חפץ השם· רבי חיים בן עטר
שבת · דף קי.
תוספות ד"ה וליתי אגנא דתיחלי משמע וכו' קשה לי טובא דהם עצמם דחו פירוש זה במסכת ע"ז דהנהו שחלים לא הוו קרו להו שחלים כי אם בתר שמערבין ביהו חלא והתם מוקי להנהו שחלים דקאמר דלית ביהו משום גילוי מוקמי להו דלית בהו חלא וממילא בהכרח דלאו שחלים שהיו עושים נינהו. וליכא למימר דעבדי להו וקרא להו שחלים קודם דמערבי ביהו חלא וכמו שכתב מהרש"א ז"ל כי זה אינו דבהדיא איתא התם בש"ס בפרק בתרא דע"ז דבמה דמערבי ביהו חלא הוא דקרו להו שחליים דמקודם הוו גריסין דקאמר התם אמתני' דקתני כגון חומץ שנפל על גבי גריסין וקאמר הש"ס וכך היו עושים בציפורי וקורין אותה שחלי' ע"כ אם כן משמע דמנתינת החלא יקראו לו שחליים. ולשינוייא דאי נמי לא פירש כן רש"י התם דאדרבא אי אית ביה חלא מגרי ביהו ולא מנח ליהו לנחשים למשתי מיניה. וא"כ לרש"י מאי איכא למימר ע"כ הנראה נכון הוא דמהכא דקאמר הש"ס שחלי וחמרא משמע דהשחלים בהדי יין אוהב אותו הנחש וההיא דהתם דקאמר לית ביה משום גילוי פי' אינו ערב להם לנחשים כדברים שאסרו אותם משום גילוי ותמצא דעם כל זה אמרינן התם דבני גולה נהגו בה איסור משמע דלפעמים אוכלים אותו הנחשים אבל כאשר מערבי אותו בחלא לפירש"י לא אכלי אותו כלל מצד החלא ומה שא"כ בהדי חמרא דסתמא ידע הש"ס דאוהבים אותו וערב לחיכם דאז נותן טעמו ונימוקו עמו. ולפי' התוספות ז"ל הא' צ"ע: