חפץ השם· רבי חיים בן עטר
ברכות · דף ו:
גמרא. ואין נוגה לו אם לדבר מצוה וכו' דהוקשה ליה אחר שהלך משכים פשיטא דאין נוגה לו אלא דריש ואימא הכי אשר הלך חשכים שכל מי שאינו משכים להתפלל הולך חשכים אבל איכא מאן דאע"ג דהולך חשכים יש לו אור הנר לראות בחשיכה דהיינו שהולך לדבר מצוה אותה מצוה היא נוגה לו שמאירה לפניו כנר בלילה ויש אחר שהוא בחשך ואין לו נר על דרך תדעך נרו באישון לילה דהיינו שאינו הולך לדבר מצוה וזהו ואין נוגה לו. והכתוב מתרעם על ההוא שהלך בחשכים מבלי שום נוגה אלא הלך לדבר רשות דהיה לו להשען על י"י. בשלמא ההולך לדבר מצוה הגם שהלך חשכים מאותה מצוה שאז הוא זמנה עם כל זה הרי יש לו אור אחר של אותה מצוה שהל עליה. וקרי ליה חשכים לגבי אותה מצוה מיהא שלא בא לבית הכנסת וכעין ההוא עובדא דאיתא בספר הזוהר הקדוש כההוא ינוקא דארח בלבושיהו דרבנן דאתו ונתאכסנו בביתו והרגיש שלא קרו קריאת שמע וכו' הרי הגם דהוו עסוקין במצות. ופשיטא שלא הלכו אלא כפי הדין שהיתה מצוה עוברת וכדומה ואפילו הכי גרעון של אותה מצוה מיהא איתיה הגם שקיים מצוה אחריתי. וק"ל:
שם גמרא. בשעה שהקב"ה בא לבית הכנסת ואינו מוצא עשרה וכו' הגם דקרא קאמר ואין איש דמשמע אחד הרי סיים ואמר ואין עונה דמשמע עשרה כי אין עניית קדיש וברכו כי אם בעשרה ואם היתה כוונת הכתוב לומר לפחות איש הוי ליה למימר מדוע באתי ואין עונה ואין איש אלא ודאי דבעינן עונה שהם עשרה והשתא תיקשה מהו אין איש אלא המכוון הוא דמילי מילי קתני מדוע באתי ולא מצאתי איש צדיק ושלם דעליה תשרה שכינה כי כאשר יהיה צדיק בעולם בזכותו מתרצה הקב"ה כההוא עובדא דרשב"י. ועוד קראתי ואין עונה אפילו עשרה הדיוטות שמתפללים בבית הכנסת לא מצאתי שתשרה עליהם השכינה אי נמי נראה שהוא על דרך מה שכתבו נמי בספר הזוהר משל למלך וכו' ואי מקדים חד ואתי ואומר לו אדוני המלך הנה הקדמתי אני מהם והה הם באים וכו' אז המלך אינו מתכעס ולזה אמר מדוע באתי ואין איש שהקדים ובא לומר לי הנה הנם באים העשרה והטעם כי אין עשרה באים דאילו היו באים היה מקדים חד ואתי והא בהא תליא. ופשוט:
שם גמרא. אמר רב הונא לעולם יהיה אדם זהיר בתפלת מנחה ר"י אומר אף וכו' ר"נ אמר אף בתפילת וכו' פי' לרב הונא מדקאמר הכתוב ויהי בעלות המנחה שמע מינה דהיא אהניא ליה שנענה א"כ דמנחה יותר מסוגלת להיות נענה יותר משחרית וערבית. ור"י מוסיף דערבית ג"כ היא מסוגלת יותר משחרית כדכתיב תכון תפלתי קטורת לפניך משאת כפי מנחת ערב ושקולין הם מנחה וערבית יותר משחרית ובא ר"נ וחלק אדידהו דלאו דוקא מנחה וערבית אלא גם דשחרית וכולן שקולין הם לטובה דגם שחרית מצינו ואם כן אין ללמוד מהנהו קרא להעדיף חדא מחבירתה. לרב הונא לא מסתברא ליה הני קראי דר"י ודרב נחמן משום דסובר דקרא דתיכון תפלתי וכו' מנחת ערב במנחה מישתעי לחודה דגם המנחה נמי מנחת ערב מיקרי שהיא כנגד תמיד של בין הערבים ולזה קרי לה מנחת ערב וקרא דבוקר תשמע קולי נמי אין ראיה כי הוא מתפלל שישמע ה' תפלותיו והכי קאמר לא מיבעיא בזמן קבלת תפילה כגון תפלת מנחה שתשמע תפלתי אלא אפי' בזמן שאינו כל כך מסוגל דקבלת תפילה דהיינו בוקר תשמע קולי: ונראה כי טעם כפי האמת מדוע אין קבלת תפלת השחר כתפלת המנחה הטעם הוא משום שאמרו ז"ל כי אז אין ה' מרוצה מצד המכעיסים אותו על פניו שעובדים אז לחמה ביציאתה עד שלש שעות היום כדאי' לקמן דף ז' תנא משמיה דר"מ בשעה שהחמה זורחת וכל מלכי מזרח ומערב מניחים כתריהם בראשיהם ומשתחוים לחמה אז הקב"ה כועס וא"כ אז אינה עת רצון ולזה סברי אמוראי רב הונא ור"י ומפקי מקראי דיותר היא זמ תפילת מנחה למר ולמר גם ערבית. ותפלת ערבית לרב הונא נראה כי הטעם הוא כי אעיקרא דדינא איכא מאן דסובר דאינה אלא רשות ופשיטא דלא דמיא לתפלת מנחה דאליבא דכולי עלמא חובה. ועוד דבלילה הוא זמן התעוררות הקליפות והשטנים כאומרם ז"ל ואיתא עוד בזוהר חדש כי זמן יציאת הכוכבים הוא זמן נעילת שערי קבלת תפילה ואין תפילה מתקבלת אז הרי שאין זמן מקובל לתפילה כזמן המנחה דסוף סוף זמן תפלת ערבית על הרוב הוא סמוך ליציאת הכוכבים וא"כ קודם הרי הוא קרוב לנעילת השערים. ולרב נחמן דקאמר הוא הדין תפלת ערבית לא סבר לזה אלא דצריך לדעת היכי עביד לקרא דויהי כעלות המנחה דמשמע דוקא מנחה אפשר דסבר דנקט כעלות המנחה לאפוקי קודם או אחר שאינו זמן תפילה כלל לזה הניח עד עת זמן התפילה והתפלל ואין הכי נמי תפילת ערבית שהוא זמן מרוצה כמנחה. וק"ל: שם גמרא. כל שיודע בחבירו שהוא וכו' נראה לי דנקט דוקא רגיל לדיוקא אבל מי שאינו רגיל אי להקדים לו כי שמא יחשיבהו לחנף. אי נמי שמא היה הוא רשע ולא יחפוץ בזה. או שמא לא יחשיבהו הלה להשיבו ונמצא מקלקלין לזה דוקא רגיל וטעמא דרבן יוחנן בן זכאי שאמר מעולם לא הקדימנו וכו' נראה כי דוקא הוא לפי שהיו כל העולם מקדימין לו שלום הוה ליה כיודע שרגיל וכו' לגבי דידיה כולהו הוו רגילי וכו'. ופשוט:
והיינו טעמא דלא פסיק ותני צריך האדם להקדים שלם לכל אדם שנאמר בקש שלם ורדפהו והויא כההיא דרבן יוחנן בן זכאי דלא הקדימני אדם וכו' אלא ודאי כמו שפירשתי דדוקא שרגיל וכו' וההיא דרבן יוחנן בן זכאי ע"ה שאני כנזכר. וק"ל: