חפץ השם· רבי חיים בן עטר
הוריות · דף ב.
גמרא אמר שמואל וכו' פירוש לאו דהוו ב"ד נושאים ונותנים בענין ואסיקו ואמרו במסקנת דבריהם הלכה דמותר ושמע השומע. אי נמי שאמרו ב"ד בסיום דבריהם להדיא נראה דדבר זה מותר והלך השומע ועשה על פי מה ששמע דמיקרי כה"ג על פי הוראת בית דין אלא דווקא עד שיאמרו ב"ד להם להדיא דעו נא כי דבר זה מותר הוא או כגון שבאו לשאול על דבר הלכה ואמרו להם מותר אי נמי שדרשו הלכה למעשה דבר זה מותר והלך ועשה פטור וזהו נמי לעשות דקאמר רב דימי אלא דרב דימי באר הכוונה וגם שמואל זהו כוונתו. ורב דימי לאו דוקא דבעינן שיאמר' להדי' לעשות אלא המכוון הוא שתהי' ההוראה שילך ויעשה ולא קאי לעשות על האמירה שיאמרו ב"ד להם לעשות להדי' אלא שיאמרו להם התר שתהיה ממנו הכוונה שיעשו דפשיטא דבהיכא דאתא ושאל להם חלב שרי או אסיר והורו ליה דשרי פשיטא דיספיק באמרו מותר מבלי לומר לו לעשות וא"כ דברי רב דימי ודברי שמואל הכל בקוטב אחד עולים אלא דרב דימי נקט מילתיה יותר מבואר והמכוון אחד ובזה לא קשה למה אביי לא פריך אדשמואל מהך מתניתין דחזר לעירו וכו' והורה לעשות וכן רבי אבא ורבינא אמאי לא מותבי אדשמואל כמו דפרכי אדרב דימי לפי לישנא בתרא ובמה שפירשתי אתי שפיר דכיון דדברי שמואל יכולין לסבול הא דרב דימי נמי דלעשות לזה לא מקשי אשמואל משא"כ ללישנא בתרא דפליג רב דימי אדשמואל דאמר לעשות ואמר אפילו מותרים אתם נגמרה הוראה. והנה פשיטא דלעשות דקאמר שמואל היינו כמו שפירשתי שמכוון ההוראה הי' לעשות לאפוקי שהיו נושאים ונותנים ואמרו מותר דהא בהיכא דאמרו ב"ד דדבר זה שרי והורו הוראה דהתירא לשואלם דבר תו לא בעי למימר מלת לעשות ואהא פליג רב דימי ואמר דלא בעינן דיאמרו מילתא דהוי הוראה גמורה כהאי גוונא ואפי' לא אמרו אלא מותרים אתם פי' מותרים את' דקאמר רב דימי בהכרח היינו שהיו נושאים ונותנים ואמרו דבר זה מותר וכדומה אע"ג דלא אמרו להם מילתא חתיכה דמשתמע מינה שיעשו אפילו הכי הוי' הוראה ופטור העושה לזה קא מקשו הני אמוראים. זהו מה שנלע"ד בפירוש הסוגי' אחר כל זה מצאתי סמך וסעד לדברי מדברי הרמב"ם ז"ל דצווח ככרוכי' כפירושא דידי וז"ל בפ"ג מהלכות שגגות וכן אם נשאו ונתנו בדבר ואמרו דבר זה מותר היא ולא הורו לעם ולא אמרו להם מותרים אתם לעשות ושמע השומע מהם בעת שגמרו שהדבר מותר והלך ועשה כפי מה ששמע הרי כל העושה חייב וכו' שהרי לא הורו להם בפי' לעשות עכ"ל. דברי הרב ז"ל לכאורה קשה אהדדי דמתחל' דבריו משמע דמה דלא הוי' הוראה הוא היינו מה שאמרו מותר בשעת שנשאו ונתנו כאומרו אם נשאו ונתנו ואומרו מותר דמשמע אבל מה אמרו להביא שלא בשעת משא ומתן אמרו להקל דבר זה מותרים אתם בו אז מותר הוא לכם אעפ"י שלא אמרו לעשות והלך ועשה העושה על פיהם פטור ומדקא מסיים לומר ולא הורו וכו' מותרים לעשות משמע דוקא לעשות הוא הוי' בהוראה אבל אם אמרו מותרים אתם ולא אמרו להם לעשות העושה חייב דלא הוי גמר הוראה וכן מה שכתב עוד ושמע השומע בעת שגמרו וכו' והדר מסיים לא הורו להם בפירוש לעשות קשה דידיה. וכפי מה שפי' עולים דברי הרב יפה דפשיטא דהרמב"ם ז"ל הבין כפי' וטעמינו דבהיכא דמורים ב"ד הלכה למעשה או הוראה גמורה שמשמעות' הוא לעשות כגון שדורשים ברבים דדבר זה שרי:
אי נמי מורים לשואלם דבר דשרי פשיטא דתו לא בעינן שיאמרו לעשות דזו היא לעשות כיון דאמרי להדי' התר גמור היינו לעשות כיון דמובן כנזכר והם דברי שמואל דקאמר מותרים אתם. ודוקא לא שלל הרב ז"ל אלא דווקא שהיו נושאים ונותנים ואמרו בשעת גמר דין דבר זה שרי הוא דחייב הועשה ולא הויא הוראה זו הוראה דפטור עלי' העושה משא"כ אם הורו להתירא להדי' ואמרו מותרים אתם זוהי לעושת דהוי כפי מסקנת הש"ס בין ללישנא קמא. בין ללישנא בתרא מסקינן בש"ס כהך סברא דבעינן לעשות והיכי מצי הרמב"ם ז"ל לדיוקי ולומר וכן אם נשאו ונתנו וכו' דמשמע דדוקא כהאי גוונא הוא דמחייב העושה על פי הוראה זו אלא ודאי כמו שפירשתי ותו לא מידי. אלא דקשה לי לדברי הכסף משנה שכתב דפסק רבינו כלישנא בתרא וכשמואל הרי כבר הוכרחתי גם ללישנא קמא אדרב' אליבא דכולי עלמא בעינן לעשות היינו הוראה דמשתמעת לעשות הלכה למעשה ובוודאי דהכסף משנה לא סבר כפירושינו. ולדידי קשה השתא דמותרים אתם דשמואל ללישנא קמא ודרב דימי ללישנא בתרא לא הוו הילכתא והגם דאמרו בית דין מותרים אתם לא הוו גמר הוראה עד דאמרו להו לעשות להדי' ופשיטא דמותרים אתם דאמר שמואל עד שיאמרו מותרים אתם הכוונה הוא שבא לשלול שלא יספיק חוץ מזה ומאי שלל שמואל אלא שלל שלא יספיק שהיו נושאים ונותנים ואמרו דבר זה מותר דלא מקרי הוראה שיהי' העושה פטור על סמך הוראה זו עד שיאמרו להם מותרים אתם ופליג רב דימי אדידי' ואמר דגם זה לא יספיק להוראה ובעינן שיאמרו להם לעשות להדי' וכיון דפסק הרמב"ם ז"ל כלישנא בתרא וכשמואל דבעינן לעשות ולא יספיק מותרים אתם לסברת הכסף משנה א"כ אדקאמר רמב"ם ז"ל כגון אם נשאו ונתנו ואמרו מותר ושמע השומע מהם בעת שגמר שהדבר מותר וכו' חייב הכי הוי לי' למימר אם אמרו ב"ד והורו להם דמותר לאכול חלב וכדומה והלך ועשה חייב עד שיאמרו לו מותר אתה לעשות כיון דפסק כלישנא בתרא וכשמואל לסברת הכסף משנה ומדקאמר הרב הא דנושאים ונותנים וכו' משמע דווקא בכה"ג הוא דלא הוי' הוראה דוק מינה אם אמרו הוראה להדיא מותרים אתם פטור ודוק היטב וצ"ע. ועוד קשה לי דלא ידעתי מאי דוחקי' דהכסף משנה דמהדר לאוקמי' דברי רבינו כלישנא בתרא דלמאי נפקא מינה דהגם דמוקמינן כלישנא קמא נמי הא איכא רב דימי ואביי ורבי אבא ורבינא דקיימא כוותי' דבעינן לעשות וצ"ע. ולדרכינו נראה טעמא דמייתי הש"ס הני תרי לישני הגם דלכאורה ליכא שום חידוש לענין הלכה ולא לשום נפקותא בלישנא בתרא עדיפא מלישנא קמא. נראה הכוונה היא דמייתי לה הש"ס משום דהאי לישנא בתרא משמע דיש יותר כח ואלימא מהנהו משניות מדקא פרכי מינייהו דבעינן לעשות ויש עוד ליישב. ואי לאו דברי רמב"ם ז"ל שנסמכתי עליהם לחזק הפי' הי' נראה לומר באופן אחר דרב דימי פליג אדשמואל גם ללישנא קמא דלשמואל יספיק דמותרים אתם ולרב דימי עד שיאמרו לעשות להדי' דוקא הוא דפטור ומה דלא מקשו הני אמוראים אדשמואל אין הכי נמי וממילא לא קשי' אלא דפירוש ראשון עיקר והוא נכון. ודוק:
שם גמרא אף אנן נמי תנינן וכו' קשה לכאורה א"כ מאי קמ"ל שמואל ורב דימי כיון דמתני' קתני לה בשנים ובג' פעמים להדיא דבעינן לעשות. ועוד דהא מיהא הוה ליהו לאסמוכי דבריהם אחדא מהני ג' מתניתין ומה גם דמדקא מקשו מנייהו לרב דימי בסמוך משמע דהא מוכרח בדיוקא דמתני' א"כ הא מיהא הוה ליה למאן דסבר דבעינן לעשות לאסמוכי דבריו אמתני' דדייקא ליה גם כן. ועוד בלאו הכי אעיקרא דדינא מאי טעמיה דשמואל דלא אמר דבריו אמתני' דקדמא בריש' דחידוש זה שייך שפיר אמשנה קמייתא דידן דרישא דמסכתא דקתני הורו ב"ד וכו' הו"ל למימר אין היחיד פטור בהוראת ב"ד עד שיאמרו לו מותר וכו' והגם דהאי משנה קמייתא לא מתוקמ' אלא אליבא דרבי יהודה ולא כרבנן והויא לה דלא כהלכתא כדלקמן דלרבנן יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב עכ"ז שפיר שייך לאשמועינן היכי הויא ההורא' דמיקרי הוראה דב"ד. ועוד הא מיהא הוה ליה לאשמועינן אמתני' דבתר האי משנה ב' דשייך בה חידושא דאולמה הניח עד ההיא משנה דפלוגתא דר"מ ור"י ושם קבע דבריו לאשמועינן עד שיאמרו וכו'. והנראה לומר דפשיטא דשמואל לא אתא לאשמועינן אלא בההיא פלוגתא דר"מ ורבי יהודא דהורו ב"ד ועשו כל הקהל וכו' דהוה אמינא דפלוגתייהו דר"מ ור"י תליא בהא דמר סבר לא הויא הוראה אלא עד דאמרי להו מותרים אתם וכו' ומר סבר אם היו נושאים ונותנים בדב' ואמרו דבר זה מותר הוי נמי הוראה ולזה מ"ד דהויא הוראה בהכי לא מחייבי ב"ד לאתויי קרבן בהכי דלא עבדי מידי וממילא כשאמר הכתוב שיביאו קרבן פשיטא דלעם הוא דקאמר הכתוב דעשו מעשה ולמ"ד דלא הויא הוראה עד שיאמרו להם לעשות סובר דקרא דקאמר שיביאו קרבן אבית דין קאי הם המביאים הקרבן והא בהא תליא כיון דאמרי להו בהדיא מותרים אתם לעשות אינהו מחייבי. וא"כ הייתי אומר דפלוגתייהו דר"מ ור"י בהכי תליא לזה אמר שמואל לעולם בין למ"ד ובין למ"ד כמו שפירש רש"י ז"ל כולהו הכי סבירא להו דלא הוי הוראה עד שיאמרו מותרים אתם וכו' הלכה למעשה ואפילו הכי פליגי מר סבר בית דין. ומר סבר קהל. ולאו בהכי תליא פלוגתייהו ולזה לא אתא שמואל למימר אלא גבי ההיא פלוגתא דאליבא דכולי עלמא לא הוי גמר דין עד שיאמרו מותרים אתם וזו היא סברת שמואל ורב דימי ללישנא קמא ולסברת רב דימי ללישנא בתרא סובר דסברא היא נמי דהוי' גמר הוראה כאשר יהיו נושאים ונותנים ואמרו בגמר דבריהם מותרים ובאומרך כן דהוי סברא יכולים לומר דפליגו ר"מ ור"י בהכי וכל הני משניות דסברי לעשות לאו היינו כולי עלמא אלא דהני אמוראי דמקשי מהנהו משניות סברי מדקא חזינן כל הני משניות דדייקי לעשות פשיטא דדבר זה ליכא מאן דפליג. אי נמי ליכא למיחוש להך סברא ובעינן לעשות ודוק:
שם גמרא בפלוגתא הורו בית דין וכו' רב אמר וכו'. קשה למאי דמסיק הש"ס לקמן דיחיד דעשה על פי הוראת ב"ד דחייב הגם דתלה בב"ד כרבנן וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ' י"ב וי"ג מהלכות שגגות א"כ היכי פליגי הני אמוראי דלא כהלכתא בין לרב ובין לרבי יוחנן קשי' לרב דאמר פטור דתלה בבי"ד קשה דממה נפשך יהיה חייב אי משום דתלה בב"ד הרי היחיד התולה בב"ד חייב. ואם חשבינן לי' שגגתו היא חייב. ולרבי יוחנן נמי קשי' דמשמע דווקא משום דשגג מעצמו דסבר שהוא שומן והיה חלב לזה הוא דמחייב דהוה ליה תולה בעצמו אבל אם הי' תולה בב"ד לחוד בלא אחלופי מיפטר הוא והרי מחייב הוא הגם דתולה בב"ד כדמסקינן לקמן כרבנן. וליכא למימר דר' יוחנן לא סבירא לי' אלא כסתם משנה דמוסכם הוא דברי רבי יוחנן דסובר הלכה כסתם משנה תמיד לעולם ועד והכא כיון דסתם לן תנא במתניתן דידן כרבי יהודה הכי הוי הלכתא כוותי' ולזה היינו טעמא דלא מחייב לי' רבי יוחנן אלא דנחלף לו חלב בשומן הא בלאו הכי תולה בב"ד פטור כמתני' דסתמא הכי דא"כ למה פסק הרמב"ם ז"ל דהתולה בב"ד חייב אם הוא יחיד ולא הוי מיפטרי בהוראת ב"ד אלא צבור דמייתי עלייהו ב"ד והרי קיימ"ל הלכה כר' יוחנן תמיד סובר פלוגתי' הגם דזה יש לדחות קצת עכ"ז דוחק גדול הוא. ועוד קשה להש"ס דמייתו הא דשמואל דאין ב"ד חייבים עד שיאמרו וכו' אמתני'. ופירש"י ז"ל בד"ה לעולם אין ב"ד וכו' ולגבי יחיד דליהוי תולה בב"ד ע"כ דמשמע דהכי הילכתא ואי תימא דיחיד חייב בהוראת ב"ד מה לי הוי' הוראה או לא הוי' סוף סוף חייב היחיד אלא ודאי משמע דהכי הוי' הלכתא דפטור והוא היפוך הש"ס דלקמן דמשמע מיניה דהילכתא כרבנן:
והנראה לומר היא דהכי במאי עסקינן דהורו ב"ד ועשו רוב הקהל על פיהם דמחייבי ב"ד להביא קרבן והקהל פטורין ויחיד אחד מהקהל אירע לו זה שנתחלף לו חלב בשומן. לרב דאמר פטור הוי בכלל הקהל דפטורים דב"ד מביאים עליהם. ור' יוחנן דאמר חייב לא הוי שגגתו כשגגת הקהל דמיפטר ג"כ איהו בקרבן דמייתי ב"ד דמה דמייתו ב"ד לא הוי אלא על העושים בשגגת הוראתם לזה כל העושה שלא בשגגת הוראתם לא מתכפר בחטאת דמייתי ב"ד וצריך להביא הוא חטאתו ומהאי טעמא נמי לא מצטרף למנין השוגגין שיהיו רוב לחייב בית דין קרבן. ואי נמי צבור מייתו כמ"ד דצבור מייתו אפילו הכי מחייב כיון דלא דמו שגגתם לשגגתו צריך להביא היא על מין שגגתו לסברת רבי יוחנן ולעולם יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב. וא"ת סוף סוף קשה לר' יוחנן דאמר הלכה כסתם משנה. נראה לי דר' יוחנן יפרש מתניתן בהכי והלך היחיד ועשה על פיהם בהיכא דחטאו צבור וכל יחיד ויחיד פטור בכלל הציבור ונקט התנא הכי משום סיפא דקתני אם ידע א' מהם שטעו או תלמוד וכו' דאעפ"י דכל הקהל פטורים הוא חייב דזה תלה בעצמו ושגג במצוה לשמוע דברי חכמים וכדלקמן היינו טעמא דקתני רישא יחיד שעשה על פיהם ולעולם אם לא עשה כי אם היחיד או מיעוט הקהל על פי הוראת ב"ד דחייבים העושים וזה לסברת רבי יוחנן משא"כ שמואל למה דמשתמע שפיר דמתני' דקאמר דלא כרבנן דלית ליה לשמואל בהכרח הלכה כסתם משנה כרבי יוחנן והיינו טעמא נמי דהש"ס דמייתי הא דשמואל אמתני' דמשמע דהכי נקטינן היינו טעמא לאשמועינן דאם לא אמרו ב"ד מותרים אתם הגם דעשו על פי הוראת ב"ד חייבים. ועוד נראה דהא דנקט יחיד במתניתן דבהיכא דעשו רוב הקהל על פי הוראת ב"ד אז פטור כל יחיד ויחיד מה שא"כ אם שגגו הם מעצמם. אי נמי כה"ג דהוו ב"ד נושאים ונותנים ואמרו מותרים במסקנת דבריהם והלכו הציבור ועשו הגם דהוו רוב הקהל אפילו הכי חייב כל אחד ואחד כשבה או שעירה וזה חידש גדול דאפילו חטאו רוב ציבור לא יספי' להם קרבן אחד ובזה עולה הכל בין הש"ס בין לרבי יוחנן בין לשמואל הכל כהלכתא דיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב אלא דשמואל לא נחית לדחוק מתני' כנזכר כן נראה לי נכון:
ופירושא אחרינא הי' נראה לומר אי לאו מה שכתבתי שהוא הנכון והוא דהני אמוראי ע"ה לית להו הא דשמואל. והש"ס דמייתי להו כך דרך הש"ס לאוקומי אפירושא דמתניתן דלפנינו ובתר הכי מסיק תלמודא מאי דמסיק. ולר' יוחנן הלכה כסתם משנה דלא כשמואל. ומה דפסק הרמב"ם ז"ל כר' יוחנן בפלוגתא דנתחלף לו שומן בחלב דהכי קיימ"ל הלכה כר' יוחנן מרב ובהא אפשר דמודה שמואל בהיכא דעשו רוב ציבור ואחד מהם נתחלף לו ולא פסק הרמב"ם כר' יוחנן בהא דהלכה כסתם משנה דהרבה פעמים פוסק הרמב"ם ז"ל ושאר הפוסקים דלא כסתם משנה דהוי דלא כר' יוחנן. ועוד כיון דהוו רב יהודה ורב נחמן ושמואל. ומסקנת הש"ס דלקמן דלא כר' יוחנן פשיטא דסליק לי' כללין דהלכה כר' יוחנן וכמסקנת הש"ס נקיטנ' אלא דפירוש הראשון נראה לי עיקר, וחיך אוכל יטעם לו ודוק:
שם גמרא אמר רבא מודה רב דאינו וכו' מדקא אמר רבא חידוש לרב משמע דכותיה סבירא ליה ואם כן קשה ללישנא בתרא דאמר דרבא אמר נתחלף לו חייב הא לא קשיא למאי דקיימא לן כד מקשינן לכהאי גוונא דחד אמר הכי הוה וחד אמר הכי הוה דח"ו אין שום אחד מהם אומר כי אם דבר אמת אלא דבצפרא אמר הכי. ובפניא הדר ביה ולא ידעינן הי מנייהו דאמר לבסוף לזה כל אחד עומד בשמועתו. א"כ הא נמי דאמר רבא מודה רב דמשמע דכותי' סבירא ליה לא ידענא אימתי היתה. אלא דקשה מהש"ס דמייתי לה משמע דמסיק דכותיה דרב דרבא דבתראה קאי כותיה ופטור והוי היפך כללין דהלכתא כלישנא בתראה. וללישנא בתרא דרבא חייב ולפי זה מסיק הש"ס דרבא פטור אמר. ועוד רמב"ם ז"ל דפסק כרבי יוחנן מהש"ס לא משמע הכי דהרמב"ם ז"ל פסק פי"ג מהלכות שגגות וז"ל לא ידע שטעו ונתכוון לאכול חלב ושומן ואכל חלב שהתירהו והוא לא ידע שהוא חלב הקיבה שהתירו הרי זה חייב באכילתו מפני שגגתו לא מפני הוראה ואינו מצטרף למנין השוגגים על פיהם שנאמר לכל העם וכו' וכתב הכסף משנה דפסק כרבי יוחנן. ונראה לומר והוא בהקשות עוד בדברי הרמב"ם ז"ל דהגם דפסק להדיא כרבי יוחנן עם כל זה כתב עוד האי דינא דאינו מצטרף למנין השוגגים וקשה פשיטא דלא הוצרך רבא לאשמועינן הא דאין מצטרף אלא לסברת רב דאמר פטור ס"ד לומר דשגגה אחת הויא מדקא פטר ליה מצטרף לרוב צבור קמל"ן דלא מה שא"כ לרבי יוחנן דמחייב ליה על שגגתו לחוד מהיכא יס"ד דמצטר דאיצטריך ואם כן נראה לכאורה דהרמב"ם ז"ל מזכה שטרא לבי תרי פסק כרבי יוחנן ופסק כרב הנך רואה דקושייתינו עצמה בש"ס היא ג"כ לדברי הרמב"ם ומשמע דגם לסברת רבי יוחנן בעי האי דרשא דלכל העם בשגגה. ולכאורה קשה לסברת רבי יוחנן מדאיצטריך קרא למעוטי שמע מינה דפטור ואי תימא דמחייב והביא את אשמו מהיכא יס"ד דיצטרך דאיצטריך קרא למעטו לכל העם בשגגה אחת אלא ודאי נראה דאיכא למימר דמצטרף הגם דמייתו אשמו עכ"ז להא מילתא מיהא דמצטרף לרוב צבור מצטרף אי לא הוה אמר קרא לכל העם בשגגה ולזה הוצרך הכתוב לומר דלא יצטרף כלל ומינה מדאמר קרא דלא יצטרף שמע מינה דמייתי קרבן על חטאתו לרבי יוחנן ומהאי טעמא מייתי לה הש"ס להאי מימרא דרבא ומהאי טעמא נמי מייתי הרמב"ם ז"ל להאי דלכל העם בשגגה הגם דפסק כר' יוחנן ובזה נמי לא קשה לרבי יוחנן מדאיצטריך קרא למעוטיה בשגגה שמע מינה דפטור דאפילו הכי דחייב יס"ד דמצטרף. אי נמי איפשר דמהכא נפקא ליה לרבי יוחנן דחייב מדלא מצטרף לרוב צבור כמו שפירש ועכ"פ איצטריך לאשמועינן לה אפילו אליבא דרבי יוחנן ולזה הגם דפסק הרמב"ם ז"ל כרבי יוחנן פסק להא ודוק: שם גמרא מתיבי מעם הארץ וכו' משמע דס"ל להש"ס דהאי דרשא דאשר לא תעשינה השב מידיעתו וכו' היא מוסכמת אפילו אליבא דתנא קמא דאי לא תימא הכי לימא דר"י כת"ק דלא אימעיט מעם הארץ אלא מומר דהיינו לכל התורה כולה או לע"ז דהוי ככל התורה כולה כדמשמע במסכת חולין וגם לאוקמת' דרב המנונא דלקמן דמוקי איכא בינייהו במומר לאכל חלב והביא קרבן על הדם איכא בינייהו כבר פירשו התוספות ז"ל בריש מסכת חולין דחלב דהכא היינו לכל התורה כולה והביאו ראי' על זה יע"ש ומדלא קאמר הש"ס דר"י סבירא ליה כתנא קמא נראה דמשמע לי' הש"ס דר"ש אינו מודה לתנא קמא. ותנא קמא מודה לר"ש אלא דמוסיף מומר לכל התורה דהגם דשב מידיעתו נמי דלא ומלת אינו צריך דקתני הגם דגרסינן לה קאמר לה ר"ש לסברתו דלא הוה ממעט מעם הארץ אי לאו קרא דאשר לא תעשינה אלא מומר לאותו דבר דלא הוי שב מידיעתו לזה קאמר דאינו צריך ואין הכי נמי אי לאו קרא דאשר לא תעשינה הוה ר"ש דריש מעם הארץ ולא כל עם הארץ פרט למומר לאכול חלב ושגג בו דלא אלא דאינו צריך דמפיק לה מאשר לא תעשינה וזהו דדייק אינו צריך. ולא סבירא לי' לר"ש לומר מעם הארץ כתנא קמא דמפיק אינו שב מידיעתו מאשר לא תעשינה ואייתר לי' מעם הארץ פרט למומר דצריך לתת טוב טעם לזה ומה גם למה שפי' התוס' ז"ל בריש מסכת חולין דחלב דקאמר הכא במומר לאכול חלב והביא קרבן על הדם איכא בינייהו לתנא קמא אינו מביא היינו מומר לכל התורה כולה קרי לי' מומר לאכול חלב והביאו ראי' לזה יע"ש דבריהם א"כ פשיטא דסברא היא למעוטיה מעם הארץ וגרע ממומר לאותו דבר. אי נמי שקיל לי' טעמו דרבי שמעון הוא דבתר דתלה הכתוב טעם הדבר בשב מידיעתו והא נמי שב מידיעתו הוא לא מצינן למעוטיה כיון דהוי שב מידועתו ואה"נ אי הוו תרי מיעוטי באופן אחר הוה מוקי להו רבי שמעון חד למומר לאכול חלב וכו' וחד במומר לאותו דבר מה שא"כ השתא דפירוש הכתוב טעם המיעוט תו לא מצינן למעוטי' בהיכא דשב מידיעתו. וכל זה היא למה שפירשו התוספות ז"ל דחלב דהכא היינו לכל התורה כולה מה שא"כ לשינוייא אחרינא שפירשו הם ז"ל דחלב היינו חלב ממש דוקא וטעמא היא משום שנאמרו בלאו אחד וכו' כל חלב וכל דם לא תאכל יע"ש דבריהם לא בעינן לכל זה דפשיטא דאמרינן דר"ש לא ס"ל שימעט הכתוב כהאי גוונא דמומר לחלב לא הוי מומר לדם וכיון דשב מידיעתו בדם שפיר מייתי קרבן ומעם הארץ דממעט עכ"פ הא איכא הרבה מיעוטי דאימעטי' מהאי מיעוט דמעם הארץ כהא דכהן משיח כדלקמן. ושם אבאר לסברת תנא קמא דממעט מעם הארץ למומר מהיכא מפיק הנהו דממעטינן לקמן יע"ש. והנה לתנא קמא לא תיקשה שב מידיעתו הוי המומר לכל התורה כולה חוץ מזו. אי נמי מומר לאכול חלב וכו' הא מיהא שב מידיעתו הוי משום דכיון דליכא מיעוטא אחרינא דמעם הארץ אימעיט נמי הא הגם דשב מידיעתו וגרע כוותי' דאינו שב מידועתו ולא מייתי קרבן ובהא פליגי תנא קמא ור' שמעון ודוק: שם גמרא אלא סיפא דלחיובא איפכא וכו' ואי לאו דברי הש"ס הי' נראה לומר דגם בזה איכא לא זו אף זו מצד אחר והוא דכיון דיודע שטעו ואיסורא היא דעבדי וקא עביד ליה הוה אמינא דלא מקרי שוגג דהרי הוא יודע בבירור לו דחלב הוא זה וחלב זה אסור לדעתי' וכיון דאכיל לי' הוה לי' כמזיד ואין להביא קרבן על אכילתו. ודמה הא למה הכתב הרמב"ם ז"ל סוף פרק י"ג וז"ל הורו ב"ד בשגגה וידעו הקהל שטעו ושאין ראוי לקבל מהם והלכו ועשו הקהל על פיהם אלו ואלו פטורים ב"ד וכו' והקהל העושים פטורים מפני שמזידין הם דשוגג מקריב בשגגתו בסברא דלקיים מצות חכמים ולאו דווקא שעשו ועשה עמהם אלא אפילו עשה אחריהם עדיין חל השוגג ואפילו לא עשו כלל והלך הוא ועשה הגם דברור לו דאיסור קא עביד לסברתו מיהא עכ"ז שוגג מיקרי וחייב על שגגתו. וא"ת א"כ כפי זה מאי טעמא דרמב"ם ז"ל דפסק גבי קהל דפטורים הטעם הוא משום דהקהל לא שגגו במצוה לשמוע דברי חכמים בזה הוא דקאמר הרמב"ם דהקהל פטורים וזה שדייק ואמר ושאין ראוי לקבל מהם דמלבד שידעו שטעו ב"ד ידעו עוד שאין לקבל מהם לאפוקי מצוה לקיים דברי חכמים כיון דלא הורו כהלכה לזה פטורים הקהל ע"כ אלא דהש"ס בחר לו לשנות זו ואצ"ל וכו' נראה לי לומר לפי שנוייא דגמרא דזו ואצ"ל זו טעם התנא דקתני בה"ג דהיא דוחה תמיד אלא הטעם היא אגב דקתני ברישא כהאי גוונא קתני נמי בסיפה כסדר הזה דזו ואצ"ל זו. וק"ל: