חסד לאברהם· רבי אברהם אזולאי
אבן שתיה · עין יעקב
נהר א
נהר א - בסוד אשר האדם הוא עולם קטן:
הענין כי כל העולם בכללו הוא במציאת האדם ממש דומה בדומה, כמו שיש לאדם גוף כן לעולם גוף, הוא החלק הגשמי העכור הניכר הנראה לעינים, שאין אדם משיג מן העולם הזה אלא חלק זה הגשמי, כמו שאינו רואה בחבירו אלא חלק הגשמי שבו. וכמו שיש באדם יצר הרע שהוא מן הקליפות הטמאות, כן העולם הזה הגשמי מתלבש בתוכו אויר טמא בו משכן החיצונים הטמאים, וחלק זה הוא כניסת המכשפים שהיו מזככים ראייתם ומשיגים ראיית השדים, ולפעמים פתאום לבני אדם ישיגו אותם יסתלקו מראות עולם הגשמי ויעלו לראות חלק האויר הרע הזה, ולא יראו מעולם הגשמי כלל מפני שיצאו מן הגשם ונכנסים בחלק הזה הנזכר. וכמו שיש באדם על יצר הרע נפש טוב קדוש, כן לעולם הזה חלק [לבוש קדוש] יתלבש בו הוא סוד נפש דעשייה ובו משכן נפשות הצדיקים, והוא נקרא חצר מות בגמרא, שנתפשט שמואל מהחלק הגשמי ונכנס בחלק הזה, וכן מעשה דר' אילעי וכיוצא בזה. וכמו שיש באדם חלק הרוח, כן לעולם הזה רוח הקדש והוא סוד גן עדן ארציי. וכמו שיש באדם חלק נשמה, כן לעולם הזה מתלבש בו חלק נשמה:
והנה חלק נפש שבארץ ישראל הוא יפה מחלק הנפש שבחו"ל, וזהו טעם מיתת ארץ ישראל היותה משובחת כנ"ל בעין הארץ. והענין כי המלכות שהיא נפש בה בחינת רבות, ובחינה האמצעית שבה סוד עיקר היחוד ששם מתגלה אור הת"ת ומתגלה בארץ ישראל, אמנם שאר בחינותיה שהם נפש לשאר מציאות העולם אין הת"ת מגלה שם אורו בעצם, וכתב האלהי האר"י זלה"ה כי האדם בצלם האלהים וכמו שכל העליונים הם תלויים ונאחזים בשיעור קומתו יתברך, גם כל הנבראים התחתונים הם נאחזים בשיעור קומתו של האדם התחתון ועל ידו מתברכים כולם, וזמש"ל:
נהר ב
נהר ב - בסוד ד' יסודות שהם מרכבה לקדושה ולקליפה:
הענין כי האדם או יהיה מרכבה ליצר טוב או ליצר הרע, ולכך יש בגוף האדם אברים ידועים שהם מרכבה לכל בחינה ובחינה מבחינות הקליפות הד' יסודות שבאבר ההוא שוכן הקליפה ההיא ומשם מתפשטין בכל הגוף, והענין כי בגוף האדם ד' יסודות שהם מים, אש, רוח, עפר, והם מרכבה לד' מלאכים שהם ד' החיות, מיכאל, גבריאל, רפאל, אוריאל, והם שולטים בגוף האדם באברים ידועים, והם ד' מרות לבנה, אדומה, ירוקה, שחורה, ולהם ד' אברים ומשם מתפשטים בכל הגוף, לבנה בריאה, דם בכבד, ירוקה במרה, שחורה בטחול, והם גם כן מרכבה לד' קליפות, עון בלבנה מים, משחית באדומה רוח, אף במרה אש, חימה בשחורה עפר, והם ממש נגדיים למלאכים הנזכרים:
והענין כי האברים הנזכרים או יפעלו להרע או להטיב, להרע כגון לקרר עצמו בעצלות במעשה המצות, ולחמם עצמו ולשמוח בעבירה, ולכעוס נגד אוהבי י"י, ולהראות עצבות בדברי הקדושה, הרי שולטים בו, עון, משחית, אף, חימה. אמנם אם יקרר עצמו מעבירות ויראה רחמים ורכות לבב לעניים לגמול חסד, ויחמם עצמו לדברי קדושה בזריזות במצוה לשמרה בהם, ויתקוטט באויבי י"י ויכעוס עליהם, או יזרוק מרה בתלמידים ללמדם ספר, ויראה עצבות ודאגה בעוונותיו ויבכה לקשה יום, הרי ביער מעליו עון, משחית, אף, וחימה, וישלטו עליו ד' חיות הקדש שהם מיכאל, גבריאל, אוריאל, רפאל, ומשם ולמעלה עד האצילות, וזמש"ל:
נהר ג
נהר ג - במעלת האדם על כל הנבראים:
הענין בזולת שהאדם חביב משאר הנבראים שנברא בצלם אלדים כדפי' במתני', וירצה בזה שסוד שיעור קומה אשר לו דומה ממש לשיעור קומה עליונה כדפירשנו, וכמו שידעת כי בצלם אלדים עשה את האדם, וכמו שכל העליונים הם תלויים ונאחזים בשיעור קומתו יתברך, גם כל הנבראים התחתונים הם נאחזים בשעור קומת האדם התחתון, ועל ידו מתברכין כולם, ולכן האדם האומר פרק שירה ויודע לכוון כל אלו הנבראים התחתונים היכן רמוזים בו, ויאמר אותן השירות הוא גורם שפע אל כל הנבראים התלויים בו, וזה שאמרו רז"ל בפרק שירה שכל האומרה בכל יום יזכה לכל כך מעלות. נוסף על זה שכל העולמות כולם לא נבראו אלא בשביל האדם, ולא מבעיא אלו העולמות הגשמיים אלא אפילו הרוחניים דהיינו שרפים חיות ואופנים כולם לא נבראו אלא לעזור האדם, ועזרתו הוא שכאשר הוא עובד עבודת תפלתו הם משועבדים לקבל קולות והבלים ודיבורים אשר לו בתפלתו ולהעלותם למעלה עד הספירות לגרום הייחוד, וכן פי' בתיקונים בפרשת בראשית, והיינו דכתיב כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר, קול דקריאת שמע ודבור התפלה כך פירשו במקום אחר בתיקונים, וזמש"ל:
נהר ד
נהר ד - בתועלת ירידת הנשמה לזה העולם:
הקשו הקדמונים על ענין הנשמה מה תועלת ברדתה, [אל הגוף] מפני שהיא קרובה אל ההפסד בחטא וזהמת החומר המזוהם ופיתויי היצר הרע הטמא, ורחוקה מן השכר כי אחרי צאתה מחומר הזה מי ומי אשר תזכה למסור נשמתו לקונו בטהרה כמו שנתנה לו, ואם תעלה לא תעלה יותר מהמקום אשר ממנה חוצבה, אם כן מה כוונת בריאתה ומה תועלתה, והתשובה בזה כי הנשמה בהיותה שם קודם רדתה היא אצורה באוצר ידוע לנשמות שעדיין לא באו לעולם, ואין הנשמה נהנת שם מהסתכלותה באור וחיי עליון אלא היא בת מלך צנועה, יש לה מאכל קצוב מאת המלך אביה, אמנם פניו לא יראה עוד מיום הולדה מפני שהיא ערומה שלולה [ממצות ומעשים טובים ] שאי אפשר להתלבש להראות את פני המלך אביה אם לא בלבוש מעשה המצות והתורה. ויש בין נשמה קודם באה לעולם ואחר שבאה ועלתה כגבוה שמים על הארץ, וזהו שאמר בזוהר פקודי עמוד תי"ב ובהאי לבושא דלביש שהוא לבושא דמצות כנזכר שם אתהני וחמי גו אספקלריא וכו', והענין כי על ידי שירדה לעולם הזה הגשמי ויכלל בה רוח ונפש וגוף ויעשה בו מצות ומעשים טובים, ויסתלק ויתלבש בהם לעולם הבא, ונמצאת כלולה בכל העולמות, ואז נראית היא למעלה את פני המלך אביה, ואלמלא כללותה בכל העולמות כנזכר לא היה נראית שם, והיינו אמרו אך צדיקים יודו לשמך בעולם הזה, הם אותם שישבו ישרים את פניך בעולם הבא, ואכין מעוטין וממעט אותם צדיקים שלא ירדו לעולם הזה שלא ישבו את פניו לעולם הבא כנזכר:
והטעם העקרי שהנשמה מכסא מבינה, והרוח מת"ת ממלאך , ונפש ממלכות מאופן, ואם לא ירד לעולם הזה לא תקשור נפש ברוח ורוח בנשמה, והוא פירוד למעלה שאין בינה מאירה בת"ת ואין ת"ת מאיר במלכות, כי מעשה הענפים יעשו השרשים, אמנם ברדת האדם לעולם תתקשר הנשמה ברוח ותאיר בו ושניהם מאירות בנפש ושלשתם בגוף, ודומה להם יתקשרו למעלה שלשתם להאיר בעולם הזה, ולזה נהנה כעין יחוד זה לעולם הבא, והיינו לחזות בנועם י"י ולבקר בהיכלו, וזמש"ל:
נהר ה
נהר ה - במציאות גופו של אדם מכח האותיות ומד' יסודות:
הענין ד' מורכבים נבראו בעולם שהם הדומם, והצומח, והחי, והמדבר, מפני שנברא העולם מכח ד' אותיות השם ידו"ד, ונודע שסוד ד' אותיות הוי"ה הם ד' הנהגות, א' היא דומם שהיא ה' אחרונה היושבת ודוממת, ועליה נאמר נאלמתי דומיה החשיתי מטוב, והיא סוד אלמות, וכרחל לפני גוזזיה נאלמה, והיא האבן והארץ כנודע, ולזה הדומם בה וודאי. והב' היא הצומח מכח ו' שבשם דהיינו עץ וכל מיני צמחים יתלוו אליו, דהיינו שהם חיים וצומחים מכח השפעתו, ולכן בשלישי שהוא הת"ת אות ו' נבראו מיני צמחים כנודע, דהיינו צמח צדיק. והג' הוא החי שהוא הה' הראשונה מן השם שהוא מצד הבינה, שהוא סוד אם כל חי, דהיינו סוד הבהמה והחיה וכל הדומה כעוף וכל אשר ירמשו וישרצו המים, שסוד החיים מתפשטים בהם מצד ארץ החיים הזאת, ומצד אלהים חיים. והד' הוא המדבר שהוא י' מן השם שהוא האדם הנברא מצד החכמה שהיא נקראת אד"ם מ"ה חכמ"ה ודאי, והיינו המדבר שהמאמרות ממנה והדיבור בה, כי שם יסוד הדיבור מהחי"ך מ"ה ודאי, והשכל ממנה שהיא שכל מקור השכליים כנודע, שהם ל"ב שכליים, ל"ב נתיבות ממנה ומשם הוא השכל לאדם:
הרי ד' דברים בד' מיני המורכבים וכולם באדם, שהרי הדומם אינו [משיג] אלא בה' אחרונה, ויש בו גבולי הגוף והדמות אל הדומם. ויותר ממנו הצומח דהיינו שהוא מתעלה ואוחז בה' ו'. והחי מתעלה על שניהם שהרי יש לו גבולי הגוף כדומם והצומח כצומח דהיינו הגידול. ויותר ממנו החיים המתנועעים, והיינו שהוא נכלל בהוי"ה ועולה עד ה' עליונה, [ו]האדם נכלל [ב]כל השם ונשלם מכל הנבראים שכולם חסרים שאינם כוללים השם כולו אלא האדם, שיש לו גבולי הגוף, והגידול, והצומח, והחיים המתנועעים, והשכל הדברני, והיינו כולל כל השם וזהו מעלת האדם על כל נברא, זולת עוד מעלות אחרות, והשכל הדברני. ונודע שכל מי שאוחז קצת השם אינו אוחז כלל מהשם, מפני שהשם לא יפרד ולא יחלק והבא להפריד יסתלק כולו ממנו, ולזה אין שאר הנבראים נאחזים בשם ממש מפני היותם אוחזים חלק מהשם, אמנם האדם כולל כל השם יחד בייחוד ונאחז בו, וזה מעלת האדם על כל בעלי החיים ושאר כל הנבראים:
והנה הגוף הזה נבנה מפרטים ועניינים, שאין הגוף יוצא פשוט אלא מורכב, ולכך ברא הקדוש ברוך הוא תחלה ד' יסודות שהם האש, והרוח, והמים, והעפר, והם היו [בדמות] אבנים שמהם נברא כל בנין הגוף או צומח או חי או מדבר כדפי'. ואלו הד' יסודות תחילתם מסוד הכתר, אמנם אינם שם מתהוות בגילוי מפני שהיסודות האלו הם מתפשטין ממציאות אל מציאות עד בואם אל סוד מים חסד, אש גבורה, רוח ת"ת, עפר מלכות, ונודע שאלו היסודות ראשונים לכל הנמצאים הם בד' מדות אלו [באצילות] ומהם יתפשטו בבריאה, ואחר כך ביצירה, ואחר כך בעשייה, עד העשייה הגשמית הזאת, אמנם למעלה יתחילו מציאותם בהעלם מן הכתר והם אין, ואל החכמה ושם תחלת היישות, ואל הבינה ושם תחילת מציאותם להפרד בהעלם גדול, באו אל מקומם ונתגלו בעצם בסוד יסודות אצולים, אמנם נתפשטו אחר כך ממציאות אל מציאות עד שנתהוו יסודות עפריות אלו הגשמיות הגסים והעבים, ואחר כך התחילו (להתקרב) [להתרכב] אלו באלו בענין שהם נקשרים שם למעלה, שהמציאות העליון הנאצל נבנה מארבעתם בהתאחדם אלו באלו, כולם נקשרים במים, כולם נקשרים ברוח, כולם נקשרים באש, כולם נקשרים בעפר:
אמנם סדרן בעולם התחתון הם אש עליונה, נודע שהגבורה מסתלקת למעלה כדי שלא יאבד העולם ברגע, שאלו היתה הגבורה מתפשט אל התחתונים יספו ויתמו כנזכר בפרשת תרומה, אם כן אין הגבורה אלא לעליונים והתחתונים אינם מתקיימין אלא בחסד, לכך יתעלה האש למעלה אל סוד שטח קערורית גלגל הלבנה, להראות שעיקר הגבורה לשרת אל העליונים והחסד תתפשט למטה לקיום התחתונים, דהיינו שהחסד נקשר בארץ, דהיינו הימין הפשוטה לקבל הארץ העליונה בין שתי אלו הזרועות, ולכך המים קרובים לעפר ללחלח יבושתה, והרוח סוד הגוף בין שתי אלו הזרועות דהיינו הרוח בין האש העליון והמים התחתונים, מפני שיש יסוד חסד מיוסד למעלה מן הכל, לכך מים מעל השמים כדכתיב כי גדול מעל שמים חסדך, ועתה מד' יסודות אלו יהיו כל מציאות ההוי"ות נבנית בהתקשרם כולם יחד, ולא ימצא מהם חלק נפרד מחבירו אלא הכל לעולם ארבעה שאין שום הוי"ה במציאות או חלק ממנו שאינו ארבעה מתקשרות ומתאחדות, והיינו יסוד כל נמצא למטה, והעליונים גם כן מורכבים מהם אלא [שהם] בסוד היסודות ארבעה רוחניים כעין השמים, וכן למעלה ארבעה, בענין שלא נמצא יסודות בתחתונים לבד, אלא גם כן בעליונים, גם בחיצונים, הכל מיוסד על ד' יסודות אלו שהם יסודות להתייסד כל מתהווה, וזמש"ל:
נהר ו
נהר ו - לבאר בריאות גוף ונשמה:
דע שאין לך גוף או נפש או רוח או נשמה שלא נבראו על ידי כ"ב אותיות התורה, וכל אחד מהם יש לה כ"ב אותיות התורה, והם עומדים בפנים ועור האדם סוכך עליהם דוגמת הרקיע ומסך, ואמנם הצדיק יש בנפשו יכולת להאיר ולעבור דרך מסך ומתגלם בחוץ אותיות הנפש, אך הרשע אין בו אותיות ניכרות לחוץ, כי הקליפות סוככים על נפשו ואינה מאירה, וזה סוד האותיות המתגלות בעור מצח האדם מאותיות הפנימיות, והם מגלים כל העבירות במצח האדם, מהררי"א זלה"ה:
נהר ז
נהר ז - בענין אדם הראשון בעת בריאותו:
הענין כי בעת בריאת אדם הראשון היה בגן עדן, אמנם שאר העולם לא לחנם נברא אלא היה אדם הראשון יוצא מהגן לצורך תשמיש הגוף וכל צרכיו, והיה הגן אליו כבית המקדש וכבית הכנסת להתפלל בו וכיוצא, וכבית המדרש לעסוק בתורה ולקיום המצות ולהתנבאות בשם י"י, ושאר העולם [היה שייך] לכל רכושו ולכל חייתו הגשמי, אלא שלא האריך בשלוותו כדפירשו רבותינו ז"ל. וזמש"ל:
נהר ח
הענין כי כפי כשרון האדם כן תלוי סוד חייו, כי נפש האדם היא נמשכת לו מבחינת דקה אשר בין החיצונים לקדושים, והיא קליפת האגוז הנאכלת עם האגוז, ולזה פעמים תדבק בקדושה ותטהר ופעמים תדבק אחר החוצה ותטמא, והנפש החצובה משם תלוי בהכרעת ובבחירת האדם, אם תתנהג ביושר תדבק נפשו בקדושה ויזכה לאור הנצחיי, ואם תתנהג בעקלתון תדבק נפשו בטומאה (ויזכה) [ויבא] למיתה התמידית והיינו הכרת. ואם יזכה האדם במעשיו ישאב עליו נפש יותר זכה ופנימית, ואם יזכה יותר נותנים לו רוח שהוא קדושה אחרת והוא כפי שיעור דקות המלאך בקרוב, ואם יזכה יותר נותנים לו נשמה, וכן יעלה בנפש ורוח נשמה דאצילות. הנה תוספת החיים תלויים כפי כשרון המעשה ור"ל חיי הנפש ולא חיי הגוף, והענין כי אור הא"ס שופע ומשתלשל בשלשלת המדריגות עד הגיע אל אפס החיים שהוא המות, והיינו אור הא"ס שאינו מתפשט בחיצונים [שהם המות] כי המות אין בו חיים כלל:
והנה להיות ענין זה כך כאשר יעלה המצות וכשרון המעשה ממעשה בני אדם למעלה, הנה המצוה גשמית כי כל מצות מעשיות הם גשמיות, אמנם יש להם חיות והיינו שכמו שהגוף פועל גוף מצוה, כן החיים אשר באדם פועלים בה חיים, והחיים האלו הם למצוה כפי שיעור חיות האדם, אם האדם רשע ונפשו הכרתית וחיות הא"ס המתפשט בנפשו מועט, מפני קורבתו אל אפסת החיים שהוא המות כדפי', הנה מצותו יהיה בה מעט אור וחיות עד שכמעט אינו עולה למעלה לעולם השכר האמיתי, ופורעים לו למטה בעולם הזה בסוד ומשלם אל שונאיו וגו'. ואם נפשו חיה ואור הא"ס שופע בה ומאיר בה, וכ"ש אם יש בו רוח, וכ"ש אם יהיה בו נשמה, וכ"ש אם זכה למדריגת האצילות, הנה חיות המצוה יהיה גדול בתכלית, וכאשר תעלה מעשה המצות ההיא ויתעטר בה הספירה ההיא בסוד נשמת הצדיק, הנה הספירה נכללת בחיים תתאין והם ממש אור אין סוף השופע בנשמה, וזה על ידי כשרון התורה והמצות הנפעלות על ידו. וזמש"ל:
נהר ט
נהר ט - ברוח החיוני שבאדם:
יש באדם רוח חיוני והוא נאצל מן השמים וסיבוב הגלגלים, דהיינו הגוף והרכבתו מן היסודות הארבעה, והחיות שבו מן החיים אשר בשמים. והענין כי כמו שאלו היסודות גופים מתים ויתרכבו אלו באלו באמצעות סיבוב הגלגלים, ואחר כך יופח ביסודות החיים שהם מכח חיות השמים, וגם החיות הזה מורכב מד' יסודות רוחניות, שהכל הנמצא מחסד ולמטה מורכב מארבעה יסודות רוחניות, ויתעלה המציאות זה על גבי זה, ועל היסודות האלו יש מציאות שני והיינו חיות האדם, והוא כעין חיות המנהיג העולם וד' יסודות שבו, והיינו סוד כח נברא בשמים מתפשט על הארץ שממנו נאצל על בעלי חיים חיותם, והמשובח ממנו נאצל על האדם מפני מעלת גופו ובנינו בצלם ודמות. אמנם סוד רוח חיוני הזה שבאדם דבר רוכב על האברים האלו, ופועל בו סוד חמשה חושים שהם הראייה והשמיעה והטעם והריח מיוסדים בראש, והמישוש מיוסד בכל הגוף. וזמש"ל:
נהר י
דע כי אות האל"ף כדמות המוח, וצורת הא' היא יו"ד למעלה כדמות תפוח וכן למטה, והו' שבאמצע כדמות ב' תפוחים אדוקים ודבוקים זה בזה, באופן שצריך שיהיה צורת הוא"ו שבאות א' עבה מב' צדדים ודקה וחדה באמצע כצורת המוח, וכל אלו הד' מוחין כל אחד ואחד ממונה ומוכן לפעולתו, הא' על המחשבה, הב' על הזכירה, הג' על הדמיון, והד' על טיפת זרעית. וכל אחד מאלו הד' מוחין יש לו ד' זוויות לד' רוחות העולם, המוח הממונה על המחשבה יש לו ד' רוחות לד' מיני מחשבות, כשהאדם חושב בדברי תורה אותה המחשבה באה מרוח דרומי, וכשחושב בחכמת ספרים חיצונים אותו המחשבה באה מרוח צפוני, וכשחושב בדברי מצוה מרוח מזרחי, וכשחושב בדבר עבירה בא מרוח מערבי. וכן במוח הממונה על הזכירה רוח דרומי לזכור דברי תורה, והצפוני ספרים חיצונים, והמזרחי לדבר מצוה, והמערבי לדבר עבירה. וכן במוח הממונה על הדמיון דרומי לצייר ציורי חכמת התורה, צפוני לציורי התכונה וההנדסה, ומזרחי לצייר כלים ובניינים של מצוה כגון בית הכנסת ותיק ספר תורה ותפילין וסוכה וכדומה, ורוח מערבי לצייר כלים ובניינים של ע"ז ובנייני הרשות וכדומה. ומוח הממונה על הזרע יש לו ארבע רוחות מרוח דרומי ומזרחי באה טפת זכרים, מהדרומי טיפה של ז' חדשים, ומזרחי טיפה של ט' חדשים, ומהמערבי והצפוני טיפה של נקבות של שבעה וט' כנזכר. וזמש"ל. מסכ"י:
נהר יא
נהר יא - ביצירת הולד והצלם:
דע כשהאדם פוקד את אשתו ומתעברת, המלאך גבריאל שולח אחד משלוחיו ליטול הטיפה, וכל טיפה וטיפה שולח לו מלאך כראוי לו. והענין שתחת גבריאל יש לו עשרה מחנות כנגד עשרה יוחסין שבישראל, והיינו אמרו רז"ל מלאך הממונה על הריון לילה שמו, וליל"ה במ"ק י"ב וגם גבריאל במ"ק י"ב כנגד י"ב שבטי ישראל, שאין גבריאל מזומן אלא לישראל ולא לאומות:
והקדוש ברוך הוא שולח מלאך אחד ממונה על הנפשות ומביא שם נפש אחת, ואומר לה הקדוש ברוך הוא הכנסי בטיפה זו כי מטיפה זו עתיד להיות בנין גופך:
ומצוה למלאך הממונה על אוצר הצלמים להוליך שם אותה הנפש שיבחר לו הצלם כרצונה, ארוך או קצר, שלם או בעל מום, חלש או גבור, יפה או מכוער, וכיוצא בו, ואומר לה דע שהעולם שאת הולכת בה נקרא חיי שעה, ואחר התחייה נקרא חיי עולם, וכל מי שהוא ארוך מבני דורו יהיה היותר קצר מבני דורו אחר התחייה, וכן בענין עני ועשיר, חלש או גבור, יפה ומכוער, וכל כיוצא בזה, והבחירה נתונה בידו, ויש מי שבוחר במוקדם ולא במאוחר, ויש מי שבוחר במאוחר שהוא זמן ארוך, ויש מי שאין דעתו לבחור אלא להיות בינוני במוקדם ובמאוחר, וכפי זה אין שום אדם יכול להתרעם מבוראו למה חבירו יפה והוא מכוער וכיוצא כי הכל תלוי בבחירתו, והיינו ארז"ל מאי וכל צבאם מלמד שכל מעשה בראשית בקומתן נבראו בצביונם נבראו, שאמר הקדוש ברוך הוא לשר הממונה על הבהמות טמאות ולנפשם, רצונכם להבראות על מנת שתהיו משועבדים תחת בני אדם לרכיבה ולמשא, ואמרו הן, וכן אמר לשר בהמות הטהורות ולנפשם, רצונכם להבראות על מנת שתהיו מזומנים להנאת בני אדם ואכילתן, ואמרו הן, ואם לבעלי חיים כך שלא נבראו אלא לצביונם, בני אדם על אחת כמה וכמה:
וכשמורידין הנפש מאור עולם העליון לעולם השפל החשוך מדריגה אחר מדריגה כדי שתוכל לסבול, בתחלה מטיילין אותה בגנות ופרדסים, ואחר כך בשדות וכרמים, ואחר כך מכניסין אותה לעיר, ואחר כך מוליכין אותה למבוי, ומשם לחצר, ומחצר לבית, ומשם מכניסין אותה במעי האשה בנקבי חוטמה, הזכר בנקב הימיני והנקבה בנקב השמאלי, ומפני שאין נוחה לרדת ברצונה שלא הורגלה בזה ולזה מורידין אותה בעל כרחה ולטובתה והיינו על כרחך אתה נוצר וכיוצא:
ודע כי הכל תלוי בבחירתו של אדם אם חלש ואם גבור, אם עשיר ואם עני, אם קצר ואם ארוך, אם מכוער ואם נאה, אם בזוי ואם נכבד, ואם גס ואם חריף, אמנם זכר ונקבה חכם או טפש אינו תלוי בבחירתו, כי זכר ונקבה הוא דבר הכרחי כי נפש הזכר אי אפשר להתלבש בגוף הנקבה, וכן בהיפך כנזכר בזוהר וילך, דכל רוחין דנפקין מלעילא כולהו דכר ונוקבין נפקין ובתר מתפרשים וגו', ולא שייך בנפש לבחור ולהתלבש בזכר בעולם הזה כדי שיתלבש בנקבה בעולם הבא, כי נפש הזכר אי אפשר להתלבש בגוף הנקבה. וכן בענין טפש וחכם אין שום אדם מואס בחכמה ובוחר בטפשות, כי מי שהוא חכם בעולם הזה בודאי לא יתהפך לטפש אחר התחייה, וכן דרשו רבותינו ז"ל על פסוק ומורה גם הוא יורה, כל הזוכה להיות מורה הוראה בזמן הזה יזכה להיות מורה הוראה לעולם הבא, אמנם גזירת טפש וחכם אף על גב שאינה כפי בחירתו עם כל זה נגזרה מפי הקדוש ברוך הוא כפי מעשה אביו ואמו, שאם הויית הטיפה ההיא על ידי אכילה גסה, ובתחילת הלילה קודם עיכול האכילה, לא יתלבש בו נפש חכמה, ואם הייתה אחר חצות ומאכילה דקה אז יתלבש בה נפש חכמה:
ודע שאחר שבחרה לה הנפש צלם כרצונה ומתלבשת בתוכה ויורדת לעולם השפל, פושטת מעליה אותה הצלם ונכנסת ערומה במעי האשה, ואותו הצלם עולה ועומד על ראש המעוברת עד שתלד, ואחר כך עומד על ראש הולד, והיינו סוד בבואה דבבואה שיש לאדם דהיינו צל דק סביב צל העב, ע"כ מסכ"י:
וכתב האלקי כהרי"א זלה"ה כשאדם מזדווג עם אשתו אם יכוונו שניהם לטובה ולשם מצוה אז יצא אותו הולד צדיק גמור באור מקיף ופנימי, וההיפך בהיפך, אמנם אם האב כיון לטובה ואמו לרעה אז יהיה לו אור מקיף טוב והפנימי רע, ובהמשך הזמן יכוף המקיף אל הפנימי ויעשהו כמוהו ויהיה טוב, ואם הוא להיפך יכוף המקיף הרע את הפנימי הטוב ויהיה רשע, לפי שהמקיף כולל את הפנימי בתוכו ומהפכו למה שהוא רוצה:
והנה אם תראה אדם שהוא קל כנשר ורץ כצבי בכל מעשיו והוא מהיר במלאכתו, זה גורם לו תגבורת כח האב בו, ואם הוא כבד ועצל גבר עליו כח האם הפנימי, והכל לפי מה שהוא, אם האב כוון אז לטובה יהיה הבן ההוא מהיר במלאכת שמים ויהיה אדם גדול מאד, ואם היה בהבלי עולם יצא מהיר במלאכת העולם, וזהו סוד עשאל שהיה קל ברגליו עד קצה האחרון, כמו שאמרו רבותינו ז"ל שהיה רץ על ראשי שיבלים ולא היו נשברים וזה היה כך כפשוטו ממש, וסוד הענין כי רובו או כולו נמשך מכוונת האב בו ולא כח האם כלל, ולכן גדל בו אור המקיף עד קצה האחרון, וכל כח הקלות נמשך מאור המקיף ומוליך את האדם ומניעו בקלות, ולכן תמצא קטנים שאינם זזים ממקומם, ויש אחרים שאינם יכולים להיות שקטים אפילו רגע אחד והכל נמשך כפי מה שזכרנו, וזה מה שרציתי לבאר:
נהר יב
נהר יב - לבאר סוד מדריגות עם ישראל:
דע שיש ששה מדרגות בזרע יעקב וזהו סדרן מלמטה למעלה, המדריגה הא' מי שאין בידו לא תורה ולא דרך ארץ, ודרך ארץ הנאמר הוא אומנות, ואם אין לו אומנות הוא מזומן ללסטם את הבריות כי אין לו במה שיתפרנס, ונמשלו לצאן מצד שאין להם מלאכה, וכת זו קראם הכתוב בני נבל:
המדריגה הב' הוא מי שאין לו תורה אבל יש בו דרך ארץ, והכת הזאת נמשלים לבקר, מצד אחד שיש להם מלאכת חרישה והדישה ואוכלין מדישתן, כדכתיב לא תחסום שור בדישו כן הכת הזאת ממש, ולזו הכת קראם הכתוב בלי שם, כי בעבור שאין בהם תורה אין אות משם המיוחד זקוק לשלוח לו מלאך כדי לשמרו:
המדריגה הג' מי שיש בידו תורה אבל לא נתעסק אלא במקרא בלבד, ואחרי שיש בו מקרא יש לו נפש המשכלת, ובשביל שאין לו משנה נקרא בור קרקע, כי תורה שבכתב נמשלת לשדה, והמשנה נמשלת לצמחים הצומחים ממנה, והשדה שאין לו צמח נקרא שדה בור, ולפיכך מי שיש בו מקרא ואין בו משנה נקרא בור קרקע, וזאת הכת הואיל ובידם מקרא זקוק אות ה' אחרונה של שם המיוחד לשלוח לו מלאך לשמרו:
המדריגה הד' מי שיש בידו מקרא ומשנה ותלמוד ואין בידו [מדרש] אגדה וסתרי תורה, וזאת הכת נקרא עם הארץ מדאורייתא, דכתיב בזוהר בפרשת ויקרא ואם נפש אחת כי תחטא בשגגה מעם הארץ וגו', והכת הזאת יש לה נפש המשכלת ממדת המלכות גם רוח השכלי ממדת הת"ת, ולכן זקוקין ב' אותיות אחרונות משם המיוחד לשלוח לו שני מלאכים לשמרו, שנאמר כי מלאכיו יצוה לך:
המדריגה הה' מי שיש בידו מקרא משנה ותלמוד וגם מדרש אגדה וסתרי תורה וספר יצירה, ועדיין אינו שלם בחכמת הקבלה שלא העמיק בה כראוי, זה נקרא חכם ונבון אבל אינו נקרא משכיל וגו', וכל השם המיוחד רובו ככולו הש"י זקוק לו לשמרו לעולם שנאמר ה' שומרך ה' צלך וגו':
המדריגה הו' הוא השלם בכל הדברים הנזכרים בתכלית השלימות, הש"י זקוק לו לשמרו שנאמר י"י ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם. וכל הג' מדריגות העליונות עשן קרבנם והעשן היוצא מחוטמם ביום התענית המתמעט מדמם ולבם נקרא קרבן לה', וגם ההבל היוצא מפיהם בשעת תפלתם עולה קרבן לה':
נהר יג
נהר יג - לבאר סגולת המיוחדת בכל שבט ושבט:
דע כי י"ב סגולות נבראו בעולם וכל אחד מהם ניתן לשבט אחד, ואלו הן, הא' סגולת הדבור ליהודה, שהיה לו יתרון בכח הדבור על כל האדם. הב' סגולת ההרהור והעיון בתורה ליששכר, והיה לו יתרון על כל האדם. הג' סגולת ההליכה בין בים ובין ביבשה לזבולון, והיה לו יתרון על כל האדם. הד' סגולת הראיה לראובן, ויש לו יתרון על כל האדם. הה' סגולת השמיעה לשמעון ולשבטו, ויש לו יתרון על כל האדם. הו' סגולת המעשה לשבט גד במלחמה וכל הפעולות, ויש לו יתרון על כל האדם. הז' סגולת התשמיש לאפרים, ויש לו יתרון על כל האדם. הח' סגולת הריח למנשה, ויש לו יתרון על כל האדם. הט' סגולת השינה לבנימין, ויש לו יתרון על כל האדם. הי' סגולת הכעס לדן, ויש לו יתרון על כל האדם. הי"א סגולת החכמה לאשר, ויש לו יתרון על כל האדם. הי"ב סגולות השחוק ורצון טוב לנפתלי, ויש לו יתרון על כל האדם. וזמש"ל. מסכ"י:
נהר יד
נהר יד - לבאר תנאי השלמות:
הענין שכל המעלות כולם לא יקנו אל האדם אלא על ידי ג' ענינים, וכאשר יהיו כל שלשתן יחד אזי יהיה הטוב הגמור, וכאשר יהיו שנים או אחד יהיה טוב אבל לא תיקון גמור, ואלו הן ראשונה ירושת אבותיו בשעת הזרעה וההולדה שמשכו לו שם נשמה טובה, אמנם זה לא יועיל כלל אם לא על ידי שיעשה הוא מעשים טובים וימשיך אותה הנשמה שהורישוהו אבותיו אליו, ואם לא יעשה זה הרי גורם רעה לעצמו שפגם הירושה הטובה שהיה לו. והג' הוא אחר עמדו על המדה טובה להשתלם בה ולקיימה בידו ולא יאבד אותה, וצריך להחזיק במוסר החזקה מפני שאלו העניינים קל מאד לאבדם, והראיה אלישע וירבעם ואם ירגיל האדם בשנים אלו לבד אף אם אין לו הראשונה יספיק לו אבל בטורח, והרי ר' עקיבא אמרו עליו דלית לי' זכות אבות, עם כל זה הצליח, והרבה כמוהו. זמש"ל:
נהר טו
נהר טו - בסוד העבודה ודביקות בהשכינה:
דע כי הענין שמשכן השכינה תלוי (בענין) בעבודת הטוב של אדם למטה, וכל זמן שהעבודה קבועה באדם נשמתו קבועה בו ושכינה קבועה בנשמתו, לפי שאין השכינה רוכבת לגבי הגוף אלא על גבי הנשמה ונשמה אינו שורה בגוף אלא בעבודה, ולזה אינה מתחזקת באדם אלא בשעת עבודה [ובתפילה], ולזה מי שעושה מציאות עבודתו עיקר ושאר מעשיו טפל נשמתו קבועה בו, מפני שזה קבוע בעבודה [ותפילה ג"כ] שאינו חסר תמיד מעבודת השם יתברך אלא מה שהכרח לגוף מפני חומרו לקיימו לעבודה, אמנם מי שאין לו העבודה עיקר אלא עסקיו קבע ועבודתו עראי אין הנשמה זו קבועה בגוף ואין שכינה קבועה עליו, אם כן נקטינן כפי שיעור העבודה כך שיעור הנשמה, וכפי שיעור הנשמה כך שיעור שכינה, והטעם לזה שדומין הנשמות לשכינה בכל עניינה, מפני שהנשמות הן לאדם בסוד ג' עולמות בי"ע, ושכינתיה שריא בבי"ע, וכלל הנשמות הם בתולות (ההולכות) אחריה, והם מתנהגות בגוף האדם כפי מנהג הגוף בעבודה כנזכר. וזהו מה שנראה לי:
נהר טז
נהר טז - לבאר מיני העבודה לשמה ושלא לשמה:
הענין שהעבודה והיראה להקדוש ברוך הוא שלא לשמה הוא העובד להקדוש ברוך הוא ומתרחק ממה שירחקהו התורה מפני שלא יחסר לו חייו וחיי אוהביו ונכסיו וכיוצא זה ודאי שלא לשמה. אמנם יש שלא לשמה אחר קרוב להיות לשמה והוא שנשמר מכל מה שישנאהו בוראו, מפני יראת עונש עולם הבא והכרת נפשו ואבודו חלילה, אבל לא מחמת עניני העולם הזה. ויש לשמה יותר פנימי מזה והוא מפני היות עונשו של חוטא לפני הקדוש ברוך הוא, ששכר עבירה עבירה בא לטמא מעט מטמאים אותו הרבה, לכך נזהר מלפרוץ אפילו פרצה מועטת כדי שלא יפתח לפניו שער גדול מהחיצונים, והנה טוב מאד, דהיינו כמעט טעם סייג לתורה. אמנם יש שלמות יותר פנימי מזה והוא כשיבא לאדם דבר איסור יתרחק ממנו בהיותו מכוון כי במעשיו תלויים העולמות הדקים והם הספירות, וכמו שהוא מכניע יצרו כן גורם למעלה להכניע סטרא דשמאלא לפני הקדושה בהכנע יצרו שהוא ענף מהטומאה לפני יצר הטוב שהוא ענף מהקדושה:
והענין כי כלל מצות עשה הם בחסד, ומצות לא תעשה הם בגבורה, והטעם כי בהיות האדם נשמר מזה שלא יפגום ומזה שלא ירבה הטומאה וכיוצא, הם שערים בגבורה ננעלים שלא ינקו החיצונים, והם שס"ה שערים, שבהיות האדם פורץ שער מהשערים אלו עושה פרצה לחיצונים להתאחז בדין ח"ו, ובהיות אדם עושה הטוב והחסד הוא פותח רמ"ח שערים, שהם שערי החסד להאיר בספירות, והיינו עבודה לשמה. אמנם (בשאר) [כאשר] הכוונות לטובתו אינו יכול להמשיך רק מנער מטטרו"ן שהוא עבד המקבל פרס מרבו. וכשהוא מייחד למעלה הוא פועל בספירות ממש כי כל מעשה הולך אחר הכוונה. וזמש"ל:
נהר יז
נהר יז - לבאר פגם האדם ומעלתו:
הענין כי השכינה שוכנת בתחתונים ואין לה כסא בתחתונים אלא האדם בסוד נפש רוח ונשמה, ואם יעלה בדעת ביטול המין האנושי מן המציאות יסתלק שכינה ויתבטל העולם, וזהו וכל שיח השדה וגו', ואדם אין וגו'. והכסא האמיתי הוא האדם הכשר שמעשיו הגונים, והיינו ענין ויעל אלהים מעל אברהם, והיינו נמי סוד אמרם האבות הן הן המרכבה, וענין זה לא ימצא אלא באדם שלא יפגום באבר מאבריו, כי הפגום אבר מאבריו הרי אין הכסא שלם אלא פגום באבר אחד, ובאותו אבר שריא שפחה בישא, וקדושה מסתלקת ממנו לשתי סיבות, הא' חסרון האבר ההוא כי אין כסא מחזיק השכינה השוכנת על התחתונים אלא שיהיה בעל רמ"ח אברים, וכסא זה חסר אחד, (ועוד) [והב'] ששכינה ושפחה הן צרות זו לזו, וכיון ששפחה בישא שריא על (כל) האדם בסיבת הפגם ההוא מסתלק משם שכינה והשפחה שרייא על כל רמ"ח אבריו, והיינו פגם השכינה שנתגרשה מאתרהא כי אתרהא הוא האדם שלכך נברא, והוא פגם כסאה וסלקה וגרשה, ולית ליה תקנה אם לא בהטהר מכל וכל, כי האומר אהיה כשר בכל התורה חוץ ממצוה פלונית נקרא משומד למצוה ההיא מן הטעם הנזכר. וזמש"ל:
נהר יח
נהר יח - לבאר חלקי הדבור וסגולתו:
הענין שכל דבור שיהיה הן תורה הן הודאה עושה רושם, וכן הדבור הרע, ולכל דבור ודבור יש מהלך בפני עצמו, והנה הדבור הטוב כלו עלייתו בסוד רוחניות אותיות הקבועות בפה בה' מוצאות, ויעלה הבל זה בסוד הנפש שבאדם כל זה בעולם השפל, והנה עד סוף מדרגה זו עלתה בנפש ורוח ונשמה. ובהגיעה אל עולם המלאכים דהיינו לבנת הספיר עזבה הנפש ועלתה הרוח ונשמה ונשמה לנשמה, שאי אפשר לנפש העניה לעלות יותר, ונשאר מציאות נפש האותיות שם, ועלתה ברוח ונשמה ונשמה לנשמה, ונכנס מהיכל אל היכל עד הגיע אל היכל קדש הקדשים, ושם עזב רוח האותיות שאי אפשר לעלות יותר, ונכנסה הנשמה ונשמה לנשמה עד הכסא, ושם עזבה נשמה דכסא דאי אפשר לעלות יותר, ונכנסה באצילות נשמת האותיות באצילות עד ייחוד העליון, וירד התשובה אם ראוי אליה מדרגה אחר מדרגה, תשובת אצילות מתלבשת בנשמת אצילות ופוגעת בנשמת תשובת דכסא הכבוד, ושתי תשובות מזדווגות מתלבשות ויורדות בתשובת הרוח עד ההיכלות, ויורדות בתשובת הנפש עד מעשה בראשית, ובאור זה מתעטר האיש החסיד הגורם זה, ודרך זה גם כן אל המצות, ואל הקרבן, ואל כל אשר יהיה עולה דרך מדרגות הסולם הזה, בעליה ובירידה לדבור הטוב:
וזה ענין שמים חדשים שנעשים מחדושי התורה כנז' בזוהר בראשית ובפר' קדושים, כי ע"י עסק בתורה אותן האותיות המתהוות ומצטרפות בפיו יתהוה מהם רוחניות וענין נחמד, וזו היא ענין התפלה שאכתריא"ל מקבל וקושר קשרים לרבו, ולזה כאשר לא תהיה למצוה כוונה הרי היא כגוף בלי נשמה, וכפי שעור הכוונה כן יגדל רוחניות המצוה ותעלה מעלה מעלה, ולכן ארז"ל מצות צריכות כוונה אם כיון שלא לצאת לא יצא:
אמנם עליית הדבור הרע אינו עולה דרך הסולם אלא מדריגה א' שהוא עולם העשיה, ואח"כ יוצא הרע שהוא הקליפה ממקומו לקראתו ופוגע בו, ונוטלו, ואינו מעליהו דרך פתח היכל לבנת הספיר, שהרי החטא והעון אינו ע"י הרוח והנשמה שהרי כתיב נפש כי תחטא, ולכך מאחורי ההיכלות עולה עד כנגד היכל זכות מבחוץ במדור שההיכל בתוכו, שאין לו עליה אלא כנגד היכל שלישי במדור שלו, ומשם תובע בהיכל רביעי ששם הדין, וכבר הכניסו הדין ועיני ה' המשוטטות העדות על הדבר, ודנין בו ונוטל גזרתו ויורד הגזרה אל החצונים דרך נוקבא דתהומא רבא, ושם מתייחדים החצונים, ואוי לה לאותה הפעולה הרעה:
ואם הדיבור רע והוא טוב דהיינו כמו הוידוי, עולה דרך העליה הנכונה שפי' לעיל במעלות הסולם, ויורד הירידה הנזכרת לדבור הרע, מפני שמוריד הפגם העליון למטה להשליך בתוך הקליפות הכל וזהו ותשליך במצולות ים כל חטאתם, ומפני שהאדם חוטא בכ"ב אותיות שהם כ"ב אורות עליונות, לפעמים נפגמות, וזהו סוד אלפא ביתא דאיכא, שהם כ"ב אותיות פגומות, טוב להתודות בכלם להמשיך הפגם מהם למטה בקליפות, והכל דרך א'. וזמש"ל:
נהר יט
נהר יט - לבאר כי הנשמות הם מעורבים טוב ורע:
הענין שכל הנשמות הם מעורבים טוב ורע, ולפעמים החלק הטוב של האדם ניתן אל רשע אחד, ולכן יש רשעים שעושים קצת מצות כתקנם, ובשאר הם רשעים גמורים. וכן להפך כי יש צדיקים גמורים, אמנם יש בהם קצת עבירות שאינם יכולים לפרד מהם, ונכשל בהם במה שלא יכשל עם הארץ, (אלא) כי חלק הרע שבו מתאוה אל אותו הבחינה ואל עבירה ההיא, וזה כפי תערובות הנשמות. וקצת הטוב של הצדיק נתערב ברשע וקצת הרע של הרשע נתערב בצדיק, לזה האדם צריך להיות מזכה לרשע שעל ידי זה שיזכה הרשע יתערב הטוב שברשע וינתן אל הצדיק, והרע של הצדיק ינתן אל הרשע, וזה שעל ידי זה שיזכה לחייבא יתערב הטוב שבאותו רשע עם הצדיק כי חושק בו ומתחבר עמו, ואז הטוב שבאותו רשע ניתן אל הצדיק והרע של הצדיק ניתן אל הרשע, ואז נבררים, וכש"ה אם רעב שונאך וגו', כי הרשע שונא אל הצדיק כאמרו הלא משנאך י"י אשנא וז"ש אם רעב שונאך, מפני קצת טובה שבו האכילהו לחם לחמה של תורה ומימיה של תורה, כי על ידי זה נמצא כי גחלים אתה חותה על ראשו, בסוד ונשא השעיר עליו את כל עוונותם וגו', וי"י ישלם לך ר"ל שישלים לך טובה שהייתה חסר, ועל ידי זה אתה נשלם, ובזה תבין ענין הצדיק גמור, והבינוני, והרשע גמור, ושקול במעשיו הכל לפי חלקי ניצוצי הטובה שבאדם וכפי ניצוצי הרעה שבו. וזמש"ל.מהאר"י זלה"ה:
נהר כ
נהר כ - לבאר קלקול הנמצאים בחטא אדם הראשון ותיקונם:
הענין כי ד' דברים כוללים בריאת העולם והם דצח"ם, והאדם המדבר נתקן בתיקון העולמות, והחי נתקן על ידי קריאת אדם הראשון להם שמות, ולכך נאסר אדם הראשון בבשר כי כבר נתקן ולא הותר אלא בדומם וצומח שעדין לא נתקנו, והנה כאשר נתקלקלו דור המבול נתקלקלו אפילו הב"ח ולזה הותרה אכילתם כדי שיתוקנו. ודע כי בזמן שהיה בית המקדש קיים היו נתקנים הכל, כי האדם על ידי הוידוי על הקרבן, ובעל חי על ידי הקרבן, הצומח על ידי עצי המערכה ומנחות, והדומם על ידי המלח, כמו שיתבאר לקמן נהר כ"ז בס"ד. וזמש"ל. מהרי"א זלה"ה:
נהר כא
נהר כא - לבאר תיקון אדם הראשון בשאר צדיקים הבאים:
ודע כי בביאת כל צדיק וצדיק משתלם אדם הראשון ממה שנגרע בתחלה על ידי חטאו, כי כל צדיק וצדיק הוא אבר מאבריו, והענין כי כל הנשמות הבאות לעולם הם סוד הנשמות שנשרו מאדם הראשון, וגם באות מן הנשמות שנשארו באדם הראשון עצמו וכו'. ודע כי אחר ביאת המשיח בעז"ה אז יתוקנו כל הפגמים של אדם הראשון ויהיה שלם כבתחלה, הן מה שנשרו ממנו הן הנשמות שנשארו בו כולם יחזרו להאיר כבתחילה. וזמש"ל. מהרי"א זלה"ה:
נהר כב
נהר כב - לבאר סוד אכילה ושתיה וריח:
הנה דרך ההנאות בדברים עליונים אל הנהנים הם ג', א' הוא האור, הב' ריח, ג' אכילה ושתיה. והענין דע כי ההנאה אל בני אדם בג' עולמות, בעולם הזה באכילה ושתיה, ובגן עדן של מטה בריח בבוסמין דגנתא, ובעולם הנשמות מזיו השכינה:
והטעם בעולם הנשמות שהוא בכסא הכבוד יונקים מבינה לכך הנאתם כעין הבינה, שנאמר בו בעולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה וכו', ובגן עדן התחתון שהם שואבים מן הת"ת נהנים בריחא דגינתא דעדן, ובעולם הזה שהם ניזונין מהמלכות הוא באכילה ושתיה. והנה יכנסו ג' אלו אל הנהנים כל אחד פתח לו בפני עצמו, האור יכנס דרך עינים ימין ושמאל חכמה ובינה, והריח דרך החוטם שהוא בסוד ו' ת"ת, והאכילה ושתיה דרך הפה מלכות. ובימים הקדמונים שכל כוונתם היה לשם שמים היו מביאים את המוגמר ומברכין עליו לקשר עולם זה עם עולם הנפשות, להנות גם מהריח בסוד הת"ת דרך החוטם, והאור דהיינו המנורה בסוד העינים, והאכילה והשתיה בפה דהיינו מלכות כנזכר, ובהיותם מתייחדים יחד בכוונה בעונג שבת היו קושרים כל העולמות ולכן נר שבת מצוה כל כך:
אמנם היות קיום העולם בריח או באור, אינו עתה אלא בעולם הנפשות או בעולם הבא כנזכר, אם לא לאותם שהקדוש ברוך הוא הטעימן מעין עולם הבא כגון ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו, דהיינו שנהנו מזיו השכינה, או אותם שנכנסו לגן עדן כדאיתא בעבודא דינוקא בעובדא דר' אלאי, שנהנו בריחין דג"ע ז' ימים אותם תלמידי חכמים שראו את ר' אלאי, והיינו שזכו אל מעין אותם העולמות בחייהם, אמנם בעולם הזה אי אפשר אם לא על ידי שפע הנשפע לכל הנמצאים התחתונים שהוא אכילה ושתיה כנזכר, ומה שהוא גשמי לבני אדם הוא משל למדות עליונות, כי התחתונים תלויים בעליונים, וזמש"ל:
נהר כג
נהר כג - לבאר ענין אותם החכמים שנכנסו לגן, או שפגעו בכמה מקומות בחלקי הזכות מושבי הנפשות, מה היה העולם הזה אליהם:
וכן שמואל דנחית לחצר מות, וכן הנזכר בפרשת בראשית מר' חייא דחמי לרבי שמעון וכיוצא באלו, מה היה ענין העולם אליהם, ואנה הלכו. וכבר פירשנו במקום אחר (לעיל בנהר א), כי העולם הזה נקרא חצר מות ובו מושב הנפשות, והיינו אחר שהנפש יושב בקבר, ויש לנפש הזה פנימיות והוא רוח דיצירה המתפשטת בעשייה, והרוח הזה דק מהנפש כעין דקות הנפש אל הגוף, והוא משכן לרוח הצדיקים, והוא הנקרא גן עדן התחתון, ויש לו חלק דבוק בגשם הזה והוא גן עדן הארץ שפי' רבותינו ז"ל:
וענין הנפשות בהכנסתם אל מדור הנפשות הנקרא חצר מות, שהוא מקום שנכנס שמואל וכן נכנס רבי חייא וכיוצא, הני עובדי אינם משתמשות מגשמיות העולם הזה ולא ממקריו כלל, ואין הגשם מזיק להם, ונהנים מדקות הארץ ודקות השמים שהם נפשם הדקה, שדרך אותו הדקות הוא בית יד להתקשר במשפיע. ועד"ז הם רוחות דקות בתוך דקות, ומחנות הנפשות עוסקות בתורה, ונחות במנוחות שאננות ואינם משיגות הרוחות שבגן עדן אלא דוקא בשבתות ובחדשים, ועד"ז הם הגופים אשר לנו אל הנפשות ההם, זולתי זכי הראות וחסידי עליון היו יודעים להדבק נפש אל נפש, ונכנסים בעולם הזך ההוא ויוצאים ומתפשטין מעולם העכור הזה, ואי אפשר להשיג להם שניהם יחד שיהיו רואים עניני עולם הזה הגשמי ורואים הנפשות, אם לא שינתן רשות מלמעלה אל הנפש להגלם ולבא אל עולם הזה, או להפך שיצא האדם חי מן העולם הגשמי הזה ויכנוס אל הרוחני ההוא, ושניהם כאחד ב' עולמות יחד אי אפשר, אלא או יביט בגשם או יביט בנפש:
ואותן החכמים שהיו משיגים העולמות ההם כעין עובדא דבעלי קבין, ועובדא דר' אילעי, כולם היו מתפשטין מענייני עולם הזה ונכנסים בדקותו ולא היו רואים מחלקי העולם הזה לא רקיע ולא ארץ כלל, ולא היו צריכין ללכת רק מעט חוץ לישוב [בא"י], עד להכין הטבע אל המראה, והיה נדמה להם כאלו נכנסים תחת הקרקע במערות, וח"ו שיהיה המנוחה תחת הקרקע, ועל דרך זה עובדא דיועזר בזוהר שירד במערה הכל דמיון לפי שעה עד הכנס הדעת אל הראוי להשיג המעלה ההיא להכנס אל אויר גן עדן. וזמש"ל:
נהר כד
נהר כד - לבאר ענין דבקות רוחא ברוחא:
הנה מאמר רבי חייא בזוהר אחרי מות תווהנא אי אית מאן דידע לאודעי וכו', וכי לבכות ולהתפלל על הקבר מה ידיעה צריך דקא מתמיה אית למנדע, אלא הכוונה שאפילו ילך האדם ויבכה בקברי הצדיקים לא מפני זה תתעורר הנפש כלל, כי הנפש אינה בקבר ח"ו, והיינו סוד נפשות הצדיקים שהיו פוגעין (ב)ר' שמעון ור' אליעזר ושאר חברים בסוד זכות נשמתם, ודבר זה לא נמסר לכל, ועם היות הענין הזה גשמי לאכאשר יחשוב השומע שיהיה הענין הזה בבית הקברות, או בבתי מדרשות, או בבתי כנסיות, או במדברות, כאשר תעלה בדעת הנשים וקלי המוח חסרי הדעת, אמנם הענין הזה תשיג ותמצא בסוד הלבוש הקודם אל האדם, ושאר מציאות העולם קודם חטא אדם הראשון בסוד כתנות אור, ואחר שחטא ונתגשם בגשם הזה נאמר לו כי עפר אתה ואל עפר תשוב, והלבוש הזה ומציאות עולם דק כזה הם נוחלים בסוד נפשם, ולא נמסר הדבר הזה אלא לזכי השכל ומגבירי נפשם הרוחניות על הגשם ומבטלים כחות הגוף, ואז יעברו המסך ופתח העולם הגשמי ויכנסו בעולם הנפשות וישיגו לפי שיעור זכותם, או לשומעם, ופעמים לראותם ממש כר' שמעון וחבריו כמבואר בכמה מקומות מהזוהר, וכר' חייא שראה את רבי שמעון אחר מותו כנזכר ריש פרשת בראשית, וכעובדוי דר' פרחיה במדרש רות, וכעובדא דר' אילעי בפרשת בלק וכיוצא רבים:
וזהו סוד קשר נפש בנפש ולא נמסר אלא לעומד בעולם הזה ויכול לקשור נפשו בהיותו בגשם בנפש הצדיק, וזה בהיותו שופך נפשו על קבר הצדיק ומדבק נפש בנפש ומדבר עם נפש הצדיק ומודיעו, והנפש יעורר שאר הנפשות, וענין זה נתאמת אצלנו שהיה בזמננו זה, גם העידו מגידי אמת על האר"י זלל"ה ועל תלמידיו זלל"ה. וזמש"ל:
נהר כה
נהר כה - בענין דביקות הצדיקים והשתטח על קבריהם:
לאדבקא רוחא ברוחא ונפשא בנפשא להזדכך זיכוך רב ולהתקדש קדושה נפלאה, ולהתענג עונג עצום לחזות בנועם י"י, לדעת איזה דרך ישכון אור בכל מעשיו, ויודיעוהו דברים אמיתיים ולא יחטא אל השערה, ובלבד שיתנהג בקדושה ובענוה וביראת חטא, וישים השם הנכבד והנורא לנגדו תמיד, ליחדא הקדוש ברוך הוא ושכינתיה בדחילו ורחימו, ולחברא ו' עם ה' על ידי י"ה, והנה אין ספק שלא ידמה כי הצדיקים בפטירתם והיות שוכני עפר בטלים מן העבודה ומן היחוד ח"ו, כי הם מייחדים תמיד בסוד נשמתם ורוחם ונפשם העולים למעלה ומיחדים חכמה עם בינה בסוד נשמתם, ות"ת עם מלכות בסוד רוחם, ומיין נוקבין דידה בסוד נפשם, ומה גם בחצי הלילה שהוא משתעשע בסוד רוחי הצדיקים שבגן עדן כמבואר בזוהר, ולא עוד אלא שגם הם מזדווגים תמיד בגן עדן ומולידין נפשות לגרים כמבואר בפרשת שלח לך, אלא שסוד עבודתם וייחודם בהיותם בחיים הולכים ומתחדשים ומוסיפין כח למעלה מידי יום ביום, ומאירים אור באצילות לאין ערך בכל יום נוסף על חבירו. ואחר פטירתם מייחדים כאשר כבר עשהו בהיותם בחיים, וגם הם מתפללים על החיים כמו שמצינו באבות העולם שהיו מתפללים בראש חדש כמבואר במציעא ובזוהר פרשת שמות שאלמלא תפלת המתים לא היו מתקיימין החיים:
ואחר שהקדמתי לך שהם עובדים ומייחדים תמיד בסוד רוחם ונפשם ונשמתם למעלה בעולם העליון, הנה כאשר ייחד האדם הייחוד ויכוון לעשות כל ייחוד כנגד הנוגע לו נפש לנפש, והנוגע לרוח לרוח, והנוגע לנשמה לנשמה, ויכוון להדביק נפש ורוח ונשמה של הצדיק בשעת הייחוד, אז בלי ספק תדבק נפשו עם נפשו וכו', ויזכה לדעת כל אשר ישאל, וענין זה צריך כוונה גדולה, שיפנה כל מחשבתו, ויפשוט גופו מעל נשמתו פן יתחייב בנפשו ח"ו. ודע שאם זכה האדם אל הנפש ורוח ונשמה ונשמה לנשמה, הנה כולם יתדבקו בצדיק ההוא וישיג השגה עצומה עד להפליא, ואם לא זכה כי אם לג', או אם עד הג' לא בא תתמעט השגתו לפי ערכו, וכפי גודל חסידותו כן תגדל השגתו ודבקתו, והש"י יראנו נפלאות מתורתו ויקרבנו לעבודתו ויראתו ואהבתו אמן כן נצח סלה ועד. ודע כי אף על פי ששנינו בזוהר כי נפש הצדיק בקבר, ורוחו בגן עדן, ונשמתו בכסא הכבוד, זהו מי שלא זכה כי אם בנר"נ מבי"ע, אבל מי שזוכה לנר"נ מאצילות אין ספק כי נפשו תתעלה למלכות, ורוח לת"ת, ונשמתו לבינה, כי כל דבר הולך לשרשו כנודע. עכ"ל הר' יצחק אשכנזי זלה"ה לעניינו:
נהר כו
נהר כו - בידיעת הקדושים עתידות:
טעם ענין הזה הוא כי הנשמה ראויה היא לדעת כל מה שיהיה במציאות, ואל תתמה על הנשמה אלא אפילו השדים יודעים הנעשה באפסי הארץ מפני שהם רוחניים במקצת, ולכך נשאלים בהם, ומה שאינם צודקים בקצת הוא מפני שהם מכזבים ומתלוצצים על האדם, מפני שהם מצד הכזב והחיצונים. וכמו שהאדם הגשמי ידע מה שבגופו כולו כאחד, כך הרוחני ידע המציאות כלו כאחד מפני שאין מונע, וכן הנשמה הרוחנית שופעת ממקור הרוחניות העליון, והיא כעין השכל העליון השופע על כל וידע כל פרטי המציאות בין קבועות בין מקריות כידיעת השכל מה שיקרא לגוף האדם, ולכך הנשמה הדבוקה ברוחניות השכלי השופע על כל יודעת כל פרטי הנמצאות כולם, וראוי היה לכל הנשמות להשיג השגה זו, אלא מפני שהם מתלבשות בחומרם יהיה החומר הזה מסך מבדיל מחשיך עיני שכלה אלא ישכיל רק את הגוף הזה בית משכנה:
והצדיקים שנשמתם בלתי מתלבשות בחומרם אלא היא דבוקה ברוחניות העליון, תהיינה תמיד יודעות כל פרטי המציאות מצד מה שנשמתם רוחניות שואבת מהשורש העליון. והשדים שואבים מהעשיית החיצוניות הרוחניות ויודעות ברגע כל המציאות. והמלאכים שואבים מהיצירה עולם הוייתם וידעו כל מה שהוא למטה, ולזה הרשב"י ור' אלעזר וכיוצא מהקדושים, היו יודעים המציאות כולו בעיני דנשמתא, מפני שנשמתן דבקה ברוחניות העליון, ויהיה כל העולם גוף ונשמתו דבקה בשכל המנהיג הכל יודע הכל, וזמש"ל:
נהר כז
נהר כז - בענין חמורו של רבי פנחס בן יאיר:
הנה הענין חמריה דר' פנחס הוא ענין מתמיה, וכי הבהמה היא בת עונשין כנראה מן הזוהר שהיו מענישין אותה על שעמדה במקום בלתי טהור, וכן שאר עניינים כנזכר בזוהר. האמנם מזה יתבאר סוד הגלגול כי לסבת הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה, מלבישים הנפש בחיה ובבהמה, פעמים טמאה ופעמים טהורה, ובעוף, ובכל החי מכל בשר, הכל לפי העון, ותתלבש שם עד ירצה עונה. ולפעמים לא יספיק זה אלא יגזר עליה מיתת עצמה, אם ישרה בעיני בוראה תהיה בהמה לקרבן, ואם לאו לאכילה, ואם לאו נבלה לכלבים, ואם לאו בגמל וחמור, ואם לאו במיתה קשה אפילו בחמור או בכלב, הכל לפי הענין, וזה היה כח חמורו של ר' פנחס, וזכה שם להטהר קצת ומענישים הנפש ההיא כראוי לה, והנפש המתלבשת בבהמה ישיג ויראה כשד מן השדים, מפני שאין קשרה בחומר הבהמה כקשר הנפש בגוף האדם, והוא ענין גלגול ועבור, באדם תתגלגל, ובבהמה תתעבר, ויש לה פירוד מהחומר קצת ושם מצטערת צער גדול לא ישוער לאדם:
אמנם האלקי האר"י זלה"ה כתב, וזה לשונו, והנה אדם הראשון היה מבורר בו בחינות הנשמות עד שחטא וחזרו לרדת, גם כאשר קרא שמות לכל הבהמה ולכל החיה, ולא מצינו שקרא שמות לדומם ולצומח, והענין כי בירר והעלה כל בחינת הבהמות ותיקנם וזהו קריאת השמות, אך לדומם ולצומח לא תיקן הכל ולכן נאסר באכילת בשר, ולא הותר לו רק ירק עשב לבד, לפי שכוונת האכילה היא בירור הקדושה שיש באותו בעל חי או דומם וכו', כפי מה שהוא ומתברר ונתקן על ידי האכילה, ולפי שכבר ביררם אדם הראשון לכן נאסר באכילתם כי כבר נתקן מה שהיה מספיק להם, ועם היות כשאכל אדם הראשון מעץ הדעת גם כל בעלי חיים חטאו ואכלו ממנו ונתקלקלו, עכ"ז על ידי קרבן שהקריב אדם הראשון חזרו ונתקנו מה שאין כן בדומם:
והנה מה שבירר אז אדם היה שביררם כפי מה שראוי להם במדריגותם לגמרי, אך אחר שחטא חזרו לעמקי הקליפות, ואנו צריכים לבררם כדי להעלות ניצוצי הקדושה אל מקומם. והנה אחר כך בזמן המבול נתקלקלו בסוד כי השחית כל בשר אפילו בהמה חיה ועוף נזקקו לשאינו מינן, ולכך משם ואילך הותרה אכילת הבשר לאכול לנח ולבניו כדי לתקנם. והנה בזמן שהיה בית המקדש קיים היו הכל נתקנים על ידי מה שהיה נקרב על גבי המזבח, כי האדם היה נתקן על ידי התשובה והוידו, בשעת הקרבן, ובעל חי נתקן בסוד הקרבן עצמו, והצומח על ידי הנסכים והמנחות, והדומם על ידי המלח בסוד על כל קרבנך תקריב מלח, אמנם עתה אין בנו כח לבררם ברור גמור כמו אדם הראשון וכמו זמן בית המקדש, ועם היות שאנו רואים כי חוזר להיות חלק אדם עצמו באכול אותו, עם כל זה האמת הוא כי כך הוא הענין שחוזרת אותה הבהמה להיות חלק אבר מן האדם עצמו, אך יותר מעולים היו הבהמות של ששת ימי בראשית מן האדם אשר עתה, ולכן יותר היה מה שברר אדם הראשון בהיותם בהמות ממה שאנו מבררים עתה, אף על פי שנעשים חלק אדם ממש, וזה סוד חמורו של ר' פנחס בן יאיר, כי היה במדריגת הבהמות של ששת ימי בראשית, ולכן היו אפילו האמוראים אומרים אנו כחמורים ולא כחמורו של ר' פנחס בן יאיר:
ודע כי הבהמות טמאות אין כח באדם לברר קדושה מהם כלל ולכן נאסרו באכילה, אך הטהורים אנו יכולים לבררם, ואדרבה האוכל בהמה טמאה או עוף וכיוצא אדרבה תתאחז הטומאה ההיא באדם עצמו ויאבד הקדושה אשר בו. אך חמורו של רבי בן יאיר לא נתברר על ידי אכילה רק נתקן מעצמו על ידי המשך הזמן, גם נתקן על ידי ר' פנחס שלא על ידי אכילה ועלה לאותו מדריגה. ואמנם אין כח לברר רק תלמיד חכם ולכן עם הארץ אסור לאכול בשר, כי אדרבא יסתלק ממנו אותו מעט הקדושה אשר בו וימשך אחר הבהמה כי אין בו כח לברר, ואמנם נשארו עדיין מששת ימי בראשית מציאות בהמות בהררי אלף כי אלו לא יוכלו אז להתברר לגמרי כמו השאר, רק נשארו בבחינות מה שאנו מבררין עתה על ידי האכילה, ולכן אלו מזומנים לאכילת הצדיקים לעתיד לבא ואז על ידי אכילה ההיא יתבררו לגמרי, וכל זה הוא בירור הבהמות עצמן. אך יש בחינה אחרת והיא נשמת האדם עצמו המתגלגלים בבהמות או בדומם או בצומח לפי רשעתם, ולכן תהיה כוונת אדם בעת אכילתו לברר הקדושה אשר באכילה ההיא, ע"ד שבארנו בס"ד בספר מעשה חושב ע"ש. וזמש"ל:
נהר כח
נהר כח - בענין התבודדות הצדיקים בדרכים ובמדברות:
צריך שנדע ענין גירושי הצדיקים כגון ר' שמעון וחבריו שרוב דבריהם היו על הדרכים, ואין ספק שלא היה הדבר במקרה רק על צד הכוונה שכל משאם ומתנם בתורה היה בדרכים. והענין כי אחר שחרב בית המקדש נתגרשה השכינה מהיכל מלכו של עולם ואין לה ייחוד עמו, והיא אזלא ומנדדה מדוך לדוך ומאתר לאתר כנזכר בתיקונים, ושם אמרו דיו לעבד להיות כרבו, וגזר על בתי הצדיקים שיחרבו, והעוסקים בפשט ההלכות והתלמוד אין להם כח להיותם נודדים עמה ממש, והם נקראים אפרוחים שאינם יכולים לפרוח אחר האם, אמנם הצדיקים שהם מארי קבלה יש להם כח להיותם נודדים מאתר לאתר ומדוך לדוך, לכן בעלי הקבלה רבי שמעון ע"ה וחבריו היו עוסקים בחכמת הקבלה נטרדים ממקום למקום ומגורשים מבתיהם להיותם מרכבה למלכות בסוד גלותה, ועל ידי נדנוד וגרוש זה היו זוכים לה והיא היתה שוכנת עליהם. וענין זה לאו דוקא אל הצדיקים שהם בחיים חייתם, אמנם גם אל נשמות הצדיקים שהם למעלה במנוחה כדפי' בתיקונים, שגם נשמתין אזלין מדוך לדוך מתתרכין בתר הקדוש ברוך הוא ושכינתיה, והנה רב המנונא סבא מכללם והיה דרכו להתגלם ולהתלבש בסוד לבוש הנפש שהוא נראה לזכי הראות השכלי, בסוד מראות גילוי עינים, והיה נשלח לחברים בשליחות מלמעלה מעלה. וזמש"ל:
נהר כט
נהר כט - במעלת הצדיק:
דע כי כל העולמות יחד העליונים ותחתונים וכל מה שכללו מים עליונים ותחתונים הוא נמצא מזיווג אחד, וטיפה א' מורכבת מים זכרים ונקבות, וכן הוא ממש נשמת הצדיק ונקבתו מזיווג אחד, הרי שהם שקולים, ולזה אין שלימות הצדיק אלא בנקבתו זכר ונקבה, וזמש"ל:
נהר ל
נהר ל - במעלת הצדיק יותר מן המלאך:
ולהבין הדבר צריך לדעת איך כל הנמצאים בשמים ובארץ נאצלים ממקום גבוה, ולכך אסור לספר בגנות כל דבר, והענין הוא כי למעלה יהיה שרשי ארבע יסודות, והם גדולה יסוד המים, גבורה יסוד האש, ת"ת יסוד הרוח, מלכות יסוד העפר, והם יהיו מיוחדים ייחוד אמיתי. והיסודות העליונים והדקים האלו נשתלשלו ממקומן מדריגה אחר מדריגה מעילה לעלול, מאצילות אל בריאה, ומבריאה אל יצירה, ומיצירה אל עשייה, ובכל א' מד' מדריגות אלו בעצמן יהיו מדריגות אבי"ע, כי באצילות יהיו אבי"ע וכולם יהיו אצילות, ובבריאה יהיו אבי"ע וכולם בריאה, וכן לכל המדריגות, משל לצורף הכסף שיבדיל אותו לד' מיני כסף, נקי לגמרי, וכסף נקי אבל לא לגמרי כראשון, וכסף שחציו סיגים, וכסף שרובו סיגים, שלא ימלט שיהיה בכל מין בהם איזה תערובת דומה לשאר מינים, וכן יהיה ענין מדריגת אבי"ע. ועשיה שבאצילות דק מאצילות שבבריאה, ועשיה שבבריאה דק מאצילות שביצירה, ועשיה שביצירה דק מאצילות שבעשיה, ועל ידי השתלשלות הד' יסודות ד' מדריגות אלו נשתלשלו כל העולמות, מהספירות לכסאות, ומכסאות להיכלות, ומהיכלות לקליפות, ומקליפות לרקיעים ומזלות, ומהם אל אלו היסודות העבים והגסים אשר הם לעינינו:
נמצא כי האצילות שורש לבריאה, והבריאה אל היצירה, והיצירה תהיה שורש אל העשייה, נמצא שהעולם הזה שואב מן הקליפות שבהם נכללים ע' שרים חצונים הממוצעים בין המזלות ובין המלאכים הקדושים, והשרים הנזכרים שואבים מן המלאכים הקדושים שהם במדרגות ההיכלות שביצירה, וההיכלות שואבים מן הכסאות, והכסאות מן הספירות, והספירות מן עצמות הא"ס המתפשט ומאיר אותם. נמצא לפי זה כי ד' יסודות עצמם שברקיעים עם היותם ספיריים הם ד' יסודות עצמן שביצירה, וכן עד העליונים, אמנם מפני ההשתלשלות נתעבו כפי רחקם ממקורם כן נתגלו ונתעבו. ולפי זה אין דבר בעולם שלא יושפעו עליו מלמעלה שפע ואור, אלא שהשפע ההוא כפי רדתו מהאחוריים ההם פנים אל שאר המדריגות התחתונות, כן יתגלה ויתעבה ויתגשם ממדרגה למדרגה עד שלא תמצא בעולם הזה דבר שלא יהיה בו רוחניות כפי ערך חומרו וכפי רחקו ממקומו:
והנה כשיתעלה חומר מחומרים העבים אל מציאות קרבת החומר הדק שעליו, הנה יאיר בו שיעור חומר המעולה ההוא, משל אל עששית הדולקת באמצע הבירה הגדולה, שהדברים העומדים במקצועת הבירה לא יאירו כאותם הסמוכים אל העששית, ואם יקריבו אותם אל העששית כל אשר יוסיפו להקריבם אליה יוסיפו להאיר יותר, ועל דרך זה יהיה ענין נפש הצמחים, כי כאשר נתקבצו הד' יסודות ויתערבו על ידי המזריע זרע למינהו יצטייר החומר ההוא ויתהוה ממנו העשב או האילן, כי על ידי שנצטיירו היסודות ההם בצורה יותר נכבדת על הראשונה במדריגה עליונה נתקרבו אל אור עליון, ואז מה שהיה קודם תחת המלאכים הממונים על היסודות, יצאו מרשותם וחזרו לשאוב משפע ואור יותר עליון על ידי מלאך הממונה על עשב ההוא, כאומרם אין לך כל עשב ועשב בארץ שלא יהיה לו מלאך מלמעלה מכה בו ואומר לו גדל. וענין ההכאה תהיה הכוונה אל הארת והכאת האור העליון בעשב ההוא על ידי המלאך אשר הוא כדמיון צינור אל האור הנעלם בסוד היצירה ועולם המלאכים, ולזה המלאך יהיה מאיר בעשב על ידי הככב המיוחד לו, כי הככבים הם בעולם העשייה והם שמשים ועבדים לכחות היצירה, ולזה ייחסו לפעמים גידול הצמחים למלאך, ופעמים לככב, והכל לכוונה אחת עולה:
וכן עד"ז יהיה ענין נפש הבעלי חיים, כי כאשר יתקבצו הד' יסודות ויצטיירו בצורת הבעל חי על ידי שיצטיירו היסודות משם בצורה יותר נכבדת על הראשונה במדריגה עליונה נקרבת אל אור עליון, ואז מה שהיה מקודם תחת המלאכים הממונים על הצמחים, יצא מרשותם וחזרו לשאוב משפע ואור יותר עליון על ידי מלאך הממונה על הב"ח ההוא, ואותו האור השופע בו יהיה נפש אליה, ולא תהיה בו רוח ונשמה אחרת זולת הנפש החיונית, ועל האמת לא תהיה בו נפש כל עיקר, כי במות הב"ח ובהפסדו, יתפרדו יסודותיו ויתרחק מאור עליון שקנה בצורתו, ולא תמצא לו רוח ונשמה שתעלה או שתרד, כי לא היה אלא כדמיון הזבוב הפורח באויר, כי בהיותו מתקרב אל העששית יאיר בה האור, והאור ההוא יקרא חיותו, ובהתרחקו לירכתי הבירה יכבה האור מעליה מפני ריחוקה, וזו היא מיתתו ולא תשאר לו נפש שתחזור למעלה אל מקורה, וז"ש ונפש הבהמה היורדת היא למטה לארץ, כלומר שתחזור לעיקר יסודה יסוד העפר, (והשאר) [ונשאר] כאשר היתה בתחלה:
ועל דרך זה היא צורת האדם הנברא על ידי צירופי אלפא ביתא דספר יצירה, כי לא תהיה בו רוח ונשמה אלא חיות בעלמא כחיות הבהמה והרכבתה, עם היות שהוא מעולה מחיות הבהמה, זה יהיה מפני תכונת צורתו שהיא משובחת מצורת הבהמה, וקרובה יותר אל מקור האור העליון, לא שתהיה בו רוח ונשמה, ולזה כאשר יגוע ויאסף לא יהיה הענין אלא שישובו חלקי גופו אל היסודות, כמיתת הבהמה שיתפרדו חלקיה וישוב העפר על הארץ כשהיה, ולכן אין בהריגת הבהמה ולא בהריגת אדם כזה שום איסור והקפדה, כי לא יש בהם הפסד רוח ונשמה כי אם החזרת חלקי היסודות אל מקורם:
וכן על דרך זה יהיה חיות האדם כי כאשר יתקבצו ד' יסודות על ידי כח טיפת הזרע, ויצטיירו בצורת אדם על ידי שיצטיירו הד' יסודות ההם בצורה מעולה ונכבדת, כאשר הוא מתקרב אל אור עליון במאד מאד, ותחזור לשאוב השפע והאור מרום המדריגות, ואותו האור יהיה בו לנפש חיה, ועל ידי החיות הזה יתלבש בו אחר כך רוח ונשמה עליונה, ומפני כך אסור להפסיד צורתו:
וכן על דרך זה תהיה תכונת המלאך, כי כאשר יתקבצו חלקי הד' יסודות הספיריים אשר למעלה בהיכלות מדריגת היצירה, ויצטיירו בצורה רוחניות יותר נכבדת ומעולה יותר מן האדם, הנה על ידי שיצטיירו בצורה נכבדת ההיא, יתקרב אל אור ושפע יותר עליון מאותו שהיה שואב מקודם, ואותו האור יהיה חיותו ונשמתו ולא יתלוה לו דבר אחר בו:
והנה עם מה שנתבאר בבחינת היסודות תהיה מעלת המלאך גדולה ממעלת האדם, כי האדם יהיה מקובץ מהרכבת חלקי היסודות הגסים והחשוכים, והמלאכים הם מקובצים מהרכבת חלקי היסודות הדקים והרוחניים המזהירים, עד שמפני זה תהיה תכונת המלאך יותר מעולה מתכונת אדם. אמנם בבחינת שהמלאך לא תהיה פנייתו אלא אור סתם כדרך שאר מעברי אור השופע אל כל הנמצאות, והאדם לא כך הוא אלא מלבד האור המאיר על ידי קיבוץ חלקי היסודות, יתלבש בו רוח ונשמה עליונה וטהורה חלק אלוה ממעל. נמצא כפי זאת הבחינה שמעלת האדם גדולה ממעלת המלאך, כי כאשר יגביר האדם נשמתו על חלקי חומרו יאיר ויזהיר ויתוסף בו אור עליון מלמעלה מרום המעלות משובח ומעולה יותר מהאור השופע ומאיר על המלאך, מפני כי נשמת אדם כלולה מאבי"ע, ולא יצטרך לקבל ע"י שום א' מהמדריגות, אלא על ידי עצמה תאיר ותקבל משפע מקור נשמתו, ולא עוד אלא שאף המלאכים ושאר העולמות ישאבו אור ושפע ברכה על ידי הצדיק, ולא עוד אלא שעל ידי האדם יתעלו כל הדברים לאור באור החיים ולשאוב שפע ואור מאור השכינה, ולזה כל זמן שהצדיק יהיה שומר נשמתו האצולה או הברואה עליו לא יהיה תחת שולטנות המלאכים, מפני שמדריגת נשמתו תהיה למעלה מהם וממנו יהיה מקור השפע להם, עד שיש בידו לשנות המערכות והטבעיים. אמנם כאשר יטה האדם עצמו מדרכי התורה, יסתלקו ממנו הנשמה והאור העליון ואז יהיה תחת שולטנות המלאכים בעלי היצירה וידונו ויענישו ויכריזו:
ועם מה שביארנו יש להסתפק מה הרויחו חנוך ואליהו במה שחזרו להיות מלאכים, כי כפי מה שזכרנו ירדו ממעלתם שאם היו במעלת הצדיקים היו למעלה למעלה מעולם היצירה מקום המלאכים, וי"ל כי נשמת חנוך עלתה אל מקום הנשמות אשר בסוד גן עדן העליון כשאר כל הצדיקים ולא גרע ממעלתו כלום, אלא שרוחו שהיה לו לעמוד בגן עדן של מטה כשאר כל רוחות הצדיקים העומדים שם שלא יעלו יותר, הוא שזכה חנוך לעלות רוחו ולהיות מלאך ושר הפנים, להיות בריכה לקבל השפע היורד מהכסא להשפיע ולחלקו על ידו לכל שאר המלאכים ולכל שאר העולמות התחתונים, ועוד הוסיף כי גופו הגשמי ממש הוא שנהפך ללפידי אש כנזכר בספר היכלות, מה שאין כן בשאר הצדיקים שגופם כלה בעפר, ורוחם מתלבשת בלבוש אחר כדמות גופו, ובאותו לבוש ישתמש בגן עדן של מטה, וחנוך גופו ורוחו נהפך רוחני ועלה למעלה להיות מלאך קיים לעד, ונשמתו עלתה למעלה אל מקומה. וכענין זה גם כן באליהו אלא שלא היה עניינו כשל חנוך ממש, כי חנוך רוחו וגופו החומרי כאחד עלו למעלה, כי נהפך גופו ללפידי אש כנזכר. אמנם אליהו נתפשט רוחו מגופו ונתלבש בלבוש אחר ועלה למעלה, וגופו הראשון נשאר גנוז בסערה, וכשהוא יורד למטה לעשות שליחות יהיה מתלבש בו ובו יהיה מתראה לבני אדם, כנזכר בזוהר פרשת ויקהל בפסוק מי עלה שמים וירד:
ואחר שנתבאר היות מעלת חנוך ואליהו גדולה משאר הצדיקים כנזכר, הנה יש להסתפק למה לא זכו אבות העולם אליה, וי"ל שמעלת האבות היה יותר גדולה שהיו מרכבה לשכינה ולעצמי הספירות כנזכר בזוהר, והיא יותר גדולה ממעלת המלאכים והיא מעלת המרכבה, כי נשמתם היתה מרכבה ונעשה היכל לשכינה עם עצם מעצמי הספירות, עד שתעשה בריכה ומקור לשפע המשתלשל מהספירה ההיא, עד שעל ידם ישאבו ויקבלו מהשפע ההוא כל המלאכים וכל העולמות התחתונים, עד שנשמתם תעשה צינור אל השתלשלות השפע השופע מן השכינה לכל העולמות, וכל זמן שהשכינה תמצא צדיק זכאי כזה בארץ לא תתלבש במטטר"ון באופן שנראה שהוא יותר רצוי ממרכבת מטט"רון, ומעלה זו ימצא לזוכה בה בין בעודו בחיים בין לאחר מותו והיא מעלה שאין למעלה ממנה, והיא מעלת האבות:
נמצאו עתה בענין הזה ד' בחינות, בחינה א' קטנה מכולם היא בחינת המלאכים, שהם צינורות שאור העליון מתלבש בהם ומאיר דרך בם אור רחוק ממקורו. בחינה ב' גדולה מהראשונה היא בחינת הצדיקים, שהם צינורות אור עליון עם הת"ת מתפשט בהם שהנשמות הם עצם הת"ת המתפשט. בחינה הג' היא בחי' חנוך ואליהו כנזכר. בחינה הד' היא בחי' האבות וכיוצא בהם, אותם שהיו מרכבה אל הספירות על דרך הנזכר. וזמש"ל:
נהר לא
נהר לא - לבאר דמיון עם הארץ ותלמיד חכם:
הענין שיש בני אדם שהם כלי חרש, שהם בעוונות מגבירים יסוד העפר ומטמאים באויר מתוכם, שיצר הרע שבתוכם מטמאים מאוירם והם קלים לקבל טומאה, והיינו עם הארץ. ויש שאינם מקבלים טומאה אלא מבחוץ, והם תלמידי חכמים שקרבם קדוש לגבוה וחוטאים קצת ותשובתם תקנתם. אמנם בעמי הארץ נאמר אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד, ושבירתן דהיינו מיתתן טהרתן. וכתב האלקי הרי"א זל"הה דע כי יש תרי"ג ניצוצות וכולם הם תלמידי חכמים, ויש אחר כך כמה וכמה שהמה עם הארץ, דוגמת האילן המוציא פירות וסביבותיהם כמה עצים וענפים, וזמש"ל:
נהר לב
נהר לב - לבאר סוד שורש נשמת תלמיד חכם ועם הארץ, וסוד גלגול נשמת משה רבינו ע"ה בגלות:
הענין שרשב"י ע"ה נכנס לעולם הנפשות אל הדקות ההוא בחסידותו, ושם עסק בתורה עם נפש רעיא מהימנא, וחיבר שם הרעיא מהימנא לצורך הדור כנזכר בתיקונים. וגם עתה רעיא מהימנא מתנוצץ בס' רבוא ממש נשמתו סובלת צער קדושי בני ישראל שאינם יכולים לפרות ולרבות בתורתם, בהתנוצצות נשמתו בת"ח מפני צער עניים בגלות, והיינו והוא מחולל מפשעינו וגו', מפני שע"י חטאי ת"ח הקדוש ,ברוך הוא גוזר עליהם גזירות עוני בגלות, נמצאת נשמת משה רבינו ע"ה מצטערת בצער עונש עוונינו ופשעינו, הנה כשירי ישראל הם מקום גלגולו ועיבורו והתנוצצותו, אמנם שאר עמי הארץ הקשים והעזים הם ניצוצות חיצונים שפזרה לילית הרשעה בישראל, והם הם עזי פנים בעלי זרוע המצערים תלמידי חכמים ומתאכזרים כנגדם, ועל זה רמז משה רבינו ע"ה ויתן את רשעים קברו, ירצה הוא מתנוצץ בצדיקים, והצדיקים הם בין שאר הרשעים עזי פנים, שבדור כאלו משה רבינו ע"ה קבור בין הרשעים. וזמש"ל:
נהר לג
נהר לג - לבאר שהאדם בחיים נטוע ובמיתה עקור, וענין הזיווג:
הענין שהאדם כל עוד שלא יהיה נטוע בעפר הזה לא יעשה פירות, כי הוא אילן ששרשו נטועים בטיט הזה, וענפיו יעשו פירות למעלה, והיינו סוד דיוקנאות אשר לו בספירות עליונות כדי לייחד שם במעשיו, והיינו מעשיו פירות בספירות וייחודם הגורמים האורות וענינים. והענין שהאדם כל עוד שלא יהיה נטוע בעפר הזה לא יעשה פירות, אף אם יעשה כל טובות שבעולם אין אותם הטובות עושים פירות אלא דוקא בהיותו נטוע בעפר הזה, ולזה הנשמות בין קודם התלבשם בעפר, בין אותם שהיו בעפר ונסתלקו, כלם עובדים עבודה תמיד בגן עדן, אמנם לא יהיה להם שכר טוב בזה, אדרבא אותו הטוב הוא גמול מעשה ידיהם ממה שעשו בעולם הזה, ואין להם שכר כי אם על מה שעמלו בעולם הזה:
והטעם כי כל השכר הוא על טעם היצר הרע המפתה אותו בעולם הזה ואינו שומע לו, ועוד כי בהיות האדם בגוף עפר ד' יסודות חומריות עפריות אז הוא יכלול כל המדריגות כולם ממעלה למטה, לפי שכל המדריגות כלולים באדם כסדרן עד התחתונה, והנה לא יכלול האדם כל המדריגות כולם ממעלה למטה אלא בהיותו נטוע בעפר הזה. והנה הוא אילן ששרשיו נטועים בטיט הזה וענפיו יעשו פירות בספירות, והנה נטיעתו בעפר [ב' פעמים הא'] בסוד ד"ו פרצופים, דהיינו כשיקח האדם את אשתו וזו היא השתילה האמיתית, ופירותיו מצליחים, והוא עושה ייחוד, ולכך טוב לאדם שיקח אשה בהיותו בן י"ג שנה שאז פירותיו מתחילים ומיד הם שלמים, שפירות מי שאין לו אשה כמעט אין להם ממש , והנטיעה הזאת היא עושה פירות שאינם הגונים ושלימים ומבושלים, אלא הם נובלות, כי כל זמן שלא הגיע לזכר ונקבה לא השלים מינו לעשות פירות, וענין זה פי' בפרשת ויקרא. וזמש"ל:
נהר לד
נהר לד - לבאר מה שאמרו רבותינו ז"ל המורה חטא בנשמה קודם בואה לעולם:
ענין זה המורה חטא בנשמה קודם בואה לעולם כדפי' בזוהר אחרי מות ובזוהר שיר השירים, הוא מן הדברים הקשים, שכיון שאין שם יצר הרע היאך יצדק שם חטא ועון, ומה גם בהתרחקות מאת פני השכינה והיותם נמשכים אחר הקליפה הסובבסת סביב גן עדן כאמרו סביב רשעים יתהלכון, והיינו ממש כל חטאינו בעולם הזה השפל, כי יעזוב אדם את אביו ואמו הקדושים ודבק באשת זנונים. ויש לומר כי כל הנשמות אחר אצילתם אינו יורדת תיכף לעולם התחתון עד היותם לפני הקדוש ברוך הוא, עומדות ועוסקות בתורה ולומדות, ולפי שיעורן בעולם ההוא, ואינם רשאות לרדת לעולם הזה השפל עד שינתן להם רשות מלפני בוראם, ואלו הנשמות נוטות אחר החיצון היינו שמורדת בקונם ורוצות לבא קודם שעתן ודוחקין את השעה, והיינו שאותם המורדים החיצונים מבקשין להטעותה לומר שימשכו למטה ויאכילהו אותה מעץ הדעת טוב ורע, דהיינו שהיא תמשך אחר הקליפות וענייני החומר והעולם הזה הגשמי והיא תתאוה לזה, וכל עוונם שם הוא דחיקת השעה לבא לעולם הזה הגשמי קודם בישולם קודם גמר תנאם וקצב עבודתם ותורתם למעלה, ובבואם כמנהגם למעלה כן מנהגם למטה, ולכן אינם באות אלא על ידי מעשה זנות וכיוצא מפני שהם בתוך הקליפה, ואין להם מקום לתת נשמה אלא בחלקם במקום הרשע ממזרים או בני נדה שיש בו צד הטומאה, ואלו רובם לרעה והיינו ברשות הבורא להפיע שם נשמה כענין ויעש י"י אלדים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, דהיינו עור הנחש גוף זה העכור הטמא כנזכר. וזמש"ל:
נהר לה
נהר לה - לבאר סוד הפגם:
הענין כמו שיש מטעמים טובים שעשה יעקב לאביו, כן יש מטעמים רעים אשר שנא י"י שעשה עשו לאביו, והיינו העבירות והמעשים המקולקלים שעושים דרי מטה, ואינם עולים דרך הכחות הטוחנות והוושט והאסטומכא שהם כחות קדושים, אמנם יש כחות אחרים שהם סמא"ל וחייליו שהם מבשלים ומכינים ונהנים מהמעשים הרעים ונקשרים על ידם, והיינו אומרינו בווידוי טפלנו שקר ומרמה, דהיינו מרמה לילית, ושקר סמא"ל, והם נטפלים ונקשרים על ידי מעשה הרע הנעשה למטה, ואחר כך הם עושים עשן לעינים העליונים, כאומרו ותהיינה מורת רוח ליצחק ולרבקה וכתיב ותכהנה עיניו מראות, הפך ריח ניחוח, אשר המה מורת רוח מטעמים מרים המעוררים מרירות לרוח, ומרירת זה הוא סוד הדין הקשה המתעורר להשפיע לתחתונים החיצונים, ולפעול הדין, עולה ונוטל רשות ויורד ונוטל נשמה, והיינו אומרו הן עלה עשן באפי אש יוקדת כל היום, המעוררים סוד ויחר אף ה', והיינו ממש הפך נחת רוח. וכמו שבצד ימין הקדושה, מתעורר הטוב ויורד ומתגשם עד התחתונים ברכות ורב טוב בנים ועושר וקנין ודעת וחכמה וחיים וכבוד וכל מאורעות הטוב. כן ממש לשמאל מתעורר הדין ויורד ומתגשם עד אשר נעשים חלאים רעים ונאמנים ומאורעות רעות ומקרים קשים ומרים ממות. סוף דבר זה לעמת זה וזה תמורת זה:
והנה לבאר הענין יותר, דע כי כאשר יחטא האדם ויטבע בבור זוהמת מעשיו אז תכרת ותאבד הנפש שלו, אמנם רוחו ונשמתו לעולם לא יאבדו ולא יכרתו מכל וכל, אמנם גם הנשמה נפגמת ונטמאת, אמנם ענין טומאתה הוא לפי שהנשמה בהיותה מתאצלת כפי המעלות שירדה כך תשאיר מציאותה במקום מסעותיה מדריגה אחר מדריגה, עד הגיעה אל הגוף אשר בעולם הזה, עד שתהיה שלשלת המשתלשלת סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ולזה עם היות שהנשמה תסתלק מן הגוף החוטא עם כל זה תתמשכנה אל הנשמה דרך שלשלת השתלשלותם ותתפגם בהכרח, והפגם יהיה מצד כי כאשר המדריגות מושכות שפע טהור בקדושה כן תהיינה המדריגות מושכת את הטומאה מצד הטומאה, וכמו שהמקדש עצמו ומיישר דרכיו מושך שפע קדוש מלמעלה על נשמתו, כן המעוות דרכיו ומטמא עצמו מלמטה מטמא נשמתו מלמעלה עד שמתדבק בקליפות, וכפי ערך העוונות כן שיעור הטומאה, ומשם יושפע אל הגוף למטה, והטומאה ההיא תהיה הכתם והפגם שבנשמה ולא יוסר ממנה אלא על ידי התשובה כמו שיתבאר, כי כאשר ישוב ויכניע עצמו עד כדי מה שנדבק בקליפה ישבור הקליפות שנכנס בהם ותחזור נשמתו למקום קדוש:
אמנם ענין פגמה למעלה הוא להיות הנשמה מציאותה מלמעלה כנזכר, לזה על ידי פעולותיה יהיה הפגם למעלה, ושיעור הפגם כפי שיעור החטא, וכפי שיעור הטומאה שימשיך עליו כן תפגום למעלה, כי ישלוט הקליפה במקום המצוה שעבר עליה, כי המצות תלוית במדות וכאשר יעבור על א' מהם ישליט על אותו מקום שהמצוה תלויה בה כח הקליפה מצד מציאות נשמתו העליונה שבמקום ההוא, כי על ידי שימשיך על עצמו הקליפה למטה ימשיך אותה למעלה גם כן. ואין הכוונה שתכנוס הקליפה במקום הקדושה ח"ו, אלא שהיא אז תובעת דין ואומרת זאת הנשמה היא משלי, ויוכרח שתתפגם הנשמה ההיא ומקומה העליון,ותכנס בקליפות, ואין הכוונה שתהיה נעקרת ממקומה ונכנכסת בקליפות ח"ו, אלא שתהיה יונקת מצד השמאל כדי להשפיע לקליפה על ידי צינור נשמתו, ועל ידה יהיה נשפע למקום אחיזת נשמתו ולכל המדריגות הקדושות שהיא נכללת בהם ממרירות הצינור השמאלי ומשפיע המר ההוא הנמשך ממנו, ואין פגם גדול ממנו כי יזקיק מדריגות הקדושה לינק מצד שמאל ולהשפיע לקליפה על ידי צינור נשמתו:
וכמו שבזמן שישפיע האדם במעשיו הטובים שפע לעולם ישאר מאור השפע ההיא חלקו להתלבש בו, וממנו יתהווה לבוש נקי אל הנשמה, כן השפע המר שישפיע החוטא לקליפות ישאר לו חלקו, וממנו יתהווה לבוש טמא לאותה הנשמה להתלבש בו בעת שתסתלק מן העולם. ועם זה יובן ענין ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי, כי מאחר שהרשע נמצא בתוך הקליפות כנזכר, הנה כשהוא עוסק בתורה הוא משפיע אל הקליפות בהכרח, וקליפה תובעת ואומרת תפלתו של פלוני משלנו היא ונוטלת השפע הבא מחמתו, וזהו סוד ושפחה כי תירש גבירתה. ועכ"ז על ידי כח התשובה יתקן הכל כשהיה בראשונה ויותר, כי יכניע וישבר כח הקליפה ויחזור ויקח כל השפע שנטלו מחמתו ויעלו לריח ניחוח לה', ויחשבו לו העוונות לזכיות כמ"ש בס"ד, וזמש"ל:
נהר לו
נהר לו - לבאר איך יובן ויוכר הפגם והעון מצד הדפק:
הענין הוא כי סוד הדפק הוא סוד התפשטות חיות הא"ס ב"ה, בתוך כל זעיר אנפין והתלבשותו בתוך החכמה בסוד כולם בחכמה עשית, והענין כי הכח החיוני שדופק בתוך הורידין הוא רוח הא"ס, והדפק בעצמו הוא חכמה שהוא כלי אל חיות הא"ס, ולפי שאין מתפשט בכל הגוף כי אם האחוריים לזה נקרא דפק שהוא אחוריים של ע"ב שהוא קפ"ד. ודע כי כפי מה שיש עבירה או עון כן נחסר האור משם, אמנם יודע העון והפגם כפי המדה היותר גוברת בדפק בה הוא הפגם, וזה ע"ד תוסף רוחם יגועון:
והענין שיש עשרה מיני דפיקו כנזכר בתיקונים, והם צירי סגו"ל וגו', והנה כשתשים ידך בדפק לפעמים תראה שדופק נקודה אחת ואח"כ נקודה שנית כצירי וזה סוד צירי, ולפעמים זו למעלה מזו ונקרא שב"א, ולפעמים הראשונה ארוכה והשניה נקודה לבד וזהו קמץ, וכן כיוצא בזה, וזה מורה כפי מציאות החיות הנמשך לו אז מאיזו בחינה שבחכמה, כי אם נקודה דפיקתה כקמץ אז היא מורה על התגברות בחינת הכתר שבחכמה אשר משם שולח הארה וחיות אל האברים כולם, ואם הוא פתח הוא מן החכמה שבחכמה, וכן כיוצא בזה בכל הנקודת, ולפעמים הם שני נקודין יחד שבא צירי וכיוצא. ודע כי בזה יוכר החטא והפגם של האדם, כי כשתהיה הדפיקה בקמץ זה יורה שחטא בכתר ומראה כחו כדי שלא יסתלק, כי כאשר תהיה בחינה א' גוברת יורה על חסרון אותה הבחינה הנז', ולפעמים זה מורה בהיפך על שעשה מצוה בבחינה ההיא, ואין אתנו יודע עד מה. מהרי"א זלה"ה:
נהר לז
נהר לז - לבאר סוד הוידוי:
הענין הוא כי החוטא פוגם למעלה פגם הדין והחושך, והפגם הזה הוא נאחז במקום העון כפי המדה שפגם החוטא וכפי שיעור עוונו, והמתודה חטאתו וחטאת כל ישראל גורם לטהר המדות העליונות ולנקותם מאותו הפגם, וחלק הפגם ההוא יורד שפע ידוע מלמעלה ומעבירו ומטהרו, והיינו נושא עון ועובר על פשע, והוא מימי הטהרה לרחוץ חלאת הפגם, והיינו אומרם אם רחץ י"י את צואת בנות ציון ואת דמי ירושלים ידיח מקרבה וגו', ואותן השופכין הם מזון והחלק הניתן לחיצונים ולזה צריך להתודות בתפלתו בברכת שומע תפלה, ויכוון לעורר המים הטהורים העליונים, וירחץ כל פגם עון שבמדות העליונות וישפיע למטה, וידיח לחוץ ויטהר כל הפגם, ולזה הוידוי באותיות אלפ"א בית"א לטהר כל הכ"ב אותיות התורה הפגומין, וז"ש בפרשת פקודי בזוהר היכל ז' ומההוא צלותא חולקא דסטרא אחרא שנבדל לה להתפרנס ממנו, הוא כל אינון חובין וחטאן דאודי עלייהו ונטיל לון לחולקיה, מפני שהם חלק שמרים לפרנסתו כאמרו ותשליך במצולות ים שהם החצונים כל חטאתם:
ואומר אני כי אחר שהאדם מתודה ואומר בסוף ואתה צדיק על כל הבא עלי, הרי קבל יסורין והצדיק עליו דין שמים. ויש עבירות שהתשובה תולה ויסורין ממרקין, ולזה בהיות השעיר נושאת את כל עוונותם אל ארץ גזרה, היינו שאומרים הפרע ממנו בכך וכך יסורים והם שמחים בכח הדין הנשפע עליהם ליסרו כדי רשעתו בבית דין העליון. ואם לא התודה לא שעבד עצמו אלא אל הב"ד העליון ולא גזרו עליו עונש שאין יסורים לכפרה אלא עם הוידוי, כענין הבא לטהר מסייעין לו, הוא נטהר בודוי ותשובה, מסייעין אותו ביסורים ומקרבין אותו. וזמש"ל: