חפץ השם· רבי חיים בן עטר
שבת · דף מד.
גמרא אין ניאותין וכו' ת"ר וכו' פשטא דתלמודא נראה מדאייתי עלה הברייתא סתם דמתניתין ר"י והיינו נמי דדייק התוספות ע"ה לעיל בד"ה ואין נאותין וז"ל איכא לאוקומי כר"ש נראה דמן הסת' ר"י ואיכא לאוקומה כר"ש אלא דקשה מנא ליה להש"ס לאוקומה כר"י ויכולין לומר נמי בכוונת הש"ס דמייתי הברייתא לאוקומה כר"ש דלא פליג ר"ש אלא במותר השמן דממילא אחר שכבה וגם כן לר"י פשיטא אפי' מותר ומכ"ש המטפטף וק"ל:
שם גמרא מטלטלין נר חדש וכו' קשה למה ליה למיתני רישא דמטלטלין ליתני אין מטלטלין נר ישן וסגי. וי"ל איפשר דהייתי אומר ביחדו הוא דבר שמלאכתו לאיסור ומוקצה אי נמי לאשמועינן חדש ממש דוקא כמו שדייק רש"י ז"ל שלא דלק בו מעולם. דאי מסיפא הוה אמינא ישן הוא דאסור. אבל אם הדליק בו מועט שלא נתיישן שרי דעדיין לא מאיס כל כך קמ"לן רישא דוקא ולא תיקשה דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא דהוה ליה כישן פי' מטלטל חדש ממש. ואם הדליק בו נעשה כישן ואסיר כי כן דרך התנא לדייק דבריו בדרך נעשה. והוצרך למיתני ישן ולהבין דבריו בדרך נעשה. לאשמועינן דבנר של חרס המתישן ונמאס תכף ומיד ולא בשל מתכת דלא שייך בו ישן. ודוק:
שם גמרא כבתה מותר וכו' נקטה משום סיפא לדיוקי אבל כוס ועששית דמסקנת הש"ס דר"ש היא. ולסברת עולא דמוקי לה כר"י מיותרת האי חלוקה דאי כבר אסור לטלטלו היינו ר"מ. וקשה לי על הרא"ש שנראה דסובר דהאי חלוקה צריכה לגופה דהוא לא סיים בבריית' חלוקת אבל כוס ועששי' ומשמע נמי דסבר במסקנא כעולא. ואמטו להכי סבל דוחקא דיתורא הן אמת שלהיות אין הלכה כר"ש לא האריך לאתויי כל הברייתא ודוחק הוא דע"כ הוא משלים לסברתיה דר"ש. אי נמי לאפוקי מדר"א בר"ש דסבר הכבה לזה קתני דוקא כבתה דוקא לגמרי. וק"ל:
כאן שייך ד"ה כתבה נשמט מט"ה:
שם גמרא אמר אביי ר"א ב"ר שמעון סבר לה כר"ש בחדא וכו'. קצת קשה אמאי לא קאמר נמי דפליג אדאבוה דשמן המטפטף. דר"ש סבר בעוד הנר דולק אסיר ואיהו סבר אפילו בעוד הנר דולק שרי. ואת"ל דבכלל כבתה אין דקאמר אביי הוי נמי שמן המטפטף קשה לדברי אביי דילמא לסברת ר"ש שמן המטפטף שרי בנר הכבה ומדקאמר רבה אין ואמרינן דקאי נמי לשמן המטפטף משמע דאסר ר"ש שמן המטפטף בנר הכבה ומנא ליה לאביי. ויש ליישב בדוחק:
שם גמרא. אלא אי איתמר וכו' ומימרת רבי זירא ח"ו אינה מוטעת והוי שיעורה כי לפי המסקנ' פמוט משכחת לה דגם לדברי האוסר מותר ולדברי המתיר אסור וטעם דלא נקיט אפילו דפשיטא ליה דלא נטעי דמשנה היא. ופשוט:
תוספות ד"ה לדברי המתיר וכו'. ומסיק דאפי' דשל מתכות שללו דלא למימר דהאי לדברי הכל דמשמע גם ר"מ הוא מטעם ר"ש דהא אפי' ר"ש דשרי במוקצה מחמת מיאוס ואיסור שרי בכי האי גוונא. ומכ"ש ר"מ ממילא דאסיר. דהיינו מטעם פמוט גדול לזה כתבו ומסיק וכחם הוא. והכא נמי אמרינן בפרק קמא דחולין והוא נמי כח הש"ס ממילא. ודוק: