חפץ השם· רבי חיים בן עטר
שבת · דף ג.
תוספות ד"ה עקירת גופו וכו'. נראה לרי' וכו'. וממתניתין וכו' הוצרך התוספות לתת טעם דליכא למיפשט ממתניתין דהנחת גופו כהנחת חפץ ולא נתנו טעם נמי אעקירת גופו דליכא למיפשט ממתניתין משום דזה ודאי פשוט שקרוב לומר כשהוציא ידו לחוץ כבר עשה עקירה. ותנא סוף מעשה דעקירה קתני. מה שא"כ הנחה דקתני סוף מעשה דהנחה והוציא לחוץ דמשמע תו לא בעי הנחה ומחייב בהוצאה לבד משמע שפיר דהנחת גופו כהנחת חפץ. לזה הוצרכו התוספות לומר דאף הנחה ליכא למפשט ממתניתין אע"ג דלא קתני אלא והוציא דאיכא לאוקומי שהניח ע"ג קרקע ופשוט הוא דעקירה והנחה בעיא ואע"ג דלא קאמר אלא והוציא כוונתו הוצאה והנחה. ופשוט: שם בא"ד דאיכא לאוקומי וכו'. ולפי מה שכתבתי לעיל בד"ה פשט העני את ידו וכו' והוכחתי שם ממתניתין דהעני לא בעי עקירה ולא הנחה בחוץ ועקירת גופו כעקירת חפץ וכו' לא ידע מזה רב. ואחר דברי רבי אתיא מתניתין מדויקת. ואפילו את"ל דרב הרגיש בקושייתינו שהכריחתנו לומר דלא בעי עקירה ולא הנחה במקומו אפשר לומר דרב לא חש לאותה קושיא דאיפשר דהוי איזה ראיה ממקום אחר להפך מבוארת. אי נמי רב הכי סבר ממתני' דעקירת גופו כעקירת חפץ ממקומו מכח קושייתינו. דליפלוג וליתני בדידה ורצה לידע טעם מרבו מאי שנא ידו מגופו לזה בעא מיניה בעיא טעמא ולפי זה לא צריכנא לדברי התוספות ז"ל שאמרו דאיכא לאוקומי מתניתין שהניח ע"ג קרקע. דאמרינן לעולם שפיר ידע רב דמתניתין אפילו לא הניח וטעמא דבעי מרבי דאיפשר דאיכא מתניתין דמבוארת ביותר בדין עקירת גופו וכו' ולאולופיה טעמא מאי שנא ידו מגופו. ודוק: