חפץ השם· רבי חיים בן עטר
ברכות · דף סא.
גמרא. יהיו דבריך מעטי' פי' כדי שלא ירבה ויבוא לידי שיבהל ויוציא דבר בלתי מתוקן לזה ימעט כדי שיכוין לבו לפני האדון ב"ה:
שם גמרא. מאי דכתיב וייצר בשני יודין צריך לדעת למה האריך לומר מ"ד ויספיק לומר כתיב וייצר. למה בשני יודין. ונראה דהוקשה ליה עוד אומרו מלת את האדם דהוה ליה למכתב וייצר ה' האדם ומלת את למה לזה דייק עוד מלת וייצר בשני יודין ומשום דבראו בשני יצרים ואהא קאי נמי מלת את שהוא היצר שברא עמו. עוד נראה דהוקשה ליה אומרו ה' אלהים ובמה דמשני אשני יודין משני נמי אהא דה' אלהים והיינו אם הל בעצת יצר הטוב ה' דהיינו רחמים וטוב ואם הלך בעצת יצר הרע אז אלהים שהוא מדת הדין יפרע ממנו על הדין וק"ל:
שם גמרא. אלא מעתה בהמה וכו' ק"ק ואחר האמת מדוע ברא ה' בבהמה יצר הרע דבשלמא באדם לתת לו שכר ועונש אלא הבהמה למה ברא ה' ב"ה בה צד הרע מבלי סיבה. אכן נראה לפרש דגבי בהמה נמי משום דבעיא גם היא לפרות ולרבות משום שלא יבטל מינה עביד לה יצרה דמחם לה ומרתח דמה ואבוהין דכולהו רתחי הוא התשמיש א"כ הרי בהכרח שיהיה לה יצר הרע דמזה נשכה ובעטה דיצר חד הוא לכל הרתחות הגופניות ובזה נראה להבין מה דאיתא בגמרא דיומא בההוא עובדא דאנשי כנסת הגדולה דעבדו תפלה על יצר הרע דע"ז וניתן להם ובטלוה ובקשו עוד יצר הרע דזנות וניתן להם וכחלוה לעיניה משום דלא מצו לבטוליה לגמרי מצד שהעולם צריך לו כאמור שם וקשה לי למה לא בקשו ג"כ על שאר יצר הרע דגזל ודרציחה. וכדומה אלא נראה דיצרא דזנות הוא יצרא דארתוחי דמא ותאוה והכל כלול בה ולזה לא בקשו עוד שום יצרא אחרינא דזה היינו כולהו יצרי וכד דייקת שפיר בעיני השכל תשכיל זה. וק"ל: שם גמרא. פורענות דמאי אילימ' דנחש והתניא ר' אומר בגדולה וכו' אלא פורענות דמבול. קשה חדא דמדקאמר פורענות דמאי אילימא וכו' משמע דהש"ס העריך לפניו כל מיני הפורעניות שעברו על האדם ופריך דמאי אילימא הא קשיא אילימא הא קשיא ולא קא חזינן דפריך אלא אי אמרינן דנחש. ועוד קשה מדוע מהדר למיפרך מדתניא רבי אומר משמע דמקרא לחוד לא מצי לאוכוחי הפך דלאו קדם והרי מקרא מדבר פשוט ויאמר אל הנחש וכו' ואל האשה אמר וכו' ונראה לומר דכוונת המקשה היא דפריך אהא דקאמר קודם אפי' דלא איפשר שיהיה בשום אופן בעולם קדם לפורענות דהא תניא רבי אומר באופן לא מצית אמרת שיהיה שום פורענות ויהיה האדם קודם לו דהא דייק רבי דרך כלל בפורענות מתחילין מן הקטן ולא מצי למיפרך מקרא לחוד דקא מקדים לנחש מתרי טעמי חדא דילמא איתרמי ולא הוי דרך כלל. ועוד דאיהו גופיה אין להוכיח מיניה דמצי למימר לעולם אדם ברישא הוה והכתוב סדר דרך החטא כי הנחש הוא המדבר אל חוה וחוה אל האדם וסדר החטא נקט קרא ולעולם ה' ב"ה לאדם קדים ברישא ואהא קאי דקאמר וקדם צרתני. לזה מייתי ברייתא דרבי דקאמר דקרא סדר פורענות נקט ונחש ברישא משום דפורענות מתחילין מן הצד וגם דקתני רבי דרך כלל דתמיד בפורענות מתחילין מן הצד מן הקטן והמכוון הוא דהגם דתהיה איזה פורענות אחרת לא איפשר לומר וקדם כיו דמתחילין מן הקטן והיינו נמי כוונתו באומרו אילימא וכו' פי' ואי נמי שדית לה לפורענות אחרינא לא מצית דקשה מדברי רבי דקתני מתחילין מן הקטן ומשני פורענות דמבול קודם שנפרש דברי הש"ס צריך לדעת ואחר האמת ליפרוך מינה אדברי רבי וליסתור ואז אמרינן אפי' דנחש נמי ונראה לומר דהא דאמר רבי בפורענות מתחילין מן הקטן היינו דוקא דקיימי תרוייהו כהא דנחש ואדם. ולזה כיון דקיימי תרוייהו גדול וקטן כשם דבגדולה מקדים הגדול ואי מקדים הקטן איכא זילותא לגדול הכא נמי איכא זילותא אי מקדים גדול בפורענות ודוקא כהא דנחש ואדם דקיימי בתר פורענות הוא דמקדימין הקטן אבל כה"ג דמתים וכלים אין להקפיד ויכול להקדים הגדול כהא דמבול ובזה יתורצו כל הקושיות וק"ל: שם גמרא. ת"ר המרצה מעות וכו' אע"פ שיש בידו תורה וכו' כמשה ע"ה וכו' פי' הגם דאסיקנא תורה בין בעידנא דעסיק בה בין בעידנא דלא עסיק בה מגנה ומצלא מיסורין ומעבירות הני מילי אי קא יתיב ולא מהדר אבל אי עביד מידי דמגרי ביה שטנא כהא דמרצה מעות להסתכל ביופיה לא מגני עלה להצילו מן העבירה וסוף נפיל בעבירה דאי בעי נטירותא דאורייתא לא יסתכל בעריות ואז היא תשמרהו וק"ל: