אור ברסלב

חפץ חיים על ספרא· רבי ישראל מאיר הכהן מראדין

קדושים

אחרי מות

פרשה א

פסקה א

א פרושים היו. מן העריות שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה (רש"י. ועיין ברמב"ן):

לומר אם מקדישים וכו'. הוקשה להם איך תלה קדושתנו בקדושתו ית' דמשמע שנדמה אליו ית' בקדושה מה שלא יתכן. לזה אמרו שלא תלה קדושתנו בקדושתו אלא כביכול תלה קדושתו בקדושתנו ופי' הפסוק קדושים תהיו כי בזה קדוש אני ה' אלהיכם (קרבן אהרן). ועוד נראה לפרש משום דבפרשה זו כתיב "קדושים תהיו", משמע שרצונו שאנחנו נהיה קדושים ובפרשה אמור כתיב "ונקדשתי בתוך בני ישראל" – הרי שרצון הש"י שהוא יתקדש על ידינו, ולזה פירשו דהכונה אחת ולזה אמר או אינו כן אלא מה שאמר "ונקדשתי" הוא כפשטיה דהוא צריך לקדושתנו דעל ידינו הוא נתקדש:

פמליא למלך וכו' מחקה למלך. בילקוט איתא "מחכה למלך" ופירושו החיל של מלך מה לו לשאול איזה דרך ילך לו המלך אם למלחמה אם לשלום אלא שילכו עמו. כך ישראל שהם חילו, מה להם לעשות אלא לשמוע בקולו ולדבקה בו ולהיות קדושים:

פסקה ג

ג והאשה וכו' מפני שרשות אחרים עליה. הגם דהך עניני מורא המוזכרים בסמוך ברייתא יו"ד גם האשה יכולה לקיים – מכל מקום יש עניני מורא שמצוה אביה עליה שתלך לאיזה מקום וזה אין רשות בידה לעשות (מהר"ל בספר גור אריה):

פסקה ח

ח כבשים קודמים לעזים בכל מקום. ר"ל דברוב מקומות כתיב כבשים קודם:

יכול מפני שהם מובחרים. נ"מ שאם אמר "הרי עלי עולה מן הצאן" יביא כבש:

תלמוד לומר אם כבש גו'. והקדים העז שם שנאמר "והביא את קרבנו שעירת עזים", הדר אמר "אם כבש" שהוקדם עז לחטאת:

פסקה ט

ט מפני שהוא ואמו וכו'. וע"כ במקום דליכא טעם זה, כגון שנתגרשה – שניהם שקולים:

פסקה י

י אל תפנו לעובדם. פי' במחשבה לעובדם דאי לעבודה ממש הרי כבר כתיב "לא תעבדם":

לראותם ודי. הגר"א גריס "ודאי". ופי' ראיה ודאית, ר"ל בעיון ובהסתכלות היטיב לאפוקי ראיה דרך עראי:

פסקה יא

יא עצבים על שם שנעשים פרקים. מלשון "אין מעצבין את הקטן" (שבת קלז, א):

שמרקיבין. בפרק לא יחפור (דף יט:) "גרוגרות שהתריפו":

שהם מתאשרים מאחרים. פי' מתחזקים מאחרים שצריכים לסמוך ולהעמידן מלשון "אשרו חמוץ":

פסקה יב

יב יכול יעשו להם אחרים וכו'. אם נעזוב קרא כפשטיה דמלת "לא" אינה משמשת אלא למלת "תעשו" יובן לנו ב' היתרים מקרא שלא אסרה התורה בזה אלא שלא יעשו להם, ר"ל שלא יהיה אדם עושה לעצמו אל אם עושה לאחרים או אחרים עושין לו מותר וזה א"א לפרשו דהרי אמר קרא אחרינא "לא יהיה לך אלהים אחרים" – מכל מקום. ולזה הוכרחו חז"ל לפרש דמלת "לא" תשמש לשנים והו"ל כאילו אמר "ולא תעשו ולא לכם", פי' לא תעשו לאחרים ולא אחרים לכם:

פרק א

פסקה א

א שאין תלמוד לומר. פי' שאם בא ללמדנו זמן אכילתו אין צריך לזה שהרי אמר כבר בפרשה צו "ביום זבחכם יאכל וממחרת וגו'":

לאכילה. כלומר לזמן אכלו בפועל תנהו למחשבה בזביחה, שצריך לזבוח הזבח על מנת שביום זבחכם יאכל וממחרת:

לא יהיה אלא ע"מ וכו'. לאו דוקא שיחשוב כן אלא בא לאפוקי שלא יחשוב בזביחה ע"מ לאכול חוץ לזמנו דאז לא ירצה:

פסקה ג

ג תזבח תזבחוהו. פי' היה צריך לכתוב "תזבחו" וכתב "תזבחהו" – משמע דוקא אחד ולא שנים:

פסקה ד

ד שאין תלמוד לומר. דכפשוטו, והוא באוכל בפועל, אין אנו יכולין לפרשו, דהא כתיב "לא ירצה" ואמרינן בזבחים "וכי מאחר שהוכשר לאחר זריקת הדם יחזור ויפסל?", אלא ודאי במחשב איירי. ואי במחשב על אכילת חוץ לזמנו ואשמועינן שלא ירצה – כבר כתיב בפרשה צו "ואם האכל יאכל ביום השלישי פגול הוא לא ירצה" ודרשוהו גם כן שקאי על המחשב לאכול ביום השלישי. ואם כן קרא דא מה תלמוד לומר. אלא אם וכו':

לחוץ למקומו. שאם שחט את הזבח על מנת שיאכלנו חוץ למקומו דהיינו בשלמים חוץ לירושלים לא ירצה:

פסקה ה

ה ואוכליו עונו ישא. האי קרא איירי בנותר ליום השלישי ואכלו דיליף קודש קודש מנותר דמלואים דכתיב שם "ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קודש הוא", מה להלן באיסור נותר אף כאן באיסור נותר. [ואי מחשב חוץ למקומו ואכלו אין חייב עליו כרת דממעטינן ליה מדכתיב "ואוכליו" ולא כתיצב "והאוכל" להורות דדוקא מי שאוכל הנותר ליום השלישי ולא המחשב לאכול חוץ למקומו ואכלו. גמרא]:

זה בנין אב. פי' מדנתן הכתוב טעם על החיוב כרת משום שחילל קודש ה' דהיינו שאכל הנותר בנין אב הוא לחייב כרת על כל הקדשים שנתותרו ואכלן ולאפוקי דלא תימא דדין נותר הוא דוקא בשלמים דמיירי בהו קרא:

פסקה ו

ו ובקוצרכם וכו'. מדלא כתיב "ובהקצר קציר ארצכם" אלא "ובקוצרכם" פרט לשקצרוהו לסטים שאינו חייב בפאה לפי שאין חיוב פאה אלא במחובר וזה כבר נקצר ולא קצרוהו בעליו להתחייב בפאה:

קירסמוה נמלים. דהכריחתו הנמלים קנה השיבולת מלמטה והוא מלשון "יכרסמנה", ומתחלף כ"ף בקו"ף שהם ממוצא אחד:

שברתה הרוח. שאין כאן קצירה כלל:

ובקוצרכם פרט לשקצרוהו עכו"ם. זה גם כן נתמעט ממילת "ובקוצרכם" דמשמע דאתם הקוצרים לעצמכם ולא נכרי הקוצר לעצמו אפילו נתן אחר כך התבואה לישראל במתנה, הואיל דבעת הקצירה לא הוטל עליה חיוב פאה. וכן לקט דכתיב "ולקט קצירך" דמשמע דוקא מקצירך:

מכאן אמרו עכו"ם שקצר שדהו וכו'. דהיינו הך דלעיל הואיל דבעת הקצירה עכו"ם היה – לא הוטל עליה החיוב. וגבי שכחה כתיב גם כן "כי תקצור קצירך" – פרט לשקצרה עכו"ם:

אלא בשעת העימור. כשמוליכין העמרים ממקום למקום כדכתיב "ושכחת עומר בשדה" וזה בשעת שכחה גר היה. ובירושלמי מפרש טעמא דרבנן דפליגי אר' יהודה דכתיב "ושכחת עומר בשדה" לרבות שכחת קמה וכיון שחיברן הכתוב יחד למדנו שלא יתחייב בשכחת עמרין אלא מי שנתחייב בשכחת קמה וזה שבשעת קמה היה עכו"ם ולא נתחייב בשכחה גם משכחת עמרין פטור אף על פי שהיה אז גר:

פסקה ז

ז אין לי אלא קוצר. בכלי, תולש ביד, וקוטף הוא העוקר עם השרשים:

תלמוד לומר לקצור. "לא תכלה פאת שדך לקצור", והאי "לקצור" הוא מלה יתירה לרבות תולש:

תלמוד לומר קצירך. "ולקט קצירך" דהו"ל למכתב "ולקט לא תלקט":

תלמוד לומר ארצכם. שמורה כל מה שבארץ:

אילנות. שפרים אינם בארץ מנין:

תלמוד לומר שדך. דשם 'שדה' יאמר על שדה אילנות גם כן:

שהוא אוכל. למעוטי ספיחי סטיס וקוצה שהם מיני צבעים ואינן בכלל אוכל:

ונשמר. למעוטי הפקר מי שזכה בהן אינו חייב בפאה:

וגידולו מן הארץ. למעוטי כמהין ופטריות דהן גדלים מן האויר:

ולקיטתו כאחת. דהיינו בזמן אחד למעוטי תאנה שאינם נגמרין בזמן אחד:

ומכניסו לקיום. למעוטי ירק שאין מכניסן לאוצר שיתקיימו:

והתבואה והקיטניות בכלל הזה. פי' שיש בהם כל החמשה דברים הנ"ל לחיוב:

פסקה ח

ח ובאילן וכו'. מפני שכל אלו יש בהן כל החמשה דברים הנ"ל:

פסקה ט

ט אין פאה אלא מחמת הכילוי. כשמכלה הקצירה אפילו באמצע השדה דהתורה לא הקפידה אלא שלא יכלה הקצירה:

ואין פיאה אלא שיש לה שם. היינו שיקרא לה שם פיאה אבל כל עוד שלא קרא לה שם פיאה אין דין פיאה עליה וחייבת במעשר:

אין פיאה אלא בסוף מכאן אמרו וכו'. כתבו הר"ש והראב"ד שהוא לדעת ר"ש דמצריך ליתן פאה בסוף שדהו והאי דאמר "מכאן אמרו" היינו מה שמסיים "ובלבד", ר"ל אף דבודאי אם נתן בתחלה פי' שקרא שם בתחלת הקצירה או באמצע הרי זו פאה [וכדיליף בירושלמי מקרא דכתיב "לא תכלה פאת שדך לקצור" משמע אף שיש לו עדיין לקצור אפילו הכי נקרא פאה] מכל מקום צריך ליתן בסוף כשיעור דפאה נקרא מה שהוא בסוף שדה:

פסקה י

י שעה פנויה. בזמן שאין העניים מצויים שם:

ומשום שאמרה תורה לא תכלה. ופריך בגמרא מה חידש בזה הלא כל הטעמים שאמר מקודם הוא רק לפרש מפני מה בשעה שמכלה השדה ומשני הגמרא דהכי קאמר מפני הרמאים שעוברים על לא תכלה ואומרים כבר הנחנוה ולא הניחו כלום אמנם אם יהיה מקום מסויים לזה לא יוכלו לומר זה:

פסקה יא

יא שדך ולא שדה אחרים. פי' אם קבל עליו לקצור קמתו של נכרי פטור מן הפאה ומכולן:

שדך ולא שותף. שאפילו יש לו חלק בקרקע כיון שידו של עכו"ם בשותפות – פטור:

לחייב על כל שדה ושדה. שאם יש לו שתי שדות ויש הפסק ביניהן וכדלקמיה, חייב להניח פאה בכל אחת, ד"שדך" יתירא הוא להורות דיש על כל שדה של ישראל חיוב בפני עצמו, וממילא אין לו להניח משדה אחת על חברתה:

פרק ב

פסקה א

א מכאן אמרו וכו'. פי' אחר שלמדנו מ"שדך" לחייב על כל שדה בפני עצמה בא ללמדנו ענין ההפסק שיהיה נחשב על ידי זה לשתי שדות:

הנחל. נחל מים:

והשלולית. מפרש בפרק הכונס, מקום שמי גשמים שוללין שם, פירוש: מושכין ועוברין דרך שם:

דרך היחיד. ארבע אמות:

ודרך הרבים. ט"ז אמה ולכך נאמר דרך הרבים אף דהוא כל שכן לאשמועינן דאפילו הכי אינו מפסיק רק לזרעים ולא לאילן כדמסיים לבסוף [ירושלמי]:

שביל. זוטרא כי היכי דשקיל כרעא ומנח כרעא:

הקבוע. אתרוויהו קאי דאפילו שביל הרבים דוקא כשהוא קבוע תמיד ולהכי תנא שביל הרבים לאשמועינן דאפילו ביה בעינן שיהא קבוע תמיד ולא דמי לדרך היחיד והרבים דשם לא בעינן שיהא קבוע תמיד:

הבור. שדה בור שאינה חרושה ונשארה שממה. תרגום "והאדמה לא תשם" – לא תבור:

והניר. הוא שדה שחרשו אותו והפכו אותו בחרישה ולא זרעו שם:

וזרע אחר. כגון שזרע עדשים בין שתי ערוכות של חטים:

והקוצר לשחת. למאכל בהמה קצר תבואה שלא הביאה שליש באמצע השדה:

מפסיק. דסבר ר' מאיר דכל לשחת לאו קצירה היא ולא חשבינן ליה אתחלתא דקצירה:

אלא א"כ חרש. מקום הקרחה והו"ל שדה ניר, אבל לא חרש - לא, דקוצר לשחת הוי קצירה ותחלת קצירה היא, וכי גמיר בישולייהו וקצר ליה לכולא שדה כגומר קצירתו דמי ואינו נותן אלא פאה אחת על שניהם:

פסקה ב

ב אמת המים. היינו שלולית דלעיל וקאמר תנא קמא דבכל ענין מפסיק ואתא ר' יהודה לומר דדוקא כשאינה יכולה להקצר כאחת והיינו שאם עומד באמצע אינו יכול לקצור מכאן ומכאן, אבל אם עומד באמצע וקוצר מכאן ומכאן אינה מפסקת:

אשר במעדר יעדרון אף על פי וכו' הוא נותן פאה לכל. פי' הרים שהם טרשים טרשים סלעים סלעים שאינו יכול לחרוש בם בבקרים אלא עודר בו במעדר ביד כאן מעט וכאן מעט, המקומות שבין הסלעים ונראה בינתיים כשדה בור – אף על פי כן אינו כשתים ושלש שדות אלא כולן כשדה אחת ונותן פאה אחת לכל (ראב"ד ור"ש). ולישנא דברייתא "אף על פי שאין הבקר יכול לעבור בכליו" הכי פירושו: אף על פי שאין וכו' ועל ידי זה נשאר כמה מקומות בורות בינתיים, אף על פי כן אינו נחשב אותו מקום כשדה בור להפסיק:

פסקה ג

ג ואינו מפסיק לאילן. דדרך אילנות להיות מפוזרין:

שער כותש. ענפי האילן נקראין 'שער' ואמר שאם היו הענפים כותשין זה את זה על גבי הגדר, שבזה מתערב אילן זה עם אילן זה, נותנין פאה אחת לשניהם:

פסקה ד

ד לחרובים וכו'. פי' מה שאמרנו למעלה שהגדר הוא הפסק בין האלנות הוא חוץ מחרובים וזיתים דהיינו לחרובים כל זמן שהעומד אצל אחד מהאלנות יוכל לראות האילן האחר אף על פי שיש ביניהם גדר המפסיק אינו מפסיק ונותן פאה מאחד לחבירו:

לזיתים שהיה להם בכל רוח. פאה אחת היו נותנים על כל הזיתים שהיה להם לצד מזרחה של עיר ופאה אחרת על כל הזיתים של צד מערבה של עיר וכן לארבע רוחות:

אף לחרובין שהיו להם בכל העיר. גם כן אין נותנין כ"א פאה אחת על כולן:

פסקה ה

ה לא לקט קיטוף. שאם היה הולך בתוך שדהו וקוטף מלילות בידו ונושר מידו אין זה לקט דסתם קציר לא הוי אלא במגל והכי קאמר קרא: ולקט הנושר בשעה שאתה קוצר:

אלא מחמת הקציר. ולא באונס כדמפרש ואזיל:

קצר מלא ידו. בדברים שדרכן בקצירה:

תלש מלא קומצו. בדברים שדרכן ליתלש ביד כגון עדשים ואפונין שתלישתן ביד היא קצירתן. אבל דבר שדרכו ליקצר בכלי הרי אמר ברישא "לקט קצירך, לא לקט קיטוף", והוא הדין תלישה, ואם כן אפילו נפל בלי אונס גם כן לא הוי לקט:

תוך היד וכו'. הוא ענין בפני עצמו ואנשר קאי. כלומר – תוך היד ונשר, תוך המגל ונשר, דהנושר מתוך היד ומתוך המגל לעניים, אבל הנושר מאחר היד מנדנוד ידו ומאחר המגל מכח תנועת המגל לבעל הבית, דאין זה דרך קצירה:

ראש היד. כשידו מלאה ויש שבלים בין ראשי אצבעותיו לפס ידו. הנושר מהן. וכן הנושר מראש המגל:

ר' ישמעאל אומר לעניים. דדמי לתוך היד ותוך המגל:

ורבי עיקבא אומר לבעל הבית. דמדמי ליה לאחר היד ולאחר המגל:

פסקה ו

ו לא תלקט לעני וכו'. דרשו זה מדאסמיך מילתא לעני ל"לא תלקט" [דהו"ל למכתב "לא תלקט פרט כרמך"] דכתיב "ופרט כרמך לא תלקט לעני ולגר תעזוב אותם" ודרשו לא תלקט לעני דהיינו אם היו עניים מלקטים לא תסייע אתה את אחד מהם מפני שהוא גוזל עניים אחרים:

לא תלקט הזהיר וכו'. הוא כמו 'דבר אחר'. לא תלקט לעני הזהיר את העני בשלו שאם היה לו שדה וקצרה לא ילקט לקט שדהו והכי קאמר: ולקט קצירך לא תלקט ולעני גם כן אני מזהיר דבר זה. ועיין בקרבן אהרן שמביא מהגמרא דמאן דדרש זה לא דרש לאסור הסיוע לעני ולפיכך דרש האי קרא להזהיר לעני:

פרק ג

פסקה א

א וכרמך לא תעולל. פי' לא תקח העוללות, ומדסתם הכתוב משמע דאפילו כל הכרם עוללות גם כן אסור ליקחם:

מכאן אמרו. אסוף דברי רבי עקיבא קאי:

אר"א וכי תבצור וכו'. פי' הלא כתיב בפרשת תצא "וכי תבצור", משמע דיש בציר ואז ציוהו על העוללות להשאיר לעניים אבל אם אין בציר מנין לחייבו להניח עוללות:

פסקה ב

ב אין פרט אלא מחמת הבציר. שנופל ממה שהוא בוצר ולא על ידי דבר אחר מאונס:

עקץ. פי' חתך את האשכולות והוסבך האשכול בעלים ועל ידי כך נפל לארץ ונפרט:

הרי הוא של בעה"ב. שלא נפל מחמת בצירה אלא מההסתבכות:

כלכלה תחת הגפן. שהניח סל תחת הענבים כדי שיפול בו הפרט ולא יפול לארץ כדי שלא יזכו בו עניים:

ע"ז נאמר אל תשיג וכו'. עיין בפירוש המשנה להרמב"ם בפרק ה':

פסקה ג

ג איזהו עוללות. האמורה בתורה "וכרמך לא תעולל":

כתף. השרביט האמצעי של האשכול מחוברים בו אשכולות קטנות הרבה, וכשהן שוכבין זה על זה כמשאוי שעל כתפו של אדם הוא נקרא 'כתף'. וכשהן מחוברין בשרביט, אחד לכאן ואחד לכאן, אין כאן כתף:

נטף. הן גרגרים של ענבים המחוברים בסוף השרביט שרגילים להיות תלוים שם ענבים הרבה ועל שם שענביו נוטפות למטה נקרא 'נטף'. ולשון המקרא קורא לאשכול שאין לו כתף ולא נטף 'עולל' לפי שהוא לפני שאר אשכולות כעולל לפני איש:

אם ספק. שנראים האשכולות הקטנות התלויות בשרביט כאילו שוכבות זו על גבי זו ואין שוכבות יפה דהשתא הוי ספק אם יש לה כתף אם לאו:

שבארכובה. יחור של זמורה שתלויין בה אשכולות הרבה והבוצר קוצצה והיא נקראת 'ארכובה'. ופעמים שיש בה עוללות עם האשכולות:

נקרצת. נקצצת ונחתכת מלשון "קרץ מצפון בא" (ירמיהו מו, כ):

עם האשכול. כשחותך האשכול מן הארכובה נחתך גם העולל עם האשכול דאינו רחוק ממנו – היא של בעה"ב:

גרגר יחידי. כגון אשכול שאין לו אשכולות קטנות שוכבות זו על זו אלא הגרגרים מחוברים בשרביט עצמו:

רבי יהודה אומר אשכול. דכתיב (ישעיה, יז) "ונשאר בו עוללות כנוקף זית שנים ושלשה גרגרים", שנים שלשה גרגרים עוללות, יותר מכאן אשכול:

וחכמים אומרים עוללות. דלא חשיבי הגרגרים השוכבים זה על זה להקרא כתף:

פסקה ד

ד יכול לעני מאחרים. דהיינו עכו"ם דגם הוא בכלל 'עני':

תלמוד לומר לגר. לאפוקי עכו"ם כיון דהוצרך לומר לגר אשר יתגייר מהם:

תלמוד לומר ללוי. ואף על גב דהכא לא כתיב "ללוי", כיון דכתיב גבי מעשר עני "ללוי ולגר" אקשינהו להדדי:

פסקה ה

ה הנח לפניהם. פי' מדאמר "תעזוב" ולא אמר "תתן לפניהם", שמע מינה שאין לחלק אלא לעזוב אותם בידם והם יטלו כל אחד מה שיכול ליטול:

אפילו ידיו יפות. פי' שהוא בריא וחזק ואם כן יש לתלות שאמר לטובת עצמו:

יכול אפילו בדלית. גפן המודלית ונשואה על גבי עצים או על גבי אילנות אחרות:

תלמוד לומר אותם. דהוי מיעוטא, דהיינו אותם שאין בהם טורח וחשש סכנה – תעזוב, ויבזבזו כל אחד. אבל אותם שיש בהם טורח וחשש סכנה שלא ידחפו זה את זה במהירותם – לא:

פסקה ו

ו שהקטן מושל בו כגדול. ד"קציר" הוא על הארץ:

יצאו הדלית והדקל שאין הקטן וכו'. מצד גבהו של הדקל. ובדלית מפני חלישותו, שאם יעלו בו שנים או שלשה תשבר ויבואו לידי סכנה. הלכך אחד מלקט ואח"כ חולקין ביניהן:

חלוקי אגוזים. אילן של אגוזים. ונקרא "חלוקי" מפני שקליפתן חלקה ואין אדם יכול לעלות בהן כשאר אילנות, לכך דינם כדלית וכדקל:

פסקה ז

ז תעזוב לפניהם. הנח תבואה בקשה. פי' כשם שזכו בהם כך זכו בעציהם ולא יעכבן בעה"ב לעצמו:

תלתן. הוא קטניות יניח לפניהם בעמרים אשר עם התלתן:

יכול אפילו אם השירה. דהיינו שהרוח השיר הקש וכיו"ב:

תלמוד לומר אותם. מיעוטא הוא ומשמע אותם שהם כמו שגדלו תעזוב אותם כמו שהם אבל אם נשר הרוח מה שעליהם מן הקש וכיו"ב אין לעניים זכות בהם:

הפרישן. לעניים כדין התבואה בקשיה וכו':

ואח"כ השירה אותם הרוח. לפירות מפסוליהן:

כשם שזכו. העניים בפירות משעה שהפרישן להם כך זכו בעציהן כלומר בפסולת שלהם:

מנין שספק לקט. כגון שאינו יודע אם נפל מחמת הקצירה או לאו:

תלמוד לומר תעזוב אותם. יתירא, אחד כאן ואחד בפרשה אמור:

איני גובה מכם אלא נפשות. "אלהים" לשון דיין הוא וגביית נפשות מן המקרא האחר יוצא (ראב"ד):

שנאמר אל תגזל דל וגו'. ומה יש לגזול לדל אם לא הדברים שזיכתו התורה:

פרשה ב

פסקה א

א מה תלמוד לומר. דכבר נאמר בפרשה משפטים איסור גנבה:

אזהרה מנין. ובגונב ממון הכתוב מדבר דדבר הלמד מענינו וקראי דילן למעלה ולמטה בממון משתעי וקרא דעשרת הדברות בגונב נפשות דבדבר שיש בו מיתה הכתוב מדבר שם דאמר "לא תרצח":

פסקה ב

ב על מנת למיקט. להקניט ולצער את בעליו ואח"כ להחזיר לו ואף על גב דכבר דרשנו אותו לאזהרה אמר בבבא מציעא דף ס"א דבמקום שיש חסרון ממון לחבירו לא צריכנא דיליף זה מריבית ואונאה דאסר הכתוב ואמרו שם דאם אינו ענין למקום שיש ע"י הגנבה חסרון ממון תנהו ענין לגנבה שאין בה חסרון ממון ואפילו הכי אסר הכתוב לגנבה בכל צד:

ע"מ לשלם וכו'. דאף שכונתו להטיב בזה לחבירו אפילו הכי אסור:

תוכן העניינים

חפץ חיים על ספרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה