חפץ חיים על ספרא· רבי ישראל מאיר הכהן מראדין
אמור
פרשה א
פסקה א
א בני אהרן אין מיטמים וכו'. דיתר הוא דידוע שהכהנים הם בני אהרן:
מטמאות הן בנות אהרן. ואיצטריך למעוטי דשם "הכהנים" היה אפשר לומר גם כהנת בכלל זה (וכדעת עולה בחולין דף קלא:):
יצאו חללים. שאין עליהם שום קדושת כהונה שמותרים לישא כל הפסולות לכהונה מה שאין כן בעלי מומין:
ומנין לרבות בעלי מומין. דדלמא כונת הכתוב אותן הראויין לעבודת כהונה:
בני אהרן. אף הקטנים דהיינו שלא יטמאו אותם ויש מראשונים דס"ל דמוזהרין הגדולים להפרישם מן הטומאה:
פסקה ב
ב מנין לרבות את הדם. של מת שמוזהר עליו וטומאתו ברביעית:
תלמוד לומר לנפש. ולא תכיב "למת", לרבות שמוזהרות מלהטמא בדם המת:
פסקה ג
ג כל הטומאות. כגון כזית בשר ועצם כשעורה וכל הני דקתני באהלות פ"ד (משנה, אהלות ד):
תלמוד לומר ואמרת אליהם לרבות וכו'. היינו מריבוי הכתוב שיאמר אליהם עוד אמירות לפרוש מעניני טומאת המת. והגירסא הנכונה כגירסת הגר"א "תלמוד לומר לנפש" (וכן הוא גירסת הרמב"ן בספר תורת האדם), והיינו מן למ"ד של "לנפש", דהו"ל למיכתב "על נפש לא יטמא בעמיו" כמו דכתיב לקמהי אצל כהן גדול, וממילא הוה ידעינן לפרוש מדם המת. ומדכתיב "לנפש" מרבינן כל המצטרף לנפש המת:
בזמן שעמיו שם. שיש שם בני ישראל שיתעסקו עמו לקברו:
פסקה ד
ד אלא אשתו שנאמר שאר אביך היא. פי' דאחות אביו מקרי שאר אביו משום שהיא בשר אחד עם אביו, וכן אשתו היא בשר אחד עם בעלה כדכתיב "והיו לבשר אחד" (זית רענן):
הקרוב לא את הארוסה. אם הכהן אירס אשה ומת אינו מטמא לה שעדיין לא נתקרב לה:
אליו לא את הגרושה. ד"אליו" משמע שהיא מיוחדת אליו, לאפוקי זו שגירשה:
מה תלמדו לומר לאביו. הלא בק"ו אנו למידין שיטמא לו דמה אמו שאין קדושתה גדולה, שאם בא עליה פסול נתחללה מכהונה לעולם, ואפילו הכי מטמא לה – קל וחומר לאביו שקדושתו דבקה אליו, שאינו מחלל כהונתו על ידי ביאת פסולים כדדרשינן לקמן "ולא יחלל זרעו" – את זרעו הוא דמחלל אבל הוא עצמו אינו מתחלל, אינו דין שיטמא לו בנו:
אילו כן הייתי אומר. כיון דמקל וחומר אנו למידין בעינן שיהא ידוע לכל שהוא אביו כגון שהיו חבושין אביו ואמו בבית האסורין עד שנתעברה:
אביו חזקה. סתם אביו שהוא על ידי חזקה שהוחזק לכל שהוא אביו:
פסקה ה
ה או אילו נאמר וכו'. קושיא היא ופירוש או אולי יש להקשות איפכא, שיכתוב לאביו ולא יכתוב לאמו והייתי דן מק"ו שיטמא לה מה אביו וכו':
אלו כן וכו'. פי' אלו לא נאמר אמו בפירוש לא היינו למידין שמותר לטמא לה רק באמו שלא נתחללה אבל אמו שנתחללה כגון שאחר שנולד ממנה מת אביו שהיה כהן והיא נבעלה לפסול לה:
פסקה ז
ז ומה תלמוד לומר לבנו ומה ת"ל לבתו. נלמוד אחר מחבירו, ומשני "לפי וכו'":
הבת אביה זכאי וכו'. פירוש וע"כ הוא מקורב עמה יותר:
פסקה ח
ח באחיו ובאחותו. פי' מה באחיו ואחותו:
פסקה ט
ט הקטנה ולא הגדולה. לכאורה גדולה היינו בוגרת שאינו מטמא לה, ולקמיה בהלכה י"ב מרבינן בוגרת. ומצאתי בר"ש שפירש מה אחיו בין גדול בין קטן, היינו בין בעל דהיינו שהוא נשוי, בין לא בעל שאינו נשוי, אף אחותו בין קטנה ובין גדולה, היינו בין בתולה ובין בעולה. תלמוד לומר ולאחותו הבתולה וכו'. והאי דנקט 'גדול וקטן וקטנה וגדולה' – לישנא מעליא נקט, עכ"ל הר"ש. והגר"א גריס להדיא כן "מה אחיו בין נשוי ובין שאינו נשוי אף אחותו בין בתולה בין בעולה ת"ל ולאחותו הבתולה ולא הבעולה". וכעין זה איתא בפסיקתא זוטרתי עיי"ש:
פסקה י
י שהיא קטנה ולא גדולה. לפי' הר"ש הנ"ל היינו שהיא בתולה ולא בעולה, אף אחיו דוקא כשאינו נשוי. והגר"א גריס בהדיא כן עיין בהגהתו:
פסקה יא
יא פרט לאנוסה ומפותה. שאינה בתולה:
תלמוד לומר אשר לא היתה לאיש. והויה זו אינה על ידי קידושין אלא אשר לא היתה למשכב האיש:
פסקה יב
יב הקרובה לרבות את הארוסה. שלא תאמר אשר לא היתה לאיש לשון הויה דקדושין, וארוסה מקודשת היא, ולזה אמר הקרובה כ"ז שתהיה קרובה אליו ולא נתרחקה:
אליו לרבות את הבוגרת. אף שכלו מקצת בתוליה או דהוה אמינא נילף בתולה בתולה מקרא ד"כי ימצא נערה בתולה", מה להלן נערה אף כאן נערה, קמ"ל מיתורא דקרא לרבות:
לה יטמא מצוה. פי' אינו לרשות לבד דאם לרשות באמרו "לא יטמא כי אם וכו'" הרי נתן רשות להטמא לאלו, אלא לאו דהיא למצוה לטמא לשבעה קרובים הנזכרים בפסוק:
פסקה יג
יג מטמא הוא על הודאי וכו'. תיבת "לה" יתירא קדריש דהו"ל לומר "יטמא" ולזה אמר שר"ל לה לאחותו שהיא אצלו אחותו ודאי דוקא יטמא, ואינו מטמא על הספק כגון שנתערב לאמו ולדה בולד חברתה או ספק בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון:
לה יטמא אינו מטמא על איבריה. פי' דכתיב "לנפש לא יטמא כי אם לשארו", משמע דרק לנפש של שארו ולא לאבר מן החי שלו:
מאביו. נקט אביו לרבותא וכל שכן על שאר קרובים:
אבל מטמא הוא על עצם כשעורה. מן אביו המת לקברו (ראב"ד). ולפי זה פשוט דכל שכן דעל אבר שלם שלו דמטמא וכן הוא באמת דעת ר' יהודה בנזיר (דף מג:) וסתם ספרא ר' יהודה:
ר' יוסי אומר אין אדם מטמא על עצם כשעורה מאביו. הנה לפי גירסתינו נוכל לומר בפשיטות דסבר כרב דאמר שם דאף על אביו כשהוא שלם הוא דמטמא לו ולא בזמן שהוא חסר. והראב"ד היה לו גירסא "אבל חוזר הוא על עצם כשעורה מאביו", וז"ל אינו מטמא לעצם כשעורה לכתחלה דנפש בעינן אבל חוזר הוא על עצם כשעורה מאביו דלא קפיד רחמנא על נפש אלא על הבא ליטמא לכתחלה אבל אם נטמא כבר ושכח ממנו עצם מותר לחזור עליו ולקברו (וטעות סופר יש שם שכתוב ר' יהודה אומר וצ"ל ר' יוסי כמו בגירסתנו). ויש בסוגיא זו כמה ביאורים. ועיין ברא"ש הלכות טומאה:
פסקה יד
יד מעשה ביוסף בן פסכס. כהן היה:
נומא. היה מכה והוצרך לחתוך רגלו שלא יכלה הגוף:
צא לך. דאבר מן החי מאדם מטמא באהל כאבר מן המת דנפקא לן בספרי "או בעצם אדם - זה אבר מן החי", ואיתקש בהאי קרא למת לטומאת שבעה ולאוהל:
הצדיק אבד וצדקו עמו. דליכא למימר כפשטיה שהצדקות גורם לצדיק שיאבד הא כתיב "דרכיה דרכי נועם" אלא הכי קאמר הצדיק באבידתו עומד בצדקו כגון יוסי שסבל היסורים בשהיית חיתוך אברו שלא יטמא בנו:
פסקה טו
טו לא יטמא בעל בעמיו מה תלמוד לומר. פי' והלא כבר נאמר למעלה שהוא מטמא לאשתו דכתיב כי אם לשארו וע"כ איירי הך קרא באשה פסולה שהיא מחללת אותו ופשיטא שאינו מטמא לה:
בין פסולים. כגון כהן שהיה לו אח ממזר מיטמא לו כדלעיל בהלכה ה' לענין אמו והוא הדין לשאר קרובים:
תלמוד לומר לא יטמא בעל בעמיו. והיינו לאשה שהיא מחללת את זרעו כגון אלמנה לכה"ג גרושה לכהן הדיוט, וזהו מה דמסיים הכתוב "להחלו", באשה שהיא מחללת אותו:
פסקה טז
טז בעמיו בזמן שעושים כמעשה עמו. פי' דכל הדין שאמרנו דמטמא לאשה כשרה ולשאר קרובים דוקא כשעושים מעשה עמיו ושיעור הכתוב: לא יטמא הבעל לאשתו אף כשהיא עושה מעשה עמך אם הוא להחלו, לא כשפירשו מדרכי ציבור, היינו כגון שפירשו מדרכי צבור ונעשה מומר אפילו לעבירה אחת (ראב"ד):
נהג מנהג בזה. שנשא אשה פסולה הרי הוא חולים. ר"ל שנעשה חולין ואסור לעבוד עבודה כדתנן כהן שנשא נשים בעבירה פסול עד שידור הנייה ואף דהוא מדרבנן אסמכינהו אקרא:
פרק א
פסקה א
א בראשם מה ת"ל. פי' מה לימדנו במה שאמר כאן בראשם ולא אמר כמה שאמר בישראל "בין עיניכם":
פסקה ה
ה ומה קרחה האמורה בישראל אין חייבים אלא על המת. דכתיב "לנפש":
קדשים יהיו לאלהיהם על כרחם. מדלא כתב "והם" ואמר "יהיו" משמע שבית דין יכריחום על זה שישארו קדשים והיינו שאם רצה להטמא למתים ויחשוב בנפשו הלא הקב"ה עשה זה לטובתי להקדישני אני איני מקפיד על זה לפיכך גילה הכתוב שע"כ יקדישום בית דין בכך ולא יניחום:
להגיד מה גרם. דמשמעות הכתוב דעל ידי שפורק מעליו מצות כהונה מסיר מעצמו הקדושה:
לרבות בעלי מומין. דאף שהוא פסול לעבודה מכל מקום גם הוא קודש ובית דין מכריחים אותו לקיים מצות כהונה:
פסקה ז
ז זו אילונית. פי' דגם איילונית היא בכלל זונה ואסורה לכהן וסימני איילונית מבואר ביבמות (דף פ:) כל שהיא בת עשרים ולא הביאה שתי שערות או שאין לה דדין כאשה ועוד איזה סימנים, עיי"ש. וטעמו דר' יהודה מדכתיב "אכלו ולא ישבעו הזנו ולא יפרוצו" (הושע ד, י) כל ביאה שאין בה פרצה (מלשון ויפרוץ לרוב) דהיינו שאינה ראויה לילד קרי לה הכתוב "הזני" שהיא בעילת זנות ולא ממעט מכאן קטנה משום דקטנה אתיא לכלל פירצה לכשתגדל מה שאין כן זו דלא אתיא לעולם לכלל פרצה.32
אלא גיורת וכו'. דביאת עכו"ם ועבד פסלה וסתמן הן בכלל זונה:
ושנבעלה בעילת זנות. דהיינו שנבעלה לפסול לה כגון חייבי כריתות או לעכו"ם ועבד שאין קידושין תופסין בהן. ואם נבעלה לחייבי לאוין יש דיעות בין ראשונים אם נפסלה לכהונה:
פסקה ח
ח זו שנולדה מאחד מכל הפסולים. לכהונה דהיינו כהן שנשא גרושה או אלמנה לכה"ג ואף על גב דאיכא עוד מיני חללה דלא נולדה מפסולי כהונה ואפילו הכי שם חללה עלה דהיינו כהן שנשא גרושה וזונה נתחללה בביאתו ויש עליה גם שם חללה, אכן משנתינו הכי קאמר איזה היא חללה שעיקרה ממשמעות המקרא שכתב "חללה לא יקחו" ואין צריכה לפירוש מדברי סופרים? זו שנולדה מאחר מכל הפסולים לכהונה, דסתם חלל היינו ולד פסול דכתיב "ולא יחלל זרעו" אבל חללה שנעשית חללה על ידי ביאה שהיתה כשרה ונתחללה הוצרכו לדרוש בה ממקראות:
פסקה ט
ט ודין הוא. שתהא פסולה ולא צריך קרא, שהיא אסורה לחזור לחולץ, מדכתיב "אשר לא יבנה" ולא כתיב "אשר לא בנה", ודרשו כיון שלא בנה שוב לא יבנה:
צרה תוכיח. והיא צרת חלוצתו שאם היתה לו צרה ונפטרה בחליצתו של זו דכתיב בית חלוץ הנעל – בית אחד הוא חולץ ואינו חולץ ב' בתים, ואותה גם כן אסורה עליו ד"אשר לא יבנה - כיון שלא בנה שוב לא יבנה" גם עלה קאי, ועל כל זאת מותרת לכהונה, אף אני אביא חלוצה וכו':
פסקה י
י הפרש. כלומר הפרש גדול יש בין הגרושה ובין צרת החלוצה, ולא תלמוד ממנה, דחליצה וגרושה עשה בהם מעשה בגט כריתות או בחליצת החולץ ואם כן זו דומה לזו ותלמוד חלוצה מגרושה. אבל לא תלמוד מצרת חלוצה שלא נפטרה במעשה אלא ממילא נפטרה בחליצה צרתה וע"כ כשרה לכהונה:
ואם נפשך לומר. היינו להשיב על זה דגם בחליצה אינו עושה מעשה, דהשטר חליצה שניתן לה הוא רק לראיה וההפטר ממנו הוא על ידי שחלצה את נעלו ואם כן היא עשתה מעשה בו ולא הוא בה ואם כן דומה חלוצה לצרת חליצה שתהא מותר לכהונה – לזה אתא קרא וריבה אותה לאסור באומרו "ואשה", דוי"ו מרבה אשה אחרת והיא החלוצה דדומה בצד מה לגרושה שנתרחקה מהחולץ ואסורה לכהונה. ובגמרא פ"ג דיבמות דחלוצה מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא:
שגירושיה ביד אישה. בעלה ולא הצרה שאין גירושיה על ידי האיש אלא על ידי אשה שהיא צרתה שמחליצת צרתה הותרה היא:
פסקה יא
יא שאף על פי שנתן לה האחרון גט וכו'. דמן הדין לא היתה צריכה גט כלל אפילו מדרבנן דאין קידושין תופסין בא"א, וע"כ אף על פי שנתן לא מהני לאוסרה:
לא יקחו לא יקחו. תרי זימני למה לי שהאשה מוזהרת על ידי האיש, שהאשה הפסולה לכהונה כגון גרושה וחללה היא מוזהרת מלינשא לכהן כשם שהוא מוזהר עליה ודוקא באופן זה שהוא מוזהר אבל אם הוא חלל לא הוזהרו כשרות ואפילו כהנות מלינשא לו (גמרא):
פסקה יג
יג דפנו. הכהו ויסרהו בע"כ להפריש עצמו:
ת"ל וקדשתו. דלא אמר "ויתקדש" אלא "וקידשתו", משמע על ידי אחרים שהם יכריחוהו לזה. ומה דאמר למעלה "קדושים יהיו - בע"כ" – ההוא להכריחו בדברים והכא על ידי עונשין (רא"ם וקרבן אהרן):
להגיד מה גרם. פי' שלפיכך הזהירה התורה לקדשו בע"כ משום דלחם אלהיך הוא מקריב:
לרבות בע"מ. שאף הם מוזהרים אף שאסורים להקריב:
להזהיר ב"ד על כך. ואף דאמר לעיל וקדשתו בעל כרחו – אפשר דאתי לרבות דאף בבעלי מומים יכריחוהו בית דין להיות קדוש:
פסקה טו
טו ונאמר להלן אביה. בנערה המאורסה "אל פתח בית אביה":
אלא להוציא את כל האדם. וביאור הכתוב לזנות את אביה היינו שהיא זינתה עם אביה. ואפילו כשהיא פנויה ואשמועינן האי קרא דדוקא בבת כהן שזינתה עם אביה היא מחויבת שריפה אבל בעלמא כשבא על בתו אינה בשריפה:
כשהוא אומר היא מחללת וכו'. פי' משמע שהיא מחללת אותו ואי הוא בא עליה הרי הוא מחללה:
אי מה וכו'. פי' כיון דאביה אתי לגז"ש ניבעי נערה ארוסה כמו התם:
תלמוד לומר ובת כהן מכל מקום. מוי"ו ד"ובת" קדריש ליה:
פסקה יז
יז אלא בת כהן לכהן וכו'. פי' דמשמעות הכתוב כי תחל לזנות היינו שהיא מתחללת עתה על ידי הזנות לאפוקי כשהיא היתה נשואה מתחלה לנתין ולממזר שכבר נתחללה על ידן אם זינתה אח"כ לא תדין בשריפה ואפילו אם נישאת ללוי ולישראל גם כן ירדה ממדרגתה שהיא בת כהן דכיון שנשאת להן אסורה לאכול בתרומה וע"כ הו"א דהכתוב שדנה בשריפה משום שהיא בת כהן דוקא כשנשאת לכהן וזהו שאמר אין לי אלא בת כהן לכהן וכו':
תלמוד לומר ובת איש כהן וכו'. מ"איש" קדריש דהל"ל "ובת כהן":
פסקה יח
יח עם אביה בשריפה וכו'. מסיק בגמרא דצ"ל בהיפך – עם אביה בסקילה ועם חמיה בשריפה, ופירושו עם אביה היינו כשזינתה בעודה ברשות אביה דהיינו כשהיא ארוסה בסקילה, דס"ל כרבנן דסקילה חמורה, ובארוסה בת ישראל בסקילה, ולא בא הכתוב להקל עליה משום שהיא בת כהן, ומה שאמר הכתוב בשריפה אנשואה קאי, דבת ישראל שזינתה מיתתה בחנק והיא בשריפה. וזה שמסיים הברייתא "עם חמיה", דהיינו כשזינתה לאחר נשואין כשהיא בבית חמיה "בשריפה":
ואין בועלה בשריפה. אלא בחנק:
ואין זוממיה בשריפה. פי' כשבאו עדים עליה שזינתה ואח"כ הוזמו אף שבעדותן רצו לחייבה שריפה מכל מקום מיתתן בחנק כמו הבועל. ובגמרא (פרק הנחנקין דף צ:) מסיק עיקר הלימוד מדכתיב "כאשר זמם לעשות לאחיו" ולא לאחותו:
פרשה ב
פסקה א
א שיהא גדול וכו'. דמילת "גדול" כולל כל מיני שלמות:
חוצב. בהר אבנים:
את המחצב. פי' מקום שהסיעו ממנו האבן דנשארה גומא ומלאוה דינרי זהב:
והלא חתניני היה. פי' ואנו בקיאין בו יותר מכם:
פסקה ב
ב מה תלמוד לומר. פי' שכבר ידענו שכהן גדול על ידי משיחה ובגדים הוא:
שנמשח שבעה ונתרבה שבעה. בגמרא יליף משיחה שבעה מדכתיב "ובגדי הקודש אשר לאהרן יהיה לבניו למשחה בהם ולמלא בם את ידם". איתקש משיחה לריבוי, מה ריבוי שבעה אף משיחה שבעה:
נמשח יום אחד ונתרבה יום אחד. "או" קאמר, כדמוכח בסוף הפרק:
של סוטה. דכתיב "ופרע את ראש האשה" ותנן במסכת סוטה (דף ז.) "הכהן אוחז בבגדיה אם נקרעו נקרעו ואם נפרמו נפרמו", והזהיר הכתוב שהכהן גדול מפני כבודו לא יעשה זאת:
ר"מ אומר וכו'. בא לאפוקי מדעת ר' יהודה המובא בגמרא (הוריות יב, ב) שסובר שאינו בפריעה ופרימה כל עיקר:
פורם מלמטה. היינו בשפת חלוקו:
וההדיוט מלמעלה. היינו בצואר בשפה במפתח חלוקו (כן הוא דעת רב שם):
ומת אחד. היינו שיעור מת אחד והוא רביעית:
לא יבוא ולא יטמא. היינו אהל ונגיעה:
חייב בלא יבוא וחייב בלא יטמא. היינו כגון שנכנס לאהלו כשהוא גוסס ונפק נשמתא, דטומאה וביאה בהדדי קאתיין, ואף על גב דהיא ענין אחד – אפילו הכי לוקה שתים משום שני שמות. אבל נטמא קודם על ידי ביאה מקצתו שהכניס רגליו – תו לא מיחייב משום ביאה כיון שמחולל ועומד (נזיר מג, א):
אין לי אלא כה"ג. דביה כתיב ביאה וטומאה דכתיב "על כל נפשות מת לא יבוא לאביו ולאמו לא יטמא", מנין לכהן הדיוט דלא כתיב ביה "לא יבוא" כי אם "לא יטמא", איפשר דאינו מחוייב שתים:
לאביו ולאמו לא יטמא. דיתירא הוא דכבר כתיב "על כל נפשות מת לא יבוא", אלא דהוא מיעוטא – דוקא להם אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה אפילו אינו קרובו כלל:
פסקה ה
ה יוצא הוא אחריהם הן נכסין והוא נגלה. כשהן יוצאין במבוי זה ונכנסין למבוי אחר ונכסין ממבוי הראשון שאינו רואה אותן – הוא נגלה ונכנס למבוי הראשון, והן נכסין ממבוי השני והוא נגלה ונכנס לתוכו:
אינו יוצא כל עיקר. בגמרא פריך שפיר קאמר ר' יהודה דהא כתיב "לא יצא". אמר לך ר' מאיר אי הכי לביתו נמי לא, אלא ה"ק ממקדש לא יצא מקדושתו לא יצא (יעשה חיזוק לדבריו ולא יגרום לצאת ממקדש וליטמא), וכיון דאית ליה הכירא לא אתי למינגע. ור' יהודה ס"ל דאגב מרירות לבו דלמא מקרי ואתי ונגע:
פסקה ו
ו ומנין אם עבד כה"ג בהיותו אונן עבודתו כשרה.
תלמוד לומר ולא יחלל. דאם ר"ל דביציאתו מן המקדש הוא מחלל והכונה שלא יצא כי יחלל – היה לו לומר "לא יצא כי יחלל", אלא לאו דהוא מילתא באנפי נפשיה וה"ק – מן המקדש לא יצא אחר המת כלל ובהיותו במקדש אם רצה לעבוד רשאי לפי שהוא לא יחלל העבודה אם יעבוד בהיותו אונן. ומדהוצרך להתיר זה בכה"ג משמע דכהן הדיוט אם עבד אונן חילל ועבודתו פסולה (קרבן אהרן):
מרובה בגדים מנין. שגם עליה יש אזהרה "ומן המקדש לא יצא" (והוא הדין שעובד כשהוא אונן):
הכי גרסינן תלמוד לומר כי נזר שמן משחת אלהיו עליו אני ה' להגיד מה גרם. [וכן איתא בילקוט]. והיינו שענין קדושת דבר זה גרם לאסור היציאה עליו ומרובה בגדים נמי בכלל זה דהא כתיב "כי נזר" והיינו ציץ שהיא אחד משמונה בגדים (הר"ש משנץ). וראב"ד פירש לעיל בפרשת שמיני דמשחת כולל נמי מרובה בגדים כדכתיב "ובגדי הקודש אשר לאהרן יהיו לבניו אחריו למשחה בהם ולמלא בם את ידם":
פסקה ז
ז הוא ולא המלך הוא ולא הנזיר. קאי אמאי דכתיב "והוא אשה בבתוליה יקח", ומלת "והוא" יתירא, ואתי למעוטי מלך ונזיר, והיינו אף על פי שיש נזר על ראש המלך וכן בנזיר כתיב ביה "כי נזר אלהיו על ראשו" – אפילו הכי מותרין בבעולה וגרושה וכדומה:
הוא לרבות כהן משוח מלחמה. דרש ליה מן וי"ו ד"והוא", דאתי לרבות (קרבן אהרן):
פרט לבוגרת שכלו בתוליה. איתא ביבמות (דף נט.) דבקראי פליגי, ת"ק סבר אי הוי כתיב "בתולה יקח" מקצת בתולה משמע ומישתרי בוגרת, השתא דכתיב "בתוליה" מתסרא בוגרת דבעינן כל בתוליה. ור"א ור"ש סברי אי הוי כתיב "בתולה" שלימה משמע ומתסרא בוגרת, השתא דכתיב "בתוליה" אפילו מקצת מבתוליה ומתרבי בוגרת:
פרק ב
פסקה א
א ת"ל גרושה ולא יחלל. חלולין הא עושה ואין עושה ממזרין:
פסקה ב
ב או אלו נאמר גרושה ולא נאמר אלמנה. אין הכונה שלא יאמר אלמנה כלל דאם כן מנין היינו יודעין שכה"ג אסור באלמנה אלא ר"ל דמדכתב הכתוב בפסוק אחד אלמנה וגרושה ולא כתב לאלמנה בפני עצמה משמע דכונת הכתוב כדי לכתוב על שניהם ולא יחלל, דרק חלולין הוא עושה והלא זה היינו יודעין מק"ו, דבאלמנה אין עושה ממזרין. ועל זה משני דאלו לא נאמר אלמנה שם היינו אומרים דבאלמנה כשר הזרע לגמרי:
פסקה ג
ג מאחר מכל הפסולים שבכהונה. כגון אלמנה לכה"ג, זונה וגרושה לכהן הדיוט:
פסקה ד
ד זונה מה ת"ל. פי' דמק"ו דכהן הדיוט ילפינן לה ואין לומר דהו"א דעושה ממזרין דגרושה תוכיח:
מנין לכהן הדיוט וכו'. דביה לא כתיב "ולא יחלל":
תלמוד לומר זונה. דלא איצטריך לעצמה אלא לאפנויי ללמוד ממנה גז"ש לכהן הדיוט שגם זרעו מן הפסולות לא יעשו חלולין:
פסקה ה
ה את אלה וכו'. פי' דתיבת "את אלה" יתר הוא, אלא להורות דרק על ידי אלה נעשו חללים ולא על ידי נדה:
פסקה ו
ו מלמד שהוא מצוה על הבתולה. דפסוק "והוא אשה בבתוליה יקח" הוא להורות דלא יקח אלא בתולה, ומאי דהדר כתביה להורות דמצווה על זה במצות עשה:
מעמיו להביא בת גיורת עמונית וכו'. דהאי מעמיו יתר הוא, דפשיטא שלא יקח אלא מעמו, אלא להורות דין זה, וריבוי דמעמיו דריש דהיינו בתולה הבאה משני עממין והוא ישראל שנשא עמונית בתו כשרה לכהונה ודוקא באופן זה דהיה מותר לישא אותה דדרשינן עמוני ולא עמונית אבל עמוני שנשא בת ישראל בתו פסולה שביאתו בעבירה:
יקח אשה מה תלמוד לומר. הי"ל לכתוב כי אם בתולה מעמיו יקח:
תלמוד לומר יקח אשה. אף על פי שאינה בתולה כיון שקיחה באירוסין היתה בהיתר:
יכול אפילו עשה מאמר וכו'. לאו דוקא ממעט ליה מהאי קרא דמאמר קונה רק מדרבנן ואם כן אין כאן אפילו אירוסין, אלא אסמכתא בעלמא הוא:
פסקה ז
ז היא עצמה מנין. שמתחללת והבא עליה כגון כהן הדיוט הבא עליה אחריו חייב משום חללה:
שעבר עבירה ואינו מתחלל. דכתיב "ולא יחלל זרעו" – זרעו מתחלל והוא אינו מתחלל (סוטה כג, א):
פסקה ח
ח תאמר באשה שהיא מתחללת בכל מקום. כדאמרינן ביבמות (דף סח.) על הפסוק כי תהיה לאיש זר כיון שנבעלה לפסול (דהיינו גר עמוני מצרי ואדומי) פסלה. ואם תאמר מההוא קרא תיפוק לן גם הכא שהרי נבעלה לפסול לה. יש לומר דזה הפסול הוא רק משום זרות והכא איירינן לענין שילקה עליה משום חללה:
ואם נפשך לומר. מפרש (בקידושין דף ע"ז) מאי אם נפשך לומר משום דאיכא למיפרך מהיכן קמייתת לה מזרעה מה לזרעה שכן יצירתו בעבירה:
ת"ל לא יחלל ולא יחלל. משמע דמריבויא דוי"ו קדריש, וכן הגירסא בקידושין דף ע"ז. אבל בראב"ד ובר"ש הגירסא "תלמוד לומר לא יחל ולא יחלל", משמע דכפל הלמ"ד יורה על שני חילולין: