חפץ חיים על ספרא· רבי ישראל מאיר הכהן מראדין
תזריע פרשת יולדת
פרשה א
פסקה א
א ואין העכו"ם בענין הזה. היינו אפילו נתגיירה תיכף אחר הלידה בתוך ז' לזכר ושבועיים לנקיבה אין עליה טומאת לידה:
תלמוד לומר אשה. דשם 'אשה' כולל לכל אשה מאיזה מין שיהיה, בין בת ישראל ובין גיורת ושפחה, דכולהו שייכי במצות:
אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים מה תלמוד לומר. פי' למה לו לכתוב אחר כך כאן פרטי דיני הטומאה "ואל המקדש לא תבוא" כיון שכתב "וטמאה שבעת ימים" ממילא ידעינן דאסורה לבוא למקדש:
בין מאחוריו. ר"ל הנודע במקדש מאחוריו:
תלמוד לומר ואל המקדש לא תבוא. משמע דוקא מתוכו היא מוזהרת ולא מאחוריו:
פסקה ב
ב יכול יולדת הקלה. שהקיל בה הכתוב בדם טוהר מה שאין כן בשארי רואי דם כגון זבה ונדה:
פסקה ג
ג הבא מידי טומאה חמורה כיולדת. וכן נדה וזב וזבה שטומאה יוצאת מגופן ועושין משכב ומושב עליהן הזהיר הכתוב בביאת מקדש:
טמא מת וכו'. פי' כגון טמא מת ואף על גב דבפרשת חוקת כתיב בהדיא "ואיש אשר יטמא ולא יתחטא את משכן ה' טמא" – התם לעונש והכא לאזהרה [זית רענן]:
וכל המטמא את האדם מנין. היינו כגון אדם שנטמא על ידי שרץ ונבלה מנין שאף הוא הוזהר על ביאת מקדש:
תלמוד לומר ולא ימותו וכו' לרבות את כולם. ר"ל וכן הושוו לאזהרת "והזרתם" האמור בתחלת המקרא וכן לאזהרת "ואל המקדש לא תבוא" האמור ביולדת:
פסקה ד
ד וילדה פרט לשילדה וכו'. דתיבת "וילדה" יתר הוא דהא כתיב "כי תזריע" אלא להורות דבר אל בני ישראל וידלה, ר"ל מעת שתדבר ויצטוו על זה אבל מי שילדה מקודם איננה טמאה למפרע:
או יכול שאני מוציא את שעיברה לפני הדבור. דהייתי דורש דבר אל בני ישראל אשה כי תזריע - שהזריעה גופא דהיינו תחלת היצירה צריך להיות אחר הדבור דוקא ואז היא טמאה:
ממקום שמזרעת. מדכתיב "אשה כי תזריע וילדה":
פרט ליוצא דופן. שעל ידי סם נפתחו מעיה ונתרפאת:
הרי הוא כילוד. לענין טומאת לידה והקרא ד"כי תזריע" לדידיה אתא לאורויי דאפילו הולד נימוק כעין זריעה אמו טמאה לידה:
שהוא פטור מחמש סלעים של בן. דפטר רחם אמר רחמנא:
פסקה ה
ה אשה וכו' זכר מה תלמוד לומר. פי' דאפילו אי לא כתב זכר הוי ידעינן דאזכר קאי מדכתיב בתריה "וביום השמיני וגו'":
מנין ליוצא מת וכו'. פי' להכי כתב "זכר", כל שהוא זכר, בין חי בין מת:
הריני דן. פי' מקל וחומר ידעינן זה ולא איצטריך קרא להכי:
שאינו מטמא את אמו וכו' טומאת שבעה. פי' כי היא עצמה אף על פי שטמאה שבעה אינה צריכה הזאת שלישי ושביעי וכל שכן האדם והכלים שעמה באוהל ואף על פי כן מטמא את אמו טומאת לידה למשכב ולמושב ולקרבן:
היוצא מת שהוא מטמא את אמו ואת הבא עם אמו אל האהל. כמאמר הכתוב "כל הבא אל האהל וכל אשר באהל יטמא שבעת ימים":
כל דין שאתה דן וכו'. ודין זה יש בו להקל שאם אתה נותן לו ימי טומאה מן הולד מת כמו כן תתן לו ימי טהרה ממנו:
פסקה ו
ו אין לי אלא בן תשעה. כזמן לידה של רוב נשים:
תלמוד לומר וילדה זכר כל שתלד. היינו כל מין לידה שתלד טמאה:
סנדל. מפרש בגמרא חתיכת בשר עשויה כמין לשון של שור ומפני שיש לו צורת סנדל קרי ליה סנדל והוא רגיל לבוא עם הולד:
שליא. כמין קרום שהולד מונח בתוכו וקבלו חז"ל שאין שליא בלא ולד:
ושפיר מרוקם. שתראה בו צורת אדם אם יבדקוהו כפי מה שאפשר ואמרו בגמרא מאי מרוקם? אבא שאול אומר תחלת ברייתו מראשו והוא כעדשה ושתי עיניו כשני טיפין של עיני זבוב ומרוחקין זה מזה ושני חוטמין כשני טיפי זבוב ופיו מתוח כחוט השערה וגופו כעדשה וחתוך ידים ורגלים אין לו:
מחותך. אברים אברים:
תלמוד לומר כי תזריע וילדה. שסמך "וילדה" ל"כי תזריע" לומר כל זרע שתלד:
פסקה ז
ז שיש בו מצורת אדם. בגמרא איתא דחכמים סברי דאפילו רק מקצת צורתו כגון חצי פרצופו דומה לצורת אדם גם כן בכלל ולד הוא וטמא:
פסקה ח
ח בריית ראש שאינה חתוכה. אלא כלו שלם כעין דף ואין בו חתוך אברים וצורה:
וטמאה היא טמאה ואין הולד טמא. דהיה לו לומר "יטמאו שבעת ימים" ד"יהיה" קאי גם אולד דוגמת "וביום השמיני" דקאי אולד ומדכתיב "וטמאה" להורות דדוקא האם שהולידה היא שטמאה ולא הולד:
והלא דין הוא. שיהא הולד טמא ולזה אצטריך למעוטי:
שהולד גרם לה טומאה. שהוא הביא לה הטומאה ולא מעצמותה:
שגרם לטומאה. כדכתיב "והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו":
שאין לו טומאה. פי' שאין טומאה יוצאה מגופו בעוד שהוא חי, תאמר בולד שטומאה יוצאה מגופו שהרי אמרו תינוק בן יומו מטמא בזיבה ומטמא בנגעים ומטמא בטמא מת הואיל ויש לו טומאה יהא טמא טומאת לידה כאמו:
תלמוד לומר היא. היינו מה שדקדק בלשון "וטמאה":
פסקה ט
ט שתספור שבעה לולד האחרון. שאם ילדה תאומים ויצא האחד ביום ראשון והשני למחר מן השני מונה בין לטומאה בין לטהרה:
הלא דין הוא. ולמה לן קרא לזה:
אלא לטומאה האחרונה. שנטמאה על ידי המת:
פסקה י
י כשהיא מיטמאה בדמים. דהיינו בנדה דמדאורייתא אינה סופרת שבעה אלא לראיה הראשונה:
פסקה יא
יא שהיא ממקום אחר. שבא לה על ידי הולד מטומאת המת שהוא גם כן על ידי מקום אחר:
תלמוד לומר וילדה וטמאה וכו'. היינו דהיה לו לומר "ותלד זכר" דומיא ד"תזריע" שהוא לשון עתיד אלא כתיב "וילדה" שהוא לשון עבר אלא שהוי"ו הופכו לעתיד להורות שכבר ילדה הכל ואחר כך תספור שבעת ימים. ואף על גב דאמרינן דמולד שני מונה ימי טומאה וימי טהרה – לאו משום דולד ראשון בטל לגמרי, שאם ילדה נקבה בתחלה וביום שני ילדה זכר נותנתין לה ימי טומאה וימי טהרה של נקבה והכי מוכח בפרק המפלת (דף כה:) בשמעתא דסנדל [ראב"ד. ועיין שם שהאריך בזה מסוגיא דכריתות (דף ט.)]:
פסקה יב
יב יכול בין סמוכים וכו'. דסלקא דעתך אלו ז' ימים לנקיים וקאמר יכול בין סמוכים שעשתה נקיים כל שבעה זה אחר זה ובין מפוזרים פי' לאחר שפסקה עשתה שלשה ימים נקיים ושוב ראתה ושוב עשתה ד' ימים נקיים שבין כולם הפרישה ז' ימים נקיים ולאחר כן תטבול לישב על דמי טהרה. תלמוד לומר "כימי נדת דותה תטמא". מה ימי נדתה סמוכין דנדה משראתה ראיה ראשונה מונה ז' ימים סמוכין בין ראתה ובין לא ראתה והכי נמי יולדת ולא מיירי בנקיים:
פסקה יג
יג מה ימי נדתה אין ראוין לזיבה. שאין זיבה אלא לאחר נדה כדכתיב בזבה "בלא עת נדתה", כך ימי לידתה אינן ראוין לזיבה שאפילו ילדה בתוך י"א יום שבין נדה לנדה וראתה כל ז' לא נעשית בהם זבה ומשבעה ואילך הרי היא בימי טהור בליל ז' וטהורה לבעלה:
ומה ימי נדתה אין ספירת שבעה. של נקיים עולה בהן כי לעולם ספירת שבעה נקיים של זיבה אינן יכולין לבוא בימי נדה כי ימי נדה אין חלין עליה עד שתסתלק מזיבות ומספירת ז' נקיים, אם כן אין ספירת ז' נקיים של זיבות עולה בימי נדתה דלא אפשר לימי נדה להיות כל זמן שלא כלו ימי ז' נקיים של זיבות. אף ימי לידתה אין ספירת שבעה מהם, דהיינו אם היתה זבה קודם לידה וצריכה לספור ז' נקיים לזיבות וילדה ואינה שופעת דם בימי לידה – אפילו הכי אותן הימים אין עולין לה לז' נקיים לזיבתה דחשבינן לימי לידה כיון שהכתוב טימאן כאילו היתה שופעת דם כל הזמן ההוא אפילו אם היתה לידה יבישתא:
פסקה יד
יד דותה תטמא. קרא יתירא דהוה ליה לומר "כימי נדה" ולשתוק:
לרבות בועלה. בימי נדה דטמא ז' כבועל נדה והיינו אפילו היתה לידה יבשתא וגם לרבות כל הלילות שטמאה כנגד דאף על גב דכתיב "וטמאה שבעת ימים" הרי הוקשה לנדה ובנדה דרשינן "תהא בנדתה" לרבות הלילות:
היולדת בזוב. שראתה ג' ימים רצופים מתוך י"א יום ואחר כך ילדה:
עד שתשב שבעה נקיים. אחר ז' ימי הלידה דאין ימי הלידה עולין לה לספירת שבעה ואפילו לא ראתה דם בהן כדלעיל בברייתא הקודמת. [ומכל מקום איצטריך היקשא דלעיל דאי לאו הכי הוי אמרינן דיצטרך ימי לידה לספירת ז' נקיים אם לא ראתה בהן דם ומה דאמרינן נקיים היינו נקיים מדם סגי]:
פרק א
פסקה א
א בשמיני. פי' היה לו להכתוב לכתוב "ובשמיני ימול וגומר" וכתב "וביום" להורות דדוקא ביום:
מנין לתשעה ולעשרה וכו'. כגון אם נולד בין השמשות נימול לתשעה שהרי מונין יום שמיני ממחרת ושמא בין השמשות היה יום נמצא נימול לט':
ולעשרה. כגון שנולד בין השמשות של ערב שבת ואי אפשר למולו בשבת הבא דשמא ט' הוא והוי מילה שלא בזמנה ואינה דוחה שבת וצריך להמתין עד אחר שבת שהוא עשירי:
לי"א. אם חל יום טוב אחר השבת ומילה שלא בזמנה אין דוחה יום טוב וצריך להמתין על יום ב' שהוא ספק אחד עשר:
ושאר כל הנימולים. שלא בזמנן כיון שהיה חולה ביום ח' וצריך להמתין עד שיבריא:
תלמוד לומר וביום. ר"ל מוי"ו יתירה:
פסקה ב
ב צריך לאומרו. האי "וביום" ואיינו מיותר לדרשא:
הכי גרסינן וטמאה שבעת ימים ובשמיני ימול. פי' אילו היה נאמר "ובשמיני ימול" הייתי אומר שאין שמיני זה לימים האמורים אלא לשמונה ימים אחרים ואם כן זמן מילה ליום ט"ו. תלמוד לומר "וביום" דאחר דאמר "ימים", "וביום" משמע דשמיני הוא לימים האמורים מקודם:
פסקה ד
ד הא מה אני מקיים השמר בנגע הצרעת. שהוא לאו לקציצת בהרת, דכל השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה, וקאמר קרא דהשמר שלא לקוצו כי אם לשמור מאוד ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים וגו':
בשר. ריבויא הוא ולדרשא:
פסקה ה
ה ואין הספק דוחה את השבת. דהאי "ימול ערלתו" על "ביום השמיני" קאי דמרבינן מניה לעיל אפילו בשבת וקאמר דדוקא אם הוא ודאי מצוה למול ערלתו אבל אם הוא ספק כגון שאין אנו יודעין אם הוא בן ז' חדשים או בן ח' דהרי הוא כמת ואין מילתו מצוה, אינו דוחה:
אנדרוגינוס. ספק הוא ונולד בין השמשות נמי ספק זמנו הוא ספק אינו זמנו וכן נולד מהול ספק שמא ערלה כבושה היא העור דבוק בבשר:
אנדרוגינוס דוחה. דערל זכר קרינא ביה:
וחייבים עליו כרת. אינו מדוקדק דעל האב אינו רק חיוב מצות עשה. ובגמרא איתא וענוש כרת ועל עצמו קאי כשיגדיל ולא מל את עצמו:
הכי גרסינן ולא נולד בין השמשות וכולי
שבית שמאי אומרים צריך להטיף כו'. דחיישינן שמא ערלה כבושה היא ואפילו הכי מודו דשבת לא דחי:
פסקה ו
ו אמר ר' שמעון ב"א לא נחלקו בית שמאי ובית הלל וכו' שהוא צריך להטיף. היינו בחול ומפני שהיא ערלה כבושה ר"ל חיישינן שמא ערלה כבושה היא ובשבת לכולי עלמא אין צריך להטיף [כן הוא דעת רבה ור"נ שבת דף קל"ה בגמרא]:
על גר. דליכא שום ספק ערלה כגון ערבי מהול:
פסקה ז
ז ושלשים יום יכול בין סמוכין בין מפוזרין. פי' שאם הפילה תאומים האחד תחלה והשני הפילה משהתחילה ימי טהרה של הראשון ונמצא שהפסיק ביניהם ימי הטומאה של ולד השני ולר' יהודה דאמר בכריתות (דף ט.) דולד ראשון הוא העיקר לקרבן יכול דלאחר השלמת ימי הטהרה של הראשון ימנה להשלים עוד לימי טהרה אותן הימים שהפסיקה בטומאה על ידי לידה השניה ונמצא שיהיה ימי טוהר שלה מפוזרין תלמוד לומר יום. מה יום כולו אחד אף שלשים כולן רצופין בעינן וכיון דנפסק אין צריך להשלים עבור הימים שהפסיקה ביניהם כ"ז פירשתי לדעת רש"י בכריתות (דף ט.) אולם דעת הראב"ד בעניננו לפרש לדעת ר' יהודה דהברייתא אזלא כוותיה כדאמר שם בגמרא] דכיון שהפסיקה ימי טוהר של הראשונה מפני ימי טומאת לידה שניה שוב אין מונין לה ימי טוהר לראשונה כלל דבעינן דוקא רצופים וליכא ובפרט לידה שניה לדעת ר' יהודה אין מונין דכמאן דליתא דמיא:
וג' בין סמוכים בין מפוזרים. היינו שאם ספרה השלשים ונשארו השלשה וילדה ולד שני בתוך אותם השלשה יכול תחזור ותשלים ימי הטומאה אשר הפיקה מחמת לידה השניה לימי טוהר שלה תלמוד לומר ושלשים יום ושלשת ימים הוקשו שלשה לשלשים שאין צריך להשלים:
ושלשים יום ושלשת ימים מה תלמוד לומר. פי' כיון שמצינו בנקבה שכפל בה ימי טומאה מן הזכר וס"ו יום לימי טהרה ממילא ידעינן דימי טהרה של זכר חצי ימי טוהר של נקבה הם ודרשה של סמוכין נילף גם כן משם כדלקמן פ"ב הלכה ג' ועל זה משני שיכול וכו':
תשב להביא וכו'. דהאי "תשב" יתירא, דהיה לו לומר "ול"ג יום בדמי טהרה":
המקשה . היינו דמים הבאים מפני חבלי לידה והיה הקישוי נמשך ג' ימים בתוך י"א יום שבין נדה לנדה כיון שבקושי ראתה אין זו יולדת בזוב ובתוך הקושי טהורה לבעלה:
יכול תהא טהורה מן הנדה. כלומר אפילו קשתה בימי נדה:
תלמוד לומר דותה תטמא. דמלת "דותה" יתירא דהוה ליה לומר "כימי נדתה תטמא" ואמר "דותה" שכל מה שתהא דוה בימי נדה הכל טמא משום נדות:
אף על פי שהיא רואה. דם דאי לאו כן הוה ליה לומר "תשב בטהרה" ואמר "בדמי" להורות שהדמים בעצמם שהיא שופעת טהורים והוא שטבלה לסוף טומאת לידתה:
פסקה ח
ח יכול אף למעשר שני דאקרי נמי קודש דכתיב בסוף בחוקותי "וכל מעשר הארץ וגו' קודש הוא להשם":
מה מקדש וכו' נשמה. שהטמא הנכנס למקדש חייב כרת אף אזהרת הקודש הוא בתרומה שהאוכלה בטומאה חייב מיתה בידי שמים שנאמר "ומתו בו כי יחללוהו":
אי מה מקדש וכו' אף קודש. ר"ל דלמא כונת הכתוב לאסור עליה דוקא מין קודש שעונשו כרת כמקדש והוא בשר קודש לאפוקי תרומה שהוא רק במיתה בידי שמים:
אף מקדש משמע נגיעה. היינו דוקא בנגיעה לאפוקי הנכנס בארון שאין רגליו נוגעות ברצפה ולא בכותלים:
תלמוד לומר ואל המקדש לא תבא. והרי בא:
עד מלאת ימי טהרה. ד"טהרה" יתירא הוא דהוה ליה לומר "עד מלאת הימים" אלא לרבות יולדת נקבה שהיא כמו כן מוזהרת על ביאת מקדש ואכילת קדשים כיולדת זכר אף שלא נזכר בה:
פרק ב
פסקה א
א נקבה אין לי אלא נקבה. ר"ל נקבה ודאית והוא הדין זכר ודאי, מנין לרבות טומטום ואנדרוגינוס לימי טומאה וטהרה:
תלמוד לומר ואם נקבה תלד. ופי' דהאי "תלד" יתירא דהיה לו לומר "ואם נקבה וטמאה שבועים", אלא להורות שאין הדבר תלוי אלא בלידה ואפילו טומטום ואנדרוגינוס ומחמת שהוא ספק נותנין לה ימי טוהר דזכר וימי טומאה דנקבה:
פסקה ב
ב שומעים אנחנו שבעים. מפני שהוא חסר ויש אם למסורת:
לא הייתי צריך להזקק לכם. פי' לזה הטעם מפני שיש אם למקרא ושבועיים קרינן:
אלא זו תשובה לדבר. פי' ולא עוד אלא שיש תשובה על הטעם שאמרתי לכם טימא וטיהר בזכר וכו':
או כלך לדרך זו וכו'. פי' אם אנו באין לדון אחר דעתנו יש קל וחומר שאין צריך אלא שבעה ימים לימי טומאה ורק שגילתה לנו התורה ואם כן אין אנו יודעין כונת התורה וע"כ אמיתת הדבר דהקריאה הוא שבועיים ואזלינן בתר המקרא:
פסקה ג
ג וששים יום יכול בין סמוכין וכו'. כולה כדפרשינן לעיל בפרק הקודם בהלכה ז', עיי"ש:
וששים יום וששת ימים מה תלמוד לומר. פי' מעצמנו אנו יודעין זה כשם שטומאתה כפלים בזכר כך טהרתה כפלים בזכר ומשני שהייתי דן ק"ו בהיפך:
פסקה ד
ד תשב. על דמי טהרה:
המקשה בתוך שמונים. שנשתהה הולד אחר חבירו שני חדשים וחצי; אחד נגמרה צורתו באמצע שביעי, ואחד נגמרה לסוף תשיעי:
טהורין. דכל תוך מלאת הוי דם טוהר:
עד שיצא הולד. יצא הולד טמאה לידה:
ומה אם במקום שהחמיר. בשאר יולדת בדם שופי שלפני הולד דהיינו כשעומדת בימי זיבות ושפעה בשופי [היינו שלא בקושי] כרגילתה ושפעה ג' ימים קודם שילדה הויא זבה:
היקל בשופי שלאחר הולד. בשופעת בימי טהרתה ואפילו עומדת בימי זיבות הקיל עליה שהדמים טהורין:
מקום שהיקל בקושי שלפני הולד. אם עומדת בימי זיבות וקשתה ושפעה דמים מחמת ולד היקל עליה שאינה זבה:
אינו דין שנקל בקושי שלאחר הולד. שאם קשתה מחמת לידה שניה ושפעה דמים שהן טהורין:
דיו לבא מן הדין. כגון קושי של תוך מלאת שאנו למדים מקושי שלפני הלידה:
להיות כנדון. כקושי שלפני הלידה:
אבל טמאה טומאת נדה. פי' אם קשתה בימי נדה נדה:
הרי אנו משיבים אותך בלשון אחרת. שלא נלמוד קושי שלאחר הולד מקושי שלפני הולד דהכא הוא דאיכא למימר דיו בקושי שלאחריו להיות כקושי שלפניו שהרי ממנו אנו למדים. אלא הכי גמרינן: מקום שהיקל בשופי שלאחריו אינו דין שנקל בקושי שעמו, שעם השופי דהשתא יליף בקושי שלאחריו דטהור לגמרי וליכא למימר ממה היקל מטומאת זיבה כדקאמר:
דיו לבא וכו'. שהרי סוף סוף הקל וחומר אינו נידון אלא מכח קושי שלפניו כדקתני ומה במקום שהחמיר בשופי שלפני הולד היקל בקושי שעמו:
פרק ג
פסקה א
א אינה מביאה בתוך מלאת. פי' כמו שיש מחוסר זמן בגופו של קרבן כגון בתוך שמונה, כך בבעלים כשהם מחוסרי זמן אינם ראוים להביא קרבנם:
יכול לא תביא על הולדות הראשונים. פי' שכבר ילדה ונתחייבה אלא ששהתה קרבנותיה שעברה כבר שנה ולא הביאה ועתה תרצה לשלחו בתוך מלאת של ולד אחרון, יכול לא תביא? תלמוד לומר תביא. ר"ל כיון שהוא לאחר מלאת של ולד ראשון קרינן בה ובמלאת תביא. והרמב"ם בפ"א ממחוסרי כפרה נראה שהיה לו גירסא אחרת בברייתא זו:
לבן לחייב וכו'. פי' הוה ליה למכתב רק "ובמלאת ימי טהרתן" וזכר או נקבה כבר כתוב למעלה:
על כל בן ובן. היינו שאם ילדה עכשיו ולאחר השלמת ימי טהרתה הפילה או ילדה הרי היא חייבת קרבן על כל ולד וולד. ועיין לקמן הלכה ו':
אור לשמונים ואחד. פי' ליל שמונים ואחר שכבר יצאו כל שמונים של נקבה אלא שעדיין לא הגיע ליום של אחד ושמונים ואינה ראויה להביא קרבנה וקסברי לילה אין מקרי מחוסר זמן. אי נמי משום דקרבייה רחמנא דכתיב "או לבת":
שבית שמאי פוטרים מן הקרבן. מלידה שניה אף על גב דלאחר מלאת היא הואיל ולילה היא ולא יצתה שעה ראויה לקרבן דכתיב (ויקרא, ז) "ביום צוותו", הלכך לענין קרבן כתוך מלאת דמי:
אי אתם מודים ברואה אור לשמונים ואחד שהיא טמאה. נדה, מפני שכבר כלו ימי טוהר שלה ואם כן אחר מלאת היא:
אמרו להן בית שמאי אי אתם מודים במפלת לשמונים ואחד שהיא חייבת בקרבן. הנה כל המפרשים נדחקו בפירוש ברייתא זו ורבינו שמשון משאנ"ץ גורס "אמרו להן בית שמאי אבל" (והוא לשון אמת וקבלת דברים כמו "אבל שרה אשתך"), וכל שאר הלשון אינו גורס:
אמרו להן בית הלל מ"ש אור לשמונים ואחד מיום שמונים ואחד. פי' כמו ביום שמונים ואחד לכולי עלמא מקרי זה 'אחר מלאת', והוא הדין אור ליום זה גם כן ויחייב להביא קרבן שני:
אם שוה לו לטומאה לא ישוה לו לקרבן. פי' כאילו אמר ועוד אם שיוה לו לטומאה, ושתי קושיות הקשו בית הלל לבית שמאי וגם הם השיבו על שתיהן וכדלקמיה. ופירושו אם שיוה לו דהיינו שדומה אור של שמונים ואחד ליום שמונים ואחד שהדמים שראתה בהן נטמאה על ידן, לא ישוה לו לקרבן בתמיה:
שכן יצאה לשעה שהיא ראויה להביא בה קרבן. דהיום הוא ראוי להקרבת קרבן ולא לילה וכל זמן שילדה ועדיין לא הגיע זמן הקרבת קרבן הכל בכלל ולד ראשון:
שלא יצאה לשעה שהיא ראויה [להביא] בה קרבן. שאין קרבן יחיד קרב בו ומכל מקום אתם מודים בזה שחייבת קרבן:
ראוי לקרבן צבור. ומקרי זה שעה הראויה להביא קרבן:
פסקה ב
ב הרואה דם אינה מוכחת. פי' לקושיא שאמרתם למה לא נלמוד קרבן מן הטומאה תשובתכם דאין ללמוד זה מזה שהמפלת תוך מלאת לכולי עלמא דמיה טמאין ופטורה מן הקרבן:
כשהוא אומר או לבת להביא וכו'. ומה דאמרי לעיל טעם אחר לדבריהם דבית שמאי קאמרי לדידכו דלא סברי האי ריבויא אודו לן מיהת מצד הסברא ודחו את דבריהם:
פסקה ג
ג שנתו שלו וכו'. דהיינו מיום אל יום מעת לעת ולא שנה למנין עולם שלא תאמר נולד לו יום אחד לפני ראש השנה תעלה לו לשנה וכשנכנס בו יום אחד אחר ראש השנה תחשוב אותו לשנה שניה:
או זה או זה. דכונת הכתוב לתת לו רשות באחד משתי אלו איזה שירצה אבל לא בהמה כלל:
והלא דין הוא. שיוכל להביא חטאת בהמה:
ומה אם במקום שלא כשרה וכו'. פי' כגון במצורע עשיר ובנזיר טהור או כהן גדול ביום הכפורים שמביאין חטאת ועולה של בהמה:
כאן שכשרה חטאת העוף וכו'. אינו דין שאם תרצה להביא הכל בהמה חטאת ועולה שיהא כשרה תלמוד לומר וכו':
או זה או זה. אבל לא באופן אחר:
פסקה ד
ה והקריבו מה תלמוד לומר. דהיה לו לומר "והקריבם":
מעכבין אותה. פי' מלאכול בזבחים: