חפץ השם· רבי חיים בן עטר
ברכות · דף לא.
גמרא. ווי לן דמיתנא ווי לן דמיתנא וכו' הרי תורה וכו' קשה מאי משיבין הי תורה אם הווי הוא על דמיתנא הרי לא תגין התורה על המיתה אכן יש עוד לדקדק כפל הלשון ווי לן דמיתנא ווי לן דמיתנא בשלמא הי תורה והי מצוה הוו להו תרי מיני זכיות אלא הא דמיתנא חדא היא. אלא המכוון הוא דתרתי קאמר חדא על המיתה עצמ' וחדא על מה שאחריה דהיינו עונש הבא אחר מיתה עונש גהינם וכדומה ועל זה קאמר תרתי והם משיבין אחדא דהיינו עונש הבא אחר מיתה הי תורה וכו' דעל המיתה עצמה הוא דבר הכרחי דהא דרבי יוחנן דבכי על שופרא דבלי בעפרא ולא מצי נחמה בתירוץ הזה הכא נמי רב המנונא זוטא לא קא מהדר לענות בתריה אלא לעונש הבא אחר מיתה. וק"ל:
שם גמרא. אסור לאדם שימלא פיו שחוק בעולם הזה ממשמעות בעולם הזה משמע לאו דוקא אחר החרבן אלא אפילו בזמן שבית המקדש קיים דאם לא כן הול"ל בזמן הזה אבל אחר האמת נרא' להוכיח דהאי בעולם הזה היינו דוקא אחר החורבן ולא חש לדקדק דלא חש להודיע מה שהיה בזמן שבית המקדש קיים והראיה ממה דמייתי הראיה אז ימלא שחוק והאי קרא מיירי בשוב ה' את שיבת ציון מחורבנה א"כ דבזמן החורבן איירי וכפי זה מנא ליה להוכיח דבזמן שהיתה ציון בישובה היה אסור אלא ודאי דדוקא בימים הללו. ונראה דהיינו אפילו שחוק של מצוה אסור דאי של קלות ראש אפי' אז בשוב ה' את שיבת ציון וכו' אז ימלא שחוק והיינו מצד שמחה של שיבת ציון דהיינו שמחת מצוה. ושמחת מצוה עצמ' ליתה אלא אז בשוב ה' בע"ה:
שם גמרא. מתוך הלכה פסוקה והגם דאינו בה עכ"ז ליגרוס הפ' קודם עומדו להתפלל וממילא יסלק דעתו מהקודם שיש לו בו דבר שצריך בו עיון וכדומה דמטרדיה מלכוון בתפילה ויכוין בה וק"ל: