חפץ השם· רבי חיים בן עטר
שבת · דף קמג.
גמרא וחכמים אומרים בין כך ובין כך וכו' לא גרסי' מלת וחכמים אומרים במתני' כלל אלא דתנא דמתני' סיים למילתיה דהא דעור בית אחיזה לאו לענין איסור טלטול דשרי לטלטל ובין כך ובין כך ניטל. ופשוט:
שם גמרא אין לנו אלא ב"ש וכו' טעמ' משום דקיימא לן כר"ש הילכתא מדסתם לן מתניתין כוותיה דתנן מחתכי' את הנבילה לפני הכלבים וכו' כר"ש וכי היכי דלא תיקשה הילכתא אהילכתא דב"ה לזה מתנינן ב"ה במקום ב"ש. וק"ל: תוספות ד"ה עצמות וקליפין לא כפי' הקונטריס וכו' דהאי תנא וכו'. ונראה כי לרש"י ז"ל סובר מדקתני סיפא מפני שהם מאכל בהמה ש"מ דרישא לאו מאכל בהמה הוא דא"כ הוה ליה למיתני ברישא נמי מפני וכו' אלא ודאי דסתמא קתני עצמות וקליפין כסתם עצמות וקליפין דאינם ראויים למאכל בהמה דאדרבא הכא יותר הוה ליה לאשמועינן דחזו למאכל בהמה אלא ודאי דלא חזי מידי אלא דסובר רש"י ז"ל דלר"ש לית ליה שום מוקצה אפי' לא חזי כלל אלא דלא קים לן כותיה ולא סתם לן רבי כוותיה אלא בדברי דחזי מידי דהיינו דחזי לבהמה וזהו שרמז רש"י ז"ל בטעם דבריו בד"ה מעבירין מן השלחן סתמא היא ר"ל כי לאו סיומא דמילתיה דתנא קמא דקתני ברישא מעבירין עצמות דהא קים ליה בדרבה מיניה. ואפילו עצמות שאינם ראויים מידי שרי ומכ"ש מאכל בהמה אלא המכוון הוא דסתם לן תנא בהאי מילתא כוותיה ובזה אשכחן דרבי סותם כותיה ולא לחלוטין כהא דקאמרינן בי"ט באוקמתא דרב נחמן במתניתא קמייתא דביצה דקאמר התם שבת דחמירא ולא אתי לזלזולי בה סתם לן כר"ש י"ט דקיל ואתי לזלזולי ביה סתם לן רבי כרבי יהודה דהגם דר"ש שרי בכל דוכתא בין בי"ט בין בשבת. ור"י אסר בכל דוכתא. הכי נמי הכא הגם דר"ש שרי אפי' דבר דלא חזי מידי לא סתם רבי כותיה בהא אלא כהא דחזיא מידי כההוא דמחתכין את הנבילה וכו' כיון דחזיא מידי מה שא"כ מילתא דלא חזי אפי' לבהמה אסור ובזה לא תיקשה כלל דמתני' דהוה מספיק ברישא דעצמות וכו'. ולסברת התוספות ז"ל סובלין לדחוק כל זה שלא לחדש סברא חדשה. ודוק:
תוספות ד"ה אבל אנו וכו' והא דלא מייתי וכו' במסכת י"ט משמע דעיקור טעמו דרב נחמן מדלא מתני בעדויות והכא משמע דמינה אין ראיה לאפוכי ב"ש לב"ה. ונראה כי התם טעמו הוא דלא משבשי' תרתי מקמי חדא ואין הכי נמי אי לאו סתמא דמחתכין עדיין אמרינן מאי אלמא וכו' וכן נמי אי לאו ההיא דעדויות אלא מצד דהוה תרתי זהו אלימותייהו. ורב נחמן קאמר חדא דמינה מהפך להא דמעבירין. ואה"נ אי פרכת מאי חזית וכו' ומאי אולמא אמרינן משום תרוייהו דהיינו ההיא דעדויות וההיא דמחתכין דסתם כר"ש דאינו הא דהכא ומפכינן ב"ש לב"ה. ונקט רב נחמן אנו אין לנו אלא ב"ש כר"י דמשמע מטעם דלית הלכתא כרבי יהודה אלא כר"ש. וב"ה כותיה דר"ש ולא נקט אנו אין לנו אלא ב"ש מחמירין ובית הלל מקילין ואז תהיה הסייעתא מההיא דעדויות אין הכי נמי וחדא נקט דשקולין שם ואין כח בחדא יותר מחבירתה דמאי אולמה דהא מהא אלא מחמת תרוייהו וחדא נקט. וק"ל:
תוספות ד"ה פירורין וכו' וקשה לר"י דברישא נמי וכו'. ונראה ליישב כי ברישא ליכא לדיוקא מידי מה שא"כ בסיפא גבי פרורין דדייק תנא למשמע מיניה דכד דאיכא לממימ' ואיכא למימר מה שא"כ ברישא דלמאי נפקא מינה דייק תנא הא. וק"ל: שם בא"ד ועוד דאמרינן וכו' ונראה לומר דרש"י גריס נמי כההיא דרבי יוחנן אוסר לאבדן ודייק לה מדקתני שמש ת"ח שנוטל את שיש בהם כזית ומניח שאין בהם וכו' בשלמא אי אמרינן דסבר אסור לאבדן קמל"ן ומניח דכל כי האי דילמא יהיו ניתזין ויפסדו לא חייש ודוקא לאבדן ביד בהדיא אסיר מה שא"כ כי האי גוונא לא חיישינן ולזה קאמר ומניח וכו' דלא חיישינן כל כך מה שא"כ אי סבר דמותר לאבדן למה אמר ומניח יבטלו וליהוו כמאן דליתנהו דמו ופשיטא לזה קאמר הש"ס דמסייע ליה ונפקא מינה לפי זה דמודה רבי יוחנן דאין מסלקין אותם ולא חיישי' לדילמא מפסדי הגם דסובר דאסור לאבדן ביד. והגם דמדברי התוספות ז"ל ומאן דקים בשטתייהו נראה דבכי האי גוונא כמאן דמאבד ליהו ביד דמי עכ"ז נראה דרש"י ז"ל לא סבר כותייהו בזה וההפר' קאי בדוכתיה ואיתיה בעין ואומרו מפני שהוא מאכל בהמה אין הכי נמי דסובר רש"י ז"ל דאסור לאבד בהדיא מילתא דחזיה אפי' לבהמה ובל תשחית הוא לסברת רבי יוחנן דאי מילתא דחזיא לאדם פשיטא דאסור לאבדה ולא איצטריך רבי יוחנן לאשמועינן לה ולא לאתויי סייעתא לדבריו דפשיטא דאין לאבדם ובזה לא קשה מידי. וק"ל: