חפץ חיים על ספרא· רבי ישראל מאיר הכהן מראדין
מצורע פרשת זבים
פרשה א
פסקה א
א ואף על פי שאינן מיטמאין בזיבה. מן התורה:
הכי גרסינן מטמאין כזבים. את אחרים מדרבנן דגזרו על העכו"ם שיהא כזבין לכל דבריהם כדי שלא יהא תינוק ישראל רגיל אצלו במשכב זכור:
ושורפים עליהן את התרומה. היינו אם נגעו הן עצמן בתרומה אבל על זובן וקריין אין שורפין כדאמרינן בפרק בנות כותים (דף לד.) דעבדו בהו רבנן היכרא כי היכא דלא לישרוף עליהן תרומה וקדשים ולכך טיהרו קריו של עכו"ם (הר"ש משנ"ץ והסמ"ג עשין ר"כ):
הכי גרסינן ואין חייבין עליהן על ביאת מקדש. היינו אם נגע באדם ונכנס למקדש בשוגג אינו חייב קרבן על ביאתו דטומאתו לאו דאורייתא (כן גרס הר"ש והגר"א וכ"כ הקרבן אהרן וכן איתא בילקוט):
ואת העבדים. אפילו אינם משוחררים כדאיתא במשנה ריש פ"ב דזבים (הגהות מהרי"ד):
איש אין לי אלא איש. פי' אילו לא כתיב אלא פעם אחד "איש" היינו ממעטינן קטן:
הכי גרסינן מנין לרבות את הקטן. ולא גרסינן "את האשה" דאשה בהדיא כתיב בה דמטמאה בזיבתה וכן בפרק בנות כותים לא גרס אלא קטן (קרבן אהרן והגר"א בהגהותיו). ויש דמתרצין גירסא זו מפני שיש הרבה דינים שלא נתפרשו בה כגון הסיטות מגופה ומשכבה ומושבה ורוקה ומימי רגליה וזובה ומרכבה גם כן אינו מפורש בה (ראב"ד ור"ש):
תלמוד לומר איש איש. ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות:
הכי גרסינן ולנקבה בין גדולה וכו':
פסקה ב
ב כי יהיה מן הדבור ואילך. מדלא כתיב "כי יזוב" וכתב "יהיה" לשון עתיד משמע מעת שדיבר אל בני ישראל אבל הראיות שראה מקודם כמאן דליתא דמיא:
ק"ו. כמו ועוד ק"ו:
שטימא בהם אנסים. כגון מחמת מלחת או דברים אחרים המזיקין את האבנים:
פטר בהם לפני הדיבור. כדלעיל בפרשת נגעים פ"א הלכה ב':
זבים שלא טימא בהם אנסים. כדלקמן בהלכה ז':
אלא בכהן. שצריך לזה אמירת כהן כדלעיל שם בפ"א הלכה ט':
בכל אדם. היינו מעצמם ע"פ הדין שיאמר לו מי שהוא:
פסקה ג
ג אפילו זב מ"מ. מחוטמו או מפיו:
טימא בזב וטימא בזבה. ששניהם מענין אחד מענין זיבות:
מה זבה מקום שמטמאה. כלומר המקום אשר ממנו בא אליה טומאה קלה והוא דם נדות וקרא לה טומאה קלה בערך הזיבה לפי שאינה טעונה ז' נקיים ולא קרבן הוא מקום אשר ממנו לצא לה טומאה חמורה והיא טומאת זיבות שהיא חמורה שממנו צריכה ז' נקיים לטהרתה וקרבן:
אף הזב מקום אשר ממנו מיטמא טומאה קלה. והיא טומאת קרי מהמקום ההוא יטמא טומאה חמורה ולא אם זב ממקום אחר:
פסקה ד
ד אלא בשלשה. ראיות לג' ימים. שעל ידי זה נעשית זבה גדולה להזקק לז' נקיים ולקרבן:
בג' ראיות ליום אחד. כדלקמן והואיל דמחמרינן ביה כל כך נחמיר ביה גם כן דיטמא מכל מקום:
פסקה ה
ה אחר שחילק הכתוב. וגילה לנו שמקצת בשרו מטמא ולא מכולו בזה זכינו לדין שאמרנו שמהמקום אשר יצא ממנו טומאה קלה ממנו יצא החמורה כמו הזבה כי בזה בודאי יש לסמוך על הדין ואהני קרא ואהני דינא:
פסקה ו
ו עד שתצא טומאתו חוץ לבשרו. אבל כל זמן שלא יצא אף על פי שעומד לצאת לא נטמא האדם:
והלא דין הוא. שיטמא אף על פי שלא יצא חוץ לבשרו ולזה צריך קרא:
מטמאה בפנים כבחוץ. דמדאתא דם לבית החצון אף על גב דהעמידוהו כותלי הרחם טמאה כדדרשינן ליה לקמן בפרשתא ד' הלכה ד':
פסקה ז
ז ולא מחמת ד"א. ד"מבשרו" משמע שיזוב בהיות בשרו שלם מבלי שום אונס כלל:
עד שלא נזקק לזיבה. היינו בראיה ראשונה וראיה שניה, דמשניה ואילך אין בודקין אותו, דאף על גב דראה שלישית באונס – מטמא והוא זב גמור אף לקרבן:
במאכל ובמשתה. שמא אכל הרבה או שתה הרבה שלפעמים גורם זה לזיבה וכן כל הני דקחשיב:
ובמראה ובהרהור. מראה אשה אף על פי שלא הרהר והרהור אף על פי שלא ראה:
משנזקק לזיבה אין בודקין אותו. פי' משראה שתים שלא מחמת אונס בשלישית אין בודקין אותו לקרבן הואיל ויש עליו כל טומאת זב למשכבות ומושבות ולספירת שבעה:
אונסו. היינו אפילו ראה באונסו לאחר שנעשה זב בשתים וכנ"ל:
וספיקו ושכבת זרעו. איתא בגמרא דאין הכונה ספק חזי זיבה או לא דבזה אין להחמיר אלא ודאי חזי וספיקו היינו ספיקו מחמת שכבת זרעו כגון אם ראה שכבת זרע תחלה וטיפת זיבה הבאה אחר כך אינה מטמאה שהרואה קרי אינו מטמא בזיבה מעת לעת ועד שלא נזקק לטומאה הקרי מטהר את הזיבה משום דהוי אונס ולאחר שנזקק לטומאה אין הקרי מטהר את הזיבה שאין תולין שמחמת הקרי באה הזיבה (רע"ב ועיין בפירוש הר"ש):
כי רגלים לדבר. שאין אותה ראיה מחמת אונס כיון שכבר נעשה זב:
פסקה ח
ח זובו טמא לימד וכו'. דתיבת זובו יתר הוא:
על הזוב שהוא טמא. היינו למשא דלמגע לא צריך קרא דלא גרע משכבת זרע דהוא מטמא במגע (נדה נה, א):
שגרם לטומאה. דכתיב "והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו:
והרי הוא טהור. שאין בע"ח מקבלין טומאה מחיים:
פסקה י
י יכול הדם וכו' יהיה טמא. פי' הדם עצמו יכול יהא טמא כזובו ורוקו ומימי רגליו. תלמוד לומר הוא. ולקמן בפ"א הלכה ו' קבעי על הדם היוצא מן האמה יהא טמא כמי שראה זיבה דמק"ו הוי אמרינן דאודם מטמאינן כמו לובן וקממעט ליה שם מקרא, וא"ת למה צריכין למיעוטא דידן תיפוק ליה מהתם. י"ל דהתם ממעט שאינו נעשה זב על פי ראיות דם מפי האמה ומיעוט דהכא דאחר שנעשה זב הדם היוצא מפי האמה אינו טמא כמו רוקו, דהוה אמינא דליהוי כרוקו ואפילו אם הוא יוצא מפיו יהא טמא וכדאיתא בגמרא, להכי איצטריך קרא (תוספות ד' נ"ו):
פסקה יא
יא שהם יוצאים ממקום טומאה. ממקום הזיבה:
פסקה יב
יב תלמוד לומר וזאת לרבות וכו'. דכתיב "זובו טמא הוא וזאת וגו'" ודרשי האי "וזאת" אקרא דלעיל – זובו טמא וזאת, כלומר ד"א נמי כזוב (רש"י בגמרא):
פסקה יג
יג והליחה. היוצאה מן המורסה:
והראי. מנקבים גדולים:
תלמוד לומר הוא. והנה בגמרא מקשינן מה ראית לרבות מי רגלים מ"וזאת" וממעטינן דם מזובו טמא הוא, איפוך. ומשני דומיא דרוק, מה רוק שהוא מתעגל ויוצא וחוזר ונבלע (פי' שהן מתאספין הרבה ביחד סמוך לבית יציאתן בשעה שהן צריכין לצאת וכשהוא רוצה להעמיד את עצמו ולשהות את נקביו חוזרין ונבלעין במקומן) ולאפוקי דם האמה שאינו מתעגל אלא ראשון ראשון מטפטף ויוצא. ובגמרא איתא לאפוקי נמי חלב האשה זבה שאף על פי שהוא מתעגל אינו חוזר ונבלע וממילא אימעט נמי זיעה וליחה וראי שאין מתעגל וחוזר ונבלע (ומכל מקום איצטריך עוד מיעוט להלן למעט חלב האשה וכה"ג משום דיש להם יתרון שהם מטמאים טומאת משקים):
מגפתו. מכתו:
וחלב האשה. זבה:
שהם מטמאים טומאת משקים. לטמא אוכלין ומשקין כשאר משקין טמאים דכולהו אקרו משקה. דמעת עינו דכתיב (תהלים פ, ו) "ותשקמו בדמעות שליש", ודם מגפתו דכתיב (במדבר כג, כד) "ודם חללים ישתה" - אלמא דם חלל איקרי משקה ודם מגפתו נמי דם חללים הוא דמה לי קטליה כוליה ומה לי קטליה פלגא, חלב האשה דכתיב (שופטים ד, יט) "ותפתח את נאד החלב ותשקהו":
תלמוד לומר זאת. דמיעוטא הוא דלא דרשינן לריבויא אלא הוי"ו ד"וזאת" אבל מלת "זאת" מיעוטא הוא:
טהורים מכלום. אפילו מטומאת משקין דלא אקרו משקה:
מטמאים טומאת משקים. כנ"ל אבל אינם מטמאים אדם וכלים:
מטמאים טומאה חמורה. כדילפינן להו מקראי ולזה הם מטמאים אדם וכלים כמו הזב ודם היוצא מפי האמה דנתמעט למעלה אפשר דהוא בכלל דם מגפתו שהוא נקרא משקה וכי אימעיט מטומאה חמורה אבל לא מטומאת משקה:
פרק א
פסקה א
א בזובו. מלה יתירה הוא דהרי ביה משתעי קרא ולא היה צ"ל אלא "וזאת תהיה טומאתו":
בזובו תלויה. פי' בראיות הזיבה שיהיה ב' לטומאה וג' לקרבן ולא בימים שאפילו ראה אותם ביום א' טמא בשתים וחיוב קרבן בג':
פסקה ב
ב והלא דין הוא. ולזה צריך קרא:
ומה אם הזבה. דטומאתה חמורה שהיא מטמאה את בועלה להיות כמוה דכתיב "כל ימי זוב טומאתה כימי נדתה תהיה" ודרשינן מלמד שהיא מטמאה את בועלה כנדה דכתיב בה "ותהי נדתה עליו" ואם כן היה מן הראוי שטומאה חמורה כזו לא תצטרך לימים לקנות אותה ועכ"ז אינה מטמאה אלא אם ראתה ג' ראיות דג' ימים כדילפינן לקמן מ"ימים רבים":
פסקה ג
ג הכי גרסינן זוב רר מזובו. כלומר זכרה התורה ג' פעמים זוב – חד "טומאתו בזובו", וחד "רר בשרו את זובו", וחד "החתים בשרו מזובו" ללמד שצריך לשלשה ראיות להיות זב גמור לטומאה ולקרבן:
אין לי אלא גדולות. דאפילו זב כמה שעות ולא הפסיק הוי ראיה אחת שכן משמע לשון זוב דדבר שזב מאליו יש בו הרבה שהמשהו אינו זב אלא עומד כמשקה טופח:
תלמוד לומר תהיה. דמשמע מה שתהיה הוי טומאתו:
החתים כל שהוא. דפירושו כל שהחתים ועשה סימן ניכר בבשרו אף על פי שלא יהיה גדול:
בשרו. היינו רר בשרו ואמר שלשה ריבויים לשלשה ראיות שאף על פי שיהיו כולם קטנות יטמאו. ויש מהראשונים דגרסי סתמא "תלמוד לומר תהיה אפילו כל שהוא", ועיין בראב"ד:
הכי גרסינן אם נאמרו קטנות למה נאמרו גדולות. (קרבן אהרן והגר"א):
אלא ליתן שיעור וכו'. פי' לא הוזכרו גדולות לגופן אלא לומר שאפילו אחת גדולה מטמאה כשלש קטנות וההפסקה שביניהן שהן כשיעור שתי טבילות ושתי סיפוגין ר"ל שיטבול אדם ויקנח את גופו אחר כל טבילה וטבילה שדרך אדם להיות מסתפג באלונטית אחר טבילה והטעם לזה שצריך להיות בין ראיה לראיה כדי שתחשב לשתי ראיות כדי טבילה וסיפוג ופחות משיעור זה לא חשיבה הפסק ולא נחשב אלא לראיה אחת והנה בעניננו שצריך הגדולה להיות כשיעור ג' ראיות קטנות ע"כ צריכה להיות המשך הזמן של הגרת הזיבה כשתי טבילות ושתי סיפוגין דהיינו להפסקות בין הראיות (ולא הוצרך לתת הזמן לזיבה בעצמה לפי ששיעורה כל שהוא ולכל שהוא אין זמן) ונתן לנו התנא סימן לשהיית הראיה גדולה שהוא כשיעור הולך מגדיון לנהר שילוח הידוע:
פסקה ד
ד ר' אומר למה הדבר דומה וכו'. פי' לא בא אלא לפרש על הקטנות עצמן שאמרנו שהם מטמאות עם הפסקן ואמר שצריך לאותם שיהו משולשין שלא תאמר אם שהה מתחלת הראשונה עד סוף השלישית כמגדיון לשילוח שיהא טמא ואף על פי שלא הפסיק בין הראשונה לשניה או בין השניה לשלישית כדי טבילה וסיפוג אלא אינו טמא אלא אם כן היתה ההפסקה שוה ביניהם ולא נתמעטה מכדי טבילה וסיפוגה:
פסקה ה
ה מזובו אף מקצת זובו וכו'. מלבד שדייקו שהמ"ם מקצתית ותורה על הקצת דייקו גם כן אומרו "טומאתו היא" דהוא יתר כיון דכבר אמר "וזאת תהיה טומאתו" ולזה דרשו שפי' הפסוק 'מקצת זובו טומאתו היא':
להביא את שראה שתי ראיות וכו'. אף דשתי ראיות לא נזכר בפסוק סמך על מה דאמרינן בעלמא מנה הכתוב שתים וקראו טמא שלש וקראו טמא הא כצד שתים לטומאה ושלש לקרבן ואי לא דגלה לן הכא דאפילו מקצת מטמא לא הוי דרשינן זה:
פסקה ו
ו הזבה אינה סופרת שבעה לשתי ראיות. כדילפינן לקמן בפרשה זבה:
מטמאה משכב ומושב בשתי ראיות. כדיליף לקמן מאומרו "כל ימי זובה כמשכב נדתה":
זב שהוא סופר שבעה לשתי ראיות. כדילפינן לקמן בריש פרק ה':
פסקה ז
ז ואינו מטמא בדם. אם היה טהור ויצא ממנו דם מפי האמה:
פסקה ח
ח ק"ו לזבה. פי' אחרי דביררנו שהזב אינו מטמא באדם ואף על פי כן מטמא בלובן – קל וחומר לזבה וכו':
תלמוד לומר מטומאתו היא. דמלת "היא" יתירה אלא בא ללמד דטומאתו של איש הוא הלובן הזה ולא טומאתו של אשה:
פרק ב
פסקה א
א אשר ישכב עליו. פי' אילו לא אמר קרא אלא "כל אשר ישכב עליו" ולא אמר המשכב הוי אמינא שאין צריך שיהיה הוא משכב בעצמו קודם שישכב עליו אלא אם הוא עשאו משכב ושכב עליו יהיה טמא אף על פי שאינו ראוי למשכב ולזה יכול אני לומר שאם שכב על הדלת או על העדינה, שהוא כסוי הבור, יטמא:
תלמוד לומר משכב. דמשמע שצריך שיהיה משכב בעצמו ר"ל ראוי לשכיבה קודם שישכב עליו:
פסקה ב
ב אוציא את אלו. שאינם ראוים כלל לשכיבה אבל לא אוציא מחצלת של קנים ושל חלף שהם ראויים לשכיבה. חלף הוא מין עשב ועושים ממנו חבלים ומחצלאות:
הכי גרסינן תלמוד לומר המשכב המיוחד [הגר"א]. פי' מדכתיב בה"א משמע שיהיה מיוחד לשכיבה אבל אלו קשים הם ואינם ראוים לשכיבה. והכא איירי בשעשאה לסיכוך אי נמי בגדולה שסתמא לסיכוך ולזה אף על גב דהיא ראויה לשכיבה כיון דלא עשאה לשכיבה לא תקרא 'משכב' אבל אם עשאה לשכיבה טמאה כדתנן פ"ק דסוכה (קרבן אהרן):
פסקה ג
ג אין לי אלא מטה וכו'. כלומר כיון דאמרת ד"המשכב" משמע המיוחד לשכיבה אם כן אין לי לרבות אלא המטה וכו' שהם דברים מיוחדים ועשויים תמיד למשכב ומנין דברים שהם ראוים לשכיבה ולמלאכה אחרת כגון הסגוס שהוא מלבוש עב מאוד והוא כאדרת שער ורדיד הוא בגד דק קורין אותו בלשון ישמעאל רדא:
והקלסטר. כלי של עור והוא כמין סל או כיס שנותנין בפי הבהמה ותולין אותה ונותנין בה מספוא לבהמה לאכילתה וכשהיא מחזקת ד' קבין שהם שני שלישי סאה ראויה לשכיבה:
תורמל. כיס גדול של עור שהרועה נותן בה חפציו והוא ילקוט:
כריתית. גדול מתורמל שמחזיק סאה וחמת גדול מכריתית דמחזיק ז' קבין:
הכי גרסינן תלמוד לומר כל המשכב ריבה. לומר שאם הם כזה השיעור שכל אחד מחזיק זה השיעור הנה הוא ראוי למשכב ואפשר לשכוב עליו (דכשהוא מגיע למלון או בדרך כשהוא רוצה לישן נוטלן ומניח תחתיו וישן עליהם אף כשהם מלאים) דמלשון כל ריבה גם מה שהוא לדבר אחר אם הוא ראוי למשכב:
או יכול וכו'. דכיון דמלת "כל" ריבה כל הראוי לשכיבה אף על גב שלא יהיה תמיד:
הסרוד. הוא כלי שעורכין עליו הפת:
והדף של נחתומין. היינו נסר גדול דמנחי ביה הנחתומין ככרות של לחם עד שיחמיצו:
שהנדות שוכבות. ר"ל שרוחצות בה:
תלמוד לומר אשר ישכב. מדלא כתיב "אשר שכב" אלא "אשר ישכב" משמע שיכול לשכב בה כל עת שירצה ולא שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו כלומר שאם נרצה לשכב עליו בעת אשר הוא משמש למלאכתו אומרים לו עמוד (קרבן אהרן):
פסקה ד
ד שהם משמשים שכיבה עם מלאכתן. שכאשר הם עושין בהן יוכלו לשכב עליהם מבלי שיאמרו לו קום כו' ומוציא את אלו שבשעה שירצו לעשות בהם מלאכתם צריך להקימו מלשכב עליהם:
אשר ישב וכו'. ר"ל אילו אמר קרא "וכל אשר ישב עליו" ולא אמר "כלי" הייתי אומר שאפילו ישב על האבן ועל הקורה שאינם כלי:
תלמוד לומר כלי. שיהיה כלי לאפוקי אלו:
של גללים. הם כלים עשויים מרפת בקר:
וכלי אדמה. עשויים מאדמה שמייבשים אותם בחמה ואינם נצרפים בכבשן וכיון שהם כלים אף על פי שאינם מקבלים טומאה הייתי אומר דבכלל כלים הם:
הכי גרסינן תלמוד לומר הכלי המיוחד [הגר"א]. ר"ל המיוחד לקבל טומאה:
פסקה ה
ה המיוחדים. לישיבה:
הבלנים. ארגז שבעלי המרחץ נותנין תיבה בבית של פני המרחץ ונוקבין בה נקב אחד מלמעלה ודרך הנקב כל הבא למרחץ נותן שם פרוטות והיא עשויה לישב בה מלמעלה:
ותיבה שפתחה מצידה. אדם יושב עליה מלמעלה ומשתמשין בה מן הצד ואינו מעכב זה את ישיבתה:
משני לוגין עד תשעה קבין שנסדקה. פי' שנסדקה ואינה ראויה לרחיצה כ"א ללישה וכדלקמן, כופה אותה על פיה ומיחדה לישיבה ואם היתה פחותה משני לוגין אינה ראויה לישיבה ואם היתה גדולה יותר מתשעה קבין אינו מיחדה לשיבה אלא ממעטה ומתקנה לתשמיש:
שאינו יכול לרחוץ בה רגלו אחת. פי' שהמים ממהרים לצאת ממנה ואין שהות אפילו לרחוץ בה רגלו אחת:
תלמוד לומר אשר ישב עליו. דהוא לעתיד ולא כתיב "אשר ישב", משמע שמיוחד לישיבה ולא בזה שיאמרו לו עמוד ונעשה מלאכתנו:
פסקה ו
ו שהם משמשים ישיבה עם מלאכתן. פי' תיבת הבלנים ותיבה שפתחה מצידה משמשים ישיבה עם מלאכתן ואין אומרים לו עמוד וכו', וכן עריבה שנסדקה משמשת ישיבה עם מלאכתה דחזיא ללישת העיסה שמתערבין המים עם הקמח דאין המים יוצאין מתוך הסדק (ר"ש בפרק י"ט דכלים משנה י'). [והנה לכאורה משמע מזה דלא בעינן שישמש הישיבה עם מלאכתן בבת אחת ודלא כקרבן אהרן]:
פסקה ז
ז ונתלה. כגון שהזב בכף אחד והמשכב והמושב בכף שניה והכריעו הם את הזב דהשתא הזב נתלה וכאילו יושב עליהן:
תלמוד לומר יטמא יטמא ריבה. דהוה ליה לומר "כל המשכב וגו' וכל המושב וגו' יטמא", ואמר עוד "יטמא" לרבות שיטמאו בכל אופן שיהיה הזב בהם:
פסקה ח
ח הזב ולא בעל קרי וכו'. ד"הזב" מלה יתירא הוא דביה משתעי קרא ולזה דרשו שבא למעט כל הטמאים אשר היינו יכולים ללמוד שיטמאו משכב ומושב לטמא אדם ולא יהא ראשון לטומאה אלא אב הטומאה לטמא בגדים:
והלא דין הוא. שבעל קרי יטמא משכב ולזה צריך קרא למעטו:
הזב מטמא משכב ומושב. ר"ל לטמא אדם לטמא בגדים:
פסקה ט
ט הזב אינו מטמא בביאה. אדם הנכנס עם הזב בבית אינו ט מא אף שהבית מאהיל על שניהם:
אבן המנוגעת שהיא מטמאה בביאה. אדם הנכנס לבית שיש בה אבן מנוגע דכתיב "והבא אל הבית וגו'" וכן אם הביאוהו לבית ונכנס שם אדם נטמא:
פסקה י
י טמא מת שטעון הזייה וכו'. ובלא זה לא נטהר אלמא שטומאתו חמורה אינו דין וכו':
פסקה יא
יא ומה הזב שאינו מטמא טומאת שבעה. להנוגע בו:
פסקה יב
יב אשר ישכב ואשר ישב. משמע מעצמו ולא על ידי אחרים שישכיבוהו ויושיבוהו:
ואין זב שמת וכו'. דכיון שמת בטל ממנו טומאת זיבתו:
פסקה יג
יג מטמא במשא וכו'. האי משא לאו משא ממש שמזיזו ממקום למקום כמו בשאר מקומות דזה הלא כל מת מטמא במשא מן התורה ואפילו משנימוק הבשר אלא הכונה במשכב ומושב שהזב נישא עליו מלמעלה ואין המשכב והמושב זז ממקומו ומשמיענו דאף ששאר מתים אין מטמאין משכב ומושב הכא כיון שהיה זב והזב מטמא בחיים מן התורה גזרו רבנן שמא יתעלף שדומה למת ועדיין חי הוא ולזה אמרו עד שימוק הבשר שאז הוא מת ודאי ולא יתחלף להם במתעלף ועיין בנדה דף ס"ט ע"ב בגמרא ובר"ש פ"ה דזבים משנה ג':
אשר ישכב עליו וכו' עד שינשא רובו עליו. דאי לאו הכי לא מקרי ששוכב ויושב עליו. ועיין לעיל בברייתא דר' ישמעאל בפירוש הראב"ד וז"ל הא דאמרינן עד שינשא רובו עליו לא רוב גופו אמרינן אלא רוב משענתו אמרינן דאם כן סנדל לא משכחת לה שיהא טמא מדרס דהא רוב גופו אינו נושא אלא ודאי רוב משענתו קאמר ואפשר שעומד לפרקים על רגל אחת או כשהולך מרים רגל אחת ונשען על אחרת וע"ש עוד מה שהאריך בזה:
פרשה ב
פסקה א
א ואין המשכב וכו'. פי' דאי נגע משכב הזב במשכב אחרינא והיו מונחים בגדים עליו לא נטמאו הבגדים אלא הרי הוא ראשון לטומאה ככלים הנוגעים באב הטומאה דאינם מטמאים אדם וכלים:
והלא דין הוא. שיהיה המשכב מטמא משכב לטמא בגדים אלולי קרא דמיעטו:
אם במקום שלא נטמא אדם וכו'. פי' שהרי אדם אינו עלול כ"כ לקבל טומאה שהרי אם היה מונח תחת הזב לא נעשה אב הטומאה כשאר משכב הזב שיהא יכול לטמא אדם לטמא בגדים ואף על פי כן משכב הזב מקבל טומאה לטמא אדם לטמא בגדים:
מקום וכו'. מקום שהאדם מקבל טומאה לטמא בגדים דהיינו כשנגע במשכב הזב, אינו דין שהמשכב יש לו כח זה שאם נגע במשכב הזב שיטמא בגדים:
תלמוד לומר ואיש. דלא אמר "ואשר יגע" אלא "ואיש", ללמד דאיש מיטמא ממשכב לטמא בגדיו ולא משכב:
פסקה ב
ב קל וחומר שיטמא וכו'. פי' עכשיו שהוכחת מקרא דאין משכב עושה משכב לטמא בגדים אדין25 הקל וחומר לומר דזב מטמא אדם אם ישכב עליו כדין משכב:
ומה במקום שלא נטמא משכב וכו'. פי' שאין המשכב עלול לקבל טומאה כ"כ דהרי אם נגע במשכב הזב אינו נטמא לטמא בגדים ובאדם אמרינן דאם נגע במשכב הזב מטמא בגדים:
מקום שנטמא משכב וכו'. ר"ל מקום שאנו רואין שהמשכב יש לו כח זה לטמא אדם לטמא בגדים, אינו דין אם היה אדם תחת הזב שיהיה לו דין משכב לטמא אדם לטמא בגדים:
הכי גרסינן תלמוד לומר כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו משכב מיטמא מתחת הזב וכו'. וכן איתא בילקוט: