חפץ השם· רבי חיים בן עטר
ברכות · דף מח.
רש"י ד"ה ואיהו סבר רבי זירא שהיה קובל וכו' לפי דבריו משמע דרבי זירא איסתפוקי מסתפקא ליה ולפי' ז"ל בהכרח לומר דהלכה כרבי ירמיה כיון דר' זירא ספוקי מספקא ליה ורבי ירמיה פשיט ליה דהוא הדין ששה דלא שנא ששה משבעה ולא חזינן דפליג עליה רבי זירא אלא דהש"ס מגלה דעתיה דרבי זירא דהוה מתחרט וקובל א"כ פשיטא דהוא הדין ששה שאכלו דגן וארבע ירק מצטרפי. והנה כל הפוסקים פסקו בהפך דבעינן רובא דמינכר דהיינו שבעה דוקא. ולסברת הפוסקים צריכין אנו לפרש הש"ס בכהאי גוונא דרבי זירא פליג אדרבי ירמיה על זה האופן דרבי זירא קאמר דלא בעא מיניה אלא שבעה אבל ששה פשיטא דלא בעא פי' דפשיטא ליה דלא דבעינן רובא דמינכר והיינו כוונתו באומרו ששה ודאי לא בעא פי' ודאי לו שאין מצטרפין ולזה לא בעא מיניה וקאמר רבי ירמיה שפיר עבד וכו' לאידך גיסא דמאי שנא משבעה ומשמנה ופליג אדרבי זירא ומשום דלא תטעה דמהאי טעמא נמי קאמר רבי זירא ודאי לא מיבעיא לי דהוא הדין כרבי ירמיה לזה סיים הש"ס ואמר ואיהו סבר וכו' וכדפרישית דרבי זירא סברתו היא דלא ולא חש להשיב עוד על דברי רבי ירמיה אחר שכבר גילה דעתו דפשיטא ליה דלא בעי לה אפילו בספיקה. וכפי זה שפיר פסקו כל הפוסקים כרבי זירא דפשיטא ליה דלא והוצרכו לפרש זה חדא דמשמעות הלשון דקאמר ששה ודאי וכו' מורה דלא איבעיא ליה דאיפשיטא ליה לאו דקובל ומתחרט והוא ז"ל רש"י סובר דהא דקאמר ודאי לא וכו' פי' ודאי הוא אצלו שלא בעא מיניה והוא דחוק. ועוד הוקשה להו א"כ שהוא מתחרט וקובל מי גרם לו החרטה ומעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר שנתחרט ורש"י ז"ל דחה לפרש זה דמדקאמר ר"י שפיר עבדת דלא איבעיא לך משמע דרבי זירא הוה אמר דלאו שפיר עבד. ואם כדברי הפוסקים שחולקים אינו מפורש פלוגתייהו. ורחוק לפרש דרבי ירמיה קאמר ליה שפיר עבדת דלא איבעיא לך כוותך ולא מטעמך אלא לאידך גיסא והוא קצת דחוק. לזה פירש דרבי זירא קובל ומתחרט ורבי ירמיה קאמר ליה דלא יתחרט דשפיר עבד. וק"ל: