פרשת בלק · בלק יום ראשון
תורה
יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו"ד דשם ב"ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:
(ב) וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי: וַחֲזָא בָּלָק בַּר צִפּוֹר יָת כָּל דִי עֲבַד יִשְׂרָאֵל לֶאֱמוֹרָאֵי:
רש"י וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמרי. אמר אלו שני מלכים שהיינו בטוחים עליהם לא עמדו בפניהם, אנו על אחת כמה וכמה. לפיכך ויגר מואב:
(ג) וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וּדְחִיל מוֹאֲבָאָה מִן קֳדָם עַמָא לַחֲדָא אֲרֵי סַגִי הוּא וַעֲקַת לְמוֹאֲבָאָה מִן קֳדָם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
רש"י ויגר. לשון מורא, כמו (איוב יט, כט) גורו לכם: ויקץ מואב. קצו בחייהם:
(ד) וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כָּל סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה וּבָלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב בָּעֵת הַהִוא: וַאֲמַר מוֹאָב לְסָבֵי מִדְיָן כְּעַן יְשֵׁיצוּן קְהָלָא יָת כָּל סַחֲרָנָנָא כְּמָא דִמְלַחֵיךְ תּוֹרָא יָת יְרוֹקָא דְחַקְלָא וּבָלָק בַּר צִפּוֹר מַלְכָּא לְמוֹאָב בְּעִידָנָה הַהִיא:
רש"י אל זקני מדין. והלא מעולם היו שונאים זה את זה, שנאמר (בראשית לו, לה) המכה את מדין בשדה מואב, שבאו מדין על מואב למלחמה. אלא מיראתן של ישראל עשו שלום ביניהם. ומה ראה מואב לטול עצה ממדין, כיון שראו את ישראל נוצחים שלא כמנהג העולם, אמרו מנהיגם של אלו במדין נתגדל, נשאל מהם מה מדתו. אמרו לו אין כחו אלא בפיו. אמרו אף אנו נבא עליהם באדם שכחו בפיו: כלחוך השור. כל מה שהשור מלחך אין בו ברכה: בעת ההוא. לא היה ראוי למלכות. מנסיכי מדין היה, וכיון שמת סיחון מנוהו עליהם לצורך שעה:
(ה) וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר פְּתוֹרָה אֲשֶׁר עַל הַנָּהָר אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹ לִקְרֹא לוֹ לֵאמֹר הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ וְהוּא יֹשֵׁב מִמֻּלִי: וּשְׁלַח אִזְגַדִין לְוָת בִּלְעָם בַּר בְּעוֹר לִפְּתוֹר אֲרָם דְעַל פְּרָת אֲרַע בְּנֵי עַמֵיהּ לְמִקְרֵי לֵיהּ לְמֵימָר הָא עַמָא נְפַק מִמִצְרַיִם הָא חֲפָא יַת עֵין שִׁמְשָׁא דְאַרְעָא וְהוּא שָׁרֵי מִלְקִבְלִי:
רש"י פתורה. כשלחני הזה שהכל מריצין לו מעות, כך כל המלכים מריצין לו אגרותיהם. ולפי פשוטו של מקרא כך שם המקום: ארץ בני עמו. של בלק. משם היה, וזה היה מתנבא ואומר לו עתיד אתה למלוך. ואם תאמר מפני מה השרה הקדוש ברוך הוא שכינתו על גוי רשע, כדי שלא יהא פתחון פה לאמות לומר אלו היו לנו נביאים חזרנו למוטב, העמיד להם נביאים והם פרצו גדר העולם, שבתחלה היו גדורים בעריות וזה נתן להם עצה להפקיר עצמן לזנות: לקרא לו. הקריאה שלו היתה ולהנאתו, שהיה פוסק לו ממון הרבה: עם יצא ממצרים. ואם תאמר מה מזיקך: הנה כסה את עין הארץ. סיחון ועוג שהיו שומרים אותנו עמדו עליהם והרגום: והוא ישב ממלי. חסר כתיב, קרובים הם להכריתני, כמו (תהלים קיח, י) כי אמילם:
(ו) וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר: וּכְעַן אִיתָא כְּעַן לוֹט לִי יָת עַמָא הָדֵין אֲרֵי תַקִיף הוּא מִנִי מָאִים אֵכוּל לְאַגָחָא בֵּיהּ קְרָב וַאֲתָרֵכִינֵיהּ מִן אַרְעָא אֲרֵי יְדַעֲנָא יָת דִי תְבָרַךְ מְבָרָךְ וְדִי תְלוֹט לִיט:
רש"י נכה בו. אני ועמי נכה לו בהם. דבר אחר לשון משנה היא (ב"מ קה ב) מנכה לו מן הדמים, לחסר מהם מעט: כי ידעתי וגו' . על ידי מלחמת סיחון שעזרתו להכות את מואב:
(ז) וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי מוֹאָב וְזִקְנֵי מִדְיָן וּקְסָמִים בְּיָדָם וַיָּבֹאוּ אֶל בִּלְעָם וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו דִּבְרֵי בָלָק: וַאֲזָלוּ סָבֵי מוֹאָב וְסָבֵי מִדְיָן וְקִסְמַיָא בִּידֵיהוֹן וַאֲתוֹ לְוַת בִּלְעָם וּמַלִילוּ עִמֵיהּ פִּתְגָמֵי בָּלָק:
רש"י וקסמים בידם. כל מיני קסמים, שלא יאמר אין כלי תשמישי עמי. דבר אחר קסם זה נטלו בידם זקני מדין, אמרו אם יבא עמנו בפעם הזאת יש בו ממש, ואם ידחנו אין בו תועלת, לפיכך כשאמר להם לינו פה הלילה, אמרו אין בו תקוה, הניחוהו והלכו להם, שנאמר וישבו שרי מואב עם בלעם, אבל זקני מדין הלכו להם:
נביאים - מיכה - פרק ה
(ו) וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים כְּטַל מֵאֵת יְהוָה כִּרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב אֲשֶׁר לֹא יְקַוֶּה לְאִישׁ וְלֹא יְיַחֵל לִבְנֵי אָדָם: וִיהֵי שְׁאָרָא דְבֵית יַעֲקֹב בְגוֹ עַמְמִין סַגִיאִין כְּטַלָא מִן קֳדָם יְיָ וְכִרְסִיסֵי מַלְקוֹשָׁא דִי עַל עִסְבָא דִי לָא מוֹרִיךְ לֶאֱנָשָׁא וְלָא מְכַתַּר לְבַר אֱנָשָׁא:
רש"י כטל מאת ה' . שאין בא לעולם ע"י אדם ולא יבקשו פני אדם עליו כך לא יקוה ישראל לעזרת איש כי אם בה' :
(ז) וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בַּגּוֹיִם בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים כְּאַרְיֵה בְּבַהֲמוֹת יַעַר כִּכְפִיר בְּעֶדְרֵי צֹאן אֲשֶׁר אִם עָבַר וְרָמַס וְטָרַף וְאֵין מַצִּיל: וִיהֵי שְׁאָרָא דְּיַעֲקֹב בְעֲמְמַיָא בְגוֹ עַמְמִין סַגִיאִין כְּאַרְיָא בִבְעִירָא בְּחוּרְשָׁא וּכְלֵיתָא בְּעֶדְרֵי עָנָא דְּאִם יַעְדֵי וְיִרְמוֹס וְיִקְטוֹל וְלֵית דִי מְשֵׁיזִיב:
רש"י כאריה בבהמות יער . כך יהי מלכם שליט בכל : ורמס וטרף . רמס היא דריסת הארי כשהוא רעב ואוכלו במקומו וטרף הוא כשנושא את הטרף למעונותיו בשביל גורותיו ולבאותיו :
(ח) תָּרֹם יָדְךָ עַל צָרֶיךָ וְכָל אֹיְבֶיךָ יִכָּרֵתוּ: סַגִי מִבְּכַן תִּתְקַף יְדָךְ יְשְּׂרָאֵל עַל שָּׂנְאָךְ וְכָל בַּעֲלֵי דְּבָבָךְ יִשְׁתֵּצוּן: (ט) וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְהוָה וְהִכְרַתִּי סוּסֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ וְהַאֲבַדְתִּי מַרְכְּבֹתֶיךָ: וִיהֵי בְּעִדְנָא הַהִיא אַמַר יְיָ וַאֲשֵׁיצֵי סוּסְוַת עַמְמַיָא מִבֵּינָךְ וְאוֹבִיד רְתִכֵיהוֹן:
רש"י והכרתי סוסיך . היא עזרת מצרים שאתם נשענים עליהם להמציאכם סוסים :
(י) וְהִכְרַתִּי עָרֵי אַרְצֶךָ וְהָרַסְתִּי כָּל מִבְצָרֶיךָ: וַאֲשֵׁיצֵי קִרְוֵי עַמְמַיָא מֵאַרְעָךְ וַאֲפַגֵר כָל כְּרַכֵּיהוֹן תַקִיפַיָא:
רש"י והכרתי ערי ארצך . ולא תצטרך לערי מבצר :
(יא) וְהִכְרַתִּי כְשָׁפִים מִיָּדֶךָ וּמְעוֹנְנִים לֹא יִהְיוּ לָךְ: וְאֵשֵׁיצֵי חֲרָשִׁין מִבֵּינָךְ וּמְעָנְנִין לָא יְהוֹן לָךְ:
כתובים - תהילים - פרק ג
(ז) לֹא אִירָא מֵרִבְבוֹת עָם אֲשֶׁר סָבִיב שָׁתוּ עָלָי: לָא תִדְחַל מִמַצוּתָא דְעָם דַחֲזוֹר חֲזוֹר אִתְכְּנַשׁוּ עֲלָי:
רש"י שתו . לשון שאיה גאטירנ"ט בלעז ויש אומרים שתו כמו שמו כמו ( שמות י ) למען שיתי אותותי :
(ח) קוּמָה יְהוָה הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהַי כִּי הִכִּיתָ אֶת כָּל אֹיְבַי לֶחִי שִׁנֵּי רְשָׁעִים שִׁבַּרְתָּ: קוּם יְיָ פְּרוֹק יָתִי אֱלֹהָי אֲרוּם מַחֵיתָ כָּל בַּעֲלֵי דְבָבַי עַל לִיסַתְוֹן כַּכֵי רַשִׁיעֵי תַבַּרְתָּ:
רש"י כי הכית את כל אויבי לחי . מכת בזיון היא כד"א ( איכה ג ) יתן למכהו לחי , ( מיכה ד ) בשבט יכו על הלחי , ומ"א מכת הפה כד"א ( ש"ב יז ) ויצו אל ביתו ויחנק : שני רשעים . גבורתם :
(ט) לַיהוָה הַיְשׁוּעָה עַל עַמְּךָ בִרְכָתֶךָ סֶּלָה: מִן קֳדָם יְיָ פּוּרְקָנָא עַל עַמָךְ בִּרְכְתָךְ לְעָלְמִין:
רש"י לה' הישועה וגו' . עליו להושיע את עבדיו ואת עמו ועל עמו מוטל לברך ולהודות לו סלה :
ד (א) לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹת מִזְמוֹר לְדָוִד: לְשַׁבָּחָא עַל חִנְגִיתָא תּוּשְׁבַּחְתָּא לְדָוִד:
רש"י למנצח בנגינות . מזמור זה יסד דוד שיאמרוהו בני לוי המנצחין בנגינות בשיר על הדוכן , לשון נצוח נופל במתחזקים בעבודה כענין שנא' ( עזרא ג ) יעמדו הלוים מבן עשרים שנה ומעלה לנצח על מלאכת בית ה' :
(ב) בְּקָרְאִי עֲנֵנִי אֱלֹהֵי צִדְקִי בַּצָּר הִרְחַבְתָּ לִּי חָנֵּנִי וּשְׁמַע תְּפִלָּתִי: בְּעִדָן צְלוֹתִי קַבֵּל מִנִי אֱלוֹהַּ צִדְקוֹתִי בְּעִידָן עַקְתָא אַפְתִּיתָא לִי חוּס עֲלַי וְקַבֵּל צְלוֹתִי:
רש"י בצר הרחבת לי . בימים שעברו עלי ומעתה חנני ושמע תפלתי :
(ג) בְּנֵי אִישׁ עַד מֶה כְבוֹדִי לִכְלִמָּה תֶּאֱהָבוּן רִיק תְּבַקְשׁוּ כָזָב סֶלָה: בְּנֵי נְשָׁא מְטוּל מֶה אַיְקָרִי לְאִתְכְּנָעוּתָא תְּרַחֲמִין סְרִקוּתָא תִּבְעוּן כַּדִיבוּתָא לְעָלְמִין:
רש"י בני איש . בני אברהם יצחק ויעקב הקרוים איש , באברהם נאמר ( בראשית כ ) השב את אשת האיש , ביצחק נאמר ( שם כד ) מי האיש הלזה ביעקב נאמר ( שם כה ) איש תם : עד מה כבודי לכלימה . עד מתי אתם מבזים אותי ( ש"א כב ) הראיתם את בן ישי , ( שם כה ) מי דוד ומי בן ישי , ( שם כב ) בכרות בני עם בן ישי , ( שם כ ) כי בוחר אתה לבן ישי , אין לי שם : תבקשו כזב . תרדפו למצוא כזבים כגון הזיפים שמלשינים עלי ולי היו מראים שלום וכיוצא בהם דילטורין שהיו בימי שאול ( שם כג ) הלא דוד מסתתר בגבעת החכילה וכן הרבה :
משנה שביעית פרק ז
א. כְּלָל גָּדוֹל אָמְרוּ בַּשְּׁבִיעִית, כָּל שֶׁהוּא מַאֲכַל אָדָם וּמַאֲכַל בְּהֵמָה וּמִמִּין הַצוֹבְעִים וְאֵינוֹ מִתְקַיֵּם בָּאָרֶץ, יֶשׁ לוֹ שְׁבִיעִית, וּלְדָמָיו שְׁבִיעִית, יֶשׁ לוֹ בִּעוּר וּלְדָמָיו בִּעוּר. וְאֵיזֶה. זֶה עֲלֵה הַלּוֹף הַשּׁוֹטֶה, וַעֲלֵה הַדַּנְדַּנָּה, הָעֻלְשִׁין, וְהַכְּרֵישִׁין, וְהָרְגִילָה, וְנֵץ הֶחָלָב. וּמַאֲכַל בְּהֵמָה. הַחוֹחִים וְהַדַּרְדָּרִים. וּמִמִּין הַצוֹבְעִים. סְפִיחֵי אִסְטִיס, וְקוֹצָה. יֶשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית, יֶשׁ לָהֶם בִּעוּר וְלִדְמֵיהֶן בִּעוּר:
ברטנורה (א) כלל גדול. ולדמיו שביעית. אם מכרן וקבל הדמים שלהן יש בדמיהן קדושת שביעית: יש לו ביעור. כשכלה לחיה חייב לבער: עלה הלוף השוטה. אצטריך למתני לוף שוטה משום דתנן בפרק בתרא דעוקצים עלה לוף שוטה אין מטמא טומאת אוכלין, סלקא דעתא אמינא הכי נמי לא ליחול עלייהו קדושת שביעית, קא משמע לן: הדנדנה. בערבי נענ"ע, ובלע"ז מינטו"א: העולשין. תרי גווני עולשין הן, עולשי גינה ועולשי שדה, ובשאר שנים דשכיחי עולשי גינה, עולשי שדה לא חשיבי אוכל, ואין מטמאין טומאת אוכלים, והכא קא משמע לן דבשביעית דאין עולשי גינה מצויין, עולשי שדה חשיבי, ומטמאים טומאת אוכלים ושביעית נוהגת בהן: וכרישין. נמי תרי גווני נינהו, כרישי גינה וכרישי שדה, וכרישי שדה אצטריך לאשמועינן: הרגילה. הם חלוגלוגות ובלע"ז בירדולגי"ש: ונץ החלב. פרחים לבנים כחלב. פירוש אחר, עשב הוא, כשנחתך יוצא ממנו חלב: החוחים והדרדרים. מיני קוצים הן: אסטיס. הוא שצובעין בו כמין תכלת וקורין לו בערבי ני"ל וקוצרים אותו והוא צומח ודומה לספיח, לכך קורהו התנא ספיחי אסטיס: וקוצה. מין ממיני הצבעים, יש אומרים שהוא אלעצפו"ר בערבי: יש להן שביעית. קדושת שביעית נוהגת בהן, שלא להפסידם ושלא לעשות בהם סחורה: ויש להם ביעור. כשיגיע זמן הביעור צריך לבערם ולקמן בפנים מפורשים דיני הביעור:
ב. וְעוֹד כְּלָל אַחֵר אָמָרוּ, כָּל שֶׁאֵינוֹ מַאֲכַל אָדָם וּמַאֲכַל בְּהֵמָה, וּמִמִּין הַצוֹבְעִין, וּמִתְקַיֵּם בָּאָרֶץ, יֶשׁ לוֹ שְׁבִיעִית וּלְדָמָיו שְׁבִיעִית, אֵין לוֹ בִּעוּר וְאֵין לְדָמָיו בִּעוּר. אֵי זֶהוּ. עִקַּר הַלּוֹף הַשּׁוֹטֶה, וְעִקַּר הַדַּנְדַּנָּה, וְהָעַקְרְבָנִין, וִהַחַלְבִּיצִין, וְהַבּוּכְרְיָה. וּמִמִּין הַצוֹבְעִין, הַפּוּאָה וְהָרַכְפָּא, יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית, וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית, אֵין לָהֶם בִּעוּר וְלֹא לִדְמֵיהֶן בִּעוּר. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, דְּמֵיהֶם מִתְבַּעֲרִין עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. אָמְרוּ לוֹ, לָהֶן אֵין בִּעוּר, קַל וָחֹמֶר לִדְמֵיהֶן:
ברטנורה (ב) עיקר. שורש: עקרבנין. רבותי מפרשים עשב הגדל אצל הדקל. ואני שמעתי שהוא עשב שעלים שלו דומות לעקרב: והחלבצין. השרשים של נץ חלב האמור למעלה: הבוכריה. קורין לו בערבי כנג"ר: הפואה. בערבי פו"א ובלע"ז זרויי"א: הרכפה. שרשים שתחת הקרקע ושולקין אותן ושותין מימיהן, ומי שיש לו תולעים בבטנו ימיתם: אין להם ביעור. לפי שמתקיימים בארץ ולא כלה לחיה מן השדה לפיכך אין צריך לבערו מן הבית: דמיהם מתבערים עד ראש השנה. הכי קאמר דמיהם צריך שיתבערו מן העולם קודם ראש השנה של שמינית. והוא הדין דהוי מצי למתני מתבערים אחר ראש השנה, שאם ישנן לאותן דמים בעולם אחר ראש השנה של שמינית חייב לבערם בקדושת שביעית: קל וחומר לדמיהן. ורבי מאיר סבר מחמיר אני בדמיהן יותר מבהן עצמן דפרי עצמו מנכר ולא אתי למעבד ביה סחורה, אבל דמים לא מנכרי ואתי למעבד בהו סחורה. ואין הלכה כרבי מאיר:
ג. קְלִפֵי רִמּוֹן וְהַנֵּץ שֶׁלּוֹ, קְלִפֵּי אֱגוֹזִים וְהַגַּלְעִינִין, יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית, הַצַבָּע, צוֹבֵעַ לְעַצְמוֹ, וְלֹא יִצְבַּע בְּשָׂכָר, שֶׁאֵין עוֹשִׂים סְחוֹרָה בְּפֵרוֹת שְׁבִיעִית, וְלֹא בַבְּכוֹרוֹת, וְלֹא בַתְּרוּמוֹת, וְלֹא בַנְּבֵלוֹת, וְלֹא בַטְּרֵפוֹת, וְלֹא בַשְּׁקָצִים, ולֹא בָרְמָשִׂים. וְלֹא יִהְיֶה לוֹקֵחַ יַרְקוֹת שָׂדֶה וּמוֹכֵר בַּשּׁוּק, אֲבָל הוּא לֹקֵט וּבְנוֹ מוֹכֵר עַל יָדוֹ. לָקַח לְעַצְמוֹ וְהוֹתִיר, מֻתָּר לְמָכְרָן:
ברטנורה (ג) והנץ שלו. פרח שעל הפטמא: וקליפי אגוזים. כל הני צובעים בהן: והגלעינין. גרעיני פירות כגון הגרעינים שבזיתים שמוציאים מהן שמן, וגרעיני תמרים שראויין למאכל בהמה: צובע לעצמו. דכתיב לכם לכל צרכיכם: שאין עושין סחורה בפירות שביעית. וצביעה בשכר היינו סחורה: לא בבכורות ולא בתרומות. דלמא משהי להו לגביה ואתי בהו לידי תקלה ודוקא בבכור חי גזרו אבל שחוט שרי למוכרו אפילו מדרבנן ובלבד שלא ימכרנו באטליז: ולא בנבלות ולא בטרפות. דמאחר דכתב רחמנא טמאים הם מה צריך לומר תו וטמאים יהיו לכם, אלא אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה. ואם תאמר הרי חמור הרי גמל וסוס ופרד, שאני הני דלמלאכתן הם גדילים ולא אסרו לעשות סחורה אלא בדבר העומד לאכילה, וכל דבר שאיסורו מן התורה אסור לעשות בו סחורה, אבל דבר שאיסורו מדבריהם אין אסור לעשות בו סחורה, אלא סתם יינן, דאף על גב דאסור מדבריהם אסור לעשות בו סחורה: ולא יהא לוקח. כלומר לוקט ומוכר בשוק, דנראה כסחורה. אבל כשבנו מוכר על ידו, פירוש בשבילו, אף על פי שהוא לקטן למכרן לא מיחזי כסחורה: לקח לעצמו. לאכול והותיר, מותר למכרן אפילו הוא עצמו:
ד. לָקַח בְּכוֹר לְמִשְׁתֵּה בְנוֹ אוֹ לָרֶגֶל וְלֹא צָרִיךְ לוֹ, מֻתָּר לְמָכְרוֹ. צָדֵי חַיָּה עוֹפוֹת וְדָגִים שֶׁנִּזְדַּמְּנוּ לָהֶם מִינִים טְמֵאִין, מֻתָּרִים לְמָכְרָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף מִי שֶׁנִּתְמַנָּה לוֹ לְפִי דַרְכּוֹ, לוֹקֵחַ וּמוֹכֵר, וּבִלְבַד שֶׁלֹא תְהֵא אֻמָּנוּתוֹ בְכָךְ. וַחֲכָמִים אוֹסְרִין:
ברטנורה (ד) לקח בכור. בעל מום דמותר לזרים: מותר למכרו. ובלבד שלא ימכרנו אלא בדמים שקנה אותו שלא ישתכר בו: מותרין למכרן. דהא כתיב גבי נבילה (דברים יד) או מכור לנכרי הא לא אסרה תורה אלא לקיימן לעשות בהן סחורה, אבל בנזדמן מותר: ר' יהודה אומר אף מי שנתמנה. אף על פי שאינו צייד אלא שמצא עופות טמאים, כמו כי יקרא קן צפור (שם כב), ופליג אתנא קמא דאמר ציידי דווקא: נתמנה. נזדמן, לשון וימן המלך (דניאל א): וחכמים אוסרים. למי שאינו צייד ואפילו אין אומנותו בכך, וטעמייהו דרבנן הוא לפי שהציידים שצריכים ליתן מס למלך מאומנותם התירו להם למכור חיה עופות ודגים טמאים, כדי שיוכלו לפרוע למלך המס שעליהם, אבל שאר כל אדם לא. והלכה כר' יהודה:
ה. לוּלְבֵי זְרָדִים וְהֶחָרוּבִין, יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית, יֵשׁ לָהֶן בִּעוּר וְלִדְמֵיהֶן בִּעוּר. לוּלְבֵי הָאֵלָה וְהַבָּטְנָה וְהָאֲטָדִין, יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית, וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית, אֵין לָהֶם בִּעוּר וְלֹא לִדְמֵיהֶן בִּעוּר. אֲבָל לֶעָלִין, יֵשׁ בִּעוּר, מִפְּנֵי שֶׁנּוֹשְׁרִין מֵאֲבִיהֶן:
ברטנורה (ה) לולבי זרדין. לולבי אילן ששמו זרדתא: לולבי האלה. לשון וכאלה וכאלון (ישעיה ו), בערבי באלו"ט ובלע"ז גלנד"י: בטנה. מלשון בטנים ושקדים, בלשון ערבי פאסת"ק: ואטדים. מין ממיני הקוצים שצומחים בו גרעינים שחורים קשים והן נאכלים: אבל לעלים. של כל אלו, יש ביעור, דאף על גב דלולבים אין נושרים ואין אני קורא בהם ולבהמתך ולחיה, כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית, מכל מקום העלים נושרים הן ממקום חיבורן, ולענפים שהם מחוברים בו קרי אביהן, וכיון שהם נושרים יש להם ביעור:
ו. הַוֶּרֶד וְהַכֹּפֶר וְהַקְּטָף וְהַלֹּטֶם, יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵין לַקְּטָף שְׁבִיעִית, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ פֶרִי:
ברטנורה (ו) ורד. שושן: והכופר. הוא שקורים לו בערבי אלחנ"א. ויש אומרים שהוא בושם שקורין גרופול"י: והקטף. אילן אפסרמון: לוטם. תרגום לוט ולטום. יש אומרים שהוא צינובר בערבי, פניולי"ש בלע"ז: יש להם שביעית ולדמיהם שביעית. והוא הדין דיש להן ביעור ולדמיהן ביעור ואף על פי שלא נזכר במשנה: מפני שאינו פרי. ודינן כעצים דאין להם קדושת שביעית משום דהנאתן אחר ביעורן, והתורה אמרה לאכלה דומיא דאכילה שהנאתן וביעורן שוה, יצאו עצים דהנאתן אחר ביעורן, ותנא קמא סבר דקטפו זה פריו. והלכה כרבי שמעון:
ז. וֶרֶד חָדָשׁ שֶׁכְּבָשׁוֹ בְּשֶׁמֶן יָשָׁן, יְלַקֵּט אֶת הַוֶּרֶד. וְיָשָׁן בְּחָדָשׁ, חַיָּב בַּבִּעוּר. חָרוּבִים חֲדָשִׁים שֶׁכְּבָשָׁן בְּיַיִן יָשָׁן, וִישָׁנִים בְּחָדָשׁ, חַיָּבִין בַּבִּעוּר. זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁהוּא בְנוֹתֵן טַעַם, חַיָּב לְבָעֵר, מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ. וּמִין בְּמִינוֹ, כָּל שֶׁהוּא. שְׁבִיעִית אוֹסֶרֶת כָּל שֶׁהוּא בְּמִינָהּ, וְשֶׁלֹּא בְמִינָהּ, בְּנוֹתֵן טַעַם:
ברטנורה (ז) ורד חדש שכבשו בשמן ישן. ורד של שביעית שכבשו בשמן של ששית ילקט את הורד קודם שיגיע זמן הביעור והכל מותר, אבל ורד של שביעית שכבשו בשמן של שמינית וכבר הגיע זמן הביעור של הורד, חייב לבער את הכל כדקתני סיפא דשביעית אוסרת מין בשאינו מינו בנותן טעם: וחרובין חדשים כו'. הכא מיירי בבא לשתות היין אחר זמן הביעור דבכל ענין חייב לבער. ואם לא נשתהו החרובים ביין עד זמן הביעור, ילקט החרובין והיין מותר כמו בורד והכי תניא בהדיא בתוספתא: זה הכלל וכו'. בכל איסורים שבתורה מיירי דבכולן במינו במשהו, ומין בשאינו מינו בנותן טעם. ואינה הלכה: השביעית אוסרת בכל שהוא במינה. לאחר הביעור. אבל קודם הביעור אין בהם קדושת שביעית שיהא אסור להפסידה ולעשות בהם סחורה, עד שיהא בהם בנותן טעם בין במינה בין שלא במינה: ושלא במינה. אפילו לאחר הביעור בנותן טעם:
גמרא ברכות דף ט"ל ע"ב
אִתְמָר הֵבִיאוּ לִפְנֵיהֶם פְּתִיתִין וּשְׁלֵמִים אָמַר רַב הוּנָא מְבָרֵךְ עַל הַפְּתִיתִים וּפוֹטֵר אֶת הַשְּׁלֵמִים. וְרִבִּי יוֹחָנָן אָמַר שְׁלֵימָה מִצְוָה מִן הַמּוּבְחָר אֲבָל פְּרוּסָה שֶׁל חִטִּין וּשְׁלֵימָה מִן הַשְּׂעוֹרִין דִּבְרֵי הַכֹּל מְבָרֵךְ עַל הַפְּרוּסָה שֶׁל חִטִּין וּפוֹטֵר אֶת הַשְּׁלֵימָה שֶׁל שְׂעוֹרִין. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק וְיָרֵא שָׁמַיִם יוֹצֵא יְדֵי שְׁנֵיהֶן וּמַנּוּ מָר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא דְּמַר בְּרֵיה דְרָבִינָא מַנִּיחַ פְּרוּסָה בְּתוֹךְ הַשְּׁלֵימָה וּבוֹצֵעַ תָּנֵי תַּנָא קָמֵיהּ דְּרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק מַנִיחַ הַפְּרוּסָה בְּתוֹךְ הַשְּׁלֵימָה וּבוֹצֵעַ וּמְבָרֵךְ. אָמַר לֵיהּ מַה שְׁמָךְ אָמַר לֵיהּ שַׁלְמָן. אָמַר לֵיהּ שָׁלוֹם אַתָּה וְשָׁלוֹם מִשְׁנָתָךְ שֶׁשַּׂמְתָּ שָׁלוֹם בֵּין הַתַּלְמִידִים. אָמַר רַב פָּפָּא הַכֹּל מוֹדִים בְּפֶסַח שֶׁמַּנִּיחַ פְּרוּסָה בְּתוֹךְ שְׁלֵימָה וּבוֹצֵעַ. מָאי טַעְמָא (דברים ט"ז) לֶחֶם עוֹנִי כְתִיב. אָמַר רִבִּי אַבָּא וּבְשַׁבָּת חַיָּיב לִבְצוֹעַ עַל שְׁתֵּי כִּכָּרוֹת מָאי טַעְמָא (שמות ט"ז) לֶחֶם מִשְׁנֶה כְתִיב. אָמַר רַב אַשֵׁי חֲזֵינָא לֵיהּ לְרַב כַּהֲנָא דְנָקִיט תַּרְתֵּי וּבָצַע חָדָא. רִבִּי זֵירָא הֲוָה בָצַע אַכּוּלָה שֵׁירוּתָא. אָמַר לֵיהּ רַבִינָא לְרַב אַשֵׁי וְהָא קָא מִתְחֲזֵי כְּרַעֲבְתָנוּתָא אָמַר כֵּיוַן דְּכָל יוֹמָא לָא קָא עָבִיד הָכִי וְהָאִידְנָא קָעָבִיד לָא מִתְחֲזֵי כְּרַעְבְתָנוּתָא רַב אָמֵי וְרַב אָסֵי כִּי הֲוָה מִתְרַמֵי לְהוּ רִיפְתָּא דְעֵרוּבָא מְבָרְכִין עָלֵיהּ הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ. אַמְרֵי הוֹאִיל וְאִתְעֲבִיד בֵּיהּ מִצְוָה חָדָא נַעֲבֵיד בֵּיהּ מִצְוָה אַחֲרִיתִי:
רש"י פתיתין ושלמין. א"ר הונא אם רצה מברך על הפתיתין ואם הפתיתים גדולים מן השלמים צריך לברך עליהן: יוצא ידי שניהם. ידי מחלוקתו של רב הונא ור"י: מניח פרוסה תחת השלמה. ונמצאו שתיהן בידו ובוצע או משתיהן או מן השלמה: לחם עוני כתיב. ודרכו של עני בפרוסה לפיכך צריך שיראה כבוצע מן הפרוסה: אכולא שירותא. פרוסה גדולה שהי' די לו לכל הסעודה בשבת: ריפתא דערובא. שערבו בו אתמול עירובי חצרות:
זוהר בלק דף קצ"ה ע"א
וְעַתָּה לְכָה נָא אָרָה לִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְגוֹמֵר. רִבִּי אַבָּא פָּתַח (תהלים ק"ב) תְּפִלָּה לֶעָנִי כִּי יַעֲטוֹף וְגוֹמֵר. תְּלַת אִינוּן דִּכְתִּיב בְּהוּ תְּפִלָּה וְאוּקְמוּהָ מִלָּה דָּא חָד הֲוָה מֹשֶׁה וְחָד הֲוָה דָוִד וְחָד עָנִי דְאִתְכְּלִילוּ בְהוּ וְאִתְחֲבָר בְּהוּ וְאִי תֵימָא הָא כְתִיב (חבקוק ג) תְּפִלָּה לַחֲבַקּוּק הַנָּבִיא הָא אַרְבַּע אִינוּן. אֶלָּא חֲבַקּוּק לָאוּ בְגִין תְּפִלָּה הֲוָה וְאַף עַל גַּב דִּכְתִּיב בֵּיהּ תְפִלָּה תוּשְׁבַחְתָּא וְהוֹדָאָה אִיהוּ לְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא עַל דְּאַחְיָא לֵיהּ וְעָבַד עִמֵּיהּ נִסִין וּגְבוּרָן דְהָא בְרֵיהּ דְשׁוּנַמִּית הֲוָה. אֲבָל תְּלָתָא אִינוּן דְאִקְרוּן תְּפִלָּה. (תהלים צ) תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים תְּפִלָּה דָא דְלֵית כְּגִינֵיהּ בְּבַר נַשׁ אַחֲרָא תְּפִלָּה לְדָוִד. תְּפִלָּה דָא אִיהוּ תְפִלָּה דָא דְלֵית כְּגִינֵיהּ בְּמַלְכָּא אַחֲרָא. תְּפִלָּה לֶעָנִי. תְפִלָּה דָא קָדִים לִתְפִלָּה דְמֹשֶׁה. וְקָדִים לַתְּפִלָּה דְדָוִד וְקָדִים לְכָל שְׁאָר צְלוֹתִין דְעַלְמָא. מָאי טַעְמָא בְגִין דְּעָנִי אִיהוּ תְבִיר לִבָא. וּכְתִיב (שם לד) קָרוֹב יְיָ לְנִשְׁבְּרֵי לֵב וְגוֹמֵר וּמִסְכְּנָא עָבִיד תָּדִיר קְטָטָה בְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא וְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא אָצִית וְשָׁמַע מִלּוֹי. כֵיוַן דְּצַלֵּי צְלוֹתֵיהּ פָּתַח כָּל כַּוֵּי רְקִיעִין וְכָל שְׁאָר צְלוֹתִין דְּקָא סַלְקִין לְעֵילָא דָחֵי לוֹן הַהוּא מִסְכְּנָא תְבִיר לִבָּא דִכְתִיב תְּפִלָּה לֶעָנִי כִּי יַעֲטוֹף. כִּי יִתְעַטֵּף מִבְעֵי לֵיהּ. מָאי כִּי יַעֲטוֹף. אֶלָּא אִיהוּ עָבִיד עִטּוּפָא לְכָל צְלוֹתִין דְעַלְמָא וְלָא עָאלִין עַד דִצְלוֹתָא דִילֵיהּ עָאלַת. וְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא אָמַר יִתְעַטְּפוּן כָּל צְלוֹתִין וּצְלוֹתָא דָא תִיעוּל לְגַבַּאי. לָא בָעֵינָא הָכָא בֵי דִינָא דִידוּנוּן בֵינָנָא קָמָאי לִיהֱווֹ תַרְעוּמִין דִּילֵיהּ וַאֲנָא וְהוּא בִלְחוֹדָנָא וְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא אִתְיַיחֵד בִּלְחוֹדוֹי בְאִינוּן תוּרְעֲמִין בְּהַהוּא צְלוֹתָא דִכְתִיב וְלִפְנֵי יְיָ יִשְׁפּוֹךְ שִׂיחוֹ. לִפְנֵי יְיָ וַדָּאי. כָל חֵילֵי שְׁמַיָּא שָׁאֲלִין אִלֵּין לְאִלֵּין. קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא בְמָאי אִתְעֲסָק בְמָאי אִשְׁתְּדַל. אַמְרִין אִתְיַחֲדָא בְתִיאוּבְתָּא בְמָאנִין דִּילֵיהּ כֻּלְּהוּ לָא יַדְעוּ מַה אִתְעֲבִיד מֵהַהוּא צְלוֹתָא דְמִסְכְּנָא וּמִכָּל אִינוּן תוּרְעָמִין דִּילֵיהּ דְּלֵית תִיאוּבְתָּא לְמִסְכְּנָא אֶלָּא כַד שָׁפִיךְ דִּמְעוֹי בְתוּרְעָמוּ קָמֵי מַלְכָא קַדִּישָׁא וְלֵית תִּיאוּבְתָּא בְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא אֶלָּא כַד מְקַבֵּל לוֹן וְאוּשְׁדוּ קָמֵיהּ וְדָאי אִיהִי צְלוֹתָא דְעָבִיד עִטּוּפָא לְכָל צְלוֹתִין דְּעַלְמָא. מֹשֶׁה צַלֵּי צְלוֹתֵיהּ וְאִתְעַכָּב כַּמָּה יוֹמִין בְהָאי תְפִלָּה. דָּוִד חָמָא דְכָל כַּוִין וְכָל תַּרְעֵי שְׁמַיָא כֻלְּהוּ זַמִינִין לְאַפְתְּחָא לְמִסְכְּנָא וְלֵית בְּכָל צְלוֹתִין דְּעַלְמָא דְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא אָצִית מִיַּד כִּצְלוֹתָא דְמִסְכְּנָא כֵיוַן דְּחָמָא הָאי עָבַד גַּרְמֵיהּ עַנְיָא וּמִסְכְּנָא פָשַׁט לְבוּשָׁא דְמַלְכוּתָא וְיָתִיב בְּאַרְעָא כְּמִסְכְּנָא אָמַר תְפִלָּה דִכְתִּיב תְּפִלָּה לְדָוִד הַטֵּה יְיָ אָזְנְךָ עֲנֵנִי. וְאִי תֵימָא אֲמָאי. בְּגִין כִּי עָנִי וְאֶבְיוֹן אָנִי. אָמַר לֵיהּ קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא דָוִד וְלָאוּ מַלְכָּא אַנְתְּ וּשְׁלִיטָא עַל מַלְכִין תַּקִּיפִין וְאַתְּ עָבִיד גַּרְמָךְ עָנִי וְאֶבְיוֹן. מִיַּד אַהְדָר צְלוֹתֵיהּ בְּגוֹוָנָא אַחֲרָא וְשָׁבַק מִלָּה דְאֶבְיוֹן דְּעָנִי וְאָמַר שָׁמְרָה נַפְשִׁי כִּי חָסִיד אֲנִי. וְעִם כָּל דָא כֹלָא הֲוָה בֵיה בְּדָוִד אָמַר לֵיהּ רִבִּי אֶלְעָזָר שַׁפִּיר קָאָמַרְתְּ:
תרגום הזוהר וְעַתָּה לְכָה נָא אָרָה לִי וְכוּ': רַבִּי אַבָּא פָּתַח, תְּפִלָּה לֶעָנִי כִי יַעֲטוֹף וְגוֹ'. שְׁלֹשָׁה הֵם שֶׁכָּתוּב בָּהֶם תְּפִלָּה, וְהֶעֱמִידוּהוּ דָּבָר זֶה. אֶחָד הוּא מֹשֶה, אֶחָד הוּא דָּוִד, וְאֶחָד הוּא עָנִי, שֶׁנִּכְלָל בָּהֶם וְנִתְחַבֵּר בָּהֶם. וְאִם תֹּאמַר, הֲרֵי כָּתוּב, תְּפִלָּה לַחֲבַקּוּק הַנָּבִיא, הֲרֵי אַרְבָּעָה הֵם. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא חֲבַקּוּק, לֹא מִשּׁוּם תְּפִלָּה הוּא אָמַר, וְאַף עַל פִּי שֶׁכָּתוּב בּוֹ תְּפִלָּה, שֶׁבָח וְהוֹדָאָה הוּא לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עַל שֶׁהֱחֶיָה אוֹתוֹ, וְעָשָׂה עִמּוֹ נִסִּים וּגְבוּרוֹת. כִּי בְּנָהּ שֶׁל שׁוּנַמִּית הָיָה, שֶׁהֱחֶיָה אוֹתוֹ אֱלִישָׁע. אֲבָל שְׁלֹשָה הֵם הַנִּקְרָאִים תְּפִלָּה, תְּפִלָּה לְמֹשֶה אִישׁ הָאֱלֹקִים, תְּפִלָּה זוֹ שֶׁאֵין כָּמוֹהָ בְּאָדָם אַחֵר. תְּפִלָּה לְדָוִד, תְּפִלָּה זוֹ הִיא תְּפִלָּה שֶׁאֵין כָּמוֹהָ בְּמֶלֶךְ אַחֵר. תְּפִלָּה לֶעָנִי, תְּפִלָּה הִיא. מְאֵלּוּ הַשְּׁלֹשָה מִי חֲשׁוּבָה מִכֻּלָּן, הֱוֵי אוֹמֵר, תְּפִלָּה שֶׁל עָנִי. תְּפִלָּה זוֹ קוֹדֶמֶת לִתְפִלָּה שֶׁל מֹשֶה, וְקוֹדֶמֶת לִתְפִלָּה שֶׁל דָּוִד. וְקוֹדֶמֶת מִכָּל שְׁאָר תְּפִלּוֹת הָעוֹלָם. שׁוֹאֵל מַהוּ הַטַעַם, וּמֵשִׁיב, מִשּׁוּם שֶׁעָנִי הוּא שָׁבוּר הַלֵּב, וְכָתוּב, קָרוֹב ה' לְנִשְׁבְּרֵי לֵב. וְהֶעָנִי עוֹשֶׂה תָּמִיד רִיב עִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַקְשִׁיב וְשׁוֹמֵעַ דְּבָרָיו. כֵּיוָן שֶׁהֶעָנִי הִתְפַּלֵּל תְּפִלָּתוֹ, פּוֹתֵחַ כָּל חֲלוֹנוֹת הָרָקִיעַ וְכָל שְׁאָר הַתְּפִלּוֹת הָעוֹלוֹת לְמַעְלָה דּוֹחֶה אוֹתָם אוֹתוֹ הֶעָנִי, שָׁבוּר הַלֵּב. שֶׁכָּתוּב, תְּפִלָּה לֶעָנִי כִי יַעֲטוֹף. וְהָיָה צָרִיךְ לוֹמָר, כִּי יִתְעַטֵּף, מַהוּ כִּי יַעֲטוֹף. אֶלָּא, הַפֵּרוּשׁ הוּא, הוּא עוֹשֶׂה אִיחוּר, שֶׁמְּאַחֵר כָּל תְּפִלּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם שֶׁאֵינָן נִכְנָסוֹת עַד שֶׁהַתְּפִלָּה שֶׁלּוֹ נִכְנֶסֶת. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר, תִּתְאֲחֵרְנָה כָּל הַתְּפִלּוֹת וּתְפִלָּה זוֹ תַּעֲלֶה אֵלָי, אֵינִי צָרִיךְ כָּאן בֵּית דִּין שֶׁיָּדוּנוּ בֵּינֵינוּ, לְפָנַי תִּהְיֶינָה הַתַּרְעוֹמוֹת שֶׁלּוֹ, וַאֲנִי הוּא נִהְיֶה בִּלְבַדֵּנוּ. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִתְיַחֵד בִּלְבַדּוֹ בְּאֵלּוּ הַתַּרְעוֹמוֹת, בַּתְּפִלָּה הַהִיא, שֶׁכָּתוּב, וְלִפְנֵי ה' יִשְׁפּוֹךְ שִׂיחוֹ. לִפְנֵי ה', וַדַּאי. כָּל צְבָאוֹת הַשָּׁמַיִם שׁוֹאֲלִים אֵלּוּ לָאֵלּוּ, בַּמֶּה עוֹסֵק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בַּמֶּה מִשְׁתַּדֵּל. אוֹמְרִים לָהֶם, הוּא מִתְיַחֵד בִּתְשׁוּקָה בַּכֵּלִים שֶׁלּוֹ, דְּהַיְנוּ בְּנִשְׁבְּרֵי לֵב. כֻּלָּם אֵינָם יוֹדְעִים מַה נַּעֲשֶׂה מִתְּפִלַּת הֶעָנִי, וּמִכָּל אֵלּוּ הַתַּרְעוֹמוֹת שֶׁלּוֹ, כִּי אֵין תְּשׁוּקָה לֶעָנִי אֶלָּא כְּשֶׁשּׁוֹפֵךְ דְּמָעוֹת בְּתַּרְעוֹמוֹת לִפְנֵי הַמֶלֶךְ הַקָדוֹשׁ. וְאֵין תְּשׁוּקָה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶלָּא כְּשֶׁהוּא מְקַבֵּל אוֹתָם, וְנִשְׁפָּכִים לְפָנָיו. וְזוֹ הִיא תְּפִלָּה שֶׁעוֹשָׂה אִיחוּר וְעִכּוּב לְכָל הַתְּפִלּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם. מֹשֶה הִתְפַּלֵּל תְּפִלָּתוֹ וְנִתְעַכֵּב כַּמָּה יָמִים בַּתְּפִלָּה הַזּוֹ, מֵחֲמַת תְּפִלַּת הֶעָנִי. דָּוִד רָאָה שֶׁכָּל הַחֲלוֹנוֹת וְכָל שַׁעֲרֵי הַשָׁמַיִם כֻּלָּם מוּכָנִים לְהִפָּתַח לִתְפִלַּת הֶעָנִי, וְאֵין בְּכָל הַתְּפִלּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַקְשִׁיב לָהּ מִיָּד, כִּתְפִלַּת הֶעָנִי. כֵּיוָן שֶׁרָאָה זֶה, עָשָׂה עַצְמוֹ עָנִי וְאֶבְיוֹן, פָּשַׁט לְבוּשׁ הַמַּלְכוּת וְיָשַׁב עַל הָאָרֶץ כָּאֶבְיוֹן, וְאָמַר תְּפִלָּה, שֶׁכָּתוּב, תְּפִלָּה לְדָוִד הַטֵּה ה' אָזְנְךְ עֲנֵנִי. וְאִם תֹּאמַר, לָמָּה, מִשּׁוּם כִּי עָנִי וְאֶבְיוֹן אֲנִי. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דָּוִד, וְכִי אֵינְךְ מֶלֶךְ וְשַׁלִּיט עַל מְלָכִים גִּבּוֹרִים, וְאַתָּה עוֹשֶׂה עַצְמְךְ עָנִי וְאֶבְיוֹן. מִיָּד הֶחֱזִיר תְּפִלָּתוֹ בְּאֹפֶן אַחֵר, וְעָזַב הַמִּלִּים אֶבְיוֹן וְעָנִי, וְאָמַר, שָׁמְרָה נַפְשִׁי כִּי חָסִיד אָנִי. וְעִם כָּל זֶה, הַכֹּל הָיָה בְּדָוִד, הֵן עָנִי וְהֵן חָסִיד. אָמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר, יָפֶה אָמַרְתָּ.
הלכה פסוקה
הרמב"ם הלכות תפלה פרק י'
א. מִי שֶׁטָּעָה בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים וְלֹא אָמַר מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם וְלֹא מוֹרִיד הַטַּל חוֹזֵר לְרֹאשׁ וְאִם הִזְכִּיר הַטַּל אֵינוֹ חוֹזֵר. וְאִם טָעָה בִּימוֹת הַחַמָּה וְאָמַר מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם חוֹזֵר לְרֹאשׁ וְאִם לֹא הִזְכִּיר טַל אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ שֶׁאֵין הַטַּל נֶעְצַר וְאֵין צָרִיךְ בַּקָּשָׁה: ב. מִי שֶׁשָּׁכַח שַׁאֲלָה בְּבִרְכַּת הַשָּׁנִים אִם נִזְכָּר קוֹדֶם שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה שׁוֹאֵל אֶת הַגְּשָׁמִים בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה וְאִם נִזְכָּר אַחַר שֶׁבֵּירָךְ שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה חוֹזֵר לְבִרְכַּת הַשָּׁנִים. וְאִם לֹא נִזְכַּר עַד שֶׁהִשְׁלִים כָּל תְּפִלָּתוֹ חוֹזֵר לְרֹאשׁ וּמִתְפַּלֵּל שְׁנִיָּה: ג. טָעָה וְלֹא הִזְכִּיר יַעֲלֶה וְיָבוֹא אִם נִזְכַּר קוֹדֶם שֶׁיַּשְׁלִים תְּפִלָּתוֹ חוֹזֵר לַעֲבוֹדָה וּמַזְכִּיר. וְאִם נִזְכַּר אַחַר שֶׁהִשְׁלִים תְּפִלָּתוֹ חוֹזֵר לְרֹאשׁ. וְאִם הָיָה רָגִיל לוֹמַר תַחֲנוּנִים אַחַר תְּפִלָּתוֹ וְנִזְכַּר אַחַר שֶׁהִשְׁלִים תְּפִלָּתוֹ קוֹדֶם שֶׁיַּעֲקוֹר רַגְלָיו חוֹזֵר לַעֲבוֹדָה: ד. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּחוֹלוֹ שֶׁל מוֹעֵד אוֹ בְּשַׁחֲרִית וּבְמִנְחָה שֶׁל רָאשֵׁי חָדָשִׁים אֲבָל עַרְבִית שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ אִם לֹא הִזְכִּיר אֵינוֹ חוֹזֵר:
מוסר
מספר חסידים סי' קי"ב קי"ג קי"ד
אִם חָטָּא חַבֵירְךָ וְהִתְרִיתָ בּוֹ פְּלוֹנִי אַל תַּעֲשֶׂה כֵּן יוֹתֵר וְחָזַר וַעֲשָׂאוֹ כִּי לֹא יִשְׁמַע אֵלֶיךָ וְעָבַר עֲבֵירָה תַּכְרִיז עָלָיו בָּרַבִּים הִתְרֵיתִי בוֹ וְהוּא לֹא שָׁמַע לְהַתְרָאָתִי: וְאִם יְרַנְּנוּ הָעוֹלָם עַל צַדִיק פְּלוֹנִי אֶחד שֶׁבָּא לוֹ מִקְרֶה אֶחָד רָע. תֹּאמַר לוֹ בַעֲוֹן הַדּוֹר נִתְפַּשׂ שֶׁהַצַדִּיקִים נִתְפָּשִׂים בַּעֲוֹן הַדּוֹר שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ה) רוּחַ אַפֵּינוּ מְשִׁיחַ ה' נִלְכַּד בִּשְׁחִיתוֹתָם: הַמְּשַׁנֶּה מִנְהַג רִאשׁוֹנִים כְּמוֹ פְּיוּטִים וְקְרוֹבֵץ שֶׁהִנְהִיגוּ לוֹמַר קְרוֹבֵץ הַקַּלִיר וְאוֹמֵר קְרוֹבֵץ אֲחֵרוֹת עוֹבֵר מִשּׁוּם (משלי כב) אַל תַּסִּיג גְּבוּל עוֹלָם אֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבוֹתֶיךָ. לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךְ אֲשֶׁר גָּבְלוּ רִאשׁוֹנִים: