חפץ השם· רבי חיים בן עטר
שבת · דף פט:
גמרא. דרש רבא מ"ד וכו' עד סוף המאמר ק"ק מהו מ"ד יספיק בקושיות האמורות ומפורשו' בדבריו דמאי שייר מלהקשות דקאמר מ"ד. עוד לא ידענא במאי נחה דעתיה עתה באומרו לכו ולא בואו ואחר שנוייא נמי הול"ל בואו נא אצל אבותיה'. ועוד איך קב"ה מזמינם לדין אצל אבותיהם והוא כתב בתורה ולא יומתו אבות על בנים. אכן נראה לי דהנה קודם צריך לדקדק לאיזה טעם הש"ס בורר לו להעלים הקושיא בדר' מ"ד ומה גם דנחית לבאר חלק מהקושיות ולמה תגרע קושיית מ"ד דמעלימה אנן האמת הנראה הוא דכאשר יש איזה קושי בכתוב אבל לא יוכל להכריח מצד אותו הקושי לפרש בכתו' פי' חדש ומה גם להוציאו מפשטיה דקרא ולזה מעלים הקושי במ"ד ומקשה קושיות אחרות שהם יותר יכריחו אל הפירוש וכאשר יבאר הכתוב לשנויי קושיותיו וממילא תתיישב ג"כ קושיא הנעלמת במתק לשונו מ"ד ואז למפר' קושייתו קושיא. והכא הוקשה ליה לרבא אומרו לכו נא ונוכחה ותיכף להזמנתם לדין פסיק ותני אם יהיו חטאיכם וכו' א"כ טירחא שלא לצורך למה הגע עצמך יצאו חייבים הרי אתה מבטיחם אם יהיו וכו' א"כ מ"מ ויכוח למה וזהו אומרו מ"ד והנה קושיא זו אינה כ"כ קושיא דמצינן למימר דהכי קאמר עד שתדעו שאתם חייבים לי ואז יוכר רוב חסדי וטובי אליכם דבלאו הכי לא יוכר החסד ובזה יוכל הדוחה לדחות לזה הקשה עוד רבא בואו נא פי' אם תרצה לדחות דויכוח לא הוי אלא לידע במה דמחל להו א"כ בינם לבינו ית' יתוכחו עד שיראו שיתחייבו ואז ימחול להם ולמה אומר לכו והקשה עוד יאמר ה' אמר ה' מיבעי ליה וכאשר יישב קושיות אלו והוכרח לשנויי דיאמר ה' הוא דברי העם אל הקב"ה אז יתיישב מדוע אם יהיו חטאיכם וכו' כשלג ילבינו בזכות שתלו עצמם בה' והבוטח בה' וכו'. אי נמי הוקשה ליה לרבא אומרו יאמר ה' דמיותרת פשיט' דדברי הקב"ה הם דברי הנביא אשר ידבר ולמה אמר יאמר ה' וקושיא זו אינה כל כך קושי לדרוש האי דרשא להיות כי תמצא בהיות הנבואה חביבה על הנביא הוא חולק נבואתו לנבואות הרבה כמו שמצינו בתרי עשר בנבואות דשייכי לימות המשי' שיגלה במהרה בימינו אמן. נבואה א' היה מחלקה לכמה נבואות כה אמר ה' הכא נמי בנדון דידן להיות כי נבואה זו חביבה על הנביא הרבה למחילת חטא ולליבון עון של ישראל לזה חביבה כי אמר ה' וא"כ אין קושי שיכריחך לדרוש לזה הקשה עוד אהא דאי תימא הכי ותרצה לדחות עדיין קשה אמר הקב"ה מיבעי ליה מאי יאמר ובהא ליכא לשנויי ולדחויי מידי ומוכרח לדרוש ולומר לעתיד לבוא וכו' ובזה אתי שפיר כל הקושיו' ולא איצטריך להנהו דוחקי דקאמרן והוי פי' לכו נא הזמנה לדין ולרווחא דמילתא אמר שילכו אף שידברו הם לבדם לפני הדיינים שלא בפני בעל דין והגם היות' לבדם בדבריהם לחוד יתחייבו ולזה דקדק אומרו ויוכיחו אתכם הגם שלא בפני. ומה שהקשה והא כתיב לא ימותו הכא פשיטא דלאו לחיובא נתתי להתחייב ולהענישם על פיהם פשיטא דאם הוו אמרי האבות דחייבים לא הוי מתחייב והכא הכי קאמר קב"ה נאמן עלי אביך וכמ"ש הרמב"ם נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך נאמנים וכו' והצריך רמב"ם חדא מתרתי או שקנו מידו או לאחר גמר דין בחדא מהנך לא מצי לחזור בו דהיינו אם קנו מידו תו ליכא למיהדר ואם לא קנו בגמר דין ליכא למיהדר ודוקא למקבל עליו דנפקא מינה ה"ק קב"ה נאמנים עלי אביכם דאי אמרי למזכי יתכון אני מקבלם עלי וכי תימא והא מצי למיהדר כיון דלא קנו וביני בני במה ידעי ישראל כי אוקומי מיקם במילתיה ולא הדר ביני ביני נראה לומר טוב טעם דהני מילי דאמרינן הפרש לקודם גמר דין לאחר גמר דין לגבי בני אדם מה שא"כ לגבי קב"ה היודע מה שהיה ומה שעתיד להיות מתחילת דין ידע מה שיהיה בגמר דין וא"כ תחילת דין לגבי דידיה דקב"ה גמר דין הוי ואף קודם גמר דין לא מצי קב"ה לחזור בנאמן עלי אביך ועכ"פ אם יתחייבו שונאיהם של ישראל כליה לא יומתו בנים על אבות. אי נמי למ"ד דיש חילוק אמחול לך לאתן לך דאמחול לך לא מצי למהדר בדיבוריה מה שא"כ את לך והכא בנדון דידן הוי אמחול לך דקב"ה מקבל אותם עליו ועל דבריהם ימחול ואז לא בעינן קנו מידו. ודוק:
שם גמרא. אצל מי נלך וכו' קשה ומי עדיף הגוזר גזיר' או מי שאינו מבקש רחמים הלא שב ואל תעשה עדיף ובמה בוחרים לומר יאמר ה' ונראה דהנה הענין יגיד שהקב"ה הוא יותר רחמן דדבר זה נוגע לה' ולו חייבים שלם מה שא"כ האבות וכאשר הלך כביכול לומר להם הגלות הדבר יגיד שנתכוון להודיעם לבקש רחמים לפניו על בניהם הגם שהוא בעל דין נתרצה להטיב בבקשת רחמים האבות אשר הם לא עשו כן. ובזה יתיישב מה שקשה באומרם על יצחק שלא בקש רחמים כאשר אמר כאשר תריד דאין לו הבנה לשייכות בקשת הרחמים דהלא דבריו הם שהיה מברך עשו אכן במה שפי' אתי שפיר והוא דמאומרו לעשו כאשר תריד וכו'. משמע שה' הודיעו בזה והיתה כוונת הבורא ב"ה לבקשתו רחמים דאי לא תימא הכי למה הודיעו ואפילו הכי עשה עצמו כאילו לא ידעו ולא בקש רחמי' וצריך לידע כי כל הברכות שהיה מברך יצחק היו ברוח הקודש ואז היה צריך לבקשת רחמים וק"ל:
שם גמרא. מ"ד כי אתה אבינו. וכו' הוקשה ליה אומרו כי אברהם לא ידענו וכו' וישראל וכו' דאין לו הבנה מי אמר להם זה. ועוד הול"ל כי אבותינו לא ידענו ועוד אומרם אתה ה' אבינו לבסוף מיותרת דלא הו"ל אלא כי אתה אבינו דריש' כי אם אברהם וכו' ויעקב לא וכו' אתה ה' אבינו כל זה העלים באומרו מ"ד. ופשוט: שם אומר לפניו ימחו וכו' נראה דכוונתו ע"ה ככוונת בניו באומרם יאמר ה' דכאשר יראה הבורא ב"ה כוונתו וחיבתו של אברהם אבינו של אפס נחשבין בניו בעיניו כנגד אהבתו ית' ובזה הקב"ה יתמלא עליהם רחמים הואיל וכו' וזו היתה כוונת אברהם ע"ה דאי לא תימא הכי אי תתהפך מדת החסד למדת הדין ואיה חסדיו של אברהם אבינו ע"ה. וק"ל:
שם גמרא. אמר אימר ליה ליעקב וכו' צער גידול בנים וכו' פי' להיות דאית ליה צער גידול בנים יבקש רחמים ולא יתלה הדבר בי לומר ימחו וכו' ועכ"ז יעקב אבינו ע"ה הן הם רחמיו לחבובי לקוב"ה דבשכר זה יתמלא עליהם רחמים ב"ה שמו. ופשוט: שם גמרא. הלך אצל יצחק ולאו ק"ו הוא דהשתא אבינו אב הרחמן אברהם גם יעקב אמרו ימחו וכו' יצחק מאריה דדינא מכ"ש פשיטא שלא יאמר כי אם ימחו וכו'. אכן נלע"ד דהנה ידוע הוא מה שאמרו ז"ל דבדיני נפשות אם פתחו כל הסנהדרין בחובה פטור כדאיתא בספ"ק דסנהדרין רב כהנא וכו'. וכן פסק הרמב"ם והטעם דאיתא בש"ס כיון דפתחו כולן לחובה תו לא חזו ליה זכותא ועיין בכ"מ והכא בנדון דידן תיכף ומיד ענה אברהם לחובה ואמר ימחו. וכן יעקב אבינו. לזה אמר הב"ה שאם יצחק גם הוא ידין לחובה הרי פטורין מעיקר' היה ה' מחפש איזה מהם שילמוד זכות. ולזה בקש על האבות בעלי החסד והרחמים ואשר סבלו צער גידול בנים ולזה כיון שלא די שלא למדו זכות אלא אדרבא פסקו דינם לחובה אז הלך לבקש זכות מצד הדין דפתחו כולם לחובה דפטורין ואיפשר דלזה נמי נתכוון אברהם:
אמר אברהם פשיטא דיצחק חיובי מיחייב ליהו ולזה כאשר אני אחייבם. אם יעקב ג"כ יאמר ימחו הרי כולנו פתחנו לחובה ופטורין הבנים ואם יעקב יאמר זכות ויצחק חובה ואז הוינן רביא לחובה וחייבים הריני חוזר ומלמד זכות ולעולם פטורין ולזה אמר תיכף ומיד ימחו מה שא"כ אם היה אומר זכות עלייהו אפשר שיצחק וגם יעקב יחייבום ואז הוו רבים כנגד יחיד וחייבים ב"מ וגם יעקב אמר בהכרח גם אני לומר ימחו דילמא יאמר יצחק ג"כ ימחו וכי אמינא אנא לזכות שמא אברהם לא יחזור ממה שאמר מקודם ימחו והוו להו הוא ויצחק בחדא סברא והוה ליה ליעקב יחידאה והוא נכמרו רחמיו על ילדיו אשר גדלם לזה אמר ג"כ ימחו ולזה ממה נפשך אי אמר יצחק ג"כ ימחו הרי פתחו כולם לחובה וזכאים ישראל. ואי נמי אמר יצחק זכות הרי הוא חוזר בו ויזכו ישראל בדינם. ובזה אתי שפיר מ"ש הקב"ה לא בסבי טעמא וכו' דהנה אדרבא הם לרוב חיבתו אמרי כן וזהו טובה וגמול דבריהם הטובים אלא דהב"ה ידע מה וכו' וידע כי כולם לזכות נתכוונו והיינו אומרו לא בדרדקי וכו' דק' מאי עצה שייכא הכא בנדון דידן אלא דמה שפי' אתי שפיר אשר נתייעצו כולם לזכותם אלא שהקב"ה רצה לבקש טענות כמו שבקש וטען יצחק ע"ה שזיכה אותם בטענה ולזה אמר לא וכו' אלא וכו'. ודוק:
שם גמרא. לא בסבי טעמא וכו' נראה ג"כ דהנה ה' דקדק בלשונו בניך חטאו לי חדא הול"ל ישראל מהו בניך אלא לעורר לבם לומר בני ולא בניך ועוד דקדק אומרו חטאו לי דהול"ל חטאו סתם. ולמה הוצרך לומר לי אכן נתכוון ג"כ לומר להיות דאיכא הפרש בין עבירות שבין אדם לחבירו לעבירות שבין אדם למקום דהנהו שבין אדם למקום אם ירצה ה' ימחול בתשובתו אליו וכדומה. והנהו שבין לחבירו לא עלינו ולא עליכם אין להם מציאות למוחלם ה' עד אשר ירצה את חבירו ולזה רמוזי קא מרמיז חטאו לי פי' במה שנוגע לי וכל זה לרמוז להם כי יכול יוכלו להפר הגזירה ולהתפלל ולבקש עליהם רחמים מאתו ולזה כאשר עשו עצמם וכו'. אי נמי לא דקדקו וכו' אמר ה' כי לא בסבי טעמ' שלא ידעו לתת טוב טעם לדברי שאמרתי בניך חטאו לי לומר כמו שאמר יצחק בני ולא וכו' וגם מה שדקדקתי לומר לי חטאו שנתכוונתי שאני רוצה בבקשת רחמים מדקמסדר מציאות דזכות דמצי למחול להו תו לא מחסר אלא בקשת רחמים זה על אברה' ודרדקי דקאי איעקב אית ביה תרתי חדא דלית ביה טעמ' נסביה דלא דייק מידי ועוד דלא אית ביה עצה דהו"ל לידע מדוע הקדמתיהו לומר לו קודם שאמרתי ליצחק אלא להיותו סבל צער גידול בנים בקשתיהו לבקש רחמים עליהם והוא לא ידע עצתי מדוע קדמתיהו דאי הוה ידע הו"ל לבקש רחמים כאשר עם לבבי והיינו דלית ביה עצה דקאמר הב"ה ואף דכולן כוונתם היתה לטובה רצונו ית' היה שיאמרו כאשר אמר יצחק לבקש רחמים ולבקש מלפניו על עמיו שימחול להם ה' לחלוטין וכו'. ופשוט:
שם גמרא. בני ולא בניך ועוד וכו' ק"ק מאי טענה היא באומרו בני ולא בניך דמוסיף עוד לומר ועוד דמשמע באומרו בני ולא בניך בטל גזירתם. אכן נראה דהנה ידוע הוא דינא דאב שמחל על כבודו כבודו מחול מה שא"כ מלך שמחל על כבודו אינו מחול. והכא דקדק יצחק אומרו בניך משמע דאינם בערך בנים שימחול להם וכבודו מחול אלא מלכם הוא ומרדו בו ולזה אמר בניך לכן השיבו יצחק למה תאמר כדב' הוה בני ולא בניך הלא מאז קרא' אות' בני וא"כ מצית לממחל להו כדין אב לבני'. ועוד אין כאן כל דבר גדול דליכא אלא תרתי סרי שני פלגא דידהו אדידך ופלגא דאינהו שית שני ורביע. ואומרו את"ל וכו' דקשה מהו את"ל דהוי ליה למימר ואם תרצה כולהו עלי דאת"ל זו מיותרת ואין לה הבנה. אכן ידוע הוא פלוגתא דהנהו תנאי חד סבר דישראל נקראו בנים בזמן שעושים רצונו של מקום מה שא"כ בזמן שאין עושים רצונו נקראים עבדים וחד סבר אף במקום שאין עושים רצונו של מקום נקראים בנים והכא כוונ' הב"ה באומרו בניך לומר שעתה בזמן שאינם עושים רצוני אינם בנים לי. והשיב יצחק הלא כבר קרית אותם בנים ולית ליה ליצחק ההיא סברא וסבר כמ"ד בין עושין בין אינן עושין בני' הם ואיפשר דדייק יצחק באומרו קראת להם בני בכורי דבזמן שעושים רצונו נוסף להם עוד מעלה וגדולה כבן בכור מה שא"כ שם הבנים לא אעדי מנייהו לעו"ה. וראיתי לפרש לדרך זה ממה דאיתא בפרקי אבות דקתני חביבין ישראל שנקראו בנים למקום חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום שנאמר בנים אתם לה' וכו' לכאורה אין לו הבנה מעיקרא הוא כפול. דהכי הול"ל חביבין ישראל שנקראו בנים למקום שנאמר בנים וכו'. אי נמי חביבין ישראל חבה יתירה וכו' ועוד מאומרו חביבין וכו' שנקראו בנים והדר תני חיבה יתירה משמע מלבד האמירה שנקראו בנים באנו לראות החיבה היתירה אשכחן לה דהיא עצמה ולא יותר ועוד מהו נודעת להם אכן הכוונה היא דידוע הוא אמרם ז"ל אקרא דאותך ראיתי צדיק לפני וכו' ולעיל כתיב צדיק תמים אומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכולו שלא בפניו והכא הכי קאמר התנא חביבין ישראל שנקראו בנים למקום זו חיבה אחת. חיבה אחרת נודעת והודיענו אותה הב"ה במה שכתוב בנים אתם וקא קרי להו בנים בפניהם כאומרו בנים אתם ומהנמנע כי כל שבחייהו ריש' קאמר להו בפניהם כי אין אומרים בפני האדם כי אם מקצת שבחו כאשר למדנו מנח ע"ה. אמור מעתה פשיטא כי עוד יש להם מעלה אחרת אשר היא מה שקורא אותם ה' בנים הוא מקצת א"כ נודעת להם חיבה יתירה ומאי היא האי דבני בכורי שהוא יותר מעולה ולזה קרי להו בנים בפניהם שהניח כל השבח שהוא בכורי שלא בפניהם וגם כהא דאומרם לא זז מחבבם עד שקראם בנים וכו' ולא זז מחבבם עד שקראם אחים א"כ שיש להם חביבות אחריני וכולן נודעו לנו ממה שקרא להם בפניהם בנים אתם. ובזה אתי מדויק דברי התנא כפתור ופרח ולעול' שמא דבנים לא אעדי מניהו ולזה אמר בסוף דבריו ואת"ל פירוש ואת"ל כפי סברתך דלא קרית להו בנים אלא בזמן שעושים רצונך ועתה לאו במדרגת בנים נינהו ואינך יכול למחול להם כפי הדין כולהו אדידי והא פשטית צוארי וכו' וכריבי' נפשי וכולהו תלוים בי וא"כ אף אם יתחייבו ב"מ מיתה כבר כולם הקריבו עצמם בהיותם כלולים בי ויפטרו. וכבר מצינו מנבואת הושע שאמר ה' דאפי' במקום שאין עושין רצונו של מקום נקראים בנים כאומרו והיה במקום אשר יאמר להם וכו' יאמר להם בני אל חי. ועיין מה שפי' המפרשים ובראשם החסיד בעל דברי חכמי'. וכוונת הב"ה כי רצונו לבקש ולתפלת יריאיו ועבדיו ב"ה. גם נלע"ד דכונת האבות ע"ה שאמרו ימחו וכו' הוא בהיותם יודעים דלא על פיהם יומתו הבנים הגם שיפסקו עליהם מיתה דכתיב לא יומתו וכו' ופשיטא דהגם שיאמרו האבות ימחו וגו' לא יומחו על פיהם ואהא סמכו וכבדו את ה' ב"ה באומרם ימחו ב"מ על כבוד שמו כי עליו הורגנו כל היום וכל הני טעמי הא והא אתנהו ופשוט:
שם גמרא. עד שאתה וכו' גואלנו מעולם שמך כוונת אומרו עד פי' הלא אם לא היה ה' מקדים ציץ רפואה והיה מנסה אברהם אבינו ע"ה בדבר זה קח נא את בנך וכו' מי הייתם ניצולין. ואם היה ה' גומר לקיים מה שגזר אומר והעלהו לי לעולה אתם לא הייתם בעולם. לזה אמר להם עד וכו' קודם שתקלסו קלסו לה' על זה. ואח"כ לי ולזה אמרו גואלינו מעולם פי' מאז גאלתנו בעשותך נסיון זה ליצחק וחמלת עליו וזהו מעולם וכו' דאי לא תימא הכי לא היה מוצא יצחק בכח מי לומר הא קריבית עצמי וכו' דבזה מילטם מכלי' ח"ו והשתא אתי מדוייק גואלינו מעולם שמך. ופשוט: שם גמרא. ורמינהי תבלין וכו' ואמר חזקיה. ק"ק לפירוש רש"י שפי' במסכת ע"ז לסברת רבא דהא דחזקיה ליתא מאי קא פריך. וכבר תמהו עליו התוספות ז"ל. ועוד קשה מי גרעא מתני' דידן ממתני' דערלה דסתמא ולא קתני מיני מתיקה ואפ"ה קאמר עלה חזקיה מיני מתיקה והכא נמי מתני' דידן מוקמינן לה במיני מתיקה ולא הוה ליה הש"ס לעביד רומיא אלא דהוה מייתי נמי מימרת חזקיה אמתני' ועוד לא אשכחן רומיא אלא ממשנה עצמה ולא ממה שמחדש בה שום אימורא הגם דלא משתמע מינה. וי"ל דממתני' עצמה קא רמי הש"ס והוא דקשה מעיקרא איך יהיה שיצטרפו שני מינים ולא ראי זה כראי זה. וקושיא זו קשיא בין אמתני' דידן בין אמתני' דערל' אלא דמתני' דערלה התנא דקדק בלשון זה והוא דקשה אם הוא כוונת התנא לומר דבכל גוונא מצטרפין התבלין אפי' ג' מינים וג' שמות א"כ ליערבינהו וליתנינהו תבלין ג' מינים וג' שמות להן מצטרפים. ולמה תני ברישא ג' שמות ודייק ומין אחד דמשמע דלא סגי להצטרף אלא בהיותם מין אחד והדר תני שלשה מינים. לזה בהכרח לשנויי כחזקיה דמתניתי' במיני מתיקה דהיינו רישא דקא בעי תנא שלשה שמות ממין אחד דלאו מיני מתיקה ולהיותם מין אחד יצטרפו וסיפא דקתני אפי' ג' מינים במיני מתיקה וא"כ דברי חזקיה בהכרח במתני' והתנא דייק זה בדבריו מה שא"כ מתני' דידן דשב' דקא פסיק ותני תבלין מצטרפי ולא חלקה משמע דאין חילוק בכל מיני תבלין והיינו רומי' דורמינהו ובזה אתי שפיר אלא דעדיין קושיא קמייתא דילמא כרבא וכמו שהקשו התוספות ז"ל במס' ע"ז לפי' רש"י. ונלע"ד דהש"ס כן דרכו דרצה להוכיח מכח משנה דידן אולי ידחו דברי חזקיה ממתני' דהכא ולהוכיח כרבא דאמר דמתניתין דערלה כר"מ ולא זו אף זו קתני מתני' לא מבעי' מין אחד אלא אפי' ג' מינים נמי מצטרפי מטעם לא תאכל כל תועבה ולזה עביד לרומי דמתני' לפי' חזקיה וממילא לא איתוקמו דברי רבא ויש הוכח' מהכא לדרכו של רבא לזה תירץ הש"ס דאין הוכחה מהכא דילמא מתני' דסתמא ואמרו התבלין מצטרפי קא עסקינן במיני מתיקה ובמאי דקא עסיק בסיפא במתני' דערלה עסיק בה תנא דידן ואין הוכחה ועדיין הדבר שקול למ"ר כדאית ליה ולמ"ר כדאית ליה ובזה הוסרה קושיא קמייתא כי כן דרך הש"ס כידוע לכל מעייני הש"ס כמצטרך. ודוק:
רש"י ז"ל ד"ה ורמינהו וכו' תבלין וכו' והם שם אחד של איסור לפי גירסא זו נראה דלהיו' דגריס רש"י בלשון המשנה ושם אחד מוכרח לפרש ושם אחד של איסור דלא תימא דבעינן שם אחד להם מה שא"כ אי הוו להו שני שמות לא יצטרפו דזה אינו חדא א"כ למה הוכר' חזקיה למיני מתיקה ואם טעמא הוא להיותם מיני מתיקה בזה הוא דמצטרפי א"כ מה לי שם אחד מה לי שנים שמות. ועוד בהכרח לומר ג' מינים דקתני מתכ' היינו אע"ג דאית ליהו ג' שמות ממה דאיתא במס' ע"ז דף ס"ו דקאמר אביי מנא אמינא לה דבתר טע' אזלינן דתנן תבלין וכו' ואמר חזקיה מיני מתיקה אי אמרת בשלמא בתר טעמא כוליה חד טעמא וכו' אלא אי אמרת בתר שמא האי שמא לחוד והאי שמא לחוד ע"כ ובהכרח דראייתו דאביי מסיפא דקתני ג' מינים דאי מרישא דילמא דטעמא הוא מין אחד כגון פלפל ופלפל מה שא"כ אילו לא היו מין אחד כגון חמרא עתיקא בענבי הגם דשוים בטעמא לא הוו מצטרפי' אלא ודאי דראייתו הוא מסיפא והיינו שפירש רש"י ז"ל וז"ל ואמר חזקיה הכא דקאמר ג' מינים וג' שמות הנך רואה דרש"י ז"ל בא לכוון למה שכתוב דהראי' היא מסיפא. וא"כ כפי זה מוכרח לומר בסיפא ג' שמות נמי מלבד דהוו ג' מינים לזה הוכרח רש"י ז"ל לפרש הכא שם אחד דקתני היינו של איסור ולעולם אע"ג דהוו להו ג' שמות. וכל זה אינו נראה דפשיטא דט"ס נפל בגירסא דלא גרסי' במתני' שם אחד כלל ולא בדברי רש"י ז"ל כלל וכן הוא בקצת גירסאות ברש"י והם של איסור ואיזה תלמיד טועה הגיה זה ובעיקר המשנה במס' ערלה לא גרסי' ושם אחד כלל וגם במסכת ע"ז לא גרסי' כלל ושם אחד וגם כפי הסברא נותנת דלא גרסי' לה דקשה השתא דאיכא טעמא שפירא ויאה לטעם הצרוף מטעם היותם מיני מתיקה אם כן למה יצטרך לשם אחד של איסור לצרפם תיפוק ליה להיותם מיני מתיקה יצטרפו. ופשוט:
תוספות ד"ה תבלין וכו' ולפי הא דקתני בסיפא וכו' ע"כ נראה מדבריהם דלא גרסי שם אחד במשנה ולא פירושא שפירש"י ושם אחד של איסור והוא הנכון. וקושייתם ז"ל ותמיהתם דלמה יצטרפו לא שייכא אלא לס' ר"ש משא"כ לתנא קמא דטעמא הוא היותם מיני מתיקה המתיקות מצרפה להו משא"כ לר"ש דתלי בשם אחד פשיטא דהשם לא יעלה ולא יוריד. וקשה לדבריהם דקא מתמהו על זה שהשם מצרפם והלא תמצא כי כן סברת רבא במסכת ע"ז דבתר שמא אזלינן כדאיתא התם דסבר רבא דבתר שמא אזלינן לאו בתר טעמא. ולזה י"ל דדוקא דומיא דההיא דקאמר בה רבא בתר שמא אזלינן דהיינו חלא דחמרא וחלא דשכרא וחמירא דשערי וחמירי דחיט' בזה אזלינן בתר שמא דקרובים הם להיות מין אחד מה שא"כ תרי מיני אהלא דקאמרי התוספות ז"ל פשיטא דאע"ג דהוו שם אחד לא יאמר רבא דבתר שמא אזלינן. אלא דקשה דילמא הכא נמי קאמר ר"ש בהיכא דהוו שני מינים ושם אחד כהא דחלא דחמרא וחלא דשיכרא דאיכא מאן דסבר דאזלינן בתר שמא ומצטרפים לזה קמ"ל דלא מצטרפי' כלל. וא"ת דחלא לא מיקרי תבלין ולזה לא פירשו כן התוספות ז"ל. יש לומר דרש"י יסבור כרמב"ם דפי' במס' ערלה דחלא נמי הוי בכלל התבלין ואדידי' קאי ר' שמעון דלא מצטרף. ובעיני קצת דחוק לומר דהתוס' ז"ל חולקים בזה דלא הוי החומץ בכלל התבלין דאין כח בידינו לומר סברא חדשה בדברי התוספות כיון שלא מצינו מי שדבר נגד הרמב"ם ז"ל בזה. ואם כן קושייתינו הראשונה במקומה עומדת למה לא מוקמי דברי רבי שמעון שבא לשלול שם אחד כהאי גוונא דרבא. וראיתי להעיר קושיא אחרת בדברי רבא ומינה נבוא לתירוץ קושיא זו. והוא דקשה לי קושיא עצמית לסברת רבא כמאן לא כדברי תנא קמא ולא כדברי רבי שמעון. דלא כתנא קמא מפירכת הש"ס דהתם במס' ע"ז ומוקי לה ר"מ היא דלא כרבי שמעון דאילו רבי שמעון סובר שם אחד לא מצטרף כדקתני שלשה מינים משם אחד לא מצטרפים ואילו הוא קאמר בתר שמא אזלינן ואם כן דלא כמאן רבא. אשר על כן הנראה לתרץ בזה הוא דכהאי גוונא דקאמר רבא חלא דחמרא וחלא דשכרא לא מיקרו שני מינים והוו להו מין אחד דחלא חלא וגם הם שם אחד אלא דמשונים קצת בטעמא ולזה פליגי אביי ורבא. מר אמר בתר שמא אזלינן וחלא חלא אף על גב דמשונים קצת בטעמם בתר שמא אזלינן והם מין אחד ולא איעקר מהם מין במינו מצד היותם משונים קצת בטעמם ומר סבר כיון דלא שוו בטעמם. אע"ג דהוו מין אחד ושם אחד להם בתר טעמא אזלינן והוה להו מין בשאינו מינו ולא אזלינן אלא בתר טעמא ואף על גב דהוו שני שמות ושני מינים אי משכחת לה דשוו בטעמא כגון מיני מתיקה מצטרפי. ובזה לא קשה מידי לסברת רבא דמימר אמר דרבי שמעון יודה בנידון דידן דחלא דחמרא ודשיכרא דלא מקרו שני מינים. והיינו טעמא דלא מצו התוספות לאוקומי דרבי שמעון בא לשלול מציאות דרבא ודו"ק. אלא דלשיטה זו מייתי אביי סייעתא במנא אמינא לה מרישא דמתניתין דקתני שלשה שמות ומין אחד השתא דפלוגתייהו במין אחד וקתני ברישא שלשה שמות ומין אחד דאף על גב דהוו שלשה שמות אפילו הכי מצטרפי והוי היפך דברי רבא והוכרח אביי לאתויי דברי חזקי' דלא תימא בהיותם מין אחד מצטרפי בכל גוונא ואם כן תיקשה לי' נמי שאמר חלא וחלא לא מצטרפי לזה מייתי דברי חזקי' דמיני מתיקה דהיינו טעמא דמצטרפי להיותם מיני מתיקה וטעם אחד להם וכפי פירוש זה דברי חזקי' קאי נמי ארישא דשלשה שמות ומין אחד דבעינן מיני מתיקה וזה הוא היפוך ממה שפירשתי לעיל בדברי רש"י ז"ל דלא קאי חזקי' אלא אסיפא דשלשה מינים דבזה הוא דבעינן מיני מתיקה מה שאין כן רישא דמין אחד לא בעינן לאוקומה במיני מתיקה דהשתא דמוקמינן דפלוגתא דאביי ורבא היא במין א' ואפילו הכי דייק אביי בטעמא דשוה בתרוייהו כפי זה מוכרח לאוקומי דברי חזקי' דקאי נמי ארישא במין אחד. וכפי זה הדרא קושיא לדוכתין לסברת רש"י וכי בשביל דשוו בשמא יצטרפו דהשתא ליכא לשנויי דאתא למעוטי כהא דרבא דחלא דחמרא ודשיכרא דהנהו הוו מין אחד. ובזה גם רבי שמעון מודה דמצטרפי להיותם מין אחד ושם אחד דמצטרפי אע"ג דבטעמא לא שוו קצת מצטרפים ואם כן תיקשה וכי בשביל דהוו ליהו שם אחד יצטרפו. וי"ל דלהיות דרבא מוקי לרישא כר"מ דסבר כל האיסורים מצטרפי ולאו מטע' מיני מתיק' ולאו מטעם שם אחד או מין אחד ואפי' הכי נקט תנא בלשונו שלשה שמות ושלשה מינים לאשמועינן דבכל גוונא מצטרפי אפילו היותם שלשה שמות ושלשה מינים וחשש ר"ש דילמא סבר תנא קמא איזה רבותא בהיותם שם אחד או שלשה שמות מדלא פסיק ותני סתם תבלי מצטרפים ונקט שלשה שמות משמע דהשם מעלה ומוריד לזה שלל הוא בדבריו שם אחד דלא מצטרף אם הוו שני מינים אי נמי ומינה מדקתני לה התנא משם אחד שמעי' דשם אחד יש פנים לצרופי'. וק"ל.: