פרשת בלק · בלק יום שישי
תורה
כדי להשלים כל הסדרה שנים מקרא ואחד תרגום הצגנו תשלום כל הסדרה ותרגום והפטרה:
(יג) חמישי וַיֹּאמֶר אֵלָיו בָּלָק (לך) לְכָה נָּא אִתִּי אֶל מָקוֹם אַחֵר אֲשֶׁר תִּרְאֶנּוּ מִשָּׁם אֶפֶס קָצֵהוּ תִרְאֶה וְכֻלּוֹ לֹא תִרְאֶה וְקָבְנוֹ לִי מִשָּׁם: וַאֲמַר לֵיהּ בָּלָק אִיתָא כְעַן עִמִי לַאֲתַר אוֹחֲרָן דְתֶחֱזִנֵיהּ מִתַּמָן לְחוֹד קְצָתֵיהּ תֶּחֱזֵי וְכוּלֵיהּ לָא תֶחֱזֵי וּתְלוּטֵיהּ לִי מִתַּמָן:
רש"י וקבנו לי. לשון צווי, קללהו לי:
(יד) וַיִּקָּחֵהוּ שְׂדֵה צֹפִים אֶל רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וַיִּבֶן שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת וַיַּעַל פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ: וְדַבְּרֵיהּ לַחֲקַל סְכוּתָא לְרֵישׁ רָמָתָא וּבְנָא שַׁבְעָא מַדְבְּחִין וְאַסֵיק תּוֹר וּדְכַר עַל כָּל מַדְבְּחָא:
רש"י שדה צופים. מקום גבוה היה ששם הצופה עומד לשמור אם יבא חיל על העיר: ראש הפסגה. בלעם לא היה קוסם כבלק, ראה בלק שעתידה פרצה להפרץ בישראל משם ששם מת משה. כסבור ששם תחול עליהם הקללה, וזו היא הפרצה שאני רואה:
(טו) וַיֹּאמֶר אֶל בָּלָק הִתְיַצֵּב כֹּה עַל עֹלָתֶךָ וְאָנֹכִי אִקָּרֶה כֹּה: וַאֲמַר לְבָלָק אִתְעַתֵּד הָכָא עַל עֲלָתָךְ וַאֲנָא אִתְמְטֵי עַד כָּא:
רש"י אקרה כה. מאת הקדוש ברוך הוא: אקרה. לשון אתפעל:
(טז) וַיִּקָּר יְהוָה אֶל בִּלְעָם וַיָּשֶׂם דָּבָר בְּפִיו וַיֹּאמֶר שׁוּב אֶל בָּלָק וְכֹה תְדַבֵּר: וְעָרַע מֵימַר מִן קֳדָם יְיָ לְבִלְעָם וְשַׁוִי פִתְגָמָא בְּפוּמֵיהּ וַאֲמַר תּוּב לְוָת בָּלָק וּכְדֵין תְּמַלֵיל:
רש"י וישם דבר בפיו. ומה היא השימה הזאת, ומה חסר המקרא באמרו שוב אל בלק וכה תדבר, אלא כשהיה שומע שאינו נרשה לקלל, אמר מה אני חוזר אצל בלק לצערו. ונתן לו הקדוש ברוך הוא רסן וחכה בפיו כאדם הפוקס בהמה בחכה להוליכה אל אשר ירצה. אמר לו על כרחך תשוב אל בלק:
(יז) וַיָּבֹא אֵלָיו וְהִנּוֹ נִצָּב עַל עֹלָתוֹ וְשָׂרֵי מוֹאָב אִתּוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ בָּלָק מַה דִּבֶּר יְהוָה: וַאֲתָא לְוָתֵיהּ וְהוּא מְעַתַּד עַל עֲלָתֵיהּ וְרַבְרְבֵי מוֹאָב עִמֵיהּ וַאֲמַר לֵיהּ בָּלָק מָה מַלִיל יְיָ:
רש"י ושרי מואב אתו. ולמעלה הוא אומר וכל שרי מואב, כיון שראו שאין בו תקוה הלכו להם מקצתם, ולא נשארו אלא מקצתם: מה דבר ה'. לשון צחוק הוא זה, כלומר אינך ברשותך:
(יח) וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר קוּם בָּלָק וּשֲׁמָע הַאֲזִינָה עָדַי בְּנוֹ צִפֹּר: וּנְטַל מַתְלֵיהּ וַאֲמַר קוּם בָּלָק וּשְׁמַע אָצִית לְמֵימְרִי בַּר צִפֹּר:
רש"י קום בלק. כיון שראהו מצחק בו, נתכון לצערו עמוד על רגליך, אינך רשאי לישב ואני שלוח אליך בשליחותו של מקום: בנו צפר. לשון מקרא הוא זה, כמו (תהלים קד, כ) חיתו יער, (בראשית א, כד) וחיתו ארץ, (תהלים קיד, ח) למעינו מים:
(יט) לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב וּבֶן אָדָם וְיִתְנֶחָם הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה וְדִבֶּר וְלֹא יְקִימֶנָּה: לָא כְמִלֵי בְּנֵי אֱנָשָׁא מֵימַר אֱלָהָא בְּנֵי אֱנָשָׁא אָמְרִין וּמְכַדְבִין וְאַף לָא כְעוֹבָדֵי בְּנֵי בִּשְׂרָא דְאִינוּן גָזְרִין לְמֶעְבַּד וְתַיְבִין וּמִתְמַלְכִין דְהוּא אָמַר וְעָבֵיד וְכָל מֵימְרֵהּ מִתְקַיָם:
רש"י לא איש אל וגו' . כבר נשבע להם להביאם ולהורישם ארץ שבעה אמות, ואתה סבור להמיתם במדבר: ההוא אמר וגו' . בלשון תמה, ותרגומו תיבין ומתמלכין, חוזרים ונמלכין לחזור בהם:
(כ) הִנֵּה בָרֵךְ לָקָחְתִּי וּבֵרֵךְ וְלֹא אֲשִׁיבֶנָּה: הָא בִּרְכָן קַבֵּילִית וַאֲבָרֵכִינֵיהּ לְיִשְׂרָאֵל וְלָא אָתֵב בִּרְכְּתִי מִינֵיה:
רש"י הנה ברך לקחתי. אתה שואלני מה דבר ה', קבלתי ממנו לברך אותם: וברך ולא אשיבנה. הוא ברך אותם ואני לא אשיב את ברכתו: וברך. כמו וברך וכן הוא גזרת רי"ש, כמו (תהלים עד, יח) אויב חרף, כמו חרף, וכן (שם י, ג) ובוצע ברך, המהלל ומברך את הגוזל ואומר, אל תירא כי לא תענש, שלום יהיה לך, מרגיז הוא להקדוש ברוך הוא. ואין לומר ברך שם דבר, שאם כן היה נקוד בפתח קטן וטעמו למעלה, אבל לפי שהוא לשון פעל הוא נקוד קמץ, וטעמו למטה:
(כא) לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ: אִסְתַּכָּלִית לֵית פָּלְחֵי גִלוּלִין בִּדְבֵית יַעֲקֹב וְאַף לָא עָבְדֵי לֵיאוּת שְׁקַר בְּיִשְׂרָאֵל מֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָהוֹן בְּסַעְדְהוֹן וּשְׁכִינַת מַלְכְּהוֹן בֵּינֵיהוֹן:
רש"י לא הביט און ביעקב וגו' . כתרגומו. דבר אחר אחרי פשוטו הוא נדרש מדרש נאה. לא הביט. הקדוש ברוך הוא און שביעקב, כשהן עוברין על דבריו אינו מדקדק אחריהם להתבונן באוניות [באון] שלהם ובעמלן שהן עוברין על דתו: עמל. לשון עברה, כמו והרה עמל (תהלים ז, טו) , כי אתה עמל וכעס תביט (שם י, יד) לפי שהעברה היא עמל לפני המקום: ה' אלהיו עמו. אפלו מכעיסין וממרים לפניו אינו זז מתוכן: ותרועת מלך בו. לשון חבה ורעות כמו רעה דוד (שמואל ב' טו, לז) אוהב דוד, ויתנה למרעהו (שופטים טו, ו) וכן תרגם אנקלוס ושכינת מלכהון ביניהון:
(כב) אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ: אֱלָהָא דְאַפֵּקִנוּן מִמִצְרָיִם תּוּקְפָא וְרוּמָא דִילֵיהּ:
רש"י אל מוציאם ממצרים. אתה אמרת הנה עם יצא ממצרים, לא יצא מעצמו אלא האלהים הוציאם: כתועפות ראם לו. כתוקף רום וגובה שלו, וכן וכסף תועפות (איוב כב כה) , לשון מעוז המה, ואומר אני שהוא לשון ועוף יעופף (בראשית א כ) , המעופף ברום וגובה ותקף רב הוא זה ותועפות ראם עפיפת גובה. דבר אחר, תועפות ראם. תקף ראמים, ואמרו רבותינו אלו השדים:
(כג) כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵל: אֲרֵי לָא נַחֲשַׁיָא צָבָן דְיִיטַב לִדְבֵית יַעֲקֹב וְאַף לָא קְסָמַיָא רְעַן בִּרְבוּת בֵּית יִשְׂרָאֵל כְּעִדַן יִתְאַמַר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מָה עֲבַד אֱלָהָא:
רש"י כי לא נחש ביעקב. כי ראוים הם לברכה שאין בהם מנחשים וקוסמים: כעת יאמר ליעקב וגו' . עוד עתיד להיות עת כעת הזאת אשר תגלה חבתן לעין כל שהן יושבין לפניו ולומדים תורה מפיו ומחצתן לפנים ממלאכי השרת, והם ישאלו להם מה פעל אל, וזהו שנאמר והיו עיניך רואות את מוריך (ישעיה ל, כ) . דבר אחר יאמר ליעקב אינו לשון עתיד, אלא לשון הוה, אינן צריכין למנחש וקוסם כי בכל עת שצריך להאמר ליעקב ולישראל מה פעל הקדוש ברוך הוא ומה גזרותיו במרום, אינן מנחשים וקוסמים אלא נאמר להם על פי נביאיהם מה היא גזרת המקום, או אורים ותמים מגידים להם, ואונקלוס לא תרגם כן:
(כד) הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה: הָא עַמָא כְּלֵיתָא שָׁרֵי וּכְאַרְיָא יִתְנַטֵל לָא יִשְׁרֵי בְאַרְעֵיהּ עַד דְיִקְטוֹל קְטוֹל וְנִכְסֵי עֲמְמַיָא יֵירָת:
רש"י הן עם כלביא יקום וגו' . כשהן עומדים משנתם שחרית, הן מתגברין כלביא וכארי לחטוף את המצות, ללבוש טלית לקרא את שמע ולהניח תפלין: לא ישכב. בלילה על מטתו עד שהוא אוכל ומחבל כל מזיק הבא לטרפו. כיצד, קורא את שמע על מטתו ומפקיד רוחו ביד המקום, בא מחנה וגיס להזיקם, הקדוש ברוך הוא שומרם ונלחם מלחמותם ומפילם חללים. דבר אחר הן עם כלביא יקום וגו' . כתרגומו: ודם חללים ישתה. נתנבא שאין משה מת עד שיפיל מלכי מדין חללים ויהרג הוא עמהם, שנאמר (יהושע יג, כב) ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בני ישראל בחרב אל חלליהם:
(כה) וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם גַּם קֹב לֹא תִקֳּבֶנּוּ גַּם בָּרֵךְ לֹא תְבָרֲכֶנּוּ: וַאֲמַר בָּלָק לְבִלְעָם אַף מֵילַט לָא תְלוּטִּינוּן אַף בְּרָכָא לָא תְבָרֵכִינוּן:
רש"י גם קב לא תקבנו. גם ראשון מוסיף על גם השני, וגם השני על גם ראשון, וכן גם לי גם לך לא יהיה (מלכים א' ג, כו) , וכן גם בחור גם בתולה (דברים לב, כה) :
(כו) וַיַּעַן בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֶל בָּלָק הֲלֹא דִּבַּרְתִּי אֵלֶיךָ לֵאמֹר כֹּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר יְהוָה אֹתוֹ אֶעֱשֶׂה: וַאֲתֵיב בִּלְעָם וַאֲמַר לְבָלָק הֲלָא מַלֵילִית עִמָךְ לְמֵימַר כֹּל דִי יְמַלֵל יְיָ יָתֵיהּ אַעֲבֵיד: (כז) שישי - במחוברות שביעי וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם לְכָה נָּא אֶקָּחֲךָ אֶל מָקוֹם אַחֵר אוּלַי יִישַׁר בְּעֵינֵי הָאֱלֹהִים וְקַבֹּתוֹ לִי מִשָּׁם: וַאֲמַר בָּלָק לְבִלְעָם אִיתָא כְּעַן אֲדַבְּרִינָךְ לַאֲתַר אָחֳרָן מָאִים יְהֵי רַעֲוָא מִן קֳדָם יְיָ וּתְלוּטֵיהּ לִי מִתַּמָן:
רש"י וקבותו לי. אין זה לשון צווי, כמו וקבנו, אלא לשון עתיד, אולי יישר בעיניו ותקבנו לי משם, מלדי"רש מי"י בלע"ז [תקלל אותו] :
(כח) וַיִּקַּח בָּלָק אֶת בִּלְעָם רֹאשׁ הַפְּעוֹר הַנִּשְׁקָף עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן: וּדְבַר בָּלָק יַת בִּלְעָם רֵישׁ רָמָתָא דְמִסְתַּכְּיָא עַל אַפֵּי בֵּית יְשִׁימוֹן:
רש"י ראש הפעור. קוסם היה בלק וראה שהן עתידין ללקות על ידי פעור ולא היה יודע במה, אמר שמא הקללה תחול עליהם משם, וכן כל החוזים בכוכבים רואים ואינם יודעים מה רואים:
(כט) וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל בָּלָק בְּנֵה לִי בָזֶה שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת וְהָכֵן לִי בָּזֶה שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים: וַאֲמַר בִּלְעָם לְבָלָק בְּנֵה לִי הָכָא שַׁבְעָא מַדְבְּחִין וְאַתְקִין לִי הָכָא שַׁבְעָא תוֹרִין וְשַׁבְעָא דִכְרִין: (ל) וַיַּעַשׂ בָּלָק כַּאֲשֶׁר אָמַר בִּלְעָם וַיַּעַל פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ: וַעֲבַד בָּלָק כְּמָא דִי אֲמַר בִּלְעָם וְאַסֵיק תּוֹר וּדְכַר עַל כָּל מַדְבְּחָא: כד (א) וַיַּרְא בִּלְעָם כִּי טוֹב בְּעֵינֵי יְהוָה לְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא הָלַךְ כְּפַעַם בְּפַעַם לִקְרַאת נְחָשִׁים וַיָּשֶׁת אֶל הַמִּדְבָּר פָּנָיו: וַחֲזָא בִלְעָם אֲרֵי תַקִין קֳדָם יְיָ לְבָרָכָא יַת יִשְׂרָאֵל וְלָא הַלַךְ כִּזְמַן בִּזְמַן אֱלָהֵין לָקֳדָמוּת נְחָשַׁיָא וְשַׁוִי לָקָבֵיל עֶגְלָא דַעֲבָדוּ יִשְׂרָאֵל בְּמַדְבְּרָא אַפּוֹהִי:
רש"י וירא בלעם כי טוב וגו' . אמר איני צריך לבדוק בהקדוש ברוך הוא כי לא יחפוץ לקללם: ולא הלך כפעם בפעם. כאשר עשה שתי פעמים: לקראת נחשים. לנחש אולי יקרה ה' לקראתו כרצונו, אמר רוצה ואינו רוצה לקללם, אזכיר עונותיהם, והקללה על הזכרת העברה תחול: וישת אל המדבר פניו. כתרגומו:
(ב) וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים: וּזְקֵף בִּלְעָם יָת עֵינוֹהִי וַחֲזָא יָת יִשְׂרָאֵל שָׁרָן לְשִׁבְטוֹהִי וּשְׁרַת עֲלוֹהִי רוּחַ נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ:
רש"י וישא בלעם את עיניו. בקש להכניס בהם עין רעה, והרי יש לך שלש מדותיו עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה האמורים למעלה: שוכן לשבטיו. ראה כל שבט ושבט שוכן לעצמו ואינן מעורבין, ראה שאין פתחיהם מכונין זה כנגד זה, שלא יציץ לתוך אהל חברו: ותהי עליו רוח אלהים. עלה בלבו שלא יקללם:
(ג) וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן: וּנְטַל מַתְלֵיהּ וַאֲמַר אֵימַר בִּלְעָם בְּרֵיהּ בְעוֹר וְאֵימַר גַבְרָא דְשַׁפִּיר חָזֵי:
רש"י בנו בער. כמו למעינו מים (תהלים קיד, ח) . ומדרש אגדה שניהם היו גדולים מאבותיהם, בלק בנו צפור, אביו בנו הוא במלכות, ובלעם גדול מאביו בנביאות, מנה בן פרס היה: שתם העין. עינו נקורה ומוצאת לחוץ וחור שלה נראה פתוח, ולשון משנה הוא כדי שישתום ויסתום ויגוב (ע"ז סט.) ורבותינו אמרו לפי שאמר ומספר את רבע ישראל, שהקדוש ברוך הוא יושב ומונה רביעיותיהן של ישראל מתי תבא טפה שנלד הצדיק ממנה, אמר בלבו מי שהוא קדוש ומשרתיו קדושים יסתכל בדברים הללו, ועל דבר זה נסמת עינו של בלעם. ויש מפרשים שתום העין פתוח העין, כמו שתרגם אנקלוס, ועל שאמר שתום העין, ולא אמר שתום העינים, למדנו שסומא באחת מעיניו היה:
(ד) נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם: אֵימַר דִשְׁמַע מֵימַר מִן קֳדָם אֵל וְחֵזוּ מִן קֳדָם שַׁדַי חָזֵי שְׁכִיב וּמִתְגְלֵי לֵיהּ:
רש"י נפל וגלוי עינים. פשוטו כתרגומו, שאין נראה עליו אלא בלילה כשהוא שוכב. ומדרשו כשהיה נגלה עליו לא היה בו כח לעמוד על רגליו ונופל על פניו, לפי שהיה ערל ומאוס להיות נגלה עליו בקומה זקופה לפניו:
(ה) מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל: מָה טָבָא מַשְׁכְּנָךְ יַעֲקֹב בֵּית מֵישְׁרָךְ יִשְׂרָאֵל:
רש"י מה טבו אהליך. על שראה פתחיהם שאינן מכונין זה מול זה: משכנתיך. חניותיך, כתרגומו. דבר אחר מה טבו אהליך. מה טבו אהל שילה ובית עולמים בישובן שמקריבין בהן קרבנות לכפר עליהם: משכנתיך. אף כשהן חרבין, לפי שהן משכון עליכם, וחרבנן כפרה על הנפשות, שנאמר כלה ה' את חמתו (איכה ד) , ובמה כלה, ויצת אש בציון:
(ו) כִּנְחָלִים נִטָּיוּ כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר כַּאֲהָלִים נָטַע יְהוָה כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם: כְּנַחֲלִין דִמְדַבְּרִין כְּגִינַת שַׁקְיָא דְעַל פְּרָת כְּבוּסְמַיָא דִנְצִיב יְיָ כְּאַרְזִין דִנְצִבִין עַל מַיָא:
רש"י כנחלים נטיו. שנארכו ונמשכו לנטות למרחוק, אמרו רבותינו מברכותיו של אותו רשע אנו למדים מה היה בלבו לקללם כשאמר (פסוק א) וישת אל המדבר פניו, וכשהפך המקום את פיו ברכם מעין אותן קללות שבקש לומר כו', כדאיתא בחלק (סנהדרין קה, א) : כאהלים. כתרגומו, לשון מור ואהלות (תהלים מה, ט) : נטע ה'. בגן עדן. לשון אחר כאהלים נטע ה', כשמים המתוחין כאהל: נטע ה'. לשון נטיעה מצינו באהלים, שנאמר ויטע אהלי אפדנו (דניאל יא, מה) :
(ז) יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ: יִסְגֵי מַלְכָּא דְיִתְרַבָּא מִבְּנוֹהִי וְיִשְׁלוֹט בְּעַמְמִין סַגִיאִין וְיִתְקוֹף מֵאֲגַג מַלְכֵּיהּ וְתִתְנַטֵל מַלְכוּתֵיהּ:
רש"י מדליו. מבארותיו. ופירושו כתרגומו: וזרעו במים רבים. לשון הצלחה הוא זה, כזרע הזרוע על פני המים: וירם מאגג מלכו. מלך ראשון שלהם יכבוש את אגג מלך עמלק: ותנשא מלכותו. של יעקב יותר ויותר, שיבא אחריו דוד ושלמה:
(ח) אֵל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם וְחִצָּיו יִמְחָץ: אֱלָהָא דְאַפֵּקִינוּן מִמִצְרַיִם תּוּקְפָא וְרוּמָא דִילֵיהּ יֵיכְלוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נִכְסֵי עַמְמַיָא סַנְאֵיהוֹן וּבְבִזַת מַלְכֵּיהוֹן יִתְפַּנְקוּן וְאַרְעֲתְהוֹן יַחְסְנוּן:
רש"י אל מוציאו ממצרים. מי גורם להם הגדלה הזאת, אל המוציאם ממצרים, בתוקף ורום שלו יאכל את הגוים שהם צריו: ועצמותיהם. של צרים: יגרם. מנחם פתר בו לשון שבירה, וכן (צפניה ג, ג) לא גרמו לבקר, וכן (יחזקאל כג, לד) את חרשיה תגרמי, ואני אומר לשון עצם הוא שמגרר הבשר בשניו מסביב והמוח שבפנים, ומעמיד העצם על ערמימותה: וחציו ימחץ. אנקלוס תרגם חציו של צרים, חלוקה שלהם כמו (בראשית מט, כג) בעלי חצים, מרי פלוגתא, וכן ימחץ, לשון (שופטים ה, כו) ומחצה וחלפה רקתו, שיחצו את ארצם. ויש לפתור לשון חצים ממש, חציו של הקדוש ברוך הוא ימחץ בדמם של צרים, יטבול ויצטבע בדמם, כמו (תהלים סח, כד) למען תמחץ רגלך בדם. ואינו זז מלשון מכה, כמו מחצתי, שהצבוע בדם נראה כאלו מחוץ ונגוע:
(ט) כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ מְבָרֲכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר: יְנוּחַ יִשְׁרֵי בִתְקוֹף כְּאַרְיָא וּכְלֵתָא לֵית מַלְכוּ דְתִזַעֲזְעִינֵיהּ בְּרִיכָךְ יְהוֹן בְּרִיכִין וְלִיטָךְ יְהוֹן לִיטִין:
רש"י כרע שכב כארי. כתרגומו, יתישבו בארצם בכח וגבורה:
(י) וַיִּחַר אַף בָּלָק אֶל בִּלְעָם וַיִּסְפֹּק אֶת כַּפָּיו וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם לָקֹב אֹיְבַי קְרָאתִיךָ וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ זֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים: וּתְקֵיף רוּגְזָא דְבָלָק בְּבִלְעָם וּשְׁקָפִינוּן לִידוֹהִי וַאֲמַר בָּלָק לְבִלְעָם לְמֵילַט סַנְאַי קְרִיתָךְ וְהָא בָּרָכָא מְבָרְכַת לְהוֹן דְנַן תְּלַת זִמְנִין:
רש"י ויספק. הכה זו על זו:
(יא) וְעַתָּה בְּרַח לְךָ אֶל מְקוֹמֶךָ אָמַרְתִּי כַּבֵּד אֲכַבֶּדְךָ וְהִנֵּה מְנָעֲךָ יְהוָה מִכָּבוֹד: וּכְעַן אִזֵיל לָךְ לְאַתְרָךְ אֲמָרִית יְקָרָא אֲיַקְרִינָךְ וְהָא מְנָעָךְ יְיָ מִן יְקָר: (יב) וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל בָּלָק הֲלֹא גַּם אֶל מַלְאָכֶיךָ אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ אֵלַי דִּבַּרְתִּי לֵאמֹר: וַאֲמַר בִּלְעָם לְבָלָּק הֲלָא אַף לְאִזְגַדָךְ דִי שַׁלְחַת לְוָתִי מַלֵילִית לְמֵימָר: (יג) אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי יְהוָה לַעֲשׂוֹת טוֹבָה אוֹ רָעָה מִלִּבִּי אֲשֶׁר יְדַבֵּר יְהוָה אֹתוֹ אֲדַבֵּר: אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֵי בֵיתֵיהּ כְּסַף וּדְהַב לֵית לִי רְשׁוּ לְמֶעֱבַּר עַל גְזֵירַת מֵימְרָא דַיְיָ לְמֶעֱבַּד טַבְתָּא אוֹ בִּישְׁתָּא מֵרְעוּתִי דִי יְמַלֵל יְיָ יָתֵיהּ אֲמַלֵיל:
רש"י לעבר את פי ה'. כאן לא נאמר אלהי, כמו שנאמר בראשונה, לפי שידע שנבאש בהקדוש ברוך הוא ונטרד:
(יד) שביעי וְעַתָּה הִנְנִי הוֹלֵךְ לְעַמִּי לְכָה אִיעָצְךָ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים: וּכְעַן הָא אֲנָא אָזֵיל לְעַמִי אִיתָא אֲמַלְכִינָךְ מָה דְתַּעְבֵיד וַאֲחַוֵי לָךְ מָא דְיַעֲבֵד עַמָא הָדֵין לְעַמָךְ בְּסוֹף יוֹמַיָא:
רש"י הולך לעמי. מעתה הריני כשאר עמי, שנסתלק הקדוש ברוך הוא מעליו: לכה איעצך. מה לך לעשות. ומה היא העצה, אלהיהם של אלו שונא זמה הוא כו' , כדאיתא בחלק (סנהדרין קו.) תדע שבלעם השיא עצה זו להכשילם בזמה, שהרי נאמר הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם (לקמן לא, טז) : אשר יעשה העם הזה לעמך. מקרא קצר הוא זה, איעצך להכשילם, ואומר לך מה שהן עתידין להרע למואב באחרית הימים:
(טו) וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן: וּנְטַל מַתְלֵיהּ וַאֲמַר אֵימַר בִּלְעָם בְּרֵיהּ בְעוֹר וְאֵימַר גַבְרָא דְשַׁפִּיר חָזֵי: (טז) נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם: אֵימַר דִשְׁמַע מֵימַר מִן קֳדָם אֵל וִידַע מַדַע מִן קֳדָם עִילָאָה חֵיזוּ מִן קֳדָם שַׁדַי חָזֵי שְׁכִיב וּמִתְגְלֵי לֵיהּ:
רש"י וידע דעת עליון. לכון השעה שכועס בה:
(יז) אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת: חֲזִיתֵיהּ וְלָא כְעַן סְכִיתֵיהּ וְלָא אִיתוֹהִי קָרִיב כַּד יְקוּם מַלְכָּא מִיַעֲקֹב וְיִתְרַבָּא מְשִׁיחָא מִיִשְׂרָאֵל וְיִקְטּוֹל רַבְרְבֵי מוֹאָב וְיִשְׁלוֹט בְּכָל בְּנֵי אֱנָשָׁא:
רש"י אראנו. רואה אני שבחו של יעקב וגדלתן, אך לא עתה היא, אלא לאחר זמן: דרך כוכב. כתרגומו, לשון דרך קשתו (איכה ב, ד) , שהכוכב עובר כחץ, ובלע"ז דישטנ"ט [מזנק] כלומר יקום מזל: וקם שבט. מלך רודה ומושל: ומחץ פאתי מואב. זה דוד, שנאמר בו השכב אותם ארצה וימדד שני חבלים להמית וגו' (שמואל ב' ח, ב) : וקרקר. לשון קורה כמו אני קרתי (מלכים ב' יט, כד) מקבת בור נקרתם (ישעיה נא, א) יקרוה עורבי נחל (משלי ל, יז) פורי"יר בלע"ז [לנקב] : כל בני שת. כל האמות, שכלם יצאו מן שת בנו של אדם הראשון:
(יח) וְהָיָה אֱדוֹם יְרֵשָׁה וְהָיָה יְרֵשָׁה שֵׂעִיר אֹיְבָיו וְיִשְׂרָאֵל עֹשֶׂה חָיִל: וִיהֵי אֱדוֹם יְרוּתָּא וִיהֵי יְרוּתָּא שֵׂעִיר לְבַעֲלֵי דְבָבוֹהִי וְיִשְׂרָאֵל יַצְלַח בְּנִכְסִין:
רש"י והיה ירשה שעיר איביו. ישראל:
(יט) וְיֵרְדְּ מִיַּעֲקֹב וְהֶאֱבִיד שָׂרִיד מֵעִיר: וְיֵיחוּת חָד מִדְבֵית יַעֲקֹב וְיוֹבִיד מְשֵׁיזִיב מִקִרְיַת עַמְמַיָא:
רש"י וירד מיעקב. ועוד יהיה מושל אחר מיעקב: והאביד שריד מעיר. מעיר החשובה של אדום והיא רומי, ועל מלך המשיח אומר כן, שנאמר בו וירד מים עד ים (תה' עב) ולא יהיה שריד לבית עשו (עוב' א) :
(כ) וַיַּרְא אֶת עֲמָלֵק וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אֹבֵד: וַחֲזָא יַת עֲמַלְקָאָה וּנְטַל מַתְלֵיהּ וַאַמַר רֵישׁ קְרָבַיָא דְיִשְׂרָאֵל הֲוָה עֲמַלְקָאָה וְסוֹפֵיהּ לְעָלְמָא יֵיבָד:
רש"י וירא את עמלק. נסתכל בפרענותו של עמלק: ראשית גוים עמלק. הוא קדם את כלם להלחם בישראל, וכך תרגם אנקלוס ואחריתו לאבד בידם, שנאמר תמחה את זכר עמלק (דברים כה, יט) :
(כא) וַיַּרְא אֶת הַקֵּינִי וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר אֵיתָן מוֹשָׁבֶךָ וְשִׂים בַּסֶּלַע קִנֶּךָ: וַחֲזָא יַת שַׁלְמָאָה וּנְטַל מַתְלֵיהּ וַאֲמַר תַּקִיף בֵּית מוֹתְבָךְ וְשַׁוֵי בִכְרַךְ תַּקִּיף מְדוֹרָךְ:
רש"י וירא את הקיני. לפי שהיה קיני תקוע אצל עמלק, כענין שנאמר ויאמר שאול אל הקיני וגו' (שמואל א' טו, ו) הזכירו אחר עמלק, נסתכל בגדלתן של בני יתרו שנאמר בהם תרעתים שמעתים שוכתים (דברי הימים א' ב, נה) : איתן מושבך. תמה אני מהיכן זכית לכך הלא אתה עמי היית בעצת הבה נתחכמה לו (שמות א, י) , ועתה נתישבת באיתן ומעוז של ישראל:
(כב) כִּי אִם יִהְיֶה לְבָעֵר קָיִן עַד מָה אַשּׁוּר תִּשְׁבֶּךָּ: אֲרֵי אִם יְהֵי לְשֵׁיצָאָה שַׁלְמָאָה עַד מָה אֲתוּרָאָה יִשְׁבִּינָךְ:
רש"י כי אם יהיה לבער קין וגו' . אשרך שנתקעת לתוקף זה שאינך נטרד עוד מן העולם, כי אף אם אתה עתיד לגלות עם עשרת השבטים ותהיה לבער ממקום שנתישבת שם, מה בכך: עד מה אשור תשבך. עד היכן הוא מגלה אותך, שמא ללחלח וחבור, אין זה טרוד מן העולם, אלא טלטול ממקום למקום ותשוב עם שאר הגליות:
(כג) וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר אוֹי מִי יִחְיֶה מִשֻּׂמוֹ אֵל: וּנְטַל מַתְלֵיהּ וַאֲמַר וַי לְחַיָיבַיָא דְיֵחוֹן כַּד יַעֲבֵּד אֱלָהָא יָת אִלֵין:
רש"י וישא משלו וגו' . כיון שהזכיר את שבית אשור אמר, אוי מי יחיה משמו אל. מי יכול להחיות את עצמו משמו את אלה שלא ישים עליו הגוזר את אלה, שיעמוד סנחריב ויבלבל את כל האמות, ועוד יבואו:
(כד) וְצִים מִיַּד כִּתִּים וְעִנּוּ אַשּׁוּר וְעִנּוּ עֵבֶר וְגַם הוּא עֲדֵי אֹבֵד: וְסִיעַן יִצְטַרְחַן מֵרוֹמָאֵי וִיעֲנוּן לְאָתוּר וְיִשְׁתַּעְבְּדוּן לְעֵבַר פְּרָת וְאַף אִינוּן לְעָלְמָא יֵיבְדוּן:
רש"י וצים מיד כתים. ויעברו כתיים שהן רומיים בבירניות גדולות על אשור: וענו עבר. וענו אותם שבעבר הנהר: וגם הוא עדי אבד. וכן פרש דניאל עד די קטילת חיותא והובד גשמה (דניאל ז, יא) : וצים. ספינות גדולות, כדכתיב וצי אדיר (ישעיה לג, כא) תרגומו ובורני רבתא:
(כה) וַיָּקָם בִּלְעָם וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לִמְקֹמוֹ וְגַם בָּלָק הָלַךְ לְדַרְכּוֹ: וְקָם בִּלְעָם וַאֲזַל וְתָב לְאַתְרֵיהּ וְאַף בָּלָק אֲזַל לְאוֹרְחֵיהּ: כה (א) וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב: וִיתֵיב יִשְׂרָאֵל בְּשִׁיטִין וּשְׁרֵי עַמָא לְמִטְּעֵי בָּתַר בְּנַת מוֹאָב:
רש"י בשטים. כך שמה: לזנות אל בנות מואב. על ידי עצת בלעם כדאיתא בחלק:
(ב) וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ לֵאלֹהֵיהֶן: וּקְרָאָן לְעַמָא לְדִבְחֵי טַעֲוַתְהוֹן וַאֲכַל עַמָא וּסְגִידוּ לְטַעֲוַתְהוֹן:
רש"י וישתחוו לאלהיהן. כשתקף יצרו עליו ואמר לה השמעי לי, והיא מוציאה לו דמות פעור מחיקה ואומרת לו השתחוה לזה:
(ג) וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל: וְאִתְחַבַּר יִשְׂרָאֵל לְבַעֲלָא פְעוֹר וּתְקֵף רוּגְזָא דַיְיָ בְּיִשְׂרָאֵל:
רש"י פעור. על שם שפוערין לפניו פי הטבעת ומוציאין רעי, וזו היא עבודתו: ויחר אף ה' בישראל. שלח בהם מגפה:
(ד) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַיהוָה נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף יְהוָה מִיִּשְׂרָאֵל: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה דְבַר יַת כָּל רֵישֵׁי עַמָא וְדוּן וּקְטוֹל דְחַיָב קְטוֹל קֳדָם יְיָ לָקֳבֵל שִׁמְשָׁא וִיתוּב תְּקוֹף רוּגְזָא דַיְיָ מִיִשְׂרָאֵל:
רש"י קח את כל ראשי העם. לשפוט את העובדים לפעור: והוקע אותם. את העובדים: והוקע. היא תליה, כמו שמצינו בבני שאול והוקענום לה' (שמואל ב' כא, ו) ושם תליה מפורשת בעבודה זרה בסקילה, וכל הנסקלין נתלין: נגד השמש. לעין כל. ומדרש אגדה השמש מודיע את החוטאים, הענן נקפל מכנגדו והחמה זורחת עליו:
(ה) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר: וַאֲמַר משֶׁה לְדַיָנֵי יִשְׂרָאֵל קְטִילוּ גְבַר גַבְרוֹהִי דְאִתְחַבָּרוּ לְבַעֲלָא פְעוֹר:
רש"י הרגו איש אנשיו. כל אחד ואחד מדיני ישראל היה הורג שנים, ודיני ישראל שמונת רבוא ושמונת אלפים, כדאיתא בסנהדרין (יח.) :
(ו) וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: וְהָא גַבְרָא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲתָא וְקָרֵב לְוָת אֲחוֹהִי יָת מִדְיָנֵיתָא לְעֵינֵי משֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאִינוּן בָּכָן בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא:
רש"י והנה איש מבני ישראל בא. נתקבצו שבטו של שמעון אצל זמרי שהיה נשיא שלהם, אמרו לו אנו נדונין במיתה ואתה יושב וכו' , כדאיתא באלו הן הנשרפין (סנהדרין דף פב, א) : את המדינית. כזבי בת צור: לעיני משה. אמרו לו משה, זו אסורה או מתרת, אם תאמר אסורה, בת יתרו מי התירה לך וכו' , כדאיתא התם: והמה בוכים. נתעלמה ממנו הלכה כל הבועל ארמית קנאים פוגעים בו געו כלם בבכיה. בעגל עמד משה כנגד ששים רבוא, שנאמר (שמות לב, כ) ויטחן עד אשר דק וגו' וכאן רפו ידיו, אלא כדי שיבא פנחס ויטול את הראוי לו:
(ז) מפטיר וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ: וַחֲזָא פִּינְחָס בַּר אֶלְעָזָר בַּר אַהֲרֹן כַּהֲנָא וְקָם מִגוֹ כְנִשְׁתָּא וּנְסֵיב רוֹמְחָא בִידֵיהּ:
רש"י וירא פנחס. ראה מעשה ונזכר הלכה, אמר לו למשה מקבלני ממך הבועל ארמית קנאין פוגעין בו, אמר לו קריינא דאגרתא איהו ליהוי פרוונקא, מיד ויקח רמח בידו וגו' :
(ח) וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וְעַל בָּתַר גַבְרָא בַּר יִשְׂרָאֵל לְקוּבָּתָא וּבְזַע יַת תַּרְוֵיהוֹן יַת גַבְרָא בַּר יִשְׂרָאֵל וְיַת אִתְּתָא לִמְעָהָא וְאִתְכְּלִי מוֹתָנָא מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
רש"י אל הקבה. אל האהל: אל קבתה. [אל הקבה] כמו הלחיים והקיבה כון בתוך זכרות של זמרי ונקבות שלה, וראו כלם שלא לחנם הרגם, והרבה נסים נעשו לו כו', כדאיתא התם (סנהד' פב:) :
(ט) וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף: וַהֲווֹ דְמִיתוּ בְּמוֹתָנָא עַשְׂרִין וְאַרְבְּעָה אַלְפִין: פפפ:
הפטרת בלק - מיכה ה
(ו) וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים כְּטַל מֵאֵת יְהוָה כִּרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב אֲשֶׁר לֹא יְקַוֶּה לְאִישׁ וְלֹא יְיַחֵל לִבְנֵי אָדָם: (ז) וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בַּגּוֹיִם בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים כְּאַרְיֵה בְּבַהֲמוֹת יַעַר כִּכְפִיר בְּעֶדְרֵי צֹאן אֲשֶׁר אִם עָבַר וְרָמַס וְטָרַף וְאֵין מַצִּיל: (ח) תָּרֹם יָדְךָ עַל צָרֶיךָ וְכָל אֹיְבֶיךָ יִכָּרֵתוּ: (ט) וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְהוָה וְהִכְרַתִּי סוּסֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ וְהַאֲבַדְתִּי מַרְכְּבֹתֶיךָ: (י) וְהִכְרַתִּי עָרֵי אַרְצֶךָ וְהָרַסְתִּי כָּל מִבְצָרֶיךָ: (יא) וְהִכְרַתִּי כְשָׁפִים מִיָּדֶךָ וּמְעוֹנְנִים לֹא יִהְיוּ לָךְ: (יב) וְהִכְרַתִּי פְסִילֶיךָ וּמַצֵּבוֹתֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ וְלֹא תִשְׁתַּחֲוֶה עוֹד לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ: (יג) וְנָתַשְׁתִּי אֲשֵׁירֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ וְהִשְׁמַדְתִּי עָרֶיךָ: (יד) וְעָשִׂיתִי בְּאַף וּבְחֵמָה נָקָם אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא שָׁמֵעוּ: ו (א) שִׁמְעוּ נָא אֵת אֲשֶׁר יְהוָה אֹמֵר קוּם רִיב אֶת הֶהָרִים וְתִשְׁמַעְנָה הַגְּבָעוֹת קוֹלֶךָ: (ב) שִׁמְעוּ הָרִים אֶת רִיב יְהוָה וְהָאֵתָנִים מֹסְדֵי אָרֶץ כִּי רִיב לַיהוָה עִם עַמּוֹ וְעִם יִשְׂרָאֵל יִתְוַכָּח: (ג) עַמִּי מֶה עָשִׂיתִי לְךָ וּמָה הֶלְאֵתִיךָ עֲנֵה בִי: (ד) כִּי הֶעֱלִתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתִיךָ וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם: (ה) עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת יְהוָה: (ו) בַּמָּה אֲקַדֵּם יְהוָה אִכַּף לֵאלֹהֵי מָרוֹם הַאֲקַדְּמֶנּוּ בְעוֹלוֹת בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָׁנָה: (ז) הֲיִרְצֶה יְהוָה בְּאַלְפֵי אֵילִים בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי שָׁמֶן הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי: (ח) הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה יְהוָה דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ:
אחר קריאת פרשת השבוע שנים מקרא ואחד תרגום והפטרה, ומזמור ה' מלך גאות לבש או מזמור שיר ליום השבת וה' מלך, יצל"ח דברו משנה והלכה מסדר טהרות שהוא נגד היסוד בחינת היום.
משנה אהלות פרק יד
א. הַזִּיז מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה כָּל שֶׁהוּא. הַגִּזְרָה וְהַגַּבְלִית, בְּפוֹתֵחַ טֶפַח. אֵיזֶהוּ הַזִּיז, שֶׁפָּנָיו לְמָטָּה. וְהַגִּזְרָה, שֶׁפָּנֶיהָ לְמָעְלָה. וּבַמָּה אָמְרוּ הַזִּיז מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה כָּל שֶׁהוּא, בְּזִיז שֶׁהוּא גָבוֹהַּ מִן הַפֶּתַח שְׁלשָׁה נִדְבָּכִין, שֶׁהֵם שְׁנֵים עָשָׂר טֶפַח. יָתֵר מִכָּאן, מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה בְּפוֹתֵחַ טֶפַח. הָעֲטָרוֹת וְהַפִּתּוּחִים מְבִיאִין אֶת הַטֻּמְאָה בְּפוֹתֵחַ טֶפַח:
ברטנורה (א) הזיז. שפניו למטה. כמין לוח יוצא מן הכותל לחוץ וראשו כפוף למטה לארץ לצד הפתח, הלכך מצטרף אהלו עם הפתח ומביא את הטומאה בכל שהוא, וחשיב כאילו יש בו פותח טפח, ואם טומאה תחתיו הבית טמא, שרואין ראשו הכפוף למטה כאילו הגיע לארץ, ומביא טומאה שתחתיו לצד הבית: וגיזרה שפניה למעלה. ראשה כפוף למעלה ואין אוהל שלה מצטרף עם הפתח, הלכך בעיא פותח טפח: וגבלית. מפרש בתוספתא, כלי שמניקה מכאן ומכאן, ומשייר מן האמצע: שנים עשר טפחים. דשיעור כל נדבך ארבעה טפחים. ונדבך הוא שורה של בנין אבנים: והעטרות. אבנים סדורות בעיגול בולטות מן הקיר למעלה מן הפתח כעין כיפה לנוי, והיינו עטרה: והפתוחים. שעושים מאבן על [גבי] הפתח או על [גבי] החלום לנוי. ופעמים שבולטים מן מהחלון ומן הפתח טפח או יותר:
ב. זִיז שֶׁעַל גַּבֵּי הַפֶּתַח, מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה בְּפוֹתֵחַ טֶפַח. שֶׁעַל גַּבֵּי הַחַלּוֹן, רוּם אֶצְבָּעַיִם, שֶׁעַל גַּבֵּי מְלֹא מַקְדֵּחַ, כָּל שֶׁהוּא. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מְלוֹאוֹ:
ברטנורה (ב) זיז שעל גבי הפתח וכו'. הכא מיירי שנסתם הפתח, ומשום הכי בעינן שיהא בזיז פותח טפח, והכי משמע בתוספתא: ושעל גבי החלון רום אצבעיים. כלומר בין חלון ששיעורו רום אצבעיים כגון שיירי המאור, בין חלון ששיעורו מלוא מקדח כגון העושה מאור בתחלה, זיז שעל גבי שניהם, בכל שהוא: ור' יוסי אומר מלואו. חלון ששיעורו רום אצבעיים, זיז שלו שיעורו באצבעיים. וחלון ששיעורו מלוא מקדח, זיז שלו נמי משערינן במלוא מקדח. ואין הלכה כר' יוסי:
ג. קָנֶה שֶׁעַל גַּבֵּי הַפֶּתַח, אֲפִלּוּ גָבוֹהַּ מֵאָה אַמָּה, מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה כָּל שֶׁהוּא, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, אַל יַחְמִיר זֶה מִן הַזִּיז:
ברטנורה (ג) אפילו גבוה מאה אמה. אע"ג דזיז שיעור גבהו מן הפתח שנים עשר טפחים, בקנה החמירו משום דמיטלטל. ור' יוחנן בן נורי סבר דאין להחמיר בקנה יותר מן הזיז, ולמעלה משנים עשר טפחים שיעורו בפותח טפח. והלכה כר' יוחנן בן נורי:
ד. זִיז שֶׁהוּא סוֹבֵב אֶת כָּל הַבַּיִת וְאוֹכֵל בַּפֶּתַח שָׁלשׁ אֶצְבָּעוֹת, טֻמְאָה בַבַּיִת, כֵּלִים שֶׁתַּחְתָּיו טְמֵאִים. טֻמְאָה תַחְתָּיו, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַמֵּא אֶת הַבָּיִת. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מְטַהֵר. וְכֵן בֶּחָצֵר שֶׁהִיא מֻקֶּפֶת אַכְסַדְרָה:
ברטנורה (ד) זיז. שהוא רחב טפח, וסובב את כל כותלי הבית מבחוץ, וכנגד הפתח אוכל שלש אצבעות ועל שאר הפתח אין זיז. שאם היה אוכל כנגד טפח, היה הבית טמא לדברי הכל: כלים שתחתיו טמאים. ובהא לא פליג ר' יהושע כדפליג בסיפא, לפי שדרך טומאה לצאת: ר' אליעזר מטמא את הבית. כיון דזיז חמור שמטמא בכל שהוא, מביא את הטומאה לבית בשלש אצבעות: וכן בחצר שהיא מוקפת אכסדרה. והאכסדרה אוכלת בפתח שלש אצבעות, טומאה בבית, כלים שבאכסדרה טמאים. טומאה באכסדרה, רבי אליעזר מטמא הבית, ור' יהושע מטהר. והלכה כר' יהושע:
ה. שְׁנֵי זִיזִין זֶה עַל גַּבֵּי זֶה וְיֵשׁ בָּהֶן פּוֹתֵחַ טֶפַח וּבֵינֵיהֶן פּוֹתֵחַ טֶפַח, טֻמְאָה תַחְתֵּיהֶן, תַּחְתֵּיהֶן טָמֵא. בֵּינֵיהֶם, בֵּינֵיהֶן טָמֵא. עַל גַּבֵּיהֶן, כְּנֶגְדּוֹ עַד לָרָקִיעַ טָמֵא. הָיָה הָעֶלְיוֹן עוֹדֵף עַל הַתַּחְתּוֹן פּוֹתֵחַ טֶפַח, טֻמְאָה תַחְתֵּיהֶן אוֹ בֵינֵיהֶן, תַּחְתֵּיהֶן וּבֵינֵיהֶן טָמֵא. עַל גַּבֵּיהֶן, כְּנֶגְדּוֹ עַד לָרָקִיעַ טָמֵא. הָיָה הָעֶלְיוֹן עוֹדֵף עַל הַתַּחְתּוֹן פָּחוֹת מִטֶּפַח, טֻמְאָה תַחְתֵּיהֶן, תַּחְתֵּיהֶן וּבֵינֵיהֶן טָמֵא. בֵּינֵיהֶן אוֹ תַחַת הַמּוֹתָר, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, תַּחְתֵּיהֶן וּבֵינֵיהֶן טָמֵא. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, בֵּינֵיהֶן וְתַחַת הַמּוֹתָר, טָמֵא, וְתַחְתֵּיהֶן, טָהוֹר:
ברטנורה (ה) שני זיזין זה על גבי זה. ומכוונים זה כנגד זה: יש בהן פותח טפח. שכל אחד מן הזיזים רחבו טפח על טפח: וביניהן פותח טפח. התחתון גבוה מן הארץ טפח והעליון גבוה מן התחתון טפח: וטומאה תחתיהן. תחת התחתון. כל מה שתחתיו טמא. ומה שעל גביו טהור, דחוצץ בפני הטומאה: ביניהן. אם טומאה בין תחתון לעליון, כל מה שביניהן טמא. אבל מה שתחת התחתון ושעל העליון, טהור, דחוצצים: על גביהן. על גבי העליון. כנגד הטומאה עד הרקיע טמא, וכל השאר טהור: היה העליון עודף על התחתון כו': תחתיהן וביניהן טמא. דבין שהטומאה תחת התחתון בין שהטומאה ביניהן, אותו העודף שהעליון יתר על התחתון טפח, מערב את הטומאה בכל מקום. אבל מה שעל העליון, טהור, דחוצץ: על גביהן. על גבי העליון: היה העליון עודף על התחתון וכו': טומאה תחתיהן. תחת התחתון: תחתיהן וביניהן טמא. דאותו עודף מערב את הטומאה ביניהן ומביא את הטומאה למה שתחתיו: ביניהן. אם הטומאה ביניהן או למטה בארץ תחת המותר דהיינו כנגד העודף ולא תחת התחתון: ר' אליעזר אומר תחתיהן וביניהן טמא. דאע"ג דליכא טפח בעודף, מביא את הטומאה לתחת התחתון הואיל ועודף עליו: ביניהן ותחת המותר טמא. מה שתחת התחתון. דכיון דאין במותר טפח, אין הטומאה באה תחת התחתון. והלכה כר' יהושע:
ו. יֵשׁ בָּהֶן פּוֹתֵחַ טֶפַח וְאֵין בֵּינֵיהֶן פּוֹתֵחַ טֶפַח, טֻמְאָה תַחְתֵּיהֶן, (תַּחְתֵּיהֶן טָמֵא. בֵּינֵיהֶן אוֹ עַל גַּבֵּיהֶן, כְּנֶגְדּוֹ עַד הָרָקִיעַ טָמֵא):
ברטנורה (ו) ואין ביניהם פותח טפח. שאין התחתון גבוה מן הארץ טפח ואין העליון גבוה מן התחתון טפח: ביניהן ותחתיהן טמא. דאין התחתון חוצץ כיון דאין תחתיו פותח טפח ולא על גביו פותח טפח, והעליון מביא את הטומאה לכל מה שתחתיו ותחת התחתון, וחוצץ למה שעל גביו, כיון דעליון גבוה מן הארץ טפח: כנגדו עד הרקיע טמא. ומה שתחתיו טהור, דאע"ג דאין גבוה מחברו טפח הרי גבוה מן הארץ טפח וחוצץ:
ז. אֵין בָּהֶן פּוֹתֵחַ טֶפַח, בֵּין שֶׁיֵּשׁ בֵּינֵיהֶן פּוֹתֵחַ טֶפַח בֵּין שֶׁאֵין בֵּינֵיהֶן פּוֹתֵחַ טֶפַח, טֻמְאָה תַחְתֵּיהֶן, בֵּינֵיהֶן אוֹ עַל גַּבֵּיהֶן, טֻמְאָה בוֹקַעַת וְעוֹלָה, בּוֹקַעַת וְיוֹרָדֶת. וְכֵן שְׁתֵּי יְרִיעוֹת שֶׁהֵן גְּבוֹהוֹת מִן הָאָרֶץ פּוֹתֵחַ טֶפַח:
ברטנורה (ז) אין בהם פותח טפח. שהזיזים אין ברחבן טפח, הלכך בין שהטומאה למטה בין שהטומאה למעלה, לא חייצי כלל: וכן שתי יריעות שהן גבוהות מן הארץ בפותח טפח. וגבוהות זו מזו טפח, דינן כשני זיזין:
גמרא נדה דף כ"ג ע"ב
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים כָּל שֶׁאֵין בּוֹ וְכוּ' אָמַר רַב יִרְמְיָה בַר אַבָּא אָמַר רַב הַכֹּל מוֹדִים גּוּפוֹ תַּיִשׁ וּפָנָיו אָדָם אָדָם. גוּפוֹ אָדָם וּפָנָיו תַּיִשׁ וְלֹא כְלוּם. לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא שֶׁפָּנָיו אָדָם וְנִבְרָא בְעַיִן אַחַת כִּבְהֵמָה שֶׁרִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר מִצוּרַת אָדָם וַחֲכָמִים אוֹמְרִים כָּל צוּרַת אָדָם. אָמְרוּ לוֹ לְרַב יִרְמְיָה בַר אַבָּא וְהָא אִיפְּכָא תַּנְיָא. רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כָּל צוּרַת וַחֲכָמִים אוֹמְרִים מִצוּרַת אָמַר לְהוּ אִי תַנְיָא תַנְיָא:
רש"י גופו תיש ופניו אדם אדם. הוא דבתר צורת פנים אזלינן: בעין אחת כבהמה. אחת מעיניו דומה לבהמה: ה"ג. רמ"א מצורת וחכ"א כל צורת. שרמ"א כיון שיש בו מצורת אדם הוי ולד ואע"ג דאין כל צורתו כצורת אדם: והא איפכא תניא. שרמ"א כל צורת והאי כל צורת דר"מ ה"ק כל שהוא צורת אדם שבו הוי ולד ואפילו כל פניו תיש אלא שנברא בעין אחת או בלסת אחד הדומה לאדם: וחכ"א מצורת. עד שיהא בו מקצת צורה ניכרת כגון חצי הפרצוף דומה לאדם: אי תניא תניא. שמעתי אני מרב מה שאמרתי אבל אתם הואיל ויש משנה בידכם לכו אחריה:
זוהר ויקהל דף ר"ג ע"א
תָּא חֲזֵי אִית יָמִים וְאִית יָמִים. יְמֵי חוֹל כְּמָה דְּאִתְמַר וְאִלֵּין קַיְימִין לְבַר לְעַמִּין. יְמֵי הַשַּׁבָּת דְאִינוּן יְמֵי הַשָּׁבוּעַ קַיְימִין לְיִשְׂרָאֵל. וְכַד סַלְקָא הָאי נְקוּדָה כֹלָא אִתְגַנִיז וְאִיהִי סַלְקָא. כֵיוַן דְאִיהִי סַלְקָא אִתְקְרֵי שַׁבָּת. מַהוּ שַׁבָּת. אִי תֵימָא בְּגִין שְׁבִיתָה דִכְתִיב כִּי בּוֹ שָׁבַת יֵאוּת הוּא. אֲבָל רָזָא דְמִלָּה כִּיוַן דְסַלְקָא הָאי נְקוּדָה וּנְהוֹרָא נָהִיר כְּדֵין מִתְעַטְרָא אִיהִי בְאֲבָהָן כִיוַן דְמִתְעַטְרָא אִיהִי בְּאֲבָהָן כְּדֵין אִתְחַבָּרַת וְאִתְאֲחָדַת בְהוּ לְמֶהֱוֵי חַד וְאִקְרֵי כֹלָא שַׁבָּת. שַׁבָּת שׁ' בַת. שׁ' הָא אוּקְמוּהָ רָזָא דִתְלַת אֲבָהָן דְמִתְאַחֲדָן בְּבַת יְחִידָא וְאִיהִי מִתְעַטְרָא בְּהוּ וְאִינוּן בְּעַלְמָא דְאָתֵי וְכֹלָא אִיהוּ חַד וְדָא אִיהוּ שׁ' בַת לְמֶהֱוֵי כֹלָא חָד. וְאִי תֵימָא שַׁבָּת הַגָּדוֹל וְאִיהוּ לְעֵילָא אֲמָאי אִקְרֵי שַׁבָּת. אֶלָּא וַדָּאי הָכִי הוּא. וְרָזָא דְמִלָּה בְּכָל אֲתַר נְקוּדָה דְאִיהִי עִיקְרָא דְכָל עֵינָא אִקְרֵי בַת. כְּדְאָמַר שָׁמְרֵנִי כְּאִישׁוֹן בַּת עַיִן בְּגִין דְאִיהִי (נְקוּדָה) עִיקְרָא דְכָל עֵינָא אִקְרֵי בַת:
תרגום הזוהר בֹּא וּרְאֵה, יֵשׁ יָמִים וְיֵשׁ יָמִים, יֵשׁ יְמֵי חוֹל, כְּמוֹ שֶׁלָּמַדְנוּ לְעֵיל, שֶׁהֵם חג"ת נה"י דְּס"א, וְהֵם עוֹמְדִים לַחוּץ, אֶל הָעַמִּים. יְמֵי הַשַּׁבָּת, שֶׁהֵם שֵׁשֶׁת יְמֵי הַשָּׁבוּעַ, וְעוֹמְדִים לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵם חג"ת נה"י דְּמַלְכוּת כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. וּכְשֶׁעוֹלֶה הַנְקוּדָה הַזּוֹ, שֶׁהִיא מַלְכוּת דְּמַלְכוּת, דְּהַיְנוּ הַמַּלְכוּת מִבְּחִינָתָהּ עַצְמָהּ, הַכֹּל נִגְנָז, דְּהַיְנוּ כָּל שֵׁשׁ הַסְּפִירוֹת חג"ת נה"י שֶׁבָּהּ נִגְנָזוֹת וְהִיא עוֹלָה, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל בַּדִּבּוּר הַסָּמוּךְ. כֵּיוָן שֶׁהִיא עוֹלָה, נִקְרֵאת שַׁבָּת. שׁוֹאֵל, מַהוּ שַׁבָּת, דְּהַיְנוּ לָמָּה נִקְרֵאת בְּשֵׁם שַׁבָּת. אִם תֹּאמַר מִשּׁוּם הַשְּׁבִיתָה, שֶׁכָּתוּב, כִּי בוֹ שָׁבַת, יָפֶה הוּא. אֶלָּא, סוֹד הַדָּבָר, כֵּיוָן שֶׁעָלְתָה נְקוּדָה זוֹ וְאוֹרָהּ מֵאִיר, אָז הִיא מִתְעַטֶּרֶת בָּאָבוֹת, שֶׁהֵם חג"ת דְּז"א. כֵּיוָן הִיא מִתְעַטֶּרֶת בָּאָבוֹת, אָז הִיא מִתְחַבֶּרֶת וּמִתְאֲחֶדֶת בָּהֶם לִהְיוֹת אֶחָד, וְנִקְרָא הַכֹּל שַׁבָּת, דְּהַיְנוּ הַמַּלְכוּת עִם הָאָבוֹת בְּיַחַד נִקְרָאִים שַׁבָּת, שַׁבָּת, הִיא אוֹתִיּוֹת שׁ' בַּת, שׁ' הֲרֵי הֶעֱמִידוּהָ שׁה"ס שְׁלֹשָׁה אָבוֹת הַמִתְאַחֲדִים בְּבַת יְחִידָה שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת. כִּי שָׁלֹשׁ וָוִין שֶׁבַּשׁ' רוֹמְזִין עָל שְׁלֹשָׁה אָבוֹת, חג"ת. וְהִיא שֶׁנִּקְרֵאת בַּת וּמִתְעַטֶּרֶת בָּהֶם. וְהֵם, הָאָבוֹת מִתְעַטְּרִים בָּעוֹלָם הַבָּא, שֶׁהִיא בִּינָה. וְהַכֹּל הוּא אֶחָד. וְזֶהוּ שׁ' בַּת, שֶׁיִּהְיוּ הַכֹּל אֶחָד. וְאִם תֹּאמַר, שַׁבָּת הַגָּדוֹל, שֶׁהוּא בִּינָה הַנִּקְרֵאת גַּם כֵּן שַׁבָּת, וְהִיא לְמַעְלָה, שֶׁשָּׁם הַחָכְמָה נִסְתֶּרֶת וְאֵינָהּ מְגוּלָה, לָמָּה נִקְרֵאת הִיא שַׁבָּת. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא וַדַּאי כָּךְ הוּא, שֶׁנִּקְרֵאת שַׁבָּת. וְסוֹד הַדָּבָר, כִּי נְקוּדָה, בְּכָל מָקוֹם שֶׁהִיא, הִיא עִקָּר הָעַיִן, כְּלוֹמָר, שֶׁיֵשׁ בָּהּ חָכְמָה הַמְּכוּנָה עֵינַיִם. הִיא נִקְרֵאת בַּת, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר שָׁמְרֵנִי כְּאִישׁוֹן בַּת עָיִן. כִּי מִשּׁוּם שֶׁהִיא הָעִקָּר שֶׁל כָּל הָעַיִן, הִיא נִקְרֵאת בַּת.
הלכה פסוקה
הרמב"ם הלכות שבת פרק ט'
א. הַמְּנַפֵּץ אֶת הַצֶמֶר אוֹ אֶת הַפִּשְׁתָּן אוֹ אֶת הַשָּׁנִי וְכַיּוֹצֵא בְהֵן חַיָּיב וְכַמָּה שִׁיעוּרוֹ כְּדֵי לִטְווֹת מִמֶּנוּ חוּט אֶחָד אָרְכּוֹ אַרְבָּעָה טְפָחִים וְהַמְּנַפֵּץ אֶת הַגִּידִים עַד שֶׁיֵּעָשׂוּ כַּצֶמֶר כְּדֵי לִטְווֹת אוֹתָן הֲרֵי זֶה תּוֹלְדַת מְנַפֵּץ וְחַיָּיב: ב. הַצוֹבֵעַ חוּט שֶׁאָרְכּוֹ אַרְבָּעָה טְפָחִים אוֹ דָבָר שֶׁאֶפְשַׁר לִטְווֹת מִמֶּנּוּ חוּט כָּזֶה חַיָּיב. וְאֵין הַצוֹבֵעַ חַיָּיב עַד שֶׁיְּהֵא צֶבַע הַמִּתְקַיֵּים אֲבָל צֶבַע שֶׁאֵינוֹ מִתְקַיֵּים כְּלַל כְּגוֹן שֶׁהֶעֱבִיר סְרַק אוֹ שֵׁשָׁר עַל גַּבֵּי בַרְזֶל אוֹ נְחֹשֶׁת וּצְבַעוֹ פָּטוּר. שֶׁהֲרֵי אַתָּה מַעֲבִירוֹ לְשַׁעְתּוֹ וְאֵינוֹ צוֹבֵעַ כְּלוּם וְכָל שֶׁאֵין מְלַאכְתּוֹ מִתְקַיֶּימֶת בְּשַׁבָּת פָּטוּר:
מוסר
מספר חסידים סימן קכ"ד קכ"ה
אַל יַעֲמוֹד אָדָם לְדַבֵּר עִם מְלַמְּדֵי תִינוֹקוֹת פֶּן יְבַטְּלֵם בִּדְבָרָיו צֵא וּלְמַד מֵאַבָּא חִלְקִיָה בַּר בְּרֵיה דְּחוֹנִי הַמַּעְגֶּל שֶׁלֹּא רָצָה לְהָשִׁיב בַּמְלָאכָה אֲפִלּוּ שְׁלוֹם כִּדְאִיתָא בְתַעֲנִית כְּשֶׁנָּתְנוּ לוֹ שָׁלוֹם זוּגָא דְרַבָּנָן לֹא הֵשִׁיב שָׁלוֹם כָּל שֶׁכֵּן בִּמְלֶאכֶת שָׁמַיִם אָרוּר עוֹשֶׂה מְלֶאכֶת שָׁמַיִם בִּרְמִיָּה: מִי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לַבְּרִיּוֹת וְהוּא לוֹקֵחַ מֵהֶם אֵינוֹ נִפְטַר מִן הַעוֹלָם עַד שֶׁיִּצְטָרֵךְ וְכֵן הַמְּפַסֵּחַ אֶת שׁוֹקָיו וְהַמְסַמֵּא אֶת עֵינָיו לֹא יֵצֵא מִן הָעוֹלָם עַד שֶׁיָּבֹא לִידֵי מִדָה זוּ: