אור ברסלב

חפץ חיים על ספרא· רבי ישראל מאיר הכהן מראדין

בחוקתי

בהר

פרשה א

פסקה א

א אם בחוקותי תלכו מלמד שהקב"ה מתאוה וכו'. מדקאמר "אם" קדריש שהוא לשון בקשה דכתיב "אם נא מצאתי חן בעיניך":

וכן הוא אומר לו עמי שומע לי ישראל בדרכי יהלכו. דהתם נמי לשון בקשה כדכתיב "לו יהי כדבריך":

פסקה ג

ג הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך. תהא שונה הלכות שבת:

זכור את אשר הקצפת. במעשה עגל:

שתהא שונה בפיך. הלכות עבודה זרה:

זכור את אשר עשה למרים שתהא שונה בפיך. הלכות נגעים והיינו שעל ידי זה יזהר מאיסור לשון הרע כדי שלא יענש בזה. ועיין ברמב"ן פרשת כי תצא שהאריך בזה:

פסקה ד

ד וכן הוא אומר ונתתי וכו'. כל הני "וכן הוא אומר" דקאמר מביא ראיה שמשמע הדבר לשני ענינים כמו הני דלעיל וצריכי תרי קראי לפרש:

מן הגדודיות. חיילות של עולי רגלים:

פרק א

פסקה א

א ברביעיות. והוא מליל ד' לליל ד', שאין בני אדם הולכין בדרכים באלו הזמנים בלילות, וכתניא בפרק ערבי פסחים (פסחים קיב, ב) "אל יצא אדם יחידי בלילה לא בלילי רביעיות ולא בליל שבתות מפני שאגרת בת מחלת יוצאה היא ויש אומרים ריבוא של מלאכי חבלה וכל אחת יש לה רשות לחבל".35‏

או אינו אלא בערבי שבתות. פי' אפשר דכונת הכתוב "בעתם" - בעת שהעולם צריכים אליהם אפילו שיהיו בערבי שבתות שהם מטרידים לאנשים ומונעים מהכנת צרכי שבת:

אפילו שנים כשני אליהו. שהיה זמן עצירת גשמים בעולם:

אינו אלא סימן קללה. שהוא מופת שאינם נשלחים מההשגחה מאתו יתברך אחר שהוא מבטלם על ידי זה מרצונו יתברך:

מעשה בימי הורדוס. בעת בנין הבית שסתרו ובנאו מחדש כדאיתא בריש בבא בתרא:

בלילי שבתות. לפי שלילי רביעיות הן אמת שאין האנשים יוצאים יחידים אבל הרבה בני אדם יחד אין כאן סכנת מזיקין ומותר לצאת, אבל בלילי שבתות איכא מונע אחר מלצאת מלבד המזיקין שהוא אסור במלאכה ואין בני אדם יוצאין מבתיהן אפילו הרבה יחד, ולזה בלילי רביעיות עדיין איכא ביטול להרבה אנשים יחד אבל בלילי שבתות ליכא ביטול כלל על ידי הגשמים, ולזה הדר אמר ד"בעתם" הוא בלילי שבתות:

פסקה ב

ב הא מה אני מקיים ונברכו בך כל משפחות האדמה. דמשמע שנתברכו כל העכו"ם באמצעות ישראל:

שיהיה שבע. כלומר שלא תהיה הברכה מגעת להם מברכת ארץ ישראל אלא שיהיה בא"י שבע תמיד אף כאשר יהיה רעב בכל הארצות ויהנו מברכת א"י במה שימצאו לקנות מהם מה שיספיק להם:

פסקה ג

ג ונתנה הארץ יבולה. דהיל"ל "יבול", וכתב "יבולה" משמע מה שניתן לה בכח הטבעי קודם שנתקללה:

בימי אדם הראשון. קודם שחטא:

ת"ל זכר עשה לנפלאותיו. פי' שמה שעשה ה' ית' בימי אדם הראשון הוא זכר והוראה למה שיעשה לעתיד לבא מן הנפלאות כדי שיאמינו להאותות שיהיו אז ולא יאמרו אין כל חדש תחת השמש, כי באמת כבר היה כן בימי אדם הראשון:

תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע. כצ"ל. וכתיב בתריה "ויהי כן" – משמע שבאותו היום גופא הוציאה מיני דשא ועשב עם הזרעים שבהם כדי שנוכל לזרוע במקום אחר. הרי שעשתה פירות באותו יום:

פסקה ד

ד מלמד שבו ביום שהוא נטוע וכו'. דגם על זה כתיב "ויהי כן":

פסקה ז

ז שתהיו עסוקים בדיש. היינו שיהא הדיש מרובה כל כך עד שיהיו עסוקים בו עד זמן בצירת ענבים:

אין צ"ל וכו'. דזה איננו ברכה:

פסקה ח

ח וכן הוא אומר עושה שלום ובורא רע וכו'. פי' שהכתוב אומר שהבורא יתברך בורא דבר והפכו, ומדהעמיד "שלום" נגד "רע" מכלל שהשלום הוא מקור הטוב שהוא כולל הכל. והגר"א גריס "ובורא כל", וכן איתא בילקוט:

פרק ב

פסקה א

א לא יראים מכל בריה. מן הבריות המזיקות דאי מאדם הרי כבר אמר "וישבתם לבטח בארצכם":

ליום השבת למשבית וכו'. דהול"ל "ליום שבת", מאי "השבת"? אלא דהוא ליום ההשבתה והיא השבתת המזיקין:

פסקה ב

ב לתוך גלגל עינו וכו'. פירשו "מאורת" על גלגל עינו המאירה אליו:

גמול ידו הדה. פי' תינוק הגמול משדי אמו ידו ישלוט על הדה זו חיה ההורגת הדה שמה כפי דעת חז"ל:

פסקה ג

ג אין צ"ל שלא יהו באים וכו'. שזה אמור כבר "ונתתי שלום בארץ":

אלא שלא יהו העוברים והשבים. למלחמה, עוברים ממדינה לחברתה דרך ארצכם, וזהו שאמר "לא תעבור" – אפילו דרך העברה בעלמא:

כדרך שעברו בימי יאשיהו. פרעה נכה כאשר בא להלחם בכרכמיש ויצא לקראתו יאשיהו ושלח אל מלך יהודה לא עליך היום כ"א אל בית מלחמתי, ולא רצה יאשיהו, ויורו המורים אל יאשיהו, כי בעון דורו לא נתקיים בו הברכה שהבטיח הקב"ה "וחרב לא תעבור בארצכם":

שיהו נופלים לפניכם וכו'. דאם בחרבם הול"ל "והפלתם את אויביכם", אלא "לפניכם" היינו איש בחרב רעהו:

פסקה ד

ד שלא כדרך הארץ. דאי לאו כן הלא כבר אמר "ונפלו לפניכם לחרב", אלא בא להורות שהנפילה יהיה שלא כדרך הארץ, דדרץ הארץ היא שילחמו עד שינוצחו, וזה היה שבא מורך בלבבם ולא הרימו ראש נגד ישראל, וכענין שמצינו אצל יונתן בן שאול, ויפלו לפני יונתן ותהי המכה הראשונה אשר הכה יונתן כעשרים איש וגו' ותהי חרדה במחנה, עיי"ש בקרא (שמואל ב, יד):

פסקה ה

ה ופניתי אליכם בטובה. אחר שפירש ופניתי שירצה אפנה מכל עסקי וכו' וחזר לפרש כל מלות הפסוק. "ופניתי" היינו הפנייה להטיב לכם:

בקומה זקופה. כאשר יבואר לקמן על הפסוק "ואולך אתכם קוממיות", עי"ש:

לא כברית הראשונה. דכן משמע לשון "והקימותי" שאתן קיום ונצחיות לברית אשר אכרות עמכם כי לא תופר כלל:

פרק ג

פסקה א

א מלמד שכל המתיישן וכו'. דמשמע הישן יאכלו ויניחו החדש להתיישן:

יין. והוא הדין חטים שדרכן להתיישן:

מנין לרבות כל המתיישנים. כגון מיני פירות שמרקיבין:

ת"ל ישן נושן. מכל מקום, להודיע שבח ארץ ישראל שאפילו אותן שאין דרכן ליישנן יתיישנו ויתקיימו:

שיהו גרנות מלאות חדש וכו'. הוקשה להם דנראה שהכתוב סותר סופו לראשו, דברישא אמר "ואכלתם ישן" דמשמע שהישן יפה מן החדש, והדר אמר "וישן מפני חדש תוציאו" דמשמע שהחדש יפה מן הישן. ולכן אמר דכונת הכתוב לומר ואכלתם ישן שהוא היפה ועם כל זה ההכרח יכריחכם שישן מפני חדש תוציאו אף על פי שאתם מקפידים בזה עם כל זה להיות האוצרות יפות לחדש כדי שיתיישן בם תוציאו מהם הישן בע"כ:

פסקה ב

ב שוב איני מואס בכם. לסלק שכינתי מביניכם, וזה על מקדש שיבנה ב"ב בימות משיחנו שעליו יאמר "ולא תגעל נפשי אתכם". שאם על מקדש ראשון ושני – הרי געל וסילק שכינתו מבינינו, ואמר משאני גואל אתכם שהוא לעתיד שהוא יתברך יגאלנו, אבל הגאולות העוברות היו על ידי אמצעיים במצרים על ידי משה רבינו ע"ה ובבית שני על ידי עזרא:

פסקה ג

ג הכי גרסינן: הריני כיוצא בך כך עתיד הקב"ה מטייל עם הצדיקים בגן עדן לעתיד לבא וצדיקים רואים אותו ומזדעזעים מלפניו והקב"ה אומר להם לצדיקים מה לכם מזדעזעים מלפני הריני כיוצא בכם, יכול וכו'. וכן איתא בילקוט. ופירושו שהיא אמר לאריסו הריני כיוצא בך שאני נטעתיו ואתה משמרו ומשקה אותו תמיד, וכן הקב"ה אמר לצדיקים בגן עדן הריני כיוצא בכם, שאני נטעתיו ואתם משמרים את פירותיו ומשקים אותו מכח מצות ומעשים טובים שעשיתם. כן פירש באדרת אליהו:

פסקה ד

ד ת"ל והייתי לכם לאלהים. שהוא ישמיענו ברחמיו שנית לעיני כל חי להיות לנו לאלהים כמו שהיה בעת יציאת מצרים:

אם אין אתם מאמינים בי וכו'. שלפעמים מפני גודל הצרות אדם מיאש עצמו מן הגאולה ולא נתן לו לבו להאמין בזה:

פסקה ה

ה מה תלמוד לומר. מלת "להם", דהול"ל "מהיות עבדים":

יכול עבדים לעבדים. שכן משמע מאמר "מבית עבדים", שהבית אשר בו היו משועבדים היו עבדים:

ת"ל להם. שהוא להמצריים בעצמם אשר הם שריהם ומלכיהם, ואם כן פירוש "מבית עבדים" - מן הבית אשר בו הייתם משועבדים:

פסקה ו

ו נכנסו כל הפרות וכו'. היינו שכל האומות בתקפן וממשלתן ועם ישראל נחלשו ואין בם כח לעמוד על רגליהן:

לא הספיק בדעתו לקבל פיוס מאותו האיש. היינו שימתין עד שאותו האיש יתיר מעליה העול אלא ברגע אחד שובר העול והרצועות הכרוכים עליה:

אין אומר הקב"ה לאומות כך וכך עשיתם לבני. דהיינו לה?ינם התנהגותם שהיה ברע עד שיתירו מהם העול, אלא מיד הוא בא ושובר את העול. והדמיון שלא יהיה כמו במצרים שהמתין עד ששלחם פרעה אלא הגאולה יהיה בבת אחת:

הסמיונים. הם הרצועות שבהם קשור העול:

פסקה ז

ז מאתיים אמה. דריש מלת "קוממיות" כאילו אמר קומה מאת, שהם שני מאות. ורבי יהודה פירש קומה גבוה באופן היותר נעלה מאוד, והיינו כאדם הראשון דאמרינן בחגיגה שמיעטו הקב"ה לאדם הראשון והעמידו על מאה אמה:

תבנית היכל מאה אמה. היינו כנגד היכל וכותליו ((סנהדרין ק, א) עי"ש בפירוש רש"י):

בקומה זקופה. והיינו שיתבוננו בעצמם אז את מדרגתם שהם בני אל חי ולא יהיו שפלים ברוחם, ויתנו על זה תודה לה':

ולא יהיו יראים מכל בריה. וכענין שאמר הכתוב "מי את ותראי מאנוש ימות וגו'":

פרשה ב

פסקה א

א למדרש חכמים. דהיינו תורה שבע"פ שאינו נכתב ובו שייך לשון שמיעה שנשמע באוזן מהחכמים שבא להם בקבלה מסיני:

פסקה ב

ב הכי גרסינן: ואם לא תשמעו לי מה תלמוד לומר. פי' מלת "לי" יתירא:

שהוא יודע את רבונו. שהוא אדון הכל:

פסקה ג

ג הכי גרסינן בילקוט: מה תלמוד לומר לא תעשו יש לך אדם וכו'. פי' דהתנא שאל מה תלמוד לומר "לא תעשו" כיון דאינו לומד ממילא לא יעשה. ועל זה משני יש לך אדם וכו', פי' שיכול שימצא אדם שאינו למד אבל עושה וכו'. והגר"א גריס בהדיא "שיכול שיש לך אדם וכו'":

פרק ד

פסקה א

א איני מדבר אלא באף. שהיה לו לומר "גם אני":

אני אשר בניתי אני אהרוס. הוקשה להם דהול"ל "אף אעשה זאת", לכן אמרו דהוא כמתלונן על ישראל ואומר על ידיכם מוכרח אני בעצמי לקלקל מעשה ידי:

הגר"א גריס אני אעשה זאת וכו'. בזה ניחא מאוד מה שמסיים ששמי הגדול הוי עליכם כבעל חוב ש"אני" הוא משמותיו של הקב"ה כמו שאנו אומרים "אני והו הושיעה נא", וכפירש"י בסוכה (דף מה.):

לכם מידיכם היתה זאת. פי' אף שאני הוא העושה זאת - מכל מקום לכם יתייחס זאת ולא לי, שאתם הסיבותם דבר זה שימשך הרעה עליכם ממני:

[כי דבר זה דומה למי שיעמיד עצמו תחת המשקולת (שקורין ווא"ג) של המורה שעות, והמשקולת מכה על ראשו, האם יתכן שיאמר שהבע"ב הכהו על ראשו? הלא הוא בעצמו הסיבה לזה שעמד במקום הזה, וכאילו המשיך בעצמו המשקולת על ראשו. כן הוא הדבר הזה כמו שאמר "ראה אנכי נותן לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות והרע", וציוה בעצמו "ובחרת בחיים", והרי הוא כמו שציוה בעצמו, אף שזה לעומת זה עשה האלהים אני מייעצך שלא תעמיד עצמך תחת המורה שעות להמשיך עליך את המשקולת, כי סוף דבר יהיה שיכה אותך על ראשך]:

הרעות והטוב. כצ"ל, וכן גרס הילקוט:

פסקה ב

ב והפקדתי. דרשו מלשון 'פוקד', שהם יהיו פוקדות אתכם, והוא מלשון "ביום פקדי ..ופקדתי":

זו מכת מותן. היא מכת מות שהיא מכה חזקה שבבואה יתברר להרואים כי היא מבשרת המות:

פסקה ג

ג הכי גרסינן: את השחפת יש לך אדם. וכן איתא בילקוט:

מלמד שהוא נשחף. חולי שמשחף את הבשר והוא דומה לנפוח ומראית פניו זעופה:

שהוא מקדיח. חולי שמקדיח את הגוף ומחממו ומבעירו:

ת"ל מכלות עינים. העינים צופות וכלות לראות שיקל מחלתו ויתרפא וסוף שלא ירפא:

ת"ל ומדיבת נפש. ידאבו נפשות של משפחתו במותו:

מה אויבים באים ואוכלים. פי' מהו זהו שסיים הכתוב ואכלוהו איביכם:

פסקה ה

ה שיהא המות וכו'. דרשו "ונגפתם" לשון 'מגפה':

שאיני מעמיד עליכם אלא מכם ובכם. דייקו דהו"ל לומר "ורדו עליכם השונאים", אלא אשמועינן ד"בכם" היינו בתוך עצמיכם גופא אני מעמיד עליכם השונאים שלכם והיינו לאפוקי השונאים עכו"ם. וגם זהו מן הקללה שבשעה שאומות העולם וכו':

שנאמר ואשר אכלו שאר עמי. הוא במיכה (מיכה, ג) והפסוק מיירי שם בקציני בית ישראל הממונים על העם שגוזלים וחומסים אותם עי"ש:

ואין רודף אתכם מבלי כח. לא יהיו צריכים לרדוף אתכם שלא יהיה בכם כח אלא ישיגו אתכם בלי רדיפה:

פרק ה

פסקה א

א ואם עד אלה. דהו"ל לכתוב "ואם באלה", וע"כ ר' אליעזר דריש ליה מלשון 'עד' שהוא מעיד בהם. ור' יהושע דריש מלשון 'עוד':

אתם עברתם לפני ז' עבירות. האמורות למעלה – אינו לומד, ואינו עושה, ומואס באחרים העושים, שונא את החכמים, מונע את אחרים, כופר במצות, כופר בעיקר:

פסקה ב

ב ר"ע אומר ושברתי וכו' אלו הגבורים שבישראל וכו'. דלשון 'שבירה' שייך יותר באנשים מן ביהמ"ק:

פסקה ג

ג שיהו השמים מזיעים. מלחות הטל:

והיא משמרת פירותיה. שלא ירקבו כיון שאין בה לחות, שהלחות מרקיב ומאבד הפירות, ואעפ"כ קללה היא שהארץ לא תוציא פירות והשמים לא יתנו מטר. אבל היא קללה שבבחינת מה יש עמה ברכה – שאם השמים לא יתנו מטר - יתנו טל, ואם הארץ לא תתן פירות, תשמור מה שיש באוצרם:

רבי אומר זה הכרם. שצריך לכח וטורח הרבה מפני שיצטרך לעבודות רבות וזה יתום לריק:

זה הפשתן. שהוא גם כן יצטרך לעבודות רבות:

זה הכח. שיהיו יגעים בכל כחם עד שיתום כחם ויהיה ללא הועיל, שלא יוציאו ממנו תועלת כלל:

קובר בתו ומאבד ממונו. שבעלה יורשה והוא לריק שתם הממון ולא נהנית הבת ממנו:

פסקה ד

ד הרי שיניו שלו קהות. שנשאר בלא כח שהוציא כל כחותיו ולא הועיל כלום:

מה שאתה מוביל לה. שאפילו הזרע שהבאת לה לא תתן. ודרשו "יבולה" כמו שכתוב "יובילו שי למורא", שהוא לשון 'הבאה', דאי אפשר לומר שכונת הכתוב שלא תצליח – הרי כתיב מקודם "ונתתי את שמיכם וגו'":

ועץ הארץ לא יתן פריו. בזה האחרון דרשינן שתי קללות: שלא יהא חונט העץ פירותיו בשעה החנטה, וזהו שכתוב "ועץ הארץ" - שאפילו בצאתו מן הארץ יהא לקוי. ואם היה מפרה יהא נושר פירותיו:

מקליח. משיר:

את פירותיו. ויש באלו שתי פסוקים (פסוק י"ח וי"ט)‏36 (ויקרא כ"ו, י"ח-כ') ז' קללות ומקויים בזה מה שאמר "שבע על חטאותיכם":

פסקה ה

ה עריי בעולם. כדבר שהוא במקרה שאינו אלא לפרקים כן תלכו עראי במצותי:

אעשה אתכם עריי בעולם. דבר שאין לה קביעות חשובה:

פסקה ו

ו אלא חיה משכלת. שדרכה להיות משכלת כדכתיב "ושיכלה אתכם":

פסקה ז

ז דרך דרכיכם. פי' "דרך" היה לו לומר, וכתב "דרכיכם" לשון רבים:

לרבות שבילים גדולים וקטנים. הרי ז' קללות:

שן בהמה

ושן חיה

חמת זוחלי עפר

ושכלה

והכריתה

והמעיטה

ונשמו:

הרי שבע מיני פורעניות:

פרק ו

פסקה א

א ונקם שאינו בברית וכו' כגון סימוי עיניו של צדקיהו. שלא היה ראוי לכל אותו הדין אלא בשביל עון דורו שהיו רשעים, ומשמע ליה "נוקמת נקם" שהם שני עניני נקמות. זהו כפי גירסתינו:

ויותר נכון לגרוס: "איזהו נקם שהוא בברית, כגון סימוי עיניו של צדקיהו שמרד בנבוכדנצר והפר הברית אשר כרת אתו". ויש נקם שאינו בברית כגון סתם נקמה דאז אין הנקמה כ"כ גדולה, אבל הנקמה שהוא בשביל הפרת ברית הנקמה גדולה מאוד (קרבן אהרן). וכן הסכים הגר"א לגירסא זו:

מפני המצודה. ר"ל מפני המצור, וכן הוא בפסיקתא זוטרתי:

הלכה וכו'. דייקו שאמר "ושילחתי דבר בתוככם" - משמע שמיתתן על ידי דבר, ואח"כ אמר "ונתתי ביד אויב" - משמע שהוא על ידי חרב, ולזה פירשו שעל ידי הדבר יהיו ניתנים ביד אויב:

הכי גרסינן: היו קוברים מיתיהם ניתנין וכו'. :

פסקה ב

ב בשברי לכם מטה לחם. מלת "מטה" יתירא, ולזה דרשו מסעדי לחם הם פרפראות שבו נאכל הלחם:

מבלי עצים. ר"ל שלא יהיה להם עצים להחם תנורים רבים, דאין לפרש ממיעוט הלחם, דהרי אמר "בשברי לכם מטה לחם":

שתהא פת ניפולת. שיהא פת קיבר שחור הרבה שאינו מתדבק החלקים זה עם זה, ולזה הוא משתבר בתנור:

משל ביד אדם וכו'. רבי יוסי פירש "משקל" מלשון 'שקול הדעת', שמחסרון מעותיו אם יהיה לו איסר או פרוטה יהיה שוקל במחשבתו מה יקנה שישבע בו:

תוכן העניינים

חפץ חיים על ספרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה