חפץ השם· רבי חיים בן עטר
שבת · דף קמח.
תוספות ד"ה שואל אדם וכו' והשוכר בית וכו' פירוש דהרואה יאמר דהלוה לו הבית לדור בו בתורת שאלה. וק"ל:
בא"ד ור"י פירש וכו' לפי שהוא חוזרת בעין וכו' פי' ולא כתבי אנשי כי אם מילתא דהלואה כגון מעות או יין ושמן דכד הדיר הדיר אחריני במקומם והני קא אזלי לחלוטין משא"כ כד הדיר מילתא בעינה לא חיישינן למיכתב דהדבר עצמו בעיניה הדיר ליה וסמכא דעתיה דלא איצטריך למיכתב ולזה כד שאיל מיניה כדי יין ושמן דלא הדרי בעינייהו ואמר ליה בלשון שאלה מדכר שפי' דלא למיכתב ועיין בדברי הר"ן ז"ל בפי' דברי ר"ת ז"ל. ולי נראה כי בהיכא דאמר הלויני בדבר דהדר בעיניה יודו ויודו כי שפיר דמי דאימור דמצריכינן לומר השאילינו למדכר דלא למיכתב היינו במלתא דלא הדרא בעינה אבל במילתא דהדרא בעינה בכל לישנא דלימא בין השאליני בין הלויני שרי. וגם לסברת רש"י ז"ל נראה כי פשי' דבהיכא דהויא מילתא דהדרא בעינה ליכא למיחש למיכתב ושרי וזה ידוייק ממתני' דנקטא כדי יין וכדי שמן דהוו מילתא דלא הדרא בעינייהו ובזה הוא דחילק התנא בין הלוני להשאליני מה שא"כ במילתא דלא הדרא בעינא בכל גוונא שרי ולא הוזכר לה איסור כלל ושרי בכל גוונא. כל זה כתבתי ומצאתי און לי מדברי הרב המגיד שכתב בפרק א' מהלכות שאלה ופקדון כתב הרמב"ם ז"ל וז"ל השואל כלים וכו' בכל עת וכו' וכתב הרב המגיד ולא דמי לההיא דאמרינן במסכת מכות סתם הלואה שלשים יום וכו' דהתם בהלואה דמלוה להוצאה ניתנה ועל זה אמרו שלשים יום משא"כ מילתא דהדרא בעינה וכו' ומדקא יהיב טעמא משום מלוה להוצאה ניתנה משמע הא לאו הכי דלהוצאה ניתנה בכל עת שישאל צריך למיהדר לה הגם דקאמר לשון הלואה דאי לא תימא הכי הוה ליה לחלק בלשון הלואה לחוד ולומר דלא דמי וכו' דהתם קאמר בלשון הלואה והכא בלשון שאלה ולזה אין לה זמן ומדלא הספיק בזה אלא מטעם להוצאה ניתנה משמע כמו שפירשתי דבמילתא דהדרא בעינה אפי' קאמר לשון הלואה הדרא מיד וכפי זה ממילא שרי בשבת להלוות כל מידי דהדר בעיניה אפילו בלשון הלואה וזה מכוון למה שפרשתי. וראיתי להסמיך דבר זה לדברי הש"ס דקאמר התם במסכתא מכות דף ג' אמר ליה וכו' לא מהדרת אכרעך עד וכו'. שנאמר קרבה שנת השבע שנת השמיטה וכו' ואיזו זו שלשים יום וכו' דסתם הלואה שלשים יום ע"כ א"כ הני מילי דאמרינן סתם הלואה שלשים יום במילתא דשייך בה שנת השמיטה דביה הוא דאשכחן דלא מצי למתבע ליה עד שלשים יום וכלים דהדרו בעייניהו לא משמטת ליהו שמיטה כלל א"כ מנא לן למימר דסתם שאלתם בין בלשון שאלה בין בלשון הלואה דהוי שלשים יום ובכל גוונא מצי למיתבע ליה להחזירם ומה שראיתי להבית חדש שכתב דגם במילתא דהדרא בעינה אי אמר ליה בלשון הלואה אסור וכתב שה"ר פרץ שכתב דבלשון לעז אסור דליכא חילוק בין השאליני להלויני ושהרב הנז' סובר כרבינו תם וכו' אחר המחילה מכבוד תורתו לא יסבור ה"ר פרץ דבדבר דהדר בעיניה דאיכא איסורא וגם אין הכרח לומר דיסבור כר"י ואיכא למימר דיסבור ג"כ כרש"י ז"ל. והגם דאסרינן לשון הלואה מטעם שהיא לזמן מרובה הוה אמינא דהאידנא הכל שרי כיון דאין הפרש קמל"ן דאסיר והגם דדבריו סתומים וממילא דייקא דסובר כר"ת. דלר"ת דתלי טעמא משום דמשני וקאמר במילתא דהלואה לשון שאלה ובזה הוא דשרי דמדכר בשנותו את טעמו וא"כ ממילא בשנותו מדכר וכד ליכא שינוי אסור דבמאי מדכר ולזה לא חש לומר הר' פרץ דאסיר דממילא מובן דאסור מה שא"כ לסברת רש"י ז"ל דהוה לי' להר' פרץ לפרש דאסור דהא עדיין איכא פנים למימר דשרי דלא אסרינן אלא בהיכא דסתם הלותה שלשים יום מה שא"כ בכה"ג כיון דגם בשאלה קאמר לשון הלואה אימא דכוונתו לומר דשרי ומדלא פירש שמע מינה דסובר הר' פרץ ז"ל כר"ת ומהכא דייק הרב בעל בית חדש עם כל זה הא מיהא במילתא דהדרא בעיניה מנא ליה וליכא למשמע מיניה באמ' דכפי דבריו סלקא לה פירכת הבית יוסף שכתב שלא הכריע רבינו אי שרי אי איפשר ובאמת כי מדברי הר"ן ז"ל משמע דרבי פרץ יסבור כרש"י ז"ל דהא הר"ן ז"ל מסיק כסברת רש"י להדיה ומייתי בסוף דבריו דברי הרב פרץ ז"ל משמע דמילתיה דה"ר פרץ שייכא גם לרש"י וכוותיה סבירא ליה. הן אמת דאיכא למימר דטעמו הוא לומר דכשם דאסור הר' פרץ לדעת רבינו תם כן איכא למיחש לאסור לסברת רש"י ז"ל ולעולם סברת הר' פרץ עצמו כרבינו תם היא כמו שפירשתי לסברת הב"ח. וראיתי להרב בעל כנסת הגדולה שתמ' על בעל פנים חדשות שכתב דבעל גדולי תרומה הכריע כרש"י ז"ל ואמר שלא ראה שהכריע כדבריו. והנה ש"ל נמצא אצלינו ס' גידולי תרומה ברוך ה' ומצאתי שהקשה על רבינו תם ומשני לה ומסיק לההוא שינוייא בדוחק הוא יע"ש הרי מדקאמר דדוחק ממילא הדרא קושיא לדוכתין ופשיטא דמוכח להדיה דסובר כרש"י ז"ל דלא הוי עליה שום קושיא וזוהי הכרעתו דהכריע כרש"י שכתב בעל פנים חדשות והרב ז"ל לא חש לפרש זה שהוא ניכר לעין כל קורא. וחשתי אני למכתב הא משום שראיתי שהניח בעל כנסת הגדולה פירכא לסברת בעל פנים חדשות. ודוק:
גמרא כתנאי וכו' מ"ס משקה וכו' קשה א"כ ליפלוגי בהדיא משקה לתוך אוכל אי הוי משקה או אוכל ולמה מפליגי בכה"ג ולימא בכה"ג דנקט לה שמואל סוחט אשכול של ענבים לתוך האוכל. וי"ל דחידוש קמ"ל לא מבעיא בכי האי גוונא דאמר שמואל דנכנס המשקה לתוך האוכל ממש ונעשה אוכל דפשי' דהוי אוכל אלא אפילו בנדון כי הכא דאינו אלא לצחצח בעלמא דאינו נכלל באוכל ועדיין שמו עליו שם משקה שלא בא לכלל האוכל אפילו הכי קאמר דלא הוכשר ואיפשר דשמואל הכי יסבור ודבריו אליבא דכולי עלמא נינהו והגם דאמרינן דאיפשר חידוש הו' דאשמועינן תנא למ"ד דלא הוכשר ולזה נקט המחליק ולעולם אין הכי נמי דלמ"ד לא הוכשר בכל גונא אפי' בכי האי גוונא דשמואל ולא תיקשה א"כ לימא שמואל הלכה ולמה אמר לה כסברת עצמו איפשר דלא סבר לה שמואל בהא דלצחצחו דהוי אוכל אלא דוקא לאוכל דפשיטא דשמואל מה דקאמר הוא בתר דקיימא לן הלכה כמאן דאמר משקה הבא לאוכל אוכל הוא קאמר דברי עצמו דינא אחריתי. והוא דלתוך הקדירה בכל גוונא שרי ולתוך הקערה אסור אפילו אדעתא ליתנו לתוך אוכל ואפילו קערה דאין דרך בני אדם לשתות כמו שפירש רש"י ז"ל אפילו הכי אסור ואסר לן שמואל מילתא דמוכחא דהיינו בקערה ועיין בדבור הסמוך לזה. וק"ל: שם גמרא והכא במשקה דאזיל לאיבוד וכו' ולא דמי למה דמסיק לעיל גבי סלים ואי בעית אימא שאני וכו' כיון דאזיל לאיבוד דההיא כולי עלמא מודי' ודמיא לחלוקת לידע אם הגיעו זיתיו למסוק דכולי עלמא מודים דלא הוכשר כדקתני בבריית' דלא ניחא ליה שיצאו כלל ואולי לאיבוד לזה לא הוכשרו. וק"ל:
שם גמרא אמר רב דבר תורה אינו חייב אלא על דריסת וכו' קשה א"כ לסברת רב למה אסרי רבנן בשאר פירות משקה הזב מהם אפילו לאכילה ולרבי יהודה למה אסור משקה הזב לשתייה כיון דאפילו בהיכא דסחיט ליהו בהדיא ביד לית ביהו איסורא דאורייתא וכעין זה הקשו התוספות ז"ל לפי' רש"י ז"ל בד"ה כבשים אמאי גזר להדוקי אודרא וכו' ואין לתר ולומר דלרב לא פליגו רבנן וסברי מיעקר' לאסור אלא זתים וענבים והגם דאמר רב חלוק היה רבי יהודה גם בזתים וענבים דמשמע דפליגי גם בשאר פירות עכ"ז איכא למידחיק מילת אף ולומר אף שהם זתים וענבים ולעולם לא אמרי רבנן לאסור אלא זתים וענבים זה אינו דא"כ תיקשה מתני' דמייתו לעיל דפליגי בתותים ורימונים להדיא תנא קמא סבר אפילו לאכילה אסור. ור"י למשקה ולסתם א"כ לכ"ע לאכילה ולסתם אסור ולמה יאסר כיון דאפי' לסחוט בהדיה שרי ושמא יש לומר דגזרו רבנן. כל משקין שזבו מטעם דכיון דאסרו לסחוט. שאר פירות אתו זתים וענבים והושוו באיסור סחיטה להדיא ולזה כאשר גזרו שזבו בזתים וענבים גזרו דכותיהו בשאר משקין דאי לא הא לא קיימא הא וכולה גזירה חדא כל משקין שזבו בשבת אסור. אי נמי דפליג רב אההיא מתני' וסמוך אתנא דבי מנשיא וכו'. וק"ל: שם גמרא במשקה העומד לצחצחו וכו' והגם דלרב פפא נמי פשיטא דלא נעלם ממנו דהכא בעומד לצחצחו דזה פשוט אלא דסבר דחידוש נקט אפי' עומד לצחצחו ועומד לאיבוד הוכשר למ"ד ולמ"ד לא הוכשר אפילו בלאו טעמא דלצחצחו לא הוכשר מטעם דלאיבוד ובפלוגתא דהני תנאי דהמפצע ונקט פלוגתייהו בכי האי גוונא דלצחצחו חידוש למ"ד מוכשר וסבר שלא לאפושי פלוגתא ולמיעבד פלוגתא אחריתא בלצחצחו מלבד פלוגתא דמשקה ההולך לאיבוד ולזה לא סבר לאוקומי פלוגתייהו בלצחצוחי. וק"ל: תוספות ד"ה דכ"ע משקה וכו' לא מצינן למימר וכו' ובמה שפירשתי בד"ה כתנאי וכו' אתי שפיר דמצינן למימר דכולי עלמא אוכל הוא ומ"ד הוכשר הוא משום דשאני המחליק בענבים דלא הוי אלא כעושה מלאכה בעלמ' לצחצחו ולא בא לכלל אוכל. וראיתי להרא"ש ז"ל שכתב בגירסת דכ"ע הבא לכלל אוכל אוכל ואפשר דיסבור כמו שפירשתי ולהכי נחתו התוספות ז"ל לומר לא מצינן וכו' לשלול זה דאי לא תימא הכי פשיטא ומהיכא יס"ד. וק"ל:
תוספות ד"ה כבשים וכו' ולפי' הקונ' וכו' ולדידהו לא קשה משום דסוברים הא דאמר רב דבר תורה הוא הדין שמן שיש בו סחיטה אפילו מאודרא ושאני כבשים דאינם יין והגם שהוא יין בטיל בתערובות הכבישה ובטיל מעליו תורת יין ואה"נ יין גמור או שמן באודרא דדבר תורה דהוי משקה מה שא"כ לסברת רש"י ז"ל קשה וכו'. וק"ל: