פרשת מטות
מטות יום ראשון
תורה
יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו"ד דשם ב"ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:
(ב) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה: וּמַלִיל משֶׁה עִם רֵישֵׁי שִׁבְטַּיָא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימָר דֵין פִּתְגָמָא דִי פַקֵיד יְיָ:
רש"י ראשי המטות. חלק כבוד לנשיאים ללמדם תחלה ואחר כך לכל בני ישראל. ומנין שאף שאר הדברות כן, תלמוד לומר (שמות לד, לא. לב) וישבו אליו אהרן וכל הנשאים בעדה וידבר משה אליהם ואחרי כן נגשו כל בני ישראל. ומה ראה לאמרה כאן, למד שהפרת נדרים ביחיד ממחה ואם אין יחיד ממחה מפר בשלשה הדיוטות. או יכול שלא אמר משה פרשה זו אלא לנשיאים בלבד, נאמר כאן זה הדבר, ונאמר בשחוטי חוץ (ויקרא יז, ב) זה הדבר, מה להלן נאמרה לאהרן ולבניו ולכל בני ישראל, שנאמר דבר אל אהרן וגו' , אף זו נאמרה לכלן: זה הדבר. משה נתנבא (שמות יא, ד) בכה אמר ה' כחצות הלילה, והנביאים נתנבאו בכה אמר ה', מוסף עליהם משה שנתנבא בלשון זה הדבר. דבר אחר זה הדבר מעוט הוא, לומר שהחכם בלשון התרה ובעל בלשון הפרה, כלשון הכתוב כאן, ואם חלפו אין מתר ואין מופר:
(ג) אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה: גְבַר אֲרֵי יִדַר נְדַר קֳדָם יְיָ אוֹ יְקַיֵים קְיַם לְמֵיסַר אִסַר עַל נַפְשֵׁיהּ לָא יְבַטֵל פִּתְגָמֵיהּ כְּכָל דִי יִפּוֹק מִפּוּמֵיה יַעֲבֵּד:
רש"י נדר. האומר הרי עלי קנם שלא אוכל או שלא אעשה דבר פלוני, יכול אפלו נשבע שיאכל נבלות אני קורא עליו ככל היוצא מפיו יעשה, תלמוד לומר לאסר אסר את המתר ולא להתיר את האסור: לא יחל דברו. כמו לא יחלל דברו, לא יעשה דבריו חלין:
(ד) וְאִשָּׁה כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה וְאָסְרָה אִסָּר בְּבֵית אָבִיהָ בִּנְעֻרֶיהָ: וְאִתְּתָא אֲרֵי תִדַר נְדַר קֳדָם יְיָ וְתֵיסַר אִסָר בְּבֵית אֲבוּהָא בְּרַבְיוּתָהָא:
רש"י בבית אביה. ברשות אביה ואפלו אינה בביתו: בנעריה. ולא קטנה ולא בוגרת, שהקטנה אין נדרה נדר והבוגרת אינה ברשותו של אביה להפר נדריה. ואי זו היא קטנה, אמרו רבותינו בת אחת עשרה שנה ויום אחד נדריה נבדקין. אם ידעה לשם מי נדרה ולשם מי הקדישה נדרה נדר. בת שתים עשרה שנה ויום אחד אינה צריכה להבדק:
(ה) וְשָׁמַע אָבִיהָ אֶת נִדְרָהּ וֶאֱסָרָהּ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ וְהֶחֱרִישׁ לָהּ אָבִיהָ וְקָמוּ כָּל נְדָרֶיהָ וְכָל אִסָּר אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם: וְיִשְׁמַע אֲבוּהָא יָת נִדְרָהּ וְאֵסָרָהּ דִי אֲסָרַת עַל נַפְשָׁהּ וְיִשְׁתּוֹק לָהּ אֲבוּהָא וִיקוּמוּן כָּל נִדְרָהָא וְכָל אֱסָרֵי דִי אֲסָרַת עַל נַפְשָׁהּ יְקוּמוּן: (ו) וְאִם הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ כָּל נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ לֹא יָקוּם וַיהוָה יִסְלַח לָהּ כִּי הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ: וְאִם אַעְדֵי אָבוּהָא יָתַהּ בְּיוֹמָא דִשְׁמַע כָּל נִדְרָהָא וֶאֱסָרָהָא דִי אֲסָרַת עַל נַפְשָׁהּ לָא יְקוּמוּן וּמִן קֳדָם יְיָ יִשְׁתְּבֵק לָהּ אֲרֵי אַעְדִי אֲבוּהָא יָתַהּ:
רש"י ואם הניא אביה אתה. אם מנע אותה מן הנדר, כלומר שהפר לה. הנאה זו איני יודע מה היא, כשהוא אומר ואם ביום שמע אישה יניא אותה והפר, הוי אומר הנאה זו הפרה. ופשוטו לשון מניעה והסרה וכן (במדבר לב, ז) ולמה תניאון, וכן (תהלים קמא, ה) שמן ראש אל יני ראשי, וכן (במדבר יד, לד) וידעתם את תנואתי, את אשר סרתם מעלי: וה' יסלח לה. במה הכתוב מדבר באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה והיא לא ידעה ועוברת על נדרה ושותה יין ומטמאה למתים, זו היא שצריכה סליחה, ואף על פי שהוא מופר. ואם המופרים צריכים סליחה, קל וחמר לשאינן מופרים:
(ז) וְאִם הָיוֹ תִהְיֶה לְאִישׁ וּנְדָרֶיהָ עָלֶיהָ אוֹ מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ: וְאִם מֶהֱוָה תֶהֱוֵי לִגְבַר וְנִדְרָהָא עֲלָהּ אוֹ פֵּירוּשׁ סִפְוָתָהָא דִי אֲסָרַת עַל נַפְשָׁהּ:
רש"י ואם היו תהיה לאיש. זו ארוסה או אינו אלא נשואה, כשהוא אומר ואם בית אישה נדרה, הרי נשואה אמור וכאן בארוסה, ובא לחלק בה, שאביה ובעלה מפירין נדרה. הפר האב ולא הפר הבעל או הפר הבעל ולא הפר האב, הרי זה אינו מופר, ואין צריך לומר אם קים אחד מהם: ונדריה עליה. שנדרה בבית אביה ולא שמע בהן אביה ולא הופרו ולא הוקמו:
נביאים - יהושע - פרק יג
(טו) וַיִּתֵּן מֹשֶׁה לְמַטֵּה בְנֵי רְאוּבֵן לְמִשְׁפְּחֹתָם: וִיהַב משֶה לְשִׁבְטָא דִּבְנֵי רְאוּבֵן לְזַרְעֲיַתְהוֹן: (טז) וַיְהִי לָהֶם הַגְּבוּל מֵעֲרוֹעֵר אֲשֶׁר עַל שְׂפַת נַחַל אַרְנוֹן וְהָעִיר אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַנַּחַל וְכָל הַמִּישֹׁר עַל מֵידְבָא: וַהֲוָה לְהוֹן תְּחוּמָא מֵעֲרוֹעֵר דִי עַל כֵּיף נַחֲלָא דְּאַרְנוֹן וְקַרְתָּא דִי בְגוֹ נַחֲלָא וְכָל מֵישְׁרָא עַד מֵידְבָא: (יז) חֶשְׁבּוֹן וְכָל עָרֶיהָ אֲשֶׁר בַּמִּישֹׁר דִּיבוֹן וּבָמוֹת בַּעַל וּבֵית בַּעַל מְעוֹן: חֶשְׁבּוֹן וְכָל קִרְוָהָא דִי בְמֵישְׁרָא דִיבוֹן וּבָמוֹת בַּעַל וּבֵית בַּעַל מָעוֹן: (יח) וְיַהְצָה וּקְדֵמֹת וּמֵפָעַת: וְיָהְצָה וּקְדֵמוֹת וּמֵפָעַת: (יט) וְקִרְיָתַיִם וְשִׂבְמָה וְצֶרֶת הַשַּׁחַר בְּהַר הָעֵמֶק: וְקִרְיָתַיִם וְשִּׂבְמָה וְצֶרֶת הַשַּׁחַר בְּטוּרָא דְמֵישְׁרָא:
רש"י בהר העמק . בטורא דמישרא :
(כ) וּבֵית פְּעוֹר וְאַשְׁדּוֹת הַפִּסְגָּה וּבֵית הַיְשִׁמוֹת: וּבֵית פְּעוֹר וּמַשְׁפֵּךְ מֵרָמָתָא וּבֵית יְשִׁימוֹת:
כתובים - תהילים - פרק ה
ה (א) לַמְנַצֵּחַ אֶל הַנְּחִילוֹת מִזְמוֹר לְדָוִד: לְשַׁבָּחָא עַל חִנְגִין תּוּשְׁבַּחְתָּא לְדָוִד:
רש"י אל הנחילות . מנחם פתר בכולן נחילות ועלמות גיתות ידותון כלם שמות כלי זמר הם ונעימות המזמור היתה לפי שיר הראוי לאותו כלי ומדרש אגדה יש מפרשים נחילות לשון נחלה ואין זה משמעות התיבה וגם ענין המזמור אינו מדבר בנחלה ויתכן לפתור נחילות גייסות כמו נחיל של דבורים וכמו ( תהלים יח ) ונחלי בליעל ות"י סיעת חייבין תפלה בשביל גייסות אויבים הבאים על ישראל ואומר המשורר מזמור הזה בשביל כל ישראל :
(ב) אֲמָרַי הַאֲזִינָה יְהוָה בִּינָה הֲגִיגִי: מֵימְרִי אַצִית יְיָ אִתְבַּין רִנוּנִי:
רש"י אמרי האזינה ה' . כשיש בי כח לשאול צרכי לפניך וכשאין בי כח להתפלל לפניך והדאגה עצורה בלבי בינה הגיגי הבן הגיון לבי כך מפורש במדרש כל בינה שבמקרא הטעם תחת הנון חוץ מזה וחבירו ( באיוב לה ) ואם בינה שמעה זאת שאינו שם דבר אלא לשון הבן כמו ( משלי כג ) בין תבין את אשר לפניך לפיכך הטעם תחת הבי"ת :
(ג) הַקְשִׁיבָה לְקוֹל שַׁוְעִי מַלְכִּי וֵאלֹהָי כִּי אֵלֶיךָ אֶתְפַּלָּל: צֵית לְקָל בָּעוּתִי מַלְכִּי וֵאלָהִי אֲרוּם קֳדָמָךְ אֲצַלִי: (ד) יְהוָה בֹּקֶר תִּשְׁמַע קוֹלִי בֹּקֶר אֶעֱרָךְ לְךָ וַאֲצַפֶּה: יְיָ בְּצַפְרָא שְׁמַע קָלִי בְּצַפְרָא אֲסַדֵר קֲדָמָךְ וְאֶסְתְּכֵי:
רש"י בקר תשמע קולי . בבוקר אני קורא לך עליהם שהוא עת משפט ברשעי' כמו שנאמר לבקרים אצמית כל רשעי ארץ ( לקמן קא ) היה זרועם לבקרים ( ישעי' לג ) כי בבקר בבקר יעבור ( שם כח ) : בקר אערך לך . תפלתי על זאת , אערוך ל' מערכה הוא כך חברו מנחם : ואצפה . שתעשה בהם משפטים :
(ה) כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה לֹא יְגֻרְךָ רָע: מְטוּל דְלָא אֱלָהָא רָעֵי רִשְׁעָא אַנְתְּ לָא אִתּוֹתַב עִמָךְ בִּישָׁא:
רש"י כי לא אל חפץ רשע אתה . ונאה לך לאבד הרשעה מן העולם : לא יגורך רע . לא יגור אצלך :
(ו) לֹא יִתְיַצְּבוּ הוֹלְלִים לְנֶגֶד עֵינֶיךָ שָׂנֵאתָ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן: לָא יִתְעַתְּדוּן מְתַלְעֲבִין) ּּבֵל עַיְנָךְ סְנֵיתָא כָּל עוֹבְדֵי שְׁקָר:
רש"י הוללים . משתטים ובלשון משנה מעורבבין :
משנה שביעית פרק ט
א. הַפֵּיגָם, וְהַיַּרְבּוּזִין הַשּׁוֹטִים, וְהַחֲלַגְלוֹגוֹת, כֻּסְבָּר שֶׁבֶּהָרִים, וְהַכַּרְפַּס שֶׁבַּנְּהָרוֹת, וְהַגַּרְגֵּר שֶׁל אֲפַר, פְּטוּרִין מן. הַמַּעְשְׂרוֹת, וְנִלְקָחִים מִכָּל אָדָם בַּשְּׁבִיעִית, שֶׁאֵין כַּיּוֹצֵא בָהֶם נִשְׁמָר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, סְפִיחֵי חַרְדָּל, מֻתָּרִין, שֶׁלֹּא נֶחְשְׁדוּ עֲלֵיהֶן עוֹבְרֵי עֲבֵרָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל הַסְפִיחִים, מֻתָּרִים, חוּץ מִסְפִיחֵי כְרוּב, שֶׁאֵין כַּיּוֹצֵא בָהֶם בְּיַרְקוֹת שָׂדֶה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כָּל הַסְפִיחִים אֲסוּרִים:
ברטנורה (א) הפיגם. עשב שקורין רוט"א בלע"ז: והירבוזין. אספרג"י בלע"ז, והשוטים הם אספרג"י של שדות, אותן שאינן של גנות: והחלגלוגית. בערבי רגל"א, ובלעז וירדולאג"ש, וכוסבר קוליאנד"ר בלעז. ודוקא של הרים, אבל של גינה חשוב הוא: וכן כרפס. של נהרות דוקא, אבל לא של גינה: כרפס. אפוי"ו בלע"ז: גרגיר. אוריג"א בלעז. שבאפר. הגדל באחו, אבל של גינה חשוב הוא: פטורים מן המעשר. בכל השנים, כדמפרש טעמא שאין כיוצא בהם נשמר, שאין נחשבין בעיני בעליהן ומפקירין אותן, והפקר פטור מן המעשר כדכתיב (דברים יד) ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך, בדבר שאין לו חלק ונחלה עמך יטול מעשרותיו, יצא הפקר לקט שכחה ופאה שיש לו חלק עמך: ונלקחים מכל אדם בשביעית. לפי שאין דרך לשמרן דכל דבר שדרך לשמרו אסור לקנות אותו מעם הארץ בשביעית שהוא חשוד לשמור הפירות ושלא להפקירן, והלוקח מן המשומר אפילו כחצי איסר אסור, וכל הנך דמתניתין, שחזקתן שאין משמרין אותן מותר ליקח מהן מעם הארץ כדי מזון שלש סעודות בלבד ולא יותר, שאין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ, אף על פי שהפירות הן מן ההפקר, יותר ממזון שלש סעודות, מפני שהוא חשוד לאצור הדמים ואינו נוהג בהם קדושת שביעית: שלא נחשדו עליהם עוברי עבירה. להביאם מן המשומר. ואין הלכה כר' יהודה: כל הספיחין מותרין. לקחת מכל אדם דמחזקינן להו שאינם מן השמור: חוץ מספיחי כרוב. שחזקתן מן השמור לפי שאין כיוצא בהם בירקות שדה, שאין גדילים כמותן במדבר, ואין הלכה כרבי שמעון:
ב. שָׁלֹש אֲרָצוֹת לַבִּעוּר, יְהוּדָה, וְעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, וְהַגָּלִיל. וְשָׁלשׁ שָׁלשׁ אֲרָצוֹת לְכָל אַחַת וְאַחַת. גָּלִיל הָעֶלְיוֹן, וְגָלִיל הַתַּחְתּוֹן, וְהָעֵמֶק. מִכְּפַר חֲנַנְיָה וּלְמַעְלָן, כָּל שֶׁאֵינוֹ מְגַדֵּל שִׁקְמִין, גָּלִיל הָעֶלְיוֹן, וּמִכְּפַר חֲנַנְיָה וּלְמַטָּן, כָּל שֶׁהוּא מְגַדֵּל שִׁקְמִין גָלִיל הַתַּחְתּוֹן. וּתְחוּם טְבֶרְיָא, הָעֵמֶק. וּבִיהוּדָה, הָהָר וְהַשְּׁפֵלָה וְהָעֵמֶק. וּשְׁפֵלַת לוּד כִּשְׁפֵלַת הַדָּרוֹם, וְהָהָר שֶׁלָּהּ כְּהַר הַמֶּלֶךְ. מִבֵּית חוֹרוֹן וְעַד הַיָּם מְדִינָה אֶחָת:
ברטנורה (ב) שלש ארצות. בארץ ישראל חלוקות זו מזו לענין ביעור, וביעור האמור בכל מקום בשביעית הוא שכל זמן שאין נמצא בשדה מאותו המין שאסף אליו בבית, חייב לבער אותו המין מן הבית מיד, כגון אם לקח תאנים ועשה מהן גרוגרות, אינו יכול לאכול מאותם גרוגרות אפילו בשנה השביעית, אלא כל זמן שנמצאים תאנים מחוברות לאילן, וכשכלו התאנים מן האילנות חייב לבער הגרוגרות שבביתו, או לאכלן כולן מיד, או להפקירן, עד שלא ישאר מהם בביתו, דכתיב (ויקרא כה) ולבהמתך ולחיה, כל זמן שחיה אוכלת בשדה, האכל לבהמתך מן הבית. כלה לחיה מן השדה, כלה לבהמתך מן הבית. והשתא קאמר שארץ ישראל כולה נחלקת לשלשה חלקים לענין ביעור וכל חלק וחלק ממנה נחלק לשלשה חלקים: כל שאינו מגדל שקמים גליל העליון. שהשקמים אין גדילים אלא בשפלה, וסימן לדבר כשקמים אשר בשפלה (מלכים א ו). ותחום טבריא. הוא העמק, אלו השלשה הם מהגליל: ההר והשפלה והעמק. הם שלשה חלקים של ארץ יהודה: שפלת לוד, והר [שלה לוד, ומבית חורון עד הים, הם שלש חלוקות של עבר הירדן, ושפלת לוד כשפלת הדרום דכל זמן שאוכל בשפלת [הדרום] אוכל בשפלת [לוד], וההר של שפלת לוד אוכלים בו כל זמן שאוכלים בהר המלך: מבית חורון ועד הים מדינה אחת. וכל זמן שלא כלה לחיה מאחת מן המקומות שביניהם יכולים כל אנשי הגבול ההוא לאכול על ידי המקום האחד שלא כלה בו לחיה מן השדה:
ג. וְלָמָּה אָמְרוּ שָׁלשׁ אֲרָצוֹת. שֶׁיִּהְיוּ אוֹכְלִין בְּכָל אַחַת וְאַחַת, עַד שֶׁיִּכְלֶה הָאַחֲרוֹן שֶׁבָּהּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לֹא אָמְרוּ שָׁלשׁ אֲרָצוֹת אֶלָּא בִיהוּדָה. וּשְׁאָר כָּל הָאֲרָצוֹת, כְּהַר הַמֶּלֶךְ. וְכָל הָאֲרָצוֹת, כְּאַחַת לַזֵּיתִים וְלַתְּמָרִים:
ברטנורה (ג) ולמה אמרו שלש ארצות. הואיל ושלש ארצות בכל אחת הרי כאן תשע ארצות למאי הלכתא אמרו שלש ארצות לביעור ותו לא: שיהיו אוכלים. ביהודה עד שיכלה האחרון שבשלש ארצותיה, וכן בגליל וכן בעבר הירדן, אבל אין אוכלים ביהודה על ידי אותן שבגליל ולא בגליל על ידי אותן שביהודה דגמירי שאין חיה שביהודה מתרחקת לצאת מיהודה לגליל ומגליל ליהודה, אבל יוצאה היא מגליל לגליל ומיהודה ליהודה: ושאר כל הארצות כהר המלך. שאר כל הארצות שבארץ ישראל אוכלים על ידי הפירות הנמצאים בהר המלך והוא היה רב הפירות ואחרון מכל שאר ארצות שבארץ ישראל: וכל הארצות כאחת לזיתים ולתמרים. כל הארצות שבארץ ישראל אוכלים זיתים ותמרים על ידי ארץ אחת שלא כלו בה הזיתים והתמרים לחיה מן השדה, בין שתהיה הארץ ההיא ביהודה או בעבר הירדן או בגליל. ואין הלכה כרבי שמעון:
ד. אוֹכְלִין עַל הַמֻּפְקָר, אֲבָל לֹא עַל הַשָּׁמוּר. רַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר אַף עַל הַשָּׁמוּר. אוֹכְלִין עַל הַטְּפִיחִין וְעַל הַדּוּפְרָא, אֲבָל לֹא עַל הַסִתְוָנִיּוֹת. רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר כָּל זְמַן שֶׁבִּכְּרוּ עַד שֶׁלֹּא יִכְלֶה הַקַּיִץ:
ברטנורה (ד) אוכלים על המופקר. אוכלים ממה שבבית על ידי שמצוי מאותו המין במקום המופקר, אבל אם פסק וכלה אותו המין ממקום המופקר, אף על פי שנמצא ממנו במקום השמור בבתים או בגנות חייב לבער, כדאמרן, כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית: רבי יוסי מתיר אף על השמור. ואין הלכה כר' יוסי: אוכלים על הטפיחים. על מה שמשימים העופות בטפיחים שהן כלי חרס הבנויים בכותל אשר שם צפרים יקננו, ואוכלים ממה שבבית כל זמן שמצוי מאותו המין בטפיחים: ועל הדופרא. אילן שעושה פירות שתי פעמים בשנה אוכלים בראשון עד שיכלה האחרון שבמינם: אבל לא על הסתווניות. אין אוכלין בענבים על ידי הענבים הגדילים בימות הסתיו: רבי יהודה מתיר. לאכול בענבים על ידי הסתווניות כל זמן שבכרו קודם שיכלה הקיץ. ואין הלכה כר' יהודה:
ה. הַכּוֹבֵשׁ שְׁלשָׁה כְבָשִׁים בְּחָבִית אַחַת, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אוֹכְלִין עַל הָרִאשׁוֹן. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, אַף עַל הָאַחֲרוֹן. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, כָּל שֶׁכָּלָה מִינוֹ מִן הַשָּׂדֶה, יְבַעֵר מִינוֹ מִן הֶחָבִית, וַהַלָכָה כִדְבָרָיו. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל יָרָק, אֶחָד לַבִּעוּר. אוֹכְלִין בָּרְגִילָה עַד שֶׁיִּכְלוּ סִגָּרִיּוֹת מִבִּקְעַת בֵּית נְטוֹפָה:
ברטנורה (ה) הכובש שלשה כבשים. שלשה מיני ירק: בחבית אחת. של חומץ או של ציר כדי שיתקיימו שלשת מיני הירק יחד: ר' אליעזר אומר אוכלים על הראשון. וכיון דכלה מין אחד מהן מן השדה נאסרו כולם ואפילו אותן שלא כלו, שאותו מין שכלה נתן טעם באותן שלא כלו ואסרן. דתנן לעיל בפרק ז' שביעית אוסרת במינה במשהו, ושלא במינה בנותן טעם: ר' יהושע אומר אף על האחרון. על סמך מין הכלה אחרון יאכל משלשתן, אף על פי שכבר כלו השנים לחיה שבשדה. וטעמא דר' יהושע הואיל ואלו שכלו בלועים מטעם אותו שלא כלה דאמר קרא (ויקרא כה) מן השדה תאכלו את תבואתה, כל זמן שאתה אוכל מן השדה אתה אוכל מן הבית, והאי קרא יתירא הוא דהא דרשינן לה מן ולבהמתך ולחיה אשר בארצך, כל זמן שחיה אוכלת בשדה האכל לבהמתך מן הבית וכו', אלא קרא לכבושים הוא דאתא והכי קאמר מן השדה תאכלו את תבואתה, אם יש בשדה מקצת מן הדבר הנכבש בבית שהטעם הבלוע בדבר הנכבש יש במינו עדיין בשדה, שעדיין לא כלה, אף על פי שעיקר הפרי כלה, אף על פי כן תאכלו את תבואתה ואינו זקוק לבער: כל ירק אחד הוא. לא נתנו חכמים שיעור לכל ירק וירק בפני עצמו אלא אף על פי ששלשתן כלו מן השדה הואיל ואיכא שאר ירקות שלא כלו אוכל על ידו שאר ירקות, ולא יבערם מן החבית עד שיכלו כל הירקות כולן מן השדה. והלכה כרבן גמליאל, דכל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן החבית ואוכל את השאר:
ו. הַמְלַקֵּט עֲשָׂבִים לַחִים, עַד שֶׁיִּיבַשׁ הַמָּתוֹק. וִהַמְגַבֵּב בַּיָּבֵשׁ, עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה. עֲלֵי קָנִים וַעֲלֵי גְפָנִים, עַד שֶׁיִּשְּׁרוּ מֵאֲבִיהֶן. וְהַמְגַבֵּב בַּיָבֵשׁ, עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, בְּכֻלָּן עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה:
ברטנורה (ו) המלקט עשבים לחים. אוכלן בלא ביעור עד שייבש לחלוחית הארץ הממתק את הפירות, משם ואילך חייב לבערן: המגבב ביבש. המלקט בעשבים יבשים אוכלן בלא ביעור: עד שתרד רביעה שניה. שהיא בשנה בינונית בעשרים ושלשה במרחשון, משם ואילך חייב לבער: מגבב. תרגום לקושש קש, לגבבא: רביעה. על שם שהמטר רובע את הארץ ומולידה כזכר זה שרובע את הנקבה. פירוש אחר, שמרביץ העפר ומשכיבו. תרגום רובץ, רביע: ועלי גפנים. לחים, אוכלים בהן כל זמן שנמצאים באביהן, כלומר, במחובר לאילן: שישרו. שיפלו: והמגבב ביבש. בעלי קנים וגפנים יבשים, אוכל עד שתרד רביעה שניה ואחר כך יבער: בכולן. בין עשבים בין קנים וגפנים בין לחים בין יבשים. ואין הלכה כר' עקיבא:
ז. כַּיּוֹצֵא בוֹ, הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ עַד הַגְּשָׁמִים, עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה. הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ עַד הַגְּשָׁמִים, עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה. עַד אֵימָתַי עֲנִיִּים נִכְנָסִים לַפַרְדֵּסוֹת, עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה. מֵאֵימָתַי נֶהֱנִין וְשׂוֹרְפִין בַּתֶּבֶן וּבַקַּשׁ שֶׁל שְׁבִיעִית, מִשֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה:
ברטנורה (ז) עניים נכנסים לפרדסאות. בשאר שני שבוע, ליטול לקט שכחה ופאה. וכן נכנסים לגנות במוצאי שביעית: עד שתרד רביעה שניה. מפני מותרות פירות שביעית שנשארו בה: בתבן ובקש של שביעית. דסתם תבן וקש חזי למאכל בהמה, ויש בו קדושת שביעית, ואסור לשרפו וליהנות בו הנאה של [אבוד], משום דדרשינן לאכלה ולא להפסד, אבל כשנתבטל מה שבשדה ממאכל חיה, פקעה קדושת שביעית ממה שבבית:
ח. מִי שֶׁהָיוּ לוֹ פֵּרוֹת שְׁבִיעִית וְהִגִּיעַ שְׁעַת הַבִּעוּר, מְחַלֵּק מְזוֹן שָׁלשׁ סְעוּדוֹת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. וַעֲנִיִּים אוֹכְלִין אַחַר הַבִּעוּר, אֲבָל לֹא עֲשִׁירִים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֶחָד עֲנִיִּים וְאֶחָד עֲשִׁירִים אוֹכְלִין אַחַר הַבִּעוּר:
ברטנורה (ח) והגיע שעת הביעור. זמן ביעור הפירות לפי מקומם כדתנן לעיל שלש ארצות לביעור, ובברייתא שנינו אוכלין בענבים עד הפסח, בזיתים עד העצרת, בגרוגרות עד החנוכה, בתמרים עד הפורים, וכולן של שנה השמינית, וזמנים הללו בסתם שאין ידוע אם כלה לחיה מן השדה אם לאו. אבל בידוע הכל לפי מה שכלו: מחלק מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד. מאנשי ביתו ואחר כך מחלק לשכיניו ולקרוביו ומיודעיו, ומוציא ומניח על פתח ביתו ואומר אחינו בית ישראל מי שצריך לטול יטול: ועניים אוכלים אחר הביעור אבל לא עשירים. דכתיב (שמות כג) ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה, אביוני עמך ולא עמך: אחד עניים ואחד עשירים. קרי ביה ואכלו אביוני וגם עמך. והלכה כר' יוסי:
ט. מִי שֶׁהָיוּ לוֹ פֵּרוֹת שְׁבִיעִית שֶׁנָּפְלוּ לוֹ בִּירֻשָּׁה אוֹ שֶׁנִּתְּנוּ לוֹ בְּמַתָּנָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יִנָּתְנוּ לְאוֹכְלֵיהֶן. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין הַחוֹטֵא נִשְׂכָּר, אֶלָּא יִמָּכְרוּ לְאוֹכְלֵיהֶן, וּדְמֵיהֶם יִתְחַלְּקוּ לְכָל אָדָם. הָאוֹכֵל מֵעִסַת שְׁבִיעִית עַד שֶׁלֹּא הוּרְמָה חַלָּתָהּ, חַיָּב מִיתָה:
ברטנורה (ט) ר' אליעזר אומר יתנו לאוכליהן. אף על פי שפירות הללו בהיתר נלקטו לאכלן בקדושת שביעית, מכל מקום סבר ר' אליעזר דאסור לזה שנתנו לו פירות הללו לאכלן לבדו אלא ינתנו לו שיאכלם הוא עם אחרים, דר' אליעזר לטעמיה דסבר כבית שמאי דאמרי (לעיל מ"ב פ"ד), אסור לאכול פירות שביעית בטובה, כלומר להחזיק טובה למי שנותן לו פירות שביעית דרחמנא אפקרינהו, הלכך זה שנתנו לו פירות שביעית במתנה או נפל לו בירושה אסור שיאכלם לבדו, שלא יחזיק טובה למי שהורישם לו או שנתנם לו במתנה, אלא יאכל אותם עם אחרים כדי שלא יהא אוכל פירות שביעית בטובה: וחכמים אומרים אין החוטא נשכר. חכמים לדבריו דרבי אליעזר קאמרי ליה, לדידן מותר לאכול פירות שביעית בין בטובה בין שלא בטובה, אלא לדידך דאמרת אסור לאכול פירות שביעית בטובה, היכי קאמרת ינתנו לאוכליהן ושרית למי שנתנו לו פירות שביעית במתנה לאכלן עם אחרים, והלא מצינו חוטא נשכר שאוכל אותן עם כל בני אדם, והדין נותן לפי דבריך שימכרו לאוכליהן שיפרע אותם מה שהן שוין כדי שלא יהא חוטא נשכר והדמים יתחלקו לכל אדם. ואין הלכה כרבי אליעזר: האוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה חייב מיתה. דלא תימא אין חלה בשביעית, משום דכתיב לאכלה ולא לשרפה, וחלה אם נטמאת טעונה שריפה, קא משמע לן, דראשית עריסותיכם אמרה תורה, מאיזו עיסה שתהיה, חלה תרימו:
גמרא ברכות דף מ"ו ע"א
רַבִּי זֵירָא חָלַשׁ עָל גַּבֵּיהּ רִבִּי אַבְהוּ קָבִּיל עָלֵיהּ אִי מִתְפַּח קְטִינָא חָרִיךְ שַׁקֵּי עֲבִידְנָא יוֹמָא טָבָא לְרַבָּנָן אִתְפַּח. עָבַד סְעוּדָתָא לְכֻלְּהוּ רַבָּנָן. כִּי מָטָא לְמֵשְׁרֵי אָמַר לֵיהּ לְרִבִּי זֵירָא לִישְׁרֵי לָן מָר. אָמַר לֵיהּ לָא סָבַר לָהּ מָר לְהָא דְרִבִּי יוֹחָנָן. דְאָמַר בַּעַל הַבַּיִת בּוֹצֵעַ שָׁרָא לְהוּ כִּי מָטָא לִבְרוּכֵי אָמַר לֵיהּ נְבָרִיךְ לָן מָר אָמַר לֵיהּ לָא סָבַר לָהּ מָר לְהָא דְרַב הוּנָא דְמִן בָּבֶל דְּאָמַר בּוֹצֵעַ מְבָרֵךְ. וְאִיהוּ כְמָאן סְבִירָא לֵיהּ כִּי הָא דְאָמַר רִבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי בַּעַל הַבַּיִת בּוֹצֵעַ וְאוֹרֵח מְבָרֵךְ. בַּעַל הַבַּיִת בּוֹצֵעַ כְּדֵי שֶׁיִּבְצַע בְעַיִן יָפָה. וְאוֹרֵחַ מְבָרֵךְ כְּדֵי שֶׁיְּבָרֵךְ לְבַעַל הַבַּיִת. מָאי מְבָרֵךְ יְהִי רָצוֹן שֶׁלֹּא יֵבוֹשׁ בַּעַל הַבַּיִת בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא יִכָּלֵם לָעוֹלָם הַבָּא. וְרִבִּי מוֹסִיף בָּהּ דְבָרִים וְיִצְלַח מְאֹד בְּכָל נְכָסָיו. וְיִהְיוּ נְכָסָיו וְנִכְסֵינוּ מוּצְלָחִים וּקְרוֹבִים לָעִיר. וְאַל יִשְׁלוֹט שָׂטָן לֹא בְמַעֲשֵׂי יָדָיו וְלֹא בְמַעֲשֵׂי יָדֵינוּ וְאַל יִזְדַּקֵק לֹא לְפָנָיו וְלֹא לְפָנֵינוּ שׁוּם דְּבַר הִרְהוּר חֵטְא וַעֲבֵירָה וְעָוֹן מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם:
רש"י קטינא וכו'. כך היו קורין לרבי זירא וטעמא מפרש בבבא מציעא בהשוכר את הפועלים: כי מטא למשרי. לשנא דשירותא כלומר לפרוס ברכת המוציא ולאכול: רב הונא דמן בבל. היינו רב הונא סתמא ולפי שעכשיו היה רבי זירא בא"י במקום רבי אבהו והיה עולה מבבל קאמר הכי: קרובים לעיר. שיכול לראותן בעה"ב תמיד ולדעת מה הן צריכים: נכסיו. קרקעותיו:
זוהר תרומה דף קנ"ב ע"ב
רִבִּי יִצְחָק פָּתַח וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ וְגוֹמֵר כַּמָּה זַכָּאִין אִינוּן יִשְׂרָאֵל דְּקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא אִתְרְעֵי בְהוּ וְקָרִיב לוֹן לְגַבֵּיהּ מִכָּל עַמִּין וּבְגִינֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל יָהִיב מְזוֹנָא וְשַׂבְעָא לְכָל עַלְמָא וְאִלְּמָלֵא יִשְׂרָאֵל לָא יָהִיב קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא מְזוֹנָא לְעַלְמָא וְהַשְׁתָּא דְיִשְׂרָאֵל אִינוּן בְּגָלוּתָא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה דְנַטְּלֵי מְזוֹנָא עַל חַד תְּרֵין. בְּזִמְנָא דַהֲווֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא הֲוָה נָחִית לוֹן מְזוֹנָא מֵאַתַר עִילָאָה וְאִינוּן יַהְבֵי חוּלָק תַּמְצִית לְעַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה וְעַמִּין כֻלְּהוּ לָא אִתְזְנוּ אֶלָּא מִתַּמְצִית וְהַשְׁתָּא דְיִשְׂרָאֵל אִינוּן בְּגָלוּתָא אִתְהַפִּךְ כְּגַוְונָא אַחֲרָא. מְתַל לְמַלְכָּא דְאַתְקִין סְעוּדָתָא לִבְנֵי בֵיתֵיהּ כָּל זִמְנָא דְעַבְדֵי רְעוּתֵיהּ אַכְלֵי סְעוּדָתָא עִם מַלְכָּא וְיַהֲבֵי לְכַלְבֵּי חוּלַק גַּרְמִין לְמִגְרַר בְּשַׁעְתָּא דִבְנֵי בֵיתֵיהּ לָא עַבְדֵי רְעוּתָא דְמַלְכָּא מַלְכָא יָהִיב כָּל סְעוּדָתָא לְכַלְבֵּי וְסָלִיק לוֹן גַּרְמֵי. כְּגַוְונָא דָא כָּל זִמְנָא דְיִשְׂרָאֵל עַבְדֵי רְעוּתָא דְמָארֵיהוֹן הָא עַל פְּתוּרָא דְמַלְכָּא אִינוּן אַכְלֵי וְכָל סְעוּדָתָא אִתְתְּקַן לְהוֹן. וְאִינוּן מֵהַהוּא חֶדוָה דִילְהוֹן יַהֲבֵי גַרְמֵי דְאִיהוּ תַּמְצִית לְעוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה וְכָל זִמְנָא דְיִשְׂרָאֵל לָא עַבְדֵי רְעוּתָא דְמָארֵיהוֹן אַזְלֵי בְגָלוּתָא וְהָא סְעוּדָתָא לְכַלְבֵּי וְאִסְתַּלֵּק לוֹן תַּמְצִית (יחזקאל ד') כָּכָה יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת לַחְמָם טָמֵא בַּגוֹיִם דְּהָא תַּמְצִית דְּגִעוֹלֵיהוֹן אַכְלֵי וַוי לִבְּרָא דְמַלְכָּא דְיָתִיב וּמְצַפֶּה לִפְתוֹרָא דְעַבְדָא וּמַה דְאִשְׁתָּאַר מִגּוֹ פְתוֹרָא אִיהוּ אָכִיל. דָּוִד מַלְכָּא אָמַר (תהלים כ"ג) תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה. תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן דָּא סְעוּדָתָא דְמַלְכָּא נֶגֶד צֹרְרָי אִינוּן כַּלְבֵּי דְיַתְבֵי קָמֵי פְתוֹרָא מְצַפְּאן לְחוּלַק גַּרְמִין וְאִיהוּ יָתִיב עִם מַלְכָּא בְעִגּוּנָא דִסְעוּדָתָא בִפְתוֹרָא. דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי דָא רֵישָׁא דִסְעוּדָתָא דְכָל מִשְׁחָא וְשַׁמְנוּנָא וְתִקּוּן סְעוּדָתָא אִתְיַיהִיב בְקַדְמִיתָא לִרְחִימָא דְמַלְכָּא וּמַה דְאִשְׁתָּאַר לְבָתָר אִתְיַיהִיב לְכַלְבֵּי וּלְאִינוּן פַּלְחֵי פְתוּרָא. כּוֹסִי רְוָיָה מַלְיָא כַּסָא קָמֵי רְחִימָא דְמַלְכָא תָּדִיר דְּלָא יִצְטַרִיךְ לְמִשְׁאַל. וְעַל רָזָא דָא הֲווּ יִשְׂרָאֵל תָּדִיר עִם שְׁאָר עַמִּין:
תרגום הזוהר רַבִּי יִצְחָק פָּתַח, וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךְ וְגוֹ'. כַּמָּה מְאוּשָׁרִים הֵם יִשְׂרָאֵל, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רָצָה בָּהֶם, וְקֵרַב אוֹתָם אֵלָיו מִכָּל הָעַמִּים. וּבִזְכוּת יִשְׂרָאֵל הוּא נוֹתֵן מָזוֹן וְשֹׂבַע לְכָל הָעוֹלָם, וְאִם לֹא יִשְׂרָאֵל, לֹא הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן מְזוֹנוֹת לָעוֹלָם. וְעַתָּה שֶׁיִשְׂרָאֵל הֵם בַּגָּלוּת, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁכָּל הָעוֹלָם מְקַבְּלִים מְזוֹנוֹת וְשֹׂבַע כִּפְלַיִם, כְּדֵי שֶׁהַתַּמְצִית מֵהֶם יַסְפִּיק לְיִשְׂרָאֵל. בַּזְּמָן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, הָיָה יוֹרֵד לָהֶם מָזוֹן מִמָּקוֹם עֶלְיוֹן, וְהֵם נָתְנוּ חֵלֶק תַּמְצִית לָעַמִּים עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, וְהָעַמִּים כֻּלָּם לֹא נִזּוֹנוּ אֶלָּא מֵהַתַּמְצִית. וְעַתָּה שֶׁיִּשְׂרָאֵל בַּגָּלוּת, נֶהֱפַּךְ הַדָּבָר בְּאֹפֶן אַחֵר, שֶׁהַמָּזוֹן מַגִּיעַ לְאוּמוֹת הָעוֹלָם וְהֵם מְקַבְּלִים מֵהֶם תַּמְצִית. מָשָׁל לַמֶּלֶךְ שֶׁהֵכִין סְעוּדָה לִבְנֵי בֵּיתוֹ. כָּל זְמָן שֶׁהֵם עוֹשִׂים רְצוֹנוֹ, אוֹכְלִים בַּסְּעוּדָה עִם הַמֶּלֶךְ, וְנוֹתְנִים לַכְּלָבִים חֵלֶק שֶׁל עֲצָמוֹת לִגְרוֹר. בְּשָׁעָה שֶׁבְּנֵי בֵּיתוֹ אֵינָם עוֹשִׂים רְצוֹנוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ נוֹתֵן כָּל הַסְּעוּדָה לַכְּלָבִים, וְנוֹתֵן לָהֶם הָעֲצָמוֹת. כְּעֵין זֶה, כָּל זְמָן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂים רְצוֹנוֹ שֶׁל אֲדוֹנָם, הִנֵּה עַל שֻׁלְחָן הַמֶּלֶךְ הֵם אוֹכְלִים וְכָל הַסְּעוּדָה הוּכְנָה בִּשְׁבִילָם, וְהֵם, מֵהַשִּׂמְחָה הַהִיא שֶׁלָּהֶם, נוֹתְנִים הָעֲצָמוֹת שֶׁהוּא תַּמְצִית, לָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים. וְכָל זְמָן שֶׁיִּשְׂרָאֵל אֵינָם עוֹשִׂים רְצוֹנוֹ שֶׁל אֲדוֹנָם, הוֹלְכִים לַגָּלוּת, וְהַסְּעוּדָה נִתֶּנֶת לַכְּלָבִים, וְלָהֶם נִתֶּנֶת הַתַּמְצִית. שֶׁכָּתוּב, כָּכָה יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת לַחְמָם טָמֵא בַּגּוֹיִם, כִּי אוֹכְלִים הַתַּמְצִית מֵהַגִּעוּל שֶׁלָּהֶם, דְּהַיְנוּ מִמָּזוֹנָם הַמָאוּס. אוֹי לְבֶן מֶלֶךְ שֶׁיּוֹשֵׁב וּמְצַפֶּה לְשֻׁלְחָנוֹ שֶׁל הָעֶבֶד, שֶׁמַּה שֶּׁנִשְׁאָר מִשֻּׁלְחָנוֹ הוּא אוֹכֵל. דָּוִד הַמֶּלֶךְ אָמַר, תַּעֲרוֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צוֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה. תַּעֲרוֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן, הַיְנוּ סְעוּדַת הַמֶּלֶךְ. נֶגֶד צוֹרְרָי, הֵם הַכְּלָבִים הַיּוֹשְׁבִים תַּחַת הַשֻּׁלְחָן וּמְצַפִּים לְחֵלֶק הָעֲצָמוֹת, וְהוּא יוֹשֵׁב עִם הַמֶלֶךְ עַל שֻׁלְחָנוֹ בְּעוֹנֶג הַסְּעוּדָה. דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי: זֶהוּ רֹאשׁ הַסְּעוּדָה, שֶׁכָּל הַשֶּׁמֶן וְהַשַּׁמְנוּנִית, וְתִקּוּן הַסְּעוּדָה, נִתָּן בָּרֹאשׁ לְאוֹהֲבוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ. מַה שֶּׁנִּשְׁאָר נִתָּן אַחַר כָּךְ לַכְּלָבִים, וְלָאֵלּוּ הַמְּשַׁמְּשִׁים אֶת הַשֻּׁלְחָן. כּוֹסִי רְוָיָה, הַיְנוּ, שֶׁהַכּוֹס תָּמִיד מָלֵא לִפְנֵי אוֹהֲבוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְבַקֵּשׁ. וְעַל הַסּוֹד הַזֶּה הָיוּ יִשְׂרָאֵל תָּמִיד בְּיַחַס עִם שְׁאָר הָעַמִּים.
הלכה פסוקה
הרמב"ם הלכות תפלה פרק י"א
א. בְּנֵי הַכְּפָר שֶׁרָצוּ לִמְכּוֹר בֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁלָּהֶן אוֹ לִבְנוֹת בְּדָמֶיהָ בֵית הַכְּנֶסֶת אַחֵר אוֹ לִקְנוֹת בְּדָמֶיהָ תֵּיבָה אוֹ סֵפֶר תּוֹרָה צְרִיכִין לְהַתְנוֹת עַל הַלּוֹקֵחַ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת אוֹתוֹ לֹא מֶרְחָץ וְלֹא בוּרְסָקִי וְהוּא הַמָּקוֹם שֶׁמְּעַבְּדִין בּוֹ אֶת הָעוֹרוֹת וְלֹא בֵית הַטְּבִילָה וְלֹא בֵית הַמַּיִם וְאִם הִתְנוּ שִׁבְעָה טּוּבֵי הָעִיר בְמַעֲמַד אַנְשֵׁי הָעִיר בִּשְׁעַת מְכִירָה שֶׁיְּהֵא הַלּוֹקֵחַ מוּתָּר לַעֲשׂוֹת בּוֹ כָּל אֵלּוּ מוּתָּר: ב. וְכֵן אִם הִתְנוּ שִׁבְעָה טּוּבֵי הָעִיר בְמַעֲמַד אַנְשֵׁי הָעִיר עַל מוֹתָר הַדָּמִים שֶׁיִּהְיוּ חוּלִין הֲרֵי הֵם חוּלִין וּכְשֶׁלּוֹקְחִין הַדָּמִים וּבוֹנִין מֵהֶן בֵית הַכְּנֶסֶת אַחֵר אוֹ שֶׁיִקְנוּ מֵהֶם תֵּיבָה אוֹ מִטְפְּחוֹת וְתִיק אוֹ חוּמָשִׁין אוֹ סֵפֶר תּוֹרָה הַשְּׁאָר יְהֵא חוּלִין כְּמוֹ שֶׁהִתְנוּ וְיַעֲשׂוּ בָּהֶן מַה שֶׁיִּרְצוּ. וְכֵן אִם קִבְּלוּ עֲלֵיהֶן כָּל אַנְשֵׁי הָעִיר אוֹ רוּבָּם אָדָם אֶחָד כָּל מַה שֶׁעָשָׂה עָשׂוּי וְהוּא מוֹכֵר וְנוֹתֵן לְבַדּוֹ כְּפִי מַה שֶׁיִּרְאֶה וְיַתְנֶה כְּפִי מַה שֶׁיִּרְאֶה:
מוסר
מספר חסידים סי' קל"ט ק"מ קמ"א
אִם שָׁמַעְתָּ אִישׁ אֶחָד מְלַמֵּד טָעוּת לְתַלְמִידוֹ לֹא תֹאמַר טָעוּת אַתָּה אוֹמֵר אֶלָּא תּוֹדִיעֵהוּ לְאֶחָד מִקְּרוֹבָיו אוֹ לְאוֹהֲבוֹ וְאַל תִּשְׁפּוֹךְ דָמוֹ. לֹא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵירוֹ בִּקֵּשׁ אִישׁ פְּלוֹנִי בִּתִּי לִבְנוֹ מִפְּנֵי שֶׁמִּתְבַּיֵּישׁ הָאַחֵר וְזֶה מִתְגָּאֶה וְנֶהֱנֶה לִבּוֹ: מִי שֶׁעוֹצֵר רוּחוֹ וּמַשְׁפִּיל עֵינָיו וְרוּחוֹ מֵהַבִּיט אֶל נָשִׁים וְאֵינוֹ דּוֹבֵר דְּבָרִים בְּטֵלִים וְסוֹבֵל כַּעְסוֹ וְאֵינוֹ מִתְגָּאֶה וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים. לֶעָתִיד לָבֹא יִהְיֶה לִפְנִים מִמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֶת עֲלֵיהֶם נֶאֱמַר (במדבר כ"ג) כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵל: מִי שֶּׁאָבַד קוּנְטְרִיס אוֹ חוּמָשׁ אוֹ כְתוּבִים אוֹ נְבִיאִים וְהִתְחִיל לִכְתּוֹב אַחֵר. וּכְשֶׁנִּכְתַּב חֶצְיוֹ נִמְצָא הָרִאשׁוֹן. אָסוּר לִכְתּוֹב בַּחֶלֶק הַנִּשְׁאָר דְּבָרִים אַחֵרִים גַּם מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים לְפִי שֶׁאָז יִהְיֶה עִיקָר הֶחָדָשׁ וְהַחוּמָשׁ טָפֵל. וְכֵן אַל יָשִׂים סִפְרֵי תַלְמוּד עַל סִפְרֵי מִקְרָא וְכֵן אַל יְכַסֶּה אֶת סִפְרוֹ בִּקְלָפִים הַכְּתוּבִים בָּהֶם לָשׁוֹן לַעַז אוֹ יְוָנִי. וּמַעֲשֶׂה בְאֶחָד שֶׁכִּיסָה חוּמָשׁ שֶׁלּוֹ בְעוֹר וְהָיָה כָתוּב בּוֹ לוֹעֲזִים שֶׁל דִּבְרֵי הֲבָאי תִּגְרֵי מַלְכֵי הָאוּמוֹת וּבָא צַדִּיק וּקְרָעוֹ וְהֵסִירוֹ:
מטות יום שני
תורה
יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו"ד דשם ב"ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:
(ח) וְשָׁמַע אִישָׁהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ וְהֶחֱרִישׁ לָהּ וְקָמוּ נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקֻמוּ: וְיִשְׁמַע בַּעֲלַהּ בְּיוֹמָא דִשְׁמַע וְיִשְׁתּוֹק לַהּ וִיקוּמוּן נִדְרָהָא וֶאֱסָרָהָא דִי אֲסָרַת עַל נַפְשַׁהּ יְקוּמוּן:
רש"י ושמע אישה וגו' . הרי לך שאם קים הבעל שהוא קים:
(ט) וְאִם בְּיוֹם שְׁמֹעַ אִישָׁהּ יָנִיא אוֹתָהּ וְהֵפֵר אֶת נִדְרָהּ אֲשֶׁר עָלֶיהָ וְאֵת מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ וַיהוָה יִסְלַח לָהּ: וְאִם בְּיוֹמָא דִשְׁמַע בַּעֲלַהּ אַעְדִי יָתַהּ וִיבַטֵּל יָת נִדְרָהָא דִי עֲלַהּ וְיָת פֵּירוּשׁ סִפְוָתָהָא דִי אֲסָרַת עַל נַפְשַׁהּ וּמִן קֳדָם יְיָ יִשְׁתְּבֵק לַהּ:
רש"י והפר את נדרה אשר עליה. יכול אפלו לא הפר האב, תלמוד למר בנעריה בית אביה, כל שבנעוריה ברשות אביה היא:
(י) וְנֵדֶר אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה כֹּל אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם עָלֶיהָ: וּנְדַר אַרְמְלָא וּמְתַרְכָא כֹּל דִי אֲסָרַת עַל נַפְשַׁהּ יְקוּם עֲלַהּ:
רש"י כל אשר אסרה על נפשה יקום עליה. לפי שאינה לא ברשות אב ולא ברשות בעל, ובאלמנה מן הנשואין הכתוב מדבר, אבל אלמנה מן האירוסין, מת הבעל נתרוקנה וחזרה לרשות האב:
(יא) וְאִם בֵּית אִישָׁהּ נָדָרָה אוֹ אָסְרָה אִסָּר עַל נַפְשָׁהּ בִּשְׁבֻעָה: וְאִם בֵּית בַּעֲלַהּ נְדָרַת אוֹ אֲסָרַת אִסַר עַל נַפְשַׁהּ בְּקִיוּם:
רש"י ואם בית אישה נדרה. בנשואה הכתוב מדבר:
נביאים - יהושע - פרק יג
(כא) וְכֹל עָרֵי הַמִּישֹׁר וְכָל מַמְלְכוּת סִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר מָלַךְ בְּחֶשְׁבּוֹן אֲשֶׁר הִכָּה מֹשֶׁה אֹתוֹ וְאֶת נְשִׂיאֵי מִדְיָן אֶת אֱוִי וְאֶת רֶקֶם וְאֶת צוּר וְאֶת חוּר וְאֶת רֶבַע נְסִיכֵי סִיחוֹן יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ: וְכָל קִרְוֵי מֵישְׁרָא וְכָל מַלְכוּת סִיחוֹן מַלְכָּא דְאֶמוֹרָאָה דִי מְלַךְ בְּחֶשְׁבּוֹן דִמְחָא מֹשֶׁה יָתֵיהּ וְיַת רַבְרְבֵי מִדְיָן יַת אֱוִי וְיַת רֶקֶם וְיַת צוּר וְיַת חוּר וְיַת רֶבַע רַבְרְבֵי סִיחוֹן יָתְבֵי אַרְעָא: (כב) וְאֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הַקּוֹסֵם הָרְגוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּחֶרֶב אֶל חַלְלֵיהֶם: וְיַת בִּלְעָם בַּר בְּעוֹר קִסְמָא קְטָלוּ בְּנֵי יִשְּׂרָאֵל בְּחַרְבָא עַל קְטִלֵיהוֹן: (כג) וַיְהִי גְּבוּל בְּנֵי רְאוּבֵן הַיַּרְדֵּן וּגְבוּל זֹאת נַחֲלַת בְּנֵי רְאוּבֵן לְמִשְׁפְּחֹתָם הֶעָרִים וְחַצְרֵיהֶן: וְהוּא תְּחוּם בְּנֵי רְאוּבֵן יַרְדְּנָא וּתְחוּמֵיהּ דָא אַחֲסָנַת בְּנֵי רְאוּבֵן לְזַרְעֲיַתְהוֹן קִרְוַיָּא וּפַצְחֵיהֶן: (כד) וַיִּתֵּן מֹשֶׁה לְמַטֵּה גָד לִבְנֵי גָד לְמִשְׁפְּחֹתָם: וִיהַב משֶה לְשִׁבְטָא דְגָד לִבְנֵי גָד לְזַרְעֲיַתְהוֹן:
כתובים - תהילים - פרק מד
(ח) כִּי הוֹשַׁעְתָּנוּ מִצָּרֵינוּ וּמְשַׂנְאֵינוּ הֱבִישׁוֹתָ: אֲרוּם פְּרַקְתְּנָא מִמָעִיקָנָא וּמְשָּׂנְאָנָא אַיְתֵיתָא עֲלַוֵיהוֹן בַּהֲתָא: (ט) בֵּאלֹהִים הִלַּלְנוּ כָל הַיּוֹם וְשִׁמְךָ לְעוֹלָם נוֹדֶה סֶלָה: בְּמֵימְרָא דַיְיָ אֲנָן מְשַׁבְּחִין כָּל יוֹמָא וּשְׁמָךְ נוֹדֵי לְעַלְמֵי עָלְמִין: (י) אַף זָנַחְתָּ וַתַּכְלִימֵנוּ וְלֹא תֵצֵא בְּצִבְאוֹתֵינוּ: לְחוֹד אַשְׁלֵיתָא וְאַכְסַפְתָנָא וְלָא תַשְׁרֵי שְׁכִנְתָךְ בְּחֵלְוָנָא:
רש"י אף זנחת ותכלימנו . אף אם אתה תכלימנו אנו שמך לעול' נודה :
(יא) תְּשִׁיבֵנוּ אָחוֹר מִנִּי צָר וּמְשַׂנְאֵינוּ שָׁסוּ לָמוֹ: אִחְזַרְתָּנָא קְדַל קֳדָם מְעִיקָא וּמְשַּׂנְאָנָא כְבֵשׁוּ לָנָא:
רש"י תשיבנו אחור . לשון הוה הוא : שסו למו . בזזו נכסינו איש לו :
משנה פסחים פרק ח
א. הָאִשָׁה בִּזְמַן שֶׁהִיא בְּבֵית בַּעְלָהּ, שָׁחַט עָלֶיהָ בַּעְלָה וְשָׁחַט עָלֶיהָ אָבִיהָ, תֹּאכַל מִשֶּׁל בַּעְלָהּ. הָלְכָה רֶגֶל רִאשׁוֹן לַעֲשׂוֹת בְּבֵית אָבִיהָ, שָׁחַט עָלֶיהָ אָבִיהָ וְשָׁחַט עָלֶיהָ בַּעְלָהּ, תֹּאכַל בִּמְקוֹם שֶׁהִיא רוֹצָה. יָתוֹם שֶׁשָּׁחֲטוּ עָלָיו אַפֹּטְרוֹפְּסִים, יֹאכַל בִּמְקוֹם שֶׁהוּא רוֹצֶה. עֶבֶד שֶׁל שְׁנֵי שֻׁתָּפִין לֹא יֹאכַל מִשֶּׁל שְׁנֵיהֶן. מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶן חוֹרִין, לֹא יֹאכַל מִשֶּׁל רַבּוֹ:
ברטנורה (א) האשה. תאכל משל בעלה. כל זמן שלא פירשה שדעתה בשל אביה, דמסתמא דעתה למנות על של בעלה: רגל הראשון. שלאחר נשואיה, שכך דרך הנשואות ללכת לבית אביהן: תאכל במקום שהיא רוצה. וכגון שאינה רדופה עד הנה לילך לבית אביה תדיר, הלכך מספקא לן בהי ניחא לה: אפטרופסים. יתום שהיו לו שני אפטרופסין והמנוהו זה על פסחו וזה על פסחו: לא יאכל משל שניהם. לא מפסחו של זה ולא מפסחו של זה, דמי נתן רשות לחלק האחד להמנות עם זה. ואין לו תקנה אלא אם כן רצו שניהם שימנה עם האחד: לא יאכל משל רבו. אבל משל עצמו אוכל, דכיון דדינא הוי דכופין את רבו וכותב לו גט שחרור, אף על פי שעדיין לא נשתחרר, הרי הוא כבן חורין, הלכך אוכל משל עצמו:
ב. הָאוֹמֵר לְעַבְדּוֹ, צֵא וּשְׁחוֹט עָלַי אֶת הַפֶּסַח, שָׁחַט גְּדִי, יֹאכַל. שָׁחַט טָלֶה, יֹאכַל. שָׁחַט גְּדִי וְטָלֶה, יֹאכַל מִן הָרִאשׁוֹן. שָׁכַח מָה אָמַר לוֹ רַבּוֹ, כֵּיצַד יַעֲשֶׂה, יִשְׁחוֹט טָלֶה וּגְדִי וְיֹאמַר, אִם גְּדִי אָמַר לִי רַבִּי, גְּדִי שֶׁלוֹ וְטָלֶה שֶׁלִי. וְאִם טָלֶה אָמַר לִי רַבִּי הַטָּלֶה שֶׁלּוֹ וּגְדִי שֶׁלִּי. שָׁכַח רַבּוֹ מָה אָמַר לוֹ, שְׁנֵיהֶם יֵצְאוּ לְבֵית הַשְּׂרֵפָה, וּפְטוּרִין מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי:
ברטנורה (ב) שחט גדי יאכל רבו ממנו. ואע"ג דבכל שאר פסחים רגיל תדיר בטלה, כיון דלא פירש לו, עליה סמיך: יאכל מן הראשון. כיון דליכא קפידא, דבראשון יצאו ידי חובתן. אבל אינשי דעלמא דקפדי, לא יאכל מן הראשון ולא מן השני, דקיימא לן אין נמנין על שני פסחים כאחד לאכול איזה מהם שירצה, דאין ברירה, וכי בעי למיכל מהאי, דלמא בשעת שחיטה לא הוה דעתיה עליה: שכח מה שאמר. שפירש לו גדי או טלה. וזה שכח: וטלה שלי. בגמרא מוקי לה כגון שהלך העבד אצל רועה הרגיל אצל רבו ורוצה בתקנתו, ואומר לו, אם גדי אמר לך רבך גדי שלו וטלה שלך על מנת שאין לרבך רשות בו דכהאי גוונא קנה העבד. דאי לאו הכי מה שקנה עבד קנה רבו ונמצאו שניהם של רבו: ופטורים מלעשות פסח שני. דאע"ג דשניהם יוצאים לבית השריפה ואינן נאכלין מפני שאין המנויין ניכרים, מיהו שחיטה וזריקה מעלייתא היא, חדא אהאי וחדא אהאי דקמי שמיא גליא:
ג. הָאוֹמֵר לְבָנָיו, הֲרֵינִי שׁוֹחֵט אֶת הַפֶּסַח עַל מִי שֶׁיַּעֲלֶה מִכֶּם רִאשׁוֹן לִירוּשָׁלַיִם, כֵּיוָן שֶׁהִכְנִיס הָרִאשׁוֹן רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ, זָכָה בְחֶלְקוֹ וּמְזַכֶּה אֶת אֶחָיו עִמּוֹ. לְעוֹלָם נִמְנִין עָלָיו עַד שֶׁיְּהֵא בוֹ כַזַּיִת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. נִמְנִין וּמוֹשְׁכִין אֶת יְדֵיהֶן מִמֶּנּוּ עַד שֶׁיִּשְׁחוֹט. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, עַד שֶׁיִּזְרוֹק עָלָיו אֶת הַדָּם:
ברטנורה (ג) על מי שיעלה ראשון לירושלים. כדי לזרזן קאמר שיזדרז כל אחד להיות ראשון ומיהו כל בניו המנה על הפסח, אלא שאותו שיעלה ראשון יזכה ראשון וכל אחיו יזכו אחריו על ידו: עד שיזרק הדם. לעולם יכול לימשך אפילו אחר שחיטה עד שיזרק הדם. ומודה ר' שמעון דאין נמנין אלא עד שישחוט ואין הלכה כרבי שמעון:
ד. הַמְמַנֶּה עִמּוֹ אֲחֵרִים בְּחֶלְקוֹ, רַשָּׁאִין בְּנֵי חֲבוּרָה לִתֵּן לוֹ אֶת שֶׁלּוֹ, וְהוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ, וְהֵן אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן:
ברטנורה (ד) הממנה אחרים על חלקו. אחד מבני חבורה שהמנה אחרים על חלקו, בלא דעת חבורה: רשאין בני חבורה לומר לו. טול את שלך וצא ואכול אתה וחבריך, שאין בני חבורה מתרצים להיות כל אלו הדעות בחבורתן. ואית ליה להאי תנא פסח נאכל בשתי חבורות:
ה. זָב שֶׁרָאָה שְׁתֵּי רְאִיּוֹת, שׁוֹחֲטִין עָלָיו בַּשְּׁבִיעִי. רָאָה שָׁלשׁ, שׁוֹחֲטִין עָלָיו בַּשִּׁמִינִי שֶׁלּוֹ. שׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם, שׁוֹחֲטִין עָלֶיהָ בַּשֵּׁנִי שֶׁלָּהּ. רָאֲתָה שְׁנֵי יָמִים, שׁוֹחֲטִין עָלֶיהָ בַשְּׁלִישִׁי. וְהַזָּבָה שׁוֹחֲטִין עָלֶיהָ בַּשְּׁמִינִי:
ברטנורה (ה) זב שראה שתי ראיות. שטמא טומאת שבעה ואין טעון קרבן: שוחטין עליו. ואע"פ שלא העריב שמשו. והוא שטבל בשעת השחיטה דהא חזי למיכל לאורתא. דדוקא טמא מת שחל שביעי שלו בארבעה עשר נדחה לפסח שני אף על גב דחזי למיכל לאורתא, כדכתיב (במדבר ט) ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא, ביום ההוא לא היו יכולים, הא לערב היו יכולים לאכול בפסח, ונדחו לפסח שני. אבל שאר טומאות אי חזי למיכל לאורתא שוחטים עליו ואע"פ שלא העריב שמשו: ראה שלש. לא חזי למיכל עד דמייתי כפרה: שוחטין עליו אם חל שמיני שלו בערב פסח אפילו לא הביא כפרתו, והוא שנתן קרבנותיו לבית דין: שומרת יום כנגד יום. הרואה תוך אחד עשר יום שבין נדה לנדה, דבעיא לספור יום המחרת. שוחטין עליה ביום הספירה, דכיון שספרה מקצת היום מותרת לטבול, ואע"פ שמחוסרת הערב שמש שוחטין עליה: והזבה. שראתה שלשה ימים רצופים בתוך אחד עשר יום, וצריכה לספור שבעה נקיים ולהביא קרבן, שוחטין עליה בשמיני:
ו. הָאוֹנֵן, וְהַמְפַקֵּחַ אֶת הַגָּל, וְכֵן מִי שֶׁהִבְטִיחוּהוּ לְהוֹצִיאוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִים, וְהַחוֹלֶה וְהַזָּקֵן שֶׁהֵן יְכוֹלִין לֶאֱכוֹל כַּזַּיִת, שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן. עַל כֻּלָּן אֵין שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן בִּפְנֵי עַצְמָן, שֶׁמָּא יָבִיאוּ אֶת הַפֶּסֶח לִידֵי פְסוּל. לְפִיכָךְ אִם אֵרַע בָּהֶן פְּסוּל, פְּטוּרִין מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי, חוּץ מִן הַמְפַקֵּחַ בַּגַּל שֶׁהוּא טָמֵא מִתְּחִלָתוֹ:
ברטנורה (ו) האונן. כל זמן שלא נקבר המת קרוי אונן, ולאחר שנקבר כל יום המיתה הוא קרוי אונן ולילה שלאחריו הוא אונן מדרבנן, ולא העמידו דבריהם במקום כרת גבי פסח, הלכך שוחטין עליו דלאורתא חזי: והמפקח בגל. שנפל על אדם ואין ידוע אם ימצאנו חי או מת. שוחטין עליו דבחזקת טהרה עומד עד שיוודע שנטמא: שוחטין עליהם. בחבורת אחרים: שמא יביאוהו לידי פסול. שמא יטמא אונן למתו מתוך טרדו ומפקח גל שמא ימצאנו מת ונמצא שהאהיל על הטומאה. והחבוש שמא לא יצא. ובחבוש בבית האסורים של נכרים מיירי שאע"פ שהבטיחוהו, שמא לא יוציאוהו. אבל חבוש על ידי ישראל כגון לכופו להוציא אשה פסולה או לשלם ממון, שוחטין עליהם אפילו בפני עצמן, אם הבטיחוהו להוציא, דשארית ישראל לא ידברו כזב. ואם בית האסורים בתוך ירושלים אפילו בידי נכרים שוחטין עליהם בפני עצמן, דאפשר דמעיילי לפסח בבית האסורים ואכלי ליה התם. וחולה וזקן אין שוחטים עליהם בפני עצמן, שמא יכבד עליהם החולי ולא יוכלו לאכול כזית: לפיכך. הואיל ובשעת שחיטה ראויין היו ונזרק הדם עליהם, אם אירע בהם פסול כמו שאמרנו, פטורים מלעשות פסח שני: חוץ מן המפקח בגל. ונמצא מת תחתיו, שצריך לעשות פסח שני: שהיה טמא מתחלתו. קודם שחיטה, שהרי האהיל על הטומאה משעה שהתחיל לפקח. והוא שהיה הגל עגול דודאי האהיל עליו מתחלה, אבל אם היה הגל ארוך שמא בשעת שחיטה עדיין לא האהיל על הטומאה ופטור מלעשות פסח שני:
ז. אֵין שׁוֹחֲטִין אֶת הַפֶּסַח עַל הַיָּחִיד, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וְרַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר. אֲפִלּוּ חֲבוּרָה שֶׁל מֵאָה שֶׁאֵין יְכוֹלִין לֶאֱכוֹל כַּזַּיִת, אֵין שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן. וְאֵין עוֹשִׂין חֲבוּרַת נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים:
ברטנורה (ז) אין שוחטין את הפסח ביחיד. דכתיב (דברים טז) לא תוכל לזבוח את הפסח וגו', כלומר ביחיד אפילו חבורה של מאה. ר' יוסי קאמר לה, כלומר לא תליא מלתא אלא באכילה, יחיד ויכול לאכול כזית שוחטין עליו. מאה ואין כל אחד מהם יכולין לאכול כזית, אין שוחטין עליהם. והלכה כר' יוסי: אין עושין חבורת נשים ועבדים. לשחוט פסח. נשים ועבדים בחבורה אחת משום הרגל עבירה. ולא קטנים ועבדים בחבורה אחת משום פריצותא דמשכב זכור. אבל נשים ועבדים, כל חדא באנפי נפשה עושין:
ח. אוֹנֵן טוֹבֵל וְאוֹכֵל אֶת פִּסְחוֹ לָעֶרֶב, אֲבָל לֹא בַקֳּדָשִׁים. הַשּׁוֹמֵעַ עַל מֵתוֹ, וְהַמְלַקֵּט לוֹ עֲצָמוֹת, טוֹבֵל וְאוֹכֵל בַּקֳּדָשִׁים. גֵּר שֶׁנִּתְגַּיַּר בְּעֶרֶב פֶּסַח, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, טוֹבֵל וְאוֹכֵל אֶת פִּסְחוֹ לָעֶרֶב. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, הַפּוֹרֵשׁ מִן הָעָרְלָה כְּפוֹרֵשׁ מִן הַקֶּבֶר:
ברטנורה (ח) אונן טובל ואוכל פסחו לערב. דאין אנינות מן התורה אלא ביום, שנאמר (ויקרא י) ואכלתי חטאת היום, יום אסור, לילה מותר. וטבילה בעי, מתוך שנאסר עד עכשיו בקדשים אצרכוהו רבנן טבילה. אבל לא אכיל אונן בשאר קדשים לערב, דאנינות לילה אסורה מדרבנן. ולגבי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת. אבל אכילת שאר קדשים עשה בעלמא הוא, ואכלו אותם אשר כופר בהם (שמות כט): השומע על מתו. יום שמועה הוי אונן דרבנן. וכן מי שלקטו לו עצמות אביו ואמו אמרינן במסכת מועד קטן, מתאבל עליהם כל אותו היום ולערב אין מתאבל עליהם: טובל ואוכל בקדשים לערב. דאפילו יום גופיה מדרבנן הוא: כפורש מן הקבר. וצריך הזאה שלישי ושביעי. ולא נחלקו בית שמאי ובית הלל אלא בערל נכרי שמל ביום ארבעה עשר, דבית הלל סברי גזירה שמא יטמא לשנה הבאה ויאמר אשתקד לא טהרתי מכל טומאה עד יום ערב פסח שטבלתי ואכלתי, השתא נמי אטבול ואוכל, ולא ידע דאשתקד נכרי הוה ולא מקבל טומאה, עכשיו ישראל הוא ומקבל טומאה ובית שמאי סברי לא גזרינן. אבל ערל ישראל כגון שמתו אחיו מחמת מילה, דברי הכל טובל ואוכל פסחו לער, ולא גזרינן ערל ישראל אטו ערל נכרי:
גמרא פסחים דף פ"ז ע"א
תֹּאכַל בְּמָקוֹם שֶׁהִיא שַׁמְעָת מִינָהּ יֵשׁ בְּרֵירָה מָאי רוֹצָה בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה וּרְמִינְהִי אִשָּׁה רֶגֶל הָרִאשׁוֹן אוֹכֶלֶת מִשֶּׁל אָבִיהָ מִכָּאן וְאִילָךְ רוֹצָה אוֹכֶלֶת מִשֶּׁל אָבִיהָ רוֹצָה מִשֶּׁל בַּעְלָהּ. לָא קַשְׁיָא כָּאן בִּרְדוּפָה לֵילֵךְ כָּאן בְּשֶׁאֵינָה רְדוּפָה דִּכְתִיב (שה"ש ח') אָז הָיִיתִי בְעֵינָיו כְּמוֹצְאֵת שָׁלוֹם. וְאָמַר רִבִּי יוֹחָנָן כְּכַלָּה שֶׁנִּמְצֵאת שְׁלֵימָה בְּבֵית חָמִיהָ. וּרְדוּפָה לֵילֵךְ לְהַגִּיד שְׁבָחָה בְּבֵית אָבִיהָ כְּדִכְתִיב (הושע ב) וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן כְכַלָּה בְבֵית חָמִיהָ וְלֹא כְּכַלָּה בְּבֵית אָבִיהָ (שה"ש ה) אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן זוּ עֵילָם שֶׁזָּכְתָה לִלְמוֹד וְלֹא זָכְתָה לְלַמֵּד (שם) אֲנִי חוֹמָה וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן אֲנִי חוֹמָה זוּ תּוֹרָה וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת אֵלּוּ תַלְמִידֵי חֲכָמִים. וְרָבָא אָמַר אֲנִי חוֹמָה זוּ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל וְשָׁדַי כַּמִּגְדָלוֹת אֵלּוּ בָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת. אָמַר רַב זוּטְרָא בַר טוֹבְיָּה אָמַר רַב מָאי דִּכְתִיב (תהלים קמד) אֲשֶׁר בָּנֵינוּ כִּנְטִיעִים מְגוּדָלִים בִּנְעוּרֵיהֶם בְּנוֹתֵינוּ כְזָוִיּוֹת מְחוּטָבוֹת תַּבְנִית הֵיכָל. אֲשֶׁר בָנֵינוּ כִּנְטִיעִים אֵלּוּ בַּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא טַעֲמוּ טַעַם חֵטְא. בְּנוֹתֵינוּ כְזָוִיּוֹת אֵלּוּ בְּתוּלוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁאוֹגְדוֹת פִּתְחֵיהֶן לְבַעְלֵיהֶן. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (זכרי' ט') וּמָלְאוּ כַּמִזְרָק כְּזָוִיּוֹת מִזְבֵּחַ. אִיבָּעִית אֵימָא מֵהַכָא (תהלים קמד) מְזָוֵינוּ מְלֵאִים מְפִיקִים מִזַּן אֶל זָן מְחוּטָבוֹת תַּבְנִית הֵיכָל אֵלּוּ וָאֵלּוּ מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב כְּאִילוּ נִבְנֶה הֵיכָל בִּימֵיהֶם:
רש"י שמעת מינה יש ברירה. קס"ד ממקום שהיא רוצה בשעת אכילה קאמר ואמרינן הוברר דשחיטה וזריקה דהאי פסח שפיר איזדריק עלה דהאי אתתא: בשעת שחיטה. ששאלו את פיה בשעת שחיטה ואמרה בזה אני רוצה: אוכלת משל אביה. מן הסתם: מתני' בשאינה רדופה. לילך תמיד לבית אביה דבית בעלה חביב לה הלכך כל שאר הרגלים ודאי שייכא בתריה ורגל ראשון ספק: וברייתא ברדופה. הלכך רגל הראשון ודאי בבית אביה מכאן ואילך ספק: כמוצאת שלום. נתחבבתי עליו ונמצאתי שלמה לו: להגיד שבחה. היאך מקובלת היא בבית חמיה: ושדים. להניק אחרים: אין לה. שאין הנאה ממנה: זו עילם. שהיה בה דניאל שנאמר ואני דניאל הייתי בשושן אשר בעילם המדינה וזכה ללמוד ולא רבץ תורה בישראל אבל בבל גידלה עזרא הסופר דכתיב הוא הכין לבבו לדרוש בתורת ה' וללמד חק ומשפט בישראל: ושדי. אלו תלמידי חכמים המניקים אחרים כשדים הללו: כמגדלות. שמגינים על הדור: כנטיעים. נטיעות ויונקות שלא נתקלקלו עדיין ולא אירע בהן שבר: שאוגדות פתחיהן לבעליהן. סותמות פתחיהן עד שמזדקקות לבעליהן ואינן נבעלות לאחרים. לשון אחר שמגידות פתחיהן של נדה לבעליהן לפרוש מהן ואע"פ שתאוותן רבה: וכה"א ומלאו כמזרק כזויות מזבח. מה זויות דהתם כתיב בהו ומלאו ה"נ בנותינו כזויות עי שמתמלאות תאוה ואין נזקקות אלא עד שיבואו בעליהן: כאלו נבנה היכל בימיהן. דהכי משמע מחוטבות בבנין היכל תבנית לשון בנין:
זוהר ויגש דף ר"י ע"א
רִבִּי חִיָּיא פָּתַח (ישעי' ס"ו) שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַיִם וְגִילוּ בָה כָּל אֹהֲבֶיהָ שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ וְגוֹמֵר תָּא חֲזֵי כַּד אִתְחָרַב בֵּי מַקְדְשָׁא וְגָרְמוּ חוֹבִין וְאִתְגְלוּ יִשְׂרָאֵל מֵאַרְעָא אִסְתַּלַק קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לְעֵילָא לְעֵילָא וְלָא אַשְׁגַח עַל חַרוּב בֵּי מַקְדְשָׁא וְעַל עַמֵּיה דְאְתְגְלִי וּכְדֵין שְׁכִינְתָּא אִתְגַלְיָיא עִמְּהוֹן כַּד נָחַת אַשְׁגַּח עַל בֵּיתֵיהּ דְאִתּוֹקַד. אִסְתַּכֵּל עַל עַמֵּיהּ וְהָא אִתְגְלִי. שָׁאַל עַל מַטְרוּנִיתָא וְאִתְתְּרָכַת כְּדֵין (שם כב) וַיִּקְרָא אֲדֹנָי יְהֶוָֹה צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וּלְקָרְחָה וְלַחֲגוֹר שָׂק וְהִיא גַם הִיא מַה כְתִיב בָּהּ (יואל א) אֱלִי כִּבְתוּלָה חֲגֻרַת שַׂק עַל בַּעַל נְעוּרֶיהָ כְּמָה דִכְתִיב (ירמי' לא) כִּי אֵינֶנּוּ בְּגִין דְּאִסְתְּלַק מִינָהּ וְאִשְׁתְּכַח פִּרוּדָא. וַאֲפִילוּ שְׁמַיָּא וְאַרְעָא כֻלְּהוּ אִתְאַבָּלוּ דִּכְתִיב (ישעי' נ) אַלְבִּישׁ שָׁמַיִם קַדְרוּת וְשַׂק אָשִׂים כְּסוּתָם מַלְאֲכֵי עִלָּאֵי כֻלְּהוּ אִתְאַבָּלוּ עָלֵיה דִּכְתִיב (שם לג) הֵן אֶרְאֶלָּם צָעֲקוּ חֻצָה מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם מַר יִבְכָּיוּן שִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא אִתְאַבָּלוּ וְחָשְׁכוּ נְהוֹרֵיהוֹן דִּכְתִיב (שם יג) חָשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ בְּצֵאתוֹ וְגוֹמֵר. וְכֹלָא עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי בָּכוּ עֲלָה וְאִתְאַבָּלוּ מָאי טַעְמָא בְּגִין דְּשָׁלְטָא עֲלָה סִטְרָא אַחֲרָא דְשָׁלְטָא עַל אַרְעָא קַדִּישָׁא וּבְגִין כַּךְ כֵּיוַן דְּמַלְכוּ קַדִּישָׁא מַלְכוּת שָׁמַיִם אִתְכַּפְיָיא וּמַלְכוּת חֲיָיבָא (אָחֳרָא) אִתְגַבָּרַת (כְּדֵין) אִית לֵיה לְכָל בַּר נָשׁ לְאִתְאַבָּלָא עִמָּהּ וּלְאִתְכַּפְיָּיא עִמָּהּ בְּגִין דְּכַד אִיהִי אִזְדַּקְפָא וְעָלְמָא יִתְחַדִּי יִתְחַדֵּי אִיהוּ בַהֲדָהּ דִכְתִיב (שם סו) שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאָבְּלִים עָלֶיהָ:
תרגום הזוהר רַבִּי חִיָּא פָּתַח, שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַיִם וְגוֹ'. בֹּא וּרְאֵה, כְּשֶׁנֶּחֱרָב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְהַחַטָּאִים גָּרְמוּ שֶׁהָגְלוּ יִשְׂרָאֵל מִן הָאָרֶץ, נִסְתַּלֵּק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לְמַעְלָה לְמַעְלָה, וְלֹא הִשְׁגִּיחַ עַל הַחוּרְבָּן שֶׁל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְעַל עַמּוֹ שֶׁהָגְלוּ, וְאָז הַשְּׁכִינָה הָגְלְתָה עִמָּהֶם. כַּאֲשֶׁר יָרַד, הִשְׁגִּיחַ עַל בֵּיתוֹ וְהִנֵּה נִשְׂרָף, הִסְתַּכֵּל עַל עַמּוֹ וְהִנֵּה הָגְלוּ, שָׁאַל עַל הַגְּבִירָה, דְּהַיְנוּ הַשְּׁכִינָה, וְהִיא הָגְלְתָה. אָז וַיִּקְרָא ה' אֱלֹקִים צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וּלְקָרְחָה וְלַחֲגוֹר שָׂק. וְהִיא גַּם הִיא, הַשְּׁכִינָה, מַה כָּתוּב בָּהּ, אֱלִי כִּבְתוּלָה חֲגוּרַת שָׂק עַל בַּעַל נְעוּרֶיהָ, כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר, כִּי אֵינֶנּוּ, דְּהַיְנוּ בַּעֲלָהּ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, מִשּׁוּם שֶׁנִּסְתַּלֵּק מִמֶּנָּהּ, וְנַעֲשֶׂה פֵּרוּד. וַאֲפִלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ הִתְאַבְּלוּ כֻּלָּם, שֶׁכָּתוּב, אַלְבִּישׁ שָׁמַיִם קַדְרוּת וְשָׂק אָשִׂים כְּסוּתָם. מַלְאָכִים הָעֶלְיוֹנִים כֻּלָּם, הִתְאַבְּלוּ עָלֶיהָ, שֶׁכָּתוּב הֶן אֱרְאֶלָם צָעֲקוּ וְגוֹ'. הַשֶּׁמֶשׁ וְהַלְּבָנָה הִתְאַבְּלוּ וְנֶחֶשְׁכוּ אוֹרוֹתֵיהֶם, שֶׁכָּתוּב, חָשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ בְּצֵאתוֹ וְגוֹ'. וְכָל הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים בָּכוּ עֲלֵיהֶם, וְהִתְאַבְּלוּ. מַהוּ הַטַּעַם, מִשּׁוּם שֶׁהַסִּטְרָא אַחֲרָא שָׁלְטָה עָלֶיהָ, שֶׁשָּׁלְטָה עַל הָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה. וּמִשּׁוּם זֶה, כֵּיוָן שֶׁהַמַּלְכוּת הַקְּדוֹשָׁה, מַלְכוּת שָׁמַיִם הוּשְׁפְּלָה, וְהַמַּלְכוּת הָרְשָׁעָה הִתְגַבְּרָה, יֵשׁ לְכָל אָדָם לְהִתְאַבֵּל עִמָּהּ, עִם הַמַּלְכוּת הַקְּדוֹשָׁה, וְלִהְיוֹת מוּשְׁפָּל עִמָּהּ. וּבִשְׁבִיל זֶה, כַּאֲשֶׁר תָּקוּם הַמַּלְכוּת הַקְּדוֹשָׁה, וְהָעוֹלָם יִהְיֶה שָׂמֵחַ, יִשְׂמַח גַּם הוּא עִמָּהּ, שֶׁכָּתוּב שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ.
הלכה פסוקה
הרמב"ם ה' תפלה פי"א
א. כְּשֵׁם שֶׁמּוּתָּר לָהֶם לִמְכּוֹר בֵּית הַכְּנֶסֶת כַּךְ נוֹתְנִין אוֹתוֹ בְּמַתָּנָה שֶׁאִילוּ לֹא הָיָה לָהֶם לְצִבּוּר הֲנָיָה בְמַתָּנָה זוּ לֹא נְתָנוּהוּ אֲבָל לֹא שׂוֹכְרִין אוֹתָהּ וְלֹא מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָהּ. וְכֵן כְּשֶׁסּוֹתְרִין בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת לִבְנוֹתָן מוּתָּרִין לִמְכּוֹר וּלְהַחֲלִיף וְלָתֵת בְּמַתָּנָה הַלְּבֵנִים וְהָעֵצִים וְהֶעָפָר שֶׁלָּהֶן אֲבָל לְהַלְווֹתָן אָסוּר שֶׁאֵין הַקְּדוּשָׁה עוֹלָה מֵהֶן אֶלָּא בְדָמִים אוֹ בְהַנָיָה שֶׁהִיא כְדָמִים: ב. רְחוֹבָה שֶׁל עִיר אַף עַל פִּי שֶׁהָעָם מִתְפַּלְלִין בּוֹ בְּתַעֲנִיּוֹת וּבְמַעֲמָדוֹת מִפְּנֵי שֶׁהַקִיבּוּץ רַב וְאֵין בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת מְכִילִין אוֹתָן אֵין בּוֹ קְדוּשָׁה מִפְּנֵי שֶׁהוּא עֲרָאי וְלֹא נִקְבַּע לִתְפִלָּה וְכֵן בָּתִּים וַחֲצֵירוֹת שֶׁהָעָם מִתְקַבְּצִים בָּהֶם לִתְפִלָּה אֵין בָּהֶם קְדוּשָׁה מִפְּנֵי שֶׁלֹּא קָבְעוּ אוֹתָם לִתְפִלָּה בִּלְבַד אֶלָּא עֲרָאי מִתְפַּלְּלִים בָּהֵן כְּאָדָם שֶׁמִּתְפַּלֵּל בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ:
מוסר
מספר חסידים סימן קמ"ב קמ"ג
אִם אַתָּה מִתְוַוכֵּחַ עִם חָכָם אַל יְהִי לָךְ לְצַעַר אִם נִצְחָךְ כִּי מִמֶּנּוּ תִלְמוֹד וְתוֹסִיף חָכְמָה. אִם תְּנַצֵחַ אוֹתוֹ מַה תַּרְוִיחַ אֲבָל אִם נִצְחָךְ בָּזֶה הִרְוַחְתָּ אֲשֶׁר יָדַעְתָּ עַתָּה מַה שֶׁלֹּא יָדַעְתָּ קוֹדֶם לָכֵן: אֵין גּוֹזְרִין ב' חֲרָמוֹת בְּיוֹם אֶחָד שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית א') לֹא אוֹסִיף עוֹד לְקַלֵּל לֹא אוֹסִיף עוֹד לְהַכּוֹת. וּכְתִיב בִּתְרֵי עָשָׂר בְּסֵפֶר מַלְאָכִי (ג) כִּי אֲנִי ה' לֹא שָׁנִיתִי וְסָמִיךְ לֵיהּ בַמְּאֵרָה אַתֶּם נֵאָרִים בַּמְּאֵרָה בְּגִימַטְרִיָּא חֵרֶם וּכְתִיב לֹא תָקוּם פַּעֲמַיִם צָרָה. וְאֵין גּוֹזְרִין חֵרֶם אֶלָּא בַּיּוֹם שֶׁנֶּאֱמַר (איוב ג') וַיְקַלֵּל אֶת יוֹמוֹ אָרוּר הַיּוֹם:
מטות יום שלישי
תורה
יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב"ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:
(יב) וְשָׁמַע אִישָׁהּ וְהֶחֱרִשׁ לָהּ לֹא הֵנִיא אֹתָהּ וְקָמוּ כָּל נְדָרֶיהָ וְכָל אִסָּר אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם: וְיִשְׁמַע בַּעֲלַהּ וְיִשְׁתּוֹק לַהּ לָא אַעֲדֵי יָתַהּ וִיקוּמוּן כָּל נִדְרָהָא וְכָל אֱםָ רֵי דִי אֲסָרַת עַל נַפְשַׁהּ יְקוּמוּן: (יג) וְאִם הָפֵר יָפֵר אֹתָם אִישָׁהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ כָּל מוֹצָא שְׂפָתֶיהָ לִנְדָרֶיהָ וּלְאִסַּר נַפְשָׁהּ לֹא יָקוּם אִישָׁהּ הֲפֵרָם וַיהוָה יִסְלַח לָהּ: וְאִם בַּטָלָא יְבַטֵל יָתְהוֹן בַּעֲלַהּ בְּיוֹמָא דִשְׁמַע כָּל אַפָּקוּת סִפְוָתָהָא לְנִדְרָהָא וּלְאִסַר נַפְשַׁהּ לָא יְקוּמוּן בַּעֲלַהּ בְּטֵלִינוּן וּמִן קֳדָם יְיָ יִשְׁתְּבֵק לַהּ: (יד) כָּל נֵדֶר וְכָל שְׁבֻעַת אִסָּר לְעַנֹּת נָפֶשׁ אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ: כָּל נְדַר וְכָל קִיוּמַת אִסַר לְסַגָפָא נְפָשׁ בַּעֲלַהּ יְקַיְמִינוּן וּבַעֲלַהּ יְבַטְלִינוּן:
רש"י כל נדר וכל שבעת אסר וגו' . לפי שאמר שהבעל מפר, יכול כל נדרים במשמע, תלמוד לומר לענות נפש, אינו מפר אלא נדרי ענוי נפש בלבד. והם מפורשים במסכת נדרים (דף עט, א) :
(טו) וְאִם הַחֲרֵשׁ יַחֲרִישׁ לָהּ אִישָׁהּ מִיּוֹם אֶל יוֹם וְהֵקִים אֶת כָּל נְדָרֶיהָ אוֹ אֶת כָּל אֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר עָלֶיהָ הֵקִים אֹתָם כִּי הֶחֱרִשׁ לָהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ: וְאִם מִשְׁתַּק יִשְׁתּוֹק לַהּ בַּעֲלַהּ מִיוֹם לְיוֹם וִיקַיֵים יָת כָּל נִדְרָהָא אוֹ יָת כָּל אֱסָרָהָא דִי עֲלָהּ קַיֵים יָתְהוֹן אֲרֵי שָׁתֵק לַהּ בְּיוֹמָא דִשְׁמָע:
רש"י מיום אל יום. שלא תאמר מעת לעת, לכך נאמר מיום אל יום, ללמדך שאין מפר אלא עד שתחשך: