּי סוֹבֵב עַל נְבוּכַדְּנֶצָר וְכוּ' שֶׁכְּבָר צָבְאוּ. אָז כָּתוּב, וּבְרֹב גְּאוֹנְךְ תַּהֲרֹס קָמֶיךְ. וְזֶה כָּתוּב, לִזְמָן שֶׁיָּבֹא הַמָּשִׁיחַ, וְשִׁירָה זוֹ, שִׁירַת עוֹלָם הִיא. וּבְרוּחַ אַפֶּיךְ נֶעֱרְמוּ מָיִם: הַיְנוּ בְּאוֹתוֹ זְמָן. וְעַל כָּךְ, יָשִׁירוּ בְּאוֹתוֹ הַזְּמָן, וּבִזְמָן מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, וּבִזְמָן שֶׁל גּוֹג וּמָגוֹג. נִצְבוּ כְּמוֹ נֵד, הוּא לִזְמָן הָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁהוּא שִׂמְחַת כָּל הָעוֹלָמוֹת:
הלכה פסוקה
הרמב"ם הלכות תפלה פרק י"ב
א. אֵין הַקּוֹרֵא רַשָּׁאי לִקְרוֹת עַד שֶׁיֹּאמַר לוֹ גָּדוֹל שֶׁבְּצִבּוּר לִקְרוֹת וַאֲפִלּוּ חַזָן הַכְּנֶסֶת אוֹ רֹאשׁ הַכְּנֶסֶת אֵינוֹ קוֹרֵא מֵעַצְמוֹ עַד שֶׁיֹּאמְרוּ לוֹ הַצִבּוּר אוֹ גָּדוֹל שֶׁבָּהֶם לִקְרוֹת. וְצָרִיךְ אֶחָד לַעֲמוֹד עִמּוֹ בִּשְׁעַת קְרִיאָה כְּדֶרֶךְ חַזָּן הָעוֹמֵד עִם הַקּוֹרְאִין: ב. הַקּוֹרֵא יֵשׁ לוֹ לְדַלֵּג מִמָּקוֹם לְמָקוֹם בְּעִנְיַן אֶחָד כְּגוֹן אַחֲרֵי מוֹת וְאַךְ בֶּעָשׂוֹר שֶׁבְּפָרָשַׁת אֶמוֹר אֶל הַכֹּהֲנִים וְהוּא שֶׁלֹּא יִקְרָא עַל פֶּה שֶׁאָסוּר לִקְרוֹת שֶׁלֹּא מִן הַכְּתַב אֲפִלּוּ תֵיבָה אָחָת וְלֹא יִשְּׁהֶא בְדִילוּג אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיַּשְׁלִים הַמְּתוֹרְגָמָן תַּרְגוּם הַפָּסוּק:
מוסר
מספר חסידים סי' קמ"ו קמ"ז
אִם הֵבִיא אָדָם אֶת עַצְמוֹ לִידֵי חְשַׁד יִמְחוֹל לְכָל הַחוֹשְׁדִים כִּי הוּא גוֹרֵם לְעַצְמוֹ: זְמִירוֹת הָיוּ לִי חוּקֶיךָ דָּוִד מַנִּיחַ כָּל זְמִירוֹת וְשִׁירוֹת שֶׁבָּעוֹלָם לַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה וְהָיָה קוֹרֵא אֶת הַטְּעָמִים בִּנְעִימוֹתָיו וּבְטַעֲמוֹתָיו וּבִזְמִירוֹת אֲבָל אוֹתָם הַהוֹלְכִים וְאוֹמְרִים הַמִּקְרָאוֹת דֶּרֶךְ לֵצִים וְהֵם בְּפִיהֶם כְּשִׁיר שֶׁל עֲגָבִים עֲתִידָה תּוֹרָה שֶׁתִּצְעַק עֲלֵיהֶם וְאוֹמֶרֶת רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם בָּנֶיךָ עֲשָׂאוּנִי כְּכִנּוֹר וּבְשָׁעָה שֶׁהֵם קוֹרְאִים בִּי בִּמְרוּצָתָם אוֹ אֵינָם קוֹרְאִים בְּמִזְמוֹרִים הַטְּעָמִים וְגַם הַמַּפְסִיקִים הַמִּקְרָאוֹת בִּדְבָרִים עֲלֵיהֶם הִיא צוֹעֶקֶת וְאוֹמֶרֶת שְׁמוֹנָת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת פְּסוּקִים פְּסַקְתָּנִי וְהֵם פִּסְקוּ יוֹתֵר מִשִּׁשִּׁים רִבּוֹא וְעוֹד הֵם עוֹשִׂים בִּי אַף מַה שֶׁאֵין לַעֲשׂוֹת בְּשִׂיחַת חוּלִין. אָדָם מְדַבֵּר חוֹלִין אֵינוֹ פּוֹסֵק מִדָּבָר לְדָבָר אַחֵר וְהֵם מַפְסִיקִים דְּבָרַי לַעֲסוֹק בִּדְבָרִים בְּטֵלִים:
מסעי יום שני
תורה
יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו"ד דשם ב"ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:
(ז) וַיִּסְעוּ מֵאֵתָם וַיָּשָׁב עַל פִּי הַחִירֹת אֲשֶׁר עַל פְּנֵי בַּעַל צְפוֹן וַיַּחֲנוּ לִפְנֵי מִגְדֹּל: וּנְטָלוּ מֵאֵתָם וְתָב עַל פּוּם חִירָתָא דִי קֳדָם בְּעֵיל צְפוֹן וּשְׁרוֹ קֳדָם מִגְדֹל: (ח) וַיִּסְעוּ מִפְּנֵי הַחִירֹת וַיַּעַבְרוּ בְתוֹךְ הַיָּם הַמִּדְבָּרָה וַיֵּלְכוּ דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בְּמִדְבַּר אֵתָם וַיַּחֲנוּ בְּמָרָה: וּנְטָלוּ מִן פּוּם חִירָתָא וַעֲבָרוּ בְּגוֹ יַמָא לְמַדְבְּרָא וַאֲזָלוּ מַהֲלַךְ תְּלָתָא יוֹמִין בְּמַדְבְּרָא דְאֵתָם וּשְׁרוֹ בְּמָרָה: (ט) וַיִּסְעוּ מִמָּרָה וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה וּבְאֵילִם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים וַיַּחֲנוּ שָׁם: וּנְטָלוּ מִמָרָה וַאֲתוֹ לְאֵילִם וּבְאֵילִם תְּרֵי עֲשַׂר מַבּוּעִין דְמַיִן וְשַׁבְעִין דִקְלִין וּשְׁרוֹ תַמָן: (י) וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם וַיַּחֲנוּ עַל יַם סוּף: וּנְטָלוּ מֵאֵילִם וּשְׁרוֹ עַל יַמָא דְסוּף:
נביאים - ירמיה - פרק ב
(י) כִּי עִבְרוּ אִיֵּי כִתִּיִּים וּרְאוּ וְקֵדָר שִׁלְחוּ וְהִתְבּוֹנְנוּ מְאֹד וּרְאוּ הֵן הָיְתָה כָּזֹאת: אֲרֵי עִיבָּרוּ לְנַגְוַת כִּתָּאֵי וַחֲזוֹ וְלִמְדִינַת עַרְבָאֵי שְׁלָחוּ וְאִסְתְּכָּלוּ לַחֲדָא וַחֲזוֹ עַמְמַיָא דִגְלַן מִכְּרַךְ לִכְּרַךְ וּמִמְדִינָה לִמְדִינָה נַטְלִין יַת טַעֲוַתְהוֹן וּמוֹבְלִין לְהוֹן עִמְּהוֹן וּבַאֲתַר דְּאִינּוּן שָׁרַן פַּרְסִין יַת מַשְׁכְּנֵיהוֹן וּמְקִימִין יַת טַעֲוַותְהוֹן וְסָגְדִין לְהוֹן אֵידָא הִיא אוּמָּא וְלִישָׁן דְעָבָדַת כְּוַתְכוֹן בֵּית יִשְּׂרָאֵל:
רש"י איי כתיים . לאיי כתיים : איי . אישל"ש בלעז : וקדר שלחו . ולקדר שלחו לראות מנהגם : והתבוננו מאד . ושימו לב להסתכל בדבר יפה : הן . כמו אם , אם המיר גוי מהם את אלהיו ואע"פ שהמה לא אלהים ועמי המיר את כבודו אשר בו היה נכבד וכתיים וקדריים יושבי אוהלים ורועי מקנה ונוסעים והולכים ומטלטלין ממרעה למרעה וממדבר למדבר ונושאים את אלהיהם עמהם למקום שחונים שם ואני נשאתי אתכם עד אשר קבעתי אתכם והנחתם אותי כך ת"י ורבותינו אמרו כתיים עובדים למים וקדריים עובדים לאש ואע"פ שיודעים שהמים מכבין את האש לא הניחו את אלהיהם :
(יא) הַהֵימִיר גּוֹי אֱלֹהִים וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים וְעַמִּי הֵמִיר כְּבוֹדוֹ בְּלוֹא יוֹעִיל: הָא עַמְמַיָא לָא שְׁבָקוּ פוּלְחַן טַעֲוָתָא וְאִינּוּן טַעֲוָן דְּלֵית בְּהוֹן צְרוֹךְ וְעַמִּי שְׁבָקוּ פּוּלְחָנִי דִי בְּדִּילֵיהּ אַנָא מַיְיתֵי עֲלֵיהוֹן יְקָרָא וַאֲזַלוּ בָּתַר דְלָא יִהַנוּן לְהוֹן:
רש"י בלא יועיל . בעכו"ם שאין בה תועלת :
(יב) שֹׁמּוּ שָׁמַיִם עַל זֹאת וְשַׂעֲרוּ חָרְבוּ מְאֹד נְאֻם יְהוָה: אִתְאַבָּלוּ שְׁמַיָא עַל כְּדֵין עַל אַרְעָא דְיִשְּׂרָאֵל דַּעֲתִידָא לְמִחְרַב וְעַל בֵּית מַקְדְשָׁא דַּעֲתִיד לְאִצְטַדָּאָה וְעַל דְּעָבְדִין בִּישִׁין עֲבָדוּ עַמִי לַחֲדָא אַמַר יְיָ:
רש"י שמו שמים . ל' תמהון כמו השתוממו והוא לשון צווי כמו אם כה יאמרו אלינו דומו ( שמואל א יד ) : ושערו . לשון סער : חרבו מאד . כאילו אתם נחרבים על בית המקדש שעתיד ליחרב :
(יג) כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא יָכִלוּ הַמָּיִם: אֲרֵי תַּרְתֵּין בִּישִׁין עֲבָדוּ עַמִי פוּלְחָנִי שְׁבָקוּ דִי בְּדִּילֵיהּ אַנָא מַיְיתֵי עֲלֵיהוֹן יְקָרָא כְּמַבּוּעַ דְּמַיִין דְלָא פְסִיק וְשָׁעוּ בָּתַר טַעֲוָתָא דְּאִינּוּן לְהוֹן כְּגוּבִין תְּבִירִין דְלָא יָכְלִין לְקַיָּימָא מַיָּא:
רש"י שתים רעות . אם המירו יראתם בכיוצא בה יש כאן רעה אחת ועכשיו שאותי עזבו שאני מקור מים חיים ללכת אחרי העכו"ם שהם כבורות של מים מכונסין ונשברין ונסדקין ומימיהם נבלעים בסדקיהם הרי שתים רעות : לחצוב . לחפור : אשר לא יכילו . טינדרונ"ט בלעז את מימיהם שהמים מטשטשין את שפתם וכותליהם והם נופלין :
כתובים - תהילים - פרק מד
(יב) תִּתְּנֵנוּ כְּצֹאן מַאֲכָל וּבַגּוֹיִם זֵרִיתָנוּ: מְסַרְתָּנָא הֵיךְ עָנָא לְמֵיכְלָא וּבֵינֵי עַמְמַיָא בַדַרְתָּא יָתָנָא:
רש"י זריתנו . אפנדישנו"ש בלע"ז :
(יג) תִּמְכֹּר עַמְּךָ בְלֹא הוֹן וְלֹא רִבִּיתָ בִּמְחִירֵיהֶם: זַבַּנְתָא עַמָךְ מַגָן דְלָא מָמוֹנָא וְלָא אַסְגֵיתָא קִנְיָנָא בְּפֵרוּנֵיהוֹן: (יד) תְּשִׂימֵנוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ לַעַג וָקֶלֶס לִסְבִיבוֹתֵינוּ: שַׁוִיתָנָא קְלָנָא לְשֵׁיבָבָנָא מְמִקְנוּתָא וְתוּרְפִּיתָא לְחַזְרָנוּתָנָא: (טו) תְּשִׂימֵנוּ מָשָׁל בַּגּוֹיִם מְנוֹד רֹאשׁ בַּל אֻמִּים: שַׁוִיתָנָא לְמִתְלָא בְעַמְמַיָא טִלְטוּל רֵישָׁא בְּאוּמַיָא:
משנה פסחים פרק ט
א. מִי שֶׁהָיָה טָמֵא אוֹ בְדֶרֶךְ רְחוֹקָה וְלֹא עָשָׂה אֶת הָרִאשׁוֹן, יַעֲשֶׂה אֶת הַשֵּׁנִי. שָׁגַג אוֹ נֶאֱנַס וְלֹא עָשָׂה אֶת הָרִאשׁוֹן, יַעֲשֶׂה אֶת הַשֵּׁנִי. אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר טָמֵא אוֹ שֶׁהָיָה בְדֶרֶךְ רְחוֹקָה, שֶׁאֵלּוּ פְּטוּרִין מִן הַהִכָּרֵת, וְאֵלּוּ חַיָּבִין בַּהִכָּרֵת:
ברטנורה (א) מי שהיה טמא. שאלו פטורים מן הכרת. הטמא או שהיה בדרך רחוקה פטרן הכתוב מלעשות פסח ראשון, ועיקר כרת בפסח ראשון הוא לפיכך אם לא עשו פסח שני פטורים מן הכרת: ואלו חייבין בהכרת. השוגג או האנוס חייבין היו בפסח ראשון אלא שהשגגה והאונס עכבתן, וכשהזידו ולא עשו פסח שני חייבין בהכרת, כדכתיב (במדבר ט) והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח ונכרתה, משמע דעל כל שאר שגגות ואונסין שארעו בראשון חוץ מטמא ודרך רחוקה חייבין כרת אם לא עשו פסח שני:
ב. אֵיזוֹ הִיא דֶרֶךְ רְחוֹקָה, מִן הַמּוֹדִיעִים וְלַחוּץ, וּכְמִדָּתָהּ לְכָל רוּחַ, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מֵאִסְקֵפַּת הָעֲזָרָה וְלַחוּץ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, לְפִיכָךְ נָקוּד עַל ה' לוֹמַר, לֹא מִפְּנֵי שֶׁרְחוֹקָה וַדַּאי, אֶלָּא מֵאִסְקֵפַּת הָעֲזָרָה וְלַחוּץ:
ברטנורה (ב) מן המודיעים. שם מקום רחוק מירושלים מהלך חמש עשרה מילין, והוא שיעור מהלך אדם בינוני בימי ניסן וימי תשרי שהימים והלילות שוים מהנץ החמה עד בין הערבים שהוא שעת הקרבת הקרבן: חוץ לאסקופת העזרה. אפילו היה קרוב לירושלים וחלה ונתעכב ולא הגיע לאסקופת העזרה עד סוף שעת הקרבת הקרבן, נדון בדין דרך רחוקה. ורבי עקיבא סבר שאין לו אלא דין נאנס אבל לא דין דרך רחוקה, הואיל והיה מן המודעית ולפנים. והלכה כר' עקיבא: לפיכך נקוד על ה'. של רחוקה. אני שמעתי לדרוש, רחוק חמש אמות מאסקופת העזרה, שאפילו אינו רחוק אלא חמש אמות בלבד בסוף שעת [הקרבת] הקרבן נדון בדין דרך רחוקה:
ג. מַה בֵּין פֶּסַח רִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי, הָרִאשׁוֹן אָסוּר בְבַל יֵרָאֶה וּבַל יִמָּצֵא, וְהַשֵּׁנִי, מַצָה וְחָמֵץ עִמּוֹ בַבָּיִת. הָרִאשׁוֹן טָעוּן הַלֵּל בַּאֲכִילָתוֹ, וְהַשֵּׁנִי אֵינוֹ טָעוּן הַלֵּל בַּאֲכִילָתוֹ. זֶה וָזֶה טָעוּן הַלֵּל בַּעֲשִׂיָּתָן, וְנֶאֶכָלִין צָלִי עַל מַצוֹת וּמְרוֹרִים, וְדוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת:
ברטנורה (ג) והשני חמץ ומצה עמו בבית. דכתיב (במדבר ט) כל חוקת הפסח יעשו אותו, משמע מצוות שבגופו כגון צלי ועל מצות ומרורים יאכלוהו עושין אותו ככל חוקת הפסח, אבל מצוות שעל גופו ממקום אחר כגון תשביתו שאור ולא תשחט על חמץ אין עושין אותו ככל חוקת הפסח: הראשון טעון הלל באכילתו וכו'. דכתיב (ישעיה ל) השיר הזה יהיה לכם כליל התקדש חג, ליל המקודש לחג שהוא פסח ראשון טעון הלל, ושאינו מקודש לחג אינו טעון הלל: זה וזה טעונים הלל בעשייתן. דלילה מיעט קרא משיר, יום לא מיעט:
ד. הַפֶסַח שֶׁבָּא בְטֻמְאָה, לֹא יֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ זָבִין וְזָבוֹת נִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת. וְאִם אָכְלוּ, פְּטוּרִים מִכָּרֵת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹטֵר אַף עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ:
ברטנורה (ד) לא יאכלו ממנו זבין. דגבי טמא לנפש כתיב איש, דדרשינן מיניה איש נדחה ואין צבור נדחין, [אבל גבי זיבה אף צבור נדחין]: ואם אכלו פטורים מכרת. דאוכל קדשים בטומאת הגוף דכתיב (ויקרא ז) כל טהור יאכל בשר, וסמיך ליה והנפש אשר תאכל בשר כו' וטומאתו עליו ונכרתה, בשר הנאכל לטהורים, טמאים חייבין עליו משום טומאה, ושאינו נאכל לטהורים כגון פסח הבא בטומאה אין טמאין חייבין עליו משום טומאה: אף על ביאת מקדש. פוטר הזבין והזבות, אם נכנסו למקדש פטורים כשהפסח נדחה מפני הטומאה, דכתיב (במדבר ח) וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש, בזמן שטמאי מתים משתלחין, זבין ומצורעים משתלחין. אין טמאי מתים משתלחין, אין זבים ומצורעים משתלחין. ותנא קמא לא דריש לקרא להכי, דכולהו אצטריכו לחלקם ממחנותיהם. ואין הלכה כר' אליעזר:
ה. מַה בֵּין פֶּסַח מִצְרַיִם לְפֶסַח דּוֹרוֹת, פֶּסַח מִצְרַיִם מִקְחוֹ מִבֶּעָשׂוֹר, וְטָעוּן הַזָּאָה בַּאֲגֻדַּת אֵזוֹב עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי מְזוּזוֹת, וְנֶאֳכָל בְּחִפָּזוֹן בְּלַיְלָה אֶחָד, וּפֶסַח דּוֹרוֹת נוֹהֵג כָּל שִׁבְעָה:
ברטנורה (ה) לילה אחד, ופסח דורות נוהג כל שבעה. מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, ונאכל בחפזון בלילה אחד וחמוצו כל היום ופסח דורות חמוצו נוהג כל שבעה, דפסח מצרים כתיב (שמות יג) ולא יאכל חמץ היום אתם יוצאים, קרי ביה לא יאכל חמץ היום שאתם יוצאים בלבד:
ו. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שָׁמַעְתִּי שֶׁתְּמוּרַת הַפֶּסַח קְרֵבָה, וּתְמוּרַת הַפֶּסַח אֵינָהּ קְרֵבָה, וְאֵין לִי לְפָרֵשׁ. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אֲנִי אֲפָרֵשׁ. הַפֶּסַח שֶׁנִּמְצָא קדֶם שְׁחִיטַת הַפֶּסַח, יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, וְיִמָּכֵר, וְיִקַּח בְּדָמָיו שְׁלָמִים, וְכֵן תְּמוּרָתוֹ. אַחַר שְׁחִיטַת הַפֶּסַח, קָרֵב שְׁלָמִים, וְכֵן תְּמוּרָתוֹ:
ברטנורה (ו) שמעתי. מרבותי: שתמורת הפסח קריבה. שלמים אחר הפסח: ותמורת הפסח אינה קריבה. ויש תמורת פסח שאינה קריבה היא עצמה שלמים, אלא תרעה עד שיפול בה מום ותמכר ויביא בדמיה שלמים, דמותר הפסח קרב שלמים: ואין לי לפרש. שכחתי על אי זו שמעתי תקרב, ועל איזו תרעה עד שתסתאב: הפסח. שאבד והפריש אחר תחתיו ונמצא פסח ראשון קודם שחיטת השני, שהיה עומד לפנינו בשעת שחיטה, הרי קבעתו שעת שחיטה בשם פסח, וזה שלא הקריבו דחהו בידים ולא יקרב הוא עצמו שלמים: עד שיסתאב. שיפול בו מום שלא יהיה ראוי לקרבן: וכן תמורתו. אם המיר בו בהמת חולין אחרי כן: לאחר הפסח. כלומר ואם לאחר שחיטת השני נמצא, הרי לא קבעתו שעת שחיטה בשם פסח, ולא נדחה בידים, ויקרב הוא עצמו שלמים: וכן תמורתו. והוא הדין דמצי ר' יהושע למתני בפסח עצמו, יש פסח קרב ויש פסח שאינו קרב:
ז. הַמַּפְרִישׁ נְקֵבָה לְפִסְחוֹ אוֹ זָכָר בֶּן שְׁתֵּי שָׁנִים, יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, וְיִמָּכֵר, וְיִפְּלוּ דָמָיו לִנְדָבָה. הַמַּפְרִישׁ פִּסְחוֹ וָמֵת, לֹא יְבִיאֶנּוּ בְנוֹ אַחֲרָיו לְשֵׁם פֶּסַח, אֶלָּא לְשֵׁם שְׁלָמִים:
ברטנורה (ז) ויפלו דמיו לנדבה. נותנים אותן המעות לתיבה שבמקדש ומקריבין מהן עולות נדבה: לא יביאנו בנו אחריו לשם פסח. דהוה ליה פסח שמתו בעליו ואין כאן מנויין:
ח. הַפֶסַח שֶׁנִּתְעָרַב בַּזְּבָחִים, כֻּלָּן יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ, וְיִמָּכְרוּ, וְיָבִיא בִּדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן מִמִּין זֶה, וּבִדְמִי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן מִמִּין זֶה, וְיַפְסִיד הַמּוֹתָר מִבֵּיתוֹ. נִתְעָרַב בַּבְּכוֹרוֹת, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אִם חֲבוּרַת כֹּהֲנִים, יֹאכֵלוּ:
ברטנורה (ח) הפסח שנתערב. שלשה טלאים, אחד של פסח, ואחד של אשם, ואחד של עולה, שנתערבו. כולן ירעו עד שיסתאבו: ויביא בדמי היפה שבהן. עולה דשמא יפה שבהן עולה היה. ובדמי היפה שבהן אשם דשמא היפה אשם היה. ובדמי היפה שבהן פסח אם קודם הפסח נסתאבו כולן, ואם לאחר הפסח נסתאבו יביאם לשלמים דשמא היפה פסח היה. ואותו מותר שצריך להוסיף על השנים עד שיגיעו לדמי היפה, יפסיד משלו. וכיצד עושה, אם היפה שבהן שוה סלע, מביא שלש סלעים מביתו ונוטל הסלע האחת ואומר, כל מקום שהיא העולה הרי היא מחוללת על סלע זו, ויביא ממנה עולה. ונוטל הסלע השניה ואומר, כל מקום שהוא אשם הרי הוא מחולל על סלע זו, ויביא בה אשם. וכן לשלמים: נתערב הפסח בבכורות. שמתן דמם ודם הפסח שוה: ר' שמעון אומר אם חבורת כהנים יאכלו. כולן בו בלילה. שהבכור נאכל לכהנים. ויקרב פסח לשם פסח בכל מקום שהוא, ובכורות לשם בכורות בכל מקום שהן. ואע"פ שהן ממעטין בזמן אכילת הבכור, שהבכור נאכל לשני ימים ולילה אחד ועכשיו אין אוכלין אותו אלא עד חצות כזמן הפסח ונמצאו מביאים קדשים לבית הפסול, ר' שמעון סבר שיכולין להביא קדשים לבית הפסול. ורבנן פליגי עליה ואמרי ירעו כולן עד שיסתאבו ויביא מעות בדמי היפה שבהן כדאמרן בפסח שנתערב בזבחים ואין הלכה כר' שמעון:
ט. חֲבוּרָה שֶׁאָבַד פִּסְחָהּ, וְאָמְרָה לְאֶחָד, צֵא וּבַקֵּשׁ וּשְׁחוֹט עָלֵינוּ, וְהָלַךְ וּמָצָא וְשָׁחַט, וְהֵם לָקְחוּ וְשָׁחֲטוּ, אִם שֶׁלּוֹ נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, הוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ, וְהֵם אוֹכְלִים עִמּוֹ מִשֶּׁלּוֹ, וְאִם שֶׁלָּהֶן נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, הֵם אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן, וְהוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ. וְאִם אֵינוֹ יָדוּעַ אֵיזֶה מֵהֶן נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, אוֹ שֶׁשָּׁחֲטוּ שְׁנֵיהֶן כְּאֶחָד, הוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ, וְהֵם אֵינָם אוֹכְלִים עִמּוֹ, וְשֶׁלָּהֶן יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה, וּפְטוּרִין מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי. אָמַר לָהֶן, אִם אֵחַרְתִּי, צְאוּ וְשַׁחֲטוּ עָלָי. הָלַךְ וּמָצָא וְשָׁחָט, וְהֵן לָקְחוּ וְשָׁחָטו. אִם שֶׁלָּהֶן נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, הֵן אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן, וְהוּא אוֹכֵל עִמָּהֶן. וְאִם שֶׁלּוֹ נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, הוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ, וְהֵן אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן. וְאִם אֵינוֹ יָדוּעַ אֵיזֶה מֵהֶם נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, אוֹ שֶׁשָּׁחַטוּ שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד, הֵן אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן, וְהוּא אֵינוֹ אוֹכֵל עִמָּהֶן, וְשֶׁלּוֹ יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה, וּפָטוּר מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי. אָמַר לָהֶן וְאָמְרוּ לוֹ, אוֹכְלִין כֻּלָּם מִן הָרִאשׁוֹן. וְאִם אֵין יָדוּעַ אֵיזֶה מֵהֶן נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, שְׁנֵיהֶן יוֹצְאִין לְבֵית הַשְּׂרֵפָה. לֹא אָמַר לָהֶן וְלֹא אָמְרוּ לוֹ, אֵינָן אַחֲרָאִין זֶה לָזֶה:
ברטנורה (ט) צא ובקש. את האבוד ושחוט עלינו: אם שלו נשחט ראשון. הואיל והם אמרו לו שחוט עלינו על שלו הם נמנים, ושלהם ישרף, דפסח בלא בעלים הוא ואוכלים כולם משלו: ואם שלהן נשחט ראשון. הוא אוכל משלו, שהרי לא נמנה על שלהן. והן אוכלין משלהן, שהרי חזרו בהן מן האבוד ומשכו ידיהן ממנו: והן אינן אוכלין עמו. שמא שלהן נשחט ראשון ומשכו ידיהם מזה: ושלהן יצא לבית השריפה. שמא שלו נשחט ראשון ואינן נמנין על השני: ופטורים מפסח שני. דממה נפשך [בראשון] [באחד] נמנו, ואכילה לא מעכבא: אמר להן. אותו היחיד שהלך לבקש את האבוד, אם אחרתי תמנוני עמכם ושחטו עלי. והם לא אמרו לו שחוט עלינו: הוא אוכל עמהן. ושלו ישרף, כיון שהמנוהו על שלהן הרי נמשך מן הראשון וחזר בו משליחותו: ושלו יצא לבית השריפה. שמא שלהן נשחט ראשון ונמשך [מבשלו, שהרי] עשאן שלוחיו: ופטור מפסח שני. דממה נפשך בראשון נמנה, ואכילה לא מעכבת: אמר להן. שחטו עלי אם אחרתי: ואמרו לו. בקש ושחוט עלינו: יאכלו כולם מן הראשון. דהוא שלוחם והם שלוחיו: ואם אין ידוע איזה ראשון שניהם ישרפו. ופטורים מפסח שני: אין חייבין באחריות זה לזה. אין להם טענה זה על זה. אין חוששין איזה ראשון, אלא הוא אוכל משלו והן אוכלין משלהן:
י. שְׁתֵּי חֲבוּרוֹת שֶׁנִּתְעָרְבוּ פִסְחֵיהֶן, אֵלּוּ מוֹשְׁכִין לָהֶם אֶחָד וְאֵלּוּ מוֹשְׁכִין לָהֶן אֶחָד, אֶחָד מֵאֵלּוּ בָּא לוֹ אֵצֶל אֵלּוּ, וְאֶחָד מֵאֵלּוּ בָּא לוֹ אֵצֶל אֵלּוּ, וְכָךְ הֵם אוֹמְרִים, אִם שֶׁלָּנוּ הוּא הַפֶּסַח הַזֶּה, יָדֶיךָ מְשׁוּכוֹת מִשֶּׁלָּךְ וְנִמְנֵיתָ עַל שֶׁלָּנוּ, וְאִם שֶׁלָּךְ הוּא הַפֶּסַח הַזֶּה, יָדֵינוּ מְשׁוּכוֹת מִשֶּׁלָּנוּ וְנִמְנִינוּ עַל שֶׁלָּךְ. וְכֵן חָמֵשׁ חֲבוּרוֹת שֶׁל חֲמִשָּׁה חֲמִשָּׁה, וְשֶׁל עֲשָׂרָה עֲשָׂרָה, מוֹשְׁכִין לָהֶן אֶחָד מִכָּל חֲבוּרָה וַחֲבוּרָה, וְכֵן הֵם אוֹמְרִים:
ברטנורה (י) אלו מושכין להם אחד. מן הפסחים. ואלו מושכין להם אחד: אחד מבני חבורה זו בא לו אצל חבורה זו, ואחד מזו בא לו אצל זו: וכך הם אומרים. לאותו יחיד הבא אצלם: אם שלנו הוא. אותו הפסח שמשכנו אלינו יפה בררנו את שלנו, המשך ידך משלך והמנה עמנו על שלנו: אם שלך הוא פסח זה. הרי אתה עליו וידינו משוכות משלנו ויהא לבני חבורה האחרת ונמנינו על זה שלך. נמצא אם החליפו הרי נמשכו כל החבורה משלהם ונמנו על אותו שבררו. וכך אומרים בני חבורה השניה ליחיד הבא אצלם. ועל כרחם צריך אחד מאלו לבוא אצל אלו ולמנות עמהן, ולא אמרינן ימשכו אלו משלהן בכל מקום שהוא ואלו משלהן ויחזרו וימנו אלו על אחד ואלו על אחד, משום דאמרינן בברייתא בגמרא דאסור למשוך כל בני החבורה מן הפסח ולהניחו בלא בעלים ושמא החליפו ורוצים למשוך מפסחם ולימנות על אחר, כשאמרו הרי ידינו משוכות משלנו הרי נותר פסח בלא בעלים מיד, וזה אסור. ועכשיו כשאחד מחבורה זו בא אצל האחרת ממה נפשך אין כאן פסח בלא בעלים, אם יפה בררו להם הרי כל בני חבורתו עליו חוץ מן האחד שפירש מהן ומשך ידו, ואם החליפו הרי הלך אחד מהם עם פסחו, וכשמשכו הנותרים ידיהם הימנו, נשאר הוא עליו: וכן חמש חבורות של חמשה חמשה. בני אדם. שנתערבו פסחיהן. כל חבורה וחבורה מושכין להם אחד מן הפסחים, חמשה אנשים שבכל חבורה וחבורה [מתחלקין] לחמשה פסחים, אם החליפו לא יהא כאן פסח שאין אחד מבעליו הראשונים עליו: וכך הם אומרים. כשנעשו עתה החבורות החדשים אומרים הארבעה לאחד, אם שלך הוא פסח זה הרי ידינו ארבעתנו מסולקות מארבעה פסחינו בכל מקום שהם ונמנינו עמך, וכן הוא ושלשה חוזרין ואומרין לשני, וכן הארבעה לכל אחד שבחבורה. וכל חבורה וחבורה כן:
יא. שְׁנַיִם שֶׁנִּתְעָרְבוּ פִסְחֵיהֶם, זֶה מוֹשֵׁךְ לוֹ אֶחָד, וְזֶה מוֹשֵׁךְ לוֹ אֶחָד, זֶה מְמַנֶּה עִמּוֹ אֶחָד מִן הַשּׁוּק, וְזֶה מְמַנֶּה עִמּוֹ אֶחָד מִן הַשּׁוּק, זֶה בָא אֵצֶל זֶה, וְזֶה בָא אֵצֶל זֶה, וְכָךְ הֵם אוֹמְרִים, אִם שֶׁלִּי הוּא פֶּסַח זֶה, יָדֶיךָ מְשׁוּכוֹת מִשֶּׁלָּךְ וְנִמְנֵיתָ עַל שֶׁלִּי. וְאִם שֶׁלָּךְ הוּא פֶּסַח זֶה, יָדַי מְשׁוּכוֹת מִשֶּׁלִּי וְנִמְנֵיתִי עַל שֶׁלָּךְ:
ברטנורה (יא) שנים שנתערבו פסחיהם. ראובן ושמעון שנתערבו פסחיהן, ראובן מושך לו אחד ושמעון מושך לו אחד. ראובן הולך וממנה עמו אחד מן השוק ואומר כל מקום שהוא פסח שלי הרי אתה נמנה עליו, וראובן בא לו אצל פסח שמשך לו שמעון, ושמעון בא לו אצל פסח שמשך לו ראובן, וכך אומר לו ראובן ליהודה הנשאר על פסח שמשך לו שמעון, אם שלך הוא פסח זה שיפה בירר לו שמעון תחלה, הרי ידי משוכות משלי והריני נמנה עמך על זה, ואם שלי הוא פסח זה, שלא כוונתי מתחלה לברור יפה ואין זה פסח שנמנית עליו עם שמעון, הרי ידיך מסולקות משלך והמנה עמי על זה. ולכך הוצרך להמנות עמו אחד מן השוק, שאם באו להתנות כשהן יחידים ולומר אם שלי הוא פסח זה ושלך שלך הרי יפה בררנו ואם לאו הרי אני מושך ידי משלי ונמנה על שלך, נמצא כשהוא מושך משלו הרי הוא מניח את פסחו בלא בעלים שעדיין לא נמנה עליו אחר. והא ליכא למימר שימנה כל אחד על של חברו קודם שימשוך ידו משלו, דאין נמנין על שני פסחים כאחד ואין זה מנוייו:
גמרא פסחים דף ק"ו ע"א
תָּנוּ רַבָּנָן (שמות כ) זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ זָכְרֵהוּ עַל הַיַּיִן אֵין לִי אֶלָּא בַיּוֹם בַלַּיְלָה מְנַיִן תַּלְמוּד לוֹמַר זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. בַּלַּיְלָה מְנַיִן אַדְרַבָּה עִיקָר קְדוּשָׁה בַלַּיְלָה הוּא קָדִישׁ דְּכִי קָדִישׁ תְּחִילַת יוֹמָא בָּעֵי לְקַדּוּשֵׁי וְתוּ בַלַּיְלָה מְנַיִן תַּלְמוּד לוֹמַר זָכוֹר אֶת יוֹם תַּנָא מִיהֲדָר אַלַּיְלָה וְקָא נָסִיב לֵיהּ קְרָא דִימָמָא. הָכִי קָאָמַר זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ זָכְרֵהוּ עַל הַיַּיִן בִּכְנִיסָתוֹ אֵין לִי אֶלָּא בַלַּיְלָה בַּיּוֹם מְנַיִן תַּלְמוּד לוֹמַר זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת בַּיּוֹם מָאי מְבָרֵךְ אָמַר רַב יְהוּדָה בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן. רַב אָשֵׁי אִיקְלַע לִמְחוֹזָא אָמְרוּ לֵיהּ לִיקְדִישׁ לָן מָר קִידוּשָׁא רַבָּא. הֲבוּ לֵיהּ סָבַר מָאי נִיהוּ קִידוּשָׁא רַבָּא אָמַר מִכְדִי כָּל הַבְּרָכוֹת כֻּלָּן בּוֹרֵא פְּרֵי הַגֶּפֶן אֲמְרֵי בְּרֵישָׁא אָמַר בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן וְאָגִיד בֵּיהּ חַזְיֵיהּ לְהַהוּא סָבָא דְגָחִין וְשָׁתֵי קָרִי אַנַּפְשֵׁיהּ (קהלת ב) הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ. אֲמָרֵי בְּנֵי רִבִּי חִיָּיא מִי שֶׁלֹּא הִבְדִיל בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת מַבְדִּיל וְהוֹלֵךְ בְּכָל הַשַּׁבָּת כֻּלּוֹ וְעַד כַּמָּה אָמַר רִבִּי זֵירָא עַד רְבִיעִי בְּשַׁבָּת כִּי הָא דָיָתִיב רִבִּי זֵירָא קָמֵיהּ דְרַב אָסֵי וַאֲמָרֵי לָהּ רַב אָסֵי קָמֵיהּ דְּרִבִּי יוֹחָנָן וְיָתִיב וְקָאָמַר לְעִנְיַן גִּיטִין חֲדָא בְּשַׁבַּתָּא תְּרֵי וּתְלָתָא בָּתַר שַׁבַּתָּא. אַרְבַּע וְחַמְשָׁא וּמַעֲלֵי יוֹמָא קָמֵי שַׁבַּתָּא. אָמַר רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי אֲבָל לֹא עַל הָאוֹר. אָמַר רִבִּי בְּרוֹנָא אָמַר רַב הַנּוֹטֵל יָדָיו לֹא יְקַדֵּשׁ. אָמַר לְהוּ רַב יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל בַּר מָרָתָא אַכַּתִּי לָא נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַב שַׁכַּחְתִּינְהוּ לִשְׁמַעְתְּתֵיהּ זִימְנִין סַגִּיאִין הֲוָה קָאִימְנָא קָמֵיהּ דְּרַב זִימְנִין דַחֲבִיבָא עָלֵיה רִיפְתָּא מְקַדֵּשׁ אַרִיפְתָּא זִמְנִין דַחֲבִיבָא לֵיה חַמְרָא מְקַדֵּשׁ אַחַמְרָא:
רש"י לקדשו. משמע משעה שמתקדש היום: אין לי אלא ביום. לקמיה פריך אדרבא עיקר קדושה בלילה הוא דכניסתו היא קדושתו: קידושא רבא. בפה"ג ואהכי קרי ליה קידוש' רבא דאכלהו קידושא אמרי לה: ואגיד ביה. האריך בו: עד רביעי בשבת. אבל מרביעי ולהלן גבי שבת הבא מתחשב: לענין גיטין. אמר לה ה"ז גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז אחר השבת או שאמר קודם השבת תתני לי: אבל לא על האור. אם לא בירך מאורי האש במ"ש שוב אינו מברך: הנוטל ידיו לא יקדש. דקידושא מפסיק בין נטילה לאכילה והוי כהיסח הדעת ובעי נטילה אחריתי בתר קידושא: דחביבא עליה ריפתא. שהיה רעב מקדש אריפתא אלמא לא בעי נטילה אחריתי אלא מעיקרא משי ואכיל נהמא דקידושא: דחביבא ליה חמרא. שהיה צמא:
זוהר תרומה דף קנ"ז ע"א
פָּתַח רִבִּי יוֹסֵי וְאָמַר (דברים ח') הַמּוֹלִיכְךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא בְהַהוּא מַדְבְּרָא שָׁלְטָא סִטְרָא אַחֲרָא וּבְעַל כָּרְחֵיהּ אָזְלוּ יִשְׂרָאֵל עָלֵיהּ וְתָבְרוּ חֵילֵיהּ אַרְבָּעִין שְׁנִין וְאִי יִשְׂרָאֵל יִשְׁתַּכְּחוּ זַכָּאִין בְאִינוּן אַרְבָּעִין שְׁנִין הֲוָה מִתְעַבְּרָא הַהוּא סִטְרָא אַחֲרָא מֵעָלְמָא וּמִדְּקָא אַרְגִיזוּ לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא כָּל אִינוּן זִמְנִין אִתְתַּקַּף הַהוּא סִטְרָא וְנָפְלוּ כֻלְּהוּ תַמָּן תְּחוֹת רְשׁוּתֵיהּ וְשׁוּלְטָנוּתֵיהּ דְרָזָא דִמְהֵימְנוּתָא גוֹ אֶמְצָעִיתָא דִנְקוּדָה דְכָל (עָלְמָא) אַרְעָא קַדִּישָׁא בְּבֵית קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים וְאַף עַל גַּב דְהַשְׁתָּא לָאו אִיהוּ בְקִיוּמָא בִּזְכוּתֵיהּ כָּל עָלְמָא אִתְזָן וּמְזוֹנָא וְסִפּוּקָא מִתַּמָּן נַפְקָא לְכֹלָא בְּכָל אָתַר סִתְרָא דְיִשּׁוּבָא וּבְגִין כַּךְ אַף עַל גַּב דְּיִשְׂרָאֵל הַשְׁתָּא לְבַר מֵאַרְעָא קַדִּישָׁא עִם כָּל דָּא מֵחֵילָא וּזְכוּתָא דְאַרְעָא קַדִּישָׁא אִשְׁתְּכַח מְזוֹנָא וְסִפּוּקָא לְכָל עָלְמָא וְעַל דָּא כְתִיב (שם) וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ עַל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה דְהָא וַדַּאי בְגִינָהּ מְזוֹנָא וְסִפּוּקָא אִשְׁתְּכַח בְעָלְמָא מָאן דְּאִתְעֲדֵן עַל פְּתוֹרֵיהּ וּמִתְעַנֵּג בְּאִינוּן מֵיכְלִין אִית לֵיהּ לְאַדְכָּרָא וּלְדַאֲגָא עַל קְדוּשָׁה דְאַרְעָא קַדִּישָׁא וְעַל הֵיכָלָא דְמַלְכָּא דְקָא אִתְחֲרִיב וּבְגִין הַהוּא עֲצִיבוּ דְאִיהוּ קָא מִתְעַצֵב עַל פְּתוֹרֵיהּ בְהַהוּא חֶדְוָה וּמִשְׁתְּיָא דְתַמָּן קוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא חָשִׁיב עָלֵיהּ כְּאִילוּ בָנָה בֵיתֵיהּ וּבָנָה כָל אִינוּן חַרְבֵי דְבֵי מַקְדְּשָׁא זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ:
תרגום הזוהר פָּתַח רַבִּי יוֹסֵי וְאָמַר: הַמּוֹלִיכֲךְ בַּמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. בַּמִּדְבָּר הַהוּא שׁוֹלֵט הַסִּטְרָא אָחֳרָא, וּבְעַל כָּרְחָם, הָלְכוּ יִשְׂרָאֵל עָלָיו וְשָׁבְרוּ כֹּחוֹ אַרְבָּעִים שָׁנָה. וְאִם יִשְׂרָאֵל הָיוּ נִמְצָאִים צַדִּיקִים בְּאַרְבָּעִים הַשָּׁנָה הָאֵלּוּ, הָיוּ מַעֲבִירִים אֶת הַסִּטְרָא אָחֳרָא הַהוּא מִן הָעוֹלָם. וּמִשּׁוּם שֶׁהִכְעִיסוּ אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּכָל פַּעַם, נִתְחַזֵּק הַסִּטְרָא אָחֳרָא הַהוּא, וְנָפְלוּ כֻּלָּם שָׁם תַּחַת רְשׁוּתוֹ. מֶמְשַׁלְתָּהּ שֶׁל סוֹד הָאֱמוּנָה הִיא תּוֹךְ הַנְּקוּדָה הָאֶמְצָעִית שֶׁל כָּל הָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, בְּבֵית קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים. וְאַף עַל פִּי שֶׁעַתָּה אֵינוֹ מִתְקַיֵּם, עִם כָּל זֶה, בִּזְכוּתוֹ נִזּוֹן כָּל הָעוֹלָם, וּמָזוֹן וְכַלְכָּלָה יוֹצְאִים מִשָּׁם לַכֹּל, בְּכָל מָקוֹם צַד הַיִּשּׁוּב. וּמִשּׁוּם זֶה, אַף עַל פִּי שֶׁיִּשְׂרָאֵל הֵם מִחוּץ לָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, עִם כָּל זֶה, מֵהַכֹּחַ וְהַזְּכוּת שֶׁל הָאָרֶץ נִמְצָאִים מָזוֹן וְכַלְכָּלָה בָּעוֹלָם. וְעַל כֵּן כָּתוּב, וּבֵרַכְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךְ עַל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ. עַל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה וַדַּאי, כִּי בִּזְכוּתָהּ נִמְצָא מָזוֹן וְכַלְכָּלָה בָּעוֹלָם. מִי שֶׁמִּתְעַדֵּן עַל שֻׁלְחָנוֹ וּמִתְעַנֵּג בְּמַאֲכָלִים, יֵשׁ לוֹ לִזְכּוֹר וְלִדְאוֹג עַל הַקְּדוּשָׁה שֶׁל הָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, וְעַל הֵיכָל הַמֶּלֶךְ שֶׁנֶּחֱרָב. וּבִזְכוּת הָעֶצֶב הַהוּא שֶׁנֶּעֱצָב עַל שֻׁלְחָנוֹ שָׁם, בְּתוֹךְ הַשִּׂמְחָה וְהַמִּשְׁתֶּה שֶׁלּוֹ, חוֹשֵׁב עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּאִלּוּ בָּנָה בֵּיתוֹ, וּבָנָה כָּל אֵלּוּ הַחוּרְבוֹת שֶׁל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ.
הלכה פסוקה
הרמב"ם ה' תפלה פי"ב
א. כֵּיוַן שֶׁהִתְחִיל הַקּוֹרֵא לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה אָסוּר לְסַפֵּר אֲפִלּוּ בִּדְבַר הֲלָכָה אֶלָּא הַכֹּל שׁוֹמְעִין וְשׁוֹתְקִין וּמֵשִׂימִין לִבָּם לְמַה שֶׁהוּא קוֹרֵא שֶׁנֶּאֱמַר (נחמיה ח) וְאָזְנֵי כָל הָעָם אֶל סֵפֶר הַתּוֹרָה. וְאָסוּר לָצֵאת מִן בֵית הַכְּנֶסֶת בְּשָׁעָה שֶׁהַקּוֹרֵא קוֹרֵא וּמוּתָּר לָצֵאת בֵּין אִישׁ לְאִישׁ וּמִי שֶׁהוּא עוֹסֵק בַּתּוֹרָה תָּמִיד וְתוֹרָתוֹ אוּמְנָתוֹ מוּתָּר לוֹ לַעֲסוֹק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה בְּשָׁעָה שֶׁהַקּוֹרֵא קוֹרֵא בַּתּוֹרָה: ב. מִימוֹת עֶזְרָא נָהֲגוּ שֶׁיְּהֵא שָׁם תּוּרְגְמָן מְתַרְגֵּם לָעָם מַה שֶׁהַקּוֹרֵא קוֹרֵא בַּתּוֹרָה כְּדֵי שֶׁיָּבִינוּ עִנְיַן הַדְּבָרִים. וְהַקּוֹרֵא קוֹרֵא פָּסוּק אֶחָד בִּלְבַד וְשׁוֹתֵק עַד שֶׁיְּתַרְגֵם אוֹתוֹ הַתּוּרְגְמָן וְחוֹזֵר וְקוֹרֵא פָּסוּק שֵׁנִי. וְאֵין הַקּוֹרֵא רַשָּׁאי לִקְרוֹת לִמְתוּרְגְמָן יוֹתֵר מִפָּסוּק אֶחָד:
מוסר
מספר חסידים סימן קמ"ח
שְׁלשָֹׁה דְבָרִים בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּאָדָם אָזְנַיִם עֵינַיִם לָשׁוֹן. אָזְנַיִם לִשְׁמוֹעַ. עֵינַיִם לִרְאוֹת. לָשׁוֹן לְדַבֵּר. וְהֵם הַדְּבָרִים שֶׁמַעֲשֶׂה הָאָדָם נַעֲשָׂה עַל יְדֵיהֶם אִלּוּ לֹא הָיוּ לוֹ אָזְנַיִם לֹא הָיָה שׁוֹמֵעַ דִּבְרֵי הֲבָאי וְכַמָּה עֲבֵירוֹת אֲשֶׁר נַעֲשֶׂה עַל יְדֵי שְׁמִיעָתָם וְהוּא הוֹלֵךְ וְעוֹבֵר. שָׁמַע שֶׁיֶּשׁ לְשָׁם אִשָּׁה אוֹ מָמוֹן אֲשֶׁר יוּכַל לִגְנוֹב אִלּוּ לֹא הָיוּ לוֹ עֵינַיִם לֹא הָיָה צוֹפֶה בְּעֶרְוָה וּמִתְאַוֶּה לָהּ וְכַמָּה דְּבָרִים אִלּוּ לֹא הָיָה לוֹ לָשׁוֹן לֹא הָיָה מְדַבֵּר לָשׁוֹן הָרָע וְכַמָּה חַטָאִים שֶׁל הֲבָאי עַל יְדֵי הַלָּשׁוֹן. מַה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׂם לְכָל אֶחָד וְאֶחָד גֶּדֶר וְחוֹמָה. לְהַבְדִּיל בָּאָדָם וּלְהַרְחִיק מִן הָעֲבֵירָה:
מסעי יום שלישי
תורה
יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב"ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:
(יא) שני וַיִּסְעוּ מִיַּם סוּף וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר סִין: וּנְטָּלוּ מִיַמָא דְסוּף וּשְׁרוֹ בְּמַדְבְּרָא דְסִין: (יב) וַיִּסְעוּ מִמִּדְבַּר סִין וַיַּחֲנוּ בְּדָפְקָה: וּנְטָלוּ מִמַדְבְּרָא דְסִין וּשְׁרוֹ בְּדָפְקָה: (יג) וַיִּסְעוּ מִדָּפְקָה וַיַּחֲנוּ בְּאָלוּשׁ: וּנְטָלוּ מִדָפְקָה וּשְׁרוֹ בְּאָלוּשׁ: (יד) וַיִּסְעוּ מֵאָלוּשׁ וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִם וְלֹא הָיָה שָׁם מַיִם לָעָם לִשְׁתּוֹת: וּנְטָלוּ מֵאָלוּשׁ וּשְׁרוֹ בִּרְפִידִם וְלָא הֲוָה תַמָן מַיָא לְעַמָא לְמִשְׁתֵּי: (טו) וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִם וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר סִינָי: וּנְטָלוּ מֵרְפִידִם וּשְׁרוֹ בְּמַדְבְּרָא דְסִינָי: