חפץ חיים על ספרא· רבי ישראל מאיר הכהן מראדין
בהר
פרשה א
פסקה א
א והלא כל המצות וכו'. פי' רש"י בחומש לפי שלא מצינו שמיטת קרקעות שנישנית בערבות מואב במשנה תורה למדנו שכללותיה ופרטותיה כולן נאמרו מסיני ובא הכתוב ולמד כאן על כל דיבור ודיבור שנדבר למשה שמסיני היו כולם כללותיהן ודקדוקיהן וחזרו ונשנו בערבות מואב:
והרמב"ן פי' וז"ל שהשמיטה נאמרו כללותיה מסיני דכתיב בפרשת ואלה המשפטים "והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמיך וגו', ואלו דיני השמיטה בדרך כלל. ובכאן חזר ואמר כי בהר סיני עוד נאמרו כל פרטיה שהרי כולן נזכרו בפרשה הזאת ובסוף הענין כתוב "אלה המצות אשר ציוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני" - להקיש כל המצות אל השמיטה הנזכרת שכולן היו כן שנאמרו בכלל ופרט והכל מסיני, עכ"ל. ועיין ברא"מ ובקרבן אהרן שהאריכו בזה:
פסקה ב
ב משבאו לעבר הירדן. מתחיל חיוב שמיטה אף שלא באו עדיין בתוכה:
המיוחדת. המשובחת שהיא זבת חלב ודבש אבל עבר הירדן אינה זבת חלב ודבש כדאיתא בספרי פרשת בכורים:
יכול משבאו לעמון ומואב. שגם הם בכלל הארץ לפי שהבטיח הקב"ה לאברהם ליתנם לזרעו לעתיד לבוא:
תלמוד לומר אשר אני נותן לכם. משמע שהוא נותן להם עכשיו:
מנין אתה אומר כיבשו אבל לא חילקו. שגם בזה לא נתחייבו עדיין בשמיטה:
הכי גרסינן ולא חילקו לבתי אבות או חילקו לבתי אבות ואין כל אחד וכו'. :
ת"ל שדך. שהיה יכול לומר השדה לא תזרע וגו':
פסקה ג
ג בחלה ובערלה ובחדש. פי' שבכולן נאמרה ביאה, ו"מושבותיכם" האמור בחדש פי' מקום שאתם יושבים ולא לאחר ירושה וישיבה כי בכל אלו הדרים לא התנה בהם כיבוש וחילוק, ולזה נתחייבו בהם לאלתר כאשר באו:
נתחייבו במעשרות. דכתיב "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא וגו'" - זרעך המיוחד לך דהיינו לאחר כיבוש וחילוק שנשתהא י"ד שנה. אי נמי, דקודם שחלקו הוי ליה הפקר וכתיב "ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך" – יצא הפקר שידו וידך שוין בו:
התחילו מונים לשמיטה. אחר שחלקו שאז נתחייבו בה כנ"ל עד שנת כ"א שאז היא השנה השביעית:
לששים וארבע. היינו שנת הששים וארבע שהוא חמישים שנה אחר י"ד דכיבוש וחילוק:
פסקה ד
ד יכול מלחפור וכו'. כלומר בכלל שביתת הארץ היא והזריעה והזימור, ואם כן הול"ל "ושבתה הארץ" ותו לא. לז"א שאילו אמר "ושבתה הארץ" ותו לא יכול אני לומר שתשבות אפילו מחפירות בורות בה ומלתקן המקואות שבה, ולזה הדר ופרט "שדך לא תזרע וגו'" לומר שאין השביתה האמורה אלא מאלו:
לחרוש. בבקר:
לעדור. שאינו יכול לחרוש בבקרים מפני השרשים ועודרין במעדר כמו שעודרין תחת הגפן:
לנכש. עוקר העשבים מבין התבואה:
לכיסוח. חותך עשבים רעים ואינו תולש מעיקרן:
לביקוע. כשאילן זית מתיישן מבקיעין את הענפים שלו ומתלחלח:
תלמוד לומר שדך לא וכו'. דהו"ל למכתב "שדך לא תזרע ולא תזמור כרמך", וכתב בהיפוך כדי למדרש "שדך לא", כלומר כל מיני העבודות שבשדך לא תוכל לעשות אותה וכן נדרוש לענין כרם:
פסקה ה
ה ומנין שאין מזבלים. למקשאות ולמדלעות ס"א אין מובלין, ובירושלמי פרק ד' דשביעית (ירושלמי שביעית, ד) מפרש אין מעבירין את היבלות, פי' עולה באילן כעין יבלת באדם ומכחיש האילן:
ואין מפרקין. בעלים מרובים המכחישים אותו. ל"א מפרקין אבנים ועפר מעל שרשיו כמו שעושין לאגוז שאין עושה פירות, מגלה שרשיו ועושה, כדאיתא בפסיקתא:
מעשנין. להמית התולעים:
מאבקין. נותנין אבק על שרשיו. וי"מ אבק של סמנים משימין על עיקרו כדי לפטמו:
ומנין שאין מקרסמין. חותכין ענפים יבשים:
ואין מזרדין. זירוד ענפים דקים העולים בעיקר האילן ומכחישים האילן:
ואין מפסלין. מענפי אילן הארוכים ועל שם שעושה בפסל וקרדום:
פסקה ו
ו יכול לא יקשקש תחת הזיתים. קשקוש היינו סתומי פילי דשרי, ואיתא במועד קטן דף ג' תרי קשקושי הוו, חד אברויי אילנא וחד סתומי פילי. אברויי אילנא אסור דהוי משום רווחא, וחד סתומי פילי שרי דהוי משום פסידא, פי' אברויי אילנא מלשון להברות את דוד, שירצה לזון את האילנות והוא שמניחים זבל תחת האילנות לזון ולהחיות אותם וזה אסור דהוא כדי להרויח לענג ולהשמין אילן ולא משום שלא יפסד. והאי דשרי הוא סתומי פילי ופילי היינו בקעים שהוא לסתום בעפר בקעי האילן והאי שרי דהוא משום פסידא כדי שלא יפסד האילן:
נקעים. היינו גומות:
עוגיאות. חופר גומות תחת הגפנים והזיתים עיגול סביב להמשיך המים להם:
בכלל היו. בכלל ובשנה השביעית שבת שבתון יהיו, ולמה יצאו להקיש להם העבודות האסורות ולפרש מה הם העבודות האסורות שהם דומים לאלו:
מה אלו שהם עבודות בשדה ובכרם. וכל הני עבודות דלעיל נוהגות בשדה ובכרם, יצא קשקוש ומלוי נקעים ועוגיות שתחת הזיתים שאינם בשניהם. וכתבו התוספות דאע"ג דהני דלעיל יש מהם שאינם נוהגים עתה בשדה ובכרם – י"ל שבמקומם היו עושים כך בשדה ובכרם:
תהיה עולה וכו'. פי' ששנת מ"ט היה שנת השמיטה ושנת החמישים הוי יובל, ולזה הייתי אומר דלימנו שנת החמישים לשנה ראשונה של שמיטה הבאה:
ת"ל שש שנים תזרע וכו'. דקרא יתירא הוא, דאין צריך להודיע אימתי נזרע, והיה לו לומר רק שבשביעית לא נזרע. אלא להודיע לנו דששת השנים שלפני השביעית יהיו כולם שנים של זריעה:
פסקה ז
ז מנין לאורז ודוחן. מיני קטניות הם:
ולפרגיס. גם הוא ממיני זרעים:
כונסן אתה בשביעית. שהם נחשבים מזרע השנה השישית ואין בהם קדושת שביעית:
ת"ל ואספת את תבואתה בשביעית. דקרא יתרה הוא, דפשיטא שנאסוף מה שנזרע אלא למסמכיה להכתוב שאחריו ובשנה השביעית דהיינו שלפעמים מותר לאסוף גם בשנה השביעית דהיינו היכי שהשרישו קודם ר"ה של שביעית ואף דבשארי דברים לא אזלינן בתר השרשה (עיין בראש השנה דף יג:) בקטניות שאני מתוך שעשויין פרכין פרכין שאין מתבשלין ביחד אלא היום לוקטין ומפרכין מעט ולמחר מעט ולא מצו למיקם עלה לא בתר לקיטה ולא בתר שליש ולכך אזול בתר השרשה שהרי נזרעין בבת אחת וממילא השרשה בזמן אחד (גמרא שם):
פסקה ח
ח ששה זרעים וששה אסופים וכו'. פי' דפשטיה דקרא ואספת קאי על שש שנים דזריעה הכתוב בפסוק זה ויש לנו עוד ריבוי שפעמים ששבעה אוספין וכנ"ל ומסתברא לאוקמי הא דאוספין היינו כשהשרישו לפני ר"ה והא דאין אוספין היכי דהשרישו אחר ר"ה:
פסקה ט
ט מנין לתבואה. דגן וזיתים קרויים תבואה כדכתיב כתבואת גורן וכתבואת יקב:
שהביאה שליש. ר"ל שנתבשלה שליש בישולה לפני ר"ה שאז היא נחשבת משנה שעברה:
ת"ל ואספת את תבואתה. ר"ל בשביעית, ואף שלא נגמר בישולה בשישית, ורק משהביאה שליש בששית גם כן מותר לאסוף אותה בשביעית אכן לא נדע מאין הוציא ר' יונתן דאיירי בשהביאה שליש ובגמרא ראש השנה דף י"ג (דף יג.) הזכיר ר' יונתן ראיה לזה מקרא אחרינא דכתיב ועשת את התבואה לשלש השנים, אל תקרי לשלש אלא לשליש, ור"ל עשיית התבואה כשהיא בשליש בישולה שאז נחשבת כמו שנגמרה וממילא לענין שביעית מותר והגר"א גריס כן בפנים ת"ל ועשת את התבואה לשלש השנים לשליש, ומהראב"ד ור"ש משמע גם כן דהיה להם גירסא זו:
פרק א
פסקה א
א ומנין לשלשים יום וכו'. פי' שאם נטע והבריך והרכיב שלשים יום בערב שביעית מותר לקיימן בשביעית כאילו נטע בתחלת השנה:
תלמוד לומר ובשנה השביעית. פי' סמיך ליה על ואספת את תבואתה האמור למעלה למעלה ממנו כדדרשי לעיל לענין זרעים. מיהו ל' יום דקליטה לאו מהאי קרא נפקא לן אלא סברא דנפשיה קאמר דכל הרכבה אינה קולטת בפחות משלשים יום. ופליגי בהא תנאי במסכת שביעית פ"ב, איכא מאן דאמר שלשה ואיכא מ"ד שתי שבתות ואיכא מאן דאמר שלשים יום. ומובא בר"ה דף יו"ד. ואיתמר עלה אמר רב נחמן לדברי האומר שלשה צריך שלשה ושלשים, פי' שלשה לקליטה ושלשים אחרים כדי שתעלה לו שנה. אית דמפרשי להאי מימרא לענין שביעית ומשיג הראב"ד דהאי מימרא רק לענין ערלה אתמר לחשבו כשנה אבל לענין שביעית כיון דנקלט לפני ר"ה מותר לקיימו בשביעית:
הכי גרסינן שבת שבתון יהיה לארץ מיכן אמרו וכו'. פי' מדכתיב שבת שבתון שתי שביתות להביא את שנחנטו פירותיהם בשביעית ולא נגמרו עד אח"כ שאתה נוהג בהם שבת אחר דהיינו עוד הפעם שביתה. מכאן אמרו בנות שוח תאנים לבנות שנותנים פריים מג' לג' שנים שביעית שלהם שנה שנייה דפירות החונטים בשביעית אין בישולם נגמר עד שנה שנייה של שמיטה ואז נוהג בהם דין שביעית דבאילן אזלינן בתר חנטה:
הפרסיות. תמרי פרסייתא (ערוך):
לא אמרו אלא בנות שוח. ובהא פליגי ר' יהודה סבר חנטתן בשנה זו וגמרן בשנה שניה, וחכמים סברי עיקר גדילתן בשנה ראשונה אלא שנמשכין בתוך שנה שנייה (הרא"ש בפירושו):
פסקה ב
ב כך נאמר בשביעית שבת לה'. פי' אל תהי קלה בעיניך מצוה זו ששקולה כשבת בראשית שהרי נאמר בשתיהן שבת לה':
כל מלאכה שבשדך. וכדלעיל בהלכה ד':
פסקה ג
ג את ספיח קצירך וגו'. ספיח נקרא מה שתוציא הארץ בשביעית בין מן הזרע שנפל בה מקודם שביעית, בין מן העקרים שנקצרו מקודם וחזרו ועשו. הכל יקרא ספיח ומותר לאכלו מן התורה שנאמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, וזה שנאמר את ספיח קצירך לא תקצור, היינו כדרך שקוצרין בכל שנה כגון שקוצר כל השדה ומעמיד כרי ודש בבקר אבל קוצר מעט מעט וחובט ואוכל וזהו מן התורה אבל מדברי סופרים שיהו כל הספיחים אסורים בשביעית ואסרו זה מפני עוברי עבירה שלא ילך ויזרע בתוך שדהו בסתר וכשיצמח יאמר שספיחים הם וזהו שאמר מכאן סמכו חכמים וכו' שאינם רק אסמכתא מדבריהם. והרמב"ן מפרש דברייתא זו אתיה כר"ע לקמיה פ"ד דסבירא ליה דספיחין אסורין מדאורייתא ושם נאמר גם כן בלשון זה "מכאן סמכו":
מן השמור בארץ. פי' מה שנזרת והפרשת מהם בני אדם ולא הפקרת לא תבצור אותו:
אבל אתה בוצר מן המופקר. פי' כל זמן שהוא שמור ולא הפקרתו אי אתה בוצר אבל אם אחר ששמרתו הפקרתו אתה בוצר ממנו כאחד מן העניים. כן הוא דעת רש"י. ויש מן הראשונים דס"ל שצריך שיהיה הפקר מתחלה אבל אם לא הפקירו אע"פ שירצה עתה להפקירו אחר שהיה שמור אצלו לא יבצור אותו:
לא תבצור כדרך הבוצרים. פי' לא תבצור בשביעית כדרך שבוצרים בשאר שני שבוע שא"א לומר שלא יבצור כלל שהרי כתיב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, וא"א בלא בצירה אלא הכונה שישנה וכדלקמיה. וגם זה דוקא אם הוא מן המופקר אבל אם הוא שמור אסור בכל ענין. ומכן אמרו תאנים של שביעית על מופקרין קאי:
מכאן אמרו. משנה בפרק ח' דמסכת שביעית:
אין קוצין במוקצה. ר"ש פירש שהוא כלי ברזל המיוחד לחתוך בו תאנים והוא הקופץ אבל קוצה אותה בחרבה, ר"ל בחרב והוא הסכין. והרמב"ם פירש דמוקצה הוא שם מקום ששוטחין עליו התאנים וחרבה כמשמעה:
בעריבה. שלשין בה העיסה:
בבד. הוא שם ליקבים שדורכין בהם הזיתים דשל ענבים נקרא גת ושל זיתים נקרא בד:
ובקוטב. הרמב"ם פי' שהוא גת קטן לזיתים, ור"ש פירש שהוא עץ גדול וכבד ובראשו אבן גדולה שנותנים על הזיתים בבית הבד:
לבדידה. בית הבד קטן הרבה כמין עריבה שאין דרך לדרוך בו:
פסקה ד
ד כיון שיצאת שביעית אע"פ שפירותיה שמיטה. פי' שכל מה שחנט לאחר שנה שביעית עד ט"ו שבט הכל הוא כדין פירות שביעית ונפיק לו בערלה ורבעי במסכת ר"ה דף יו"ד מדכתיב ובשנה הרביעית פעמים שפירות רביעית הן ערלה ומהדר על שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל והיינו שחנטו מתשרי של רביעית עד ט"ו שבט שאז הוא ר"ה לאילנות וה"ה נמי לענין שביעית. וטעמא דקים להו לחכמים שהפירות שחונטים מתשרי עד ט"ו שבט בידוע שהן חונטין משרף שבאילן שנכנס בו מקודם תשרי:
מותר אתה לעשות מלאכה. כגון לזמור הכרם או קירסום וזירוד בשאר אילנות המבואר בריש הפרשה בהלכה ה' ונפיק זה מדכתיב שנת שבתון משמע ששבתון בארץ לא תהא אלא שנתו בלבד (ראב"ד):
אבל פירותיו אסורין וכו'. וזה רמז הכתוב במה שאמר יהיה שאם אין שבות מהם אלא שביעית בלבד היה לו לומר הוא, ומאי יהיה משמע שעדיין יהיה אף שעבר שביעית. והטעם לקביעת ט"ו שבט כתבתי לעיל:
פסקה ה
ה מן השמור. פי' שלא נשבתה אלא נעבדה בה עבודה כדי לגדל פירות הוי שמור ואפילו לא שמרם לאחר מכן ומיהו גם בשמירה בעלמא אסר לעיל גבי לא תבצור:
מכאן אמרו. ב"ש שהחמירו בכך או ב"ה אליבא דר' יהודה:
שדה שנטייבה. שנעבדה ונחרשה היטיב (ופירושו אפילו אם מפני אונס המלכות היה מוכרח לחרוש אותה פעם אחת אבל הוא חרש פעמיים להטיבה ראב"ד מירושלמי):
אין אוכלין פירותיה בשביעית. אע"פ שהפקירן:
אוכלים. הפירות שאין הפירות נאסרים ולא בא הכתוב אלא לאסור לנו שלא נשמור אבל אם שמרנו ואח"כ הפקרנו אוכלים אותם:
בטובה. שמחזיק טובה לחבירו על שעוזב אותו לאכול או אלקוט משדך ואני אגמול לך כל זה אסור דאין אוכלין פירות שביעית אלא משום דרחמנא אפקרינהו ואין זה הפקר אחר שנשאר מגע יד לבעלים בהם מדמחזיקין לו טובה:
פסקה ו
ו ולא לאחרים. שאינו רשאי לתת ממנו לנכרי אפילו בדמים כדתניא בתוספתא פרק ו' דמסכת שביעית (תוספתא שביעית, ו):
ולא להביא ממנה מנחות. דלא מייתי מפירות הארץ השובתת מנחות ונסכים אלא מייתי מדאישתקד:
מה תלמוד לומר. מלת "לך" שהרי כבר נאמר "לכם לאכלה":
אלא לעניים. דהכי משמע ממאמרו אביוני עמך, ולזה הייתי אומר דאף על גב דכתיב להם לעניים אחרים הנמצאים בביתך קאי אבל עשירים אינם אוכלים:
תלמוד לומר לך ולעבדך. דהדר אמר בעלים דהיינו עשירים ועבדים ושפחות דהם עניים ואם כן עשירים ועניים אוכלים:
לאחר הביעור. לקמן יליף מדכתיב ולבהמתך וגו' - כל זמן שחיה אוכלת מן השדה תאכיל לבהמתך מן הבית, והענין בזה שאם יקבץ מין ממיני זרעונים או פירות והביאו אל ביתו יוכל לאכול מאותו המין כל זמן שימצא בארץ או באילנות, וכשפסק המין ההוא מן השדה נתחייב להסיר ולבער מה שיש ממנו ברשותו בבית. וזהו ביעור הזכר בשביעית כגון אם אסף תאנים ושטחם ויבשם ואכל מהם, אין לו להחמיר באכילתן כל שנת השביעית אבל יאכל כל זמן שהתאנים הלחים נמצאים באילנות. וכשיפסקו ונפלו ולא נשאר מהם אלא היבשים לבד – יסיר כל מה שיש ברשותו מן התאנים היבשים או שיאכלם כולם אם יכול, או יזרקם או ישרפם. וזהו ענין הביעור. ולזה אמר דמה שכתוב "ואכלו אביוני עמיך" דמשמע דעניים אוכלים ולא עשירים - הוא לאחר הביעור, דאי אית להו לעניים פירות בבתיהם אע"ג דכלה להו מן השדה אכלי להו אפילו אחר הביאור. אבל עשירים לא:
ובירושלמי דמסכת שביעית אמרו דטעמא דר' יהודה דדריש ואכלו אביוני עמיך ויתרם – כלומר ד"ויתרם" נדרש לפניו והכי קאמר, ואכלו אביוני עמיך ולא עשירים וזה ביתרם שהוא מה שהותיר להם בביתם אחר הביעור:
אחד עניים ואחד עשירים. דלר' יוסי אביוני עמך תרי מילי קאמר, אביוני ועמך, דאי לאו כן מלת עמיך יתר, דהול"ל אביונך, אלא דה"ק ואכלו אביוני ועמיך שהם העשירים מה שראוי להם ויתרם תאכל חית השדה:
פסקה ז
ז הראוי לאדם לאדם. דאין נותנין אוכלי אדם לבהמה בשביעית שזהו הפסד:
ולשכירך מן הנכרי. פי' אפילו מן הנכרי דישראל פשיטא שהרי רשות לכל אדם ללקוט בין עניים ובין עשירים. ועיין ברמב"ם פ"ה מהלכות שמיטה דין י"ג (רמב"ם הלכות שמיטה ויובל, ה) דדוקא אם היה אצלו שכיר שבת או שכיר חודש ושנה מפני ששוהא אצלו הרבה והוי כב"ב, אבל שכיר יום אסור אם לא שקצץ מזונותיו עליו דהוי כבן בית, והוא מתוספתא פרק ה' (תוספתא שביעית, ה). ובר"ש משמע דאינו סובר כן:
ולתושבך. ששרוי אצלו תמיד:
אכסניא. חיל של מלך. וי"א אכסנאי זהו העובר ממקום למקום:
פסקה ח
ח מה אני מקיים ביעור פירות שביעית. פי' דהא כתיב והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמיך דאוקימנא אחר הביעור:
בפירות אדם. דכתיב ואכלו אביוני עמיך:
פסקה ט
ט מה שבארצך אוכלים. כלומר עבדך ואמתך וגו' אשר יהיו בארצך אוכלים אבל אם הם חו"ל לא תוציא להם לאכול שם דאין מוציאין פירות שביעית לחוץ לארץ:
שמוציאים לסוריא. אפשר שטעמו דהוא ס"ל דכיבוש יחיד שמיה כיבוש והוי כארץ ישראל:
פסקה י
י תהיה. מלה יתירא היא, ואמרו תהיה לרבות להם הויה אחרת שיעשו ממנו והוא שמדליק הנר משמן שביעית. וזה בשמן שביעית עצמו אבל אם מכרו ולקח בדמיו שמן אחר או החליף שמן בשמן – שניהם אסורין בהדלקה (ירושלמי דשביעית):
אף לצבוע. דברים שדרכן לצבוע בהן אף על פי שהן מאכלי אדם צובעין למה שיצטרך האדם:
מלמד שאינה נאכלת אלא תבואה. משיהיה שם תבואה עליה והוא משהביאה שליש, ודריש ליה משום דהוא קרא יתירא שכבר אמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, שהוא תבואת שבת הארץ. ובפרק הגוזל קמא דריש לה מדכתיב לאכלה ודריש ולא להפסד, ואם היה אוכל קודם שיתבשלו היינו להפסד. וזה אינו אלא לאסיפתו לבית אבל אוכל מהן מעט בשדה כשהן פגין כדרך שאוכל בשאר שני שבוע כדמפרש ואזיל:
מכאן אמרו. משנה פרק ד' דשביעית משנה ז' (משנה, שביעית ד, ז):
הפגין. פגי תאינה כדכתיב התאנה חנטה פגיה:
משהזריחו. האדימו, וזהו התחלת בישולן. והרמב"ם פירש משהזריחו שיבהקו וישוב גופם חלק:
אוכל בהם פיתו בשדה. ששם מנהג בני אדם לאכול הפרי שלא בישל כל צרכו אבל ללקט ולהכניס לבית אינו רשאי עד שיבשולו, וזהו שאמר ביחלו כונס לתוך ביתו ופירושו בישלו. ובנדה דף מ"ז (נדה מז, א) ביחלו אמר רבה בר בר חנה משילבין ראשיהן. ובירושלמי יליף לאכילת השדה והבית מדכתיב תהיה כל תבואתה לאכול וכתיב מן השדה תאכלו את תבואתה – בשתי תבואות הכתוב מדבר, אחת מן הבית ואחת מן השדה:
פסקה יא
יא וכן כיוצא בהם בשאר שני שבוע. אם ביחלו חייבין במעשרות כדתנן במסכת מעשרות (משנה, מעשרות א, ב) התאנים משיבחילו:
הבוסר משגרע. פי' משהכניס בהם גרעין וזהו כאשר יהיה שיעורו כפול הלבן:
אוכל בהם פיתו בשדה. ואינו אבוד דכבר הוא מאכל אצל בני אדם:
הבאישו. בירושלמי משיקראו באושה, והיינו שהתחילו להתבשל ונקראו באושה שאז הם קרובים להתעפש אם יניחוהו. והרמב"ם פירש ש"הבאיש" הוא כאשר יהיה הגרגיר נראה מבחוץ לרוב צחות הגרגיר. ולענין מעשר גם כן השיעור משהבאישו כדתנן במסכת מעשרות:
כל זמן וכו'. בזמן שכאשר יתבשלו כל צרכן הם מוציאין מסאה של זיתים ג' לוגין שמן אז יהיה דינם כדמפרש ואזיל:
פסקה יב
יב הכניסו רביעית לסאה. פי' שנתבשלו עד שמסאה יכול להוציא רביעית לוג שמן:
פוצע. דרך הזיתים לאכול אותן על ידי שהם פוצעין אותן כדי שיתמתקו:
ואוכל בשדה. דדבר שדרכו לאכול הוא, אבל לסוך לא דהו"ל כיין וחומץ דאין סכין בהם משום דאין סכין אלא בדבר שדרכו לסוך:
הכניסו חצי לוג. שנתבשלו עד שהוא יכול להוציא חצי לוג מסאה:
הכניסו שליש. ויש גורסין "לוג", והכל דבר אחד, שהכונה שליש ממה שהוא מוציא מהם כשהם מבושלים כל צרכן, והוא ג' לוגין לסאה וכנ"ל, ואם כן שליש מהם הוא לוג:
ושאר פירות האילן אי אתה רשאי לכבוש וכו'. דאין דרך שאר פירות לאכלן בפניהן ובטלה דעתו והרי הוא מפסידו:
זלפין. לזלפו על גבי הבית:
מלוגמא. רפואה:
איספלנית. לערב עם עשבים ולהניח על גבי מכה:
אפקטוזין. להקיא, וכל אלו אינן שוין בכל אדם:
פרשה ב
פסקה א
א בבית דין. בית דין הגדול היו מונין בתחלת השנה והיו מברכין על ספירת היובל היום נכנסה שנה אחת, היום שבת שנים שהם שמיטה אחת, וכן היום תשע וארבעים שנה שהם שבע שמיטות. והכל כמו שמונים לספירת העומר (ראב"ד ור"ש):
יכול שבע שבתות ימים. כענין שנאמר "שבע שבתות תמימות תהיינה", וכשיסיים יחזור וימנה לעולם עד היובל וגם ימנה שבע שנים שבע פעמים:
יכול יספור שבע שמיטין זו אחר זו. שהרי "שבתות" משמע שמיטין שהן שבתות, ולאחר שיספור שבע שמיטין זו אחר זו שוב יחזור ויספור שנים פשוטות עד היובל. תלמוד לומר שבע שנים וכו':
פסקה ב
ב ומנין שיספור לשני שבוע. כדאמרינן לעיל - שנה אחת , שתי שנים:
תלמוד לומר והיו לך ימי שבע. ולא קאמר "יהיו לך שבע שבתות", ולאיזה דבר מונין ימים - הוי אומר לשנה:
ומנין שיספור לשני יובל. פירוש אי לא כתב יותר הוה אמינא שימנה בכל שנה ושנה לשמיטה, ולבסוף יאמר שבע שנים שהן שמיטה אחת. וכן לשמיטה שניה ושלישית יאמר בתחלת מנינו היום שנה אחת, היום שתי שנים לשמיטה. ומנין שיספור לשני יובל; שיאמר היום שנה אחת ליובל וכן היום שבע שנים ליובל שהן שמיטה אחת, וכן י"ד שנים ליובל שהן שתי שמיות וכן כולן? תלמוד לומר והיו לך ימי שבע וגו' תשע וארבעים שנה – אלמא מונה כולן ולא כל שבע ושבע בפ"ע:
מנין עשה שביעית אף על פי שאין יובל. פירוש שיש לך לעשות שביעית אע"פ שאין יובל כגון משגלו עשרת השבטים דבטל יובל מכל מקום שביעית לא בטלה משבט יהודה ובנימין:
תלמוד לומר והיו לך. כלומר יהיו לך שבע שבתות שהם השמיטות אע"פ שאין יובל אחריהן:
ומנין עשה יובל אע"פ שאין שביעית. כגון שאם חזרו לארץ לסוף חמישים, אף על פי שלא עשו שמיטין, עושין יובל:
הכי גרסינן תלמוד לומר והיו לך תשע וארבעים שנה. דמלת "והיו לך" משמש לפניו ולאחריו, והיו לך ימי שבע שבתות השנים - שיהיו נספרים לשמיטה, והיו לך תשע וארבעים שנה שיהיו נספרים לך ליובל גם כן (שאי לאו כן האי תשע וארבעים יתר, דמי לא ידע ששבע פעמים שבע הוא מ"ט). והא דאמרינן סוף פרק ב' דערכין אליבא דר' יהודה דהנך שני דאגלינהו סנחרב עד דאתא ירמיה ואהדרינהו לא קחשיב – אלמא אין עולין מן המנין למספר יובל אותן השנים שלא היו כל ישראל בארץ – התם דחיאתא בעלמא היא, ולא קאי התם הכי. ויש מראשונים דמפרשי עשה יובל אע"פ שאין שביעית נוהג כגון שעברו וזרעו בשביעית:
שביעית נוהגת אף על פי שאין יובל. פי' בהאי מודה לר' יהודה. וכולהו דלא כרבי דאמר בגיטין (דף לו.) בזמן שאין היובל נוהג אין השמיטה נוהג:
פסקה ג
ג אין לי אלא וכו' שאין ת"ל בחודש השביעי. דידוע דיוה"כ הוא בשביעי:
הרי תרועת שביעי. פירוש תרועה שכתוב לענין ראש השנה שהוא בחודש השביעי:
פסקה ד
ד תלמוד לומר והעברת. דהעברה פשוטה משמע העברת קול אחד מבלי תנועה בה:
תלמוד לומר תעבירו שופר. הרי העברה תחלה וסוף ותרועה כתיב בינתיים:
פסקה ה
ה ביום הכפורים אפילו בשבת. אסמכתא היא, דאינה מלאכה אלא חכמה ואין צריך להתיר כדאמרינן בראש השנה (דף כט:) אלא אשמועינן דאפילו רבנן לא גזרו על שופר של יובל ומותר לתקוע אף בשבת כדי לפרסם שהעבדים נפטרים והולכים להם אבל ר"ה גזרו שלא לתקוע בשבת משום דרבה:
מלמד שכל יחיד ויחיד חייב. מדכתיב "תעבירו" ולא כתב "תעביר" כמו דכתב ברישא דקרא "והעברת", אלא לאשמועינן דלא נימא העברת שופר היא בבית דין כמו ספירה בבית דין:
יכול וכו'. הגר"א גרס מתחלה "ודוחה את השבת אפילו בגבולין יכול וכו'", פירוש דהלא רוצה לסיים יכול אף תרועת ראש השנה דוחה את השבת, והכונה אפילו בגבולין חוץ לירושלים, ת"ל והעברת וכו' ואין תרועת ר"ה דוחה שבת בכל ארצכם וכו' מכלל דמתחלה איירי הברייתא לענין יוה"כ שחל להיות בשבת:
הכי גרסינן ת"ל והעברת שופר תרועה בחודש השביעי בעשור לחודש ממשמע שנאמר ביום הכיפורים איני יודע שהוא בעשור לחודש אם כן למה וכו'.
בעשור לחודש דוחה את השבת בכל ארצכם. היינו שכל יחיד ויחיד חייב לתקוע אף בביתו ואפילו בשבת (אכן בגמרא מסיק שם דדוקא בזמן שבית דין יושבין):
ואין תרועת ראש השנה דוחה שבת בכל ארצכם. ורק במקדש ובירושלים (ועיין בפירוש המשנה להרמב"ם). ומה דמסיים "אלא בבית דין" – היינו לאחר תקנת ר' יוחנן בן זכאי שהתקין משחרב המקדש שיהו תוקעין אפילו בגבולין מקום שיש שם ב"ד, ובגמרא מסיק דדוקא בפני ב"ד, ועיין ברמב"ם פ"י מהלכות שמיטה הלכה י"א (פ"י מהל' שמיטה הי"א). ודע דמן התורה מצות תקיעה הוא אפילו בשבת דאינה מלאכה אלא מדרבנן אסור ואסמכו זה אקרא:
פרק ב
פסקה א
א מה תלמוד לומר. פירוש מלת "שנה" קרא יתירא, דהול"ל "את שנת החמישים" (ראב"ד וכן איתא בפסיקתא זוטרתי):