חפץ השם· רבי חיים בן עטר
שבת · דף י:
גמרא שם. מסייע ליה לרב המנונא משמע דאיכא למימר דלא מסייע ליה דאיצטריך הש"ס למימר מסייע ליה ועוד למה לא מותביה הש"ס לרב חמא מהאי ברייתא דאסרה שאלת של"ם. וי"ל דמהברייתא אינו מבואר דאסרה של"ם מטעם שמו של הקב"ה ומצינן למימר דאסרה שאלת של"ם מטעם דקרוב למיתי לידי הזכרת השם ודברי תורה וגזרה בעלמא היא ובזה אסרו חז"ל לדבר בבית הכנסת וכמו שפירשתי לקמיה בד"ה התם שם גופיה לסברת הרמב"ם ז"ל צ"ל. וק"ל:
גמרא שם. התם שם גופיה וכו' וכדמתרגמינן אלהא מהימנא. קשה קצת מהיכא מוכח דאינו שם אי משום דמתרגמינן לנאמן והרי ג"כ אל דהוי משמות העצם כביכול מתרגמינן אלהא וי"ל דראייתו היא מדמתרגמינן אלהא מהימנא סמוך ולא אלהא המהימנא כדמשמע מהנאמן דמשמע מילי מילי קתני. אי נמי שאני אלהא דעל כל פנים מלת אל איתא ולא נעקרה מתרגום דהוי בכלל אלהא אלא דמוסיף בה תיבה בסוף מה שא"כ מהימנא דהכי הוה ליה לתרגם אלהא נאמנה. והבוחר יבחר בתרוייהו וראיתי להרב בעל מגדל עוז שכתב לדברי הראב"ד שהשיג לדברי הרמב"ם שפסק ברחום לא הוי שם. והשיג הראב"ד ז"ל דהוי שם. כתב הוא ז"ל דלסברת הראב"ד נקשה נמי דמתרגמינן אלהא רחמנא עכ"ל. והעלה הדבר בצ"ע. ולפי מה שפירשתי באי נמי לא קשה דרחמנא הוי כאלהא. הן אמת דקשה א"כ כפי זה תהיה מסקנת העיון מן הש"ס דהכא ברחום דהוי שם וזה אינו מכמה טעמים. הן אמת דקושיית המגדל על הראב"ד ז"ל אינה קושיא על כל פנים דהראב"ד ז"ל ביאר דבריו באומרו לא אשכחן אדם שנקרא רחום כוונת דבריו לעולם דלא הוי שם אלא כיון דשם וכינוי זה לא נתייחד אלא להבורא ב"ה לזה אסור לאומרו בב"ה מה שא"כ הנאמן לא מיתסר אלא דוקא אי הוי שם. כיון דאשכחן דאדם נמי נקרא הכי ע"ד בכל ביתי נאמן הוא האמור במרע"ה. ומה שהקשה הרב המגיד בשם ה"ר יונה ז"ל מחנון ורחום דאמר קרא באיש ירא את ה' חנון ורחום וצדיק. י"ל דסובר הראב"ד ז"ל דמקרא כי האי דמצינן לדחות דילמא קאי מלה דא אקב"ה ליכא למשמע מינה לאפוקעיה לכינוי זה מהשם לחודיה. אי נמי כיון דלא אשכחן אדם בפרטות פלוני רחום כהא דמרע"ה שנקרא נאמן לא שרינן דעד השתא ליכא אדם שנתייחס אליו כינוי זה דרחום וא"כ כפי זה פירושה דסוגיין היכי הוי אי אמרינן דדחי הש"ס מדלא מתרגם נאמנה תיקשה רחמנא דהוי שם אלא מוכרח למימר דדייק לה מסמיכות דמהימנא דלא קאמר אלהא המהימנא כמו שפירשתי לעיל כפי זה נמי קשיא אלא מעתה ה' ה' אל רחום וחנון וכו' אע"ג דהוו שמות קדושים וליהוי דברי המתרגם כמקרא הזה ה' אל הוי נמי אלהא מהימנא. וי"ל בדוחק. ומה נעים אמרות טהורות דברי התוספות ז"ל דגרסי אלהא דמהימנא בתרגום דבזה בודאי באומרך דמהימנא בדלי"ת אינו שם אלא דגירסתינו לא הוי הכי אלא אלהא מהימנא ואיפשר שכך היו גורסין. וראיתי להרמב"ם ז"ל שכתב שאינו אסור להזכיר בב"ה אלא דוקא שמות שאינם נמחקים וכשהביא השמות שאינם נמחקים לא הזכיר השל"ם בהדייהו. הן אמת דגם לפשטא דמתניתין כך הוא לענין שיכול למוחקו כרחום וחנון ואינו חייב מלקות אלא במ"ש הרב ז"ל וז"ל ואינו אסור למימר בב"ה אלא שמות שאינם נמחקים. קשה למה לא מנה שלום ג"כ וגם הראב"ד ז"ל שעצם עיניו מראות בזה. ולא השיג על זה דנראה דכן לבבו ידמה, וה"ה הקשה זה ג"כ והעלה הדבר בצ"ע:
ולענ"ד נראה לישב דהרב ז"ל סובר דבאומר' שם גופיה איקרי הכי הוי כאל אלהים אלוה שדי שאינם נמחקים ומדחזינן בברייתא דקא מנה התנא לשמות שאינם נמחקים ולא מצי לשל"ם בהדייהו שמעינן מינה דלא הוי שם ואמטו להכי אמרינן בהכרח דהא דקאמר הש"ס מסייע ליה סבר לה כרב הכי כאילו אמר לימא מסייע ליה. ובתמיהא היא להקשות מאמר רב חמא דהכינויים אין איסור לזוכרם בב"ה. ומה שדחה הש"ס לא דחה אלא לפי סברת רב המנונא דליכא קושיא לדברי רב המנונא מההיא דרב חמא ולעולם להש"ס לא סבירא ליה ההיא שינוייא דחיקא ומברייתא ליכא למשמע מינה דאסור. והא דקתני ואי שם שאלת של"ם יפרש הוא ז"ל ע"ד מה שפי' לעיל לאו מטעם קדושת השם אלא דלא לאמשוכי בדברים ואתי לאדכורי משמות הקדושים דממילא כשיאמר לו שהוא בטוב ישמח לזה באמור לו של"ם וג"כ אלהים יחנך וכדומה. והשתא אתי שפיר הא דקתני ואין שם שאלת של"ם דהכי הוה ליה למימר ואין שם הזכרת של"ם אלא בודאי נראה דכוונתו היא דא"כ שאלת של"ם בלי הזכרת מלת של"ם אסור מטעם הנזכר זהו לדעת הרמב"ם. ולדרכינו הא דקתני שאלת של"ם ולא קתני הזכרת של"ם הוא לאשמועינן מילתא אגב אורחין וכמו שכתב הרב המגן ז"ל בהלכות שבת לחד סברא דמייתי דמותר לקרות לחבירו בב"ה בשמו של"ם ודוקא דליכא איסור אלא של"ם עליכם ועליכם של"ם דמיוחדת האי מלה לגופה דהיינו השל"ם שהוא שמו של הקב"ה מה שאין כן שם חבירו וכו' לזה כיון התנא דקתני שאלת של"ם דאי הוה תני הזכרת של"ם הוה אמינא אפילו שם משמות אדם לזה קתני שאלת של"ם. וק"ל:
אחר כותבי כל זה עדיין אין דעתי נוחה בפירוש הסוגייא בכוונת הש"ס דקא משני דמתרגמי' אלהא מהימנא דזה שישבתי לעיל קצת דחוק:
ולבוא אל עומק הסוגייא צריך לדעת מאי האי דקאמר הש"ס אלא מעתה הימנותא נמי משמע מדבריו דקאי אמלת אמונה שכן הוא אחר האמת אמונה שם דבר והימנותא שם דבר בודאי דאמונה קאמר. וכן דקדק רש"י ז"ל באומרו מהו להזכיר אמונה וכו' משמע דקא מדייק מכאן אמונה ובסיום דבריו מייתי מהאל הנאמן לא ידענא מה קא בעי בזה כלל דשאני נאמן מאמונה ולכן נאמן אסור והימנותא שרי ומאי קא פריך ואין לומר דכוונתו היא כיון דכתיב האל הנאמן כל מה דמתגזר מנאמן בין אמונה בין אמונים אסיר זה אי אפשר דמהיכא דייק זה בדבריו דקפריך דילמא לא אסר אלא של"ם דוקא ולא שלומות ושלומי וכדומה וא"כ הדרא קושיא מאי קפריך מרב חמא אדרבא משם ידוייק היטב כותיה מדקא שרי הימנותא דוקא ולא שרי מהימנא שמע מינה דמהימנא אסור משום דכתיב נאמן כהא דשל"ם דאמינא דאסור:
ומה שנראה לי לישב בזה הוא דסמיך אקרא דאל אמונה דאע"ג דכתיב אל אמונה אפ"ה שרי ובזה אתי שפיר דקא מקשה מהימנותא אלא דקשה א"כ למה הניח קרא דאמונה ואייתי מנאמן דאחר האמת אין ראיה ממנו כלל כנזכר. והיא תמיהה גדולה. וגם צריך לדקדק בדברי רב חמא למה חידש לנו התירוץ דהימנותא ולא דמהימנא דמשמע דנאמן אסיר הן אמת לפום פירושא שפירשי' שם לעיל בכוונת הש"ס דהתם וכו' דמתרגמינן וכו' יש ליישב נמי זה דזיל בתר טעמא וא"כ ה"ה נאמן שרי אלא ממה שאנו רואים דהש"ס בחר לומר משום דכתיב האל הנאמן הנראה לכאורה דיותר נראה לו נאמן שם מאמונה ולזה מייתי מהאל הנאמן ולא מאמונה ובזה אבוא לביאור עומק כוונת הש"ס: דע שבודאי דיש הפרש גדול בין אמונה לנאמן והוא דנאמן בודאי דהוי כינוי כרחום כחנון כינוי הבורא ב"ה והרבה כיוצא בו וא"כ פשיטא דלא הוי שם אלא כינוי מה שאין כן אמונה דהוייא מלה מקורית כצדקה כשלום לא הוי כינוי לכאורה והויא שם בודאי כאהי"ה הוי"ה בה' אל צבאות וא"כ כפי זה היינו טעמא נמי שלא בחר רב חמא למימר אל אמונה. דהיינו הימנותא דקשה אם כוונתו היא למישרי כנויים לאשמועינן חנון רחום או גדול וכו' אי נמי לימא שרי למימר כינויים בכללות אלא ודאי דלא אתא לאשמועינן אלא אמונה דהיינו הימנותא דנראה לכאורה שהיא שם אפילו הכי קמל"ן דאינה שם והיינו שרי לומר הימנותא דס"ד דשם היא לא תיסק אדעתיך והטעם כמו שביאר הש"ס דמתרגמינן וכו' כמו שאבאר בס"ד והמקשה סבר דטעם דאסר של"ם הוא להיותו כינוי ואפ"ה אסור ואשמועינן של"ם וה"ה שאר הכינויים ולעולם של"ם לא הוי שם לזה קפריך מנאמן גם להיותו כינוי לדידיה יהיה אסור למימר וכו' ונקט המקשה בתחלת דבריו הימנותא משום שלא אמר רב חמא דמיניה קא פריך אלא הימנותא ולפי זה אף אי אמרינן דידע המקשה בזה דמתרגמינן מהימנא אפ"ה פריך שפיר דהגע עצמך כינוי אפי' הכי אסיר לפי סלקא דעתין דשל"ם כינוי הוא. והא דלא מייתי מקרא דאל אמונה במקום האל הנאמן הוה ליה למימר דכתיב אל אמונה הוא לגלות דעתו להיותו סובר דגם של"ם כינוי ולדידיה של"ם אמונה נאמן כולם כינויים נינהו דאי הוה אמר דכתיב אל אמונה הייתי מבין בדעתו שטעמו הוא להיותו שם וקא פריך מאמונה דהוי שם לשל"ם דהוי ג"כ שם והוא לא כן יחשוב דבודאי אין לנו כי אם שבעה שמות. והיינו טעמא דנקט נאמן לגלות דעתו דהכל דבר אחד כינויים נינהו: ותירץ הש"ס ממה נפשך אי עיקר קושייתך היא מאמונ' שנראית שם ואפי' הכי שרי רב חמא דע לך שאינו שם והראיה דמתרגמינן מהימנא ודע דתרגום אמונה בדיוק הוא הימנותא שם דבר והתרגום תמצא שתירגם במקום הימנותא מהימנא ואי תימא דמלת אמונה שם למה תירגם המתרגם כינוי דהיינו מהימנא. והיינו דמכריח הש"ס דמתרגמינן אלהא מהימנא דקאי אאל אמונה ולא קאי להאל הנאמן וכמו שפירשתי והוא הכרח עצום לומר דאינו שם מהתרגום. מה תאמר מדקא חזינן שסיימת מקרא דהאל הנאמן וזה ודאי כינוי משמע דסברת דשל"ם נמי כינוי וקא פרכת מכינוי אכינוי לזה סיים הש"ס הכא שם גופיה איקרי הכי דכתיב ויקרא לו ה' של"ם. דקשה למה הוצרך הש"ס לומר עוד הכא שם גופיה דהיה די באמור התם שם גופיה לא איקרי הכי וכו' ובמה שפירשתי אתי שפיר מדוייק. בין אם דעתו לדמות דשל"ם ואמונה תרוייהו שם בין אם דעתו לומר דתרוייהו כינויים. ואיכא למימר דהמקשה לא דקדק דברי רב חמא אחר האמת כנזכר דאי אמרינן שדקדק למה נקט רב חמא אמונה ויעשה ההפרש שבין אמונה לנאמן דאמונה הוי שם אי לאו דמתרגמינן וכו' אם כן ג"כ של"ם כיון דלא מתרגמינן הוי שם והיינו טעמא דאסר. וליכא להקשות מידי אמת דידע הפרש דאמונה לנאמן. דאמונה קרובה יותר להיות שם מנאמן ואשמועינן רב חמא דאפילו הכי לא הוי אלא כינוי דאין לנו שם כי אם שבעה שמות שאינן נמחקים הידועים ואשמועינן דאמונה שרי ומכ"ש שאר הכינויים. ובזה נחה דעתי בפירוש הסוגיא הזאת ומה שפירשתי לעיל שני דרכים אין בהם ממש ואין רצוני להאריך במה שהוקשה עליהם. וגם מה שדקדקתי בדברי התוספות אלהא דמהימנא פשיטא דמהבל ימעט. והם ז"ל כן יבינו בפי' הסוגיא כמו שפירשתי. ואם הייתי מספר גופא דעובדא של הפירוש הזה ממש רוח הקדש הופיעה ונתכווננו לו בהיסח הדעת בבית הכנסת אני ואחי הגדול גדול החכמים הרב ר' משה בירדוגו שיחיה אשר נפשי קשורה בנפשו. והתוספות ז"ל הקשו גם כן של"ם מהתרגום נראה דאינו שם כשם שאמונה אף עפ"י שנראה שהוא שם. אפי' הכי מפי' התרגום נחזור ולומר דהוי כינוי ג"כ שלם מדברי התרגום נראה דקאי אגדעון ולא להקב"ה. ותירצו דהתם אע"ג דתירגם וכו' ע"כ שם גופיה וכו' דכתי' ויקרא וכו' דאי כדבריך דשלם קאי אגדעון הוי ליה למימר ה' שלומי אלא בהכרח דלא קאי אגדעון. וכוונת התרגום שנתן טעם למה קרא לו שם זה עתה משאר שמותיו יתברך ויתעלה שמו לעד משום דעבד לה של"ם. ולעולם מדקאמר ויקרא לו שלום, שם גופיה איקרי של"ם. ודוק: גמרא שם אמר רב חמא שנאמר לדעת וכו' תרתי מפקינן חדא מדקאמר קרא לדעת מקודם וחדא אי תימא דמשום בושה דוקא חיישינן לפי המסקנא דמוקמינן מתן שכרן לא עביד לגלויי א"כ למה ליה לאודועי דמשום בושה ליכא דלא עביד לגלויי אלא ודאי דשמעינן נמי דצריך להודיעו כדי שיהא אוהבו ומדברי רב חמא נפקי תרתי והיינו טעמא שפירש רש"י ז"ל משום שלא יתבייש וכדי שיהא אוהבו תרתי כמו שפירשתי ובזה אתי שפיר הא דאמר לקמן מכאן אמר רבן שמעון בן גמליאל הנותן פת לתינוק וכו' דקשה דילמא דוקא לגבי הודעה מקודם וכו'. וכהאי גוונא אין צריך לאודועי לאימיה ובמה שפירשתי אתי שפיר. וק"ל:
גמרא שם. הא במילתא דעביד' וכו' הא וכו'. קשה קצת עדיין תקשה למה לא אודעיה קודם שלא יתבייש והוא חלוקא ראשונה שכתב רש"י ז"ל כנזכר. וי"ל דמהא לא קשיא מידי אי בעית אימא מאן לימא לך דלא אודעיה מעיקרא ואמר ליה הקב"ה מתנה טובה אני רוצה ליתן לך ונתרצה ואין כאן בושה. אי נמי כיון דכבר קבלה אין כאן לומר שמא יתבייש לקבלה. ועוד הני מילי דאיכא בושה היכא דידיעת המתנה הויא מפי הנותן מה שא"כ הא דממילא קא ידע לה ליכא בושה. וק"ל:
גמרא שם. והא שבת מילתא דעבידא וכו' קשה קצת לדידיה דשבת עבידה לגלויי אדמהדר לאותבי אדרבי חמא בר חנינא הוה ליה לאקשויי בברייתא עצמה דקאמר רשב"ג מכאן וכו' הנותן פת לתינוק וכו' מנא ליה לרשב"ג דילמא הא דהוצרך לאודועי הוא כדי שלא יתביישו ולעולם אי הוי במציאות. דלא עבידא לאיגלויי כזה דפת לתינוק לא הוה ליה לאודועי. וי"ל דמדק' מודיע להו שבת שמעינן דהנותן פת לתינוק דאי תימא שלא יתביישו דוקא לא הוה ליה למימר אלא מתנה טובה וגדולה אני נותן לכם דוקא וליכא בושת כשיקבלו איזה דבר מתנה גדולה. ומדקאמר להו ושבת שמה שמע מינה לאגמורי מיניה אנן דגמרינן דצריכין לאודועי והיינו פת לתינוק מכאן אמר רשב"ג וכו'. וק"ל:
גמרא שם. אמר רב מחסיא הכי אמר רב וכו'. הנותן וכו' קשה קצת מאי הכי אמר רב וכו' לא הוי ליה למימר אלא אמר רב וכו' ודי. ועוד למה לא בחר מכל מימרות רב כי אם זאת המימרא כיון דאיכא מימרות ואגדות הרבה כדלקמן. ועוד דלקמן דקאמר רב מחסיא חביבין עליך וכו'. משמע דמעיקרא לא הימניה במה שאמר יהיבנא ליה עד דיהביה ניהליה וח"ו למיחשד ביה:
אכן הנראה בפירוש הסוגייא הוא גם אילו לא הוו קושיות הוא דרבה בר מחסיא כשראה דרב חסדא הוה מכריז וכו' אמר איפרש דרב חסדא מרוב עושרו רצה לתת אותם המתנות במתנה לאיזה אדם אשר יזדמן. ולא רצה לתתם בטובת הנאה דלא לאחזוקי ליה טובה המקבלם לזה הערים ואמר כל מאן וכו' וא"כ בזה הנוטלם ידמה ששכרו אתו פעולתו אשר עבד בה ולעולם לאו מטעם שמעתא דרב ונסתפק עוד רבא בר מחסיא דאיפשר דמשום שמעתא דרב לזה נתחכם רב מחסיא ואמר לו בחכמה ההיא שמעתא דרב דהנותן וכו' ממה נפשך אם אין כוונתו אלא ליתנם לאיזה אדם ממילא בהאי מימרא דרבי חזור בו דלסברת רב חסדא יראה דסובר דאין צריך לאודועי. ומהאי מימרא דרב נראה דצריך לאודועי כדי כשידע שנותן לו מתנת חנם יהיה אוהבו מה שא"כ אם יתן לו בהמצאה זאת לא מיחזי שנותן לו ואין כאן אהבה והוי כשכר חזן. ואם כוונת ר"ח היא לאהבתו ותשוקתו לשמוע דברי רבו ע"ה בודאי דאפילו יסבור דהנותן צריך להודיעו אפי' הכי יתנם לו לתשלום גמול ההיא מימרא וזה יתגלה כשיתנם סתם לזה כאשר נתנם סתם הוברר לרבא בר מחסיא דמשום תשוקת המימרא וכתשלום גמול ולזה הוא אומר עתה חביבין עליך וכו'. דהשתא הוא אשר ידע כנזכר משא"כ מעיקרא ויתיישב נמי מלת הכי דמשמע כסתירה לדבריו מלבד הודעת המימרא להיותו סובר דר"ח רוצה לתת ממונו מבלתי החזיק לו טובה עליו והיינו טעמא נמי דלא בחר להביא מימרות של רב כי אם זאת. ודוק:
גמרא שם. נתגלגל הדבר וכו'. והא דאמרו ז"ל ראוי היה יעקב לירד וכו' נראה לי דהוי כאלהים חשבה לטובה ושעתא אחריתי נפקא ריעותא דסוף סוף דבר זה גרם לירד. ובזה לא קשה מה שהקשו התוספות שנגזרה גזירה דעל כל פנים גרמא הוי ונפקא מינה איפשר דאף אם לא היתה גזירה היו יורדים. ולפירוש התוספות דאי לא הוי מעשה דיוסף לא היו יורדים למצרים אלא לסוף הארבע מאות:
י"ל הא דאמרו ראוי היה יעקב וכו'. לאו דוקא יעקב אלא משום דאחר האמת יעקב ירד וכו' נקט יעקב אלא דמהא משמע דמכירת יוסף גרמא טוב שירד יעקב בכבוד ולפי' אדרבא גרמא רעה. דאפשר שלא היה יורד יעקב כלל עד סוף הארבע מאות. ויש ליישב: גמרא שם. ירדו אבותינו וכו' קשה קצת למה לא הוסיף עוד רבא מכירת יוסף דהול"ל ומכרו אחיהם וכו' ועוד למה דקדק בלשונו וירדו למצרים מה לי מצרים מה לי וכו' ופשיטא דלמצרים ירדו דמי לא ידע דהוה ליה למימר וגלו אבותינו אמת דזה יכולין לתרץ. כיון ד"ה קא חשיב גלות מבין הבתרים לזה אמר למצרים כי קודם לכן גולים היו:
אכן יתבאר בהקדים קושיא אחרת בעלמא למה המצריים נענשו אחר אשר אמר ה' וגזר כל הקורות את ישראל ולזה השיב רמב"ם שהקב"ה אינו אומר בפירוש אומה פלונית תשעבד בבני ולזה נענשו המצריים. ומה שהשיג הראב"ד ז"ל שהרי הם כמקדימין למצוה המצריים. נראה לי דהני מילי אם היו אומות העולם מצערין ומענין לקיום דברי י"י שפיר ואדרבא הרשעי' כופין ומצערין אותנו על קיום דתינו להעביר דת. דהרי אם בחקותיהם ילכו ישראל בר מינן הלא ירחמהו דמה שפירש הראב"ד דנענשים אומות העולם על תוספת עינוי לא נהירא לן בזכותייהו אלא נענשים על עיקר ותוספת. וזהו שאמר הכתוב אני קצפתי מעט והם עזרו לרעה. שהקב"ה קצף על ישראל על עון אשר בידיהם וישלח בם את האויבים אומות העולם. והנה האויבים אדרבא הם מצערים ומענים על אשר אין מרשיעין ומוסיפים עון על עון והיינו לרעה וזהו שאמר ונקם ישיב לצריו דהא לעיל מיניה כתיב אם לא כי צורם מכרם ולמה קראם לאשר קונים מהמוכר צריו אלא ודאי שהרשעים הענוי והצער שעושים לישראל הוא אדרבא על אותו מיעוט דביקות שיש לנו בה' והיינו שקראם צריו וכפי זה תוספת ועיקר הם חייבים בו:
והנה רב חמא סובר דבעון מכירת יוסף גלו אבותינו למצרים אשר נשתעבדו בו ישראל יותר מהמדה והשיעור דאי לאו הכי היו יורדים ישראל וגולים לשאר העמים דהלא תמצא שבעים אומות והיה ה' בוחר להם מקום לנחותם שאין כל כך עינוי בו כמצרים והיינו דקא דייק וירדו אבותינו למצרים לומר דבעון זה נצטרך עד שירדו למקום עבודה קשה. והיינו טעמא שלא הזכיר רב חמא מכירת יוסף כיון שמזכיר עונש המכירה ממילא איתה למכירה ואמורה. אי נמי במה שאמר רב חמא נתקנאו בו אחיו שם נאמרה המכירה ולפי זה מילי מילי קאמר אחד שנתקנאו בו שנית שירדו אבותינו וכו'. ופשוט:
גמרא שם. אמר רבי אבין וכו'. נפקא לן מדברי רבי אליעזר דאפילו אין ישיבתם קרובה אלא בשנה אחת והא דקא משמע לן ושלותה וכו' לאשמועינן דאותו שנה שחסרה לצוער. אינה משנים של צער דאין בהם מרד להקב"ה כל כך אלא משנים של שלוה דהא שלותה וכו' בצירון ב' שנים קודם עבודת כדרלעומר והיא טענת לוט על צוער דאילו היתה אותה שנה משנים של צער לא מיקרי עונותיה מועטים דודאי רוב המרד בשנים של שלוה הוא והיא גם היא ישנה בשלוה כל אותם שנים של שלוה. ודוק: תוספות שם ד"ה נתגלגל הדבר וכו' שהרי ארבע מאות שנה וכו' שלשים שנה וכו' עב"ד. איברא דהאי שלשים פשוט דמוטעית היא ומה שכתב מורינו הגדול מהרש"א ז"ל ליישבוי אעפ"י דבאמת הלשון מיושב. עם כל זה קשה לי מנא ליה להרב ז"ל שנגזרה גזירה על אברהם לאשתעבודי וזה לא נמצא בשום מקום בעולם. והכי הוי ליה למימר כי גר תהיה אתה וזרעך ארבע מאות ושלשים שנה. ועוד אדרבא אברהם אבינו ע"ה היה מלך על כל האומות ולא גר. כי אב המון נקרא ולא נתקיים הגירות כי אם מימי יצחק משנולד דוקא:
ולעניות דעתי נראה להגיה הכי בדברי התוספות ז"ל. שהרי ארבע מאות שנה התחילו משנולד יצחק אחר שלשים שנה מגזירת בין הבתרים. וקושטא דמילתא אמרו התוספות אע"ג דלא צריך לעניינים עכ"ז כיון שהוזכרה בכתוב האי שלושים שנה וזה הפירוש אזיל לשיטת רבינו הנזכר. אלא שאין אנו נדחקים להוסיף שלשים שנה דגלות אברהם אבינו ע"ה:
ומילתא אגב אורחין אמרינן דהטעם דחשיב הכתוב שלשים שנה בהדי מושב בני ישראל ארבע מאות ושלשים שנה ואע"ג דח"ו לגבי אברהם לא הוה שום גלות. עם כל זה משעה שנתבשר אברהם בגלות בניו יוצאי חלציו היה מצטער על בניו מהמזומן להם כאילו הוא היה בגלות עמם כאב על בניו והעלה עליו הכתוב כאילו היו בגלות ארבע מאות ושלשים שנה. ופשוט:
תוספות שם ד"ה אלהא מהימנא ראיתי למהרש"א ז"ל שפירש דשאני שלם דלכל העולם משא"כ נאמן שלא נאמר נאמן סתם אלא לאוהביו. וקשה לי אי בעית אימא קרא אי בעית אימא סברא. אי בעית אימא קרא הראייה דמייתי מלאוהביו אינה ראיה. דילמא נאמן סתם הוא. והא דלאוהביו דאמר הכתוב לא קאי אהנאמן אלא לשומרי הברית. ועוד כפי דידיה למה הוצרך הש"ס לראיית התרגום דמתרגמי' בלאו הכי לימא דלא נקרא נאמן סתם אלא לאוהבו וממילא אינו שם. אי בעית אימא סברא אדרבא הסברא נותנת דנאמן בין לרשעים בין לצדיקים לפי מדותיו מיתקרי דהא כל שמותיו ית' שמו הם לפי מדותיו הוי"ה. להיותו הווה והיה ויהיה. וכן אד"ני הכי נמי נאמן לאוהביו לטובה ולשונאיו על דרך אל אמונה ואין עול ושלא לתת לרשעים יותר מכדי רשעתם ונאמן ה' לכל. וצ"ע: