חפץ השם· רבי חיים בן עטר
ברכות · דף נה.
גמרא. כל המאריך בתפילתו וכו'. ואמר רבי יצחק וכו'. קשה מאי קא פריך מכל המאריך. והרי תברה בצידה דקאמר מאריך ומעיין והכא לאו מעיין. והכי נמי משני ליה והדברים פשוטים. ונראה דסובר דסתם מאריך מעיין והוא בהקשות עוד למה קאמר רבי יצחק כל המאריך ומעיין דהוה ליה למימר כל המעיין בתפילתו וכו' אלא ודאי דמילתא חדא היא. באומרך מאריך אזורו מוכיח עליו דמעיין בה. ולזה נקט עיקר האיסור שהוא מאריך וטעם האיסור שהוא דמעיין בה והשתא פריך שפיר ממאריך דכולהו מעלה מעיין וקאמר רבי יצחק דלאו שפיר עבד. וטעם דמייתי דברי רבי יצחק להקשות עוד דהשתא דמאריך הוא מעיין הרי אמר רבי יצחק דמזכירין עונות. אי נמי טעמא דמייתי רבי יצחק הוא לומר דאיכא מעיין אחרינא בלי מאריך וזה יורה על גובה לבב כי בוטח בצדקו. דיגזור ויקיימו בשמים לזה הוא מדה כנגד מדה יגלו קלונו. וממילא דברי רבי יוחנן דייק שפיר מאריך דהיינו העיון הוא מדמאריך לזה אין לו עונש כהא דזה אינו בוטח בצדקו אלא ברוב רחמיו. ולזה אין לו לירא אלא מכאב לב והשתא פריך שפיר בתר דמשני הא דמעיין וכו' והיכי עביד פי' השתא דקאמרת יאריך מבלי שיעיין זה מהנמנע דכיון דמחזיק בתפילה היא לשמוע ה' אל רוב תפילות ולא משכחת לה מאריך בלי שיעיין בה וקאמר דמפיש ברחמי פי' דהוה ס"ד דמאריך דקאמר הוא שכל מלה ומלה יכוין בה ביותר ויאריך בה כדי שישמע י"י לעשות דבריו. וכן דייק רש"י באומרו ומעיין בה וכו' לפי שהתפלל בכוונה וכפ"ז בהכרח דהיינו ומעיין בה אבל השתא משני דמפיש ברחמי דהיינו שירבה בתפלות ותשבחות של שומע תפלה והיינו דמפיש ברחמי כהא דאמרינן במקומות אחרים אמר כ"ד רננות ולא נענה וכהא דדרשו רבנן במלת ואתחנן שהתפלל משה תפלות כמנין ואתחנן וזהו מפיש ברחמי. ולא ברוב הכוונה. והא דקאמר הש"ס הא לא קשיא לא גרסי' לה דמשמע הא ל"ק ואחר קשיא ולא קא חזינן שום קושיא עוד. וזהו דקאמר רש"י הכי גרסי' הא דמעיין בה פי' דזהו נוסח התירוץ:
גמרא יצתה בת קול ואמרה אשריך רבי עקיבא שאתה מזומן לחיי העה"ב. כל הרואה יתמה מה זה דקמ"לן פשיטא ואפילו לא היה נהרג אותה הריגה לא שבקת חיי לכל בריה האי בת קול והגם דתמיד הייתי מפרש בה דדייק מלת מזומן פי' בלי שיצטרך לתת דין וחשבון על שום נדנוד עון דהא אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא ויוצדק למעל בדינא. לזה אמר מזומן וכו' בלי מכשירים אלא דאפי' הכי עדיין מקשינן פשיטא ואפשר דאמרינן דלא אתא בת קול אלא לומר מלת אשריך דהא דמזומן ידענא ליה וזה דוחק. ועוד קשה למה כשהרגו מלכות הרשעה לשאר עמודי עולם רשב"ג ור' ישמעאל וכיוצא בהם לא יצתה בת קול. אכן הנראה דהכא רבי עקיבא ע"ה הראה רוב אהבה עזה שהיתה לו בהקב"ה שהיה מצטער מתי יקיים אהבה הגדולה הזאת שהם סורקים את בשרו במסרקות של ברזל והוא מייחד שמו ית' לקיים ואהבת את י"י אלהיך בכל נפשך לא מצינו זה אלא ברבי עקיבא ע"ה. ואיתא בזוהר וז"ל דמאן דפלח מאהבה אתדבק באתר עילאה לעילא ואתדבק בקדושה דעלמא דאתי בגין דהא סליק לאתעטרא ולאתדבקא בסטר ימינא ואי תימא דפולחנא דמיראה לאו יקירא פולחנא יקירא איהו אבל לא סליק לאתדבקא לעילא וכד פלח מאהבה סליק ואתעטר לעילא ואתדבק בעלמא דאתי ודא איהו ברנש דאזדמן לעלמא דאתי זכתה חולקיה דהא שליט על אתר דיראה וכו' ובזה הענין מובן אומרו מזומן לחיי העה"ב דוקא גבי רבי עקיבא ע"ה ופשוט: שם גמרא. המנותא לדידי אסירן וכו' פי' אומרו לדידי וכו' וגם דהוצרך לשבועה דהא איכא למימר דעביד דמלוה ברבית לגוים דשרי. וגם מגדל חזירי' אין בו איסור אלא דוקא משום מדת חסידים ור"י בר אלעאי היה חסיד מפורסם ע"ה ומצד חסידות אסרם על עצמו באיסור גמור ולזה קאמר המנותא דלדידיה אסירי דשויינהו עליה איסורא. וטעם אומרו ג"כ אלא כ"ד בית הכסא וכו' ולא השיב חכמת אדם תאיר פניו כמו שהשיב התם וכו' משום חסידות יתירא שהיתה בו עליו השלום. ואחר האמת הא והא הוו ביה:
שם גמרא. אין הקב"ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה שנאמר יהיב חכמתא לחכימין. קשה דילמא דה"ק יהב וכו' למי שהם חכימין עתה מאת ה' וממנו הוא הוא הנותן להם חכמה שבה הם חכמים וי"ל דדייק ממלת יהיב שמורה על התמדיות דהול"ל יהב לשון עבר ואז תהיה הכוונה שהוא נתן כבר לאלו שהם עתה חכמים. וק"ל: