חצי יהונתן· רבי יהונתן אייבשיץ
מסכת בבא בתרא דף קלד
במס' ב"ב דף קל"ד אמר רבא אתרוג זה ניתן לך במתנה על מנת שתחזירו לי החזירו יצא לא החזירו לא יצא וקמ"ל מתנה על מנת להחזיר שמי' מתנה והקשה הרא"ש ז"ל הא ה"ל תנאי ומעשה בד"א ותי' דרבא לא ס"ל הך סברת ר"א דבעינן תו"מ בד"א כו' ע"ש. מקשים א"כ לפי המסקנא וכמ"ש הרא"ש בפ' מי שאחזו דקיי"ל להל' דבעי תו"מ בד"א אף באומר ע"מ ע"ש א"כ איך פסק הרא"ש והטור הך דינא דרבא לא החזירו לא יצא הא התנאי בטל וכן אמרי' במתנה ע"מ להחזיר בקדושין הוי מקודשת רק מדרבנן שלא יאמרו קדושין בחליפין ואי א"צ להחזיר דתנאי בטל ל"ד לחליפין כלל. ועוד קשה לפמ"ש הטור בהל' לולב דלפי דאמרי' הנותן אתרוג לחבירו בסוכות א"צ להתנות כלל דאנן סהדי דעתו הי' מתנה ע"מ להחזיר א"כ מכ"ש דא"צ ת"כ ולא שום דין תנאי וקשה הרא"ש פסק הכי בפ' לולב וכו' דא"צ כלל תנאי וכו' ומ"מ בפ' י"נ כתב להדיא רבא דאמר על מנת שתחזירי לי באתרוג כוונתו בת"כ וכל דיני תנאי אלא שהספר לא חש להאריך וצ"ע ונראה דעל הך ק' דתו"מ בד"א י"ל דהר"ן נתן טעם למה תו"מ בד"א תנאי בטל כיון דתנאי סותר למעשה ולא ידעינן איזה עיקר מסתמא דעתו על מעשה ותנאי פטומי מילי בעלמא אך זה בסתם אבל במקום שא"צ להתנות כלל ואמרי' אנן סהדי דע"ת זה נתן א"כ איך אפ"ל דדעתו על מעשה ותנאי פטומי מיני הא אנן סהדי דעיקר ענינו הי' ע"ת ואי תו"מ סותרים זא"ז אנן סהדי דעיקר כוונתו הי' ע"ת וזה פשוט ולכך בגט דבעי תנאי לכן אנן סהדי דדעתו שתחזיר לו הנייר לכך לא מהני תו"מ בד"א משא"כ באתרוג דלא בעי תנאי כלל ואנן סהדי מהני ולק"מ אך אין זה מספיק בקדושין דשם נ"ש אנן סהדי אך י"ל תי' אחר והוא דלפ"מ דקיי"ל כי אמרי רבנן לא"א אבד איצטלי לא יתן דמים ה"מ בגט דלצעורי בעלמא קמכוין לה. ולפ"ז נתן לה כסף קדושין ע"מ שתחזיר' אם אבדה או נתנה לאחר למד"ה שא"א בחזרה תוכל ליתן דמים והמתנה שנתנה לאחר קיים א"כ יש לה קנין בגוף החפץ א"כ אין כאן תו"מ בד"א ששתיהן חלים המעש' חל שיש לה קנין בגוף החפץ לכלותו וליתנהו במתנה לאחר למד"ה ותנאי ליתן דמים של שניהן קיים משא"כ בגט דלא מהני ולק"מ אך אין זה מספיק באתרוג דשם ג"כ א"י ליתן דמים כמ"ש הרא"ש בסוכה דמה לי בדמי אתרוג למצוה בעי אך דע"ז י"ל לפמ"ש הרא"ש ותוס' הואיל ורבא לא קאמר דברי ר"א משום דה"ל תו"מ כד"א נא ס"ל וא"כ דקאמר שם משום דלא כפיל לתנאי ולא קאמר משום דהוי תנאי קודם למעשה לא ס"ל ג"כ וזהו א"א דה"ה משנה שלימה ב"ב כל תנאי שתחילתו מעשה בטל א' צ"ל כמ"ש רש"י שם ברבא דה"ל תנאי קודם למעשה ואפי' רבנן החולקי' על ר"ט מודים והיינו דקשה לרש"י מה קושי' הא אביי חדא נקיט ואלו אמר משום מעשה קודם לתנאי הוי קשה איפכא משום דלא כפלי' לתנאי לכך פירש"י הק' דכפלי' לתנאי ר"מ היא וא"כ ברייתא יחידאה היא נימא משם תנאי קודם למעשה וד"ה היא וא"כ י"ל בהא פליגי אביי דס"ל אף זהו רק ר"מ היא כמ"ש תוס' באמת וא"כ א"ש ולפ"ז קשה מאי פריך ר"א לימא משום דתו"מ בד"א הא בעי לאוקמי ברייתא לד"ה ולטעמי' דידך לא אתי' כרשב"ג דס"ל אף בגט אבד איצטלי' ליתן דמים וא"כ לא הוי תו"מ בד"א וצ"ל דליתא הך סברא וק' הנ"ל במ"ע מיהו י"ל בהא פליגי דודאי כללי תנאי לא יחלוקו אמוראי כמ"ש הרמב"ן שהי' מקובל בידם ומעשים בכל יום רק הוא ס"ל אף לרשב"ג יתכן ורבא לא ס"ל כן ובזה יובנו דברי הרא"ש ונקדים לפ"מ דאי' במסכת סוכה דף ס"א ע"ב ברייתא דר"ג דנתן האתרוג במתנה לר"י וכו' למה לי למיתני החזירוהו כו' מילתא אגב אורחא וכו' כי הא דאמר רבה וכו' וב"ב אמרי' דקמ"ל דמתנה ע"מ להחזיר שמי' מתנה וקשה מאי קמ"ל רבא הא בריית' שלימה היא כמ"ש בגמ' וס"ל להרא"ש ודאי אם אין לאדם רק אתרוג א' ונותן לחבירו אזי א"צ להיות תנאי דאנן סהדי וכו' אבל מי שיש לו אתרוגי' הרבה בביתו ויש לו אתרוג ונוטל אתרוג א' ונותן לחבירו מתנה מה אנן סהדי יש כאן וכי אין אדם עשוי ליתן לחבירו במתנה חלוטה אתרוג כשיש לו אתרוג לעצמו בלא"ה מעשים בכל יום יוכיחו בזה ודאי בעינן תנאי גמור אך באופן הזה שוה אתרוג לשאר דברים שיוכל ליתן דמיהם כנ"ל בקדושין וא"כ טובא קמ"ל רבא דמברייתא דמיירי דלא הי' לר"ג רק אתרוג א' כמבואר שם דלא הוי תו"מ בד"א ולכך קאמר רבא סתם אתרוג זה וכו' אפי' יש לו אתרוגי' הרבה בביתו וא"כ ה"א תו"מ בד"א ותנאי בטל וא"צ להחזירו כלל אלא הוי מתנה על מנת להחזיר קמ"ל רבא דזהו החזירו וה"ט הואיל ויכול ליתן דמים כנ"ל וע"ז מקשה הרא"ש בפ' י"נ שפיר הא אמרי' שם דהוי תו"מ בד"א ע"כ אפי' במקום שרוצה ליתן דמיו כנ"ל דאל"כ מה קשי' לי' לר"א הא ניחא לי' לאוקמי ד"ה כנ"ל וע"ז משני דבהא פליגי רבא ור"א וקיי"ל כרבא בזה סוגי' דשמעתא בכל דוכתי דהוה מתנה על מנת להחזיר הואיל ויכול ליתן דמיו וא"ש (ועיין מ"ש דהרמב"ם לא פסק כלל הך דתו"מ בד"א הואיל ורבא חולק ומכ"ש שי"ל להרא"ש דבהא פליגי הל' כרבא במקו' דיכול ליתן דמיו) וא"כ דמוכח דרבא מיירי בכה"ג דאית ליה בלא"ה אתרוגי' וזהו דקמ"ל בזהו לא מהני גילוי דעת כמ"ש רק בעינן תנאי גמור כמ"ש וא"כ רבא דאמר על מנת סתם ע"כ כיון לכל דיני תנאי רק הספר לא חש להאריך ויפה כתב הרא"ש ול"ק על הטור דבמקום דלית לי' אתרוג א' מודה הרא"ש דאי צריך תנאי ודוק. והנה הרא"ש כתב שם בסוכה דאם נתן לחבירו שיהי' שלו לשעה ואח"כ יהי' שלו ולא על מנת להחזיר לו במתנה לא יצא דה"ל שאול ע"ש דדייק לי' מהך דאמרי' לא ליקני אינש לינוקא וכו' והנה אמרי' בגמרא אתרוג לך ואחריך לפלוני יצא הא' באתרוג וכו' ע"ש ועיין בחידושי הרמב"ן שכתב בכל אחריך אין הכוונה כל ימי חייך דוקא רק כאומר לך לשעה ואחריך לפלוני ג"כ דין אחריך יש לו ואם קדם הראשון ומכר מהני וא"כ לדבריו האומר אתרוג לך לשעה ואחריך לפלוני הראשון יצא באותה שעה וממילא נשמע לדעת ר' ביבי בן אביי דל"ש בין אחריך לפלוני ובין אחריך לי א"כ האומר לך לשעה ואחריך לי גם כן הא' יצא באותה שעה כנ"ל דהא ה"ל אחריך וזהו דלא כהרא"ש דס"ל דהוי שאול רק יש לומר דהרא"ש אמרו למסקנא דלא קיי"ל כרב ביבי ולי ל"ד לאחריך ואינו ביד הא' למכור ולא קני הגוף ואין יוצא בו ובהכי ניחא הא דמפסיק הש"ס בין מימרא דאתרוג וכו' ושור זה ניתן במתנה על מנת להחזירו הקדישו וכו' בהך מילתא דרב ביבי אי לעצמו הוי כאחריך או לא והרשב"ם, הרגיש בזה ע"ש דביקש לשנות הנוסחא ולפי מ"ש א"ש דאם רבא מיירי באתרוג א' כנ"ל נ"ד שור זה ניתן ע"מ דשם הוי גילוי דעת ולא תו"מ בד"א כנ"ל משא"כ בשור רק דא"א דמאי קמ"ל ברייתא היא כנ"ל רק י"ל וכי מפורש בברייתא דהי' דעתו ליתן במתנה על מנת להחזיר דילמא הי' דעתו שיהי' של ר"י לשעה או ב' ואח"כ יהא שלו וא"כ נ"ש תו"מ בד"א דלא הי' תנאי כלל אבל באומר על מנת דהוי תנאי דהרי אמר על מנת הא תו"מ בד"א תנאי בטל וטובא קמ"ל רבא לכך מביא הגמרא מילתא דרבא דלא ק קיימא לן כן וכהרא"ש וע"כ צ"ל דהי' תנאי אף בר"ג וצ"ל כנ"ל דרבא קמ"ל באתרוגי' טובא ול"ב התנאי הואיל ואפשר ליתן דמים וא"כ אף בשור הדין כן ושפיר שייך הך דינא דשור ודין הנ"ל דשייכי בהדדי ולא בא דבר זד כמחשבת הרשב"ם ודוק. והנה הטור בח"מ סימן רמ"ח חולק להדיא אהרמב"ן מבלי זכר א וס"ל נכסי לד ואחריך לפלוני לא יכול הא' למכור וי"ל מה"ת יחלוק אהרמב"ן בלי ראיי' ועיין נ"י שכתב דנסתפקו בו רבותיו ונרא' דיש לו ראי' דכבר כתבנו לפי הרמב"ן יכול לומר אתרוג זה לך לשעה ואחריך לפלוני ואותה השעה הא' יוצא בו א"כ עדיין קשה קושי' הרא"ש למה לא ליקני לינוקא כלל ביומא קמא לימא אתרוג זה לך לשעה ואח"כ לפלוני הגדול וא"כ יוצא בו הקטן באותה שעה ואח"כ יהי' לגדול והגדול יקנה לו ולא יהי' צריך לשום דבר אלא ש"מ בכה"ג לא הוי אחריך ואין קטן יוצא בו ודוק. והנה שם בסוכה דף מ"ה אמרינן התינוקות שומטין וכו' מחולקין רש"י ותוס' רש"י סבירא לי' גדולי' מיד קטנים וכו' ותוס' ס"ל להיפוך וי"ל לפירש"י הא הוי גזל ומ"ש תוס' דהוי משום שמחה היינו מחל דבלא מחיל מה הוי ומה בכך דהוי שמחה ס"ס גזל קאכיל וע"כ משום דמחיל וקטנים לאו בני מחילה נינהו וע"כ צ"ל לרש"י האב דהקנה מתחילה לקטן ע' תנאי זה הקנה שבאם שיחטפנה הגדול יהיל נמחל לו אך זהו הוי אתרוג לך ואחר ך לפלוני דקטן לית לי' לאקנוי ולמחולי וצ"ל דשם דעתו דבהאי חטיפה יהי' שייך לגדול ותלי' בהנ"ל. והנה ידוע מ"ש תום בכמה דוכתי דמה דאמרי' סוכה אסיר' משום דאיתקצי ת"ל דמקרא ילפינן מה חל אסור אף סוכה אסורה ותי' בעודה קיים אסורה מהתורה ובנפילה אסורה משום מוקצה והנה אי ילפינן אתרוג מסוכה לפ"ז במקדש דד"ת ליטול לולב כל ז' אסורה מהתורה אם כן ק' לפי התוס' איך הניחו הגדולי' לחטוף להקטנים ולאכול הא איסורא דד"ת אסור למיספי' בידים וע"כ צ"ל כפי' רש"י דהגדולי' אכלו אתרוגי' של הקטנים דלית בי' מצוה של תורה רק חינוך מצוה והנה ח"א באתרוג ד"ת כמו בסוכה ק' מנ"ל להגמר' שם בסוכה דף מ"ו דר"ז דאמר אתרוג שנפסל אסור כל ז' דלא סבירא לי' כלוי דאמר אתרוג כל ח' דהא הרשב"א כתב טעמא דלוי דאוסר באתרוג משום בהמ"ק דשם כל ז' מד"ת וא"כ י"ל ה"מ באתרוג כשר דאי במקדש אסור מד"ת אך באתרוג פסול דהוי כמו סוכה נפולה ולא הוי מד"ת לאסור אף במקדש א"כ הוי גזירה לגזירה וכולי האי לא גזרינן ובזה יובן הך מימרא דרב זירא דמיתני שם דף מ"ו בהדדי דר"ז לא סבירא לי' כלוי דאמר אתרוג פסול כל ח' ואמר ר"ז לא ליקני אינש ואח"כ תני לא לימא לינוקא וכו' דבזה יובן דקאמר דלוי ור"ז מחולקים וק' דילמא נפסל שאני וצ"ל דאין חילוק ולא ילפינן אתרוג מסוכה והראי' אין מניחין לקטנים לחטוף וליספי' לי' בידים ונ"ל אמר איפכא דה"ל גזל וא"ל דאדעת' דהכי מקני האב דה"ל אחריך לזמן ומביא ראיי' דאר"ז לא ליקני אינש וכו' וק' ליקני לי' לזמן ואחריו לגדול אלא ש"מ דלא מהני כדעת הטור וא"ש ודוק. רק הר"ן הקשה מה בכך דהקטן אין יכול להחזיר לו א"כ לא נתקיים התנאי והמעשה למפרע בטל ותי' דתנאי שא"א לקיימו לא אבטל המעשה אך באה"ע סי' ל"ח משמע ברמ"א בד"מ ל"ב בהך התנאי ונרא' דא"כ מתחילה כשנתן לתינוק מהתל בו דהא ידע דלא יכול להחזירו ואין מקום למתנה לחול כלל וא"כ הרי זה כאומר לתינוק יהיב לי' ולא יהיב לי' דאסור אף זהו כמוה דבאמת מתחילה ועד סוף ידע דאין במתנה ממש ומהתל בי' ואתי שפיר ודוק ובהך דאתי ממולאי אמריתי מילי מילאתי אמרתי דרך צחות דגבי עובדא דהאי סבתא סבירא לי' לרשב"ם לעצמו לא מהני אחריך אבל ליורשיו מהני ודעת הרבה פוסקים חולקים וכותבין מ"ש עצמו ומ"ש בנו נפש האב ונפש הבן א' והנה בבני עלי שחטפו ולקחו חזה ושוק קודם הקטרה וזהו הי' חטאם והקשו המפרשים אימת הגיע להם חזה ושוק הא נחלק למשמורות ובתי אבות והגיע להם פעמיי' ושלש בשנה ותי' דס"ל כחם ככח האב ועלי הי' כה"ג וכה"ג נוטל תמיד חלק ואף הם באו בכחו וזהו דרב ביבי ידע דלגבי יורשין מהני אחריך כעובדא דסבתי וס"ל מ"ש יורש ומ"ש עצמו כח האב וכח הבן אחד ואמר לו משום דאתי מבני עלי כי הם היו בטעות זה ולקחו בכח אביהם וק"ל:
הרמב"ם פ' בהל' לולב לולב של אשירה ל יטול ואם נטל פסל וכו' והקשה עליו המ"מ דלמה סתם ולא חילק בין אשירה דמשה ונר' דאי' במסכת ע"ז בעי ר"ז המשתחוה לדקל של חבירו מהו שיטול ממנה ללולב קודם ביטול ל"ת לך וכו' והקשו תוס' תפשוט מהכא דאמר לולב של ע"ז לא יטול ואם נטל יצא ונ"א כיון דאידחי אידחי וי"ל דלכאורה לק"מ דהנה הרשב"א פי' החילוק מה בין אשירה ללולב של "ז פי' שנעבד לאחר שנקצר מדקל ולכתחילה לא הי' ע"ש והרמב"ם פסק כי אמרי' יש דיחוי היכא דלא הי' ראוי למצוה מעול' יש דיחוי אצל מצוה דשאני התם דהתם מיירי בלולב שהי' ראוי מתחלה קודם שנקצר כמ"ש הרשב"א ורבא מיירי בלולב של ע"ז אמרי' אין דיחוי אצל מצוה אבל המשתחוה לדקל דלא הי' מעולם לולב קודם הקציצה המ"ל יש דיחוי כמ"ש הרמב"ם והר"ן הק' על הא דאמר רבא לולב וכו' עי"כ מיירי לאחר ביטול דהא אמוראי צריך לפרש דבריו ולא לסתום ותי' הר"ן דרבא ע"כ מיירי דנקצץ ע"י גוי ואין לך ביטול גדול מזה ולפי זה י"ל דתוס' הקשו ממ"נ וא"ל דשאני לולב ע"ז מדקל א"כ תיפשוט ממתני' דהא קיי"ל דקל ואשירה שווין בשניהן לא הי' ראוי מעול ובאשירה דמתני' פסול נמצא שהם מקשי' ממ"נ אך ע"ז י"ל דילמא מתני' מיירי קודם ביטול מש"ה ר'"ז לא בעי אלא המשתחוה לדקל ולאחר ביטול אך לדברי הר"ן שפיר קאמר דע"כ רבא ע"ז של גוים ומיירי לאחר ביטול דהרי הגוי קצצו ואין לך ביטול גדול מזה וגם מתני' מיירי לאחר ביטול דהיינו ביטול גוים דאי בטול ישראל אפי' להדיוט אסור ואי ביטול גוי מסתמא לאחר ביטל כמ"ש הר"ן ושפיר הקשו תוס' אך כז"ה לפי הה'"א אבל למסקנא דמשני דמתני' מיירי באשירה דמשה לא מוכח מידי וא"ש להרמב"ם דלפי האמת לדברי הרמב"ם יש חילוק בין דיחוי למעיקרא ונראה ונדחה לפ"ז לק"מ על רבא הש"ס בשלמא רבא מיירי בלולב של ע"ז דהי' ראוי מתחילה ואין דיחוי אצל מצוה אבל מתני' מיירי באשירה דלא הי' ראוי מתחילה אמרי' בי' דיחוי ופסול בדיעבד אך י"ל דהש"ס מקשה שפר למה לולב של אשירה אינו יוצא בי בדיעבד ואי משום דלא הי' ראוי מתחילה ובזה אמרי' לא הי' ראוי דהא שם ג"כ באשירה ואי ממתני' לא מצי למיפשט דמתני' מיירי קודם ביטול ור"ז בעי לאחר ביטול הא לפי הר"ן גם כאן מיירי לאחר ביטול דהא נקצץ ע"י גוי לכך מביא והאמר רבא וכו' וקשה קושי' הר"ן הנ"ל הלא אמוראי צריך לפ"ש דבריו וכו' וצ"ל תי' הרן דהא ע"כ מיירי בע"ז של גוי ובע"ז של גוי אין לך ביטול גדול מזה כיון דנתצו גוי וגם כאן מיירי מתני' ג'"כ ע"כ בביטול גוי כנ"ל ולפ"ז לפשוט ממתני' האבעי' כקושי' תוס' ומ"ש דא"י תפשוט ממתני' דאשירה דעלמא דמתני' מיירי באשירה דמשה א"כ האבעי' בע' ז הא עמדה בתיקו וכל תיקו דש"ס היא לחומרא וא"כ בכל אשירה שלא הי' ראוי מתחילה פסקינן יש דיחוי אצל מצוה ולא חילק בין אשירה דמשה לאשירה דעלמא לכך פסק הרמב"ם שפיר דליכא חילוק בין אשירה דמשה לאשירה דעלמא והא דקאמר הש"ס דמתני' מיירי באשירה דמשה לאו דוקא באשירה דמשה מיירי אלא דילמא מיירי באשירה דמשה ולא תוכל לפשוט האבעי' ואפ"ל דמתני' מיירי ג"כ, באשירה הפשוט ואבעי בתיקו ודוק: