אור ברסלב
חפץ השם שבת › דף טו:

חפץ השם· רבי חיים בן עטר

שבת · דף טו:

דף טו.

תוספות בד"ה אתו אינהו וכו' ולספרים דגרסי לפי גירסא זאת לא איצטריך לשנוייא אלא דאינהו רבי יוסי ורבי יוסי גזרו לתלות ולא קבלו ואתו רבנן דפ' וגזרו נמי לתלות וקבלו ואתו באושא וגזרו לשרוף והיינו באושא מה שא"כ באוירא לא אפי' לתלות וכפי זה צריך להסיר מהש"ס הרבה מהלשון וי"ל דכיון דאע"ג דקאמר גזור ולא קבלו מיניה לא מיסתייא לפירכא עדיין צריך לדוחקא אחרינא לתלות ולשרוף. סתר תרוצא קמא דלא קיבל ותירוץ הכל בלתלות ולשרוף כיון דעל כל פנים צריך ליה וכפי זה הש"ס גם לאותה גירסא שפיר דמי אלא השתא דסתר לשינוייא קמא כלי זכוכית לא תירוץ כלום. ויש ליישב דהא דזכוכי' לא סתר באלא. וקשה אחר האמת דבהכרח לומר הכי לקמן כמו שפירשו הם ז"ל אם כן דוחק גדול לשנות תרי מיני שינוים דבחד קבלו וחד לא קבלו כיון דמצי לומר דבכולהו קבלו. וי"ל דגם לגירסת הספרים מודים לישובא קמא דתוספות אלא לדידהו בתירוצא קמא תריץ אכלי זכוכית נמי משא"כ וכו'. וק"ל:

תוספות שם בד"ה ואאוירא תימה וכו' וי"ל דהתם מיירי כגון שהביא עפר מארץ העמים. הוקשו התלמידים איך ולמה לא דחה הש"ס בקושיית באושא התקינו דרבנן גזרו אגושא במקומה בארץ העמי' ואתו רבנן דאושא וגזרו אגושא אף שבאה מארץ העמים כיון דעל כל פנים לא דמיא במקומה ליצתה חוץ למקומה. ותירצתי להם דשאני טומאת מגע ליכא הפרש בין מקומו למקום אחר דעל כל פנים חיישינן לטומאת מגע בפחות מכזית משא"כ טומאת אהל דליכא אלא דוקא בכזית אימא דלא החמירו אלא במקום טומאה דאיכא לספוקי בכזית. ואין לומר דגם בטומאת מגע אימא דלא גזרו אלא דוקא במקומה דחיישינן לשיעורא מה שא"כ השתא דעל הרוב ליכא עצם פחות מכשעורה. ועוד רוב מתים ישנים מתרקב הבשר ואינו נשאר אלא העצם. ולגבי נגיעה מטמא ולגבי אהל אינו מטמא. וא"כ באהל מצינן לשנות הכי דאיכא הפרש משא"כ בנגיעה ליכא לחלק בודאי. וק"ל:

רש"י שם בד"ה ועל ספק בגדי עם הארץ וכו' וכולהו מספקא לן ובנדה פירש שמא טמא היה משמע דחייש למגע משום זב. וי"ל דאין הכי נמי דחייש ושמה דקאמר הכא לכולהו יישב נמי זה דבחר טומאה כוללת דאיכא חששות טובא משכב מושב היסט מה שא"כ הא דליכא אלא חששת מגע כמו שכתבו התוספות ז"ל עצמם במסכת נדה. וא"כ אדמהדרינן לחששת מגע עם הארץ הא איכא חששת אשתו נדה. ולא גרע מהדר עם עם הארץ ושכח כלים בחצר דחיישינן לישבה עליהן אשתו נדה כדמוכח התם מכ"ש הני דידיה. ואין הכי נמי דחיישי' למגע זב. והיינו טעמא שפירש רש"י ז"ל הכי בנדה דלא איכפת ליה וכיון דהתם הובאה מתניתין להקשות מינה באגב ואין שם מקומה לא הקפיד רש"י ז"ל לפרש האמת כהכא כיון דההוא נמי שפיר. אי נמי דטמא דקאמר בנדה הוא מחששת לבישת בגדים דחיישינן לישבה עליהן אשתו נדה והכא לא פירש אלא עיקר הגזירה דחיישינן לישבה עליהן. וממילא שמעינן דבזה נעשה עם הארץ טמא וכשלובש בגדים בהיכא דליכא חששת ישיבה מטמאה הבגדים והיינו דקאמר התם רש"י ז"ל שמא טמא היה ומה שכתבו התוספות עיין לקמן וכו':

תוספות שם בד"ה על ספק בית הפרס וכו' וא"כ לחכמים אמאי וכו' קשה תיפוק ליה מאי קא מחדשי רבנן בגזרתם אחר שמן התורה כך הוא. וי"ל דמדאורייתא לא הוה אלא ספק טומאה ברה"י. ורבנן גזור גם בספק טומאה ברשות הרבים ורבי יוסי פרושי קא מפרש. אי נמי פליג ולתנא קמא לא חילק בין רשות הרבים לרשות היחיד על כולהו ספיקי טומאה שורפין ולא על ספק מגע ואין הכי נמי דלא גזור אלא ברשות הרבים. דברשות היחיד דאורייתא מה שא"כ חכמים דקאמרי ברשות היחיד תולין תיקשה משנת מסכת טהרות דכל ספיקות וכו' דאפי' כמה ספיקי טמאי' מדאורייתא מונסתרה כמו שפירשו הם במסכת בתרא ואי נמי דהוו מצו להקשות מתנא קמא אלא דהוכיחו מהמפורש יותר. ודע באמת דהתוספות ודאי גרסי שלש מחלוקות דלרבינו שמשון דקאמר במסכת טהרות דאין כאן אלא שני מחלוקות לא גריס וחכמים. והכא קאמר בפירוש לחכמים אמאי קאמרי וכו' וקושטא הוא דאפילו אי הוה גריס תנא קמא ורבי יוסי לחוד הוה מצי נמי להוכיח בשדה שנחרש בה מדקתני אומר וכו' ואין לומר דהוו שני מחלוקות גם לגירסתינו ותנא קמא לא ברר אלא ודאי מגען ברשות היחיד ובספק נחלקו ר"י וחכמים דאז תקשה ברשות היחיד מעיקרא ליכא גזירה דכל הספקות טמאים ומה גזרו. ולתרץ דגזרו לשרוף עיין בדיבור הסמוך דזה אינו אמת אלא דלבי נוקפי לסברת רש"י ז"ל קשה כדברי התוס':

והנה תלוי פלוגתייהו באתרי אחריני בע"ז ובמסכת בתרא גבי ספק ביאה. ופירש"י ז"ל בספק ביאה הוא דקאמרי רבנן דפליגי רבנן עליה דרבי אליעזר מה שא"כ אי הוו תרי ספיקי אפילו רבנן מודו דאין מטמאין בזה. והקשו עלה במסכת בתרא ממתניתין דכל הספיקות וא"כ רש"י ז"ל לא ידענא דעתו בההיא מתניתין דכל הספיקותי הן אמת דמהרי"בן תירץ הכא לסברת רש"י ז"ל בשם רבו ז"ל דרש"י קאמר בנאבד ונחרש. עיי"ש דבריו. ועדיין אין הדעת נוחה דעכ"פ ברשות היחיד ספק ספיקא טמא ואפי' נחרש עכ"פ איכא ספק טומאה ברשות היחיד. ועוד לא יישב לפירש"י ז"ל דמסכת ע"ז שפירש דבספק ספיקא לא פליג עליה רבנן אדרבי אליעזר והאיכא מתני' כל הספיקות ברשות היחיד טמא. ויש לומר דסובר רש"י ז"ל דלעולם ספק ספיקא טהור מדאורייתא ולא כמו שפירשו התוספות דדייני ספק ספיקא מספיקא בבתרא ומה דאיתא כל שאתה וכו' דאפילו ספק ספיקא היינו מדרבנן הוסיפו ספק ספיקא ברשות היחיד ואפשר לומר דההיא מתניתין כרבי יוסי דהכא. אי נמי כרבנן ואשר על זה גילו דעתם במשנה אחרת למר תולין ולמר שורפין וטמא דקאמר כד עבדינן ליה אליבא דרבנן הוי תולין. ומשום דמתניתין קתני סתם אפי' אליבא דרבי יוסי נקט טמא סתם כיון דעל כל פנים טמא נקט תנא סתם ופלוגתייהו מבוארת במשנה דלקמן. על ששה וכו' בטהרות דלר"י שורפין ולרבנן תולין ושעור דבריהם כך הוא רבנן לא קאמרי אלא דבר השוה בין ברה"י בין ברה"ר וזה ודאי לא שייך אלא בודאי מגן וגזרו ברשות היחיד ואתו ר"י ורבנן פליגי ברשות היחיד לענין שריפת תרומה אי גזרינן נמי טומאה בספק ספיקא לשרוף או דוקא לתלות. אי נמי דוקא בהני גזרי ולא בכל ספק ספיקא דטומאה אמרינן שורפין ומתניתין דכל הספיקות דקתני טמא גם לר"י תולין דוקא כיון דמדאורייתא אין כאן טומאה אין שורפין עליה תרומה דוק' בהיכא דגזור ולעיל דלא הוה אמינא הכי משום דסברי התוס' דטמא מדאורייתא. ואי אפשר לומר תולין בטומאה דאורייתא ובזה לא קשה דברי רש"י ז"ל דאמרינן דגזרו ברשות הרבים וחכמים דקא אמרי תולין לא קשה דההיא עצמה דכל הספיקות תולין הוא כיון דהוי מדרבנן והכי הוא דגזרו. ועדיין תקשה תינח לדברי רש"י ז"ל הכא אלא למה שפירש רש"י ז"ל במסכת ע"ז גבי הנכנס לבקעה דלא פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר בהיכא דאיכא תרי ספיקא והא איכא מתני' בפירוש דאפילו ספיקא טובא. וי"ל דדוקא הא דקאמר רש"י ז"ל דוקא בספק ביאה וספק מגע כיון דספק ביאה גרוע ואיכא בהדייא ספק מגע מודים רבנן לרבי אליעזר. וקשה לעיל במתניתין דכל הספיקות קתני נמי לספק ביאה וספק מגע דטמא לסברת רבנן. וי"ל דלא דמי דלעולם ספק ביאה וספק מגע לרבנן דטהור וההיא דכל הספיקות דקתני הנכנס לחצר ספק נכנס לבית והנכנס למבוי ספק נכנס לחצר הוי ספיקא דקרובים לספק מגע כיון דהוי דרך הכנסת החצר והבית. מה שא"כ הבקעה דהוי ודאי ספק ביאה גמור דאין שייכות לשדה בהדי חבירו אלא סדנא דארעא סמכינהו ואין שדה זה דרך לשדה חבירו וכל אחד לשדה הארץ יחשב. מה שא"כ חצר דהוי חצר הבית ודרך כניסו מהבית יחשב בזה דוקא הוא דקאמרינן אפילו ספק נכנס ספק נגע טמא מה שא"כ בקעה כיון דלא הוי אלא קצת ספק ביאה ולא ספק ביאה גמור אי איכא בהדיא ספק מגע מודים רבנן דטהור כמו שפירש"י ז"ל ובית הפרס הוי ספק מגע וספק טומאה וטמ' לתלות. ובזה נמי יתורץ למה נחלקו שני פעמים רבי אליעזר ורבנן גבי כל הספיקות וגבי בקעה וכולא פלוגתא חדא ובזה אתי שפיר דהמחלוקת דהנכנס למבוי אשמועינן רבותא לרבנן בספק נכנס ספק נגע דטמא. ופלוגתא דנכנס לבקעה כהאי גונא דטמא דוקא דליכא ספיקא אחרינא ולרבי אליעזר אפילו ספיקא חדא טהור בספק ביאה ודוק כנלע"ד בענין זה והקב"ה יורנו דרך אמיתתה של תורה. אכי"ר: שם בא"ד על ספק בית הפרס אבל בשדה וכו' קשה קצת לא שייך זה אלא בשדה שאבד בו קבר משא"כ סתם רוקין ובגדי עם הארץ תיקשה דלא הוי ספק טומאה דאורייתא. ואחר האמת תיקשה תינח תיקנו בית הפרס וכו' ואין לומר דגזור לשרוף דמדאורייתא לא הוי אלא לתלות זה אינו דלא אשכחן עד השתא טומאה דאורייתא לתלות. ועוד אי הכי אחר האמת דטומאה דאורייתא דוקא לתלות מה פריך לרבנן מספק ספיקא דטמאים ממסכ' טהרות כיון דמצינן למימר דדוקא לתלות וחכמים דהכא דקאמרי לתלות לא גזרו מידי אלא לתלות כדקאי קאי וכמעט דברי התוספות אין בהם טעם:

אכן נראה לי דבספק בגדי עם הארץ ורוקין וכדומה מודים דמדאורייתא שרי ודוקא בהיכא דאיכא דררא דטומאה כי הא דנאבד בו קבר וכדומה דעל כל פנים קבר איתיה אלא דלא ידענא מקומו מה שא"כ כי הא דספק רוקין דמעיקרא ליכא ספיקא דרוב העולם טהורין. וכלים הנמצאים נמי וגם בגדי עם הארץ היכא כתיבי דהוה ספק טומא' שמא ישבה עליהם וכו' ופירש התוספות נמי דמשום זב היכא כתיבא דעם הארץ מטמא כזב זב אמר רחמנא ולא עם הארץ. וכולהו מדרבנן דמדאורייתא אין כל הארץ וכל אשר בה טמאים מספק רשות היחיד:

וזה פשוט. תוספות שם בד"ה ועל בגדי עם הארץ. לרש"י ז"ל היכי ליעביד לההיא דצינורא דמוסכמת מכל הש"ס. ואי תימא דליכא חששת זב משום ישבה עליהן אשתו נדה לא היה מטמא בגדים כדאיתא התם דצינורא מטמא בגדים ולא אשכחן טומאת מעין אלא בזב. וא"כ מהיכא מצא הש"ס לומר דחיישינן לצינורא דעם הארץ. וי"ל דלפי מה שפירשתי דמודה נמי דחיישינן לה משום זב כפי' התוספות אתי שפיר. אכן עדיין קשה לתרוייהו היכן מצינן גזירת עם הארץ בשני טומאות משום שמא ישבה אשתו נדה ומשום זב. הן אמת מצינן למימר לפירוש התוספות דבאושא גזרו שיטמא משום זב. וחכמי הש"ס חששו נמי לאשתו נדה שמא ישבה. וא"ת השתא דבאושא גזרו עליו משום זב למה לא גזרו על רוקו. דלישתמע מיניה דהוי טעמא משום שמא זב הוא לפי מה שפירש מהרש"א ז"ל בדברי התוספות ועל ספק רוקין וכו' חיישינן בשל עם הארץ הוא דקאמר דהיינו ספיקם של רוק עם הארץ אמרי' שישבו קושייתם. והוא דוחק בדבריהם ז"ל פירוש מהרש"א ז"ל. ובהכרח להגיה מלת שמא לפירוש רש"י ז"ל שפירש דגזירה דהכא היא משום שמא ישבה אשתו נדה באיזה כח ומהיכא מצא הש"ס לומר תיפוק ליה משום צינורא דעם הארץ דמשמע דפשיטא ליה מאן לימא ל דחיישינן לעם הארץ משום זב דליפרוך תיפוק ליה. וי"ל הא דקא חיישינן לרוקו הוא דוקא לקדש ולא לתרומה ונפקא להו מהא דאיתא התם בחומר בקדש כלים הנגמרים בטהר' לקדש ולא לתרומה ובהכרח לאוקמי משום צינורא כדאיתא התם. וא"כ מכאן ראיה דגזרו צינורא דעם הארץ. אכן קשה דממה שפירשו התוספות במסכת חגיגה נראה דההיא דצינורא דעם הארץ היינו עם הארץ האוכל חולין על טהרת תרומה טמאין רוקיו וטהרת תרומה טומאה היא אצל הקדש. ואוקמי התם התוספות דהא דקאסר התם צינורא דעם הארץ הוא ממעלות קמייתא מדלא משני הש"ס משום דידים שניות ומשקים הבאים מחמת ידים וכו' ע"ש. והנה גזירות באושא הוו אחר גזירות תלמידי שמאי והלל טובא ודאי כמו שפירש רש"י ז"ל דאחר חרבן הוו ביותר וכבר גזרו עליו משום זב קודם גזירות י"ח דברים ומה גזרו באושא אחר מאה שנה. וי"ל דלא גזור מעיקרא אלא משום רוקו. ואח"כ באושא גזרו בגדיו וגזירת רוקו גזירה קדמונית היתה וגזרינן על ספיק' ומה שהקשו לסברת רש"י ז"ל היינו דוקא כיון דכל הני גזירות באושא גזור מאי שנא הא מהא. ובזה אתי שפיר הא דקא אמרי התוספות הכא על ספק רוקין חיישינן שמא של עם הארץ. ודוק. וגם לסברת רש"י ז"ל יישבו התם הם ז"ל דאין להשוות גזירות דרבנן אבל דוחק ביותר לדברי התוספות דאמרינן דהא דתנינן דטהרתה של תרומה טומאה היא אצל הקדש היינו טומא' זב וליטמי ממעין. ועוד קשה דהתם משמע דוקא לקדש והכא משמע אפילו לתרומה. וזה יש ליישב. ועוד נראה לי לענ"ד לפרש לפי פי' רש"י ז"ל דליכא אלא חששת שמא ישבה עליהן אשתו נדה. וההיא דצינורא דעם הארץ נמי דטמאה לאו משום זב דהוי כמעין אלא משום שנגעה בשפתיו. ונטמאה ממנו לזה הוא דחיישינן לצינורא כמו שפירש מהרמ"ם שהביא בתוספות בנדה פרק כנות כותים. ומה שדחו התוספות ז"ל התם איישבנו בדיבור הסמוך לזה בסייעתא דשמיא. ודוק': תוספות שם בד"ה ועל בגדי עם הארץ וכו' קשה קצת דילמא הא דצינורות דעם הארץ טמאים משום שנוגעים בשפתיו וטומאתו של עם הארץ משום בגדיו דחיישינן לישבה עליהן אשתו נדה. זה כבר הכריחו התוספות ז"ל במסכת נדה מהא דאוקמה בערום וטבל דהאי טומאה דבגדים דישבה עליהן אינה מטמאתו כשמסיר הבגדים מעליו אלא שנעשה ראשון וממילא אין אדם וכלים מקבלי' טומאה מראשון. ולמה הוצרך לומר וטבל. וממה דקאמר הש"ס בההיא דכהן גדול תיפוק ליה משום צינורא וכו'. ואי אמרינן דכל עיקר הטומאה משום שמא ישבה הא איכא הפרש. ולעניות דעתי כל זה אינו כל כך קושי לסברת מהר"מם דהתם וגם רש"י נמי יכול אני ליישבו הכי ולומר דזה כוונתו והוא כשגזרו על בגדי עם הארץ דהוו מדרס גם בהסירם מעליו טומאתם עליו כיון דלא ידיע מהיכא גזרו עליו טומאה אתו למימר בטומאת עם הארץ אינה מטמאה כלים מה שא"כ בבגדיו אחר שאינם יודעים טעם טומאת עם הארץ. וההיא דכהן גדול דפריך בש"ס תיפוק ליה. יכולין אנו ליישב דמשמע ליה להש"ס דהורקת פני כהן גדול היתה אף אם לא היה טמא אלא טומאת בגדים ועוד כיון דכהן גדול הוה ממילא אמרינן דהוה אכל וחולי בטהרת קד"ש ובקד"ש גזרו לטמא בין כשהוא לבוש בגדים בין כשאינו לבוש אף לטמא אדם. ורש"י ז"ל יהיה סובל זה מלסבול כמה דוחקי דאוקימנא לסברת התוספות כדמוכח מדיבור הסמוך לזה. ועוד אי אמרינן דגזור משום זב היו צריכין לגזור כל טומאות דזב שלא יבואו לטעות מעם הארץ דגזרו עליו משום זב ואינו מטמא משכב ומושב והיסט הכי נמי הזב. לזה בחר לו דרכו ז"ל. ודוק:

שם בא"ד לבד מהיסט. טעמם כמו שפירשו בנדה דאפשר לעמוד וליזהר בה. מה שא"כ היסט וכו'. וקשה א"כ מאי טעמא לא גזרו. מי רגלי עם הארץ דהוי נמי כזב מאי שנא מעין. ממעין. וזה אדרבא יותר חמור ויותר אפשר ליזהר ולעמוד בה. וי"ל דהוא הדין דמאי שנא ולא הוציאו מכלל טומאה זב אלא משכב ומושב והיסט דאשכחו בפירוש דטהור. ויהבו הם טעמא כנזכר. ולפי מה שפירשתי נמי אמרינן אין הכי נמי עם הארץ ספק של חבר. וק"ל:

תוספות שם בד"ה אלמא תניא וכו' וליכא למימר דאיירי בחדשים פירוש ואז כיון דקא פריך אטומאת גבן למה מטמו הא בכללה וא"כ לא ליקשה אלא אדימוייא דמתכות ודוק. תוספות שם ד"ה ועל ספק מי רגלי אדם וכו' נראה לר"י דכשהן זה אצל זה ניכרות פירוש ונקט תנא כנגד לומר דבעינן בדיקה בהכי כדי שיהיו ניכרות ודלא לתלות בספק להתיר. וק"ל. תוספות שם ד"ה וחכמים מטהרין וכו' אבל אין לפרש פירוש אדידהו קאי דקא אמרי דרבי מאיר מטמא וחכמים מטהרין. מדאורייתא ומטמאין מדרבנן ולא קאמרי דמטהרין לגמרי כדמוכח מלשון מטהרין ור"מ מטמא מדאורייתא מדין מתכות משום דכי מטית להתם דמטהרין לגמרי ואההיא פלוגת' דשוב אין לו טומאה קאי הכא א"כ כיון דר' מאיר הוא הפליג הכא והתיר דשוב יש לו טומא' ממילא טעמיה דרבי מאיר הכא נמי משום דשוב יש לו טומאה מבר פלוגתי' דהיינו רבנן מתגלה לן טעמיה דרבי מאיר ולא מצי הש"ס לאוקומי פלוגתייהו בהכי דא"כ למה נקט והטי' לתוכן אבר לימא והטיף לתוכן זפת. או וסתמן וזה אי אמרינן דחכמים מטהרין לגמרו אע"ג דקאמר והטיף לתוכן אבר עם כל זה אינו מספיק להוכיח כיון דחכמים גילו דעתם והוא עצמו רבי מאיר גילה דעתו ג"כ ממילא דרבנן הם נינהו דהתם דשוב גם רבי מאיר נמי אההיא פלוגתא דשוב קאי. ואין לנו להוסיף פלוגתא שלא הוזכרה בדברי חכמים אחר שהוכר חילוק שביניהם. לזה בחר לאוקומה בפלוגתא דבתר המעמיד דוקא ואתי שפיר. ומעיקרא דקא אמרו התוס' דפליג בסתימא דמעלייתא אמרינן דנקט והטיף לתוכן אבר קמל"ן רבותא לרבי מאיר לא מיבעיא כשסתמן בזפת. או בדבר אחר דטהור אלא אפי' אבר דהוי כסתימא מעליית' טהור מה שא"כ אחר דאוקמו דסתימא דאבר דקושטא הוא דסתימא מעלייתא לרבנן ליכא שום חידוש. וברור. ומה שפירש רבינו שמשון כההיא דשולי הפחצים וכו' דוקא בשברים ולא בכלים דכלים אפי' נשברו וטהרו סוברים רבנן דשוב יש להן טומאה א"כ מאי קא אמרי הכא התוספות ואין לפרש פשיטא ופשיטא דאי אפשר לומר זה אחר דדוקא לא אמרו חכמים שוב אין לו טומאה אלא בשבר ולא בכלים ואמטו להכי היה נראה לומר דהכא תוספו' ע"ה לא אוקמוה עדיין הפרש בין שבר כלי לכלי ולא שנא וכולהו שוב אין להם טומא' וכי פרכת א"כ לפ"ז לרב אשי דמוקי לכלי זכוכית דלא דמי אלא לכלי חרס ולא שוינהו ככלי מתכות אם כן מאי טעמייהו דחכמים דמטמאין מדרבנן מידי דהוה אכלי חרס. בשלמא לאידך דלדידיה דמו נמי למתכות כמו שגילה דעתו אחר כך. אלא לרב אשי קשיא י"ל דבהא מודה רב אשי ולא אמרו שוב אין לו טומאה אלא בכלי חרס גמורים דזרקי להו אינשי. וזה דוחק גדול ואינו אמת. דמהיכן מצינן לומר זה. ועוד מוסכם הוא זה דיש הפרש בין שבר לכלי דהכי איתא בהדיא במשנה בפרק ג' ממסכת כלים חבית שניקבה ועשאה בזפת ונשברה אם יש במקום הזפת רביעית טמאה מפני שלא ביטל מעליה שם כלי חרס שניקבה ועשאה בזפת אעפ"י שמחזיק רביעי' טהור מפני שביטל שם כלי מעליו. הא לך ראיה ברורה דיש הפרש בין שבר לכלי. ואם כן מאי קא מקשו התוספות כיון דהכא לאו שבר הוא וא"ת דלמאי דלא ידעינן הפרש קאמרינן ואין הכי נמי אחר האמת דיש הפרש לא קשה מידי א"כ הוה להו לתרוצי תירוץ דמהני לעצמם ולהש"ס דבהכרח טמאין מדרבנן ופלוגתיהו בבתר המעמיד כיון דבכלי חרס לא אמרו רבנן שוב והכא כלי קאמר:

אכן דע דההפרש שבין השבר לכלי פי' רבינו שמשון ז"ל דהא דתנן חבית שנקבה במוציא זית ועדיין שם כלי עליה לקבל רימון וראויה לגרוגרת בזה אע"ג דניקבה בהיכא דלא נשאר רביעית מהנקב ולמטה טמאה כשסותם הנקב מה שא"כ השבר אם ניקב וסתמו וע"י סתימא מקבל רביעית טהור כיון דכשנשב' וניקב טהר לחלוטין וכיון דשבר הוא ביטל שם כלי מעליו אף אם לא היה ניקב עוד שוב אין לו טומאה והכי נמי דייק רבינו שמשון בסוף דבריו שכתב וז"ל אבל חבית עצמה אפי' ניקבה בשוליה למטה מרביעית במוציא זית אם סתמה בזפת טמאה משמע דדוקא במוציא זית וא"כ הכא קא אמרי תוספות אי לפרש דחכמים מטהרין לגמרי ומוקמינן בדניקב הכי זכוכית ניקב במוציא רימון דתו לאו שם כלי עליו ושוב שטהר שעה אחת וכו' אי נמי בכלי זכוכית כגון כוסות דלגבי דידהו דדבר מועט סגי להו דלהוי כשבר. וזה לרבינו שמשון אמנם לסברת הרמב"ם ז"ל לא משמע מיניה הכי דתפרש בענין אחר. אלא דעדיין לבי נוקפי למה הוצרך ר"ש לההיא ממייא דברייתות להוכיח מהם לחלק בין כלי לשבר כלי והרי מתניתין הוא ערוכה שהבאתי לעיל והביאה הוא רש"י בפירוש. וצ"ע. וכתב הרמב"ם ז"ל דשברי זכוכית כשברי כלי מתכות משמע דדמי זכוכית למתכות דשבריהן טהורים מה שא"כ גבי חרס וכו'. והוא ז"ל עצמו פסק כרב אשי דהואיל דנראה תוכו כברו. ועוד כתב ז"ל גבי פשוטיהם טהורי'. מטעם דטומאה מדרבנן אחיתו בה וכו'. והא דהוצרך הש"ס להאי היינו אליבא דר' יוחנן דדמי נמי למתכות מה שא"כ לרב אשי דכלל לא מדמי להו אלא לחרס:

ונראה לעניות דעתי דגם לרב אשי מדמה להו נמי למתכות כהא דטבילת חדשים. והא דקאמר רב אשי כיון דנראה לענ"ד תוכן דבריו דרב אשי לא מספיק ליה כיון דכי נשתברו למיגזר עלייהו ככלי מתכות עד שהוצרך לטמא גבן מטעם דנראה תוכן ואז אתו למימר דהוי מטעם דדמו למתכות כיון דמטמאת ליה מלבר ויש להם תקנה כי נשתברו בכלי מתכות ומן הראוי היה דמטמאין להו ככל טומאות מתכות. אי לאו מטעם שאמר הש"ס בטומאה דאורייתא אסיתו בה רבנן וכו' ועשו הכירא רבנן וכו' ועדיין תיקשה למה דימה שבריהן למתכות משום הכירא דפשוטיהן. ועוד זה לא הוזכר בש"ס. על כן נראה דלסברת הרמב"ם רב אשי לא סתר לתירוצא קמא דבודאי דמדמה להו למתכות וטעם דבחר לו רב אשי הואיל ונראה וכו' משום דלזה הטעם נפקא מינה נמי לגבי אויר כיון דהיתון בר א"כ אין לו אויר. והכי נמי כתב הרמב"ם ז"ל וזה לשונו. ומפני שתוכן נראה כברן לא גזרו עליהם שיטמאו מאוירן ונפקא מינה דמטעם כלי חרס נמי טמאים אף בלאו טעמ' דמתכות ונפקא עוד דכיון דאין לו תוך מטעם דנראה תוכו כברן אין מתטמאי' מאוירן מה שא"כ לסברת רבי יוחנן דמתטמאין מאויריהן. עוד יש לאלוה מילין. וקצרתי בענין ודוק:

תוכן העניינים

חפץ השם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה