חפץ חיים על ספרא· רבי ישראל מאיר הכהן מראדין
אחרי מות
פרשה א
פסקה א
א מה תלמוד לומר. פי' דהי"ל לכתוב "אחרי מות בני אהרן", מאי "שני" דנקט? אלא למדרש שמיתת שניהן היה שוה כדמסיים לבסוף:
בני אהרן וכו'. לעיל פרשה שמיני מכילתא דמילואים הלכה ל"ב ע"ש בביאורנו:
שעבירת שניהם שוה. פי' שלא הקדים בפעולה זו אחד לחבירו דנימא שהוא היה המתחיל בעבירה והשני נגרר אחריו אלא צמצמו שניהן בזמן אחד כך מיתת שניהן היה ברגע אחת:
פסקה ב
ב על הקריבה מתו. מפני שנתקרבו ונכנסו לפני ולפנים בלא רשות ולא מתו על ההקרבה של הקטורת שבזה לא היה העונש כדאי למות:
רבי עקיבא אומר כו' הוי על ההקרבה מתו ולא מתו על הקריבה [כן הוא גירסת הראב"ד וכן הוא בילקוט וכן גרס הגר"א באדרת אליהו]:
כדאיי ההקרבה לעצמה. פי' שכל חטא לבדו גרם להם העונש וע"כ שני הכתובים מדוקדקים:
פסקה ג
ג ואין אנו יודעים מה נאמר לו בדבור ראשון. פי' דכתיב "וידבר ה' אל משה אחרי מות וגו' ויאמר ה' אל משה דבר וגו'", ובדבור הראשון לא כתיב ביה מה דיבור עמו:
לכך נאמר אחרי מות שני בני אהרן. פי' שהדבור האחרון והוא מה שנאמר "ויאמר ד' אל משה דבר וגו'" נאמר קודם מיתת בני אהרן והדבור הראשון נאמר אחרי מיתתם וזרזו יותר [זית רענן]. ונראה שבפעם הראשון אף אם נאמר שהזכיר עונש מיתה לא הזכיר שימות כדרך שמת פלוני אבל אחרי פטירת שני בני אהרן זרזו ביותר שלא ימות כדרך שמתו בניו:
הכי גרסינן ואל יבוא בכל עת ואם בא מת הוא כאשר מתו בניו שנאמר ואל יבוא ואת ימות הא אם בא מת הוא [הגר"א]. ונכון מאוד ורעיון אחד הוא בברייתא מן תיבת "לכך נאמר" עד סוף (והמדפיס הראשון שהעמיד אות ד' באמצע ענין היה בטעות):
פסקה ה
ה זה בצד זה. כמו שכתבתי למעלה:
אחד פתוח. היינו דיבור האחרון שפירש מה דיבר עמו:
ואחד סתום. דיבור ראשון לא פירש מה דיבר עמו:
ואיזה זה דיבור של יין. פי' הא דכתיב כאן "וידבר ה' אל משה אחרי מות וגו'" היינו שציוהו שיאמר לאהרן "יין ושכר אל תשת וגו'":
שנאמר ואחיכם כל בית ישראל יבכו וגו'. ואחר כך כתיב מיד "יין ושכר אל תשת" אם כן משמע שנאמרה מיד אחר מיתתם ואף על גב דכתיב התם "וידבר ה' אל אהרן" הו"ל כאילו כתיב אל משה שיאמר לאהרן כמו שאמרו חז"ל:
פסקה ו
ו הכי גרסינן אהרן באל יבוא [הגר"א וכן הוא גם כן גירסת הראב"ד] ואין משה בבל יבוא. שמותר לו לכנוס בכל עת:
הכי גרסינן או אהרן בבל יבוא ואין הבנים בלא יבוא [הראב"ד והגר"א]. פי' או אינו שבא המיעוט למשה דאחר שאהרן ומשה שקולים היו ונצטוה אהרן הוא הדין משה אלא המיעוט הוא לבני אהרן:
שנצטוה לבוא. כה"ג שנצטוה לבוא ביוה"כ לפני ולפנים נצטוה שלא לבוא בכל עת מי שלא נצטוה כהן הדיוט וכו':
תמימים יוכיחו וכו'. ר"ל יש סברא להיפך שהאנשים שלא נצטוו לבוא בשום פעם אינן כלל בסוג זה של הבאה לפנים ולא שייך עליהן ציווי לומר שלא יבוא וכעין זה אשכחן אצל איסור שתויי יין שלא לכנס למקדש ולא הוזהרו על זה אלא תמימים ולא בעלי מומין:
לרבות את הבנים. וכן הוא אומר "וישמע אברם כי נשבה אחיו" ולוט הוא בן אחיו:
פסקה ח
ח ואל יבוא בכל עת זה יוה"כ. פי' מדלא כתיב "בכל יום" אלא "בכל עת" שמע מינה בעתות היום הקפיד הכתוב שאף על פי שיש עת שהוא רשאי לבוא, לא כל עתות היום ראויין לו לבוא ושמע מינה ביום הכפורים הכתוב מדבר:
אל הקודש לרבות שאר ימות השנה. דקרא יתירא דהא כתיב "מבית לפרכת אל פני וגו'":
ודין הוא. ולא צריך קרא לזה:
על יום שנצטוה לבוא. כגון ביום הכפורים:
נצטוה שלא לבוא. בשאר עתות היום:
ישראל יוכיחו. פי' אין ראיה דיחול הציווי יותר על מי שלא נצטוה דאפשר כיון שלא נצטוה כלל אינו בסוג ציווי ולא שייך כלל ציווי עליה:
שלא לבוא ריקנים. כדכתיב "ולא יראו פני ריקם":
אף כאן על יום שנצטוה נצטוה. ותו לא:
פסקה י
י מבית לפרכת להזהיר על כל הבית. פי' דבקרא כתיב "אל הקדש מבית לפרכת", ו'קודש' זו ההיכל דאקרי "קדש", ו"מבית לפרכת" זו קדש הקדשים דהוא מבית לפרכת, וקאמר האי תנא דהפסוק "אל יבוא" דהוא אזהרה, קאי על שניהם:
יכול על כל הבית במיתה. פי' דהאי "ולא ימות" יהיה קאי על כל הקרא:
תלמוד לומר אל פני הכפרת וכו'. פי' אי ס"ד דהאי "ולא ימות" קאי אכולהו, לא לכתוב "אל פני הכפורת" כלל (אל פני הכפרת מיקרי נגד הארון ממש) וממילא ידענא דיש על הנכנס חיוב מיתה דהרי נתחייב תיכף מקודם משבא אל הקדש קודם שנתקרב נגד הארון. אלא מדכתיב "אל פני הכפרת" שמע מינה דהאי "ולא ימות" קאי רק על "פני הכפרת" ולא על "מבית לפכרת" (כן איתא במנחות כז:):
פסקה יא
יא מה תלמוד לומר. "אשר על הארון":
לפי שנאמר כפורת. ר"ל על פי שנאמר כפורת אילו לא היה נאמר "אשר על הארון" היינו אומרים שנעשה תחתיו כסוי על הארון:
כסוי לארון. היינו כיסוי של עץ ממין עצי שיטים שנעשה ממנו הארון (הראב"ד):
פסקה יב
יב דבר חוצץ בין כפורת לעדות. היינו כמו בגד שש ורקמה ומשי לכבוד הלוחות לכסותם מלמעלה:
פסקה יג
יג הרי זה עונש. פי' אם בא ביאה ריקנית דבהכי מיירי קרא:
כי בענן אראה כו' הרי זו אזהרה. קאי א"ואל יבוא" דהוא אזהרה והא דנקט "כי בענן אראה" משום דלא מתפרש "ואל יבוא" עד דאמר "כי בענן", כלומר אל יבוא בכל עת אלא בעת שמכניס הקטרת שיש בה מעלה עשן דהיינו ענן (הראב"ד):
תלמוד לומר כי בענן אראה. מפרש בגמרא (יומא נג, א) מדקאמר "כי בענן אראה" משמע דעדיין לא נראה ואם איתא דאחר מיתת בני אהרן נאמרו שניהם הרי נראה ביום שמיני למילואים קודם מיתתם כדכתיב "וירא כבוד ה' אל כל העם", אלא ש"מ "אל יבוא וכו' כי כענן אראה" שהיא אזהרה נאמר קודם מיתת בני אהרן ו"לא ימות" שהוא עונש נאמר אחר מיתתם. ובמסכת יומא מפרש דלר"א שלא נאמר העונש עד אחר פטירתם מפני מה נענשו וקאמר שם דעונש היה עליהם העיקר מפני שהורו הלכה בפני משה רבן עי"ש:
פרק א
פסקה ב
ב אתה אומר לכך נאמר אל הקדש שהוא לעשות קודש שאין בו וכו' בפר זה. שגם שם יכנס בפר זה:
או אינו אומר. אל הקדש אלא לתת לו ביאה אחרת אל הקודש בפר אחר שאינו כזה דהוא פר הבא על כל המצות גם כן מקומו בקודש זו דהוא לפני ולפנים:
פסקה ג
ג והלא דין הוא. שיכנס בדם פרו זה בשאר ימות השנה לפני ולפנים:
פרו הבא על לא הודע. הוא פר יוה"כ דכה"ג שהוא בא לכהנים על טומאת מקדש וקדשיו שלא נודע להם, נכנס בו לפני ולפנים ואין לחוש שמא לא נטמא. פרו הבא על כל המצות שהוא בא על חטא ידוע לו אינו דין וכו':
תלמוד לומר בזאת וכו'. דמשמע בזאת שהוא בפר בן בקר של יוה"כ יבוא, ולא בפר אחר:
פסקה ד
ד שם מתן דמו של איל. דהכי משמע מאומרו "בזאת יבוא אהרן אל הקודש בפר בן בקר ואיל", דמשמע שבמקום אחד ינתן דמם:
אמר ר"י מה אני מקיים. ר"ל אם כן מה אני מקיים הפסוק "לא תעלו עליו קטרת זרה ועולה וגו'" היינו דסתם עולה הלא מקומה על מזבח החצון ופשיטא שלא יקטירוה על הפנימי אלא פשיטא דקאי על איל העולה דסד"א שיזרקו דמה במקום הפר שנזרק דמו על הפנימי קמ"ל קרא דאפילו איל העולה לא יעלוה:
פסקה ה
ה בד שיהו של בוץ וכו'. עיין לעיל בפרשה צו פ"ב הלכה א' בביאורנו:
פסקה ו
ו ומה תלמוד לומר וכו'. הוא כמו 'דבר אחר', וכן מוכח בפסיקתא זוטרתי:
ד' פעמים. כתונת בד קודש ילבש ומכנסי בד וגו' ובאבנט בד יחגור ובמצנפת בד יצנוף וגו':
שנאמר בהן לפני ה'. ואפילו הכי אינו נכנס בהן לפני ולפנים:
תלמוד לומר בד ולא בחושן. ד"בד" משמע הן לבדן דוקא:
פסקה י
י שיהו משל קודש. דהיינו מתרומת הלשכה:
תלמוד לומר בגדי קודש. ד"בגדי" ריבויא הוא:
פסקה יא
יא מנין שהוא טעון טבילה. פי' אף על פי שהטביל את עצמו מקודם לעבודת שחרית:
תלמוד לומר ורחץ וגו' ולבשם. משמע שהטבילה היא לא משום טומאה אלא משום לבישת בגדים אחרים לעבודת היום:
פסקה יב
יב מבגדי לבן לבגדי זהב. היינו כשפושט בגדי לבן שכלה בהן עבודת היום לעשות אילו ואיל העם שהם היו בבגדי זהב אף שקדושתם אינם כ"כ כמו הבגדי לבן:
מבגדי זהב לבגדי לבן וכו'. ואף שכבר הביא ראיה דבשחרית היכא שהכין עצמו לעבודת היום בבגדי לבן אף שמתחלה היה עובד עבודת שחרית בבגדי זהב שטעון טבילה – אפשר שהוא רק בלבישה ראשונה אבל לא כל פעם שמשנה:
תלמוד לומר בגדי קודש ורחץ וגו' ולבשם. לומר דכל בגדי קודש שלובש בזה היום טעון טבילה, בין כשפושט בגדי זהב ולובש בגדי לבן לעבודת היום, ובין להיפך:
פסקה יג
יג יכול המשנה מבגדי זהב לבגדי זהב וכו'. כגון אם עשה אילו בבגדי הזהב ופשט להנהו בגדי זהב ולבש בגדי זהב אחריני לעשות איל העם. וכן לענין בגדי לבן שבהם הוא עושה פר ושעיר וקטרת בפנים, ששינה בבגדי לבן כשהשלים עבודת הפר ולבש בגדי לבן אחרים לעשות הקטורת. הייתי אומר דבשינוי הלבוש יטעון טבילה:
תלמוד לומר הם. "בגדי קודש הם", השוה הכתוב כל הבגדי קודש ביחד להטעין טבילה אחת. ולשני מינים כגון זהב ולבן – אי אפשר, דכבר למדנו דצריך ב' טבילות. וע"כ דקאי זה על הרבה בגדים ממין אחד דצריך רק טבילה אחת:
בין מכנסים לכתונת. היינו לכל בגד בפעם ראשון יטעון טבילה חדשה וע"כ יפשוט המכנסים ויטבול לשם כתונת וכן כולם:
פסקה יד
יד ומה תלמוד לומר ילבש יחגור ויצנוף. דאחר ששם 'לבישה' כולל הכל הול"ל "כתונת בד קדש ומכנסי בד ומצנפת ואבנט ילבש":
בין הערבים. כשהיה נכנס לפני ולפנים פעם אחרת להוציא כף ומחתה כדתניא לקמן בפ"ח הלכה ז':
יכול לא ילבש בשחרית. שיהיו כלים של בין הערבים מעכבין של שחרית ואם אין לו של בין הערבים לא ילבש של שחרית בשחרית. אי נמי לא ילבש בין הערבים של שחרית, דכלים של בין הערבים צריכין להיות פחותין משל שחרית כדאיתא ביומא פ"ג (דף לה.), ולזה הו"א שלא ילבש היקרים להוציא כף ומחתה אלא לשבקינהו לפנים עד דעביד בגדי לבן אחריתא והדר לעייל לאפוקינהו (קרבן אהרן וכן איתא פי' ראשון בביאור ר"ש משנ"ץ. ומהגהות הגר"א משמע שמפרש כפירוש השני וכ"כ בהדיא באדרת אליהו שלו):
תלמוד לומר ילבש ויחגור ויצנוף. לרבות להם לבישה אחרת והוא בערבית בבגדים של שחרית. ולפירוש הראשון בא לרבות דבכל גווני ילבש בשחרית:
פרשה ב
פסקה א
א שיהו משל צבור. לאפוקי שלא יתנדב יחיד ע"ז:
שיהיו שוים. במראה ובקומה ובדמים דכתיב תלתא זימני "שני" (גמרא):
שעיר שעיר. "השעיר אשר עלה עליו הגורל לה' והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל":
ריבה. דאף על פי שאין שוים כלל - כשר:
פסקה ב
ב ר' אומר איל אחד הוא וכו'. פי' מדכתיב "אחד" להראות דאיל אחד היה לבד לפי שזה האיל האמור כאן הוא איל המוספין הכתוב בחומש הפקודים בפרשת פנחס. וקרי ליה "חומש הפקודים" לספר במדבר סיני דכתיב ביה פקודי בני ישראל:
שני אילים הם. ומאי דכתיב "אחד" לא בא אלא להורות דצריך ליקח המיוחד שבעדרו. ואף על גב דזה נפקא לן מ"מבחר נדריך" – סבר ר"א דחד לחובה וחד לנדבה (גמרא):
אשר לו שלא יביא משל צבור. דהאי "אשר לו" יתר הוא:
מתכפרים בו. דכתיב "וכפר בעדו ובעד ביתו" ובכלל ביתו הוא אחיו הכהנים דכתיב "בית אהרן ברכו את ה'" וכיון דמתכפרין בו הול"ל דיתנו חלק בו:
תלמוד לומר אשר לו. פעם שנית דכתיב "והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו":
תלמוד לומר שוב אשר לו. פעם שלישי דכתיב "ושחט את פר החטאת אשר לו":
זה וידוי דברים. דכפרה זו בוידוי דברים היה:
יכול כפרה בדמים. אשר יזרוק, דסתם כפרה בדמים הוא:
ונאמר כפרה בשעיר. המשתלח:
מה כפרה האמור בשעיר וידוי דברים. שלא היה שם דם:
פסקה ג
ג ואם נפשך לומר. שלא תלמוד האי כפרה בגזירה שוה משעיר המשתלח אלא משעיר הנעשה בפנים דכתיב ביה "וכפר על הקודש מטומאות בני ישראל", וההיא במתן דמים כתיב, דבתר מתן דמים נכתב – להכי אצטריך ללמוד מיניה וביה (גמרא):
והקריב וכו'. ר"ל דהרי כתיב "והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו וכפר" ואחר זה אמר "ושחט אהרן את פר וגו'" ואם כן ע"כ לומר דכפרה ראשונה בוידוי דברים הוא כיון דעדיין לא שחט:
פסקה ד
ד ואומר והתודה. פי' וכן בשעיר המשתלח הוא אומר בוידויו סדר זה:
עונות אלו הזדונות. שכן מצינו "הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה" ואין כרת בא אלא על המזיד:
המרדים. העושה להכעיס כמה דאת אמר "מלך מואב פשע בי":
אלו השגגות. כמו שנאמר "נפש כי תחטא בשגגה":
חוזר ומתודה כו'. בתמיה. אם על זדונות ימחלו לו איך צריך תו לבקש על השגגות:
לטהר אתכם וגו' והן עונין אחריו וכו'. דכתיב "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו", אמר להם משה לישראל בשעה שאני מזכיר שמו של הקב"ה אתם הבו גודל (גמרא):
פסקה ה
ה וכן מצינו וכו'. הוסיף להביא ראיה לדברי רבנן:
פרק ב
פסקה א
א ולקח את שני השעירים מלמד וכו'. מדלא אמר "והעמיד את שני השעירים" אלא "ולקח" בא ללמד שצריך ליקח את שניהם שהם מעכבין זה את זה:
מעמידן בשער ניקנור. הוא שער המזרחי שהיה מכוון כנגד בית קדשי הקדשים והוא נגד האויר שבין מזבח לכותל צפוני:
פסקה ב
ב גורלות של כל דבר. היינו שיעשם מכל דבר שירצה:
יכול שנים על זה ושנים על זה. והכי קאמר קרא – ונתן על כל אחד משניהם גורלות, דמשמע שנים, והיינו מתחלה יתן אחד על זה ואחד על זה כדי שעל ידי זה יוקבע מי לה' ומי לעזאזל, ואחר כך יניח אצל השם גורל של עזאזל ואצל גורל של עזאזל יניח הגורל להשם (ר"ש משנ"ץ):
תלמוד לומר גורל וכו'. מוכח מדכתיב "גורל" ולא "גורלות" דאין כתיב שם אלא על אחד מהם ואין כתיב עזאזל אלא על אחד מהם:
יכול של שם ושל עזאזל ע"ז וכו'. דהיינו לאחר שנתן של שם על של שם ושל עזאזל על של עזאזל יחליף ויתן של זה על של זה לקייים מה שנאמר "גורלות "דמשמע גורלות על כל אחד (תוספות בשם הירושלמי):
תלמוד לומר גורל אחד. ממשמע שנאמר "גורל לשם" יודע אני שהוא אחד, וכי כתיב "אחד" לדרשא כתביה:
פסקה ד
ד יכול יהא נותנו על גביו. פי' אילו לא היה כתיב "עלה" הוה אמינא דלא יהיה קודש עד שיטול מן הקלפי ויתן על גביו והגורל שנכתב עליו לה' יהיה השעיר לה':
תלמוד לומר אשר עלה. ללמד כיון שעלה לשמו מתוך קלפי נקבע בכך דגורל שנטל בימינו הוא להשעיר שעומד נגדו לימינו וכן הגורל שנטל בשמאל הוא להשעיר שעומד לשמאלו. ועיין ביומא (דף מ:) דלמצוה צריך להניחו על גביו זמן מועט:
פסקה ה
ה ועשהו וכו'. פי' דהאי "ועשהו" יתירא הוא דהול"ל "והקריב וגו' חטאת" אלא לרבות עשיה אחרת כגון אם מת אחד מהם:
ואומר אם של שם מת וכו'. אין זה מכלל מה שיאמר, דכיון דאחר שהגריל מת לא נשאר לו ספק איזה מת כי ידוע אצלו איזה לשם ואיזה לעזאזל, אלא הכי מיפרשא אם של שם מת יאמר זה שעלה עליו הגורל לשם יתקיים תחתיו ואם של עזאזל מת יאמר וכו':
יתקיים תחתיו. אותו שמת. ונמצא שיהיה לו שנים של עזאזל – אחד שנשאר מזוג ראשון ואחד משני. ואחד מהם ישתלח, ובשני פליגי ר' יהודה וחכמים מה יעשה בו וכדלקמיה:
זה שעלה עליו הגורל לעזאזל יתקיים תחתיו. תחת הראשון לעזאזל:
והשני ימות. שהלא נשאר שנים לשם, אחד מזוג ראשון ואחד משני, ודעת ר"י דהשני מזוג ראשון ימות דס"ל לר"י דבע"ח נידחין (פי' שכיון שנדחה פעם אחת השני מזוג ראשון מלהקריב קודם שהגרילו פעם שניה נדחה לעולם) ומקריבין השני מזוג שני, וממילא הו"ל השעיר לשם מזוג ראשון 'חטאת שכיפרו בעליה באחרת' דקי"ל דמתה. ואף דהוא חטאת צבור – סבירא ליה לר"י דאין חילוק בזה. וה"ה במת של שם ונשארו שנים לעזאזל – לדעת ר' יהודה השעיר שמזוג הראשון ימות כיון שנדחה פעם אחת ומשתלח לעזאזל השעיר שמזוג השני:
ירעה עד שיסתאב. לפי מה דמסיק הגמרא (לרב דקיימא לן כוותיה בזה) לא קאי דינא דחכמים על שני שבזוג ראשון דמיירי ביה ר' יהודה, דלדידהו השני שבזוג ראשון יקרב, דס"ל בעלי חיים אינם נידחים, אלא קאי דבריהם על שני שבזוג שני. דלדעת ר' יהודה יקרב, והם ס"ל דירעה עד שיסתאב. ואף דהוא חטאת שכיפרו בעליה באחרת – כיון דהוא חטאת צבור סבירא להו דאינה מתה אלא ירעה. והוא הדין לדידהו לענין אם של שם מת והוגרל ונשאר עכשיו שני לעזאזל – השני שבזוג ראשון ישתלח והשני ירעה. (כל זה מתבאר מסוגית הגמרא יומא דף סד):
שיאמר לה' חטאת. היינו שאינו מדבר קרא בעשיית החטאת במעשה אלא הכונה לומר, שיאמר בפה "לה' חטאת":
אינו אומר אלא לשם. דהכי משמע ליה לישנא דקרא, אשר עלה עליו הגורל לה' ועשהו, שלא יזכיר יותר (תו"י בדף לט):
פסקה ו
ו והשעיר אשר עלה וכו'. ביארתי לעיל בהלכה ד' והאי דשנה קרא בזה איתא בגמרא (דף לט.) לדעת ר' יהודה להורות דעליית גורל מתוך קלפי מעכב:
מה תלמוד לומר. "יעמד חי", הוי ליה למכתב "ישלח אותו לעזאזל". ולזה משני דאילו אמר כך הייתי אומר דשילוחו שם הוא לחיים והיינו כדי שישאר חי, אחרי דלא פירש הפסוק מה יעשו בו אם ישאר חי או ימיתוהו:
תלמוד לומר יעמד חי לפני ה'. הכונה לומר שהוא חי בעודנו עומד לפני ה' קודם שישולח אבל אחר שישולח ימות בצוק כדתנן "הגיע לצוק דוחפו לאחריו ומתגלגל ויורד ולא היה מגיע לחצי ההר עד שנעשה אברים אברים":
צוק. שם ההר שאליו משלחו:
פסקה ז
ז עד מתי הוא זקוק להיות חי. שאם מת אתה צריך להביא אחר:
עד מתן דמו של חבירו. דכתיב "לכפר" - עד שיכפר בדמו של חבירו. אבל משעת מתן דמים ואילך, אף על פי שעדיין לא התודה לפי סדר המקראות וכלה מכפר וגו' (ויקרא, טז) וסמך אהרן וגו', אם מת א"צ להביא אחר דוידוי לא מעכב:
ר"ש אומר עד עת וידויו. ואם מת מקודם צריך להביא אחר דסבר ד"לכפר עליו" היינו וידוי דברים כדלקמיה:
לכפר עד שיכפר שנאמר וכו'. עכשיו מבאר במאי קמיפלגי דר' יהודה סבר דהאי "לכפר" הוא כפרת דמים דיליף מן "וכילה מכפר וכו'" - מה להלן כפרת דמים אף כאן כפרת דמים. ור' שמעון ס"ל ד"לכפר עליו" משמע כפרת דברים שהוא על גופו של שעיר:
לשלח אותו שאם נשפך וכו'. הוא דעת ר' יהודה כדאיתא שם במשנה (דף סב.). והטעם דהא צריך להביא דם אחר לזריקה וא"א בלא הגרלה וכיון דאית ליה לר' יהודה בעלי חיים נידחין – ימות המשתלח הראשון. ואסמיך זה גם כן אקרא דכתיב "לכפר עליו לשלח אותו", ומשמע דאימתי יכול לשלח אותו שעלה עליו הגורל לעזאזל - בשעה שנוכל לקיים לכפר במי שעלה עליו הגורל לשם, וכמו דסבר ר' יהודה לעיל דהאי "וכפר" הוא בכפרת דמים ולאפוקי אם נשפך וכיון דנדחה ידחה לעולם וכנ"ל:
מת המשתלח ישפך הדם. והטעם איתא בגמרא דכתיב "יעמד חי לפני ה' לכפר עליו", ומשמע שזקוק להיות חי עד שעת מתן דמים של חבירו, הא אם מת קודם לכן אין כפרת הדם כלום, לכך צריך תשלומין, ובלא הגרלה אי אפשר, וזקוק לשנים וראשון ידחה דהכל מודים בשחוטין שנדחין:
פסקה ח
ח לעזאזל למקום הקשה שבהרים. דעז הוא לשון קשה וכן איל דכתיב "ואת אילי הארץ לקח" (גמרא):
שיהיה בצוק. דהיינו הר זקוף מקום אבנים וצורים ומשופע כמדרון:
תלמוד לומר אל ארץ גזירה. משמע דמתגזר ויחנק עי"ז:
(ט) שלא יביא משל צבור. ואפילו משל אחיו דלהאי דרשינן ליה לעיל:
זהו וידוי דברים. ר"ל זהו וידוי שני שמתודה עליו ועל אחיו הכהנים שהם כולם קרוים ביתו כדכתיב "בית אהרן ברכו את ה'". ועוד יש לפרש זהו וידוי דברים לא כפרה ממש בזריקת השם דהא כתיב אח"כ "ושחט":
ובני אהרן עם קדושך ככתוב בתורת משה. אין שום ביאור לדברים אלו וניכר שחסר כאן תיבת "אנא השם כפר נא וכו'" וכדלעיל בפרשה ב' הלכה ד' עי"ש וע"ז שייך לומר "ככתוב בתורת משה וכו'". והנכון שחסר בפנים אחר תיבת "קדושך" תיבת "וגו'". והגר"א רמז לזה בהגהותיו:
כי ביום הזה. גם כאן חסר תיבת "וגו'":
פרק ג
פסקה א
א ולקח מלא המחתה ומביא אותו שם. היינו תיכף לאחר ששחט ונתקבל הדם לקח מלא המחתה גחלי אש עם קטורת והביא אותו מבית לפרוכת להקטירן וקמפרש הברייתא אם כן כיון שהלך להקטיר הקטורת הלא בתוך כך יוכל הדם להיות נקרש ואיתא במנחות (דף כא.) דם שנקרש בחטאות הפנימיות פסול דאין ראוי להזאה ולזה אמר דהכהן הגדול נותנו לכהן אחר למרס (היינו להניע ולהגיס) את דמו כדי שלא יקרש בתוך כך: