פרשת בלק
בלק יום ראשון
תורה
יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו"ד דשם ב"ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:
(ב) וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי: וַחֲזָא בָּלָק בַּר צִפּוֹר יָת כָּל דִי עֲבַד יִשְׂרָאֵל לֶאֱמוֹרָאֵי:
רש"י וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמרי. אמר אלו שני מלכים שהיינו בטוחים עליהם לא עמדו בפניהם, אנו על אחת כמה וכמה. לפיכך ויגר מואב:
(ג) וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וּדְחִיל מוֹאֲבָאָה מִן קֳדָם עַמָא לַחֲדָא אֲרֵי סַגִי הוּא וַעֲקַת לְמוֹאֲבָאָה מִן קֳדָם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
רש"י ויגר. לשון מורא, כמו (איוב יט, כט) גורו לכם: ויקץ מואב. קצו בחייהם:
(ד) וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כָּל סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה וּבָלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב בָּעֵת הַהִוא: וַאֲמַר מוֹאָב לְסָבֵי מִדְיָן כְּעַן יְשֵׁיצוּן קְהָלָא יָת כָּל סַחֲרָנָנָא כְּמָא דִמְלַחֵיךְ תּוֹרָא יָת יְרוֹקָא דְחַקְלָא וּבָלָק בַּר צִפּוֹר מַלְכָּא לְמוֹאָב בְּעִידָנָה הַהִיא:
רש"י אל זקני מדין. והלא מעולם היו שונאים זה את זה, שנאמר (בראשית לו, לה) המכה את מדין בשדה מואב, שבאו מדין על מואב למלחמה. אלא מיראתן של ישראל עשו שלום ביניהם. ומה ראה מואב לטול עצה ממדין, כיון שראו את ישראל נוצחים שלא כמנהג העולם, אמרו מנהיגם של אלו במדין נתגדל, נשאל מהם מה מדתו. אמרו לו אין כחו אלא בפיו. אמרו אף אנו נבא עליהם באדם שכחו בפיו: כלחוך השור. כל מה שהשור מלחך אין בו ברכה: בעת ההוא. לא היה ראוי למלכות. מנסיכי מדין היה, וכיון שמת סיחון מנוהו עליהם לצורך שעה:
(ה) וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר פְּתוֹרָה אֲשֶׁר עַל הַנָּהָר אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹ לִקְרֹא לוֹ לֵאמֹר הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ וְהוּא יֹשֵׁב מִמֻּלִי: וּשְׁלַח אִזְגַדִין לְוָת בִּלְעָם בַּר בְּעוֹר לִפְּתוֹר אֲרָם דְעַל פְּרָת אֲרַע בְּנֵי עַמֵיהּ לְמִקְרֵי לֵיהּ לְמֵימָר הָא עַמָא נְפַק מִמִצְרַיִם הָא חֲפָא יַת עֵין שִׁמְשָׁא דְאַרְעָא וְהוּא שָׁרֵי מִלְקִבְלִי:
רש"י פתורה. כשלחני הזה שהכל מריצין לו מעות, כך כל המלכים מריצין לו אגרותיהם. ולפי פשוטו של מקרא כך שם המקום: ארץ בני עמו. של בלק. משם היה, וזה היה מתנבא ואומר לו עתיד אתה למלוך. ואם תאמר מפני מה השרה הקדוש ברוך הוא שכינתו על גוי רשע, כדי שלא יהא פתחון פה לאמות לומר אלו היו לנו נביאים חזרנו למוטב, העמיד להם נביאים והם פרצו גדר העולם, שבתחלה היו גדורים בעריות וזה נתן להם עצה להפקיר עצמן לזנות: לקרא לו. הקריאה שלו היתה ולהנאתו, שהיה פוסק לו ממון הרבה: עם יצא ממצרים. ואם תאמר מה מזיקך: הנה כסה את עין הארץ. סיחון ועוג שהיו שומרים אותנו עמדו עליהם והרגום: והוא ישב ממלי. חסר כתיב, קרובים הם להכריתני, כמו (תהלים קיח, י) כי אמילם:
(ו) וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר: וּכְעַן אִיתָא כְּעַן לוֹט לִי יָת עַמָא הָדֵין אֲרֵי תַקִיף הוּא מִנִי מָאִים אֵכוּל לְאַגָחָא בֵּיהּ קְרָב וַאֲתָרֵכִינֵיהּ מִן אַרְעָא אֲרֵי יְדַעֲנָא יָת דִי תְבָרַךְ מְבָרָךְ וְדִי תְלוֹט לִיט:
רש"י נכה בו. אני ועמי נכה לו בהם. דבר אחר לשון משנה היא (ב"מ קה ב) מנכה לו מן הדמים, לחסר מהם מעט: כי ידעתי וגו' . על ידי מלחמת סיחון שעזרתו להכות את מואב:
(ז) וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי מוֹאָב וְזִקְנֵי מִדְיָן וּקְסָמִים בְּיָדָם וַיָּבֹאוּ אֶל בִּלְעָם וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו דִּבְרֵי בָלָק: וַאֲזָלוּ סָבֵי מוֹאָב וְסָבֵי מִדְיָן וְקִסְמַיָא בִּידֵיהוֹן וַאֲתוֹ לְוַת בִּלְעָם וּמַלִילוּ עִמֵיהּ פִּתְגָמֵי בָּלָק:
רש"י וקסמים בידם. כל מיני קסמים, שלא יאמר אין כלי תשמישי עמי. דבר אחר קסם זה נטלו בידם זקני מדין, אמרו אם יבא עמנו בפעם הזאת יש בו ממש, ואם ידחנו אין בו תועלת, לפיכך כשאמר להם לינו פה הלילה, אמרו אין בו תקוה, הניחוהו והלכו להם, שנאמר וישבו שרי מואב עם בלעם, אבל זקני מדין הלכו להם:
נביאים - מיכה - פרק ה
(ו) וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים כְּטַל מֵאֵת יְהוָה כִּרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב אֲשֶׁר לֹא יְקַוֶּה לְאִישׁ וְלֹא יְיַחֵל לִבְנֵי אָדָם: וִיהֵי שְׁאָרָא דְבֵית יַעֲקֹב בְגוֹ עַמְמִין סַגִיאִין כְּטַלָא מִן קֳדָם יְיָ וְכִרְסִיסֵי מַלְקוֹשָׁא דִי עַל עִסְבָא דִי לָא מוֹרִיךְ לֶאֱנָשָׁא וְלָא מְכַתַּר לְבַר אֱנָשָׁא:
רש"י כטל מאת ה' . שאין בא לעולם ע"י אדם ולא יבקשו פני אדם עליו כך לא יקוה ישראל לעזרת איש כי אם בה' :
(ז) וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בַּגּוֹיִם בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים כְּאַרְיֵה בְּבַהֲמוֹת יַעַר כִּכְפִיר בְּעֶדְרֵי צֹאן אֲשֶׁר אִם עָבַר וְרָמַס וְטָרַף וְאֵין מַצִּיל: וִיהֵי שְׁאָרָא דְּיַעֲקֹב בְעֲמְמַיָא בְגוֹ עַמְמִין סַגִיאִין כְּאַרְיָא בִבְעִירָא בְּחוּרְשָׁא וּכְלֵיתָא בְּעֶדְרֵי עָנָא דְּאִם יַעְדֵי וְיִרְמוֹס וְיִקְטוֹל וְלֵית דִי מְשֵׁיזִיב:
רש"י כאריה בבהמות יער . כך יהי מלכם שליט בכל : ורמס וטרף . רמס היא דריסת הארי כשהוא רעב ואוכלו במקומו וטרף הוא כשנושא את הטרף למעונותיו בשביל גורותיו ולבאותיו :
(ח) תָּרֹם יָדְךָ עַל צָרֶיךָ וְכָל אֹיְבֶיךָ יִכָּרֵתוּ: סַגִי מִבְּכַן תִּתְקַף יְדָךְ יְשְּׂרָאֵל עַל שָּׂנְאָךְ וְכָל בַּעֲלֵי דְּבָבָךְ יִשְׁתֵּצוּן: (ט) וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְהוָה וְהִכְרַתִּי סוּסֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ וְהַאֲבַדְתִּי מַרְכְּבֹתֶיךָ: וִיהֵי בְּעִדְנָא הַהִיא אַמַר יְיָ וַאֲשֵׁיצֵי סוּסְוַת עַמְמַיָא מִבֵּינָךְ וְאוֹבִיד רְתִכֵיהוֹן:
רש"י והכרתי סוסיך . היא עזרת מצרים שאתם נשענים עליהם להמציאכם סוסים :
(י) וְהִכְרַתִּי עָרֵי אַרְצֶךָ וְהָרַסְתִּי כָּל מִבְצָרֶיךָ: וַאֲשֵׁיצֵי קִרְוֵי עַמְמַיָא מֵאַרְעָךְ וַאֲפַגֵר כָל כְּרַכֵּיהוֹן תַקִיפַיָא:
רש"י והכרתי ערי ארצך . ולא תצטרך לערי מבצר :
(יא) וְהִכְרַתִּי כְשָׁפִים מִיָּדֶךָ וּמְעוֹנְנִים לֹא יִהְיוּ לָךְ: וְאֵשֵׁיצֵי חֲרָשִׁין מִבֵּינָךְ וּמְעָנְנִין לָא יְהוֹן לָךְ:
כתובים - תהילים - פרק ג
(ז) לֹא אִירָא מֵרִבְבוֹת עָם אֲשֶׁר סָבִיב שָׁתוּ עָלָי: לָא תִדְחַל מִמַצוּתָא דְעָם דַחֲזוֹר חֲזוֹר אִתְכְּנַשׁוּ עֲלָי:
רש"י שתו . לשון שאיה גאטירנ"ט בלעז ויש אומרים שתו כמו שמו כמו ( שמות י ) למען שיתי אותותי :
(ח) קוּמָה יְהוָה הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהַי כִּי הִכִּיתָ אֶת כָּל אֹיְבַי לֶחִי שִׁנֵּי רְשָׁעִים שִׁבַּרְתָּ: קוּם יְיָ פְּרוֹק יָתִי אֱלֹהָי אֲרוּם מַחֵיתָ כָּל בַּעֲלֵי דְבָבַי עַל לִיסַתְוֹן כַּכֵי רַשִׁיעֵי תַבַּרְתָּ:
רש"י כי הכית את כל אויבי לחי . מכת בזיון היא כד"א ( איכה ג ) יתן למכהו לחי , ( מיכה ד ) בשבט יכו על הלחי , ומ"א מכת הפה כד"א ( ש"ב יז ) ויצו אל ביתו ויחנק : שני רשעים . גבורתם :
(ט) לַיהוָה הַיְשׁוּעָה עַל עַמְּךָ בִרְכָתֶךָ סֶּלָה: מִן קֳדָם יְיָ פּוּרְקָנָא עַל עַמָךְ בִּרְכְתָךְ לְעָלְמִין:
רש"י לה' הישועה וגו' . עליו להושיע את עבדיו ואת עמו ועל עמו מוטל לברך ולהודות לו סלה :
ד (א) לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹת מִזְמוֹר לְדָוִד: לְשַׁבָּחָא עַל חִנְגִיתָא תּוּשְׁבַּחְתָּא לְדָוִד:
רש"י למנצח בנגינות . מזמור זה יסד דוד שיאמרוהו בני לוי המנצחין בנגינות בשיר על הדוכן , לשון נצוח נופל במתחזקים בעבודה כענין שנא' ( עזרא ג ) יעמדו הלוים מבן עשרים שנה ומעלה לנצח על מלאכת בית ה' :
(ב) בְּקָרְאִי עֲנֵנִי אֱלֹהֵי צִדְקִי בַּצָּר הִרְחַבְתָּ לִּי חָנֵּנִי וּשְׁמַע תְּפִלָּתִי: בְּעִדָן צְלוֹתִי קַבֵּל מִנִי אֱלוֹהַּ צִדְקוֹתִי בְּעִידָן עַקְתָא אַפְתִּיתָא לִי חוּס עֲלַי וְקַבֵּל צְלוֹתִי:
רש"י בצר הרחבת לי . בימים שעברו עלי ומעתה חנני ושמע תפלתי :
(ג) בְּנֵי אִישׁ עַד מֶה כְבוֹדִי לִכְלִמָּה תֶּאֱהָבוּן רִיק תְּבַקְשׁוּ כָזָב סֶלָה: בְּנֵי נְשָׁא מְטוּל מֶה אַיְקָרִי לְאִתְכְּנָעוּתָא תְּרַחֲמִין סְרִקוּתָא תִּבְעוּן כַּדִיבוּתָא לְעָלְמִין:
רש"י בני איש . בני אברהם יצחק ויעקב הקרוים איש , באברהם נאמר ( בראשית כ ) השב את אשת האיש , ביצחק נאמר ( שם כד ) מי האיש הלזה ביעקב נאמר ( שם כה ) איש תם : עד מה כבודי לכלימה . עד מתי אתם מבזים אותי ( ש"א כב ) הראיתם את בן ישי , ( שם כה ) מי דוד ומי בן ישי , ( שם כב ) בכרות בני עם בן ישי , ( שם כ ) כי בוחר אתה לבן ישי , אין לי שם : תבקשו כזב . תרדפו למצוא כזבים כגון הזיפים שמלשינים עלי ולי היו מראים שלום וכיוצא בהם דילטורין שהיו בימי שאול ( שם כג ) הלא דוד מסתתר בגבעת החכילה וכן הרבה :
משנה שביעית פרק ז
א. כְּלָל גָּדוֹל אָמְרוּ בַּשְּׁבִיעִית, כָּל שֶׁהוּא מַאֲכַל אָדָם וּמַאֲכַל בְּהֵמָה וּמִמִּין הַצוֹבְעִים וְאֵינוֹ מִתְקַיֵּם בָּאָרֶץ, יֶשׁ לוֹ שְׁבִיעִית, וּלְדָמָיו שְׁבִיעִית, יֶשׁ לוֹ בִּעוּר וּלְדָמָיו בִּעוּר. וְאֵיזֶה. זֶה עֲלֵה הַלּוֹף הַשּׁוֹטֶה, וַעֲלֵה הַדַּנְדַּנָּה, הָעֻלְשִׁין, וְהַכְּרֵישִׁין, וְהָרְגִילָה, וְנֵץ הֶחָלָב. וּמַאֲכַל בְּהֵמָה. הַחוֹחִים וְהַדַּרְדָּרִים. וּמִמִּין הַצוֹבְעִים. סְפִיחֵי אִסְטִיס, וְקוֹצָה. יֶשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית, יֶשׁ לָהֶם בִּעוּר וְלִדְמֵיהֶן בִּעוּר:
ברטנורה (א) כלל גדול. ולדמיו שביעית. אם מכרן וקבל הדמים שלהן יש בדמיהן קדושת שביעית: יש לו ביעור. כשכלה לחיה חייב לבער: עלה הלוף השוטה. אצטריך למתני לוף שוטה משום דתנן בפרק בתרא דעוקצים עלה לוף שוטה אין מטמא טומאת אוכלין, סלקא דעתא אמינא הכי נמי לא ליחול עלייהו קדושת שביעית, קא משמע לן: הדנדנה. בערבי נענ"ע, ובלע"ז מינטו"א: העולשין. תרי גווני עולשין הן, עולשי גינה ועולשי שדה, ובשאר שנים דשכיחי עולשי גינה, עולשי שדה לא חשיבי אוכל, ואין מטמאין טומאת אוכלים, והכא קא משמע לן דבשביעית דאין עולשי גינה מצויין, עולשי שדה חשיבי, ומטמאים טומאת אוכלים ושביעית נוהגת בהן: וכרישין. נמי תרי גווני נינהו, כרישי גינה וכרישי שדה, וכרישי שדה אצטריך לאשמועינן: הרגילה. הם חלוגלוגות ובלע"ז בירדולגי"ש: ונץ החלב. פרחים לבנים כחלב. פירוש אחר, עשב הוא, כשנחתך יוצא ממנו חלב: החוחים והדרדרים. מיני קוצים הן: אסטיס. הוא שצובעין בו כמין תכלת וקורין לו בערבי ני"ל וקוצרים אותו והוא צומח ודומה לספיח, לכך קורהו התנא ספיחי אסטיס: וקוצה. מין ממיני הצבעים, יש אומרים שהוא אלעצפו"ר בערבי: יש להן שביעית. קדושת שביעית נוהגת בהן, שלא להפסידם ושלא לעשות בהם סחורה: ויש להם ביעור. כשיגיע זמן הביעור צריך לבערם ולקמן בפנים מפורשים דיני הביעור:
ב. וְעוֹד כְּלָל אַחֵר אָמָרוּ, כָּל שֶׁאֵינוֹ מַאֲכַל אָדָם וּמַאֲכַל בְּהֵמָה, וּמִמִּין הַצוֹבְעִין, וּמִתְקַיֵּם בָּאָרֶץ, יֶשׁ לוֹ שְׁבִיעִית וּלְדָמָיו שְׁבִיעִית, אֵין לוֹ בִּעוּר וְאֵין לְדָמָיו בִּעוּר. אֵי זֶהוּ. עִקַּר הַלּוֹף הַשּׁוֹטֶה, וְעִקַּר הַדַּנְדַּנָּה, וְהָעַקְרְבָנִין, וִהַחַלְבִּיצִין, וְהַבּוּכְרְיָה. וּמִמִּין הַצוֹבְעִין, הַפּוּאָה וְהָרַכְפָּא, יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית, וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית, אֵין לָהֶם בִּעוּר וְלֹא לִדְמֵיהֶן בִּעוּר. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, דְּמֵיהֶם מִתְבַּעֲרִין עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. אָמְרוּ לוֹ, לָהֶן אֵין בִּעוּר, קַל וָחֹמֶר לִדְמֵיהֶן:
ברטנורה (ב) עיקר. שורש: עקרבנין. רבותי מפרשים עשב הגדל אצל הדקל. ואני שמעתי שהוא עשב שעלים שלו דומות לעקרב: והחלבצין. השרשים של נץ חלב האמור למעלה: הבוכריה. קורין לו בערבי כנג"ר: הפואה. בערבי פו"א ובלע"ז זרויי"א: הרכפה. שרשים שתחת הקרקע ושולקין אותן ושותין מימיהן, ומי שיש לו תולעים בבטנו ימיתם: אין להם ביעור. לפי שמתקיימים בארץ ולא כלה לחיה מן השדה לפיכך אין צריך לבערו מן הבית: דמיהם מתבערים עד ראש השנה. הכי קאמר דמיהם צריך שיתבערו מן העולם קודם ראש השנה של שמינית. והוא הדין דהוי מצי למתני מתבערים אחר ראש השנה, שאם ישנן לאותן דמים בעולם אחר ראש השנה של שמינית חייב לבערם בקדושת שביעית: קל וחומר לדמיהן. ורבי מאיר סבר מחמיר אני בדמיהן יותר מבהן עצמן דפרי עצמו מנכר ולא אתי למעבד ביה סחורה, אבל דמים לא מנכרי ואתי למעבד בהו סחורה. ואין הלכה כרבי מאיר:
ג. קְלִפֵי רִמּוֹן וְהַנֵּץ שֶׁלּוֹ, קְלִפֵּי אֱגוֹזִים וְהַגַּלְעִינִין, יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית, הַצַבָּע, צוֹבֵעַ לְעַצְמוֹ, וְלֹא יִצְבַּע בְּשָׂכָר, שֶׁאֵין עוֹשִׂים סְחוֹרָה בְּפֵרוֹת שְׁבִיעִית, וְלֹא בַבְּכוֹרוֹת, וְלֹא בַתְּרוּמוֹת, וְלֹא בַנְּבֵלוֹת, וְלֹא בַטְּרֵפוֹת, וְלֹא בַשְּׁקָצִים, ולֹא בָרְמָשִׂים. וְלֹא יִהְיֶה לוֹקֵחַ יַרְקוֹת שָׂדֶה וּמוֹכֵר בַּשּׁוּק, אֲבָל הוּא לֹקֵט וּבְנוֹ מוֹכֵר עַל יָדוֹ. לָקַח לְעַצְמוֹ וְהוֹתִיר, מֻתָּר לְמָכְרָן:
ברטנורה (ג) והנץ שלו. פרח שעל הפטמא: וקליפי אגוזים. כל הני צובעים בהן: והגלעינין. גרעיני פירות כגון הגרעינים שבזיתים שמוציאים מהן שמן, וגרעיני תמרים שראויין למאכל בהמה: צובע לעצמו. דכתיב לכם לכל צרכיכם: שאין עושין סחורה בפירות שביעית. וצביעה בשכר היינו סחורה: לא בבכורות ולא בתרומות. דלמא משהי להו לגביה ואתי בהו לידי תקלה ודוקא בבכור חי גזרו אבל שחוט שרי למוכרו אפילו מדרבנן ובלבד שלא ימכרנו באטליז: ולא בנבלות ולא בטרפות. דמאחר דכתב רחמנא טמאים הם מה צריך לומר תו וטמאים יהיו לכם, אלא אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה. ואם תאמר הרי חמור הרי גמל וסוס ופרד, שאני הני דלמלאכתן הם גדילים ולא אסרו לעשות סחורה אלא בדבר העומד לאכילה, וכל דבר שאיסורו מן התורה אסור לעשות בו סחורה, אבל דבר שאיסורו מדבריהם אין אסור לעשות בו סחורה, אלא סתם יינן, דאף על גב דאסור מדבריהם אסור לעשות בו סחורה: ולא יהא לוקח. כלומר לוקט ומוכר בשוק, דנראה כסחורה. אבל כשבנו מוכר על ידו, פירוש בשבילו, אף על פי שהוא לקטן למכרן לא מיחזי כסחורה: לקח לעצמו. לאכול והותיר, מותר למכרן אפילו הוא עצמו:
ד. לָקַח בְּכוֹר לְמִשְׁתֵּה בְנוֹ אוֹ לָרֶגֶל וְלֹא צָרִיךְ לוֹ, מֻתָּר לְמָכְרוֹ. צָדֵי חַיָּה עוֹפוֹת וְדָגִים שֶׁנִּזְדַּמְּנוּ לָהֶם מִינִים טְמֵאִין, מֻתָּרִים לְמָכְרָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף מִי שֶׁנִּתְמַנָּה לוֹ לְפִי דַרְכּוֹ, לוֹקֵחַ וּמוֹכֵר, וּבִלְבַד שֶׁלֹא תְהֵא אֻמָּנוּתוֹ בְכָךְ. וַחֲכָמִים אוֹסְרִין:
ברטנורה (ד) לקח בכור. בעל מום דמותר לזרים: מותר למכרו. ובלבד שלא ימכרנו אלא בדמים שקנה אותו שלא ישתכר בו: מותרין למכרן. דהא כתיב גבי נבילה (דברים יד) או מכור לנכרי הא לא אסרה תורה אלא לקיימן לעשות בהן סחורה, אבל בנזדמן מותר: ר' יהודה אומר אף מי שנתמנה. אף על פי שאינו צייד אלא שמצא עופות טמאים, כמו כי יקרא קן צפור (שם כב), ופליג אתנא קמא דאמר ציידי דווקא: נתמנה. נזדמן, לשון וימן המלך (דניאל א): וחכמים אוסרים. למי שאינו צייד ואפילו אין אומנותו בכך, וטעמייהו דרבנן הוא לפי שהציידים שצריכים ליתן מס למלך מאומנותם התירו להם למכור חיה עופות ודגים טמאים, כדי שיוכלו לפרוע למלך המס שעליהם, אבל שאר כל אדם לא. והלכה כר' יהודה:
ה. לוּלְבֵי זְרָדִים וְהֶחָרוּבִין, יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית, יֵשׁ לָהֶן בִּעוּר וְלִדְמֵיהֶן בִּעוּר. לוּלְבֵי הָאֵלָה וְהַבָּטְנָה וְהָאֲטָדִין, יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית, וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית, אֵין לָהֶם בִּעוּר וְלֹא לִדְמֵיהֶן בִּעוּר. אֲבָל לֶעָלִין, יֵשׁ בִּעוּר, מִפְּנֵי שֶׁנּוֹשְׁרִין מֵאֲבִיהֶן:
ברטנורה (ה) לולבי זרדין. לולבי אילן ששמו זרדתא: לולבי האלה. לשון וכאלה וכאלון (ישעיה ו), בערבי באלו"ט ובלע"ז גלנד"י: בטנה. מלשון בטנים ושקדים, בלשון ערבי פאסת"ק: ואטדים. מין ממיני הקוצים שצומחים בו גרעינים שחורים קשים והן נאכלים: אבל לעלים. של כל אלו, יש ביעור, דאף על גב דלולבים אין נושרים ואין אני קורא בהם ולבהמתך ולחיה, כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית, מכל מקום העלים נושרים הן ממקום חיבורן, ולענפים שהם מחוברים בו קרי אביהן, וכיון שהם נושרים יש להם ביעור:
ו. הַוֶּרֶד וְהַכֹּפֶר וְהַקְּטָף וְהַלֹּטֶם, יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵין לַקְּטָף שְׁבִיעִית, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ פֶרִי:
ברטנורה (ו) ורד. שושן: והכופר. הוא שקורים לו בערבי אלחנ"א. ויש אומרים שהוא בושם שקורין גרופול"י: והקטף. אילן אפסרמון: לוטם. תרגום לוט ולטום. יש אומרים שהוא צינובר בערבי, פניולי"ש בלע"ז: יש להם שביעית ולדמיהם שביעית. והוא הדין דיש להן ביעור ולדמיהן ביעור ואף על פי שלא נזכר במשנה: מפני שאינו פרי. ודינן כעצים דאין להם קדושת שביעית משום דהנאתן אחר ביעורן, והתורה אמרה לאכלה דומיא דאכילה שהנאתן וביעורן שוה, יצאו עצים דהנאתן אחר ביעורן, ותנא קמא סבר דקטפו זה פריו. והלכה כרבי שמעון:
ז. וֶרֶד חָדָשׁ שֶׁכְּבָשׁוֹ בְּשֶׁמֶן יָשָׁן, יְלַקֵּט אֶת הַוֶּרֶד. וְיָשָׁן בְּחָדָשׁ, חַיָּב בַּבִּעוּר. חָרוּבִים חֲדָשִׁים שֶׁכְּבָשָׁן בְּיַיִן יָשָׁן, וִישָׁנִים בְּחָדָשׁ, חַיָּבִין בַּבִּעוּר. זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁהוּא בְנוֹתֵן טַעַם, חַיָּב לְבָעֵר, מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ. וּמִין בְּמִינוֹ, כָּל שֶׁהוּא. שְׁבִיעִית אוֹסֶרֶת כָּל שֶׁהוּא בְּמִינָהּ, וְשֶׁלֹּא בְמִינָהּ, בְּנוֹתֵן טַעַם:
ברטנורה (ז) ורד חדש שכבשו בשמן ישן. ורד של שביעית שכבשו בשמן של ששית ילקט את הורד קודם שיגיע זמן הביעור והכל מותר, אבל ורד של שביעית שכבשו בשמן של שמינית וכבר הגיע זמן הביעור של הורד, חייב לבער את הכל כדקתני סיפא דשביעית אוסרת מין בשאינו מינו בנותן טעם: וחרובין חדשים כו'. הכא מיירי בבא לשתות היין אחר זמן הביעור דבכל ענין חייב לבער. ואם לא נשתהו החרובים ביין עד זמן הביעור, ילקט החרובין והיין מותר כמו בורד והכי תניא בהדיא בתוספתא: זה הכלל וכו'. בכל איסורים שבתורה מיירי דבכולן במינו במשהו, ומין בשאינו מינו בנותן טעם. ואינה הלכה: השביעית אוסרת בכל שהוא במינה. לאחר הביעור. אבל קודם הביעור אין בהם קדושת שביעית שיהא אסור להפסידה ולעשות בהם סחורה, עד שיהא בהם בנותן טעם בין במינה בין שלא במינה: ושלא במינה. אפילו לאחר הביעור בנותן טעם:
גמרא ברכות דף ט"ל ע"ב
אִתְמָר הֵבִיאוּ לִפְנֵיהֶם פְּתִיתִין וּשְׁלֵמִים אָמַר רַב הוּנָא מְבָרֵךְ עַל הַפְּתִיתִים וּפוֹטֵר אֶת הַשְּׁלֵמִים. וְרִבִּי יוֹחָנָן אָמַר שְׁלֵימָה מִצְוָה מִן הַמּוּבְחָר אֲבָל פְּרוּסָה שֶׁל חִטִּין וּשְׁלֵימָה מִן הַשְּׂעוֹרִין דִּבְרֵי הַכֹּל מְבָרֵךְ עַל הַפְּרוּסָה שֶׁל חִטִּין וּפוֹטֵר אֶת הַשְּׁלֵימָה שֶׁל שְׂעוֹרִין. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק וְיָרֵא שָׁמַיִם יוֹצֵא יְדֵי שְׁנֵיהֶן וּמַנּוּ מָר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא דְּמַר בְּרֵיה דְרָבִינָא מַנִּיחַ פְּרוּסָה בְּתוֹךְ הַשְּׁלֵימָה וּבוֹצֵעַ תָּנֵי תַּנָא קָמֵיהּ דְּרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק מַנִיחַ הַפְּרוּסָה בְּתוֹךְ הַשְּׁלֵימָה וּבוֹצֵעַ וּמְבָרֵךְ. אָמַר לֵיהּ מַה שְׁמָךְ אָמַר לֵיהּ שַׁלְמָן. אָמַר לֵיהּ שָׁלוֹם אַתָּה וְשָׁלוֹם מִשְׁנָתָךְ שֶׁשַּׂמְתָּ שָׁלוֹם בֵּין הַתַּלְמִידִים. אָמַר רַב פָּפָּא הַכֹּל מוֹדִים בְּפֶסַח שֶׁמַּנִּיחַ פְּרוּסָה בְּתוֹךְ שְׁלֵימָה וּבוֹצֵעַ. מָאי טַעְמָא (דברים ט"ז) לֶחֶם עוֹנִי כְתִיב. אָמַר רִבִּי אַבָּא וּבְשַׁבָּת חַיָּיב לִבְצוֹעַ עַל שְׁתֵּי כִּכָּרוֹת מָאי טַעְמָא (שמות ט"ז) לֶחֶם מִשְׁנֶה כְתִיב. אָמַר רַב אַשֵׁי חֲזֵינָא לֵיהּ לְרַב כַּהֲנָא דְנָקִיט תַּרְתֵּי וּבָצַע חָדָא. רִבִּי זֵירָא הֲוָה בָצַע אַכּוּלָה שֵׁירוּתָא. אָמַר לֵיהּ רַבִינָא לְרַב אַשֵׁי וְהָא קָא מִתְחֲזֵי כְּרַעֲבְתָנוּתָא אָמַר כֵּיוַן דְּכָל יוֹמָא לָא קָא עָבִיד הָכִי וְהָאִידְנָא קָעָבִיד לָא מִתְחֲזֵי כְּרַעְבְתָנוּתָא רַב אָמֵי וְרַב אָסֵי כִּי הֲוָה מִתְרַמֵי לְהוּ רִיפְתָּא דְעֵרוּבָא מְבָרְכִין עָלֵיהּ הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ. אַמְרֵי הוֹאִיל וְאִתְעֲבִיד בֵּיהּ מִצְוָה חָדָא נַעֲבֵיד בֵּיהּ מִצְוָה אַחֲרִיתִי:
רש"י פתיתין ושלמין. א"ר הונא אם רצה מברך על הפתיתין ואם הפתיתים גדולים מן השלמים צריך לברך עליהן: יוצא ידי שניהם. ידי מחלוקתו של רב הונא ור"י: מניח פרוסה תחת השלמה. ונמצאו שתיהן בידו ובוצע או משתיהן או מן השלמה: לחם עוני כתיב. ודרכו של עני בפרוסה לפיכך צריך שיראה כבוצע מן הפרוסה: אכולא שירותא. פרוסה גדולה שהי' די לו לכל הסעודה בשבת: ריפתא דערובא. שערבו בו אתמול עירובי חצרות:
זוהר בלק דף קצ"ה ע"א
וְעַתָּה לְכָה נָא אָרָה לִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְגוֹמֵר. רִבִּי אַבָּא פָּתַח (תהלים ק"ב) תְּפִלָּה לֶעָנִי כִּי יַעֲטוֹף וְגוֹמֵר. תְּלַת אִינוּן דִּכְתִּיב בְּהוּ תְּפִלָּה וְאוּקְמוּהָ מִלָּה דָּא חָד הֲוָה מֹשֶׁה וְחָד הֲוָה דָוִד וְחָד עָנִי דְאִתְכְּלִילוּ בְהוּ וְאִתְחֲבָר בְּהוּ וְאִי תֵימָא הָא כְתִיב (חבקוק ג) תְּפִלָּה לַחֲבַקּוּק הַנָּבִיא הָא אַרְבַּע אִינוּן. אֶלָּא חֲבַקּוּק לָאוּ בְגִין תְּפִלָּה הֲוָה וְאַף עַל גַּב דִּכְתִּיב בֵּיהּ תְפִלָּה תוּשְׁבַחְתָּא וְהוֹדָאָה אִיהוּ לְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא עַל דְּאַחְיָא לֵיהּ וְעָבַד עִמֵּיהּ נִסִין וּגְבוּרָן דְהָא בְרֵיהּ דְשׁוּנַמִּית הֲוָה. אֲבָל תְּלָתָא אִינוּן דְאִקְרוּן תְּפִלָּה. (תהלים צ) תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים תְּפִלָּה דָא דְלֵית כְּגִינֵיהּ בְּבַר נַשׁ אַחֲרָא תְּפִלָּה לְדָוִד. תְּפִלָּה דָא אִיהוּ תְפִלָּה דָא דְלֵית כְּגִינֵיהּ בְּמַלְכָּא אַחֲרָא. תְּפִלָּה לֶעָנִי. תְפִלָּה דָא קָדִים לִתְפִלָּה דְמֹשֶׁה. וְקָדִים לַתְּפִלָּה דְדָוִד וְקָדִים לְכָל שְׁאָר צְלוֹתִין דְעַלְמָא. מָאי טַעְמָא בְגִין דְּעָנִי אִיהוּ תְבִיר לִבָא. וּכְתִיב (שם לד) קָרוֹב יְיָ לְנִשְׁבְּרֵי לֵב וְגוֹמֵר וּמִסְכְּנָא עָבִיד תָּדִיר קְטָטָה בְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא וְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא אָצִית וְשָׁמַע מִלּוֹי. כֵיוַן דְּצַלֵּי צְלוֹתֵיהּ פָּתַח כָּל כַּוֵּי רְקִיעִין וְכָל שְׁאָר צְלוֹתִין דְּקָא סַלְקִין לְעֵילָא דָחֵי לוֹן הַהוּא מִסְכְּנָא תְבִיר לִבָּא דִכְתִיב תְּפִלָּה לֶעָנִי כִּי יַעֲטוֹף. כִּי יִתְעַטֵּף מִבְעֵי לֵיהּ. מָאי כִּי יַעֲטוֹף. אֶלָּא אִיהוּ עָבִיד עִטּוּפָא לְכָל צְלוֹתִין דְעַלְמָא וְלָא עָאלִין עַד דִצְלוֹתָא דִילֵיהּ עָאלַת. וְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא אָמַר יִתְעַטְּפוּן כָּל צְלוֹתִין וּצְלוֹתָא דָא תִיעוּל לְגַבַּאי. לָא בָעֵינָא הָכָא בֵי דִינָא דִידוּנוּן בֵינָנָא קָמָאי לִיהֱווֹ תַרְעוּמִין דִּילֵיהּ וַאֲנָא וְהוּא בִלְחוֹדָנָא וְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא אִתְיַיחֵד בִּלְחוֹדוֹי בְאִינוּן תוּרְעֲמִין בְּהַהוּא צְלוֹתָא דִכְתִיב וְלִפְנֵי יְיָ יִשְׁפּוֹךְ שִׂיחוֹ. לִפְנֵי יְיָ וַדָּאי. כָל חֵילֵי שְׁמַיָּא שָׁאֲלִין אִלֵּין לְאִלֵּין. קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא בְמָאי אִתְעֲסָק בְמָאי אִשְׁתְּדַל. אַמְרִין אִתְיַחֲדָא בְתִיאוּבְתָּא בְמָאנִין דִּילֵיהּ כֻּלְּהוּ לָא יַדְעוּ מַה אִתְעֲבִיד מֵהַהוּא צְלוֹתָא דְמִסְכְּנָא וּמִכָּל אִינוּן תוּרְעָמִין דִּילֵיהּ דְּלֵית תִיאוּבְתָּא לְמִסְכְּנָא אֶלָּא כַד שָׁפִיךְ דִּמְעוֹי בְתוּרְעָמוּ קָמֵי מַלְכָא קַדִּישָׁא וְלֵית תִּיאוּבְתָּא בְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא אֶלָּא כַד מְקַבֵּל לוֹן וְאוּשְׁדוּ קָמֵיהּ וְדָאי אִיהִי צְלוֹתָא דְעָבִיד עִטּוּפָא לְכָל צְלוֹתִין דְּעַלְמָא. מֹשֶׁה צַלֵּי צְלוֹתֵיהּ וְאִתְעַכָּב כַּמָּה יוֹמִין בְהָאי תְפִלָּה. דָּוִד חָמָא דְכָל כַּוִין וְכָל תַּרְעֵי שְׁמַיָא כֻלְּהוּ זַמִינִין לְאַפְתְּחָא לְמִסְכְּנָא וְלֵית בְּכָל צְלוֹתִין דְּעַלְמָא דְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא אָצִית מִיַּד כִּצְלוֹתָא דְמִסְכְּנָא כֵיוַן דְּחָמָא הָאי עָבַד גַּרְמֵיהּ עַנְיָא וּמִסְכְּנָא פָשַׁט לְבוּשָׁא דְמַלְכוּתָא וְיָתִיב בְּאַרְעָא כְּמִסְכְּנָא אָמַר תְפִלָּה דִכְתִּיב תְּפִלָּה לְדָוִד הַטֵּה יְיָ אָזְנְךָ עֲנֵנִי. וְאִי תֵימָא אֲמָאי. בְּגִין כִּי עָנִי וְאֶבְיוֹן אָנִי. אָמַר לֵיהּ קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא דָוִד וְלָאוּ מַלְכָּא אַנְתְּ וּשְׁלִיטָא עַל מַלְכִין תַּקִּיפִין וְאַתְּ עָבִיד גַּרְמָךְ עָנִי וְאֶבְיוֹן. מִיַּד אַהְדָר צְלוֹתֵיהּ בְּגוֹוָנָא אַחֲרָא וְשָׁבַק מִלָּה דְאֶבְיוֹן דְּעָנִי וְאָמַר שָׁמְרָה נַפְשִׁי כִּי חָסִיד אֲנִי. וְעִם כָּל דָא כֹלָא הֲוָה בֵיה בְּדָוִד אָמַר לֵיהּ רִבִּי אֶלְעָזָר שַׁפִּיר קָאָמַרְתְּ:
תרגום הזוהר וְעַתָּה לְכָה נָא אָרָה לִי וְכוּ': רַבִּי אַבָּא פָּתַח, תְּפִלָּה לֶעָנִי כִי יַעֲטוֹף וְגוֹ'. שְׁלֹשָׁה הֵם שֶׁכָּתוּב בָּהֶם תְּפִלָּה, וְהֶעֱמִידוּהוּ דָּבָר זֶה. אֶחָד הוּא מֹשֶה, אֶחָד הוּא דָּוִד, וְאֶחָד הוּא עָנִי, שֶׁנִּכְלָל בָּהֶם וְנִתְחַבֵּר בָּהֶם. וְאִם תֹּאמַר, הֲרֵי כָּתוּב, תְּפִלָּה לַחֲבַקּוּק הַנָּבִיא, הֲרֵי אַרְבָּעָה הֵם. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא חֲבַקּוּק, לֹא מִשּׁוּם תְּפִלָּה הוּא אָמַר, וְאַף עַל פִּי שֶׁכָּתוּב בּוֹ תְּפִלָּה, שֶׁבָח וְהוֹדָאָה הוּא לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עַל שֶׁהֱחֶיָה אוֹתוֹ, וְעָשָׂה עִמּוֹ נִסִּים וּגְבוּרוֹת. כִּי בְּנָהּ שֶׁל שׁוּנַמִּית הָיָה, שֶׁהֱחֶיָה אוֹתוֹ אֱלִישָׁע. אֲבָל שְׁלֹשָה הֵם הַנִּקְרָאִים תְּפִלָּה, תְּפִלָּה לְמֹשֶה אִישׁ הָאֱלֹקִים, תְּפִלָּה זוֹ שֶׁאֵין כָּמוֹהָ בְּאָדָם אַחֵר. תְּפִלָּה לְדָוִד, תְּפִלָּה זוֹ הִיא תְּפִלָּה שֶׁאֵין כָּמוֹהָ בְּמֶלֶךְ אַחֵר. תְּפִלָּה לֶעָנִי, תְּפִלָּה הִיא. מְאֵלּוּ הַשְּׁלֹשָה מִי חֲשׁוּבָה מִכֻּלָּן, הֱוֵי אוֹמֵר, תְּפִלָּה שֶׁל עָנִי. תְּפִלָּה זוֹ קוֹדֶמֶת לִתְפִלָּה שֶׁל מֹשֶה, וְקוֹדֶמֶת לִתְפִלָּה שֶׁל דָּוִד. וְקוֹדֶמֶת מִכָּל שְׁאָר תְּפִלּוֹת הָעוֹלָם. שׁוֹאֵל מַהוּ הַטַעַם, וּמֵשִׁיב, מִשּׁוּם שֶׁעָנִי הוּא שָׁבוּר הַלֵּב, וְכָתוּב, קָרוֹב ה' לְנִשְׁבְּרֵי לֵב. וְהֶעָנִי עוֹשֶׂה תָּמִיד רִיב עִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַקְשִׁיב וְשׁוֹמֵעַ דְּבָרָיו. כֵּיוָן שֶׁהֶעָנִי הִתְפַּלֵּל תְּפִלָּתוֹ, פּוֹתֵחַ כָּל חֲלוֹנוֹת הָרָקִיעַ וְכָל שְׁאָר הַתְּפִלּוֹת הָעוֹלוֹת לְמַעְלָה דּוֹחֶה אוֹתָם אוֹתוֹ הֶעָנִי, שָׁבוּר הַלֵּב. שֶׁכָּתוּב, תְּפִלָּה לֶעָנִי כִי יַעֲטוֹף. וְהָיָה צָרִיךְ לוֹמָר, כִּי יִתְעַטֵּף, מַהוּ כִּי יַעֲטוֹף. אֶלָּא, הַפֵּרוּשׁ הוּא, הוּא עוֹשֶׂה אִיחוּר, שֶׁמְּאַחֵר כָּל תְּפִלּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם שֶׁאֵינָן נִכְנָסוֹת עַד שֶׁהַתְּפִלָּה שֶׁלּוֹ נִכְנֶסֶת. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר, תִּתְאֲחֵרְנָה כָּל הַתְּפִלּוֹת וּתְפִלָּה זוֹ תַּעֲלֶה אֵלָי, אֵינִי צָרִיךְ כָּאן בֵּית דִּין שֶׁיָּדוּנוּ בֵּינֵינוּ, לְפָנַי תִּהְיֶינָה הַתַּרְעוֹמוֹת שֶׁלּוֹ, וַאֲנִי הוּא נִהְיֶה בִּלְבַדֵּנוּ. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִתְיַחֵד בִּלְבַדּוֹ בְּאֵלּוּ הַתַּרְעוֹמוֹת, בַּתְּפִלָּה הַהִיא, שֶׁכָּתוּב, וְלִפְנֵי ה' יִשְׁפּוֹךְ שִׂיחוֹ. לִפְנֵי ה', וַדַּאי. כָּל צְבָאוֹת הַשָּׁמַיִם שׁוֹאֲלִים אֵלּוּ לָאֵלּוּ, בַּמֶּה עוֹסֵק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בַּמֶּה מִשְׁתַּדֵּל. אוֹמְרִים לָהֶם, הוּא מִתְיַחֵד בִּתְשׁוּקָה בַּכֵּלִים שֶׁלּוֹ, דְּהַיְנוּ בְּנִשְׁבְּרֵי לֵב. כֻּלָּם אֵינָם יוֹדְעִים מַה נַּעֲשֶׂה מִתְּפִלַּת הֶעָנִי, וּמִכָּל אֵלּוּ הַתַּרְעוֹמוֹת שֶׁלּוֹ, כִּי אֵין תְּשׁוּקָה לֶעָנִי אֶלָּא כְּשֶׁשּׁוֹפֵךְ דְּמָעוֹת בְּתַּרְעוֹמוֹת לִפְנֵי הַמֶלֶךְ הַקָדוֹשׁ. וְאֵין תְּשׁוּקָה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶלָּא כְּשֶׁהוּא מְקַבֵּל אוֹתָם, וְנִשְׁפָּכִים לְפָנָיו. וְזוֹ הִיא תְּפִלָּה שֶׁעוֹשָׂה אִיחוּר וְעִכּוּב לְכָל הַתְּפִלּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם. מֹשֶה הִתְפַּלֵּל תְּפִלָּתוֹ וְנִתְעַכֵּב כַּמָּה יָמִים בַּתְּפִלָּה הַזּוֹ, מֵחֲמַת תְּפִלַּת הֶעָנִי. דָּוִד רָאָה שֶׁכָּל הַחֲלוֹנוֹת וְכָל שַׁעֲרֵי הַשָׁמַיִם כֻּלָּם מוּכָנִים לְהִפָּתַח לִתְפִלַּת הֶעָנִי, וְאֵין בְּכָל הַתְּפִלּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַקְשִׁיב לָהּ מִיָּד, כִּתְפִלַּת הֶעָנִי. כֵּיוָן שֶׁרָאָה זֶה, עָשָׂה עַצְמוֹ עָנִי וְאֶבְיוֹן, פָּשַׁט לְבוּשׁ הַמַּלְכוּת וְיָשַׁב עַל הָאָרֶץ כָּאֶבְיוֹן, וְאָמַר תְּפִלָּה, שֶׁכָּתוּב, תְּפִלָּה לְדָוִד הַטֵּה ה' אָזְנְךְ עֲנֵנִי. וְאִם תֹּאמַר, לָמָּה, מִשּׁוּם כִּי עָנִי וְאֶבְיוֹן אֲנִי. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דָּוִד, וְכִי אֵינְךְ מֶלֶךְ וְשַׁלִּיט עַל מְלָכִים גִּבּוֹרִים, וְאַתָּה עוֹשֶׂה עַצְמְךְ עָנִי וְאֶבְיוֹן. מִיָּד הֶחֱזִיר תְּפִלָּתוֹ בְּאֹפֶן אַחֵר, וְעָזַב הַמִּלִּים אֶבְיוֹן וְעָנִי, וְאָמַר, שָׁמְרָה נַפְשִׁי כִּי חָסִיד אָנִי. וְעִם כָּל זֶה, הַכֹּל הָיָה בְּדָוִד, הֵן עָנִי וְהֵן חָסִיד. אָמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר, יָפֶה אָמַרְתָּ.
הלכה פסוקה
הרמב"ם הלכות תפלה פרק י'
א. מִי שֶׁטָּעָה בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים וְלֹא אָמַר מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם וְלֹא מוֹרִיד הַטַּל חוֹזֵר לְרֹאשׁ וְאִם הִזְכִּיר הַטַּל אֵינוֹ חוֹזֵר. וְאִם טָעָה בִּימוֹת הַחַמָּה וְאָמַר מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם חוֹזֵר לְרֹאשׁ וְאִם לֹא הִזְכִּיר טַל אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ שֶׁאֵין הַטַּל נֶעְצַר וְאֵין צָרִיךְ בַּקָּשָׁה: ב. מִי שֶׁשָּׁכַח שַׁאֲלָה בְּבִרְכַּת הַשָּׁנִים אִם נִזְכָּר קוֹדֶם שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה שׁוֹאֵל אֶת הַגְּשָׁמִים בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה וְאִם נִזְכָּר אַחַר שֶׁבֵּירָךְ שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה חוֹזֵר לְבִרְכַּת הַשָּׁנִים. וְאִם לֹא נִזְכַּר עַד שֶׁהִשְׁלִים כָּל תְּפִלָּתוֹ חוֹזֵר לְרֹאשׁ וּמִתְפַּלֵּל שְׁנִיָּה: ג. טָעָה וְלֹא הִזְכִּיר יַעֲלֶה וְיָבוֹא אִם נִזְכַּר קוֹדֶם שֶׁיַּשְׁלִים תְּפִלָּתוֹ חוֹזֵר לַעֲבוֹדָה וּמַזְכִּיר. וְאִם נִזְכַּר אַחַר שֶׁהִשְׁלִים תְּפִלָּתוֹ חוֹזֵר לְרֹאשׁ. וְאִם הָיָה רָגִיל לוֹמַר תַחֲנוּנִים אַחַר תְּפִלָּתוֹ וְנִזְכַּר אַחַר שֶׁהִשְׁלִים תְּפִלָּתוֹ קוֹדֶם שֶׁיַּעֲקוֹר רַגְלָיו חוֹזֵר לַעֲבוֹדָה: ד. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּחוֹלוֹ שֶׁל מוֹעֵד אוֹ בְּשַׁחֲרִית וּבְמִנְחָה שֶׁל רָאשֵׁי חָדָשִׁים אֲבָל עַרְבִית שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ אִם לֹא הִזְכִּיר אֵינוֹ חוֹזֵר:
מוסר
מספר חסידים סי' קי"ב קי"ג קי"ד
אִם חָטָּא חַבֵירְךָ וְהִתְרִיתָ בּוֹ פְּלוֹנִי אַל תַּעֲשֶׂה כֵּן יוֹתֵר וְחָזַר וַעֲשָׂאוֹ כִּי לֹא יִשְׁמַע אֵלֶיךָ וְעָבַר עֲבֵירָה תַּכְרִיז עָלָיו בָּרַבִּים הִתְרֵיתִי בוֹ וְהוּא לֹא שָׁמַע לְהַתְרָאָתִי: וְאִם יְרַנְּנוּ הָעוֹלָם עַל צַדִיק פְּלוֹנִי אֶחד שֶׁבָּא לוֹ מִקְרֶה אֶחָד רָע. תֹּאמַר לוֹ בַעֲוֹן הַדּוֹר נִתְפַּשׂ שֶׁהַצַדִּיקִים נִתְפָּשִׂים בַּעֲוֹן הַדּוֹר שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ה) רוּחַ אַפֵּינוּ מְשִׁיחַ ה' נִלְכַּד בִּשְׁחִיתוֹתָם: הַמְּשַׁנֶּה מִנְהַג רִאשׁוֹנִים כְּמוֹ פְּיוּטִים וְקְרוֹבֵץ שֶׁהִנְהִיגוּ לוֹמַר קְרוֹבֵץ הַקַּלִיר וְאוֹמֵר קְרוֹבֵץ אֲחֵרוֹת עוֹבֵר מִשּׁוּם (משלי כב) אַל תַּסִּיג גְּבוּל עוֹלָם אֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבוֹתֶיךָ. לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךְ אֲשֶׁר גָּבְלוּ רִאשׁוֹנִים:
בלק יום שני
תורה
יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו"ד דשם ב"ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:
(ח) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לִינוּ פֹה הַלַּיְלָה וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם דָּבָר כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר יְהוָה אֵלָי וַיֵּשְׁבוּ שָׂרֵי מוֹאָב עִם בִּלְעָם: וַאֲמַר לְהוֹן בִּיתוּ הָכָא בְּלֵילְיָא וְאָתֵב יַתְכוֹן פִּתְגָמָא כְּמָא דִי יְמַלֵיל יְיָ עִמִי וְאוֹרִיכוּ רַבְרְבֵי מוֹאָב עִם בִּלְעָם:
רש"י לינו פה הלילה. אין רוח הקדש שורה עליו אלא בלילה, וכן לכל נביאי אמות העולם, וכן לבן בחלום הלילה, שנאמר (בראשית לא, כד) ויבא אלהים אל לבן הארמי בחלם הלילה. כאדם ההולך אצל פלגשו בהחבא: כאשר ידבר ה' אלי. אם ימליכני ללכת עם בני אדם כמותכם אלך עמכם, שמא אין כבודו לתתי להלך אלא עם שרים גדולים מכם: וישבו. לשון עכבה:
(ט) וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמֶר מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה עִמָּךְ: וַאֲתָא מֵימַר מִן קֳדָם יְיָ לְוַת בִּלְעָם וַאֲמַר מָן גוּבְרַיָא הָאִלֵין דְעִמָךְ:
רש"י מי האנשים האלה עמך. להטעותו בא. אמר פעמים שאין הכל גלוי לפניו, אין דעתו שוה עליו, אף אני אראה עת שאוכל לקלל ולא יבין:
(י) וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל הָאֱלֹהִים בָּלָק בֶּן צִפֹּר מֶלֶךְ מוֹאָב שָׁלַח אֵלָי: וַאֲמַר בִּלְעָם קֳדָם יְיָ בָּלָק בַּר צִפּוֹר מַלְכָּא דְמוֹאָב שְׁלַח לְוָתִי:
רש"י בלק בן צפור וגו' . אף על פי שאיני חשוב בעיניך, חשוב אני בעיני המלכים:
(יא) הִנֵּה הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם וַיְכַס אֶת עֵין הָאָרֶץ עַתָּה לְכָה קָבָה לִּי אֹתוֹ אוּלַי אוּכַל לְהִלָּחֶם בּוֹ וְגֵרַשְׁתִּיו: הָא עַמָא דִי נְפַק מִמִצְרַיִם וַחֲפָא יָת עֵין שִׁמְשָׁא דְאַרְעָא כְּעַן אִיתָא לוֹט לִי יָתֵיהּ מָאִים אֵיכוּל לְאַגָחָא בֵּיהּ קְרָב וְאֲתָרֵיכִינֵיהּ:
רש"י קבה לי. זו קשה מארה לי, שהוא נוקב ומפרש: וגרשתיו. מן העולם. ובלק לא אמר אלא ואגרשנו מן הארץ, איני מבקש אלא להסיעם מעלי, ובלעם היה שונאם יותר מבלק:
נביאים - מיכה - פרק ה
(יב) וְהִכְרַתִּי פְסִילֶיךָ וּמַצֵּבוֹתֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ וְלֹא תִשְׁתַּחֲוֶה עוֹד לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ: וַאֲשֵׁיצֵי צַלְמֵי עַמְמַיָא וְקָמָתְהוֹן מִבֵּינָךְ וְלָא תִשְׁתַּעֲבַּד עוֹד לְעוֹבָדֵי יְדָךְ: (יג) וְנָתַשְׁתִּי אֲשֵׁירֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ וְהִשְׁמַדְתִּי עָרֶיךָ: וְאֲעַקַּר שְׁתִילֵי עַמְמַיָא מִבֵּינָךְ וַאֲשֵׁיצֵי בַּעֲלֵי דְּבָבָךְ:
רש"י והשמדתי עריך . ואשיצי בעלי דבבך וכן ( ישעיה יד ) ומלאו פני תבל ערים וכן ( שמואל א כח ) ויהי עריך :
(יד) וְעָשִׂיתִי בְּאַף וּבְחֵמָה נָקָם אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא שָׁמֵעוּ: וְאַעְבֵּיד בִּרְגז וּבְחֵמָה יַת פּוּרְעָנוּת דִּין מִן עַמְמַיָא דְלָא קַבִּילוּ אוּלְפַן אוֹרַיְיתָא: ו (א) שִׁמְעוּ נָא אֵת אֲשֶׁר יְהוָה אֹמֵר קוּם רִיב אֶת הֶהָרִים וְתִשְׁמַעְנָה הַגְּבָעוֹת קוֹלֶךָ: שְׁמָעוּ כְעַן יַת דַיְיָ אַמַר קוּם דוּן עִם טוּרַיָא וְיִשְׁמַעַן רָמָתָא קָלָךְ:
רש"י את ההרים . את האבות : הגבעות . האמהות :
כתובים - תהילים - פרק מג
(ה) מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי נַפְשִׁי וּמַה תֶּהֱמִי עָלָי הוֹחִילִי לֵאלֹהִים כִּי עוֹד אוֹדֶנּוּ יְשׁוּעֹת פָּנַי וֵאלֹהָי: מַה תִּתְמַכְּכִין נַפְשִׁי וּמַה תַּרְגִשִׁי עֲלָי אוֹרִיכִי לֵאלָהָא אֲרוּם תּוּב אֲשַׁבְּחִנֵיהּ בְּפוּרְקָנֵיהּ דְמִן קָדָמוֹי דִי הוּא אֱלָהָי: מד (א) לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח מַשְׂכִּיל: לְשַׁבָּחָא לְדָוִד עַל יְדֵיהוֹן דִבְנֵי קרַח שִּׂכְלָא טָבָא: (ב) אֱלֹהִים בְּאָזְנֵינוּ שָׁמַעְנוּ אֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ לָנוּ פֹּעַל פָּעַלְתָּ בִימֵיהֶם בִּימֵי קֶדֶם: יְיָ בְּאוּדְנָנָא שְׁמַעְנָא אֲבָהָתָנָא אִשְׁתַּעִיוּ לָנָא עוֹבָדָא דַעֲבַדְתָּא בִימֵיהוֹן בְּיוֹמַיָא דִי מִלְקַדְמִין:
רש"י באזנינו שמענו . מכאן אתה למד שהיו מדברים בני קרח בשביל דורות הללו הבאים אחריהם שאילו בשביל עצמם לא היה להם לומר אבותינו ספרו לנו שהרי הם עצמם ראו נסי המדבר והים והירדן ומלחמות יהושע כך מפורש באגדת תהלים :
(ג) אַתָּה יָדְךָ גּוֹיִם הוֹרַשְׁתָּ וַתִּטָּעֵם תָּרַע לְאֻמִּים וַתְּשַׁלְּחֵם: אַנְתְּ בִּידָא דִגְבוּרְתָּךְ עַמַיָא כְּנַעֲנָאֵי תָרֵכְתָּא וּנְצַבְתִּנוּן לְבֵית יִשְּׂרָאֵל בְּאַרְעֲהוֹן תַּבַּרְתָּ עַמַיָא וּפְסַדְתִּנוּן:
רש"י תרע לאומים . הרעות לשבעה אומות גדולות ושילחתם מפנינו ואתה בידך כחך הורשתם מתוך ארצם ותטעם לאבותינו בתוכה :
משנה פסחים פרק ו
א. אֵלּוּ דְבָרִים בַּפֶּסַח דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת, שְׁחִיטָתוֹ וּזְרִיקַת דָּמוֹ וּמִחוּי קְרָבָיו וְהֶקְטֵר חֲלָבָיו, אֲבָל צְלִיָּתוֹ וַהֲדָחַת קְרָבָיו אֵינָן דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת. הַרְכָּבָתוֹ וַהֲבָאָתוֹ מִחוּץ לַתְּחוּם, וַחֲתִיכַת יַבַּלְתּוֹ, אֵין דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, דּוֹחִין:
ברטנורה (א) אלו דברים בפסח דוחין את השבת. פסח דוחה את השבת, דנאמר מועדו בפסח (במדבר ט) ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו, ונאמר מועדו בתמיד (שם כח) תשמרו להקריב לי במועדו, מה מועדו האמור בתמיד דוחה את השבת שנאמר (שם) על עולת התמיד, אף מועדו האמור בפסח דוחה את השבת: שחיטתו וזריקת דמו. אי אפשר לעשותן בלילה דכתיב (ויקרא ז) ביום צוותו להקריב, ביום ולא בלילה: מחוי. קינוח, כמו אכלה ומחתיה פיה (משלי ל). מחוי קרביו דוחין את השבת, שלא יסריחו: צלייתו והדחת קרביו אינן דוחין. דאפשר משתחשך: הרכבתו. על כתפו להביאו דרך רשות הרבים לעזרה אע"פ שאין בו אלא איסור שבות, שהחי נושא את עצמו אין דוחה, דהוה ליה למעבדה מאתמול. וכן הבאתו מחוץ לתחום, וחתיכת יבלתו של קרבן פסח להסיר מומו, אע"פ שאין בו אלא איסור שבות, שחותכה בשיניו או בידו, אינן דוחים. והא דתנן בשלהי ערובין חותכין יבלת במקדש, ההיא ביבשה דמפרך פרכא, ומתניתין דהכא בלחה. ואע"פ דכשחותכה בשיניו או בידו כלאחר יד הוא, אפילו הכי אסור בלחה דהוה ליה למעבדה מאתמול: ר' אליעזר אומר דוחין. דסבר מכשירי מצוה דוחים את השבת במסכת שבת:
ב. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וַהֲלֹא דִין הוּא, מָה אִם שְׁחִיטָה שֶׁהִיא מִשּׁוּם מְלָאכָה דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת, אֵלּוּ שֶׁהֵן מִשּׁוּם שְׁבוּת לֹא יִדְחוּ אֶת הַשַּׁבָּת. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, יוֹם טוֹב יוֹכִיחַ, שֶׁהִתִּירוּ בוֹ מִשּׁוּם מְלָאכָה, וְאָסְרוּ בוֹ מִשּׁוּם שְׁבוּת. אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, מַה זֶּה, יְהוֹשֻׁעַ, מָה רְאָיָה רְשׁוּת לַמִּצְוָה. הֵשִׁיב רַבִּי עֲקִיבָא וְאָמַר, הַזָּאָה תוֹכִיחַ, שֶׁהִיא מִצְוָה וְהִיא מִשּׁוּם שְׁבוּת וְאֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. אַף אַתָּה אַל תִּתְמָהּ עַל אֵלּוּ, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהֵן מִצְוָה וְהֵן מִשּׁוּם שְׁבוּת, לֹא יִדְחוּ אֶת הַשַּׁבָּת. אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וְעָלֶיהָ אֲנִי דָן, וּמָה אִם שְׁחִיטָה שֶׁהִיא מִשּׁוּם מְלָאכָה, דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. הַזָּאָה שֶׁהִיא מִשּׁוּם שְׁבוּת, אֵינוֹ דִין שֶׁדּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, אוֹ חִלּוּף, מָה אִם הַזָּאָה שֶׁהִיא מִשּׁוּם שְׁבוּת, אֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. שְׁחִיטָה שֶׁהִיא מִשּׁוּם מְלָאכָה, אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא תִדְחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, עֲקִיבָא, עָקַרְתָּ מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, (בֵּין הָעַרְבַּיִם), בְּמוֹעֲדוֹ (במדבר ט) בֵּין בַּחֹל בֵּין בַּשַּׁבָּת. אַמַר לוֹ, רַבִּי, הָבֵא לִי מוֹעֵד לָאֵלּוּ כַּמּוֹעֵד לַשְּׁחִיטָה. כְּלָל אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, כָּל מְלָאכָה שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת, אֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. שְׁחִיטָה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת, דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת:
ברטנורה (ב) שחיטה שהיא. אסורה בחולין בשבת משום איסור מלאכה גמורה אף על פי כן דוחה את השבת בפסח: אלו שהם משום שבות לא ידחו. בתמיהה: יום טוב יוכיח. שהתירו בו שחיטה ובישול שהוא אב מלאכה ומותרין להדיוט, ואסרו בו להביא דבר מחוץ לתחום ולאכלו, הואיל והיה אפשר לו מאתמול ואף על גב דתחומין מדרבנן: מה ראיה רשות למצוה. אכילת הדיוט רשות היא, וצורך גבוה מצוה היא, ואם העמידו חכמים איסור שבות שלהן במקום רשות, יעמידוהו אף במקום מצוה. ור' יהושע סבר כל שמחת יום טוב מצוה היא ואפילו הכי אינו דוחה שבות: הזאה תוכיח שהיא מצוה. בטמא מת שחל שביעי שלו להיות בשבת ערב הפסח, שאם לא יזה לא יעשה פסחו ואפילו הכי אינו דוחה דהכי קים ליה לר' עקיבא דלא דחיא. והזאה שבות היא דמחזי כמאן דמתקן גברא: ועליה אני דן. וגם על ההזאה אני חולק ואומר שתדחה ולא יעכבהו מפסח, מקל וחומר זה בעצמו: אמר לו רבי עקיבא או חלוף. או אני אחליף את הדין. דפשיטא ליה דהזאה מעכבא וילפינן בקל וחומר מינה לשחיטה [שתעכב]: במועדו. ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו (במדבר ט): הבא לי מועד לאלו. שיהא להם זמן קבוע, כמו שקבע לשחיטה, הלכך כיון שלא קבע להם זמן ומצי למעבד מאתמול, לא דחיא, והזאה נמי לאו מגופיה דפסח היא ולא כתיב ביה במועדו. והלכה כרבי עקיבא:
ג. אֵימָתַי מֵבִיא חֲגִיגָה עִמּוֹ, בִּזְמַן שֶׁהוּא בָא בַּחֹל בְּטָהֳרָה וּבְמֻעָט. וּבִזְמַן שֶׁהוּא בָא בַּשַּׁבָּת בִּמְרֻבֶּה וּבְטֻמְאָה, אֵין מְבִיאִין עִמּוֹ חֲגִיגָה:
ברטנורה (ג) אימתי מביא חגיגה עמו. עם הפסח בארבעה עשר בניסן: בזמן שהוא בא בחול ובטהרה. דאע"ג דפסח דחי שבת וטומאה, חגיגה לא דחיא שבת ובמועט. שהיה פסח מועט לאכילת בני חבורה, ואוכלין החגיגה תחלה כדי שיהיה הפסח גמר שביעתן במרובה. שהיתה החבורה מועטת ודי להן בפסח לבדו: ובטומאה. שרוב צבור טמאין, אין מביאין עמו חגיגה, שחגיגת יום ארבעה עשר רשות היא ולא חובה:
ד. חֲגִיגָה הָיְתָה בָאָה מִן הַצֹאן, מִן הַבָּקָר, מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים, מִן הַזְּכָרִים וּמִן הַנְּקֵבוֹת. וְנֶאֱכֶלֶת לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד:
ברטנורה (ד) מן הבקר. מה שאין כן בפסח שאינו בא לא מן הבקר ולא מן הנקבות:
ה. הַפֶסַח שֶׁשְּׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ בַשַּׁבָּת, חַיָּב עָלָיו חַטָּאת. וּשְׁאָר כָּל הַזְּבָחִים שֶׁשְּׁחָטָן לְשֵׁם פֶּסַח, אִם אֵינָן רְאוּיִין, חַיָּב. וְאִם רְאוּיִין הֵן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב חַטָּאת, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ פּוֹטֵר. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, מָה אִם הַפֶּסַח שֶׁהוּא מֻתָּר לִשְׁמוֹ, כְּשֶׁשִּׁנָּה אֶת שְׁמוֹ, חַיָּב. זְבָחִים שֶׁהֵן אֲסוּרִין לִשְׁמָן, כְּשֶׁשִּׁנָּה אֶת שְׁמָן, אֵינוֹ דִין שֶׁיְּהֵא חַיָּב. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, לֹא, אִם אָמַרְתָּ בַּפֶּסַח שֶׁשִּׁנָּהוּ לְדָבָר אָסוּר, תֹּאמַר בַּזְּבָחִים שֶׁשִּׁנָּן לְדָבָר הַמֻּתָּר. אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אֵמוּרֵי צִבּוּר יוֹכִיחוּ, שֶׁהֵן מֻתָּרִין לִשְׁמָן, וְהַשּׁוֹחֵט לִשְׁמָן, חַיָּב. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, לֹא, אִם אָמַרְתָּ בְּאֵמוּרֵי צִבּוּר שֶׁיֶּשׁ לָהֶן קִצְבָה, תֹּאמַר בַּפֶּסַח שֶׁאֵין לוֹ קִצְבָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אַף הַשּׁוֹחֵט לְשֵׁם אֵמוּרֵי צִבּוּר, פָּטוּר:
ברטנורה (ה) הפסח ששחטו שלא לשמו. בארבעה עשר שחל להיות בשבת, וסבור כשם שמותר לשמו כך מותר שלא לשמו: חייב חטאת. שחלל שבת בשוגג: אם אינן ראויין. לפסח, כגון עגל או איל בן שתי שנים או נקבה. חייב עליו חטאת אם נתעלמה ממנו שבת או סבור שמותר לשחוט זבחים אחרים לשם פסח בשבת, דהאי לאו טועה בדבר מצוה, דהכל יודעים שאין זה כשר לפסח: ואם ראויין הן. כגון זה בן שנה של שלמים ששחטו לשם פסח, דמתוך שהוא טרוד ובהול לשחוט פסחו טעה בדבר זה ולא נזכר שהקדישו לזבח אחר: ר' אליעזר מחייב חטאת. אע"פ שטעה בדבר מצוה: ורבי יהושע פוטר. דקסבר טעה בדבר מצוה ועשה מצוה כל דהו פטור מחיוב חטאת שבה, וזה עשה מצוה שהקריב קרבן, דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים, ואף הנשחטים לשם פסח מכשיר להו ר' יהושע בפרק תמיד נשחט: מה אם הפסח. שמותר לשחטו בשבת לשמו, שינה את שמו אודית מיהא דחייב חטאת כדקתני לעיל: ששינהו לדבר האסור. ששחטו לשם קרבנות אחרים שאסורים לשחטן בשבת: ששינהו לדבר המותר. ששוחטו לשם דבר המותר לשחטו בשבת: אימורי צבור. קרבנות האמורים בצבור בשבת כגון תמידים ומוספין יוכיחו שמותרים לשחטן לשמן, והשוחט שאר זבחים לשמן בשבת חייב: שיש להן קצבה. שאינו רואה אחרים עסוקין בשחיטתו, וכיון שנשחט התמיד יודע הוא שאין צריך לשחוט עוד, הלכך אין זה טועה אלא שוגג דלא היה לו לטעות בדבר: תאמר בפסח שאין לו קצבה. דהכל צריכין לכך והרי הוא רואה אחרים הרבה עסוקים בכך וטרוד הוא להתעסק במצוה. ואפילו שחט הוא פסח כבר ומצא זבח זה עומד בעזרה וכסבור שהוא פסח ושחטו לשם מי שהוא, טועה בדבר מצוה הוא: ר' מאיר אומר. השוחט בשבת זבחים אחרים כל ימות השנה לשם אמורי צבור פטור. והלכה כר' יהושע ואין הלכה כר' מאיר:
ו. שְׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו וְשֶׁלֹּא לִמְנוּיָיו, לָעֲרֵלִין וְלַטְּמֵאִין, חַיָּב. לְאוֹכְלָיו וְשֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו, לִמְנוּיָיו וְשֶׁלֹא לִמְנוּיָיו, לַמּוּלִין וְלָעֲרֵלִין, לַטְּהוֹרִים וְלַטְּמֵאִים, פָּטוּר. שְׁחָטוֹ וְנִמְצָא בַעַל מוּם, חַיָּב. שְׁחָטוֹ וְנִמְצָא טְרֵפָה בַסֵתֶר, פָּטוּר. שְׁחָטוֹ וְנוֹדַע שֶׁמָּשְׁכוּ הַבְּעָלִים אֶת יָדָם, אוֹ שֶׁמֵּתוּ אוֹ שֶׁנִּטְמְאוּ, פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁשָּׁחַט בִּרְשׁוּת:
ברטנורה (ו) לאוכליו ושלא לאוכליו פטור וכו'. דהא פסח כשר הוא, דאמרינן פרק תמיד נשחט דהשוחט לפסולים ולכשרים לא פסל: שחטו ונמצא בעל מום חייב. דשוגג הוא ולא אנוס שהיה לו [לבקרו]: שמשכו הבעלים את ידם ממנו קודם שחיטה ונמנו על אחר: או שמתו או שנטמאו. דעכשיו לא נתנה שבת לדחות אצלם: פטור. שאנוס הוא, דלא היה יודע שכך הוא ולא היה לו לבדוק על כך:
גמרא פסחים דף ס"ח ע"ב
אָמַר רִבִּי אֱלִיעֶזֶר וּמַה אִם שְׁחִיטָה וְכוּלֵי רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ לְטַעְמֵיהּ דְּאָמַר שִׂמְחַת יוֹם טוֹב נָמֵי מִצְוָה הִיא. דְּתַנְיָא רִבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר אֵין לוֹ לְאָדָם בְּיוֹם טוֹב אֶלָּא אוֹ אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה אוֹ יוֹשֵׁב וְשׁוֹנֶה. רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר חָלְקֵהוּ חֶצְיוֹ לַאֲכִילָה וּשְׁתִיָה וְחֶצְיוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. וְאָמַר רִבִּי יוֹחָנָן וּשְׁנֵיהֶם מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר (דברים יז) עֲצֶרֶת לַה' אֱלֹהֶיךָ וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר (במדבר כט) עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם. רִבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר אוֹ כֻּלּוֹ לַה' אוֹ כֻּלּוֹ לָכֶם. וְרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ סָבַר חָלְקֵהוּ. חֶצְיוֹ לַה' וְחֶצְיוֹ לָכֶם. אָמַר רִבִּי אֱלְעָזָר הַכֹּל מוֹדִים בַּעֲצֶרֶת. דְּבַּעֵינָן נָמֵי לָכֶם. מָאי טַעְמָא יוֹם שֶׁנִּתְּנָה בוֹ תוֹרָה הוּא. אָמַר רַבָּה הַכֹּל מוֹדִים בְּשַׁבָּת דְּבַעֵינָן נָמֵי לָכֶם. מָאי טַעְמָא (ישעי' נח) וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עוֹנֶג. אָמַר רַב יוֹסֵף הַכֹּל מוֹדִים בְּפוּרִים דְבַעֵינָן נָמֵי לָכֶם מָאי טַעְמָא יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה כְּתִיב בֵּיהּ. מָר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא כֻּלֵּיהּ שַׁתָּא הֲוָה יָתִיב בְּתַעֲנִיתָא לְבַר מֵעֲצַרְתָּא וּפוּרְיָא וּמַעֲלֵי יוֹמָא דְכִפּוּרֵי. עֲצֶרֶת יוֹם שֶׁנִתְּנָה בוֹ תוֹרָה. פּוּרְיָא (אסתר ט) יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה כְתִיב. מַעֲלֵי יוֹמָא דְכִפּוּרֵי דְּתָנָא חִיָּיא בַר רַב מִדִּפְתִּי (ויקרא כג) וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ וְכִי בְּתִשְׁעָה הֵם מִתְעַנִּין וַהֲלֹא בַעֲשִׂירִי מִתְעַנִּין אֶלָּא לוֹמַר לָךְ כָּל הָאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה בְּתִשְׁעָה בוֹ מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילוּ מִתְעַנֶּה תְּשִׁיעִי וַעֲשִׂירִי. רַב יוֹסֵף בְּיוֹמָא דַעֲצַרְתָּא עַבְדֵי לֵיהּ עֶגְלָא תִלְתָא. אָמַר אִי לָאו הָאי יוֹמָא דְקָא גָרִים כַּמָּה יוֹסֵף אִיכָּא בְשׁוּקָא. רַב שֵׁשָׁת כָּל תְּלָתִין יוֹמִין מְהַדֵּר לֵיהּ תַּלְמוּדֵיהּ וְתָלִי וְקָאִי בְּעִיבְרָא דְדַשָּׁא וְאָמַר חַדָאי נַפְשָׁאִי. חַדָאי נַפְשָׁאִי. לָךְ קָרָאי. לָךְ תָּנָאי. אֵינִי וְהָא אָמַר רִבִּי אֱלְעָזָר אִלְמָלֵא תוֹרָה לֹא נִתְקַיְּימוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ שֶׁנֶּאֱמַר (ירמי' לג) אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלַיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי מְעִיקָרָא כִּי עָבִיד אֵינִישׁ אַדַעְתָּא דְנַפְשֵׁיהּ קָא עָבִיד. אָמַר רַב אָשֵׁי וּלְמָאי דְקָאמַר רִבִּי אֱלִיעֶזֶר נָמֵי יוֹם טוֹב רְשׁוּת אִית לֵיה פִירְכָא וּמַה יוֹם טוֹב שֶׁהִתִּיר בּוֹ מְלָאכָה שֶׁל רְשׁוּת לֹא הִתִּיר שְׁבוּת שֶׁעִמָּהּ שַׁבָּת שֶׁלֹּא הִתִּיר בָּהּ אֶלָּא מְלָאכָה שֶׁל מִצְוָה אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא תַתִּיר שְׁבוּת שֶׁעִמָּהּ. וְרִבִּי אֱלִיעֶזֶר שְׁבוּת דְּמִצְוָה עָדִיף לֵיהּ:
רש"י דבעינן נמי לכם. שישמח בו במאכל ובמשתה להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל שנתנה תורה בו: כל האוכל ושותה וכו'. בפ"ב דיומא מוקמינן להא דרשא אליבא דמאן דאמר אין אדם מוזהר על תוספת עינוי להתחיל להתענות מבעוד יום ואפי' למאן דאית ליה מוסיפין מחול על הקודש מקרא אחרינא נפקא ליה מבחריש ובקציר תשבות הלכך כי אתא האי בתשעה להכי אתא והכי קאמר ומה שאתם עושי' בתשעה דהיינו אכילה ושתיה אני קורא עינוי: עבדי לי' עגלא תלתא. הי' מצוה לאנשי ביתו להכין לו סעודה. אי לאו האי יומא. שלמדתי תורה ונתרוממתי הרי אנשי' הרבה בשוק ששמן יוסף ומה ביני לבינם: ותלי. נשען: חדאי נפשאי. שמחי נפשי: לך קראי לך תנאי. בשבילך ולצורכך שניתי וקריתי: איני. וכי אין הנאה בתלמוד תורה אלא ללומדיה לבד: אם לא בריתי. של יום ולילה דהיינו תלמוד תורה שכתוב בו יום ולילה: אית ליה פירכא. למילתיה דאמר מלאכת מצוה דוחה שבת כ"ש שבות דמצוה שפיר מיהדר ליה רבי יהושע יו"ט יוכיח מק"ו ומה שמחת יו"ט שהיא רשות והתרתה בו משו' מלאכה לא התרת' בו משום שבות שבת דלא התרתה בה אלא מלאכת מצוה כגון שחיטת קרבנות צבור אינו דין שלא תתיר שבות אפי' של מצוה: ור"א. אמר לך האי לאו ק"ו הוא דשבות דמצוה עדיפא משבות דרשות ולכך יו"ט דשמחתו רשות גזרו על שבות שלה אבל שבת דדחיית מלאכה שבו משום מצוה היא לא גזרו חכמים בה על השבות לדחות את המצוה:
זוהר בלק דף קצ"ה ע"ב
אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר אֲרִימִית יְדִי בְצַלוּ לְקָמֵי מַלְכָּא קַדִּישָׁא דְהָא תָנֵינָן אָסִיר לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְאָרָמָא יְדוֹי לְעֵילָא בַר בְּצַלוּ וּבְבִרְכָאן וְתַחֲנוּנִים לְמָרֵיהּ דִכְתִּיב (בראשית י"ד) הֲרִימוֹתִי יָדִי אֶל יְיָ אֵל עֶלְיוֹן וּמִתַּרְגְּמִינָן אֲרִימִית יְדַי בְּצַלוּ דְהָא אֶצְבְּעָאן דִּידִין מִלִין עִלָאִין אִית בְּהוּ. וְהַשְׁתָּא אֲנָא הָכִי עֲבִידְנָא וַאֲמֵינָא דְכָל מָאן דְּאִלֵין אַרְבָּע יִסְדַּר קָמֵי מָארֵיהּ וְעָבִיד גַּרְמֵיהּ בִּרְעוּתָא בְתִיקוּנָא דָא כַדְקָא יֵאוֹת בְּתִקּוּנָא דָא לָא תֶהְדַר צְלוֹתֵיהּ בְּרֵיקָנַיָּא. בְּקַדְמֵיתָא עֶבֶד לְסַדְּרָא שְׁבָחָא קָמֵי מָארֵיהּ וּלְזַמְּרָא קָמֵיהּ. וְדָא בְּתוּשְׁבְּחָן דְּקָמֵי צְלוֹתָא וּלְבָתַר עֶבֶד לְבָתַר דְצַלֵי צְלוֹתָא דַעֲמִידָה אִיהוּ עַבְדָּא דְסִדֵּר צְלוֹתָא דְמָארֵיהּ. וּלְבָתַר עֶבֶד לְבָתַר דְּצַלֵי כָל צְלוֹתֵיהּ וְאָזִיל לֵיהּ. וְעַל דָא דָוִד תְּלַת זִמְנִין עָבַד גַרְמֵיהּ בִּצְלוֹתָא דָא עֶבֶד דִּכְתִּיב הוֹשַׁע עַבְדְךָ אַתָּה אֱלֹהַי שַׂמֵּחַ נֶפֶשׁ עַבְדֶּךָ וּכְתִּיב (תהלים פ"ו) תְּנָה עֻזְךָ לְעַבְדֶּךָ. הָא תְלַת זִמְנִין אִצְטְרִיךְ לְשַׁוָּאָה גַרְמֵיהּ עֶבֶד לְבָתָר לְשַׁוָּאָה גַרְמֵיה גּוֹ אִינוּן דְּמָסְרֵי נַפְשַׁיְיהוּ עַל קְדּוּשַׁת שְׁמֵיהּ וְהָיִינוּ בְיִחוּדָא דִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל דְּכָל מָאן דְּשַׁוֵּי הָכִי רְעוּתֵיהּ בְּהָאי קְרָא אִתְחֲשִׁיב לֵיהּ כְּאִלוּ מָסַר נַפְשֵׁיהּ עַל קְדוּשַׁת שְׁמֵיהּ לְבָתָר לְשַׁוָּאָה גַרְמֵיהּ עָנִי בְזִמְנָא דְעָאל וְדָפִיק דָּשִׁין דְּרוֹמֵי מְרוֹמִים כַּד אָמַר אֱמֶת וְיַצִיב וְסָמִיךְ גְּאוּלָה לִתְּפִלָה לְמֵהֱוֵי בִצְלוֹתָא דַעֲמִידָה תְבִיר לִבָא עַנְיָא וּמִסְכְּנָא. וּלְשַׁוָּאָה רְעוּתֵיהּ לְאִתְכַּלְלָא גוֹ מִסְכְּנֵי בִתְבִירוּ דְלִבָא בִמְאִיכוּ דְנַפְשָׁא. לְבָתָר לְשַׁוָּאָה גַרְמֵיהּ גוֹ חֲסִידִים בְּשׁוֹמֵעַ תְפִלָּה לְפָרְשָׁא חֶטְאוֹ דְהָכִי אִצְטְרִיךְ יָחִיד בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה בְגִין לְאִתְדַבְּקָא בִימִינָא דִפְשׁוּטָה לְקַבְּלָא לְאִינוּן דְתָבִין וּכְדֵין אִקְרֵי חָסִיד הָא אַרְבָּע אִלֵין כַּדְקָא יָאוּת. מָאן כָּלִיל לְכָל הָנֵי הַהוּא דְקָא אִצְטְרִיךְ לְכַלְלָא לוֹן וְהָאי אִיהוּ עֶבֶד דְּאַכְלִיל לְכָל שְׁאַר. תְּלַת עַבְדִּין אִינוּן בִּתְלַת דּוּכְתִּין וְכֻלְּהוּ חָד וְעָלַיְיהוּ כְתִיב הִנֵּה כְעֵינֵי עֲבָדִים אֶל יַד אֲדוֹנֵיהֶם וְגוֹמֵר. בֵּין עֶבֶד לְעֶבֶד אִינוּן אַחֲרָנִין בֵּין עֶבֶד קַדְמָאָה לְעֶבֶד תִּנְיָינָא אִית לֵיהּ לְמִמְסָר נַפְשֵׁיהּ עַל יִחוּדָא דִקְדוּשַׁת שְׁמֵיהּ וּלְשַׁוָּאָה גַרְמֵיהּ עָנִי וּמִסְכְּנָא בִצְלוֹתָא דַעֲמִידָה וּלְשַׁוָּאָה גַרְמֵיהּ גוֹ חֲסִידִים בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה. עֶבֶד תְלִיתָאָה בָתָר דְּסִיֵים וְסִדֵּר כֹּלָא. תְּנָן בְּהַהִיא שָׁעְתָּא דְסִדֵּר בַּר נָשׁ כָּל הָנֵי סִדּוּרִין אַרְבָּע בִּרְעוּ דְלִבָא קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא נִיחָא קָמֵיהּ וּפָרִישׁ יְמִינֵיהּ עָלֵיהּ בְּהַהוּא עֶבֶד תְלִיתָאָה וְקָרָא עָלֵיהּ וְאָמַר לֵיהּ עַבְדִּי אַתָּה דִכְתִּיב (ישעיה מ"ט) וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִי אַתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאַר. וַדָּאי צְלוֹתָא דְהָאי בַר נָשׁ לָא יֶהְדָר בְּרֵיקָנַיָּא לְעַלְמִין. אָתָא רִבִּי אַבָּא וּנְשָׁקֵיהּ:
תרגום הזוהר אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, הֲרִימוֹתִי יָדִי בִּתְפִלָּה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ. כִּי לָמַדְנוּ, אָסוּר לָאָדָם לְהָרִים יָדָיו לְמַעְלָה חוּץ מִבַּתְּפִלָּה וּבִבְרָכוֹת וּבְתַחֲנוּנִים לַאֲדוֹנוֹ. שֶׁכָּתוּב, הֲרִימוֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵל עֶלְיוֹן, וּמְתָרְגֵם, אֲרִימִית יָדִי בְּצִלּוֹ, דְּהַיְנוּ בִּתְפִלָּה. כִּי אֶצְבְּעוֹת הַיָּדַיִם יֵשׁ בָּהֶם דְּבָרִים עֶלְיוֹנִים. וְעַתָּה אֲנִי עוֹשֶׂה כָּךְ, שֶׁאֲנִי מֵרִים יָדִי בִּתְפִלָּה. וַאֲנִי אוֹמֵר, שֶׁכָּל מִי שֶׁמְּסַדֵּר אֵלּוּ הָאַרְבָּעָה הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, עֲנִיִּים חֲסִידִים עֲבָדִים וּבַעֲלֵי קִדּוּשׁ הַשֵׁם, לְפִי אֲדוֹנוֹ, וְעוֹשֶׂה עַצְמוֹ בְּחֵפֶץ לֵב בַּתִּקּוּן הַזֶּה כָּרָאוּי, הִנֵּה בַּתִּקּוּן הַזֶה, לֹא תַּחֲזוֹר תְּפִלָּתוֹ רֵיקָם. בַּתְּחִלָּה צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת עַצְמוֹ עֶבֶד, דְּהַיְנוּ לְסַדֵּר שְׁבָחִים לִפְנֵי אֲדוֹנוֹ וּלְזַמֵּר לְפָנָיו. וְזֶהוּ בַּתִּשְׁבָּחוֹת שֶׁלִּפְנֵי הַתְּפִלָּה. וְאַחַר כָּךְ יַעֲשֶׂה עַצְמוֹ עֶבֶד, לְאַחַר שֶׁהִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה הָעֲמִידָה, הוּא עֶבֶד הַמְּסַדֵּר תְּפִלָּה לַאֲדוֹנוֹ. וְאַחַר כָּךְ יַעֲשֶׂה עַצְמוֹ עֶבֶד, אַחַר שֶׁהִתְפַּלֵּל כָּל תְּפִלָּתוֹ וְהָלַךְ לוֹ. וְעַל כֵּן דָּוִד עָשָׂה עַצְמוֹ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בִּתְפִלָּה זוֹ עֶבֶד. שֶׁכָּתוּב, הוֹשַׁע עַבְדְּךְ אַתָּה אֱלֹקָי, שַׂמַּח נֶפֶשׁ עָבְדֶךְ, וְכָתוּב תְּנָה עֻזְךְ לְעַבְדֶּךְ, הֲרֵי שָׁלֹשׁ פְּעָמִים שֶׁצְרִיכִים לַעֲשׂוֹת עַצְמוֹ עֶבֶד, דְּהַיְנוּ לִפְנֵי הַתְּפִלָּה, וְאַחַר תְּפִלַּת שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה, וְאַחַר כָּל הַתְּפִלָּה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. אַחַר כָּךְ, צָרִיךְ לָשִׂים עַצְמוֹ תּוֹךְ אֵלּוּ שֶׁמָּסְרוּ נַפְשָׁם עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם. וְהַיְנוּ בְּיִחוּד שֶׁל שְׁמַע יִשְׂרָאֵל. שֶׁכָּל מִי שֶׁמֵּשִׂים רְצוֹנוֹ כָּךְ בַּמִּקְרָא הַזֶּה, נֶחֱשָׁב לוֹ כְּאִלּוּ מָסַר נַפְשׁוֹ עַל קְדֻשַּׁת שְׁמוֹ. צָרִיךְ לָשִׂים עַצְמוֹ עָנִי, כִּי בַּזְּמָן שֶׁנִּכְנְסוּ וְדוֹפֵק עַל פְּתָחִים שֶׁל רוּם מְרוֹמִים, כְּשֶׁאוֹמֵר אֱמֶת וְיַצִיב, וְסוֹמֵךְ גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה, יִהְיֶה בִּתְפִלַּת עֲמִידָה, בִּשְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה, שְׁבוּר לֵב עָנִי וְאֶבְיוֹן, וְיָשִׂים רְצוֹנוֹ לְהִתְכַּלֵּל בְּתוֹךְ הָאֶבְיוֹנִים בִּשְׁבִירַת הַלֵּב, וּבְשִׁפְלוּת נֶפֶשׁ. אַחַר כָּךְ, צָרִיךְ לָשִׂים עַצְמוֹ תּוֹךְ חֲסִידִים בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה, לְפָרֵשׁ חַטָּאָיו, כִּי כָּךְ צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת יָחִיד בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה, כְּדֵי לְהִתְדַבֵּק בַּיָּמִין, שֶׁהוּא חֶסֶד, הַפְּשׁוּטָה לְקַבֵּל שָׁבִים, וְאָז נִקְרָא חָסִיד. הֲרֵי אַרְבָּעָה אֵלּוּ כָּרָאוּי. שׁוֹאֵל, מִי כּוֹלֵל אֶת כָּל אֵלּוּ הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל. וּמֵשִׁיב, הוּא מִי שֶׁצָרִיךְ לִכְלוֹל אוֹתָם, וְזֶהוּ הוּא, עֶבֶד, הַכּוֹלֵל אֶת כָּל הַשְּׁאָר, שֶׁהֵם, קִדּוּשׁ הַשֵּׁם, עָנִי, חָסִיד. שָׁלֹשׁ עֲבָדִים הֵם בִּשְׁלֹשָה מְקוֹמוֹת, וְכֻלָּם אֶחָד, וַעֲלֵיהֶם כָּתוּב, הִנֵּה כְעֵינֵי עֲבָדִים אֶל יַד אֲדוֹנֵיהֶם וְגוֹ'. בֵּין עֶבֶד לְעֶבֶד נִמְצָאִים אֵלּוּ הָאֲחֵרִים, דְּהַיְנוּ בֵּין עֶבֶד הָרִאשׁוֹן שֶׁלִּפְנֵי הַתְּפִלָּה, לָעֶבֶד הָאַחֲרוֹן, שֶׁלְֹּאַחַר תְּפִלַּת הָעֲמִידָה, יֵשׁ לוֹ לִמְסוֹר נַפְשׁוֹ עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם, וְלַעֲשׂוֹת עַצְמוֹ עָנִי וְאֶבְיוֹן בִּתְפִלַּת הָעֲמִידָה וְלָשִׂים עַצְמוֹ תּוֹךְ הַחֲסִידִים בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה. עֶבֶד הַשְּׁלִישִׁי הוּא אַחַר שֶׁגָּמַר וְסִדֵּר אֶת הַכֹּל, דְּהַיְנוּ לְאַחַר כָּל הַתְּפִלָּה. לָמַדְנוּ, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁסִּדֵּר הָאָדָם כָּל אֵלּוּ אַרְבָּעַת הַסְּדָרִים בְּרָצוֹן הַלֵּב, הוּא לְרָצוֹן לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּפוֹרֵשׂ יְמִינוֹ עָלָיו בָּעֶבֶד הַהוּא הַשְּׁלִישִׁי, שֶׁלְֹּאַחַר כָּל הַתְּפִלָּה, וְקוֹרֵא עָלָיו וְאוֹמֵר לוֹ, עַבְדִּי אַתָּה. שֶׁכָּתוּב, וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אַתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךְ אֶתְפָּאֵר וַדַּאי הוּא, שֶׁתְּפִלָּתוֹ שֶׁל הָאָדָם הַזֶּה לֹא תָּשׁוּב רֵיקָם לְעוֹלָם. בָּא רַבִּי אַבָּא וּנְשָׁקוֹ.