חסד לאברהם· רבי אברהם אזולאי
אבן שתיה · עין משפט
נהר א
נהר א - מענין שבעה דינים העוברים על האדם:
בזוהר פרשת נשא, שבעה מיני דינים עוברים על האדם, ואלו הן:
הראשון, הוא דין הקשה בעת פרידת הנפש מן הגוף שהוא דין ראשון בשיתוף הגוף והנפש, והוא לסיבת העוונות שהוא חוטא בהם בגוף ונפש יחד בחיים, כך בעוד כל חלקיו יחד מקבל עונשו, וזה העונש קשה מאד, וקצר שנעשה במעט זמן כדי עונג העבירה שעה קלה, וניקוי זה אל החלקים כולם יחד, ואם לא שעה זו אין לו שעה אחרת:
השני. הוא מעת שמוציאין אותו מביתו עד שמוליכין אותו לקברו, מכריזין על מעשיו, כמה כרוזין יוצאין עליו לפי רוב מעשיו, ומביישין אותו על מעשיו, ומענישין אותו ומכריזין על כל עבירה ועבירה עונש פלוני על עבירה פלונית, וכל עבירה ועבירה גובה שם חלקו, וזה חלק עונשו כנגד מה שחטא בעה"ז ממש:
השלישי. בכניסתו לקברו ממש שם פתח הכניסה מעולם זה אל עולם אחר, לכך שם בא בעל חוב וגבה חובו, ובמקום אחר נראה מהזוהר ששם מענישים אותו על בנים זרים הנולדים מטיפי זרע לבטלה והקריין:
הרביעי. דין הקבר, והיינו חיבוט הקבר, ששם מרכיבין הנפש בגוף כמו בזמן היותו בגוף בעוה"ז, ושם נידון על כל המעשה שעשו בשיתוף, ושניהם יחד נפרעים בשיתוף:
החמישי. דין הגוף הנרקב בקבר בגוש רימה ותולעה, והנפש מתאבלת, וקושי רימה בבשר המת כמחט בבשר החי, וזה [וזה] לכל אחד ואחד בפני עצמו:
הששי. דין גיהנם לנפש לבדה, שכבר נח הגוף, והנפש לעצמה נטהרת ומתלבנת בגיהנם:
השביעי. גלות אחר שיצא מגיהנם, ולא ניתן לה מנוחה בגן עדן ונעה ונדה עד עת קצבת הדבר לפי עונשה, עד ירצה עוונה, ע"כ:
והנה בדין ראשון בפרידת הנפש מהגוף, הנה חז"ל פירשו שהמיתה יש ממנו קשה, ויש ממנו קלה כמשחל ביניתא מחלבא. והענין שהמיתה היא על ידי המלאך המות שיהיה לו רשות להעניש האדם כשיעור מה שנדבק בעבירה, ולזה יהיה ענין החשבון קודם מיתתו כדי שיהיה נידון מיד ע"פ מעשיו, ושם מלאך המות כדי שיהיה גובה את שלו ע"פ הרשות שמרשין אותו שיגבה בענין המיתה כך וכך שיעור צער כל מה שנהנה אדם ביצר הרע, וכפי אותו בחינה שפיתהו כך יבא לגבות חובו, בסוד החרב הזה ופיותיה כמנין העבירות, וכך יחדדנה וישחיזנה ויעבירנה על האדם, ויגבה חובו בעת פרידת הנפש מן הגוף:
ושנינו בפ"ק דחיבוט הקבר וז"ל כיצד, אדם מת באין עליו מלאכים א' ממלאך המות, וא' ממלאכי השרת, וא' סופר, וא' שממונה עמו. ואומר לו קום הגיע קיצך, אומר להם עדיין לא הגיע קיצי, מיד פותח את עיניו ורואה מלאך ארכו מסוף עולם ועד סופו, מכף רגלו ועד קדקדו מלא עינים, לבושו אש, כסותו אש, כולו אש, וסכין בידו וטיפה של מרה תלויה בו, ממנו מסריח, ממנו פניו מוריקות, ואינו מת עד שרואה הקדוש ברוך הוא בעצמו שנאמר כי לא יראני האדם וחי, בחייהם אינם רואים אבל רואים הם במיתתם, שנאמר לפניו יכרעו כל יורדי עפר, מיד מעיד על עצמו על מה שעשה בעולם הזה, והוא מעיד והקדוש ברוך הוא חותם, אם צדיק הוא מוסר נפשו לבעליו, ואם רשע גמור הוא מקשה ערפו ומגביר יצרו, מכאן ארז"ל אפילו בשעת פטירתו של אדם רשע יצרו מתגבר עליו, ר' אב"י אומר כשם שמקשה ערפו בעוה"ז כך מקשה לו בשעה שעומד לדין, שנאמר רשע יראה וכעס וגו', בשעת פטירתו של צדיק מהו אומר הצדיק אבד בצדקו וגו', ובשעת פטירתו של רשע מהו אומר ובליעל כקוץ מונד וגו' ע"כ בפ' א':
עוד שנינו בפרק ד' א"ר יוסי בא וראה כמה בין הבהמה לאדם, בהמה כמה יסורין סובלת בעולם שוחטין אותה ומפשיטין אותה ואין עליה דין, אבל אדם כמה יסורין סובל בעה"ז, ולאחר מיתתו אם צדיק גמור הוא פוטרין אותו מן הדין, ואם רשע גמור הוא דנין אותו בדינים חמורים, אמ' בשעה שאדם נפטר מן העולם לא די שנבהל ממלאך המות שכולו מלא עינים וחרבו שלופה בידו, אלא שואל אותו כלום עסקת בתורה, ובגמילות חסדים, והמלכת לקונך שחרית וערבית, והמלכת את חבירך בנחת רוח, אם יש בו דברים הללו זורק אותו הטיפה לתוך פיו ויוצאת נשמתו בלא צער כמשוך נימא מחלבא, ואם אין בו דברים הללו יוצאת נשמתו מגופו כגרירת קוצים מן הצמר, וכשבא מלאך המות אצלו אומר לו צדיק, קונך שלחני אליך, מיד מתחנן לו, אמר לו שעה זו ואי אפשר לעברה אלא שמעתי מאחורי הפרגוד שהקדוש ברוך הוא מתקן לך מדור בגן עדן ע"כ פ' ד':
וטעם אלו המלאכים פשוט שהוא לכתוב טובה ורעה, לכך הם ד' כנגד ד' אותיות של שם, ונגד המרכבה הטוב מן הימין לכתוב זכיות, והרע מן השמאל לכתוב חובות, וא' סופר וא' שממונה כנגד הת"ת ומלכות. עדיין לא הגיע קיצי, זה לרשע המקשה. ארכו מסוף העולם וכו', יש לו שליטה בכל הנמצאות ובכולם מחטיא. ויש לו עינים, להשגיח ולדעת שיעור החטא כמה וכמה להעניש ברצון היוצר בדקדוק. לבושו כסותו בדין אש, וקודם היה בא אליו להחטיאו בכמה פיתויים בכל ענייני העולם, עתה מראה הדין בכולם. ואינו מת עד שרואה וגו', שאין מענישין אותו עד שיראה לקונו ויבין למי חטא ומה גרם בחטאו ויצדיק עליו את הדין. הוא מעיד, על החטא. והקדוש ברוך הוא חותם, על העונש. וזו היא פתקא בידו של מלאך המות להענישו כדי רשעתו. אם הוא צדיק מוסר עצמו, ומקבל בסבר פנים יפות ונדבקת בקדושה. רשע מקשה, ויוצאת בחזקה ואינה נדבקת בשכינה, לדעת תנא קמא ביצר הרע, לדעת ראב"י אינו מצד יצר הרע אלא עונש, והוא מדה שנותנים בו שיעשה כך, וז"ש בשם וכו' בשעת פטירתו וכו', זה שלא בבחירה כדי שיענש, וראב"י סבירא ליה בבחירה, או בהיפך, סוף דבר איכא בינייהו אי בבחירה או ברצון, ולא מסתיימי, או אפשר דכלהו בבחירה ות"ק קאמר בשעת פטירה, וראב"י קאמר שעת העמידה לדין. בשעת פטירת הצדיק מה הוא אומר הצדיק אבד, בשעת אבידתו צדיק, והוא נח מיד, שנאמר יבא שלום. ובשעת פטירתו של רשע, ממש רשע בשעת הפטירה. ובליעל כקוץ, בעת יציאת נשמה הוא כקוץ דהיינו כפיטורי בפי הוושט כצמר מן הקוצים:
בהמה כמה יסורין וכו', ירצה אינה סובלת יסורים, לא על מזונה ולא על מלבוש ולא בחלאים, אלא הכל בשחיטה ואחר כך בהפשטה, אם יפשיטוה אחר מותה אינה סובלת דבר, נמצא כל דינה שחיטה או מיתה. והאדם סובל בחיים כמה יסורים, כנודע. ואחר המות החשבון אפילו לצדיק, ולרשע אחר החשבון הדינים הקשים. לא די שהוא נבהל, והיה ראוי שיספיק לו חשבונו עם קונו והוא ימהר יחיש מעשהו, אלא שמתעכב עמו בדברים והוא נענש באותו הבהלה בהתעכבו. תורה, ת"ת. גמילות חסד, חסד. המלכת קונך, היינו מצד המלכות בחסד ובגבורה. והמלכת את חבירך, לשון עצה מצד המלכות. ואפי' יש בו דברים הללו אינו ניצול מן המות אלא זורק וכו'. ואם אין בו, הרי עונש ליציאת הנפש לבד. ומתחנן לו שירפה ממנו ומשיב מלאך המות שעה זו א"א לעברה, אבל נותן לו תנחומין בשכר הטוב, והיינו אלא ששמעתי שאתה נכנס אל מקום המנוחה. וזמש"ל:
נהר ב
נהר ב - בדין חיבוט הקבר:
שנינו בפרק חיבוט הקבר פ"ב, שאלו את רבי אליעזר כיצד דין הקבר, א"ל בזמן שנפטר האדם מן העולם בא מלאך המות ויושב לו על קברו ומכה אותו בידו ואומר לו קום הגידה לי שמך, אמר לו גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאיני יודע מה שמי, מיד מכניס רוחו ונשמתו בגופו ומעמידו ומחייבו בדין. אמר ריב"ל חיצי אש ושלשלאות של ברזל בידו, פעם ראשון אבריו מתפרקין, שניה עצמותיו מתפרקין, ובאין מלאכי השרת ומלקטין אותן ומעמידן אותן, ומכה אותו פעם ג', ומבקשין ממנו דין, ודנין אותו בכל מדה ומדה יום א' ויום ב' כך דנין אותו, יום ג' דנין אותו במכהו בב' עיניו מפני שלא ראה ואמר, ומאזניו מפני שלא שמע ואמר, ומשפתיו מפני שהוציא משפתיו דברי תפלות, ומלשונו מפני שהעיד עדות שקר, ומרגליו מפני שהקדים רגליו לדבר עבירה, מכאן ארז"ל כל המקדים רגליו לדבר עבירה מקדימין לו מלאך המות, וכל המלשין על חבירו לשון הרע מיתתו באסכרה, ע"כ:
ואומר ויושב לו על קברו, כדי להאהיל עליו אהל, לעשות מחיצה בינו ובין שאר העם שלא יצער שאר המתים, ושם מגביל לו מקום שיזקיק (ל)צרכי דיניו כי אין הדבר תלוי במקום, לכך מלאך עושה לו מקום, והיינו יושב על קברו, ואין העפר שעליו מעלין ולא מורידין שיש כח לכל זה, והטעם שהיסודות האלו עם היותם מגושמים סובלים כל הנשפע עליהם. ומכה אותו בידו דרך לעג ובזיון, ועוד ע"י הכאה זו נותן לו כח הדיבור ומחזיר נפשו אליו, וכן דקדק אחר כך שאמר שמכניס רוחו ונשמתו, ונפשו לא נזכר מפני שהיא עמו על הקבר ובהכאה זו מכניסה בו. קום הגידה לי שמך, מפני, שפנקס עוונותיו כתובים בידו וכתובים ע"ש פלוני, ולזה כדי שיצדק עליו את הדין אומר לו הגידה את שמך, כדי שתראה פתקא שבידי שהיא כתובה על שמך מרשות עליון. א"ל גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, כיון שהכונה לדעת את שמו מפני גזרת הדין והגזרה היא מלפני מי שאמר והיה העולם, וגזר דינו על האדם ובראו ביצה"ר וצוהו על המצות, וההנהגה כולו על ידו ובשליחותו הוא בא לשאול על שמו לדעת הגזרה , לכך משיבו גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאיני יודע מה שמי, והיינו שם רשעם ירקב:
והענין שהשם הוא ענין נוגע אל האדם מקיבוץ חלקיו, וכאשר השם טוב מורה על טובותו כך השם הרע מורה על קיבוץ אותם החלקים לרעה, והעד בגמ' עובדא דכידור, והצדיקים ז"ל אותה הבחינה הידועה שהיא שמם עומדת קיימת מציאות קיבוץ חלקיו לברכה ולהתברך מלמעלה, כענין ועצמותיך יחליץ, גם חלק השם המורה על הקיבוץ חלקיו יתקיים להתברך, והרשע חלקיו נפרדים שאין לו שובע צחצחות ולא חליצת עצמות ולא שאר חלקים, אלא ירקב כעין שאוחז רקב בעצמות כן יאחז בשאר החלקים ובשם קיבוצם, ולזה אינו יודע שמו שאינו נאחז בו אותם אותיות הקדושים פרחו ממנו ונפרדו ואחזם רקבון ולא נשאר לו בהם חלק:
מיד מכניס רוחו ונשמתו בגופו, כדי שיתקבצו חלקיו יחד לדין כענין שחטאו יחד, ועל ידי כך יזכור שמו אחר שחזרה אליו הנשמה, ואפשר היה ששמו הוא מעשיו ולבושו, שהשם הוא מורה על הפעולה והלבוש, והוא אומר שאינו יודע שמו שהוא כאבן ופוטר עצמו מן הדין על ידי טענה זו, ולזה מחזיר רוחו ונשמתו כאותו משל החיגר והסומא שפירשו רבותינו ז"ל ואזי הוא מעמידו ומחייבו בדין, שהוא מודה על פשעיו ועל עונשו ועל הגזירה הכתובה עליו לכולהו פירושי. חיצי אש ושלשלאות, להלקותו מפני שהאש שולט בנשמה, וההכאה בגוף, הנשמה נכוית, והגוף מתפרק, ושניהם יחד טועמים טעם מיתה וצער ריסוק אברים וניתוחם. אבריו מתפרקים, אמנם נאחזים בגידים. שנייה עצמותיו מתפרקים, ונופל אברים אברים וזה שכר שהרתיח אבריו לדבר עבירה, ותחילה אבריו מפני שחימם בשרו, עצמותיו מפני שהרגיל גופו, ואפשר שהאברים לנגד הנפש ונפשו עליו תאבל, עצמותיו לנגד הרוח. פעם ג', לנגד הנשמה שקלקל(ו) שלשתם. ואלו ג' הכאות כוללת על הכל. ואח"כ מבקשין ממנו דין למדת עונש הגזל ודינו, והוא משיב על הדין. ואח"כ דנין אותו בכל מדה ומדה שחטא ועבר ומענישין אותו במכות וריסוק וניתוח אברים והיינו שני ימים שעדיין הגוף קיים וחזק, ואחר שהגוף כלה ונופל דנין אותו בדרך אחרת, שיבא בעל דין ויקח את שלו מידו. העינים, יבא סרסורא שהחטיאו ויקח את שלו, וכן כל כח וכח המחטיא אותו יבא אל הקבר ויגבה חלקו שממש השטן המחטיא הוא הבא שם ליטול חלק האבר שהרויח בהיותו מפתה אותו, מכאן אמרו לחביריו בחייו, להקדוש ברוך הוא אחר מותו. וזמש"ל:
נהר ג
נהר ג - עוד ענין חיבוט הקבר:
שנינו שם פ"ג א"ר מאיר משום ר' אליעזר, קשה יום הדין שהקדוש ברוך הוא דן את האדם בקבר יותר מדין של גיהנם, דין גיהנם מכ' שנה ולמעלה, אבל דין הקבר אפילו צדיקים נידונים בו, אפילו גמולי חלב אפילו יונקי שדים נידונים בו, אבל אמרו רז"ל הדר בארץ ישראל ומת בערב שבת אינו רואה דין קבר, ומה יעשה וינצל מדין קבר יהיה אוהב צדקות, ואוהב תוכחות, ואוהב גמילות חסדים, ומכניס אורחים לתוך ביתו, ויתפלל תפלתו בכוונה, אפילו מת בחו"ל אינו רואה, שנאמר ויאמר קראתי מצרה לי אל י"י וגו'. בן עזאי אומר ג' דינים הם, ושלשתם לפני הקדוש ברוך הוא הם. ר' עקיבא אומר וכי שלשתן לפני הקדוש ברוך הוא והלא דין קבר דנין אותו, ודין גיהנם לבדו דנין אותו, ודין שמים לפני הקדוש ברוך הוא, אם אין עליו דין פוטרין אותו מיד ואם לאו דנין אותו דין ארוך:
קשה יום הדין שהקדוש ברוך הוא דן וכו', פי' ממה שאנו רואים שדין זה אפילו על הקטנים יצא לנו שבמשמעותו קשה מאד מן הגבורה הקשה, שהרי אינה פוטרת שום אדם כל שכן שלא יפטור חלק ולא יוותר דבר, ויום הדין דקאמר כל מציאות דינו קאמר, אפילו מה שמלאכי חבלה דנים אותו, וכשמביא ראייה אינו מביא מן הצד הזה שזה אינו בקטנים, אלא מפני שבכלל דין קבר נכנס דין בשר רימה ותולעה שהיא שוה לכל, לכך מביא ראייה ממנו לשאר הדינים, וכן דייק לישנא דקאמר ברישא קשה יום הדין שהקדוש ברוך הוא דן את האדם בקבר, מורה על כל מציאות הדין שהאדם נידון כלל ופרט, ואחר כך אמר אבל דין קבר סתם אפילו הצדיקים וכו', וזה הדין אינו אלא דין רקב בשר שאין ניצול ממנו אלא מעט מזעיר, אמנם קשה מאי גמולי חלב מאי יונקי שדים אפילו נפלים ממש, ואפשר שענין נפשו עליו תאבל לא שייך בנפלים שלא הוחזקה בהם נפש, ודי להם במיתה עצמה שמתו:
ומה שאמר דין גיהנם מכ' שנה ולמעלה, בזוהר בההוא עובדא דפ' בלק נראה שהתינוקות יש להם דין גיהנם, שאמר שם שהיו הכרובים תופסין בו, ואפשר לפרש שהתפיסה היתה שלא יכנס עד שיהיה נידון דין קבר, אמנם האמת הוא שיש ב' מיני גיהנם, והעליון הוא גיהנם לנשמה והוא קשה מאד כאשר יתבאר, ועל זה אמר שאין נידון בו אלא מעשרים שנה ומעלה מפני שהוא נדון בדין עליון, ואין דנין שם אלא מבן כ' שנה ולמעלה, אמנם יש גיהנם אל הרוח ואל הנפש, ויש לו גבול, והאדם נידון בו ואפילו קטן לפי שכלו ושניו כאשר יתבאר בס"ד:
הדר בא"י ומת בע"ש, אפשר דאו או קאמר, או האי, או האי, כל אחד מהם מספקת, וזה הפירוש אינו דא"כ בטלת דין קבר בא"י מכל וכל וזה אינו, אלא דוקא בא"י מפני קדושתה וילוה אל ענין זה קדושת היום, כשיהיו שניהם יחד יציל כיון שקדש היום בא"י אין כח לחיצונים, אמנם אם לא קידוש היום או שהוא בחו"ל החיצונית מתגברת ושולטת ודנה את האדם בחיובו, וא"ת ואם מת בע"ש ובא"י, סוף סוף מעשיו הרעים במה יתקנו, אם נאמר שזכות א"י מנכה מה נאמר במיתת ע"ש שאינו בזכות, אם לא שנאמר שהקדוש ברוך הוא גורם שימות כדי שיהיה ניצול מפני שאינו חייב, ועדיין קשה אם זה פטור אם כן אפילו לא ימות בע"ש יהיה ניצול, וי"ל כאותו מעשה דאיתא בזוהר מאותו תינוק שתפסוהו הכרובים ונכנס לגן עדן שלא מן הדין, וקאמר התם אפ"ה לא אתסי אלא בצערא סגי כאשר אבאר לקמן בס"ד. הנה מה שמשביח מצד א' מתקן מצד אחר קל יותר בענין שאין ויתור כלל, אלא דרכים קלים ברחמים על ידי זכות:
ומה יעשה וינצל מפני שאין צדיק בארץ וגו', לכך יתקן ז' מדות מצד הת"ת. אוהב צדקות, שכן הת"ת אוהב צדק עליון וצדק תחתון מצד הגבורה. אוהב תוכחות, מצד החסד. אוהב גמילות חסדים, לא שיעשה לבד אלא יאהב לעשות, ויעשו אחרים, ויעשה מאהבה. ומכניס אורחים, נצח והוד אורחים ביסוד שהוא אורח לתוך ביתו מלכות. ויתפלל וכו', נגד המלכות עם היסוד בת"ת שזו היא כוונת התפלה. שנאמר קראתי וגו', קראי עסקי בדין קבר בטן שאול, וקאמר אלו העניינים וקאמר תוכחות, בהתעטף עלי נפשי, ביסורים וגו'. וקאמר תפלה, תבא אליך תפלתי. וקאמר גמילות חסדים, בהפך חסדם יעזובו מכלל לאו אתה שומע הן. וקאמר אוהב צדקות, בקול תודה אזבחה לך. וקאמר הכנסת אורחים, אשר נדרתי דהיינו לויתן לצדיקים האכסנאים כדכתיב יחצוהו בין כנענים, ושאר הכתובים מפרשי דיני חיבוט הקבר, מפני שהדג קבר ויונה הגוף, כנזכר בזוהר וכמו שנבאר לקמן בנהר בפני עצמו בס"ד. ג' דינים כדמפרש ר' עקיבא דין קבר, ודין גיהנם לנפש או לרוח, ודין שמים לנשמה בהיכלות שהוא דין ארוך כאשר יתבאר בס"ד. וזמש"ל:
נהר ד
נהר ד - עוד בענין חיבוט הקבר:
שנינו שם פ"ה, בשעת הדין אומר לו הקדוש ברוך הוא לאדם טורח גדול היה לי עליך משיצרתיך במעי אמך ולא היית נפל, וכשיצאת לאויר העולם תקנתי לך מזונות והצלתיך מן היסורים, כלום עסקת בתורה, ועשית גמילות חסדים לפני, אם יש בו דברים הללו פוטרין אותו מיד מן הדין, ואם לאו מוסרין אותו לה' מלאכי חבלה כנגד ה' חומשי תורה, א' מונה, וא' מכה כדרך שמכין ומונין בב"ד, והג' מוציא אור מגופו ככבשן שהאור יוצא ממנו, הד' מביא עשבים מרים וחמוצים מן ההרים שאם גזל את חבירו, אומר לו דקדק בשינך לפי שאכלת גזל בשינך, הה' מכין את אביו ואת אמו ואומרים להם מפני מה לא הדרכתם את בניכם ללמוד תורה ומעשים טובים, כדי שיעשה מצות ומ"ט ויפריש ממעשים הרעים, מיד נותנים לו רשות להכות את אביו ואמו, ואם קרא ולא קיים מלקין אותו בפניהם, ע"כ פר' ה:
פירוש בשעת הדין אומר לו הקדוש ברוך הוא, טענה לחייבו בדינו ממש, והוא טורח גדול היה לי, שמא תאמר שלא עשית העבודה מפני שהוא טורח, כבר הקדמתיך בטורח זה אני, וזהו אמרו טורח גדול היה לי עליך, והנה כשהקדוש ברוך הוא בורא צדיק אינו טורח לפניו, אמנם כשבורא רשע מקטרגת מדת הדין ועושה לפנים משורת הדין, ועושה לאדם שני עניינים, הא' עסק בריאותו ולהציל אותו מכל המקטרגים כדפי', הב' אחרי היצירה לגמול לו חסד והיינו אומר משיצרתיך וגו'. והב' כשיצאת לאויר וכו', גמלתיך חסד, והזמנתי לך מזון, היה לך לעשות שניהם כנגד יצירה שיצרתיך, היה לך לעסוק בתורה שהעסק בתורה בונה עולמות כנזכר, וכנגד המזון שגמלתיך חסד היה לך לעשות גמילות חסדים, ומפני שדרך אלו לעשות אותם לשם איזה פנייה לזה אמר לפני, ירצה לשמי. ועוד לפני שאני גמלתיך ואתה לא גמלתני אם כן הרבה העזת פניך לפני. וטעם לשני עניינים אלו מפני שעל שניהם העולם עומד, תורה, עבודה, וגמילות חסדים, בטלה העבודה נשארו השנים והם סוד הת"ת, תורה והחסד כמשמעו להגביר ימין על שמאל לבטל הגבורה בין שתי מדות אלו:
אם יש בו דברים הללו פוטרין אותו מיד מן הדין, נראה שאפילו יהיה חוטא בדברים אחרים, וזה דוחק שיקח הקדוש ברוך הוא שוחד של מצות, וי"ל ש[מ]דין זה שהוא דין הקבר יכול להנצל, אמנם עדיין לפניו דין בשר רימה ותולעה שינקה עוונותיו על ידם, אמנם כשיש בו שנים אלו אין דין קבר שולט בו, ואפשר שמי שיש בו שנים אלו אין חטא בא על ידו. מוסרין אותו למלאכי חבלה כדי לגבות ממנו ג' עניינים א' ביטול תורה מצד הת"ת, הב' גמילות חסדים מצד החסד, הג' בשארי עוונות מצד הגבורה:
כנגד ה' חומשי תורה מפני שראשית מדון היא התורה, וכמו שהם ה' קדושות כך הם בהיפוך ה' חיצונים, ומהם אצולים ה' כחות אלו לדין והם נגדיים, כמו שהדיינים א' מכה מהגבורה וא' מונה שלא להוסיף מצד החסד, ואחר כך מצד הגוף האמצעי מוציא אור מגופו, ככבשן שהאור יוצא ממנו כך מהאדם בעצמו יוצא אור להתלהב בו, ופי' זה הראהו לאלהי הרמ"ק ז"ל בחלום, אמנם הלשון מורה שהמלאך מוציאו מגופו אל אדם ככבשן וכו'. הד' מביא עשבים וכו', נראה שאם לא גזל אינו עושה זה ואינו, אלא שעל ידי אותם הכאות גופו מתחלש וזה מחזיקו בהם כדי שיוכל לסבול כל ההכאות והשריפה, ואם גזל אומר לו דקדק, ונענש אגב אורחיה בזה, וזה מצד המדה האחרונה שעל נצח והוד שמצדה הם מרים וחמוצים, מרים מן הימין וחמוצים מצד שמאל או בהפך:
הה' מכין את אביו ואת אמו, היינו מצד היסוד שהולידהו, והיינו נגד ג' עליונות. ואומרים להם מפני מה לא הדרכתם וכו' שיעשה מצות ומעשים טובים, מצד הת"ת והמלכות, ויפריש ממעשיו הרעים, מסמאל ולילית החיצונים. מיד כותבים לו רשות מפני שהולידו בן זר א"כ הולידו אותו מן החוץ מותר לו להכותם, או ירצה כותבין הד' או ב"ד עליון אל החמישי רשות שיכה גם את אביו ואת אמו, עם היות שנפטרו זה כמה שנים ונחו מדינם, כותבין לו רשות שיכה אותם וידונם מחדש על רשעת הבן, וזה נראה לי עיקר. זהו כשלא הדריכוהו לא בתורה ולא במעשים טובים, אבל אם הדריכוהו בתורה ולא קיים לא יכו אותם אלא יכה את הבן בפניהם והם מצטערין בצערו זה. למדנו ממה שקדם שחיבוט הקבר בהכאות ואש ואכילת דברים מרים וחמוצים ג' מיני דינים, ההכאות כמספר לאוין, והאש כמו שהרתיח עצמו בעבירה, האכילה כנגד אכילת גזל ושאינו שלו וכיוצא, וזמש"ל:
נהר ה
נהר ה - בדיני חיבוט הקבר דרך כלל:
הרי לך דיני חיבוט הקבר על פי הכתובים. הראשון, ותשליכני מצולה בלבב ימים, הרי מביאין לו כל מימות שבעולם ומשליכין אותו לתוך אותן הימים המרים המאוררים, והיינו ותשליכנו מצולה במצולה לא נאמר אלא מצולה, כח מכחות החיצונים שהם נקראים מצולות ים, וזהו מצולה אחת מהם מענשת האדם בקרירות מה שנתעצל ונתקרר מן המצות:
השני, ונהר יסובבני, וזה נחל גפרית הסובב אותו ויוצא אש ומשלהבת אותו, והנה ההוא ילהט סביבו ויסובבהו כנחש הכרוך כך יסובבהו וילהטהו מסביב האש ההוא, שאינו נתלה בעצים אלא יסובב גופו כנהר:
השלשי, כל משבריך וגליך עלי עברו, היינו המלאכים המכים אותו ושוברים גופו כנזכר ומנתחים אותו אברים אברים, והיינו משבריך וגליך הם שלשלאות של ברזל משולהבות באש, שבהם מכים אותו עד שהוא משתבר:
הרביעי, ואני אמרתי נגרשתי, חושך ואפילה מנוכח השורה עליו עד שיאפיל כאפילת מצרים, ואז אור העולם חשוך בעדו, ארץ עיפתה כמו אופל, שורה עליו:
החמישי, אפפוני מים עד נפש, משקין אותו מי אף וראש ולענה עד שמחזרין נשמתו אליו, כדי לסבול עונש צערו פעם אחר פעם והיינו עד נפש:
הששי, תהום יסובבני, היינו המות שטועם פעם אחר פעם, תהו"ם אותיות המו"ת, מת מצער המכות וחוזר וחי, וחוזר ומת בענין שתהום המות יסובבהו פעמים רבות:
השביעי, סוף חבוש לראשי, מפני שהרים ראשו לעבירה יבא מלאך חבלה הנקרא סוף, ודאי ויחבוש ראשו כנגד מה שהיה חובש ראשו ומיפה עצמו, וגבה ראשו והרים ראש העבירות:
השמיני, לקצבי הרים ירדתי, ומעמיקים קברו עד קצבי הרים, ומגביהין אותו ומשליכין אותו עולה ויורד, והיינו קצבי הרים תחתית הרים, הנופל בו [לשון] קצבי הרים שהוא מרום ונופל:
התשיעי, הארץ בריחיה, כדפירשו בתיקונים שממש הקבר דוחק כותליה זה עם זה והוא באמצע עד שנבזע הדם מבין צפורניו, ואלו השנים באמת חיבוט הקבר, חיבוט דמו, וגופו מתחבט בקרקע הקבר, ועוד נחבט בין שני קצוות כותליו כמכבש כך כובש כותל זה עם זה:
העשירי, שחת מלאה קוצים וברקנים, ומשליכין אותו לתוכו, והיינו ותעל משחת חיי שהוא שחת מלא קוצים, וכל נחשים ועקרבים נושכים אותו בקברו:
וכיון שנשלמו עשרה דינים אלו, ותעל משחת חיי וגו', והרוצה להנצל כתיב בהתעטף עלי רוחי וגו' כדפי' בתיקונים, והם ג"כ במספרם, צדקות ב', תוכחת ב', חסדים ב', אורחים ג', תפלה א', הם עשרה, לתיקונו. וזמש"ל:
נהר ו
נהר ו - בסוד חיבוט הקבר וסיבתו:
דע כי עונש צער חיבוט הקבר אינו בא אלא בשביל השמחה שהאדם שמח בזמן שאינו ראוי, ואין שמחה אלא בבשר ויין, וכל הימים המותרים בנפילת אפים אינם ימי שמחה ולכן אסור באכילת בשר ושתיית יין, וזה רמוז בפסוק חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, ר"ל השמחה שאתם שמחים בימים האסורים בשמחה והיינו המועדים שלכם שנאה נפשי. אמנם כל הימים האסורים בנפילת אפים נקראים ימי שמחה ומותר לשמוח בהם ולאכול בהם בשר ולשתות בהם יין, ובזמן הגלות שבית המקדש בחורבנו אין שמחה למעלה לא היה ראוי לשמוח למטה, כי דיו לעבד להיות כרבו. אמנם על ידי אכילת ביצה קודם כל דבר זכר לחורבן, יהיה מותר לו באכילת בשר ולשתות יין בימים האסורים בנפילת אפים בלבד. והימים האסורים בנפילת אפים נחלקים לג' חלקים, יש מהם שיש לו רשות לאכול בשר ולשתות יין אבל אינה מצוה ולא חובה, ויש מהם ימים שהוא מצוה לאכול בהם בשר ולשתות יין, ויש מהם ימים שמלבד שמצוה לאכול בשר ולשתות יין הם חובה עליו, והם יום שבועות, וערב יום כפורים, ויום פורים, אלו הג' הם חובה גמורה מוטל על האדם לשמוח בהם באכילת בשר ובשתיית יין, ולשמוח בהם יותר מדאי ולהרבות בהם בשר ויין. ושאר ימות השנה כל יום שיש בו מוסף מצוה עליו לשמוח בהם בבשר ויין, וכל יום שאין בו מוסף אין מצוה עליו לשמוח בהם בבשר ויין רק רשות:
ודע כי ימות השנה נחלקים לשני חלקים, יש מהם ימי עצבות, ויש מהם ימי שמחה, הימים ששולטים בהם סטרא דשמאלא עולם סמא"ל נקרא ימי עצבות ומותרים בנפילת אפים, והימים שאין שולטים סטרא דשמאלא אלא סטרא דימינא ר"ל עולם היצירה, נקראים ימי שמחה ואסורים בנפילת אפים, ובזמן החורבן אסורים בשמחה בבשר ויין אם לא על ידי אכילת ביצה קודם אכילת בשר ויין זכר לחורבן, כאמור אם אשכחך ירושלים וגו'. אמנם בימים המותרים בנפילת אפים אפילו על ידי אכילת ביצה זכר לחורבן אסורים באכילות בשר ובשתיית יין, ואם לקח בשר ויין לשם שבת או שהם מותר של שבת מותרים, ואם לא לקחם לשם שבת או לא היה מותר של שבת ואכלם בימים המותרים בנפילת אפים נענש עליהם בחיבוט הקבר, עד כאן לשונו מסכ"י:
אמנם האלהי הר"יא ז"ל כתב שסיבת חיבוט הקבר הוא, דע כי כל הנשמות כולם היו כלולות באדם הראשון קודם שחטא כמו שביארנו במקום אחר, וכאשר חטא נשרו ממנו ונפלו אל הקליפות וזהו סוד נשירת אבריו שאמרו רבותינו ז"ל, והנה אין כל הנשמות שוות כי אין הפגמים שווים, כי האברים אשר נמצאו יותר באותו החטא שחטא אדם הראשון הם נפלו יותר אל תוך הקליפות, מן הנשמות אחרות שלא היתה ידם במעל כ"כ, כי יש נשמה שרצתה באותו החטא יותר מן האחרת, וכפי בחינתם נפלו אל הקליפות, נמצא כי אין נשמה שאין לה בחינת קליפה א' המיוחסת כפי מדריגתו ומדריגת חטאו בחטא אדם הראשון, וזו הקליפה מלבשתו ומלפפתו תמיד כל ימיו ונעשית לו לבוש, וזהו סוד כי עונותיכם היו מבדילים וגו', כי הם מלבישין את הנשמה מכל צדדיה ואין הארה העליונה יכולה לימשך בה, וזהו סוד הזוהמא שהמשיך הנחש על חוה ועל אדם ועל זרעו אחריו ואין מי שיצול ממנה, אמנם אינם שוים בה כנזכר, אמנם אין מי שלא היה בו קצת אחיזה אפילו אותם הד' שלא נמצא בהם שום חטא, ואם כל זה מתו בעטיו של נחש כנזכר, והענין כי אותו הזוהמא והקליפה שנדבקה בו אי אפשר להסירה מן האדם רק אחר המות, שע"י קבורה שמתנער הבשר בעפר נפרדת ממנו, אפילו היה צדיק גמור עכ"ז ימות בעטיו של נחש כדי להפריד אותה הקליפה שנדבקה בו מזוהמת הנחש בימי אדם כנזכר:
ודע כי כל קליפה וקליפה יש לה שם בפני עצמה המורה כל בחינה ובחינה, כמו שבקדושה כתוב אשר שם שמות בארץ, כי גם את זה לעומת זה עשה אלהים, ולזה כל אחד מישראל מלבד השם שיש לו שקורין לו אביו ואמו שהוא נרשם למעלה בכסא הכבוד, כי הדבר אינו במקרה כי האל ית' מזמין אותו השם בפי אביו ואמו, ולכן ר' מאיר בדיק בשמא, ואותו השם הוא שם נשמת האדם בקדושה, ומלבד זה השם יש לו שם אחר אל אותו הקליפה הדבוקה עמו כנזכר, וזהו סוד יצר הרע שבאדם, כי הוא סוד אותה הקליפה הנמשכת מזוהמת הנחש הדבוקה בנשמתו:
וענין חיבוט הקבר עניינו לתקן כל זה, כי אחרי מיתת האדם ונקבר בארץ, אז תיכף ומיד באים ארבעה מלאכים והם משפילים קרקע הקבר ומעמיקים אותו בארץ כגובה קומת האדם כנזכר במדרש, ומחזירים באדם נשמתו כדרך שהיה בחיים כי אותה הקליפה היא קשורה עם הנשמה ועם הגוף, ולזה מחברים אותם יחד ואז אוחזים אותם המלאכים באותו האדם כל א' מן הקצה שלו, ומנערים אותו וחובטים אותו במקלות של ברזל כמו שמנער אדם את כסותו וחובטו להסר ממנו העפר הדבק בו עד שנעקרת ממנו אותה הקליפה לגמרי. והנה הצדיקים אשר זכו ועשו מצות וסבלו יסורים ועסקו בתורה המתשת כחו של אדם בענין כשיבא זמן חיבוט הקבר אין צריך לו רק דבר מועט להפרידה, כי אי אפשר להפרידה לגמרי בחיים, ולזה אין איש ניצול מחיבוט הקבר, אמנם אין כולם שווים בו כי כפי חוזק קישורה ודבקותה באדם יהיה תוקף החיבוט כל אחד לפי מדריגתו:
אמנם מי שנקבר ביום ו' אחרי ה' שעות ביום אין רואה חיבוט הקבר, כי קדושת שבת מפרידה ממנו בלתי צער, וכן האדם בהיותו בחיים אם יכול לידע שם אותו קליפה ואיך הוא תיקונה, היה יוכל לתקן אותם המלבושים ואז היא נפרדת ממנו אפילו בחיים ולא יצטרך לחיבוט הקבר באופן שהכל תלוי בידיעת שם הקליפה, ולזה הרשעים שלא נשתדלו בחיים להפרידה מהם לזה יכבד עליהם הצער, ועל שם אותו הקליפה שואלים אותם אינם יודעים אותו, וזה שאמרו רבותינו ז"ל הרשעים אינם יודעים שמם בגיהנם ומכים אותם להגיד שמם ואינם יודעים וגו' וזמש"ל:
נהר ז
נהר ז - בדין גיהנם:
גרסינן בברייתא דמעשה בראשית וז"ל, למעלה מן יבשה תהום, ולמעלה מן תהום תהו, למעלה מן תהו בהו, למעלה מן בהו ים, למעלה מן ים מים, למעלה מן מים ארקא, ועל ארקא שאול, ואבדון, ובאר שחת, וטיט היון, ושערי מות, ושערי צלמות, וגיהנם, ורשעים בהם, ומלאכי חבלה ממונים עליהם, ושם חושך עוביה כחומה של עיר, ודיניהם של רשעים מתוקנים, שם קשה ומרה, שנאמר ורשעים בחושך ידמו. מדור העליון שאול, גבהו מהלך ג' מאות שנה ורחבו מהלך ג' מאות שנה ועוביו מהלך ג' מאות שנה. מדור השני אבדון, גובהו מהלך ג' מאות שנה ורחבו מהלך ג' מאות שנה ועוביו מהלך ג' מאות שנה. מדור השלישי באר שחת, גובהו מהלך ג' מאות שנה ורחבו מהלך ג' מאות שנה ועוביו מהלך ג' מאות שנה. מדור הרביעי טיט היון, גובהו מהלך ג' מאות שנה ורחבו מהלך ג' מאות שנה ועוביו מהלך ג' מאות שנה. מדור החמשי שערי מות, גובהו מהלך ג' מאות שנה ורחבו מהלך ג' מאות שנה ועוביו מהלך ג' מאות שנה. מדור הששי שערי צלמות, גובהו מהלך ג' מאות שנה ורחבו מהלך ג' מאות שנה ועוביו ג' מאות שנה. מדור הז' גיהנם, גבהו מהלך ג' מאות שנה ורחבו מהלך ג' מאות שנה ועוביו מהלך ג' מאות שנה, נמצא הילכו של גיהנם ששת אלפים וג' מאות שנה והאש של גיהנם וגו':
והנה המעיין כאשר יראה דברי הברייתא הזאת יתמה איך אפשר זה כלל, שהרי אם נאמר שהעולם כדוריי, וכולו ת"ק שנה איך בבטן מדת ת"ק יסבול מציאות שיש בו ז' מדורין גובה כל אחד ג' מאות, שכללם אלפים ומאה דהיינו כמה פעמים כמוהו, וזה תמיה גדולה. ואם נאמר שהעולם ככיפה, והכיפה התחתונה הזאת מדתה כך גם זה לא יסבלהו שכל, שהרי מדת כל כיפות הרקיעים יחד גם הם על הארץ, ולפי הדעת הזה יהיה הכפה הזאת כולה יוצאת מתחת רוב כיפות הרקיעים, שהרי הכפה הזאת מצד עצמה יותר ממדת כיפות הרקיע הראשון שמדתו חמש מאות שנה הארץ, וחמש מאות שני אוירין, הם אלף ות"ק, אם לא שנאמר שכל ארץ וארץ מתפשטת לצדדים עד כנגד הרקיע, ובזה יתיישב הענין קצת כאשר ציירנו לך בענין הקורא נהר ד':
אמנם יש עוד לדקדק דקאמר גובה ורוחב ועובי, בשלמא גובה יתיישב או עובי מפני שהעובי יקרא גובה או רוחב בעצמו, אמנם שיהיה בו רוחב ענין א' וגובה ענין אחר ועובי ענין אחר איך אפשר שיתיישב, ובלי ספק המדורין האלו הם זה למעלה מזה לכך אמר העליון ולא אמר הראשון מפני שהוא עליון ושני למטה ממנו וגו' ושביעי למטה מכולם, ואי אפשר לצייר שיהיו כיפין זה בתוך זה שאם כן יהיה זה גדולה מזו, שהיאך אפשר כיפה על כיפה במדה שוה בהכרח העליונה גדולה מן התחתונה, שכך דרך העיגולים כשאתה מצייר זה בתוך זה אפילו שיהיו כיפין זה על זה, לכך הם בהכרח מרובעים זה למטה מזה ז' מדריגות ז' מדורין, ולפי זה יהיה ציורו כזה:
ועתה שמע אל דברי ואעירך בקושיא חזקה, וכי יצוייר שגיהנם עם היות שהוא למטה לארץ בגשמיים יהיה גשמי במציאת הגשם, וזה דוחק גדול, והלא מדורין אלו בתוכן מלאכי חבלה הם רוחניים בלי ספק. אם כן נראה לומר שזה הגיהנם דומה ממש כעין רוחניות גן עדן ארציי, שהוא ארציי ואינו ממש בגשם, שהרי פירשו רבותינו ז"ל בענין גן עדן ואמרו בתענית פרק קמא תנו רבנן ארץ מצרים היא ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה, והיא אחד מששים בכוש, וכוש אחד מששים מעולם, ועולם אחד מששים בגן, וגן אחד לששים לעדן, ועדן אחד מששים לגיהנם, נמצא כל העולם כלו ככסוי קדרה לגהינם, וגיהנם אין לו שיעור. ויש אומרים עדן אין לו שיעור ע"כ. הרי בפירוש שכמו שהוא מציאות גן עדן עניינו בגשמי והוא רוחני דק, והוא בעולם ואין העולם כדאי לו, אלא מחמת רוחניותו המעט מכיל את המרובה, כדרך שהמקדש סובל את המרכבה, כך גיהנם בארקא, ומדתה כמדת הראוי לה כפי התפשטות הארצות זו למטה מזו, אמנם רוחניותו סובל המדה הזאת והנפשות הנכנסות בו מוצאת השיעור והמדה הזאת, כדרך שהצדקים מוצאים בג"ע השעור והמדה ההיא:
ואמר ששיעור ז' מדורין שיש בו לכולם מדה וקצבה אחת, דהיינו מרובע ארכו כרחבו, ועוביו הוא המתייחס עם הרוחב דהיינו אורך וגובה דשניהם, בענין שהוא מרובע על כל פאותיו מדת ג' מאות על ג' מאות על רום ג' מאות. נמצא הלוכו של גיהנם ו' אלפים וש' מספר זה הורה שפירוש הברייתא הוא שהמדורין כולם שוים. ומה שאמר ראשונה גובהו מהלך ש' שנה ורחבו מהלך ש' שנה ועוביו מהלך ש' שנה, ואח"כ השני כמוהו, נמצא כל ג' תשע מאות הם, שבעה פעמים תשע מאות הם ששת אלפים שלש מאות. וזמש"ל:
נהר ח
גרסינן התם, והאש של גיהנם חזק הוא א' מששים מן האש שבשערי צלמות, והאש שבשערי צלמות חזק הוא א' מס' מן האש שבשערי מות והאש שבשערי מות חזק הוא א' מס' מן האש שבטיט היון, והאש שבטיט היון חזק מן האש שבבאר שחת, והאש שבבאר שחת חזק הוא א' מס' מן האש שבאבדון, והאש שבאבדון חזק הוא א' מס' מן האש שבשאול, והשאול חציה אש וחציה ברד, והרשעים שבתוכו כשהם יוצאים מן האש לוחץ אותם ברד, וכשיוצאין מן הברד לוחץ אותן ודולקן האש, ומלאכי חבלה שממונים עליהם משמרין את נשמותן בגופן, שנאמר כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה וגו', עכ"ל:
הענין כל זמן שהוא מעמיק מגדיל אשו מפני שהם מדריגות מתחזקות זו מזו, ושריית אותם הכחות הם בארקא, ואין ספק שיש בארקא מקום פנוי קצת לדירת הבריות שיש בה. אמנם הברייתא הזאת נראה דלא סבירא לה שיש בני אדם בשום ארץ כי אם בתבל לבד כדמסיק, ור' שמעון בר יוחאי סבירא ליה שיש בני אדם בכל הארצות האלו בזולת הרשעים הנידונים בגיהנם ומלאכיו, אלא שיש ממש שוכנים בארצות כדרך ששוכנים בארץ הזאת:
והנה לכולהו פירושי ענין האש הזה אינו בעל מקום אלא הוא רוחני קצת דר בגשמי, כדרך שהוא גן עדן למעלה בארץ רוחני דר בגשמי. וענין שבעה מדורין שבו הוא כנגד ז' מדריגות הטומאה, וכל מדריגה ומדריגה רוגזה חזקה משל חבירתה בששים פעמים, מפני שמדת הששה הוא מדת החול שממנה מתפשט מדת גיהנם, ולזה יהיה סוד מהלכו בעוביו וגובהו וארכו ג' מאות, מפני שהוא נמשך מסוד הנקודה שהיא נחלקת בשלשה על שלשה שהם תשעה שיעור ומדה עליונה, וזה דומה לסוד עליון שנעשה גם את זה לעומת זה. אמנם למעלה בקודש יש נקודה אמצעית המשלמת עשרה וכאן חסר, שאינה אלא רחמים, ואין מדה זו בגיהנם והוא ז' מדורין נגד ז' מדריגות קדושות, גם את זה לעומת זה, ואלו הם ז' מדריגות חיצוניות, וכל א' מחזקת ששים פעמים בחבירו, נמצאו הנהגת מדותיו בתשעה, בשבעה, בששים , בשלש, הכל רמז עליון וצורך גבוה לתקון ההויות העליונות הם הנפשות לטהרם מזוהמתן, והם כלי זעמו של הקדוש ברוך הוא וזעום י"י יפול בם:
והנה הגוף נידון בקבר בדין קבר כאשר נתבאר לעיל, אמנם הנפש היא הנידונית בדין גיהנם ארציי, וכן הרוח יש לו גיהנם, ודע שנפש האדם ממש הוא כעין שד, וכמו שיש לשדים מבוא לארצות האלו כן היא הנפש הנידונית, מכניסין אותה לארקא מקום גהינם וטורדין אותה ממקום למקום, והרוח הוא רוחני יותר ויש לו גיהנם לעצמו דהיינו סוד הרוחניות הזה הנזכר שהוא בארקא. ובזה יתיישב לך מה שתמצא בכמה עובדין, שפגעו בנפשות הנידונית, וכדאיתא במדרש הנעלם בפרשת אחרי מות מענין הקצב אביו של ר' שמעון הפקולי שהיה מלקט קוצים כדי לשרוף עצמו, וענין זה נראה שהוא דין הנפש המתגלמת לעין הרואה ודינה דינים גשמיים, והכי איתא נמי בספר חסידים מעשה באחד שראה במדבר לאור הלבנה וכו' בגיהנם הארציי הגשמי אש שתחת הארץ, ויש לו פיות גשמיות ושערים גשמיים בארץ הזאת כדפירשו רבותינו ז"ל. אמנם יש ארץ עד היום ששער גיהנם פתוחה אליו, וקולם כים יהמה, ועשנו כעשן הכבשן, ומשעה לשעה תדשן דשנו למרחוק, ומתרחקים משם בני אדם וזהו מקום גיהנם הגשמי, אמנם יש רוחני, הגשמי הזה לנפש, והרוחני הנז' לרוח, ויש עליון לנשמה, והכל במספר ובמפקד לצורך האדם הזה. וקשר הארצות עם העולמות העליונים וארקא זאת נקשרת עם החיצונים, והיינו סוד גיהנם משתלשל ממדריגה אל מדריגה, למעלה סוד החיצונים בדקות ונקשרות המדריגות עד שמגיעות ממציאות אל מציאות אל הארצות האלו, כאשר נבאר בס"ד וזמש"ל:
נהר ט
גרסינן התם ז' גהינם ברא הקדוש ברוך הוא, וכל גיהנם יש בו ז' מדורין, וכל מדור ומדור יש בו ז' נהרות של אש, וז' נהרות של ברד, וכל אחד ואחד רחבו אלף אמה ועמקו אלף אמה וארכו ג' מאות אמה, וכל אחד ואחד מושכין ויוצאין זה אחר זה, וכל רשע ורשע עוברין בהם ונשרפים במקומם, ומ' אלף מלאכי חבלה ממונים עליהם, וחוזרים ומחיין אותם ומעמידין אותם על רגליהם, ומודיעין להם כל מעשיהם שהם רעים וכל מעשיהם ודרכיהן שהם מקולקלים, ואמרים להם אף עכשיו עברו לפנינו בנהרי אש ובנהרי ברד בנהרי הלפידים בנהרי השלג על שעברתם על דברי תורה ומצות שניתן לכם בסיני, ואתם לא יראתם מן האש של גיהנם, ומן דינה של אבדון, בואו ותנו חשבון על מעשיכם. ולא עוד אלא שבכל מדור יש בו שבעה אלפים חורים וכל חור וחור יש בו שבעה אלפים סדקים, וכל סדק וסדק יש בו שבע אלפים עקרבים, וכל עקרב ועקרב יש בו ש' חוליות, וכל חוליא וחוליא יש בה ז' אלפים כדי מרה תלוין, ומושכין ויוצאין ממנו ז' נהרות של סם המות, ואדם הנוגע בו מיד נבקע, וכל אבר ואבר שבו מיד נופל מתוך גופו, וכריסו נבקעת ונופלת על פניו, ויהיו מלאכי חבלה עומדין ונוטלין כל אבר ומחיין אותם ומעמידין אותם על רגליהם ונפרעין מהם וכו' עכ"ל:
פי' שבע גיהנם, הם ז' מדורין הנ"ל. וכל גיהנם יש בו שבעה מדורין, הם פרטיים במדור, ונודע שהאדם חוטא בז' מדריגות יצר הרע כאשר נתבאר בזוהר, לכך הם ז' מיני גיהנם ובאותו יצר הרע עצמו. בכל א' מהשבעה יש [בו] שבעה בחינות שהאדם נטמא בו, לכך יש בכל גיהנם שבעה מדורין שכפי מה שנמשך אחר יצר הרע כך יכנוס לאותו מדור, וכפי מה שהמדור מוצא באדם זוהמת יצר הרע כך שולט בו, לפיכך נכנס במדור המתייחס לחלק יצר הרע שנמשך אחריו, ועל זה הדרך יש יצר הרע של זריזות לטומאה בעבירה, ולזה הם נהרות אש כנגד חומה של העבירה. ויש יצר הרע של עצלות שהאדם מתעצל מן הטובה והמצוה, ולזה הם נהרות ברד נגד מה שמתקרר מן המצות שהם חובה לאדם. ועוד יש בחינות רבות מאד בענין זה מפני שבני אדם חלוקים במדותם לכך דינם חלוקים לכמה בחינות. חורים רבים וסדקים ועקרבים הכל מז' לז' מפני שהיצר הרע יסודו מז' מדריגות, ובני אדם חוטאים בו מכמה בחינות ומתפתים אחריו מז' לז' לכך נפרעים ממנו, ולזה כל עקרב ועקרב ממונה על מעשהו, ולזה כשהרשע נכנס וגזר דינו ביד מלאכי חבלה, מוליכין אותו מיד אל החור הצריך ואל הסדק הצריך ואל העקרב הצריך. ולפעמים שחטא פעמים הרבה ממיתין אותו ומחיין אותו וחוזרין וממיתין אותו כדי שיטעום העונש כשיעור הפעמים שטעם העבירה. ולפעמים שעבר על עבירות רבות, מוליכין אותו מחור לחור או מסדק אל סדק או מעקרב אל עקרב כפי שינוי החטא, והכל במפקד במספר ממעלה, והכל צריך ואין דבר לבטלה, והכל לטהרתו של אדם ולטובתו, שאין לך מזוהם נכנס לבית המלך אלא אחר כלות ימי מצורו אחרי טהרתו, וזמש"ל:
נהר י
נהר י - לבאר סוד גיהנם ויצר הרע:
הענין הוא שכר עבירה עבירה עצמה, כיצד יצר הרע הוא גיהנם דאיהו ממונה על גיהנם, והענין כי יצר הרע יש בו כחות רבות לפתות על ג"ע וכח לפתות על ע"ז, וכל כחות אלו הם בו, וכח זה אינו כזה, וכן יש בו אוצרות אש זה משונה משל זה כנ"ל להעניש במספר כחותיו, כי אותם הכחות שבו, הם הם המפתים הם הם המענישים הם הם גיהנם שהכל א', ולזה כאשר יתפתה האדם אחר יצר הרע הרי הגביר כח גיהנם ונכנס בקליפות להתענש על ידם, וכל אותם הכחות דבוקים בו בהיותו חוטא בהם, ודבקות אותם הקליפות עמו הוא רושם חטאו באבר ההוא שבו חטא, והוא מכריז עליו פלוני חטא בי, ולפי זה הם שס"ה כחות בגיהנם להעניש והם שס"ה רישומים לרשם החוטא כנזכר, והיינו סוד אומרו בפ' ויצא, שנראה לאדם כאשה יפה והיינו לפתותו, ועולה ומסטין היינו הרושם המכריז, ויורד ונוטל נשמה ומעניש בגיהנם כנזכר. וענין הרושם והכרוז הוא אומרו חקוקים על עצמותיו, אחר שכלה את הבשר ונשאר רשום עד קבלת עונשו:
ובענין החטא והפגם בעשייתו כן ממש תיקונו בתשובתו והוא טהרה היותר נכונה שבכל טהרת העונות, ומיני הטהרות הם ג', א' תשובה ויסורין וכיוצא, הב' מיתה וגיהנם, הג' גלגול, וכל א' קשה מחבירו, והיותר טובה מכולם היא התשובה שממש כמו שהגבירו במעשיו כן מבטל כחו במעשיו מדה כנגד מדה וממש מכבה האש הנבער בעבירותיו. ויש עון גורם פגם בנפש ונתקן בגיהנם. ויש עון פוגם בספירות ונתקן בגלגול. ויש צריך תיקון בגילגול ובגיהנם. אמנם התשובה מוחק הכל ומתקן הכל:
וסוד אש גיהנם, הוא כי החיות שהם מיכא"ל גברי"אל אורי"אל רפא"ל, וכל חיילי הקדושה שתחת ממשלתן הם יונקים הדין ואש הגבורה מלמעלה, וקיומם באש שהם מן האש, ומזונם אש, ומתמציתם דהיינו השמרים הדין הנשפע לחיצונים נעשה נהר דינור, שהם כחות הדין משתלשלים אלו מאלו עד יתקרב אל הסתר פנים מקום שאינם קדושים, שאין אור הקדושה שופע עליהם, ואלו הם יצר הרע וגיהנם, והצדיקים טובלים בנהר דינור ולא בעומקו בסוד שאול ותחתיות וכיוצא, אלא בסוד כניסתם לקודש עוברים דרך שם לטבילה הנזכר, ואינם מצטערים אלא כשיעור הנאתם מן הגשמי, והיינו אומר גם כי אלך בגיא צלמות לא אירע רע וגו', אמנם הרשעים מפני דבקותם ברשע ועול וחמס אין בנפשם אחר כלותם שם כח אפילו להתגלגל שהיא מתבטלת שם מכל וכל, והיינו אומר שהיא נעשית אפר, וזה אם לא עשה תשובה בעה"ז, אמנם אם עשה תשובה דרך אחרת לו, והוא כי ממש האש הזה השורף הנפש בגיהנם כנזכר, הוא ממש היה יורד ושורף אברי הקרבן הנתנים ע"ג המזבח, תמורת החוטא ויצר הרע שהגביר בעבירה, ואש גיהנם שהלהיב בעבירה היה נשרף שם ומתבטל באש גבוה, ושם יתבטל הקטיגור שברא והמשחית שיצר בעוונו המזומן לו בגיהנם לשרפו על העבירה ההיא, שם היה נשרף ומתבטל שם בסוד תשובתו ושריפת אברי חטאתו או אשמו. וזמש"ל:
נהר יא
נהר יא - בסוד גיהנם והגלות:
הענין כי העון גורם פגם בנשמה כנזכר, והפגם הוא שימשך מהקליפה אליה רוח טומאה והיא נטמאת ונפגמת ברוח הטומאה ההוא, ובהחזיר הנשמה לתוך אשו של גיהנם מקור רוח הטומאה הנשפע עליו כל דבר חוזר אל שרשו, אשו של גיהנם מעכל רוח הטומאה ההוא ומחזירו אליו ונפרד מהנשמה, ונשארת הנשמה טהורה ונקייה לחזור אל שרשה שממנה חוצבה, והיינו העופרת החוזר אל יסוד העפר הטמא שמשם שורשו. וכן הענין בגלות ישראל כי כמו שהם נמשכו אחרי הקליפות ונטמאו בעולם הזה, כן הקדוש ברוך הוא מגלה אותם לטהרם בכור הגלות, שעל ידי הגלות כללות האומה נטהרת ונצטרפת בסוד הגלות, והטומאה הנדבקת בהם בעון חילול התורה בא"י, מתעכל ומתבטל מעט מעט,ובעת הגאולה יתבררו ויתלבנו בענין שיצאו טהורים ככסף הצרוף. וזמש"ל:
נהר יב
נהר יב - בביאור סוד הגלות:
הענין אחר שהדרך להשגת תכלית האדם בבריאתו, הוא בהיות חומרו וכל כחותיו נשמעים אל השכל ולעבוד עבודתו ולא ימרה פיו, כי בזה הדרך יושג השלימות והתכלית, הנה נתחייב כי זאת התכונה נקנית לעם הישראלי בכללו בהיותם בגלות, וזה שהגלות הוא מחליש החומר באופן היותר שלם שבפנים, והענין שקיום החומר ר"ל תגבורת כחותיו, הוא בהמציא לאדם הדברים המחזיקים הנפש החיונית, כגון הכבוד והשררה והנצחון כי בזה תתחזק ותתגבר הרוח החיוני וכחותיו, והנה הגלות מקנה הפך הדברים האלו כי הוא מקנה לישראל הקלון והבוז תחת הכבוד ובזה תחלש הרוח החיוני, וגם כן הדברים המחזיקים הנפש הצומחת הם בהיות לאדם זרע דגן תירוש ויצהר לרוב, והנה בגלות ישראל בערום ובחוסר כל, וזהו כוונת אמרו יתברך תחת אשר לא עבדת את י"י אלהיך בשמחה ובטוב לב וגו' ועבדת את אויבך וגו' ירצה מה שאמרנו, והענין שישראל סיבת חטאם הוא בהמצא להם המחזיקים הנפש החיונית והם השמחה וטוב לבב שהשמחה היא המפרה והמרבה הנפש החיונית והיא נמשכת מן הכבוד והניצוח, וגם כן היה להם הדברים המחזיקים הנפש הצומחת והוא אמרו ומרוב כל, ובזה טעו אחר החומר ולא עבדו את י"י, וביאר כי בגלות יהיה להם הפך זה מדה כנגד מדה, כי יהיה להם הדברים המחלשים הנפש הצומחת והיינו אומרו ועבדת את אויביך וגו' ברעב ובצמא וגו', וג"כ המחלישים הנפש החיונית והוא ההכנעה והשפלות והיינו אומרו ונתן עול ברזל וגו', וזה מה שארז"ל יאה עניותא לישראל כוורדא סומקא לסוסיא חיוורא וכו', והכוונה מה שאמרנו כי בגלות יחלשו כחות החומר ויגבר השכל. וזמש"ל:
נהר יג
נהר יג - לבאר טעם לעונש הנשמה והרוח:
אין ספק שהנשמה אינה חוטאת מצד עצמה אלא מצד הגוף, אם כן היאך יחמירו על הרוח יותר ממה שהחמירו על הגוף, שתהיה נטרדת על עונשה ממקום מנוחתה כנזכר בזוהר תרומה, והיה ראוי כיון שהגוף שבת וינפש מעונשו שגם הרוח תשוב אל אלהים אשר נתנה, והטעם נאמר שהאש גיהנם אינו שורף ולא מתלהב מצד עצמו, אלא כפי מה שהלהיב האדם עצמו ביצר הרע ברבוי או במעט, אמנם יתעכב האש הזה כל זמן שסיבתו קיים דהיינו הגוף הנלהב באש יצר הרע לעבירה, אבל אחר שהבשר כלה אין כח בגיהנם להלהיב, שהרי מה שהשפיע הבשר הזה כבר כלה כיון שכלה הבשר. והענין שכל מין נתפס במינו, והאדם מורכב מב' מינים האחד הוא אלהי קדוש דהיינו רוח אלהים אשר בקרבו, והמין השני הוא טמא מטונף והוא החומר שבו הוא משכן הנחש, ואין הנחש נכנס אל הרוח אלא מפאת הגוף ושם מטעהו לרדוף אחר הגשמיות, ודרך שהנחש תופס בו להחטיאו הוא הדרך ממש שתופס בו להענישו, וכל זמן שהבשר הזה קיים יש מבוא אל השטן כאן ונכנס אל הרוח דרך הבשר, כלה הבשר אינו שולט בו עוד שאין לו דרך לבא שם, ולזה אחר שכלה הבשר נשאר עתה הרוח אל גזירת מעשיו, אם יעניש אם יכנס אם ידחה:
והנה השכר יחלק עתה לג' חלקים, יש צדיק שמעשיו טובים ונענש על מיעוט עוניו, וסבל, עונשו ונשמתו בג"ע של מטה, והגיע עונת הנשמה לעלות והרוח יוצא מגיהנם נקי וטהור אחרי הכבס אותו, ומיד צדיקים יוצאים לקראתו אותם שהם בני גילו, ומקבלים רוחו אל ג"ע תחתון בכמה מיני שמחות, וכן מקבלים נשמתו כשהיא עתה עולה מג"ע של מטה לג"ע של מעלה, ועדיין טובלת היא בעליותה בנהר דינור מחלאת הגוף. ויש צדיק שבזולת עונש גיהנם, מענישין אותו שידחה מג"ע כך ימים או כך שעות. ויש רשע שנתחייב כלייה ואין לו טובה אלא שרוחו נשרף ונעשה אפר תחת כפות רגלי הצדיקים, והכוונה שאין זוכה אל מדרגות הקדושה אלא למדריגת אפר שאינו עושה פירות, דהיינו הקליפה דקה תחת כפות רגלי ודאי שהיא קליפה חיצונה ושם נקשרת ואינה נקשרת, ואפילו במדריגת אפר יש בחינות וזה אל הרוח, כי הנפש היא נכרתת מכל וכל. וזמש"ל:
נהר יד
נהר יד - לבאר סוד הכרת והגלגול וסוד גיהנם:
הענין כי כל העניינים הנמשכים מן הספירות העליונות, כולם מושרשות בספירות לא במציאותם למטה אלא בבחינת רוחניותם ודקותם למעלה, ולזה כל זיווג וזיווג כאשר יעורר אור הספירות להוליד הנשמות הנה מציאותם מושרש בספירות העליונות, בחכמה הם במחשבה ר"ל הויות מחשביות רוחניות, ובבינה הם במעשה כי משם סוד אצילות הנשמה להתפשט למטה, תתפשט עד סוד זכר ונקבה כמבואר במקום אחר. ועתה כאשר הנשמה תתנהג בהנהגה רעה דהיינו שתדבק בחיצונים ותטמא עצמה, מיד הספירות העליונות נפגמות, מפני שכאשר הנשמה תדבק ברע ישלוט הרע שנדבק בה וישתרש בתוכיות העליון, ויעורר שם סוד חושך ופגם וסילוק אור החיים משם, והרי הספירה פגומה בחושך זה ושחרות זה, שהוא סילוק ההשגחה העליונה וחיי הספירות אור המתלבש בהם, וכיון שנחשך שם מיד הדינים שם, וכיון שהדינים שם מיד החיצונים שם, שכל אחיזתם אינה אלא בגבורות, וזה הפגם הנזכר תמיד בכל מקום, וכל זמן שהנשמה נפגמת שאינו זוכה אל הקודש דהיינו שתהיה נבדלת מן החיצונים ונכנסת אל הקודש, הפגם הזה בספירות:
לכן היתה העצה העליונה לתקן הענין הזה, על ידי השפיע הדינים ההם על האדם ואלו הדינים יושפעו על האדם בגיהנם ויהיה נידון, לא מפני זה יתוקן פגם הספירות מכל וכל, מפני שהפגם לא יתוקן אלא על ידי שתתלבש הנשמה בגוף ושם יאכל פרי מעשיו והדינים ההם, והוא מעכל ומתקן הספירות על ידי ב' ענינים, הא' ע"י הדינים הנשפעים עליו בעוני, בקצרות שנים, במיעוט בנים, עד ירצה עוונו והוא מתנהג בחסידות, ומתוך שלא קיים התורה מעושר מקיימו מעוני, ובזה ירצה הספירות העליונות ויתוקנם, ולזה יהיה סוד טורח הגלגולים, מפני שהוא נוגע בכבוד גבוה, ותיקון עליון זה דרך כלל למציאות הפגם:
אמנם דרך פרט הספירות הנפגמות ממש תתגלגל עם הנשמה לפי מה שיהיה בחינת אדם בנשמתו, אם הוא מן הבינה או מן החכמה, ויתגלגל גילגול ראשון בחסד או שני בגבורה או שלישי בת"ת, כך ממש תתפשט ותתגלגל החכמה או הבינה אל הספירות האלו להשפיע שם סוד הפגם ההוא ולתקן המעוות לבסם המר, וימשך גלגול הספירות בספירות כדי לתקן להשפיע סוד הפגם ההוא והדינים בספירה ההיא, כדי שתהיה נתקנת הפגם ההוא בספירה האחרת, המשל בזה היה גלגולו בחסד ופגם שם ונתגלגל בגבורה, והנה החסד ירד אל הגבורה משם תתגלגל וישפיע הפגם אשר בה עד יתוקן עניינה שם, זה כלל מציאות הגלגול וטעמו כנזכר בתיקונים. והמפתח לכל כי כפי שיעור מקום חציבת הנשמה ואצילותה מן הספירות העליונות, כך שיעור הפגם שפוגם, מפני שהפגם תלוי בהשרשת הנשמה שם כנזכר. וזמש"ל:
נהר טו
נהר טו - לבאר מהות כרת הנפש:
הנה הנפש שאינה נכרתת היא כאילן הנטוע בארץ רוה שואבת לחות והוא רענן, והיינו דכתיב שתולים בבית י"י, והנכרתת אינה שואבת חיים מן החיים העליונים אלא היא חיה מכח השפע הנחלק לחוץ, מקום בחינת עמידתה, ושם היא נשפעת כח מזון גשמי או רוחני לפי מציאותה, והרי היא מצטמקת ורע לה שאינה חיה מאור פני מלך חיים, שמזון ההוא שנשפע לה אינו מקיים אותה ומצחצחה כמזון המסוגל לה משורש קיומה, ומלת כרת ממש מורה על זה כנטיעה שנכרתת מאילן חיותה ממש. והנה הכרת בשני גוונים, או כרת החלטי, או כרת זמני, הכרת הזמני בשני גוונים, או שנדחה לזמן עד שינטע במקום אחר, או עד שיחזור במקומו ממש:
והענין כי לפעמים יתגלגל האדם במציאות אחד ולא הצליח, עוקרים אותו מן הבחינה ההיא ונטעת בבחינה האחרת לראות שמא יצליח, ובין עקירה לנטיעה ממש דומה לאילן שהיה נטוע בארץ בשדה נטיעות יונק מלחות הארץ ולא הצליח בפירות, עוקרים אותו מן הארץ ההיא ונוטעים אותו במקום אחר, בין עקירה לשתילה אינו יונק מלחות הארץ ומצטמק ורע לו, כך הוא ממש ענין הנטיעות לנפש ולרוח ולנשמה בעוד שהם נטועות בבחינת נטיעתם הם יונקות ממקום נטיעתם מהארץ העליונה שפעם ומזונם וקיומם, אמנם בהיותם נעקרות משם עד שיתנטעו במקום אחר מצטמקות ומתענות ברעב, וזהו הכרת הזמני בשנוי מקום:
אמנם אותו שהוא לזמן עד שירצה ימים כך וכך חוץ מגן עדן וכיוצא הרי זה כרת זמני, אבל נטעת במקומה ממש ולא בשינוי, וזה קל מן הראשון מפני שהנטיעות בארץ אחרת שינוי מקומה גורם לה שינוי המזון עד שירגיל עצמה במזון ההוא וישנה טבעה אל הבחינה ההיא תסתגף, וסיגוף זה קשה לה מאד, אמנם הנטעת אח"כ במקומה ממש חוזרת אל טבעה ואל מזגה ואל מזונה וזה נוח לה, ומן הנמשל הזה משל הנטיעות יוכל האדם לדעת צער הנשמה או הרוח או הנפש הנכרתת כמה הוא, וכמה יהיה צערו בין נטיעה לנטיעה, והנכרתת לעולם כמה קשה מאד צערו עד אין קץ רחמנא ליצלן. ויש עבירות שחייבות כרת בעולם הזה לבד והוא מפנישהפגם מגיע אל בחינת סילוק השפע מן התחתונים, וכאשר הפגם הגיע למעלה בסוד הרוחניות נכרת מן הרוחניים, לפי שיעור הפגם כך שיעור כרת אשר לו, ולפעמים יעשה תיקון שיתקן למעלה ולא יכרת הנפש ויכרת הגוף מפני שלא תיקן למטה, וכן פי' בתיקונים שהבל פגם ונתחייב כרת למעלה ולמטה, ותיקן בסוד הקרבן למעלה ונשאר לו הפגם הגשמי בתחתון ועליו נהרג ונכרת וקבל עונשו, ולמעלה נתקן. וזמש"ל:
וכתב האלהי הרי"א זל"הה דע כי לא נזכר כרת רק בנפש לבדו להיותה מעולם העשיה בקליפות ולכן יש בה כרת, אבל ברוח ונשמה שהם מבריאה יצירה בהכרח הוא שיתוקנו, כי אין שם תגבורת קליפות כמו בנפש דעשיה, ובודאי הוא שיבואו לתיקון, ואין ההפרש רק שיש מתקנים מהרה, או אחר כמה גלגולים, עכ"ל:
נהר טז
נהר יו - לבאר סוד גיהנם והגלגול ומיניו:
הענין שהנפש משתלחת בגלות ראשון בגלגול אחד, ובגלגול שני אין הנפש משתלחת שכבר פסקה הזוהמא, והשלוחין לרוח בלבד, ובגלגול שלישי השלוחין לנשמה לבדה. והענין שיש חטא ועון ופשע, על החטאים הנפש מתגלגלת, על העונות הרוח מתגלגלת, ועל הפשעים נשמה מתגלגלת, והיינו ובפשעכם שולחה אמכם, פשע הגיע למעלה שפגם באם עליונה. ודע כי לא כל נשמות יתגלגלו, ולא כל נשמות יכנסו לגן עדן, אלא הענין שיש נשמה שפגם עוונו יתוקן בהכנסו בגיהנם ואז יכנוס לגן עדן, ויש נשמה שנכנס לגיהנם ויצטרך אח"כ לכנוס אל הגוף בגלגול וזו לא תכנס אל ג"ע, אלא יש חצר ידוע שאותו חצר הוא מקום כל אותם העתידים להתגלגל, ולזה המגולגל שהוא מתגלגל לסיבת קיום המצות וכיוצא להטיב אל הדורות, אלו הם נשמות בגן עדן ומתנצצות בגוף למטה ומתגלגלות. אמנם העסק כאן באותם הנשמות אשר לא זכו לגן עדן, והם באותו חצר מזומנת עד עת בא פקודתם, והטעם שיש בידם פגם שאין גיהנם מצרפו אלא צירופו בגלגול על ידי עוני וחלש וטפש וכיוצא מן הגזירות הקודמת אל הנשמה קודם בואה, שעל זה רמזו רבותינו ז"ל טיפה זו מה תהא עליה וכו':
והטעם שאין טהרתם בגיהנם הוא מפני שסוד צירוף גיהנם הוא כעין מה שעתה נבאר, כי הנשמה שיעור קומה, והפגם בה יהיה כעין הבשר המת המאוס בחי שהרופא גררו ומעמידו על בשר חי, אלא שהכתם הזה והבשר המאוס הזה שהוא פגם הנשמה אין גרירתו מן הנשמה אלא על ידי גיהנם, וכפי שיעור שנהנה מן העבירה יהיה שיעור עמידתו באש גיהנם, עד ששם יגבה בעל חוב את חובו, וכאשר תצא הנשמה מגיהנם תצא כולה מלאה פצעים וחבורות מהבשר המאוס שנטל ממנו ונשאר מקום הפגם גומא דרך משל, והנה כאשר תשאר הנשמה ברמ"ח אבריה שבבואה שלה קיימת, תכנס לגן עדן, ושם יזריח הקדוש ברוך הוא אור שמש עליון, דהיינו אור הת"ת מצד הכתר, ומשם תתרפא הנשמה בגן עדן תחתון, ואפילו בשעת רפואתה סובלת שם צער בתוך גן עדן כנזכר בעובדא דהאי ינוקא, ויהיה המשל בזה ממש אל נגעי בני אדם ומחץ מכותם, שגיהנם הוא גרירת המאוס והבאוש בלבד, וגן עדן הוא רפואת המכות והחבורות:
והנה נודע שבגשמי אין חסרון אבר מעלה ארוכה כלל, כיצד אם יחסר יד או רגל או זרוע או עין או לשון או נחיר אין לו תקנה ברפואה, ולזה הנשמה שעוונה יגרום בה חסרון כגון שגדלה אשמתו עד לשמים עד שנפגם האבר שיעור שאין לו תקנה אלא לגרור האבר כולו מאוס או באוש, או ב' אברים, או ג', האיך אפשר להתקן בגיהנם שהרי יחסר האבר ההוא מכל וכל, והשמש לא ירפא מחוסרי אברים כלל, לזה יצטרך שיקבל עונש גיהנם ולא יגמור שם אלא יצא באבריו, ולגמור תקונו יתגלגל בעוה"ז ואז תתוקן הנשמה בכל אבריה, וזהו טעם הגלגול על עבירה מפני שאין גיהנם מתקן אותו, וזה שאמרנו שאין כל העבירות מתתקנות בגיהנם, אלא שיש עבירות שתיקונם בגלגול נוסף על עונש גיהנם, ולהתגלגל בכל זוהמתה מיד בלי גיהנם ג"כ נראה שיגבר הרע מאד, אלא נידונית בגיהנם להקל הרע ומתגלגלת להוסיף הטוב ולהתרפאות ביסורין ותוכחות על העון, וכן נזכר בתיקונים אמרו דבגין לאתרפאה ממסאבא נחית ליה בגלגולא. וזמש"ל:
נהר יז
נהר יז - לבאר סוד מיני גלגולים, וסוד העגל:
הענין דע כי ד' בחינות יש בעולם השפל, והם דומם, וצומח, ובעל חי, והאדם, והם זה למעלה מזה, ודע כי גם הדומם יש בו חיות ורוחניות שאם לא כן לא היה העפר מוציא זרעים אם לא יהיה בו חיות ורוחניות, אמנם חיות הצומח הוא למעלה ממנו, וחיות הב"ח למעלה מהם כנודע, וחיות האדם למעלה מהם. והענין שאחר שהנשמה היא קדושה ועשתה פעולות הבעל חי כמו הבהמות והלכה אחר האכילה והשתיה והמשגל לזה כשימות זה האדם יחזור ותכנס נשמתו בבעל חי, ואם היה יותר רע יורידו אותו בצומח, ואם היה יותר רע יורידו אותו בדומם, ואדם אחר שיש לו קורבה עם נשמתו מתקן אותו ומוציא אותו מהמצרים האלו, אם מהצומח אם מהב"ח שהוא אסור שמה, וזהו הטעם האסור ומותר, כי כאשר הגיע הזמן הקצוב ונתקן אותה הנפש אז תהיה מותרת לאכול, ואם עדיין לא נתקנו אסור לאכול משחיטתה כי יתיילד בה סימני טריפה, ונקרא טריפה כי עדיין היא מובלעת בתוכו ואינה יכול לצאת, כמו הטרף הבלוע בפי החיה, ולזה אנו שוחטין הבהמה בסכין כשר בלא פגימה כדי שלא ירגיש המות, שכל דיני השחיטה וה' דברים המפסידין אותה הם מסודרין בסוד גדול, שעל ידי הדינין האלו והסכין הבדוק יהיה ראוי לקרבה לאכילת האדם, להדמות לבשר האדם, כי כל מה שיעבור על האדם בעת יציאת נפשו יעבור גם עליה כאשר נבאר:
והענין שמלאך המות שוחט אותו, אם הוא צדיק וכשר שוחט אותו בסכין כשר בדוק, ואם הוא רשע שוחט אותו בסכין פגום ויעשה אותו נבלה, וזהו אומרו יחיו מתיך נבלתי יקומון, מתיך הם המתים בשחיטה יפה שהם צדיקים יחיו, אמנם הרשעים שהם נבלתי יקומון לבד בלי רוח כדי שיראו בטובת הצדיקים ובזה יקבלו ענשם. אמנם הצדיקים גמורים כמו אבות העולם אפילו בשחיטת סכין בדוק אינו מטריח להם האל יתברך, אלא כדגים שנבראים בים שהיא התורה, שאסיפתן זו היא שחיטתן, מה שאין כן ברשעים:
וכמו שיש לאדם חיבוט הקבר, שחובטין אותו במקלות של אש ויעשו אבריו חתיכות כדי לנער הזוהמא, כך הבהמה אחר השחיטה מפשיטין את עורה על ידי חביטות ונעירות, ואח"כ חותכין את בשרה אברים אברים, ואח"כ מולחין אותה היטב כדי להסיר ממנה זוהמת הטומאה שהוא הדם, כי הדם הוא הנפש, והנפש החוטאת היא תמות. וכמו שהאדם אחר כל העונשים אלו, מוליכין אותו לגיהנם של שלג ו' חדשים, וששה חדשים לגיהנם של אש, כך הבהמה אחר שחותכין את בשרה מרחיצין אותה כמה פעמים במים, ואח"כ מבשלין אותה באש, ואח"כ היא ראויה לאכילת אדם להדמות לחלק נשמתו, וז"ש כי תאוה נפשך לאכול בשר בכל אות נפשך וגו', פי' כאשר תאוה לנפשך להמשיכה אליך [אותה הנשמה שמה ] אז תאכל בשר, ולזה אמרו רבותינו ז"ל עם הארץ אסור לאכול בשר, לפי שאינו יודע לתקן, ולזה קודם דור המבול שעדיין הקלקול של אדם הראשון לא נתקן כלל נאסרו בבשר:
ואם הנשמה תהיה יותר רעה במעשיה, תרד ותתגלגל בצומח, וכאשר יאכל אותם האדם יחזרו ויתקנו אותם הניצוצות, אמנם אם עדיין לא נתקן יכנוס בערלה כי עדיין אסור אותו הניצוץ ולא נתקן עדיין ולזה אסור לאכול ממנו. וכמו שנפש אדם עוברת בגיהנם כמה עונשין וכן בשעת מיתה, כך יעבור על זה הניצוץ שבצומח, כי כמה טורח יש לדגן עד שיהיה ראוי לאכילת האדם, כי תחלה היא הקצירה והיא כמו מיתה שחותכין אותו, ואח"כ העימור והדישה והברירה והטחינה והרקידה והלישה, ואח"כ האפיה שהיא בתנור שהוא כמו גיהנם של אש, שצריך אפיה בתנור עד שיקרא לחם, שע"י עונש התנור שהוא כמו גיהנם אז יהיה ראוי להוציא ממנו חלה שהיא אכילה מעולה לכהנים, שע"י התנו"ר יעלה לתור"ן שהיא מעלה רמה, וכן ג"כ ע"י ביכורים ותרומות ומעשרות לקט שכחה פאה וחלה, והמוציא ואחריו ד' ברכות, שע"י אלו המצות יתוקן הניצוץ שבתוכה לעלות ולדבק בנשמת האדם, והענין שבזרעים ובדגן העניים יש להם חלק והכהנים והלוים כל אחד יקח חלקו וכל א' מתקן חלקו כנזכר. ובזה יובן הפסוק כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, ר"ל על הגשמיות של לחם, אלא ברוחניותו שהוא הניצוצות הקדושות שהוא מוצא פי י"י, כאמור ויפח באפיו נשמת חיים, וז"ש כי תצור על עיר ימים רבים וגו', שהאל יתברך מדבר עם מלאך המות שהולך ומסטין לאדם למעלה, וז"ש כי תצור על עיר שהוא האדם להלחם בטענותיו, ותראה שבעץ שיש בתוכו מגולגל שום רוח, לא תשחית את עצה כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור, ר"ל אותו העץ מוא ממש האדם, לבא מפניך במצור שבסיבתך אתה רודף אותו להזיקו הוא נכנס במצור ההוא של העץ לשמור עצמו ממך:
והענין כשהרוח הולך נע ונד בתוך כף הקלע בורח מן השטן, ומכניס עצמו בדומם או בצומח במקום הגזור עליו והראוי לו, ואז כשנכנס בגוף אין יכול להזיק לו השטן, וגם כן תבין הפסוק אסוף אסיפם וגו', וג"כ פסוק ואספת דגנך וגו' פי' באכילת הצומח ואכלת ושבעת, שהיא שביעת הנפש מן הנאבד ממנו תאסוף הנצוצות המובלעות בתוכו שהם דגנך וגו' דגנך ממש, ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואח"כ ואכלת ושבעת שהיא שביעת הנפש מן הנאבד ממנה, השמרו לכם אם לא תשמרו דברי תורה וסרתם וגו', ועצר את השמים וגו' שישאר העולם יבש, והאדמה לא תתן את יבולה ויהיו הנצוצות מובלעים בתוכה, וזהו ואבדתם מהרה כי זהו האיבוד שלהם, וזה שאמרו רבותינו ז"ל גדול יום גשמים כקיבוץ גליות כמו שיתבאר לקמן נהר כ"ח בס"ד:
ואם תהיה הנשמה יותר רעה, יורידו אותה לדומם, והאדם שיש לו קורבה עם נשמתו מתקן אותה ומוציא אותה מהמצרים האלו, כי היותר קשה שבגלגולים הוא גלגול באבן דומם יבש שלא יוצא ממנו תועלת, שנאמר אבן מקיר תזעק, לצאת אותו הרוח ממקומו, וכמו נבל שנאמר וימת לבו ויהי לאבן, שבא בגלגול בנבל שהיא נשמת בלעם, ולזה יונוס ויומבירוס בניו עשו את העגל כמו שיתבאר לקמן בס"ד:
ודע כי אין שום נברא בעולם שאינו מן בירור הז' מלכים, כי המובחר ממנו באצילות, והיותר גרוע הוברר בבריאה, והיותר גרוע ביצירה, והיותר גרוע בעשייה, והיותר גרועה בקליפות. והנה יש בעשייה ד' בחינות הנזכרים הדומם והצומח החי והמדבר, אמנם האדם הוא המובחר שבכולם ואם יוכשרו מעשיו הוא עולה ממדריגת אדם עד המלאך, כי זהו סדר הבירור, כי הצדיקים ע"י אכילתם מתקנים ומבררים כל הדברים שהם סוד פסולת ועכירות, והם מתקנים מבחינת הדומם עד בחינת אדם גמור, אמנם הרשעים להיפך זה כי אדרבא חלק האדם מורידין אותו עד בחינת דומם, ויש רשעים שגורמים על ידי עונם שכשימותו יתגלגלו בבעלי חיים שאינם מדברים כי הם כל כך נבזים ומכוערים כמותם, ויש רשעים שעל ידי עונם מתגלגלים בצומח, ויש רשעים שמתגלגלים בדומם, כמו שביארנו למעלה. ודע כי המגולגלים בבחינות הנז' הם עומדים שם בגלגול זמן קצוב שנגזר עליהם, עד ימרק חטאו שגורם לו זה הגלגול, ובכלות זמנו עולה למדרגה אחרת ומתגלגל בב"ח עד זמן קצוב, ואחר כך יתגלגל באדם:
ודע כי אופן גלגול באדם הוא באחד משני פנים, או דוגמת אלו הרוחות שאנו רואים שנכנסים בגופות בני אדם ומדברים שם בתוכם ומספרים כל הקורות אותם כנודע רחמנא ליצלן, או הוא באופן אחר כי הם מתעברים באדם בסוד עיבור ומתדבקים בו בהסתר גדול, וכאשר האדם יהיה צדיק ויעשה מעשים טובים גם המגולגל ההוא יזדכך ויתוקן על ידו, ואם ח"ו יחטא האדם ההוא אז גורם רעה לעצמו ואותו העיבור מסייעו לדחותו לדרך רע, כי כמו שנשמת הצדיק מתערבים באדם ע"י זכיותיו והם מסייעין את האדם לדרך טובה, גם (אם) האדם [ה]חוטא גורם שידבק בו נפש הרשע ומסיעו לו לדרך רע וגו':
ודע כי מי שנתגלגל בדומם אין לו זמן לעלות להתגלגל בצומח רק בזמן ידוע, והוא בד' חדשים האמצעיים של השנה שהוא אב אלול תשרי חשון, ואם נשלם זמן הקצוב שלהם בד' חדשים הנז', הוא עולה ומתגלגל בצומח, ואם לאו אינו עולה (אלא) עד ד' חדשים אמצעיים של שנה הבאה.וכן המתגלגל בצומח זמן עלייתו להתגלגל בבעל חי, הוא בד' חדשים הראשונים של השנה, והם ניסן אייר סיון תמוז, ואם לאו אינו עולה אלא עד ד' חדשים הראשונים של שנה הבאה. והמתגלגל בבעל חי זמן עלייתו להתגלגל באדם המדבר, הוא בד' חדשים האחרונים של השנה והם כסליו טבת שבט אדר, ואם לאו אינו עולה אלא עד ד' חדשים אחרונים של שנה הבאה:
וכבר ידעת כי ערב רב הם עשו את העגל, וראשי ערב רב הם יוניס וימבוריס הם שני בניו של בלעם הרשע, והם אשר לקחו עצה ואשר השליכו טס של זהב וגו', וצריך לידע מה כוונת בני בלעם בעשותם את העגל הזה ומה הנאה היה להם בזה, אמנם הענין הוא כי הלא נודע כבר אצלינו כי בלעם הוא פסולת הזוהמא שיצא מדעת שהוא שורש משה רבינו ע"ה, וז"ש ויודע דעת עליון, גם ערב רב הם סוד הפסולת של הדעת, כי כן ערב רב בגימטריא דע"ת, אך אינם כ"כ זוהמא כמו בלעם. ודע כי לבן ובלעם ובעור ובניו של בלעם כולם משורש אחד, כי לבן הוליד בעור ואח"כ נתגלגל לבן בבלעם, וכולם היו מכשפים גדולים ועובדי ע"ז:
ודע כי נשמת בעור אביו של בלעם נתגלגל בצומח, והיה תמיד באותו גלגול ולא היה יכול לצאת משם, ולכן בני בניו שהם יונוס וימברוס רצו להעלותו, וכן כל הערב רב רצו בזה כי קרובים הם אליו, ולכן נמצאו באותו מעשה הרע ההוא, וראו כי אי אפשר להוציאו משם אם לא על ידי שיחטיאו את ישראל, וע"י קטרוג זה תתגבר הקליפה ותוכל להוציא את בעור אביהם משם וגו', ולכן השליכו אותו הטס של זהב שכתוב בו עלי שור, כדי שעל ידו יעלה ג"כ נשמת בעור אביהם המגולגל בצומח ויתגלגל בב"ח, שהוא השור ההוא הנעשה ע"י כשפיהם, ויעלה מדריגה גדולה עד שיעשה אלוה עליהם, ואז יצא העגל צוח ואמר אנכי ה' אלהיך, שהיה כח בעור הרשע שם, ושם רשעים ירקב הנתון תוך העגל ההוא ע"י הכשפים, והרשע ההוא היה אומר אלה אלהיך ישראל. וזהו סוד שאמרו רז"ל שהאכילוהו עשבים כמו שכתוב כתבנית שור אוכל עשב, פי' כי כיון שהוא היה מגולגל תוך העשבים שהם צומח לכן היה אוכל עשבים להעתיק משם נשמתו המגולגלת שם, וע"י אכילתו אותם יחזרו אבר מאברי השור, וענין זה היה חדש תמוז, כי הוא חודש האחרון מן הד' חדשים שבו נשלמים המגולגלים בצומח להתגלגל בב"ח כנ"ל:
ודע כי לפעמים מתגלגל האדם מדומם לאדם, כיצד הרי שהיה מגולגל במעט עפר ונפל אותו העפר תוך תבשיל ואכלו האדם, הנה אז מתגלגל בו ועולה כל אלו המדריגות ביחד, והנה ג"כ אפשר להתגלגל במלח ונקרא צומח, ולכן אמרו רז"ל הנוטל מלח מן המחצב חייב משום קוצר ואין קצירה אלא בצומח, ויש מגולגלים במים, ולפעמים יגולגל האדם מצומח לאדם, כגון בעשבים ויאכלם האדם, ויש כמה מינים בגלגולים. והנה הצדיקים בעת אכילתם הם מתקנים אותם המגולגלים, ואם האוכל אותם יהיה אדם רשע אפשר שיפגום אותם ע"י מעשיו, ואפשר שהמגולגלים יזיקו אותו ויענשוהו ויחטאוהו רחמנא ליצלן מכל פגעים רעים, כי אין לך רגע שאין בהם כמה מקרים כאלו לאדם בעת אכילתו או שתייתו, אמנם הצדיק לא די שאין המגולגלים מזיקים אותו אלא אדרבא מתתקנים על ידו, ולכן ראוי לאדם לכוון בעת אכילתו ולא לאכול כמנהג הבהמות. ואמנם מי שהוא עם הארץ אינו מתקן שום מדריגה כלל, ולא די שאינו יכול לתקן במדריגה הרחוקה ממנה הרבה, אלא גם במדריגה הקרובה אליו אינו יכול לתקן, כמו מי שהיה מגולגל בבעל חי ונתגלגל בו שאינו רק מדריגה א', עם כל זה לא יוכל לתקן כלל, ולזה אסור (עם הארץ) לאכול בשר, אבל שאר דברים יכול לאכול כי אין מענישין אותו על זה רק כשאינו יכול לתקן אפילו מדריגה א':
ודע כי התלמידי חכמים שיודעים בתורה אבל אינם יודעים חכמת האמת והקבלה בסודות התורה, אלו יכולים להעלות המגולגלים מדריגה אחת והוא מבעל חי לאדם, והיודעים חכמת האמת והקבלה יכולים להעלות ב' מדריגות שהם מצומח לאדם, והמופלאים בחכמת האמת מאד מאד אלו הם יכולים להעלות אפילו מן הדומם עד האדם. ובזה יובן מאמר רב חסדא שאמר אנא לא בעניותאי אכלי ירקא, ולא בעתירותאי אכלי ירקא, אדמלאי כרסי ירקי אכול בשרא וכוורא ואשבע, והנה דיבור זה לא יאות אלא לכסילים הזוללי בשר וח"ו להאמין על קדוש כזה הדברים האלה, גם הדברים אינו יוצא מידי פשוטן, אמנם ביאור הדברים הוא שאין עני אלא מן התורה ומן המצות, ולכן היה אומר רב חסדא כי לא בעניותי פי' בהיותי עם הארץ קודם שהיה חכם בתורה, ולא בעתירותי פי' אחר שנתחכם בתורה מעולם לא רצה לאכול ירקות ודבר הצומח, הטעם כי כשהיה עני עם הארץ לא היה יכול בודאי להעלות מצומח לאדם, ומכל שכן שלא היה אוכל בשר כי עם הארץ אסור לאכול בשר, וגם בעשירותי שהיה חכם והיה יכול להעלותו אפילו שני מדריגות כגון מצומח לאדם, לא היה רוצה להטריח עצמו ולאכול ירק ולתקן ב' מדריגות ביחד, כי צורך טורח גדול, ולכן היה אוכל בשר שבטורח מועט יכול לתקן מעלה א' לתקן כמה מגלגולים של אותה המדרגה:
אמנם אם יפגע המגולגל במי שאינו יכול לתקנו, כגון מגולגל מב"ח באדם עם הארץ, או מצומח באדם תלמיד חכם שאינו יודע חכמת האמת, הנה יזיק לו מאד ויסיתהו בכל דרכיו וימנעהו מכל המצות, וזה סוד שתראה כמה אנשים צדיקים ויש להם איזה מעשה רע שאינם יכולים ליפרד ולהמנע ממנו, והוא לסיבה זו כנזכר, כי פגע בו מגולגל א' שהיה דרכו באותו העבירה והוא מרגילו כמוהו באותו העבירה, ולפעמים שיתגלגלו כמה מגלגולים ביחד רחמנא ליצלן ולשזבן. וזמש"ל. מהר"יא זלה"ה. ועיין מ"ש לעיל בעין הקורא נהר מז: