חפץ חיים על ספרא· רבי ישראל מאיר הכהן מראדין
תזריע פרשת נגעים
פרק א
פסקה א
א אדם כי יהיה בעור בשרו מה תלמוד לומר. פי' דהיה לו לכתוב "אדם אשר בעור בשרו":
לפי שנאמר ואיש או אשה. דאמר קרא שבהרות אלו הם טהורות שנאמר שם "פרח בעור טהור הוא" ואין צריך לומר זה כאשר היו אלו הבהרות כהות שאינם מד' מראות שהנגעים מיטמאין בהם, שאלו לא באו לכלל טומאה מעולם, אלא הוצרך הכתוב ללמדנו דאפילו בהרות שיש בהן מראות נגעים עם כל זה הויין טהורות כדמפרש ואזיל:
בעכו"ם ונתגייר. דכיון דהוה ליה הנגע מקמי דנתגייר דאז לא הוי מיטמא בנגעים אף על גב דנשאר הנגע במראיתו אחר שנתגייר טהור:
בקטן. בעובר במעי אמו דאינו מיטמא בנגעים משום דלא חזי להי כהן לטמויי וצריך שיהיה במקום שיכול הכהן לראות נגעו אם אחר כך נולד ונשאר הנגע בו במראה שלו טהור כיון שנולד בשעה שלא היה מיטמא:
בקמט ונגלה. הם הקמטים אשר יעשו בבשר האדם בהיותו שמן שהנגעים שנולדו שם אינם מיטמאים מפני שאינם נראים לעיני הכהן. אם אחר כך כחש הבשר ונראה הנגע במראה שלו – עם כל זה אינו מטמא כיון דבשעה שנתהוה לא היה מטמא:
בראש ובזקן. פי' ואחר כך נקרחו כדאיתא במשנה פרק ז דנגעים והיינו שאין סימני נגע המטמאים בעור ובשר מטמא בראש וזהו דכתיב כי "נתק הוא צרעת הראש או הזקן הוא" לומר שהנתק הוא צרעת הראש והזקן ואין בהרת מטמא בהם בהיות השער בהם ולזה אם נולדו בראש או בזקן בהיות השער בהם ואחר כך נקרחו אף על גב דאז מטמא בהם הוא טהור כיון שנולד בשעה שאין הנגע מטמא בהם:
בשחין ובמכוה. שחין באה בכל מה שיוכה האדם בין בעץ או באבן, בין בברזל וזולת זה. ומכוה הוא הנכוה באש או בתולדות האש כגון בברזל שנתחמם באש והדומה לו. ובקדח הוא הנגע ההוה מליחה שרופה נלהבת בגוף והם המורסות אשר ינקבו העור והוא נגזר מ"אש קדחה באפי", ר"ל התלהבות:
המורדים. אשחין ואמכוה ואקדח קאי, ופי' המורדים שהיה עדיין הנגע לח שלא העלה צרבת שלא נתקשה הבשר אלא עדיין הוא בשר לח ויכאיב אותו לפי שאין לו עור (ולזה הושאל לו שם מורד שיזיק לו המישוש) וכל זה אינו מטמא בנגעים אם לא העלה מקודם עור כקליפת השום אף על גב דאית בהו בהרות שיש בהם מראה נגעים ולזה אם נולד הנגע באחד מאלו ואחרי זה העלו צרבת על גבן כקליפת השום שראייתן לטמא בהם אף על גב דעדיין הנגע במראהו – טהור, כיון דבשעה שנולד לא היה מטמא בהם:
וכולהו הנך איתנהו בכלל בהק טהור דלהכי כתיב התם "בהרות בהרות לבנות" ולבסוף כתיב "בהרות כהות לבנות", כהות הם למטה מארבע מראות נגעים ובהרות לבנות היינו שהיה בהם מראות נגעים רק שנולדו במקום טהרה ואחר כך באו לכלל טומאה וככל הני שציירנו ואפילו הכי טהורים [ראב"ד]. וזה רמז הכתוב גם כן בעניננו "כי יהיה בעור בשרו ספחת וגו'" היינו בעת הוייתו ולידתו של הנגע יהיה במקום הראוי ליטמא לאפוקי בקטן ונולד או בעכו"ם ונתגייר וכל הנ"ל [הר"ש ושארי מפרשים]. והראב"ד פירש באופן אחר:
נשתנו מראיהן. קאי אדלעיל שנולדו בפטור ובאו לכלל חיוב וטיהרנום ושוב נשתנו מראיהם:
בין להקל. שנשתנה הנגע להקל, שהיתה כשלג ונעשה כסיד ההיכל או שהיתה כצמר לבן ונעשה כקרום ביצה:
ולהחמיר. כגון שהיתה כקרום ביצה ונעשית כצמן לבן. היתה כסיד ונעשית כשלג:
ר' אלעזר בן עזריה מטהר. דאף על גב דשינה להקל או להחמיר הכל מכח הנגע הראשון בא:
להקל טהור. שהוא מן הנגע הראשון שמכהה והולך לו:
להחמיר. דשינתה מסיד לשלג:
תראה בתחלה. להכהן דכיון דנשתנית הוי לה נגע חדש:
לכך נאמר אדם כי יהיה. לראב"ע למעוטי לכל הנ"ל גם בנשתנו מראיהן דבכולהו מטהר ולר"א חסמא למעוטי כשהוא להקל, ולר"ע למעוטי רק בלשא נשתנו מראיהן אבל בנשתנו מראיהן נגע חשיבי.וק"ק הלא בלא נשתנו מראיהן נפקא לן זה מקרא ד"כי יהיה בעור בשרו בהרות לבנות" הנ"ל. ואולי רבי עקיבא לא סבירא ליה הך דרשא:
פסקה ב
ב מן הדבור ואילך. ממתן תורה ולא קודם, דלא כתיב "אדם אשר בעור בשרו שאת", וזהו ממש כעכו"ם ונתגייר הנ"ל שגם ישראל קודם מתן תורה היו כבני נח [הר"ש]:
זבין פטר בהם לפני הדבור. לקמן דרש מ"כי יהיה זב":
פסקה ג
ג זבין טומאתן וטהרתן בכל אדם. טמא כשרואה וטהור כשמנה נקיים וטבל ומטומאתן הוא דאתא למידן אבל מטהרתן קולא היא שטהרתן בכל אדם ולא בכהן:
שלא טימא בהם אנוסים. כדדרשינן "מבשרו ולא מחמת דבר אחר", ממאכל ומשתה או הרהור וכיוצא בזה:
שטימא בהם אנוסים. כגון שנכוה באש או בתולדתו וכהאי גוונא:
פסקה ד
ד מה תלמוד לומר. היה לו לכתוב "כי יהיה בו":
מקום שאין ראוי לגדל שער לבן. כגון בכף ידו שאינו ראוי לגדל שער כלל וממילא לא יצוייר להיות שער הפך לבן:
זו שאת זו בהרת. כלומר הם בעצמם שמות מיוחדים לנגעים ואמר זה לפי שרצה לומר דספחת אינו שם לנגע אלא הוא נגזר מלשון "ספחני נא" שהוא על החבור:
הכי גרסינן ספחת זו שני לשאת ומראהו עמוק שני לבהרת. ופי', דלמה לי לכתוב "ומראה הנגע", לכתוב "ומראהו עמוק"? אלא לרבות תולדה לבהרת והכי איתא במסכת שבועות (דף ו.) דספחת טפילה לשאת. מיהו התם מייתי טפילה לבהרת בגזירה שוה דנאמר לבנה בשאת וכו' במתניתא תנא הטיל הכתוב ספחת בין שאת לבהרת טפילה לזו וטפילה לזו והכא מייתי טפילה לבהרת ממראה עמוק ותנאי נינהו, איכא דמייתי לה מהכא ואיכא מהכא [ראב"ד]:
מובהקת. צ"ל מוגבהת [הגר"א וכן מצדד בקרבן אהרן] דשאת הוא לשון גובה כדכתיב "על הגבעות הנשאות":
כמראה הצל שהם גבוהים ממראה החמה. דדבר השחור נראה גבוה יותר ואף דשאת לבנה היא ונראה עמוקה מעור הבשר – מכל מקום נגד הבהרת היא שחורה קצת ונראית גבוה:
מה לשון עמוק עמוקה וכו'. אתולדה דבהרת קאי, שהיא לבנה ביותר ונראית עמוקה מן הבשר:
והיה - מלמד שהם מצטרפים זה עם זה. ד"והיה" אכולהו קאי, דאיבעי למימר "והיו", ומדכתב "והיה" משמע אפילו נגע אחד יהיה משניהם דהיינו חצי גריס מזה וחצי גריס מזה – מצטרפין. ומפרש בריש מסכת שבועות שאין תולדתו של זה מצטרפת לא עם אביו של זה ולא עם תולדתו של זה אבל האבות שניהן מצטרפות ותולדה מצטרפת עם אביה:
לפטור ולהחליט ולהסגיר. פי' לפטור – שאם היה כגריס בהרת וכגריס שאת זו בצד זו, והסגירו, וכשחוזר ורואהו בסוף שבוע נתמעטה אחת מהם מכגריס פוטרו והוא טהור ולא נאמר שנחשוב אותו כשני נגעים ואם כן אף על פי שנתמעטה האחת עדיין השנית במקומה ויסגירנה אלא מטהרו מיד כאלו הוא נגע אחת שנתמעט:
ולהחליט. בפשיון, שאם היה הנגע בהרת ובסוף השבוע פשה ממראה שאת או מסיד ההיכל, מחליטו:
ולהסגיר. שאם היה כחצי גריס בהרת וכחצי גריס שאת מסגירו:
בעור בשרו של נראה. מדלא כתיב "בעור הבשר":
בגרומני. הוא אדם לבן (תרגום עצם גרמא ועצם לבן הוא) והיינו באדם לבן נראית כהה לפעמים למטה מארבעה מראות שעור בשרו מסביב מכהה אותה ואין צריך להסגירו.והכהה באדם כושי שהוא שחור נראית עזה ולהחמיר שמסגירו מכאן נראה שהשחרורית מסביב נותן כח ללבנונית שנראית כשלג וכצמר א"נ כקרום ביצה ואם היה בשאר בשר לא היה הנגע לבן כ"כ וכן לבנונית הבשר שמסביב מכהה ליבון הנגע עד שנראה בוהק:
פסקה ה
ה ר' ישמעאל אומר וכו' הרי הן כאשכרוע. עץ הוא שאינו לא שחור ולא לבן אלא בינוני ותמונת בני ישראל כמוהו. ופי' דפליג ואומר שאין הגרמוני והכושי טמאין כלל מפני שאין אנו יכולין לעמוד בהם על תוכם למראה הנגע ורק הבינונים מטמיאן בנגעים ובהם מיירי התורה ואיהו קדריש "בעור בשרו" לכבסמוך [ראב"ד ור"ש]:
הכי גרסינן שהם צרים צורות כצ"ל [הגר"א]. קסבר רואין נגעים בכולן בענין זה שמביא סממנים בינונים ומצייר סביב הנגע ורואה הנגע מתוך הסממנים:
מצינו שמראות נגעים להקל. כדאיתא בפרשת שחין "וטימא אותו" – את הודאי, ואין מטמא את הספק, עד שלא נזקק לטומאה. וכן מצינו שנותנין לו כל ימי הרגל וכל ימי המשתה כדאיתא לקמן והכי נמי בעניננו:
והכושי בבינונית. היינו שאף שבבשרו היה נראה עזה לא יראה בעורו אבל מציירין לו מבחוץ סם בינוני כדי לעמוד על מתכונתו של נגע וזהו בעור בשרו להקל:
זה וזה בבינוני. קשה – חכמים היינו רבי עקיבא?! וי"ל אומד מדעת איכא בינייהו דלדידהו אין צריך ציור סממנים רק באומד:
פסקה ו
ו והיה בעור בשרו נגע מלמד וכו'. דהוי מצי למכתב "והיה בעור בשרו צרעת", אלא מדכתיב "נגע" אלמא חולי שמכאיבו ומצערו הוא ואיננו מראה בעלמא:
ומנין שאף אחרים רואין אותו שהוא מצטער (כן הוא גירסת ר"ש) ופי' שגונח ממכאובו עד שאחרים יודעים ואינו יכול להתאפק ולפי גירסתנו פירושו שצערו ממכאובו גדול כל כך עד שאחרים הרואין את צערו הגדול מצטערים הם גם כן:
תלמוד לומר לנגע. מלמ"ד יתירא קדריש. והראב"ד מסתפק דאפשר שהוא סימן לטומאה שאם אינו מרגיש בה אינו מין צרעת:
צרעת כגריס. דצרעת יתירא הוא דדי במה שכתוב לנגע אלא ללמד על שיעורו שהוא כגריס דילפינן צרעת מצרעת האמור בנגע מחיה שהוא כגריס כדאיתא לקמן בפרשת שאת:
הלא דין הוא. ולמה לי קרא לזה:
פסקה ז
ז שהיא צריכה כעדשה. פי' שצריכה להיות באמצע כעדשה לכן צריך הנגע להיות כגריס כדאיתא בפרק ו דנגעים:
תאמר בשער לבן. היינו בהרת שסימן טומאה שלה שער לבן שאין צריך לזה שיעור מקום כלל ולזה הוה אמינא דמטמאו אפילו בנגע כל שהוא:
פסקה ח
ח תלמוד לומר הכהן. דהוא יתירא שידענו שהוא כהן אלא לרבות כל מי שיקרא כהן:
תלמוד לומר מבניו. דהוא יתירא דכבר רבינו כל כהן אלא אפילו בעל מום דאף על פי שאינו כהן לעבודה מכל מקום בנו הוא:
יצאו חללים. דהוא כזר ממש:
תלמוד לומר או אל אחד. דהאי "אחד" יתירא, דהוה ליה לכתוב "או אל בניו". מאי "אחד"? לומר אחד אף על פי שלא יהיה כהן:
פסקה ט
ט רואה את הנגעים. ומתבונן בדינו אם הוא טמא או טהור ואומר לכהן אף על פי שהוא שוטה, פי' שהוא סכל שלא ידע להבדיל בין הטמא והטהור אלא על פי חכם שיודיענו, עם כל זה יובא אל החכם שיודיענו אבל הגוזר עליה על הטומאה והטהרה הוא הכהן. והא דאמרינן בפרק קמא דשבועות כל כהן שאינו בקי בהן ובשמותיהן אינו רואה הנגעים – היינו בפני עצמו להורות ולהבדיל בין הטומאה והטהרה אבל אחר שיורנו חכם ישראל אומר הכהן אף על פי שאינו בקי בהם ובשמותיהם [קרבן אהרן]:
ד"א מה תלמוד לומר או אל אחד. האי דבר אחר סבירא ליה דאי לרבות כל ישראל די במלת "או" לחוד ומאי "אחד":
מה נגעים ביום. דכתיב "וביום הראות בו בשר חי":
פסקה י
י אי מה ריבים בשלשה. פי' יכול הייתי לטעות וללמוד מהיקש דבעינן גם שלשה לרבות הנגע וכו' תלמוד לומר או אל אחד:
פרק ב
פסקה א
א שיהא עיניו בו. פי' שיהיה מסתכל בו כשהוא רואה אותו ולא יראנו דרך העברה כדי שיבחין המראה היטיב ונפקא לן דבר זה מדכתיב "את הנגע" דהוא יתירא:
בעור בעור הבשר הבינוני. פי' אפילו הוא כושי רואין אותו כבינוני, עיין לעיל בפ"א הלכה ה' ונפקא לן דבר זה מדכתיב "בעור הבשר" ולא כתיב "בשרו" וכנ"ל:
בעור הבשר שיהא רואה כל הבשר וכו'. דרש דהאי "וראה" קאי גם על עור הבשר שסביבו שיתבונן בו היטיב עד איזה מקום הגיע הנגע כדי שיוכל להכיר אם פשה:
הכי גרסינן שיהא חוצה לו עור הבשר וכו' [הגר"א] ופי' דהאי בעור הבשר קאי אתנאי הנגע דאימתי הנגע מטמא כשיש עור הבשר סמוך לו כדי שיהא ראוי לפשיון לאפוקי אם הוא סמוך לראש וכו' אינו מטמא והר"מ בפירושו מבאר שצריך שיהיה כל סביבו עור הבשר ולמעוטי אם במקום אחד סמוך לראש וכו':
ולקרח המורדין. עיין פירושו לעיל ריש פ"א והיינו אפילו קרמו השחין והמכוה והקרח כקליפת השום מכל מקום אין דיניהם שוה לעור הבשר ולכך אין פסיון שם [הר"ש]:
פסקה ב
ב ושער מיעוט שער שתי שערות. לכל הפחות כדכתיב "את שער ראש נזרו", אבל לאחת קורין 'שערה' כמו "קולע אל השערה ולא יחטיא" [הר"ש]:
בנגע להביא את שבתוכו וכו'. פי' מדכתיב "בנגע" משמע שעיקר השער צריך שישיה בתוך הנגע ואף על פי שראש השער שוכב חוץ לנגע הוא טמא ופרט לשחוצה לו וכו' היינו שעיקרו עומד חוץ להנגע אף שכל השער הוא על הנגע הוא טהור:
בנגע הפך לבן. משמע בעת שהיה כבר הבהרת נתהפך השער ללבן ולאפוקי אם נתהפך מקודם ואחר כך נעשה הבהרת סביבו טהור:
מכאן אמרו. חכמים הראשונים [והוא אצלנו בפרק ד דנגעים]:
ר' יהושע אומר כהה. ופרכינן במסכת נזיר (דף סה.) מאי כהה אמר רבא כהה טהור, כלומר סימנא דטהרה נקט שלא יחליטנו באותו שער אלא יסגירנו ושמא יהיה טהור ומפרש התם טעמא משום דספק נגעים להקל מדכתיב "לטהרו או לטמאו" - פתח בו הכתוב לטהרה. ובכתובות (דף עה:) מפרש טעמא משום דאוקי גופיה אחזקתו:
פסקה ג
ג מכאן אמרו וכו'. ד"שער בנגע" משמע דהשער שהוא בנגע והוא הסמוך לנגע שהוא העיקר היוצא מן הנגע הוא אשר הפך ללבן ואז יהיה טמא:
בלבנונית. היינו מן השער בלובן סמוך לעיקרו:
כשיעור. היינו כדי שיקרוץ הזוג וכדעת ר"ש בפרק ד' דנגעים והיינו שיהיה לו שיעור לאחוז בהם כשירצה ליטלו בזוג של מספרים [הראב"ד]:
שבגולם הם נידונים. כלומר שצריך שיהיה כל גולמו של השער לבן אלא העיקר הוא בחודו דהוא עיקרו שאם העיקר הוא לבן טמא ואם העיקר אינו לבן אף על פי שנהפך כל הנשאר ללבן אינו טמא. והגר"א גרס "שבכולם הם נידונין", ר"ל שבכל השער אלא תלוי בחוד דהוא עקרו והיינו הך וכן גרס הזית רענן:
פסקה ד
ד לבן ולא צהוב. הרבה פעמים כתיב לבן ואין להקשות אם כן הוה ליה מיעוט אחר מיעוט ולרבות, י"ל דאצטריך למעט אדום וירוק ושחור [הר"ש]:
פסקה ה
ה אין ממשו עמוק. בעצם אלא לעין הרואה נראה כעמוק מצד לבנוניתו כמראה חמה העמוקה מן הצל:
מראה הנגע עמוק אין מראה וכו'. השתא קמדייק תיבת "הנגע" דהוא יתר דהוה ליה לכתוב "ומראהו עמוק":
שער לבן עמוק. דשער לבן מטמא בכל מראות לובן אפילו מראה שלמטה מד' מראות כדתנן בפרק ד' דנגעים:
הכי גרסינן ומראה הנגע עמוק לרבות וכו', וכן איתא בילקוט:
לרבות לו מראה רביעי. שבתורה כתיב "שאת או ספחת או בהרת" וכאן מרבה רביעית ומהכא נפקא לן טפילה לבהרת כדלעיל פ"א הלכה ד' עיי"ש:
הוא. "נגע צרעת הוא", דסלקא דעתך אמינא ד"מראה הנגע עמוק" בא לרבות כל המראות להכי איצטריך "הוא":
פסקה ו
(ו) הכי גרסינן נגע צרעת הוא וראהו מה תלמוד לומר. פי' היה לו לכתוב "נגע הוא וראהו וכולי" או "צרעת הוא וראהו וכולי" וכדמסיק בהלכ הח' עי"ש. ומה שנדפס בפנים "ומראה הנגע עמוק מעור בשרו" – יתר הוא וכן הגיה הגר"א:
לפי שנאמר בשאת. והוא הדין בכל מראות נגעים:
שאין מסגירין את המוחלט. פי' דאי לנגע זה פשיטא דלמה יסגירנו הרי טמא מוחלט הוא אלא דאתי להורות שאם החליטו לנגע שיש בו שער לבן ואחר כך נולד בו נגע אחר בלא שער לבן אין מסגירו באותו הנגע ואם נרפא מן הנגע הראשון מיד לאלתר הוא מטהרו בצפרים ואינו נמנע ואחר כך יסגירנו בנגע השנית:
פסקה ז
ז שאין מחליטין את המוסגר. תוך ימי הסגרו אינו יכול להחליטו אף על פי שנולדו לו סימני טומאה לא לאותו נגע ולא לנגע אחר ואם הלכו סימני טומאה תוך הסגרו אין עליו תורת טהור מתוך החלט אלא תורת טהור מתוך הסגר ואינו טעון צפרים ואינו טעון עכשיו פריעה ופרימה:
ואין מסגירין את המוסגר. שלא יעלה לו הסגר לנגע שני מתוך הסגרו הראשון כדפרשינן לעיל:
ואין מחליטין את המוחלט. שאם הוחלט על נגע אחד ואחר כך נולד בו נגע אחר שראוי להחליטו, אין טומאת החלט שני חלה עליו ואין נזקקין לו עד שיתרפא ויביא צפרים על הראשון ונפקא מינה לביני וביני שבין כך ובין כך טהור כדין מוחלט הנרפא ליכנס לפנים מן המחנה ומלטמא בביאה ומלטמא במשכב ומושב וגזירת מלך היא שאין טומאה חלה על טומאה. [הראב"ד ועיין שם מה שכתב עוד בזה]:
כל שנקרא עליו טמא. והעיקר אצלנו שמוסגר גם כן טמא הוא:
פסקה ח
ח יכול. שהוא הדין אם נולדו שניהם יחד כגון שנולד הנגע השני קודם שהסגירו על הראשון שגם בזה לא יהיה זקוק אלא לאחד מהם ולא יאמר לו הרי אתה מוסגר על זה ומוחלט על זה דהיינו שנגע אחד ראוי להסגר והשני ראוי להחלט או בהיפך שנולד לו מתחלה אותו שראוי להחליטו ועד שלא החליטו נולד לו אותו שראוי להסגר או שניהם ראוים להחלט לא ידין אותו אלא על אחד מהם:
תלמוד לומר נגע וראהו צרעת וראהו. פי' דכתיב "נגע צרעת הוא וראהו הכהן וטימא אותו" ואמרינן דהאי "וראהו" קאי על שניהם, אנגע ואצרעת, דהיינו נגע וראהו ואם עם הנגע היה צרעת וראהו גם כן יהיה נזקק לשניהם. והטעם בכל זה לפי שלא נקרא עליו טומאה בתחלה. ואגב דאיירינן בהאי פסוקא ד"וראהו" העתיקה הברייתא עוד הלכה דילפינן מ"וראהו" דהיה ליה למכתב "וראה הכהן", ואמר "וראהו" לומר שבראיה אחת יראה כולו, שיהיה הנגע בשטח אחד עד שיכלול כולו בראיה אחת, לאפוקי אם היה בראש חוטמו וכו' שהוא שופע הילך והילך וצריך לשתי ראיות לראותו – אינו טמא:
פסקה ט
ט שאינן מטמאין משום מחיה. הא דנקט משום מחיה ולא נקט משום שער לבן מפני שמקומות אלו אינן מקום גידול שער כלל:
היבולות. לשון או חרוץ או יבלת (ויקרא, כג):
והדלדולים. בשר שפירש ונדלדל:
והמסמרות. חתיכת בשר הבולטת כמו מסמר:
אינן מטמאין משום מחיה. סבירא ליה שגם בהן אין יכול לראות הנגע כאחת:
פסקה י
י אותו הוא מטמא וכו'. דהוה ליה למכתב "וטמאו", מאי "אותו"? למעוטי:
עד שלא בא. ולא קנסינן ליה הואיל ולא ראהו ולא טמאהו:
לנדבת. שם מקום:
תוך הסגרו מהו. פי' שנולדו לו סימני טומאה בתוך הסגרו ותלשן עד שלא חזר לפני כהן ביום השמיני מי אמרינן כיון דנזקק לטומאה קנסינן ליה או דלמא הרי לא ראהו ולא טמאהו עדיין:
לישנא אחרינא אחד עומד לפני כהן. היינו שבא לפניו וראה הכהן סימני טומאה אך שלא אמר לו טמא אתה ובתוך כך תלש את סימני טומאה שלו ואחד עמד בתוך הסגרו ותלשן, בשניהם טהור כיון שלא טמאו הכהן עדיין. והנה בלישנא אחרינא זה הוסיף דאפילו כבר עמד לפני הכהן וראה אצלו סימן טומאה מכל מקום טהור כיון שלא טמאו הכהן:
מאימתי הוא טהרתו. פי' מי שתלש לאחר חלוטו דאמרינן שהוא טמא:
כשיולד לו נגע אחר ויטהר ממנו. ואז טהור גם מן הראשונה דאיגלאי מילתא דאי הוי קמייתא מתסי נמי כי האי:
עד שתפרח בכולו. נגע האחרון דליכא למיחש למידי דהא אי הוי קמא ביה השתא נמי הואי טהור כדכתיב "וכסתה הצרעת את כל עור הנגע וגו' טהור הוא":
או עד שתמעט בהרתו מכגריס. קודם שקצצה דלא נשתייר בו שיעור נגע וממילא היה טהור מתחלה ולא אהני מעשיו אבל אי בשעה שקצצה הוי ביה שיעור נגע אין לו טהרה עולמית דקנסינן ליה לעולם:
פרשה ב
פסקה א
א מנין לרבות השאת. שהיא לבנה:
תלמוד לומר למטן. היינו בפרשה שלמטה:
שאר המראות. שהם לבנות:
תלמוד לומר ואם בהרת. "ואם" ריבויא הוא:
פסקה ב
ב שהוא שלישי לכתוב. שאת או ספחת או בהרת:
פסקה ג
ג ושאר כל המראות יהיו טהורים. דאף דרבינן לעיל עוד תולדה לבהרת ותולדה לשאת, הוה אמינא דוקא שיהיו כולן קרוב למראה שלג:
בהק טהור. ושאר כל המראות ממנו ולמעלה טמאות. פי' בהק הוא בהרות כהות לבנות כלומר הכהות הם טהורות אבל כל הלבנות שאינם כהות טמאות וכל הטמאות הללו אפילו אותם שהיא כקרום ביצה לבנות הם במזגן ואינן כהות:
פסקה ד
ד השאת כקרום ביצה שניה לה כצמר לבן. אף על גב דבלובן הצמר לבן עזה לבנוניתה יותר מקרום ביצה אפשר דקרא ר"מ לקרום ביצה בגדר אב משום דתניא בשבועות דף ו' "שאת, אין שאת אלא גבוה, וכן הוא אומר על הגבעות הנישאות", וכיון שהוא גבוה כמראה הצל שהוא גבוה מן החמה משמע שבלבנינותה היא נמוכה מכולן [ר"ש]:
הכי גרסינן השאת כצמר לבן. שהוא לבן יותר מקרום ביצה תולדתה:
פסקה ה
ה הפתוך. הוא מעורב לובן עם אודם והוא מה שכתוב בתורה "בהרת לבנה אדמדמת" והוא גם כן ממראה נגעים:
שבשלג. המעורב בלובן ואודם שבבהרת העזרה כשלג נראה:
כיין המזוג בשלג. שלבנוניתו מרובה ואמומית שבו מועט:
והפתוך שבסיד. והמעורב שבנגע שהוא כסיד ההיכל נראה:
כדם המזוג בחלב. שאדמימות שבו מרובה ואף על גב דלא תני פתוך אלא בבהרת ותולדתו – הוא הדין דיש פתוך נמי בשאת ותולדתו כדלקמן פ"ז משנה ה':
שבזה ושבזה. שבשלג ושבסיד:
כיין המזוג במים. שסביבותיו לבן אבל דם בחלב מראהו לא אדום ולא לבן:
דיהה הימנה. חסרה מן הלובן שאינה צחה בלבנינות כמותה. וכן בשאת ותולדתו כל שאינו לובן כל כך ניכר האדמימות בו יותר והליבון אינה צחה כל כך:
פסקה ו
ו מראות נגעים ששה עשר. ארבעה מראות חלוקות וארבע מראות פתוחות דעור ובשר וכנגדן בשחין ומכוה ששחין ומכוה אחד הן ולא חלקן הכתוב אלא לומר לך שאין מצטרפין:
שלשים וששה. ששה עשר דהנ"ל והוסיף עוד כנגדן בנתקים – הרי כ"ד. וכנגדן בקרחת וגבחת עוד שמנה, שקרחת וגבחת אחד הן – הרי ל"ב מראות. וירקרק ואדמדם דנגעי בגדים וירקרק ואדמדם דנגעי בתים – הרי שלשים וששה:
שבעים ושנים. הנ"ל ל"ו הנ"ל בתחלה כשהובא אל הכהן ול"ו אחריני כנגדן בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני של הסגר או בסוף שבוע ג' לנגעי בתים להבחין בין מראה שלכתחלה למראה שבסוף – הרי ע"ב. ועיין בתוספות יום טוב פ"א דנגעים משנה ד':
אמר ר' יוסי שאל וכו' עד אמר ר' יוסי השני – כולה יתר [הגר"א וכן בילקוט אינו וכ"כ ש"א]:
ויאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא. פי' למה הוצרכו לומר שיש אבות ותולדות:
לומר לך שמצטרפין זה עם זה. כלומר כיון שלמדנו שהם אבות ותולדות למדנו שהאב והתולדה מצטרפין לשיעור נגע שהוא כגריס שאלמלא כך הייתי אומר דכל מראה שהוא מקרום ביצה ולמעלה בעינן כגריס שלם דוקא:
ויאמרו כל שהוא וכו' ומצטרפין זה עם זה. וקשה אי אמר הכי הוי משמע דכולהו מצטרפי בהדי הדדי ואנן סבירא לן דתולדה דהאי לא מצטרף בהדי אב דהאיך ולא בהדי תולדה דאידך וי"ל משום דאכתי הוי מצי לאקשויי ליה ויאמרו מקרום ביצה ולמעלה שלג וסיד וצמר וקרום ביצה ולמה הוצרכו לומר מי הוא אב ומי הוא תולדה שלו [הראב"ד]:
כל כהן שאינו בקי בהם ובשמותיהם. לידע מאיזה נגע הוא מטמאה לא יראה את הנגעים ואם לא ידע האב ותולדתו לא ידע אם בהרת מטמאתו או בשאת:
פסקה ז
ז לא שער מחייתה. ר' שמעון הוא דדריש לה כדמפרש ואזיל:
בהרת כגריס. בלא מקום מחיה דהיינו תשע עדשות בהרת ועדשה אחת מחיה והוא עשר עדשות בין הכל דגריס הן תשעה עדשות ומחיה אין פחות מכעדשה:
הלכה המחיה. שהוסרה המחיה ונתפשט נגע הבהרת על מקומה ונמצא שכעת שער לבן הוא בתוך הבהרת טמאה מפני שער לבן:
הלך שער לבן. שנשר או נהפך לשחור:
טמאה מפני המחיה. וכידוע דכל אחד הוא סימן טומאה: