אור ברסלב

חפץ חיים על ספרא· רבי ישראל מאיר הכהן מראדין

מצורע

תזריע פרשת נגעים

פרשה א

פסקה א

א לבית עולמים. פי' בבית המקדש ששם נוהג כל ענין הקרבנות האמורות בפרשה לענין מצורע:

זאת אינה נוהגת בבמה. פי' על הבאת קרבנות קאמר שאינן נוהגות בבמה לפי שאינן נידר ונידב ואפילו בבמה גדולה נמי לא נהיג דחובות שאין להם זמן קבוע הכא והכא לא קריב אבל טומאתו וטהרתו מפי כהן והבאת צפורים והזאתו ותגלחתו נוהגין בזמן הזה וכל שכן בבמה כדדרשינן בסמוך תהיה בזמן הזה וממעשה דר' טרפון לקמן בהלכה י"ג נמי שמעינן לה:

וכי מנין יצאו. שאיצטריך לרבות:

בטומאותיהן. בין סימני טומאה שלהן, דאיכא דמטמא בשער לבן ואיכא בצהוב וכיו"ב:

ובשבועותיהן. דאיכא בשבוע אחת ואיכא בשתי שבועות:

פסקה ג

ג ביום צ"ל ביום טהרתו מלמד וכו'. שתהא טומאתו וטהרתו ביום. טומאתו נקט דרך אגב דכבר למדנו אותו מ"וביום הראות בו וגו'":

מנין שחיטת וכו' תלמוד לומר תורת המצורע ביום. יכול אף לקיחת צפוריו ושילוח צפוריו וכבוס בגדיו ורחיצתו יהו צריכים ביום תלמוד לומר זאת- כצ"ל. וה"נ דרשינן לקמן לענין כהן ומסתברא דכיבוס בגדיו ורחיצתו היינו טעמא דלא צריכי יום וכהן משום דבעלמא נמי הא לא בעינן. ושילוח צפרים נמי משום דלא מעכבא טהרה כדאיתא לקמן. ולקיחת צפרים נמי משום דאכתי לא מתסרי עד שעת שחיטה וכיון דאי בעי מחליף להו ועביד להו מאי דבעי לא בעי יום וכהן. ובשחיטת צפוריו פליג ר' יהודה לקמן משום דכתיב וצוה הכהן ושחט:

תלמוד לומר תורת המצורע בכהן. היינו הקרא "והובא אל הכהן" וקאי זה אמאי דכתיב מעיקרא תורת המצורע דריבה כמה דברים:

שלא ישהה. כלומר שאין צריך לשהות כלום משיתרפא אלא מיד הוא מטהרו ומגלח וסופר ומגלח שניה ומביא קרבנותיו ואינו ממתין שבעת ימים בחלטו כמו שהיה שוהה בהסגרו לפי שהיה מונבז דן לפני רבי עקיבא להיפך כו':

פסקה ד

ד ומה מי שפטרתו בעמידתו וכו'. פי' עמידתו היא טהרתו בעומד לפנים מן המחנה הליכתו היא טומאתו שמשלחין אותו חוץ למחנה והיה דן ק"ו שהמוחלט כשיתרפא יהיה צריך לעמוד בחלוטו שלא יתחיל הכהן לטהרו עד שבעה ימים מקל וחומר: ומה מצורע מוסגר, כשהוא טהור מתוך הסגר, טהור מיד לגמרי ואין צריך ספירת שבעה והיינו מי שפטרתיו בעמידתו אפילו הכי אחזתיו בהליכתו (דהיינו שאחזתיו בטומאתו) שבעה ימים. מצורע מוחלט שאחזתיו בטהרתו שבעה, דהיינו שבעה ימים שסופר לאחר תגלחתו הראשונה והם עמידתו שהוא נכנס לפנים מן החומה, אינו דין שאחזתיו בחלוטו שבעה דהיינו הליכתו:

בימי גמר או בימי ספר. ימי גמר הם ימי חלוטו. ימי ספר הם ימי ספרו שבין תגלחת לתגלחת:

ואינו מטמא בביאה. דהיינו כשבא אל הבית:

כל שכן שהוספת. שאין בין רבי עקיבא למונבז אלא שרבי עקיבא היה דן ק"ו מן המוחלט עצמו ומונבז היה דן מוחלט מן מוסגר וא"ל מונבז כ"ש שסייעת את דברי והוספת לי ראיות על כך:

א"ל רבי עקיבא. כשנתת לימי גמר שבעה והבאת אותם מקל וחמר מימי ספר אף הם עצמם נעשין ימי ספר דדיו לבא מן הדין להיות כנדון ואי אתה רשאי לחשבן ולהחמיר עליהן יותר מימי סיפורו ואם כן ע"כ מיד הוא מביא צפוריו ומגלח ומטהר מן הטומאה החמורה ואחר כך סופר שבעה לגמור ימי החלטתו ושבעה לספר, הרי שנוספו עוד שבעה על ימי הספר ונמצאו י"ד יום מבין שניהם. והם הכל ימי הספר שאין אמצעי בין ימי גמר לימי ספר אלא תיכף שסר ממנו הנגע אם ימנה שבעת ימים ימי ספר הם לו עם היות שלא טבל ואם כן יתחברו אלו עם אלו ותקרא אותם ימי ספר ואם כן תחזור עוד לדון ק"ו, אם לימי ספר הקלים נתת י"ד יום, על אחת כמה וכמה שניתן לימי גמר החמורים עוד י"ד ולא נתחיל למנות הי"ד עד שתוסיף עוד י"ד יום לימי גמר החמורים ובזה נמצאת עוד מרבה והולך עד עולם [אחר שכל מה שתדון להוסיף על ימי גמר יתחבר לימי ספר ויעשה הכל ימי ספר ותרצה לדון ממנו לידי גמר] שלא יגלח תגלחת שניה ולא יביא קרבנותיו עד עולם. הא מפני הדין הזה צריך הכתוב לומר "ביום טהרתו והובא" שלא ישהא:

פסקה ה

ה ויצא הכהן וראה הכהן מה תלמוד לומר. פי' מה תלמוד לומר וראה הכהן, לכתוב ויצא הכהן וראה והנה וגו':

אלא כהן שהיה לפנים מן המחנה. ויצא אל מחוץ למחנה והכי מסתבר שהוא מיושב בדעתו:

היה בימים וכו'. שאינו מיושב בדעתו כ"כ מנין שיהיה מטהר את המצורע:

תלמוד לומר וראה הכהן. דהדר אמר "הכהן" לומר שאינו מדבר בכהן הנזכר שהוא היוצא אלא בכהן אחר שלא הוצרך לצאת מן העיר שיהיה חוץ:

כהן שאפשר לו ליכנס וכו'. ויוכל להתקיים בו "ויצא אל מחוץ למחנה" מטהר את המצורע וכו':

פסקה ו

ו והנה נרפא שהלך לו נגעו. היינו אפילו השער לבן לא הוסר ממנו, כיון שסר עצם הנגע:

נגע וכו'. דאלו ד' תיבות "נגע הצרעת מן הצרוע" יתירים דהו"ל לכתוב "והנה נרפא" לחוד. לכן דרש מכל תיבה בפני עצמה:

שהלך לו שער לבן וכו'. אפילו עצם הנגע לא סר כיון שהלכו ממנו סימני טומאה שער לבן או מחיה:

תלמוד לומר מן הנגע. אף ד"מן" כתוב בסוף – "מן הצרוע", כיון דתיבת "מן" יתר הוא דהו"ל לכתוב "והנה נרפא צרעת הצרוע", שדייה לתיבת "מן" א"נגע" וא"צרעת" להורות דאפילו לא הלכו כל הסימני טומאה רק מקצתם כגון שנשר שער אחד מן השתי שערות או שנתקטן המחיה מכגריס גם כן דיי:

הצרוע להביא את שפרחה. היינו שפרח הנגע בכל גופו דגם זה בכלל "נרפא" הוא שנרפא מטומאת הנגע ודייקו זה מתיבת "הצרוע" דהוא יתר להורות דאפילו לאחר שנרפא עדיין צרוע הוא דהיינו כשפרח בכולו:

פסקה ז

ז והלא דין הוא. ולמה צריך קרא לזה:

ואין סימנים מיטמים עמו. היינו שגם סימני טומאה סר ממנו:

מי שטיהר וסימנים מיטמים עמו. היינו מי שפרח הצרעת בכולו דהוא טהור אף שיהיה סימני טומאה בו:

הרי שעמד בו שני שבועות יוכיח וכו'. היינו כשנטהר מתוך הסגר, שהוסגר שני שבועות ועמד הנגע בלא סימני טומאה, שטהור. ועם היות שעדיין נשאר לו סימני טומאה אשר בעבורו היה מוסגר כגון שאת או ספחת או בהרת, ולא ניטהר אלא משום דלא פשה אבל הנגע עמד בעיניו, ועם כל זה אינו צריך לטהרתו צפרין כדתנן בפ"ב דכריתות:

פסקה י

י ולקח למיטהר לשם מטהר. פי' שא"צ שיקח אותם לשם זה הפרטי המטהר אלא לשם מצורע המטהר ולזה בין איש בין אשה בין קטן ניטהר בהם דכולן צריכין לטהרה זו:

מכאן אמרו לקח לאיש כשרות לאשה וכו'. כדכתיב "ולקח למיטהר" ולא כתיב "ולקח המטהר", דאי כתב הכי הוי משמע שהמטהר יקח לעצמו ולשמו והשתא דכתיב "למיטהר" משמע לכל מי שהוא מטהר אפילו מזה לזה וקמ"ל דאין בהן קפידא בשינוי בעלים:

פסקה יא

יא שיהו שוות. במראה ובקומה ובדמים (יומא סב, ב):

צפור צפור. דהדר אמר "את הצפור החיה יקח אותה" והו"ל לומר "את החיה" אלא דהוא לרבות:

פסקה יב

יב חיות לא שחוטות. פי' אפילו אותה השחוטה שבמצורע לא יביא אותה כך שחוטה אלא יביא את שתיהן חיות:

ולא טריפות. שאסורות ולא נטהר לישראל לאכלה:

יכול טרף. עלה של ארז:

ובראשה טרף. כדי לקיים עץ וגם ארז:

פסקה יג

יג שבתי היתה וכו'. פי' שבת הראויה לי לדרוש כי היו דורשים לשבתות והלך ליטול רשות מר"ט רבו:

שהיא של ברות. ברות הוא מין ארז כדאמרינן בפרק המוכר את הספינה עשרה מיני ארזים הן ואחד מהם ברוש ותרגום ברוש ברותא:

ובראשה טרף. כדעת ר' חנניה בן גמליאל הנ"ל:

וארכה אמה וכו'. מדכתיב עץ משמע שהוא למלאכה ושיערו בפחות ממשמשי כלים והוא יד הקרדום וכדכתיב אם בכלי עץ יד וגו':

ועביה כרביע כרע המטה. דהיינו שחולקין עוביה לשנים ואח"כ חולקין השנים לארבעה:

ומזים ושונים ומשלשים. הוא מה שאמר לעיל טיהרתי ג' מצורעים:

פסקה יד

יד ושני יכול פיקס. הוא צבע אדום הבא מן העץ שחותכין קיסמין ומרתיחין אותן והוא אדום. יכול שיצבע בו הצמר:

ת"ל תולעת. צבע הבא מתולעת:

יכול אחד מן הצבעים. שבתולעת כגון תכלת הצבוע בדם חלזון:

תלמוד לומר ושני. המשונה שבצבעים לחשיבות שאין אחר כיוצא בו וזו היא זהורית טובה:

שני שבתולעת. אפילו אם כבר צבע באותו יורה שאר בגדים עתה יכול לצבוע בה צמר לטהרת מצורע אף על פי שאינו מן הכח החזק שבו:

פסקה טו

טו ומנין שאם טעמה פסלה. פי' טעימה היא נסיון שלוקח אדם מעט צמר ומכניס לתוך הצבע לראות אם נתבשל כל צרכו ואותו הנסיון נקרא טעימה כמו טעימת התבשיל:

תלמוד לומר ושני תולעת. עיין בראב"ד ור"ש דהיה להם הגירסא "ושני תולעת ואזוב מה אזוב בתחלתו אף שני תולעת בתחלתו שלא טעם" וכתבו דהא סיפא אתאן לת"ק וקאמר דאפילו לא נצבע באותו הצבע שום דבר ורק לנסיון בעלמא פסול:

פסקה טז

טז אזוב ולא אזוב יון כו'. מדכתיב בתורה אזוב סתם משמע דדוקא אזוב שאין לו שם לוויי:

פרק א

פסקה א

א ציווי בכהן ושחיטה בכל אדם. מדכתיב הכהן אצל הציווי ודעת רבי משום דכתיב תורת המצורע והובא אל הכהן משמע דעניני המצורע הוא שייך רק אל הכהן וכנ"ל בריש הפרשה בהלכה ג':

פסקה ב

ב הברורה שבשתים. היינו המובחרת מדכתיב "האחת" ולא כתיב "אחת" משמע המיוחדת:

האחת שאם מתה וכו'. זה דרשו מעצם תיבת אחת דהוא יתר לאשמועינן דאפילו היכא שנשארה אחת שהשני אליו מת או שנעשה טרפה, אינה נדחית ויקח זוג אליה וא"צ ליקח שתי צפורים אחרים:

או שנעשה טרפה. פי' ר"ש לאחר לקיחה אבל אם נמצאת טריפה דהיינו שמקודם לקיחה היתה טריפה לא אצטריך למיתני יקח זוג לשניה דפשיטא כיון דלקיחתן בפסול אין מעכבות זו לזו אבל היכא דלקיחתן בכשרות ס"ד דקבעה הלקיחה ומעכבות זו לזו קמ"ל:

פסקה ג

ג ואין שתיהם אל כלי חרס. פי' שאין שוחטין שתי צפרים לשני מצורעים בכלי חרס אחד ואם נתערבו דמים בדמים פסולין:

והלא דין הוא. שיהיו כשרים:

ומה במקום שלא כשרו משם לשם. שאם שחט חטאת זה לשם בעלים אחרים פסול ואם נתערבו דמים בדמים כשר דתנן (זבחים פ, א) מתן ארבע במתן ארבע ינתנו מתן ארבע:

כאן שכשרו משם לשם. כדאמרינן בפירקין דלעיל בהלכה י', אינו דין שיוכשרו לערובי דם בדם. ת"ל האחת וכו':

פסקה ד

ד אי חרס יכול מקידה. שהיא גסתרא, פי' שברי כלי חרס:

זו פיילי. מזרק דתרגום "השותים במזרקי יין" (עמוס ו, ו) - בפיילין:

ולא מים מלוחים ולא מים פושרים. דמים חיים משמע שהם בריאים ולאפוקי אלו. והראב"ד כתב דמים פושרים היינו שכבר נתבשלו ולא מקרי חי כדכתיב (שמואל א ב, טו) "ולא יקח ממך בשר מבושל כי אם חי":

ולא מים מכזבין. הפוסקין כדכתיב (ישעיהו נח, יא) "ולא יכזבו מימיו" ופסולין משום דאינן מים חיים:

המנטפין. שיוצאין מן המעיין טיפין טיפין ואינם נמשכין שגם אלו אינם חיים:

מה מים שלא נעשה בהם מלאכה. דאם נעשה אינם בכלל מים חיים:

הברורים שבמינן. שהם מים חיים:

זו קיפל. פי' הר"ש שהיא תואר למקום שנקרא שמו כך שהצפורים שיש שם הם הברורין שבמינם וראית ר"ש הוא מקרא דבתריה דכתיב "הצפור השחוטה על המים החיים" והקיש צפור למים:

פסקה ה

ה ושני תולעת. לשון של צמר צבוע שני:

וכורכן בשירי לשון. בזנב הלשון דבעינן שיהו באגודה כדכתיב "את הצפור החיה יקח אותה ואת עץ הארז ואת שני התולעת ואת האזוב וטבל אותם ואת הצפור החיה בדם הצפור וגו'", הרי לקיחה לצפור בפני עצמה ולקיחה לעץ ארז ואזוב ושני תולעת לעצמה, "וטבל אותם ואת הצפור וגו'" – טבילה אחת לכולן, אלמא שלשתן היו באגודה וצפור לבדה:

ומקיף להם. סומך אותה להן [כדאמרינן מצוה לתרום מן המוקף]:

ראשי כנפים וראש הזנב משל שניה. של צפור החיה:

וטובל ומזה. אבל לא היתה באגודה עמהן:

בדם יכול בדם ודאי. היינו שהטבילה יהיה בדם גרידא מבלי מים כלל:

אי מים. כלומר ומקרא דאמר על המים שומע אני דיהיה כולו מים שיהיה הרבה מים שיהיה הדם בלוע בו ובלתי ניכר בו כלל:

תלמוד לומר בדם. דמשמע שהטבילה יהיה בדם:

שיערו חכמים רביעית. מים ניכר בהם דם הצפור ואף דמראית דם ניכר אפילו ביותר מרביעית כדמוכח לקמן בפ"ז ניכר דקאמרינן הכא אינו מראה לחוד אלא ממשות הדם כדמשמע פשטיה דקרא "וטבל אותם בדם" (קרבן אהרן ובשם התוספות):

פסקה ו

ו תמות המשתלחת. ולא נאמר דיביא אחרת וישחוט אותה והמשתלחת תשאר במקומה אלא יביא תרי אחריני וישחוט אחת וישלח השניה וזאת שהיה לו מניחין אותה שתמות:

ישפך הדם. היינו שיביא תרי אחריני והדם ישפך:

הכי גרסינן תלמוד לומר את הצפור החיה וגו'. וטבל אותם בדם הצפור השחוטה [הגר"א וזית רענן]. ופי' מלמד שמעכבין זה את זה:

ואת עץ הארז ואת שני התולעת ואת האזוב. פי' הם שלשתן גם כן לעצמן באגודה אחת:

וטבל מה תלמוד לומר. פי' מה הוסיף עוד לומר אותם ואת הצפור החיה, היה לו לומר וטבל בדם הצפור השחוטה ואנא ידענא דאכולהו קאי:

פסקה ז

ז השחוטה ולא המלוקה. דהשחוטה מלה יתירה דכבר אמר "ושחט את הצפור" אלא לאשמועינן דבמליקה פסולה:

והלא דין הוא. להכשירה במליקה ולהכי אצטריך קרא:

הואיל ודרך הכשרו. של מצורע בפנים הוא בעוף כאשר יהיה דל ורק והכשרו בחוץ הוא גם כן בעוף בצפרים ואם כן היה לנו לומר שיהיה אופן בהם שוים:

אין כלי חרס על מים חיים. פי' משום דכתיב לעיל ושחט את הצפור האחת אל כלי חרס על מים חיים מהאי קרא הוה אמינא שישחט את הצפור לכלי חרס ואותו הכלי חרס יעמידנו על מים חיים ואין כאן תערובת דם ומים כלל. משום הכי כתב רחמנא האי קרא אחרינא בדם הצפור על המים החיים ולא כלי חרס על מים חיים דבעינן לערבו דוקא:

פרשה ב

פסקה א

א לאחר ידו. היינו על גב ידו לפי שמצינו טהרתו של מצורע על היד בבהן יד ורגל אף כאן על היד:

ויש אומרים על מצחו. מפני שהוא מקום מועד לצרעת כדכתיב "והצרעת זרחה במצחו":

המטהר מן הצרעת טעון וכו'. ד"מן הצרעת" יתר הוא, דביה משתעי קרא, ולזה אמרו שבא למעט ז' הזיות מטמא מת:

פסקה ב

ב הלא דין הוא. שיהא טעון שבע ולזה איצטריך קרא למעטו:

פסקה ג

ג תלמוד לומר שבע פעמים וטיהרו. דמלת "וטיהרו" יתירא דכבר אמר למטהר ז' פעמים, לזה אמרו דלא אתי לומר אלא שדי בו בזה לטהרו ואינו טעון שלישי ושביעי:

פסקה ד

ד וטיהרו בדברים הנעשים בגופו. כגון הזאת דם ומים שבא על גופו:

מסולק. בהזאה לחוד ולא יצטרך עוד:

אף טהרה וכו'. היינו גילוח ורחיצת גופו במים ולאפוקי שילוח הצפור וכיבוס בגדים דאינן מעכבין:

פסקה ה

ה שלא יעמוד וכו' וישלחנה לים וכו' ולמדבר וכו' כלפי העיר. פי' דעל פני השדה משמע למקום זרע ולא לים ולא למדבר ולא לצידי העיר:

גבת. חומתה למדבר ויפו חומתה לים:

אל פני השדה הא אם וכו'. ר"ל דלא הקפידה התורה רק בשלוח אבל לאח"כ מותרת באכילה, דלא אמרה תורה שלח לתקלה, שהצודה אותה לא ידע שהיא מצפרי מצורע וכיון שהיא מותרת לאחרים שאין מכירין בה אף הוא עצמו אשר שלחה מותר בה:

פסקה ו

ו אם ללמוד. שהיה מטמא בגדים במגע ועל אותם בגדים שנגע אמר הכתוב שיכבס:

אם בימי סיפורו. היינו מה שסופר השבעה ימים אחר הבאת צפרים:

שאינו מטמא בביאה. כאשר בא אל הבית אינו מטמא את אשר בה:

מטמא בגדים במגע. דהא כתיב ביה נמי "וכבס בגדיו":

מלטמא משכב ומושב. כלומר על בגדיו שהיו מונחין תחת משכבו קאמר אף על פי שלא נגע. והא דאמרינן הכא שמטמא משכב ומושב בימי גמרו – לא לטמא אדם כדאמרינן בפסחים (דף סז.) אלא לטמא אוכלין ומשקין:

מפני שהם שני כיבוסי בגדים וכו'. רצה לומר שיש שני מיני כיבוסין וכיבוס האמור בעניננו לענין משכב ומושב א"צ לימי סיפורו שאינו מטמא משכב ומושב כלל וכיבוס שני האמור שם הוא לטהר בגדיו ממגע:

פסקה ז

ז מה תגלחת האמור בימי סיפורו פרט לבית הסתרים. דהא כתיב ביה ראשו וזקנו ודרשינן ביה כלל ופרט וכלל שיהא דוקא בנראה אל תגלחת וכו' והא דאמרינן לקמן בפרק ב' הלכה ג' דאף בתגלחת אחרונה מגלח אף בית הסתרים חוץ מתוך החוטם – עיין בסוטה (דף טז.) דמתרץ לה רב אשי שם דתלי זה בפלוגתא דר' ישמעאל ורבי עקיבא (ראב"ד). אי נמי האי בית הסתרים היינו רק השער שבתוך החוטם דזה לכולי עלמא נתמעט, ע"ש בסוגיא:

פסקה ט

ט הכי גרסינן ורחץ במים אפילו במי מקוה. דהאי "במים" יתר הוא להורות דכל מיני מים כשר לזה:

טעון ביאת מים חיים. כדכתיב שם בהדיא:

פסקה י

י ואין צפרים מעכבים וכו'. היינו שילוח צפרים אבל עצם הבאת צפרים בודאי מעכב דהא בעינן לטהרו בהזאת הדם כדלעיל וה"ה דאין כבוס בגדים מעכב כדלעיל בהלכה ד' ואף דכל זה ילפינן לעיל שם דרק דבר שבגופו מעכב – אפשר דלעיל לבוא לפנים מן המחנה צריך עוד לימוד אחר:

פסקה יא

יא וישב מחוץ לאהלו יהא כמנודה. הברייתא מפרש סדר המקרא דמה שהצריכו לישב לחוץ היינו שיהא כמנודה שנבדל מן האנשים כן יהיה נבדל מביתו ומה שאמר לאהלו להורות שבאותן שבעת ימים אסור בתשמיש שנאמר אהלו וכו':

ולא ימי החלטו. דקרא דוקא אמר אלו ז' ימים ולא יותר:

קל וחומר לימי חלוטו. ולא הוצרך הכתוב לומר לימי חלוטו דמק"ו נלמוד אותו ורבי סבר דאסור חה"מ למצורע חדוש הוא ואין לך בו אלא חדושו:

שלא היה יותם לעוזיהו וגו'. כלומר לא נתעברה אמו ממנו אלא בימי חלוטו דעוזיהו מצורע היה עד יום מותו כדכתיב בקרא. ועיין החשבון ברש"י בפירוש הכתוב במלכים שם. ומקשה ר"? מזה על דברי ר' יוסי בר' יהודה ור' יוסי סבר מאן לימא לן דכדין עבד או אפשר דנתעברה אמו קודם שהוחלט כי לא נולדו לו סימני טומאה תיכף. עיין בראב"ד:

פרק ב

פסקה ב

ב מה גבות עיניו בנראה וכו'. ומה דלא אמר כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, ראשו וזקנו וגבות עיניו אין, מידי אחרינא לא – מסיק בסוטה (דף טז.) דהאי תנא רבי עקיבא הוא דדריש כל התורה בריבה ומיעט ולא בכלל ופרט:

פסקה ג

ג אף אין לי אלא מקום כינוס שער ונראה. דהיינו מקום בית הערוה (רש"י בסוטה שם והראב"ד בביאורו ס"ל דהוא בכלל בית הסתרים ומפרש מה דאמר שם מקום הרגלים בענין אחר. וכן לענין שוק וחזה ס"ל דהוא בכלל כינוס שער ונראה ומה דאמר בעניננו פזור שער ונראה היינו בצלעות ובכרס):

שאינו נראה. דהיינו מקום בית השחי:

פיזור שער בנראה. דהיינו על השוק וחזה וכוליה גופיה:

פזור שער ואינו נראה. כגון שבבית הקמטים שבכרס ושבבין פרקי שוקיים. והנה אחרי דמרבינן הכל ע"כ מה דממעטינן לעיל בית הסתרים היינו שער שנמצא בחוטם לאיזה אנשים וכדאמרינן בסוטה דזה לכולי עלמא נתמעט והטעם דנתמעט זה לפי שאינו מצוי זה השער בכל אדם (ראב"ד). ועיין בהגהות הגר"א:

פסקה ד

ד ראשו מה תלמוד לומר. פי' דדי הריבה ומיעט וריבה בגבות עיניו לחוד:

לפי שנאמר. בנזיר תער וגו':

הכי גרסינן יכול אף מנוגע וכן לקמיה:

מה תלמוד לומר ראשו ומה תלמוד לומר זקנו. פי' הואיל וגילתה התורה דמצות גילוח המצורע דוחה הלאו דנזיר או הלאו ד"ופאת זקנם" ממילא נדע דהוא הדין באידך:

הראש אסור במספרים ובתער. פי' הראש שבנזיר אסור בכל דבר דכתיב לא יעבור לרבות כל המעבירים:

והזקן. פי' השחתת הזקן אינו אסור במספרים ובתער כ"א בתער לחוד. (והגר"א לא גריס "ובתער" ונכון הוא). וע"כ אי לא כתב אלא זקן לחוד הוה אמינא דבנזיר כיון דהחמירה בו התורה כ"כ בעלמא דאפילו במספריים אסור לא ניתן לדחות איסורו אף במצורע:

הראש מותר בכל אדם. שאינו נוהג אלא בנזיר:

פסקה ה

תוכן העניינים

חפץ חיים על ספרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה