אור ברסלב

חנה דוד על חלה· רבי יעקב דוד ב"ר זאב [הרידב"ז] וילובסקי

פרק ד

פרק ג

הלכה א

יש דברים שהן חיבור בחלה ואין חיבור בטבו"י חיבור בטבו"י ואינו חיבור בחלה חיבור בחלה דתנינן ובזמן שהן של אשה אחת מין במינו חייב ושלא במינו פטור ואינן חיבור בטבו"י דתנינן תמן המכניס חלות ע"מ להפריש ונשכו ב"ש אומרים חיבור בטבו"י וב"ה אומרים אינו חיבור ע"כ לכאורה משמע מכאן דהלכה כר"י ב"ח דאמר ראב"י איש ברתותא הוא לענין חלה שנילושה במי פירות לעיל (בפ"ב דמס' חלה) הא כרבנן דאינו חיבור בטבו"י אינו חיבור בחלה ודלא כר"י דמחלק שם אפילו לר"ע דס"ל דאין מי פירות מחברין לטבו"י מחברין לחלה דא"כ ליתני הכא דלענין מי פירות דלרבנן אינו חיבור בטבו"י וחיבור בחלה וע"כ דלענין מי פירות לא מחלקינן בין חלה לטבו"י וכמו דלא הוי חיבור בטבו"י כן נמי לא הוי חיבור בחלה והגם דלכאורה אזיל הגמ' הכא בשיטת ר"י דלשיטת רשב"ל (לעיל בסוף פ"ג דחלה) אין חילוק בין חלה לטבו"י לענין נשוך ומדמחלקינן הכא בזה ש"מ דבשיטת ר"י קיימינן עיין לעיל בחידושנו בפ"ב דחלה) בד"ה ר"י בר"ח עיי"ש שפרשתי הענין הזה באר היטב עיי"ש ודו"ק:

שם מהו שיירתה ר"ה אמר אם אומר את השיפון מין כוסמין מצטרף עם החיטין שיבולת שועל מין שעורים אינו מצטרף עם החיטים ר"י ב"נ אומר שאר המינים מצטרפין זע"ז עיין בהרא"ש ז"ל ובשו"ע יור"ד דמפרשי הירושלמי הזה ופסקו לענין דינא ע"פ פירושם ועיין בשנו"א ז"ל דהקשה על פירושם וכתב שאין משמע כן בירושלמי ומגיה הירושלמי ומפרש פירוש אחר עיי"ש ודו"ק:

הלכה ב

קב חדש מצרף קב דבר שנטלה מן האמצע מצרף ור' בון בר חייא בעי קב חלה מהו שיצטרף תני ר"ח בן שאול קב הקדש מצטרף קב חלה אינו מצטרף מה בין הקדש מה בין חלה הקדש ראוי לפדותו ולחייבו חלה אינו ראוי לפדותו ולחייבו ע"כ:

ולכאורה קשה הא חלה נמי ראוי ע"י שאלה לבוא לידי חיוב וכי היכא דהקדש ראוי לפדותו כן חלה נמי ראוי לשאלה ולחייבו לכן הו"ל בחלה ג"כ להיות מצורף. [וכן אליבא דרשב"ל יהיה ג"כ דינא חדתא בהקדש דהא לפום הך סברא דקאמר הגמ' דבהקדש ראוי לפדותו ולחייבו היינו דווקא בשהקדיש אחר הגלגול לכן הקדישה משגלגלה ופדאה חייבת אבל אם הקדישה עד שלא גלגלה וגלגלה הגזבר ופדאה פטורה שבשעת חובתה היתה פטורה כדאיתא במשנה מפורשת לעיל (בפ"ג דמס' חלה) ואולי לפי הסברא דשאלה א"כ בהקדש נמי ראוי לשאלה ולחייבו אפילו הקדיש עד שלא גלגלה וגלגלה הגזבר אליבא דרשב"ל יהיה זה חלוק בין שאלה להקדש דגרסינן בירושלמי (מס' מעשרות פ"ה ה"ג וכן בפ"ק דמס' חלה) הממרח כריו של חבירו ר"י אמר נטבלו ורשב"ל אמר לא נטבלו מתיב ר"י לרשב"ל והתנינן הקדישן עד שלא נגמרו וגמרן הגזבר ואח"כ פדאן פטורין הרי גזבר כאחר הוא ואת אמרת מה שעשה עשוי א"ל תיפתר כמ"ד גזבר כבעלים ע"כ וא"כ אליבא דרשב"ל נמצא כל עיקר הפטור של גלגול הגזבר משום דגזבר כבעלים הא לא"ה הוי ממרח כריו של חבירו שלא מדעתו וכ"ז דווקא כשפדה מן הגזבר נמצא דגלגול הגזבר פוטר דכ"ז שלא נפדה הרי גזבר כבעלים. אבל אי ישאל על ההקדש וזקן עוקר הנדר מעיקרא וכמאן דלא הוקדש דמי מעולם ולפיכך מחלקינן בבבלי וירושלמי (כתובות פ"ז) בין אם הלכה אצל חכם והתירה בין אצל רופא וריפא דזקן עוקר הנדר מעיקרא וכאילו לא היה עליה לעולם נדרים וא"כ הכא כשישאל על הקדש נמצא דאין גלגול הגזבר פוטר דהא הוי ממרח כריו של חבירו שלא מדעתו דהא נמצא דלא היה עליה גזבר כבעלים]:

וע"פ דעת הראב"ד ז"ל לשיטת הירושלמי הי' מקום לתרוצי קושיתן דגרסינן (בפ"ג דמס' חלה) א"ר בון ב"ח שני גוים שעשאו ב' קבין וחלקו והוסיפו זה על שלו וזה על שלו חייבין שלא היתה להן שעת חובה ונפטרו ב' ישראלים שעשו ב' קבין וחלקו והוסיפו זה על שלו וזה על שלו פטורין שכבר היתה להן שעת חובה ונפטרו ע"כ וכן פסק הרמב"ם ז"ל (בפ"ז מה' בכורים ה"ט) וז"ל אבל ב' ישראלים שעשו ב' קבין וחלקו והוסיפו כל אחד על שלו פטורין שכבר היה להם שעת חובה והם היו פטורין באותו שעה מפני שעשאוהו לחלק ע"כ וכ' הראב"ד ז"ל אין דבר זה מחוור ואם עשאו אותה לחלק והשלימו מאין לו שהוא פטור ומה בין זה לעושה עיסתו קבין והשיכן או שצרפן בסל שהם חייבין ואע"פ שראה כן בירושלמי אין השכל נותן לסמוך עליו ועוד דקיי"ל אין דיחוי אצל מצות ואחד זה ואחד זה כיון שהשלים עליו חייב עכ"ל וכ' הכ"מ ז"ל דלא דמי לעושה עיסתו קבין משום דהכא היה כשיעור ואעפ"כ עשאוהו לחלק הרי זה דומה להורמו חלתה עיי"ש תוכן כוונתו דהכא שעת הגלגול היה בפטור ומסיק הכ"מ ז"ל ואין זה ענין לדיחוי אצל מצות עכ"ל עיי"ש נמצא דלדעת הראב"ד ז"ל הוא דלשיטת הירושלמי דיש דיחוי אצל מצות ולפיכך כתב דאין לסמוך בזה על הירושלמי משום דאנן קיי"ל דאין דיחוי אצל מצות:

ואבל שיטת הירושלמי בזה דיש דיחוי אצל מצות ומכיון דהיתה להן שעת חובה ונפטרו נפטרו לעולם. א"כ לפ"ז שפיר ניחא הירושלמי דנ"ד משום דלכאורה קשה למ"ד דס"ל דיש דיחוי אצל מצות מה יעשה בהך מתניתין הקדישה משגלגלה ופדאה חייבת וקשה הא לדעת הראב"ד ז"ל דזה הירושלמי הוא בענין יש דיחוי א"כ לפ"ז קשה הך מתניתין דהקדיש אחר הגלגול ופדאה חייבת וקשה למה חייבת הא למ"ד דיש דיחוי אצל מצות בכיסהו הרוח ונתגלתה פעור לכסות משום דיש דיחוי אצל מצות וכיון שנפטר ונדחה ממנו מצות כיסוי שוב אין עליו חיוב מצות כיסוי והכי נמי דכוותיה כיון דלאחר הגלגול הקדישה ונדחה ממנו מצות חלה א"כ אין עליו שוב חיוב מצות חלה אבל ז"א דהקדיש לאחר החיוב ונפטר על ידי שהכניס לרשות הקדש כשפודה אח"כ אין זה ענין דיחוי אצל מצות דדיחוי אצ"מ לא שייך רק כשהדבר הזה נדחה ממצות לכן כיון דאדחי אדחי אבל הכא שנדחה ממצותה מפני שנכנס לרשות אחר ואין על האחר החיוב הזה לכן כשחוזרת לידו אין ענין לדיחוי אצל מצות דהא דהיה פטור מתחילה במצות חלה משום דלא היה שלו והגע עצמך אם מכר את העיסה לאחר ונדחה ממנו מצות רלה כשקנה אח"כ בוודאי חוזר לחיובו וה"נ הא דנדחה ממנו המצוה דחלה משום דלא היה שלו אלא של הקדש ואין עליו חיוב חלה בעיסת הקדש והקדש לאו בר חיוב דחלה והלכך כשקנה מן ההקדש לא נקרא דיחוי אצל מצות דהיה דיחוי מעיקרא משום שלא היה שלו. כללא דמילתא כל שנדחה משום הרשות אחר אין זה ענין לדיחוי אצל מצות דהלא לא נדחה המצוה כי אם ההקדש נדחה מן המצוה ולא נקרא שהמצוה נדחית אלא דליכא מי שיתחייב בהמצוה ע"כ אין זה בכלל דיחוי מצוה כי המצוה לא נדחית כי אם דליכא מי שיתחייב במצוה. והוא דבר ברור וראיה עצומה מן המשנה הזה (דפ"ג דחלה) דהקדיש משגלגלה ופדאה דחייב ולא מוכח מזה בשום דוכתא דאין דיחוי במצות וכן באמת תקשה למ"ד דס"ל דיש דיחוי במצות אבל הסברא פשוטה דזה לא נקרא דיחוי מצוה דלא היה שום דיחוי במצוה כי אם דלא הי' מי שיתחייב בהמצוה

ע"כ לא מצי הירושלמי לשיטתו למימר דחלה מצטרף משום דראוי לבוא לכלל חיוב ע"י שאלה כמו בהקדש דמצטרף משום הך טעמא דראוי לבוא לידי חיוב ע"י פדיון ז"א דגרסינן במס' זבחים (דף י"ב ע"ב) בעי ר' ירמי' אכל חלב והפריש קרבן והורו ב"ד שחלב מותר וחזרו בהם מי הוי דיחוי ע"כ אלמא דזה נקרא דיחוי מה שהורו ב"ד שחלב מותר וכמו שכ' התוס' ז"ל אע"ג דבטעות אידחי אפ"ה הוי דיחוי עיי"ש. וא"כ הכא דישאל על הקדשו ויעשה הקדש טעות האיך יחזור לחיובו הא לשיטת הירושלמי דב' ישראלים שעשו ב' קבין וכו' דפטורין משום שכבר היה להם שעת חובה ונפטרו ולשיטת הראב"ד ז"ל משום דיש דיחוי אצל מצות אם כן האיך יתחייב בחלה ע"י שאלה דהא דמי לב' ישראלים שעשאו ב' קבין וחלקו דפטור לעולם משום שכבר היה להם שעת חובה ונפטרו וע"כ פטורים לעולם משום דיש דיחוי אצל מצות וכבר נפטרה העיסה ועצם המצוה כבר נדחית וא"כ ה"נ דכוותיה דהא כבר הורם חלה מן העיסה ונפערה העיסה מן חלה ונדחית ממצותה וכיון שכבר היתה לה שעת חובה ונפערה נפטרה לעולם ואפילו שישאל אח"כ ונמצא דהוי מעיקרא פעורה בטעות הא קי"ל דלמ"ד דיש דיחוי במצות אף דיחוי בטעות הוי דיחוי והכא דיחוי גמור היה רק בטעות ודמי לאילו עשה עיסה מה' רבעים ונתחייבה בחלה והורו בד' דה' רבעים פעורה מן החלה וחזרו למ"ד דיש דיחוי אצל מצות הוי דיחוי דכבר נפטרה וא"כ לפ"ז לשיטת הירושלמי בב' ישראלים דעשו ב' קבין וחלקו והוסיפו כל אחד על שלו דפטור לא מהני הכא שאלה שיתחייב כיון שנפטרה ע"כ שפיר קאמר הגמ' מה בין הקדש מה בין חלה הקדש בידו לפדותו ולחייבו חלה אין בידו לפדותו ולחייבו ותיבת ולחייבו דייקא דהקדש ראוי לבוא לחיוב על ידי פדיה דלא נקרא דיחוי דנאמר דכבר היה לה שעת חובה ונפטרה ז"א דהא לא שייך בזה דיחוי אצל מצות כמו שכתבתי כי גוף העיסה לא נדחית ממצותה רק דלא היה מי שיתחייב אבל הגוף העיסה לא נדחית ולפיכך שפיר ע"י פדיון חייב אבל בחלה אין אתה יכול לחייבו ע"י פדיון וה"ה דשאלה נמי לא יחייבה ורק נקט דבר והיפוכו כיון דנקט גבי הקדש פדיון דהתם עדיף טפי למימר פדיון דהא פדיון קדשים מצוה היא אבל שאלה אינו מצוה דהא אדרבה אין נשאלין על הקדשות אלא מדוחק לפיכך שפיר טפי בידו להביא עיסת הקדש לחיוב ע"י פדיון מע"י שאלה ע"כ נקט גבי הקדש פדיון ולפיכך מסיק בחלה דאינו ראוי לבוא לחיוב ע"י פדיון דהא לשיטת הירושלמי הוי כב' ישראלים שעשאו ב' קבין וחלקו והוסיפו דפטורין לעולם מכיון שנפטרו נפטרו מטעם דיש דיחוי אצל מצות א"כ ה"ה בשאלה נמי דדיחוי בטעות נמי הוי דיחוי כדאיתא במס' זבחים (דף י"ב ע"ב) הנ"ל ונמצא דשפיר אזיל הירושלמי לשיטתו לשיטת הראב"ד ז"ל בירושלמי ולדעת הרמב"ם ז"ל ע"פ הכ"מ ז"ל דכתב דיש לסמוך לענין דינא על הירושלמי הזה משום דאין זה ענין לדיחוי אצל מצות דהכא משום שעשאו מתחילה לחלק וע"כ בשעת חיוב דהגלגול פטורה היתה וכמו כל הגלגולי דפטור כמו דהקדש וכדומה:

אבל הירושלמי לא ס"ל דיש דיחוי אצל מצות מ"מ שפיר מצינן לתרוצי קושיא דידן דדוקא הקדש מצרף משום דראוי לבוא לידי חיוב ע"י פדיון אבל חלה דאינו ראוי לפדיון ואינו ראוי לבוא לידי חיוב רק על ידי שאלה לא מצטרף משום דאינו בידו דהא קיי"ל אין נשאלין על הקדשות אלא מדוחק ועיין ביור"ד סי' ר"ג ובש"ך ז"ל סי' שכ"ג) עיי"ש ואבל כשאינו מדוחק אסור לישאל עלי' ע"כ אינו בידו לשאול עליו הגם דאם עבר ושאל עליו הוי שאלה מ"מ איננו בידו נקרא וע"כ אינו מצטרף רק שראוי לבוא לידי חיוב ע"י פדיון משום דהוי בידו אף לכתחילה אבל לא על ידי שאלה משום דאינו בידו לכתחילה וכן הא דבמס' פסחים (דף מ"ו ע"ב) הואיל ואי בעי מיתשיל עליו הוי ממוניה וחשבינן ליה כשלו כתבו האחרונים ז"ל דזה דווקא בחמץ משום לאו דב"י וכאשר אי"ה לקמן בשיטה דכיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט נביא דבריהם ז"ל ובלא"ה רש"י ז"ל לא גריס כלל זה עיון בפסחים (בדף מ"ח ע"א) הנ"ל ויש בכאן אריכות דברים ואכמ"ל ודו"ק:

שם אין תימר שניא היא חלה שהיא כנשוך וההין ששה עשר מיל לאו כנשוך הוא מצינו חלה מהלכה לא מצינו מעשר בהמה מהלכה. פי' דמקשה אין תימר שניא חלה משום נשוך הוא א"כ נימא בכל דוכתיה נשוך ומשני משום דלא מצינו נשוך רק בחלה מדרבנן אבל בכל דוכתיה לא מצינו נשוך מדרבנן ואינו דומה תקנת חכמים זל"ז ודו"ק:

במתניתין ר' גמליאל אומר שלש ארצות לחלה מארץ ישראל עד גזיב חלה אחת מגזיב עד הנהר עד אמנה שתי חלות אחת לאור ואחת לכהן מהנהר ועד אמנה לפנים וכו' אחת לאור ואחת לכהן ומפרש בירושלמי שלא יהא אומרים תרומה טמאה נאכלת עיי"ש. לכאורה קשה במס' פסחים (דף מ"ו ע"א) במתניתין כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט וכו' פרש"י ז"ל שנטמאת העיסה ולכאורה קשה דלמה לו לפרש דמיירי שנטמאת העיסה יפרש דמיירי בחלה של אור כמתניתין דהכא ואותו של כהן באמת הוא נותן לכהן עיין בצל"ח ז"ל שם הן אמת דמלשון המשנה משמע שנטמאת העיסה אבל כ"ז קשה למה לא תני באמת בחלה של אור דיהא עדיפא דלא תקשי קושיית המפרשים ז"ל דלמה אינו נותן לכהן והוצרכו לתרץ כשאין שם כהן הלא בחלה של אור אין בו מצות נתינה לכהן ולכאורה הירוש' דפ"ג דפסחים משמע קצת דמיירי בחלה של אור דקתני שם ומשייר אחת בתנור ונשרפת] ולפי דברינו בחיבורי מגדל דוד בסוגיא הראשונה יתורץ קושיא זאת כעין חומר דע"כ צריכין לזה דנטמאת העיסה דיהא טומאה דאורייתא ויהא עלי' העשה דשריפת תרומה טמאה מדאורייתא עיין שם בדברינו וגם בכאן אציג שיטה עמוקה בפלפול עצום ועמוק מאד בסוגיא זה. ועי"ז יתחדש ענין נחמד בחמץ שקיבל עליו אחריות:

שיטה כיצד מפרישין חלה בטומאה

גרסינן במס' פסחים (דף ה' ע"ב) ת"ר שבעת ימים וגו' מה ת"ל והלא כבר נאמר לא יראה וגו' לפי שנאמר לא וגו' שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה יכול יטמין ויקבל פקדונות מן הנכרים ת"ל לא ימצא אין לי אלא כו' ת"ל שאור שאור לגז"ש מה שאור האמור בבתים עובר משום בל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הנכרים אף שאור האמור בגבולין וכו' ומה שאור האמור בגבולין שלך וכו' אמר מר אין לי אלא בנכרי שכבשתו וכו' אמר מר יכול וכו' עד סוף הסוגיא:

והנה כבר עמלו הגאונים ז"ל לאוקמי הך סוגיא על תלה. כי יש להקשות הרבה.

א' למה הקדים מסדר הש"ס לקבוע בתלמודא אמר מר אין לי וכו' ואח"כ אמר מר יכול וכו' הלא בתחילה הי' צריך לסדר אמר מר יכול עם השקלא וטריא ואח"כ אמר מר אין לי וכל השקלא וטריא לפי סדר הברייתא:

ב' קשה שבתחילה מתחיל הברייתא מן גבוה כדגרסינן אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה ואח"כ באיסור של קבלת אחריות שבק לגבוה אלא יקבל פקדונות מן הנכרי ותו לא מידי וכבר הקשה הגאון הצל"ח ז"ל וכ' דבשלמא לאביי לא קשה משום דרצה לאמר אח"כ אין לי אלא בכבשתו כו' שלא בכבשתו מנין וכו' וע"כ מתחילה מרבינן לאיסור כבשתו ואח"כ שאל מנין שלא בכבשתו כי אם בקבלת אחריות ואם הי' אוחז גבוה ובגבוה לא שייך כבשתו וא"כ כבר ביאר האיסור אף בלא כבשתו רק בקבלת אחריות וא"כ איך יאמר אח"כ אין לי אלא כבשתו ולכן מתחילה שבק גבוה כי כ"ז שאין לנו קרא בלא כבשתו דרשינן האיסור על כבשתו אלא דזה אתא שפיר רק לאביי אבל לאוקימתא דרבא דאין לי אלא בלא כבשתו ארישא קאי ולא אסיפא הדרא קושיא לדוכתיה למה שביק בסיפא גבי איסור פקדונות גבוה ולכאורה הדבר הזה צ"ע גדול וחוקר הצל"ח ז"ל דאולי לא שייך האיסור דקבלת אחריות גבי גבוה ע"ש ובירושלמי במכילתין מבואר להדיא דחשיב גבי גבוה קבלת אחריות כפי שמובא לקמן בע"ה ית']:

ועוד שם בסוגיא (דף ו' ע"א) אמר רב יהודא אמר רב המוצא חמץ בביתו ביו"ט כופה עליו את הכלי אמר רבא אם של הקדש הוא א"צ מ"ט מיבדל בדילי מניה ואמר רב יהודא אמר רב חמצו של נכרי עושה לו מחיצה גבוה עשרה טפחים ואם של הקדש הוא א"צ מ"ט מיבדל בדילי מניה ע"כ:

וקשה מאד להבין הך סוגיא דמ"ע במימרא ראשונה לא אמר רב בעצמו ואם של הקדש א"צ:

ורק רבא מסיים ואם של הקדש א"צ ובסיפא גבי עושה לו מחיצה עשרה טפחים מסיים רב בעצמו ואם של הקדש א"צ. ודבר זה צ"ב גדול וכבר עמדו רבותינו גבורי כח עושי דברו. כמה מן האחרונים בחיבוריהם עי' בס' קהלת יעקב ז"ל דמפלפל טובא בהאי ענינא ואבל תורה היא וללמוד אני צריך וחלקי ה' אמרה נפשי:

ואען ואציע יסודות חדשים חזקים ומוצקים ויתורץ הכל כעין חומר עם עוד איזה קושיות בסוגיא הקודמת כאשר יבואר אי"ה בתוך דברינו ונחקור באמת האיך שייך חמץ להקדש דנימא דשל הקדש א"צ מ"ט מיבדל בדילי מניה הא כללא כיילינן בכולא תלמודא דשני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו כלומר דהגם דחמץ משעה שנאסר באכילה ובהנאה לאחר שש יצא מרשותו דהוי הפקר דאיסור הנאה הוי הפקר מ"מ גזה"כ דעובר עליו בב"י וב"י וא"כ לפ"ז האיך אמרינן דחמץ של הקדש מיבדל בדילי מניה הא מכיון דאמרינן דחמץ אסור בהנאה א"כ יצא מרשות הקדש מכיון דאין להקדש שום תועלת בהקדש החמץ הזה דלמכור אי אפשר דהא אסור בהנאה על כל העולם והגם דלהקדש גופיה לא שייך איסור הנאה אבל מ"מ מה יעשה ההקדש בחמץ הזה דבשלמא גבי הדיוט שפיר אי הוה אסור הנאה החפץ על כל העולם מ"מ לא יצא מרשותו אי לא היה אסור בהנאה לבעה"ב של החמץ משום דיכול לאכלו בעצמו אבל דבר שאינו עומד רק למוכרו לעלמא ולעלמא אסור בהנאה בוודאי יצא מרשותו כמו דאיתא במס' נדרים (דף פ"ה) כיון דאתא למיסרי עליה שויא עפרא בעלמא וה"נ דכוותיה ע"ש ומה"ט נמי אמרינן במכילתין (דף כ"ט ע"א) האוכל חמץ של הקדש לא מעל אליבא דר"י משום דכיון דאסור בהנאה על כל העולם ממילא אין שום תועלת להקדש בחמץ הזה וכיון שכן קשה הכא אמאי מיבדל בדילי מניה הא יצא מרשות הקדש כי מן הטעם הזה אמרינן דאיסור הנאה הוי הפקר משום דאין לבעלים שום תועלת בהחפץ ולכן הוי הפקר ממילא ולפיכך חשבינן לחמץ דאינו ברשותו וא"כ ה"נ גבי הקדש נימא דאינו ברשות הקדש למה מיבדל בדילי מניה ואף לר"י הגלילי דחמץ מותר בהנאה אמרינן שם (דף כ"ט ע"א) דלמ"ד דאין פודין הקדשים להאכילן לכלבים לא מעל ואפילו לר"י אמרינן שם דאין הקדש יכול למכור לעכו"ם אי אין פודין וכו' ע"ש ברש"י ותוס' ז"ל והיו יכולין לתרוצי לכאורה דרב ס"ל פודין ולפיכך אפילו דפסק לקמן (דף כ"ט ע"ב) כר"י מ"מ מכיון דפודין הרי יכול הקדש למוכרו לנכרים לפיכך לא יצא מרשות הקדש אבל מלבד שזה דוחק יקשה לשיטת בעה"מ ז"ל דס"ל אפילו למ"ד דפודין וכו' מ"מ לא יכול ההקדש למכור לנכרי ע"ש וא"כ רב דס"ל כר"י א"כ יקשה כנ"ל הרי יצא מרשות הקדש ובהדיא גרסינן בירושלמי (במס' פסחים) חבריא אמרין חמשית כר"י הקדישו מוקדש עשאו תרומה אינו תרומה הקדישו מוקדש הקדש דמים עשאו תרומה אינו תרומה שלא ניתנה תרומה אלא לאכילה בלבד א"ל ר' יוסי לא מסתברא דלא חילופין הקדישו אינו מוקדש שאין פודין את הקדשים להל"כ עשאו תרומה הרי זו תרומה טהורה היא דבר תורה את הוא שגזרת עליה שריפה ע"כ. הרי לפנינו בהדיא דלא הוי הקדש דלא חל קדושה כלל על החמץ משום דלא שויא מידי וא"כ ה"נ קשה להנך תרתי מימרא דאמרינן אם של הקדש א"צ מ"ט מיבדיל בדילי מניה אמאי מיבדל בדילי מניה הא לא קדש כלל ולמה יצא מן הכלל דכולא תלמודא ב' דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הם ברשותו:

אבל לא קשה מידי דהאמת יורה דרכו דגרסינן בירושלמי (פאה פ"ח) הנוטע כרם להקדש פטור מן הערלה ומן הפרט והרבעי וחייב בשביעית ר"ז בשם ר"י ושבתה הארץ שבת לה' אפילו דבר שהוא לה' קדושת שביעית חל עליו ר"ח בר אבא בעי קומי דר' מנא לאוכלי בלא פדיון אי אפשר שאי אפשר להקדש לצאת בלא פדיון ולפדותו אי אפשר ולא נמצא כלוקח לו קרדום מדמי שביעית א"ל הגיזבר היה מחלפן ביד אחר א"ר מתני' ל"ל אנן פתרין לה דברי הכל כההיא דמר ר' יוסי מפני שקדם הפקירו לנדרו והכא מפני שקדם הפקר נדרו להקדישו ע"כ ופי' הק"ע (במסכת פסחים פ"ד) דרחב"א מקשה האיך משכחת לה דהקדש יהיה חייב בשביעית דיחול הקדש ואח"כ יפקיע שביעית דהאיך יעשה לאכלו בלא פדיון אי אפשר כמו כל שביעית בעולם דמופקר לכל אדם זה אי אפשר בהקדש דאי אפשר להקדש לצאת בלא פדיון אלמא הגם דכתב רחמנא ושבתה הארץ שבת לה' אפילו דבר של הקדש מחוייבת בשביעית לאו למימרא שתהא מופקרת וכל אד יאכל בהפקר דבר של הקדש ז"א דאי אפשר להקדש לצאת בלא פדיון דאפילו הפקר תורה אינו מפקיע מיד הקדש אלא ע"כ דמחויב לפדות מן ההקדש ולאכלו בקדושת שביעית א"כ נמצא דמה יעשה הקדש בדמים יקח לו קרדום וכדומה לצורך בד"ה ודמי שביעית צריכין לאכל בקדושת שביעית דקיי"ל דשביעית תופסת דמי' והפרי עצמו אסור א"כ נמצא דלוקח קורדם בדמי שביעית א"ל הגיזבר מחלפן ביד אחר כלומר דאיכא פלוגתא בזה בבבלי סוכה (דף מ') ובירושלמי שביעית אם השביעית יצא דרך מקח או דרך חילול וס"ל דהגזבר מחלפן ביד אחר נמצא בדרך חילול יצא מקדושת שביעית א"ל רב מתניה ל"ל לאוקמי' בחילול אליבא דחד מ"ד אנן פתרין לה דברי הכל לפיכך חל שביעית על הקדש דלאו דהשביעית מפקיע מן הקדש אלא כההיא דמר ר' יוסי מפני שקדם הפקירו לנדרו כלומר דתנינן במסכת נדרים (דף מ"ג) דמניח על גבי הגדר וכו' ור"י אוסר דס"ל אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו לפי שיטת הירושלמי בנדרים ואימתי אוסר ר"י בזמן שקדם נדרו להפקירו ע"כ אוסר דבר שברשותו לכשיוצא מרשותו אבל אם קדם הפקירו לנדרו מותר מפני שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ה"נ מפני שקדם הפקר של שביעית להקדישו לפיכך חל שביעית על הקדש לאו דשביעית מפקיע מן הקדש ז"א אלא דמעולם לא הקדיש כלל על שנה שביעית דהשנה השביעית אינו עומד ברשות המקדיש מעיקרא ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו דהפקר של שביעית קדמה להקדש ולא הוי בשנה השביעית רק שביעת לבד ולא הקדש (וכבר הארכתי לבאר הירושלמי הזה בחיבורי מגדל דוד וכתבתי שם בהאי ירושלמי דבר עמוק מאד לתרוצי קושיא גדולה ושמעו רבנן ותלמידהון וקלסי' מאד) וכן איתא בירושלמי (נדרים) בהאי פלוגתא אי אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו ובעי הגמרא לדמות המתניתין דהמודר הנאה מחבירו לפני שביעית להאי ענין אי אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו והוי כמו ההיא דר"י בנדרו קודם להפקירו דאסור משום דאדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו וה"נ גבי שביעית הנדר קודם לשביעית ומסיק הגמרא דלא דמי הפקר שלו להפקר של שביעית דההפקר שלו בא אח"כ אבל מודה ר"י בהפקר תורה כלומר דהפקר שביעית הוא אפקעתא דמלכא והוי ההפקר של שביעית קודם לנדרו. ולא הוי בכלל אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו משום דהוי השנה של שביעית הפקר קודם לנדרו. וא"כ אין אדם אוסר שאינו שלו ע"ש והכל בסגנון אחד אזיל הירושלמי הנ"ל:

נמצא למדין מן הירושלמי הזה דאם היה בכחו להקדיש על שנה שביעית וחל ההקדש אי אפשר להקדש לצאת בלא פדיון הגם דגזר רחמנא ושבתה הארץ וגו' דחלה שביעית על הקדש מ"מ הגם דהוי ההקדש הפקר מ"מ אינו יוצא בלא פדיון. עד דמסיק דלא הוי הקדש כלל דשאני הפקר תורה דקדמה לההקדש ולא הוי הקדש כלל א"כ לפי היסוד הזה שפיר קאמר רב ורבא דבהקדש א"צ מ"ט מיבדל בדילי מניה הגם דהוי הכא הפקר תורה בהאיסור הנאה דמפקי מן רשותו מ"מ אפילו לגבי הפקר תורה אין הקדש יוצא בלא פדיון וחל תרווייהו האיסור הנאה וההקדש בהדדי והך ירושלמי דחמישית כר"י דאמרינן דלא הוי הקדש משום שאין פודין כו' אלמא דלא הוי ברשות הקדש כלל ז"א דהתם בהקדיש בתחילה בשעה חמישית לא נכנס כלל לרשות הקדש אבל באם כבר נכנס לרשות הקדש אין הפקר מוציא מרשות הקדש והוי תרווייהו בהדדי איסור הנאה והקדש בב"א:

אבל נמצא מן הירושלמי הזה למדין עוד דזה דוקא אם היה הקדש מעיקרא אין הפקר של שביעית מוציא מידו אבל לפום דאמרינן דקדמה הפקר תורה להקדשו לכן מעולם לא הוקדש כלל על שנה של הפקר ע"כ אין נתפס קדושה כמו שאין בידו להקדיש בשנה השביעית משום הפקר תורה כן אינו חלה קדושה מעיקרא על השעת הפקר דאפקעתא דמלכא וכן מן הירושלמי (נדרים הנ"ל) אע"ג דהשביעית בא אחר הנדר לא מחשבינן ליה דנדרו קודם להפקירו אלא הפקירו קודם לנדרו משום דהפקר תורה שאני דאפקעתא דמלכא וא"כ ה"נ גבי חמץ דבארבעה עשר לאחר שש הוי אפקעתא דמלכא דהכתוב מוציאו מרשות בעלים להחמץ א"כ אימתי אמרינן דאין חמץ יוצא מרשות הקדש אע"ג דהוי הפקר משום דאין הפקר מפקיע מרשות הקדש דווקא כשהקדיש תבואה ונעשית חמץ ברשות הקדש אז אין החמץ יוצא מרשות הקדש בלא פדיון כהאי דירושלמי הנ"ל אבל כשהקדיש חמץ ואח"כ בא זמן הפקר תורה דהוא זמן ביעור נימא נמי דהפקירו קודם להקדישו ומעולם לא הוקדש על השעת הזאת דאפקעתא דמלכא כמו דאמרינן בהפקר תורה של שביעית דהפקר תורה קודם להקדישו וקודם לנדרו וה"נ דכוותיה וכמו דהוי הפקר שביעית ולא הקדש ה"נ הוי הפקר חמץ ולא הקדש:

ואם לחשך אדם לחלוק בין הפקר שביעית להפקר חמץ דשביעית הוי אפקעתא דמלכא שאי אפשר בשום אופן לעשות איזה פעולה להבריח מן ההפקר הזה. אבל גב חמץ יש בידו לאכול קודם שיבוא ההפקר תורה לפיכך לא אמרינן דההפקר קודם להקדישו אלא כ"ז שלא יבוא לידי הפקר ברשותו הוא ושיעבוד של ההפקר בא בזמנו ארבעה עשר לאחר שש לפיכך כשהקדיש חל ההקדש ואח"כ בא ההפקר תורה להפקיע מן ההקדש. ואין ההפקר תורה מוציא מן ההקדש דאין הקדש יוצא בלא פדיון משום דכיון דבידו לאכול ולא יבוא כלל לידי הפקר הזה לכן לא נחתה על החמץ ההפקר רק בשעתו ולא מעיקרא אבל זה אינו מב' טעמים א' דהא בשביעית נמי יכול להפקיע ע"י שימכור לעכו"ם. ואליבא דמ"ד יש קנין לעכו"ם בא"י להפקיע (ויש לעיין בזה) ועוד הא קי"ל מי שהוא משועבד לחבירו לזמן פירעון אע"פ שיכול לעשות תחבולה להפקיע השיעבוד מעיקרא שלא יבוא לזמן הפירעון שום חוב. מ"מ כ"ז שלא הפקיע חל השיעבוד עליו וכשבא הזמן משועבד לו מעיקרא ולא אמרינן הא הי' בידו לעשות עצה להפקיע ממנו טרם שיבוא יומו שלא יהי' חיוב מעיקרא כלל ולכן בא החיוב ביומו ז"א וכמו דאיתא ברשב"א ז"ל מובא בש"ך חו"מ ס' ע"ב וז"ל שאלת שנים שהלוו לעכומ"ז זאח"ז ואין בנכסי עכומ"ז כדי לפרוע לשניהן טען שמעון קרן והריבית שהרווחת אתה נוטל ומן המותר אגבה קרן חובי לפי שלא חל חוב הריבית מזמן השטר אלא בכל יום הוא מתרבה והוא יכול לפרעו בכל עת לסלקו משיעבודו תשובה אין בדברי שמעון כלום לפי שמשעת חיוב הקרן חייב עצמו בכל הריבית שיעלו מעותיו ובהדיא שנינו בפרק הנושא והיא מנכסים משועבדים אע"פ שהמזונות בכל יום הוא מתרבי והטענה ג"כ שאמרת כיון דאי בעי לפרוע ולסלוקי בזוזי נמצא שלא חל אלא בו ביום מההוא נמי שמעינן דליתא כלל דהתם נמי גבי פקחין היו כותבין כ"ז שאת עמי והרי אם גירש את אשתו נמחל אותו שיעבוד עכ"ל הרי קמן בהדיא דהגם דבידו לעשות תחבולה להפקיע לגמרי השיעבוד מ"מ כ"ז שלא עשה התחבולה הזה חל השיעבוד עכשיו על היום המוגבל וכשיבוא יומו נוטלו בשיעבוד דמעיקרא וא"כ הכא גבי הפקר תורה אמרינן דהוא קודם להקדישו ועל שעת השביעית הוא נפקע מעיקרא מרשותו משום דשיעבוד המלך כגבוי דמי וא"כ ה"נ בחמץ על הזמן י"ד ניסן לאחר שש הוא נפקע מעיקרא מרשותו דקי"ל דהפקר תורה הוא נפקע מעיקרא מרשותו על הזמן ההפקר תורה ולא אמרינן הלא בידו לעשות תחבולה להפקיע מן ההפקר תורה שלא יבוא כלל לידי ההפקר תורה דהא אליבא דהרשב"א ז"ל בעובדא הנ"ל הי' ג"כ בידו להפקיע שלא יבוא לידי שיעבוד וחיוב טרם יבוא יומו מ"מ כ"ז שלא נפקע החיוב במקומו עומד. וה"נ דכוותיה כ"ז שלא הפקיע מן ההפקר תורה אפקעתא דמלכא במקומו עומד וקי"ל דאפקעתא דמלכא נפקע מעיקרא על זמן ההפקר תורה וא"כ למדין אנחנו נפ"מ אם נעשה חמץ ברשות הקדש ואז אפקעתא דמלכא בא להוציא מן ההקדש לבין שהקדיש חמץ דאז אפקעתא דמלכא הוא קודם שהקדיש חל על המקדיש דמן ההקדש אינו מוציא אאין הקדש יוצא בלא פדיון אבל מן ההדיוט מוציא זה הכלל למדין אנחנו מהירושלמי הזה:

ועתה נבאר אופנים דמשכחת לה אחריות על ההקדש והוא בתרי אופנים או שומר שהופקד אצלו הקדש וחייב באחריות או בעלים שהקדישו באחריות. ולפי דתנינן במס' ב"מ (דף נ"ו) במתניתין אלו דברים שאין נשבעין עליהן העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות ש"ח אינו נשבע וש"ש אינו משלם וכו' וא"כ לא משכחת לה כלל אחריות גבי שומר הקדש ולפי דעת התוס' ז"ל גם אינו משלם ע"ש אכן עכ"ז משכחת לה אחריות כגון שקנו מידו שיהא חייב באחריות באם יגנב או יפשע וכמו דאיתא שם בסוגיא (דף נ"ח) דמקשה ורמינהו השוכר את הפועל לשמור את הפרה לשמור את התינוק לשמור את הזרעים וכו' מאי לאו לשלם וכו' ומסיק בשקנו מידו א"כ משכחת לה אחריות בשקנו מידו אבל לפי מאי דגרסינן במס' ב"מ (דף צ"ד) מתנה שמ"ח להיות פטור משבועה כו' אמאי מתנה על מה שכתוב בתורה הוא וכל המתנה ע"מ שכתוב בתורה תנאו בטל הא מני ר' יהודא היא דאמר המתנה ע"מ שכתוב בתורה בדבר שבממון תנאי קיים דתניא האומר לאשה הא"מ וכו' שאר כסות ועונה וכו' ומי מצי מוקמית לה כר"י אימא סיפא כל המתנה ע מ שב"ת תנאו בטל וכו' ומסיק הגמרא אלא כולה ר"מ ושאני הכא דמעיקרא לא שיעבד נפשיה ואח"כ גרסינן תנא מתנה ש"ש להיות כשואל וכו' וא"כ משמע לכאור' מהך סוגיא לפי המסקנא דתנאים דמתנים השומרים לפטור או לחיוב אתא אליבא דכו"ע ולא תלי כלל במתנה ע"מ שכתוב בתורה דאפילו לר"מ דס"ל דאפילו בדבר של ממון תנאו בטל מ"מ מודה גבי שומרין משום דמעיקרא לא שיעבד נפשיה א"כ משמע לכאורה דאף תנאי גבי הקדש דיתחייב א"ע השומר באם שיגנוב (דהוי דרך תנאי לשון באם) לשלם משכחת לה אף לר"מ לפום אותו סוגיא אבל לפי מה דמפרשים התוס' ז"ל במס' כתובות (דף נ"ו ע"ב) להך סוגיא הוי דווקא גבי שומרים בעלמא דיש בידו להתנות הן לפטור או לגריעותא אפילו אליבא דר"מ אבל גבי הקדש לא מצי להתנות רק אליבא דר"י דס"ל דבר ש"מ ת"ק אבל לר"מ לא מצי להתנות מפני שהוי מתנה ע"מ שכתוב בתורה דהתוס' ז"ל מקשים שם לר"מ דס"ל מתנה ע"מ שכתוב בתורה תנאו בטל א"כ לא יכול אדם לפטור חובו ע"י תנאי כגון שאמר לו עשה עמי היום וחובך מחול לך ומתרצין דלא דמי דהכא היינו טעמא דאין קידושין לחצאין שאין לך קידושין שאין לו עליו שאר כסות ועונה וכן גבי נזיר אין נזירות לחצאין אבל גבי מלוה הכתובה בתורה לא שייך למימר הכי וא"ת א"כ היכי מדמה בפ' המגרש וכו' וי"ל דגבי ממון דניתן למחילה דווקא אמרינן טעמא לחצאין אבל גבי איסורא לא בעינן האי טעמא וכו' וכו' וא"ת הא דתנן בפרק השוכר את הפועלים (דף צ"ד ע"א) מתנה ש"ח להיות פטור מן השבועה ופריך הגמ' והא מתנה ע"מ שכתוב בתורה הוא וכו' ומסיק אפילו תימא ר"מ ושאני הכא דמעיקרא לא שיעבד נפשיה ומאי משני והא הכא נמי לא קידשה ע"מ כן ולא שיעבד נפשיה וי"ל דשאני התם דריבתה תורה שומרים הרבה ש"ח והשוכר והשואל יכול נמי כל אחד להיות לפי תנאו א"נ שאני התם דחייבתו תורה ש"ש על שלוקח שכר ושואל שכל הנאה שלו ומשעבדים עצמם לכל הכתוב בפרשה הלכך במקום שאין משעבדים עצמם פטורים וכו' ע"ש פי' לדבריהם הק' דגבי שומרין לאו מגזה"כ הוא דחקק תורתינו הקדושה דיני שומרין שש"ח אינו חייב רק בפשיעה וש"ש על גניבה וכן שואל על אונסין אלא משום דירדה התורה לסוף דעתם דהשואל משעבד עצמו לאונסין וש"ש לגנבה וש"ח לפשיעה משום דשואל כל הנאה שלו וש"ש בשביל שלוקח שכר לפיכך כל אחד משעבד עצמו לפי מדריגתו והילכך ש"ח שאינו נוטל מאומה בוודאי אינו משעבד עצמו כי אם לפשיעה ולא מצד גזה"כ רק שירדה התורה לסוף דעתם שזה משעבד עצמו לזה וזה משעבד עצמו לזה לפיכך כן חקקה התורה חיובם ופטורם אבל במקום שאין משעבדים עצמם בפירוש פטורים ולא הוי מתנה ע"מ שכתוב בתורה כי כל עיקר חיובם הוא משום דירדה התורה לסוף דעתם שמשעבדים א"ע לזה וא"כ כשאינן משעבדין עצמם פטורים אבל גבי שאר כסות ועונה דהטיל הכתוב לאו משום דירדה התורה לסוף דעתם דהאיש משעבד עצמו לזה והאשה אינה משעבדת א"ע לבעלה רק באופן שיהי' לה שאר כסות ועונה ז"א אלא דגזה"כ הוא לפיכך הוי שפיר מתנה ע"מ שכתוב בתורה. כן פי' דבריהם הקדושים ועי' בש"מ לב"מ דפירש כן [והקשה הפ"י ז"ל על תירוצם דמחלקין גבי קידושין משום לחצאין א"כ מאי מדמה הגמ' גבי מתנה ש"ח לענין מתנה ע"מ שכתוב בתורה דהא התם שפיר דמי לחצאין ומתרץ משום דא"ל דזה הוי תירוץ הגמרא שם דמעיקרא לא שיעבד נפשיה עכ"ל כלומר לפירוש התוס' ז"ל נכלל זה בתירוץ הגמ' דמעיקרא לא שיעבד נפשיה דענין אין קידושין לחצאין הוא משום דזה הוי מגזה"כ ולא משום דאיש משעבד עצמו לפיכך כולם שוים ואין קידושין בלא שאר כסות ועונה אבל התם לאו מגזה"כ אלא משום דכל אחד משעבד עצמו לפיכך אין שייך התם לחצאין ולתירוץ הראשון שבתוס' שפיר עדיף הך תירוצא דהפ"י דזה נכלל ממש בלשון הגמ' כמובן. ומאונאה לא קשה דהתם הוי לענין איסור עי' בתוס' ז"ל ב"מ (נ"א ע"ב) לחד שיטה א"כ התוס' בתירוצם הזה סברי כאותה שיטה דאונאה הוי לענין איסור וכבר כתבו התוס' ז"ל דלענין איסור אין חילוק בין לחצאין אי לא) לפ"ז ממילא מובן דגבי הקדש דפטרה התורה להשומרין דנתמעט דין שומרין גבי הקדש הוא גזה"כ דהא הכא לאו משום דירדה התורה לסוף דעתם דהם לא משעבדים א"ע לשלם להקדש ז"א כמובן אלא מצד גזה"כ פטור כמובן א"כ לא שייך גבי הקדש לאוקמי' אפילו לר"מ כאותו סוגיא (דדף צ"ד ע"א) משום דמעיקרא לא שיעבד נפשיה ז"א דזה לא שייך רק גבי שומרין בעלמא ולא גבי הקדש לפי פירוש התוס' ז"ל כנ"ל א"כ ממילא הא דקתני מתנה ש"ח להיות כשואל לענין חיובא נמי כן דלגבי שומרין בעלמא לפטור או לחיוב שפיר אתיא אף כר"מ משום דמעיקרא לא שיעבד נפשיה או דמעיקרא שיעבד נפשיה כסברת התוס' הנ"ל אבל לגבי הקדש לא משכחת לה הך דינא אליבא דר"מ וכמו דאמרינן גבי אשה אין קידושין לחצאין דאין קידושין בלא שאר כסות ועונה ה"נ גבי הקדש אין לך שומר שיהא חייב לשלם. ואי משום דמעיקרא לא שיעבד נפשיה ה"נ גבי אשה מעיקרא לא שיעבד נפשיה וע"כ דסברי להו להתוס' ז"ל דהוי לחצאין דאין לך קידושין בלא שאר וכסות ועונה דאפי' במקום דלא משעבד נפשיה מ"מ חייב. וזה עיקר הסברא דאין קידושין לחצאין דאין לך קדושין בלא זה דבכ"מ לא תלי בשיעבודם כי אם מגזה"כ ועי' ע"ז ותמצא כדברי] וא"כ ע"כ דגבי הקדש דמוקמינן להך ברייתא דהשוכר את הפועל לשמור את הפרה לשמור את התינוק לשמור את הזרעים דמוקמינן בשקנו מידו ע"כ דאתיא ברייתא אליבא דהילכתא דקי"ל כר"י דבדבר שבממון תנאו קיים אבל לר"מ דס"ל דמתנה עמ"ש בתורה תנאו בטל לא מהני מה שמתנה מתחילה כאותו סוגיא (דדף צ"ד ע"א) הנ"ל ולא שייך גבי הקדש הך תירוצא כשקנו מידו כנ"ל ולפי מה דגרסינן במס' ב"מ (דף נ"א ע"ב) אמר אביי מחוורתא רב כר"מ ושמואל כר"י ע"ש א"כ לפ"ז ממילא לרב דס"ל כר"מ לא מהני גבי הקדש תנאי שיהא חייב והברייתא אתיא כר"י א"כ לפ"ז לרב לא משכחת לה אחריות בהקדש גבי שומר של הקדש כי אם גבי מקדיש באחריות:

והנה בדין הראשון שאמר רב המוצא חמץ בביתו ביו"ט כופה עליו את הכלי ובדין השני גבי חמצו של נכרי עושה לו מחיצה עשרה טפחים מבואר פשוט דבדין הראשון מיירי בחמץ שמחויב לבערו ובדין השני מיירי בחמץ שאינו מחויב לבערו עי' פרש"י ז"ל בדוכתיה גבי עושה מחיצה פרש"י ז"ל דלא סגי לי' בכפית כלי כל שבעה שהכלי ניטל לצורך ומיהו ההוא דלעיל לא אפשר ליה במחיצה ומשום חד יומא סגי ליה בכפית כלי ובלילה יבערנו עכ"ל הרי לפנינו דבדין הראשון מיירו בחמץ שהוא מחויב לבערו לפיכך לא משהי ליה רק חד יומא ובלילה יבערנו אבל בדין השני מיירי בחמץ שאינו מחויב לבערו ואינו משהו ליה חד יומא אלא כולא יומא דפסחא לכן צריך למחיצה. הרי פשוט ומבואר לפנינו דדין הראשון מיירי בחמץ שמחייב לבערו ובדין השני בחמץ שאינו מחויב לבערו וכן איתא בס' קהלת יעקב דבזה מחולק הדין הראשון עם הדין השני וכיון שכן האיך משכחת לה אליבא דרב לאוקמיה דין דהקדש במימרא הראשונה דאיירי בחמץ שמחויב לבערו וסגי ליה בכפיית כלי משום חד יומא האיך נימא ואם של הקדש א"צ כלומר דחמץ של הקדש לא צריך לכפיית כלי הא גבי הקדש לא שייך כלל הדין דכפיית כלי דכל עיקר הדין דכפיית כלי לא משכחת לה רק בחמץ שמחויב לבערו וא"כ הוי צריך לאוקמיה בחמץ שקיבל עליו אחריות והאיך משכחת לה גבי הקדש אחריות דבשומר להקדש לא משכחת לה לרב כי אם בבעלים שהקדיש באחריות וא"כ היכי מיירי כיון דהקדש בקבלת אחריות לא משכחת לה רק בבעלים ממנפ"ש אי הקדיש באחריות עד שלא נעשית חמץ ונעשית חמץ ברשות הקדש ז"א דא"כ פסקו להו אחריות דכל עיקר אחריות הוא כיון דאילו מיגנב ואילו מיתבד ברשותיה קאי ובעי לשלומי ועכשיו דלא מיגנב ואיתא בעין אומר לו הרי שלך לפניך א"כ הוי האי חמץ גורם לממון דע"י החמץ הזה נפטר מממון ואי לאו האי חמץ הי' משלם ממון ועכשיו חומר לו הרי שלך לפניך ואם נימא כשהקדיש עד שלא נעשית חמץ ונעשית חמץ ברשות הקדש א"כ לא מצי אומר לו להקדש הרי שלך לפניך דכל עיקר הטעם דאומרין באיסורי הנאה הש"ל מבואר בפוסקים עי' סמ"ע חו"מ (ס' שס"ג ס"ק ד') וז"ל דאלו אף שנפסלו אצל הגזלן לגמרי מ"מ תבואת תרומה ולחם חמץ לא נשתנה משאר תבואות ולחמין והרי הם כמו שהי' בשעת הנזילה וכמו שהן עכשיו שאר תבואות ולחמין משום הכי מצי א"ל הרי שלך לפניך משא"כ בפסלתו מלכות כיון דצורת מטבע זו אינה יוצאה כלל בכל מדינות המלך ונטבעה צורה אחרת במקומה הרי ניכר הפסידה ועפ"ר עכ"ל א"כ כ"ז דווקא בגזל חמץ ועבר הפסח ולא נשתנה גוף הדבר והרי כמו שהיה בשעת הגזילה והרי הוא עכשיו כשאר לחמין אבל אם גזל עד שלא נעשית חמץ ונעשית חמץ ברשותו ועבר עליו הפסח לא מצי אמר לו הרי שלך לפניך דהרי נשתנה גוף הדבר מכמו שהיה בשעת הגזילה ובהדיא שנינו יין והחמיץ משלם כשעת הגזילה דהרי זה דומה לגזל כלי ושברו א"כ לפנינו החילוק מבואר דהיכא דלא נשתנה הדבר מכמו שהיה בשעת הגזילה אומר לו הש"ל אבל היכא דנשתנה מכמו שהי' בשעת הגזילה לא מצי א"ל הש"ל כמו יין והחמיץ א"כ בגזל עד שלא היה חמץ ונעשה ברשותו חמץ ועבר עליו הפסח לא מצי א"ל הש"ל ודווקא קתני חמץ ועבר עליו הפסח ולא בשנעשה חמץ ברשותו וא"כ הכא כשהקדיש באחריות עד שלא היתה חמץ ונעשית חמץ ברשות הקדש ועבר עליו הפסח לא מצי א"ל הרש"ל וא"כ פסק אחריות כיון שהגיע זמן איסור חמץ ותיכף שהתחיל פסח פסק האחריות וא"כ אינו עובר בב"י ופטור מעשה דתשביתו ג"כ:

ואם לחשך אדם לאמר דלו אפילו פסק האחריות בעת שהגיע הפסח מ"מ עובר בב"י כי מה דנפסקה אחריות בשעת איסור חמץ מה בכך הרי כללא כיילינן שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו וא"כ בכ"מ נפסקה החמץ מרשות של הבעלים בעת איסור חמץ מ"מ עובר בב"י ומחויב בעשה דתשביתו ג"כ וה"נ דכוותיה גבי אחריות כיון דעד זמן איסור חמץ היה באחריותו א"כ מה בכך דנפסקה בעת איסור חמץ האחריות מ"מ עובר בב"י ובעשה דתשביתו דעשאן הכתוב כאילו הן ברשותו והרי הוא נכלל בכלל שני דברים אינן ברשותו של אדם בשעת איסור חמץ ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו ז"א דאמינא לך סברא עמוקה מאד דלא דמי זל"ז ורחוקין הן כרחוק מזרח ממערב דאימתי אמרינן להאי כללא דווקא בחמץ שלו ממש והרי כל זמן שלא הגיע זמן איסור חמץ היה שלו ממש ועכשיו שהגיע זמן איסור חמץ אז נפסקה מרשותו ע"ז עשאה הכתוב כאילו הן ברשותו. אבל במקום דלא היה שלו מעולם אף דלא הגיע זמן איסור חמץ נמי לא היה שלו כי אם קבלת אחריות וקי"ל דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי בעלמא ורק לענין ב"י וב"י לחוד רבי רחמנא לקבלת אחריות הגם דלא הוי ממון מ"מ עובר בב"י וב"י מגזה"כ דלב"י הוי ממון וא"כ נחזי אנן עד שלא הגיע זמן איסור חמץ לא הי' שלו וגורם לממון לאו כממון דמי ואז לא רבי רחמנא גורם לממון למאומה ועכשיו שהגיע זמן איסור חמץ דעכשיו רבי רחמנא גורם לממון לענין ב"י לא הוי אז גורם לממון דנפסק אחריות וא"כ ממנפ"ש עד שלא הגיע זמן איסור חמץ דהיה גורם לממון אז לאו כממון דמי ובשעה שהגיע זמן איסור חמץ דעכשיו גורם לממון כממון דמי לענין בל יראה לא הוי גורם לממון כלל. וא"כ ממנפ"ש אינו עובר בב"י אי בתר מעיקרא אזלית לא הוי כממון ולא היה מעיקרא ברשותיה עד שלא הגיע שעת איסור חמץ ואי בתר השתא אזלית דרבי רחמנא דכממון דמי לא הוי גורם לממון ואמיתי אמרינן דרבי רחמנא גורם לממון כממון דמי לענין ב"י היינו דווקא כשהוא עכשיו גורם לממון דהא דאמרינן עשאן הכתוב כאילו הם ברשותו היינו דווקא דעשאן הכתוב כאילו הן עכשיו ברשותו אע"ג דעכשיו יצא מרשותו אבל לא אמרינן דעשאן הכתוב כאילו היה תחילה ברשותו במקום דלא היה תחילה ברשותו והכא דלא היו תחילה ברשותו רק עכשיו לענין ב"י עשאן הכתוב כאילו הן ברשותו ואז נפסק כל עיקר גורם לממון וזה סברא אמיתית וברורה מאד ומצאתי קצת בירושלמי הסברא הזאת (בפ"ב דפסחים) הפקיר חמצו בי"ג עשר לאחר הפסח מהו ר"י אמר אסור רשב"ל אמר מותר א"ל ר"י לרשב"ל אין את מודה לי משש שעות ולמעלן שהן אסורין אמר לו תמן איסורו גורם לו הכא מאי אית לך עד כן ופירוש בגליון הש"ס דה"פ כיון דאינו עובר בב"י עד הלילה א"כ כיון דמשש שעות ולמעלן אסור בהנאה מה"ת ואפקעתא דמלכא הוא אם כן האיך עובר בב"י בלילה הלא כבר מופקר הוא ומשני תמן איסורו גרם לו והיינו כדאמרינן בש"ס ב' דברים וכו' ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו להתחייב עליהן משא"כ בהפקירו דהוציאו מרשותו עכ"ל [הג"ה מה שכתב הגאון הנ"ל דבב"י אינו עובר עד הלילה ולכאורה שיטת הירושלמי אינו כן דגרסינן בירושלמי (במכילתן פ"ה) מה ראית לרבות חוה"מ וכו' מרבה אני חולו של מועד שהוא בב"י וב"י ומוציא ני ארבעה עשר שאינו בב"י וב"י ואתיא כיי דר"מ דר"מ אמר משש שעות ולמעלן מדבריהן ע"כ הרי משמע דלמ"ד משש ולמעלה מדאורייתא כן בב"י נמי עובר משש ולמעלן עי' ש"ק שם שכתב בהדיא כן עי"ש ע"כ הג"ה]:

הרי מוכח בהדיא בירושלמי הנ"ל דלא אמרינן דעשאן הכתוב כאילו הן ברשותו היינו דווקא רק לענין דעכשיו הוא ברשותו אבל היכא דלא היה בתחילה ברשותו ע"ז לא אמרינן דעשאן הכתוב כאילו היו ברשותו מעיקרא אלא האי כללא לא שייך כי אם דהיה ברשותו עד שעת אפקעתא דמלכא אמרינן ע"ז אע"ג דהכתוב הפקיע ממנו מ"מ לענין ב"י אוקמיה ברשותו אבל היכא דעד שעת איסור לא היה ברשותו לא אמרינן דעשאו הכתוב כאילו הן ברשותו וה"נ לא אמרינן גבי אחריות מה לי דפסקו האחריות עכשיו הלא בלא"ה בכל החמוצים אינו ברשותו ומ"מ עובר בב"י וכן ה"נ דכוותיה ז"א דעד שעת איסור מקודם שבא הב"י קי"ל דגורם לממון לאו כמ"ד ואינו ברשותו ובשעת איסור דעשאן הכ' גורם לממון כמ"ד אז נפסק כל עיקר גורם לממון לגמרי ולא שייך למימר דעשאן הכתוב מעיקרא כממון ואוקמי' רחמנא עכשיו ברשותיה מעיקרא ז"א דא"כ אתה מחמיר בקבלת אחריות יותר מן חמץ שלו דחמץ שלו אם הוציא מרשותו קודם זמן איסורו אינו עובר בב"י ולא אמרינן דעשאן הכתוב כאילו הן היה ברשותו מעיקרא ובדבר הגורם לממון דהוא קבלת אחריות נימא דהגם דמעיקרא לא היה ברשותו מ"מ עכשיו דבא איסור דב"י גזר רחמנא דהיה מעיקרא ממון וברשותו היה עומד וידעתי שהראיה מן הירושלמי לא הוי רק קצת סמך לדברי]

אבל נראה לפענ"ד להביא ראיה גדולה ועצומה לסברא הזאת דכ' הר"נ ז"ל בריש מכילתן גבי ביטול משום הפקר כדעת התוס' ז"ל וז"ל ואע"ג דהפקר כי האי גוונא לא מהני דוודאי מאן דאמר בנכסי דידיה דלבטלו ולהוי כעפרא בעלמא לא משמע דלהוי הפקר ותו דבגמ' אמרינן דמבטלו בלבו ובוודאי לענין הפקר ממונא דידי' ההפקר בלבו לא מהני דדברים שבלב אינן דברים ותו למ"ד התם (בנדרים דף מ"ג) אליבא דר"י דהפקר כמתנה מה מתנה עד דאתא לרשות זוכה לא נפקא מרשות נותן אף בהפקר כן וכיון שכן ביטול חמץ לר' יוסי האיך מהני מדין הפקר והא לא אתא לרשות זוכה אלא היינו טעמא משום דנהי דמאי דהוי ברשותיה דאינש לא מצי מפקיר לי' כה"ג חמץ שאני לפי שאינו ברשותו של אדם אלא שעשה הכתוב כאילו הוא ברשותיה ומש"ה בגילוי דעתא בעלמא דלא ניחא ליה דלהוי לי' זכותא בגויה כלל סגי ומהני אפילו לחמץ ידוע כדאמרינן במוצא גלוסקא יפה ודעתיה עליה ובתלמיד היושב לפני רבו ונזכר שיש לו עיסה מגולגלת בתוך ביתו כדאיתא בגמ' ותנן נמי לקמן בפ' אלו עוברין (דף מ"ט) ההולך לשחוט את פסחו וכו' ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו יחזור ואם לאו יבטל בלבו עכ"ל:

וא"כ הרי לפנינו בהדיא דב"י קיל מכל מקום הגם דבכ"מ עומד ברשותו מ"מ לענין ב"י מצי מפקיה ליה מרשותיה ולפיכך איתא בגמ' דמהני ביטול בלב אע"ג דבכ"מ עדיין ממונו הוא וברשותו הוא מ"מ לענין ב"י כיון דבלא"ה אינו ברשותו רק דהכתוב עשאן כאילו הן ברשותו לפיכך מקילין בי' ואמרינן דדבר קליש מפקא לי' מרשותו משא"כ בעלמא לא מהני זאת וברשותו עומד וא"כ היכי נימא גבי קבלת אחריות דעכשיו נפסקה אחריות לגמרי ולא הוי גורם לממון כלל מ"מ עובר משום דדמי לכ"מ דאמרינן דהגם דעכשיו יצא מרשותו מ"מ עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו ז"א דהא בכ"מ דהי' החמץ שלו ממש אף דעכשיו נפסקה לגמרי מרשותו מ"מ גזה"כ הוא דלענין ב"י כאילו הוא ברשותו:

אבל הכא דמעולם לא היה שלו וכי בשביל גורם לממון הא קי"ל דלאו כממון דמי רק לענין ב"י לחוד גזה"כ הוא דברשותו הוא וטרם שהגיע איסור ב"י לא היה ברשותו ועכשיו שבא הב"י לא הוי כלל גורם לממון. ול"ל דעשאו הכתוב מעיקרא כאילו הוא ברשותו לב"י ולכל מילי לא הוי כממון רק לענין ב"י הוי ממונו ז"א דזה לא מצינן למימר דלענין ב"י הוי חמור יותר מכל הדברים דלכל הדברים גורם לממון לאו כממון דמי רק לענין ב"י אם נימא דה"נ נפסקה האחריות לגמרי ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו משום דמעיקרא היה ממון ז"א דאדרבה מכיון דכל עיקר דעובר בב"י משום דעשאן הכתוב כאילו הן ברשותו א"כ לא הוי מעיקרא ממון לענין ב"י והרי לפי הר"ן ז"ל הנ"ל איפכא הוי מכיון דב"י הוא דעשאן הכתוב כאילו הן ברשותו לפיכך מצי מתחילה להפקיע בדבר קל דלא להוי ממונא דידי' הגם דלכל הדברים לא נפיק עדיין מרשותיה בזה והוי ממונא דידיה מ"מ הכא לב"י נפיק מרשותי' והאיך נימא הכא איפכא הגם דבעלמא לכל הדברים גורם לממון לאו כממון דמי מ"מ לענין חמץ לאיסור ב"י הוי כממון הא אדרבה מכיון דבשעה שהגיע האיסור ב"י אינו ברשותו ורק דהכתוב עשאן כאילו הן ברשותו. א"כ אדרבה הוי לענין חמץ לאו כממון יותר מבכל מקום והרי כלל בידנו גבי חמץ מכיון דיגיע זמן איסור יצא מרשותו ורק דעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו מעיקרא לאו ממונא הוא בעילה כל דהוא הגם דלכל הדברים הוי ממון בענין זה מ"מ הכא לאו ממונא הוא והאיך נימא הכא איפכא מקצה אל הקצה הגם דלכל הדברים לאו ממון הוא לענין ב"י הוו ממון הא בשעת איסור ב"י אינו ברשותו אלא דהכתוב עשאו כאילו הוא ברשותיה א"ו ברור דהא דרבי רחמנא גורם לממון דהוי ממון לענין ב"י היינו דווקא באופן דבשעת ב"י לא פסקה האחריות והוי גורם לממון בשעת איסור ב"י וגזה"כ דלב"י הוי גורם לממון כממון דמי וזה ראיה ברורה מאד לפע"ד ונחזור לדברינו א"כ מוכח דליכא לאוקמיה אחריות גבי הקדש לענין ב"י דבשומר של הקדש לא מצינו אליבא דרב רק בבעלים שקידשו באחריות והיכי דמי אי שקידשו עד שלא נעשית חמץ ונעשית חמץ ז"א דא"כ נפסק האחריות וכיון דאיפסיק אחריות ליכא למימר דמעיקרא הוי ממון כמו שבארתי לעיל ואלא דהקדיש חמץ וא"כ לא נפסקה האחריות דמצי א"ל הש"ל ז"א דא"כ קדמה הפקר תורה להקדשו כמו שהבאתי לעיל דלגבי הפקר תורה אמרינן דקדמה האפקעתא דמלכא ההפקר תורה להקדשו ומעולם לא הוקדש על שעת הפקר תורה וכמו שבארתי בארוכה לעיל ולפ"ז הגם דמ"מ באחריותו הוא עומד דמצי מימר להקדש הש"ל ומחויב לבערו אעפ"כ לא מצי רב למימר ואם של הקדש א"צ מ"ט מובדל בדילי מניה הא על שעת הפסח לא הוי הקדש דהוי נמי בכלל שני דברים אינן ברשותו של אדם וכו' וא"כ לא בדילי מני'. וזה אין סברא לאמר דמ"מ בדילי מניה אע"פ דפקעה ההקדש מ"מ כיון דעד הנה היה ברשות הקדש זה אין סברא לאמר וכן כתב הגאון בעל קהלת יעקב לפי דרכו עיי"ש. ורק רבא לשיטתו דס"ל (לקמן דף ל' ע"א) כר"ש א"נ משכחת לה בשומר והבן. ולפום דרכינו דבנפסק אחריות אינו עובר בב"י ולא אמרינן דהוי בכללא ב' דברים וכו' ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו משום דא"כ למה יצא מן הכלל לאמר דדבר הגורם לממון כממון דמי לענין ב"י אע"פ דבעלמא לכל הדברים אינו ממון הא אדרבה לענין ב"י דעשאן הכתוב כ' הר"ן ז"ל דיותר נפיק מרשותיה ולאו ממונו הוא אף על גב דלשאר הדברים הוי עדיין ממונא הוא ובע"כ הא דרבי רחמנא אחריות לב"י הוא דווקא בדלא נפסקה אחריות כפי דברינו לעיל יתורץ קושיתנו בסוגיא דבתים וגבולין כעין חומר:

ונקדים עוד קושיא אחת דגרסינן בירושלמי (דמכילתן פ"ב) לא יראה לך אית תניא תנא שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של גבוה ואית תניא תני אפילו לגבוה כאן כשהקדישו קודם לביעורו וכאן שביעורו קודם להקדישו א"ר בון בר חייא קומי ר"ז תיפתר בקדשים שחייב באחריותן כר"ש ע"כ כלומר דס"ל דדבר הגורם לממון כממון דמי ולכאורה קשה הא דמשני ר' בון בר חייא קומי דר"ז בקדשים שחייב באחריותן ואליבא דר"ש דס"ל דדבר הגורם לממון כממון דמי הא אמרינן הכא דאפילו לרבנן נמי דס"ל בעלמא דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי מודים גבי חמץ דכממון דמי ומצאתי בס' נו"י דמקשה זאת ויותר יש להגדיל הקושיא דבירושלמי איתא בהדיא בפ"ק דחמץ בקבלת אחריות נמי עובר בב"י דאתרבי מלא ימצא אכן אין זה קושיא דבוודאי הך תנא לא מרבי מלא ימצא דהא בהדיא תני שלך אין אתה רואה אבל רואה את לגבוה ואית תניא תנא אפילו לגבוה משמע דהאי תנא ס"ל דגבוה נמי מקרי לך וע"כ לא נתרבי מלא ימצא ע"כ שפיר קאמר דאתיא אליבא דר"ש דס"ל דדבר הגורם לממון כממון דמי אבל זאת צ"ב מדוע גבי אחריות דעלמא לא אישתמיט תנא בשום מקום לאתרבי מלך ולא אישתמיט תנא בשום מקום לרבוי אחריות דהקדש ובהך ברייתא (דדף ה' ע"ב) דאיתרבי חמץ באחריות לא תנא של גבוה באחריות ולא עוד אלא דהתחיל בתרתי ומסיים בחדא דגבי היתר נקט של אחרים ושל גבוה ובשל איסור באחריות לא נקט גבוה רק של אחרים לבד וכתמיהתנו לעיל וכן בירושלמי דמרבי חמץ באחריות בפרק א' לא נקט רק דמרבינן מלא ימצא אחריות בשל אחרים ולא נקט גבוה ורק פעם אחת מצינו לתנא דמרבי חמץ של גבוה באחריות ולא משכחינן רק דמרבי מלך משמע מכ"ז דמלא ימצא דהוא עיקר ריבוי לקבלת אחריות לא אתרבי לגבוה ורק מלך ואליבא דר"ש דגל"מ כמ"ד וצ"ב:

אבל לפי דרכינו שפיר עולה כהוגן כל הקושיות ומה דמסדר הגמ' מעיקרא א"ל אלא שכבשתו וכו'. ואח"כ יכול וכו' ומעיקרא נחקור בעומק הענין בהאי איכא דאמרי בסוגיא דידן דפריך למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי לא ימצא ל"ל איצטריך ס"ד אמינא כיון דאיתא הדר בעיני' לאו כממון דמי קמ"ל עכ"ל הגמ' ויש בכאן מקום ספק מי נימא דהגמ' ס"ל אליבא דהאמת דאימתי קאמר ר"ש דדבר הגורם לממון כממון דמי הנ"מ היכי דליתא בעיני' אבל היכא דאיתא הדר בעיני' לאו כממון דמי ורק הכא איתרבאי מגזה"כ מלא ימצא א"ד ה"פ דס"ד אמינא לחלק בזה בין איתא בעיני' בין לא איתא בעיני' קמ"ל קרא דלא מחלקינן בזה אלא אף איתא בעיני' גורם לממון כממון דמי והנה מדברי הש"א ז"ל מוכח דמפרש דהגמ' ס"ל אליבא דהאמת לחלק בעלמא אליבא דר"ש בין איתא בעיני' ללא איתא בעיני' ורק הכא מגזה"כ ועי' בקצוה"ח בחו"מ ס' שפ"ו דמפלפל בזה בכמה מקומות בש"ס והט"ז ז"ל באו"ח ס' ת"מ מפרש להגמ' דה"פ דקמ"ל קרא דלא מחלקינן בין גורם לממון בין איתא בעיני' ללא איתא בעיני' אלא אפילו איתא בעיני' כממון דמי ולא מצד גזה"כ עיין ביד אפרים דכתב ג"כ כן וכן הצל"ח ז"ל כתב דמה דמשני סד"א הואיל וכי איתא הדר בעיני' וכו' נלפע"ד שהכונה שלא תטעה לחלק בהכי קמ"ל קרא לא ימצא שגם זה גורם לממון מקרי אבל לעולם שהטעם משום גורם לממון עכ"ל ולפענ"ד הקלושה אם שאיני כדאי להכניס א"ע במה שנחלקו רבותינו אבות העולם אבל תורה היא וללמוד אני צריך ונלפע"ד כדעת הט"ז והצל"ח ז"ל דכן משמע בירושלמי הנזכר דאמר רבב"ח קומי דר"ז תיפתר בקדשים שחייב באחריותן כר"ש ואם כדבריהם קשה אימתי דאמר ר"ש דגורם לממון כמ"ד היינו דווקא היכי דליתא בעיני' אבל היכא דאיתא לאו כממון דמי אלא דאתרבי מלא ימצא וא"כ ל"ל לאוקמי' כר"ש דווקא הלא זה כו"ע מודים אפילו רבנן דס"ל בעלמא לאו כממון דמי מ"מ מודים גבי חמץ מלא ימצא אלא משום דלא נקט התנא מלא ימצא כי אם מלך לפיכך שפיר קאמר כר"ש לפיכך אתרבי מלך ולא מלא ימצא אבל בין כך ובין כך אשכחן בהדיא דר"ש ס"ל דבר הגורם לממון כממון דמי אפילו היכא דאיתא בעיני' אם לא שנעשה פלוגתא בין התלמודים לכן נוח להשוות התלמודים ולפרש הגמ' כדברי הט"ז והצל"ח ז"ל ועוד נראה לפי דעתי הנמוכה דלשון הש"ס מורה כן דאם כדעת הש"א ז"ל הכי הו"ל למימר אמרי כי אמר ר"ש דגורם לממון כממון דמי הנ"מ היכי דליתא בעיני' אבל היכי דאיתא בעיני' לא קמ"ל לא ימצא ומדלא תני הכי רק איצטריך ס"ד אמינא הואיל וכי איתא הדר בעיני' קמ"ל משמע מלשון זה כדעת הט"ז ז"ל וכמו שכתב הצל"ח ז"ל דס"ד אמינא לטעות קמ"ל קרא שלא תטעה לחלק בהכי וקשה לי לדעת הט"ז והצל"ח ז"ל קושיא חמורה בסוגין דידן דאיתא בתוס' ז"ל ד"ה משום וז"ל אבל עוד קשה לי כיון דשדינא אלא ימצא אמאי אצטריך לי' לעיל למידרש מה שאור האמור בגבולין וכו' אף שאור האמור בבתים שלך אי אתה רואה וכו' ותירץ ר"י ז"ל וכו' עיי"ש ולא קשה קושיית התוס' ז"ל כי אם על הברייתא דל"ל להג"ש לרבויי בתים להתירא בשל אחרים הלא ידעינן בנא ג"ש להתירא דאחרים בבתים וכמו כן יהי' קשה כנ"ל בגמ' באיכא דאמרי קושיא גדולה וחמורה מכיון דפריך למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי ל"ל לא ימצא א"כ משמע מזה דלמ"ד דגל"מ כמ"ד אין חילוק בין גורם לממון דלא הוי ממון ממש רק כממון דמי לממון ממש דהוא נקרא שלך א"כ לפי התירץ לפירוש הט"ז והצל"ח ז"ל דמשני דאיצטריך קרא שלא תטעה לחלק בהכי וקמ"ל דאין חילוק אלא דכממון דמי אפילו איתא בעיני' וליכא הכא חידוש בלא ימצא יותר מכ"מ אלא דבכ"מ הו"ל כממון רק הקרא מוציאנו מן הטעות א"כ קשה לפי זה ל"ל להברייתא להג"ש למילף גבולין מבתים דמה בתים עובר בב"י וב"י ובל יטמין ולא יקבל פקדונות מן הנכרים אף בגבולין עובר בב"י וב"י ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הנכרים קשה ל"ל למילף זאת בג"ש הא בלא"ה ידעינן בגבולין כיון דכממון דמי ומשמעות הגמ' דאי כממון דמי לא אצטריך כלל ללא ימצא אפילו בבתים ולא איצטרך לא ימצא בבתים רק להוציא מן הטעות ומגלה דכממון דמי אף בעלמא וא"כ מכיון דידעינן השתא דאין חילוק כלל באמת ובכ"מ הוי גורם לממון כממון דמי א"כ מהיכי תיתי נימא דבגבולין אינו עובר בבל יקבל פקדונות מן הנכרי עד דצריך התנא למילף זה מן הג"ש [ובע"כ הא דפריך הגמ' למ"ד דכממון דמי לא ימצא ל"ל בוודאי דקאי ג"כ על הברייתא דל"ל להברייתא למילף איסור בל יקבל פקדונות מן לא ימצא הא בלא"ה כממון דמי דנ"ל דפריך על הקר דל"ל להך מ"ד הקרא דלא ימצא ז"א דהא לא ימצא בעינן בלא"ה לאיסור בל יטמין אלא וודאי דמקשה על הברייתא וא"כ לפום התירוץ יקשה סוף סוף על הברייתא דל"ל הג"ש לאסור בגבולין קבלת פקדונות ולא הוי לי' למילף בג"ש כי אם איסור בל יטמין ולא איסור קבלת פקדונות הא בלא"ה כממון דמי בעלמא וכמו דמקשינן מעיקרא לא ימצא ל"ל כן נמי יקשה לפי התירוץ ג"ש ל"ל]:

אבל יש לתרוצי כ"ז ובהקדם יש להקשות לפי דעת הש"א והנו"ב והאחרונים דכמו דרבי הכתוב דבר הגורם לממון כממון לענין ב"י כן אתרבאי נמי לענין עשה דתשביתו דהתם נמי כתיב סתם תשביתו ולא כתיב לך וגמרינן ג"ש שאור שאור דדווקא בקבלת אחריות אבל בלא קבלת אחריות לא עיין שם כן הסכמת אחרונים ז"ל וקשה לי לכאורה קושיא עצומה האיך משכחת לה ב"י ועשה דתשביתו כחמץ שקיבל אחריות הא עשה דתשביתו עם ב"י מתנגדים זל"ז דכיון דמצווה על עשה דתשביתו האיך עובר בב"י הלא עשה דתשביתו מבטל את קבלת אחריות דכל עיקר אחריות הוא דאילו מיגנב או מיתבד ברשותו קאי ובעי לשלומי ועכשיו שהן בעין אומר לו הרי שלך לפניך ואי דמצווה על עשה דתשביתו א"כ שוב לא מצי מימר לו הש"ל דמחויב לבערו להחמץ וממילא מחויב לשלם לו ממון והרי דמי לאילו נגנב או שכבר מיתבד דמחויב לשלם לו ממון כן ה"נ מחויב בוודאי לשלם לו דמים ולשרוף להחמץ א"כ ממילא בטל האחריות ע"פ לאחר שש וא"כ אמאי עובר בב"י [על עשה דתשביתו גופי' לא קשה הא מכיון דמחויב להשביתו א"כ נבטל האחריות וא"כ למה מצווה על עשה דתשביתו ז"א דאם לא הי' מצווה על עשה דתשביתו א"כ עומד באחריותו וכמו דאיתא בתוס' ז"ל פסחים (דף כ"ו ע"א) גבי הכניסה לרבקה ומקשים שם מכיון דנפסל א"כ לא ניחא לי' ומתרצין דאם הי' כשר א"כ הי' ניחא לי' וא"כ לענין עשה דתשביתו ניחא אע"פ שמבטל לאחריות מ"מ מחויב בעשה דתשביתו אבל ב"י האיך הוא עובר הא העשה דתשביתו מבטל לאחריות ע"כ שוב שהגיע הזמן דב"י נפסק אחריות וכמובן] ואין לאמר דמה איכפית לן כשנבטל אחריות בפסח מכיון דקודם הפסח היה באחריותו אפילו כשהגיע פסח נבטל אחריות ויצא מרשותו מה בכך הא בלא"ה ב' דברים וכו' ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו וה"נ דכוותי' ז"א כמו שכתבתי לעיל דאם עכשיו יצא מרשותו והל"ת דב"י אינו אלא דעשאן הכתוב כאילו הן ברשותו א"כ למה הוי גורם לממון כממון לענין ב"י וחידש לן הכתוב דאע"ג דלכל הדברים אינו עומד ברשותו מ"מ לענין ב"י עומד ברשותו ז"א דאדרבה מכיון דכל ל"ת דב"י הוי רק מטעם דעשאן הכתוב וכו' א"כ למה הוי ממון גבי ב"י ולא לשאר דברים אדרבה בזה קי"ל דיותר קיל ב"י מכל הדברים דביטול בלב לא נפיק מרשותו לכל הדברים רק לב"י נפיק מרשותי' משום דכל עיקר ל"ת דב"י משום דעשאן הכתוב וכו' כפי' הר"נ ז"ל וע"כ דעיקר דחידש רחמנא על קבלת אחריות דהוי לב"י ממון ולא לכל הדברים הוא דווקא דהוי גורם לממון בשעת ב"י והוי הל"ת דב"י משום דגורם לממון כממון דמי ולא משום דעשאן הכתוב וכו' כמו בחמץ שלו וכפי דברינו לעיל וא"כ חוזר קושיתנו האיך משכחת לה הל"ת דב"י ועשה דתשביתו בחמץ שקיבל עליו אחריות הא העשה מבטל להל"ת כנ"ל:

ואין לאמר דמ"מ הוי גל"מ כיון דאילו מגנב או מיתבד בעי לשלומי ועכשיו שהוא בעין מצי א"ל הש"ל וכ"ת היכי מצי א"ל הש"ל הא מחויב להשביתו מן העולם ולקיים מצות עשה דתשביתו הא מ"מ הוי גורם לממון דאי בעי משהי לי' באיסור ולא ישבית את החמץ ויאמר לו הש"ל לפיכך נקרא גורם לממון ז"א דמבואר בכמה ספרים והסכימו גאוני עולם דכל דבר דהוי גורם לממון ע"י איסור לא נקרא גורם לממון עיין בפ"י ז"ל במס' פסחים (דף כ"ט) דכתב בהדיא דהגם דאי בעי משהי לי' באיסור לא נקרא גורם לממון ומביא ראיה מהא דאמר רבה גזל חמץ ובא אחר ושרפו במועד פטור שהכל מצווים לבערו ולא אמרינן דמ"מ הוי גורם לממון דאי בעי הוי משהי לי' ולא ישביתו זה לא הוי גורם לממון דמשום דהוי באיסור וכן כתב הגאון בעל מקו"ח ז"ל דחמץ שלו דמוזהר עליו בב"י ובעשה דתשביתו לא נקרא גורם לממון אף לר"ש דס"ל לאחר הפסח מותר משום דמוזהר עליו בכל שעה בב"י ובתשביתו מן העולם ע"כ לא נקרא כלל כעין זה גורם לממון ומתמה על הש"א ז"ל דרצה לאמר דלר"ש הוי גורם לממון דז"א משום דהוי באיסור ובקו"א שבש"א ז"ל מביא בשם הגאון ר' אבלי ז"ל מווילנא דכונה אחרת יש בדברי הש"א ז"ל ולעולם הסכמת כולם דלא נקרא גורם לממון היכא דע"י איסור ולפענ"ד עוד נראה לה"ר לזה מדברי התוס' ז"ל במס' ב"ק (דף מ' ע"ב) דמקשים שם וז"ל וא"ת מה טענה היא זו א"כ הי' עושה שלא כדין עיי"ש ועי' בתומים ז"ל ס' י"ב עיי"ש אלמא דבדבר שלא כדין הי' עושה לא הוי טענת ממון וא"כ ה"נ לא מקרי גורם לממון בהחמץ הזה דסוף סוף בעי לשלומי דמים ולא מצי א"ל הש"ל אם לא דאי בעי משהי לי' באיסור וע"י איסור לא נקרא גורם לממון וא"כ הדרא קושיתנו לדוכתיה:

אבל זא דהגם דבכ"מ לא נקרא גורם לממון ע"י איסור אבל גבי חמץ לענין איסור ב"י הוי גורם לממון אפילו ע"י איסור דהא חזינן דהחמירה התורה הק' באחריות אפילו לכל הדברים לא הוי ברשותו ולא הוי ממונו דידי' מ"מ לענין ב"י היא ממונו דידי' וא"כ אפילו גורם לממון ע"י איסור נמי נקרא גורם לממון לענין ב"י. ונראה להביא ראי' מפורשת לזה דתנינן במכילתן (דף מ"ו) כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט ר"א אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה ועיין שם בסוגיא דמעיקרא ס"ד דפליגי בטה"נ ממון ולבסוף מסיק דפליגי בהואיל דאי בעי מיתשיל עלה דר"א סבר אמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל עלה ממונא הוא ור"י סבר לא אמרינן הואיל ע"כ ולא מיבעיא לדעת האחרונים ז"ל דס"ל דכללא זה דהואיל ואי בעי מיתשיל עלה לא אמרינן דע"י זה הוי ממונא דידי' כי אם גבי חמץ באיסור ב"י משום דחזינן דהתורה החמירה לענין ב"י בדבר הגורם לממון אע"ג דבעלמא לאו כממון דמי מ"מ לענין ב"י הוי ממון אבל לכל הדברים לא הוי דידי' בהאי הואיל ואי בעי מיתשיל עלה עיין בש"א וכל האחרונים ז"ל מלאים מסברא זאת וא"כ קשה האיך אמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל ממוני' הוא כלומר כיון דבידו לעשות שיהא שלו לפיכך הוי ממונא דידי' לענין ב"י וקשה הא אסור למיעבד זאת ליתשיל על החמץ הא יעבור בב"י תכף כשישאל על החמץ ויהי' דידי' האיך יכניס חמץ ברשותו בפסח והא כבר כתב הרמב"ם ז"ל הקונה חמץ ביו"ט לוקה משום לאו דב"י והא עד דלא מיתשיל לאו דידי' הוא וא"כ האיך רשאי לישאל עליו ויעבור בב"י א"ו דלגבי ב"י אמרינן מכיון דבידו דיהא שלו אף באיסור מ"מ הוי ממוני' ועובר בב"י ואין לאמר דלעולם בשנעשה חמץ לאו ממוני' הוא ולא אמרינן השתא הואיל ואי בעי מיתשיל עלה אך אמרינן הואיל טרם שנעשית חמץ דאז הוי בהיתר ולפיכך הוי ממונא דידי' טרם שנעשית חמץ לפיכך הגם דעכשיו לאו דידי' הוא דשוב ליכא הואיל מ"מ עובר בב"י משום הכללא דב' דברים וכו' ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו וה"נ דכוותי' כיון דעד השתא ממוני' דידי' הוא משום הואיל לפיכך עובר כשנעשה חמץ משום דעשאן הכתוב וכו' ז"א דא"כ דהשתא אינו עובר בב"י רק משום דעשאן הכתוב וכו' ח"כ למה אמרינן מעיקרא בהאי הואיל דלכל הדברים לא הוי ברשותי' ע"י הואיל כי אם לענין ב"י לחוד הלא אדרבה מצינו בכ"מ דאינו עובר בב"י רק משום דעשאן הכתוב אמרינן איפכא הגם דלכל הדברים עדיין ממוני' הוא מ"מ לענין ב"י לאו ממוני' הוא כדאיתא בר"נ ז"ל הנ"ל וכדברינו לעיל א"ו דאמרינן השתא דנעשית חמץ דעובר בב"י משום הואיל ואי בעי מיתשיל עלה ממוני' הוא ולא משום דעשאן הכתוב וכו' וא"כ קשה האיך אמרינן דהוי ממוני' בזה דאי בעי הוי ממונא הא הוי באיסור אלא וודאי דלענין ב"י לא קפדינן בזה והוי ממונא ע"י הואיל ואי בעי אפילו באיסור ומה"ט דחזינן דהתורה החמירה לענין ב"י דגורם לממון הוי כממון אבל לא לכל הדברים וה"נ הוי גורם לממון לענין ב"י אפילו ע"י איסור א"כ מכל האחרונים ז"ל הנ"ל וודאי הוי סייעתא גדולה לדברינו מה שכתבתי להוכיח מהאחרונים ז"ל דלב"י הוי ממון מכיון שיש בידו להיות שלו אף באיסור דאל"כ האיך אמרינן הואיל אי בעי מיתשיל עלי' הא אסור לו למתשיל עליו בשעת שהוא חמץ דיעבור בב"י כנ"ל יש לדחות הראי' דהא יש בידו לישאל עליו ולא יעבור בב"י כמו דאיתא בתוס' ז"ל לעיל (דף כ"ט ע"ב) ומכאן מוכיח ר"י ז"ל דהמשהא חמצו ודעתו לבער אינו עובר בב"י דאל"כ אמאי מעל לר"י הגלילי הא מיד כשיפדנו יהא שלו אלא וודאי דהמשהא ע"מ לבערו אינו עובר בב"י וטעמא משום דב"י הו"ל ניתק לעשה דתשביתו עכ"ל וא"כ ה"נ יש בידו לשאול ע"מ שיבערנו בעשה דתשביתו אבל א"כ יקשה ל"ל כל הני דלא יקרא לה שם עד שתיאפה הא שפיר יכול לקרוא לה שם וישהא ע"מ לבערו בלילה ובאמת הקשה הש"א ז"ל זאת על הר"י ז"ל והניח בקושיא וס"ל להש"א ז"ל דאסור להשהות ע"מ לבערו ומ"מ מפרש הואיל ואי בעי מיתשיל רק לענין ב"י והנה א"כ הדר קם ראיתנו אבל לפי מה שבארתי בחיבורי מגדל דוד לתרץ קושית הש"א ז"ל דהר"י ז"ל לשיטתו אזיל דס"ל דשריפת תרומה טמאה הוי מדאורייתא ולפי מה דגרסינן בירושלמי (בפ"ב דמכילתן) רבב"ל שאל חלת תודה שנעשה נותר נימא אם נעשה נותר עד שלא הגיע זמן ביעורו את מבערו בשריפה ואם משהגיע זמן ביעורו הוא נעשה נותר השבתתו בכל דבר לפי גירסת הק"ע ז"ל ועיין בחיבורי מגדל דוד שביארתי שמה באריכות דהכא גבי חלה אי איפשר להשהות ע"מ לבערו דהאיך יעשה אם יקרא לה שם חלה בשעה שנעשית חמץ הא קי"ל דהפריש חמץ על מצה אינו כלום עיין בירושלמי (בפ"ב דמכילתן) ובבלי דף ל"ג) ובתוס' ז"ל שם ואם יקרא לה שם חנה תחילה ואח"כ נעשית חמץ ז"א דתכף שיקרא לה שם חלה הוי חלה טמאה והוי בעשה דשת"ט נר"י ז"ל מדאורייתא ושוב כשנעשית חמץ לא יחול עשה דתשביתו כירושלמי דחלת תודה בנותר עם חמץ וכל עיקר הטעם דר"י ז"ל דיכול להשהות ע"מ לבערו משום דניתק לעשה דתשביתו והכא לא יהי' העשה דתשביתו עי"ש באריכות וא"כ איכא לאמר דכ"ז דווקא כשהיא חלה אבל כשישאל יכול להשהות ע"מ לבערו אבל מן הש"א ז"ל גופי' דלא ס"ל כהר"י ז"נ דיכול להשהות ע"מ לבערו מוכח שפיר הוכחתינו:

ואפילו לדברי רבותינו רש"י ותוס' ז"ל דס"ל דאמרינן הואיל לכל הדברים והוי ממוני' לכל הדברים עי"ש דמקשים דיקרא לה שם ויאפה ע"י הואיל הרי דס"ל ז"ל דלכל הדברים אמרינן הואיל הנ"ל מ"מ נמי איכא סייעתא לדברינו הנ"ל דהתוס' ז"ל כתבו בשם רשב"א ז"ל לתרץ על הקושיא דיקרא לה שם ויאפה ע"י הואיל משום דסוף כשאופה אינו אופה רק ע"י הואיל ואי בעי בצע מכל חדא וא"כ הו"ל תרי הואיל הואיל ואי בעי בצע והואיל אי בעי מיתשיל הרי דדעת הרשב"א ז"ל דכל היתר דאפי' לר"א הוא רק מצד הואיל ואי בעי בצע אפילו לפום סוגיא הזה עיין במהרש"א ז"ל דכתב כן:

עוד הקשה הא אפילו אי בצע מכל חדא נמי אסור דהא איפשר למיפלג בלישה כמו עיסה חצי' של ישראל וחצי' של נכרי בביצה (דף כ' ע"א) ומתרץ ר"י ז"ל דכל עיקר איסור דאיפשר למיפלג הוא רק מדרבנן ולפיכך גבי חלה לא גזרו רבנן עכ"ל וכלומר דהא אי אפשר לאפות כשיפלג החלה דהוי של כהן ולכאורה קשה הא גבי חלה נמי אפשר למיפלג בלישה ויאפה שלו לחוד ואי דבצק של חלה אינו יכול לאפות לחוד מה בכך יניח ויביא לידי חמץ הא אין מוזהרין עלי' בב"י דהא אינו שלו ואי משום דהוי שלו משום הואיל אי בעי מיתשיל עלי' קשה האיך רשאי ליתשיל עליו ויהא שלו הא בוודאי יבוא לידי ב"י וב"י כמו דאיתא בירושלמי (פ"ג) דגבי חלה אי לא יקרא לה שם בוודאי יבוא לידי ב"י ובל ימצא דאמרינן שבוודאי יהי' חמץ ביום זה ולא בלילה עיי"ש בירושלמי (פ"ג דמכלתין) ולפ"ז האיך רשאי לשאול על החמץ ואי משום דיאפה כשישאל עליו ויהי' שלו האיך יאפה אם יאפה ע"י הואיל ואי בעי בצע ז"א בוודאי דא"כ האיך אמרינן דהוי שלו ועובר עליו בב"י מטעם הואיל אי בעי מיתשיל וכשישאל יאפה ע"י הואיל א"כ הוי תרי הואיל ואי דיאפה באמת וע"י שיבצע אח"כ מכל חדא וחדא באמת קשה הא ג"ז אסור דאפשר למיפלג בלישה ואי משום דכיון דלא אפשר לא אסרו רבנן ז"א דאמאי לא אפשר הא שפיר אפשר למיפלג בלישה ויאפה שלו ושל חלה יניח עד הערב ואי משום דיעבור בב"י ובל ימצא ז"א דאמאי יעבור הא אינו שלו רק אי בעי מיתשיל עליו והא אסור לו למישאל דעד שלא שאל אינו עובר בב"י ואחר שישאל יעבור בב"י ואי משום דיאפה ע"י שיבצע מכל חדא הא זה ג"כ אסור משום דאפשר למיפלג וה"נ איפשר למיפלג ע"י שיקרא שם חלה ולא יעבור בב"י דכל עיקר דעובר בב"י הוא משום ואי בעי מיתשיל עליו אבל אי לא מיתשיל לא עבר עליו בב"י וא"כ האיך רשאי למישאל ולעבור בב"י הא אסור לו לאפות משום דאפשר שיהיה חלה ולא יעבור בב"י והאיך אתה אוחז את החבל בשני ראשין דמותר לשאול משום דמצי לאפות ומותר לאפות משום דמותר לשאול ויהי' דידי' ע"י הואיל הא מכיון דאיפשר לו שלא למישאל ויפליג בלישה א"כ אסור לו למישאל ולאפות ע"י שיבצע מכל חדא וחדא וזה הוי קושיא גדולה לכאורה אלא ע"כ דגם לרבותנו ז"ל בעלי התוס' ז"ל וכן לרש"י ז"ל נמי אמרינן הואיל לענין ב"י לפיכך לא איפשר למיפלג בלישה דהא יעבור בב"י ע"י הואיל ואי בעי מתשאיל ולא קשה הא אוחז את החבל בשני ראשין דעובר בב"י משום דמצי מישאיל והאיך רשאי לשאול משום דיכול לאפות ע"י שיבצע מכל חדא וחדא והאיך רשאי לבצוע מכל חדא וחדא משום דלא איפשר למיפלג ואמאי לא איפשר למיפלג משום שיעבור בב"י ואמאי עובר בב"י משום דהואיל ואי בעי מיתשיל א"כ נמצא דאוחז החבל בשני ראשין דעובר בב"י משום הואיל והאיך רשאי לשאול מסובב כל ההיתר של השאלה שלא יבוא לב"י. ז"א דבב"י עובר משום הואיל ואי בעי משאל הגם דלא מצי משאל מ"מ מה בכך הא לענין ב"י מ"מ עובר ע"י מיגו של שאלה ולפיכך מותר אח"כ לאפות ע"י שיבצע משום דלא אפשר דהא דיעבור בב"י ע"י מיגו של שאלה מכיון שיש בידו לשאול אפילו ע"י איסור מ"מ לענין ב"י הוי ממון היוצא לנו מזה דלענין ב"י לא איכפית לן במה דהוי ממונא דידי' רק מכיון שיש בידו להיות שלו אף ע"י איסור עובר בב"י:

וא"כ ה"נ הוי גורם לממון אפילו בתוך הפסח דמוטל עליו העשה דתשביתו ולא אמרינן הא פסקה הגורם לממון דהא אסור לו לאמר הש"ל דמחויב לבערו מ"מ כיון שיש בידו לאמר הש"ל וישהא אותו באיסור לענין ב"י הוי דידי':

והנה החק יעקב ז"ל כתב בה"פ דהא דאיתא בגמ' גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך דווקא כשמחזיר לו לאחר הפסח אז אומר לו הש"ל אבל כשמחזיר לו בתוך הפסח לא מצי א"ל הש"ל משום דלאו מידי אהדרי' דכיון דחמץ מחויב להשביתו מן העולם וכל העומד לשרוף כשרוף דמי ונמצא דלא מחזיר לו כלום במועד אלא דווקא כשמחזיר לאחר המועד ועיין בקצוה"ח ז"ל סי' שס"ג דמפלפל בזה לפי דעת הרמ"א ז"ל באה"ע סי' קכ"ד דגט שנכתב על דבר שצריך ביעור מן העולם לא דמי לנכתב על איסורי הנאה משום דכשרוף דמי ואינו נותן לה כלום וגם הוא מחויב בעשה דתשביתו תוך הפסח עיי"ש:

ולפ"ז ניחא שפיר דלא משכחת לה הך דינא באחריות גבי הקדש מכיון שביררנו דכל עיקר האחריות הוא משום דמצי למימר הש"ל אחר הפסח אבל בהקדש נראה לפענ"ד דאם בתוך הפסח לא משכחת לה דיאמר הש"ל לא מצי מימר אחר הפסח ג"כ הש"ל:

דגרסינן במס' ב"ק (דף ק"ד ע"ב) אמר רבא הרי אמרו גזל חמץ וע"ע הפסח א"ל הש"ל בעי רבא נשבע עליו מהו מי אמרי' כיון דאילו מיגנב בעי שלומי ממונא קא כפר לי' א"ד השתא מיהת הא מנח ועפרא בעלמא הוא ולא כפר לו ממונא ואמרי מילתא דפשיטא לוה לרבה מיבעיא לרבא כו' ה"נ כיון דאילו מיגנב בעי שלומי ממונא מעליא השתא נמי ממונא קא כפר ליה ע"כ ונסתפק המ"ל בפ"ג מה' גזילה ואבידה וז"ל ויש להסתפק במאי דאמרינן דחייב משום דממונא קא כפר לי' אם הוא דווקא לחייבו באשם כדין כל הנשבע לשקר בכפירת פקדון או גזל ואשמעינן רבה דאע"ג דקיי"ל דאינו חייב בשבועת הפקדון אלא כל שאינו פוטר עצמו מן התשלומין אלא בכפירה זו וכמו שפסק רבינו ז"ל בפ"ז מהלכות שבועות וסד"א דהכא לא פטר עצמו מן התשלומין בכפירה זו דבלא"ה אין כאן תשלומין כיון דמנח עפרא בעלמא הוא ולא כפר לי' ממונא קמ"ל רבה דחייב בשבועת הפקדון דכיון דאי מיגנב בעי לשלומי ליה ממונא כפר ליה אבל לענין תשלומי הקרן אפשר דמודה רבה דמצי א"ל הש"ל א"ד כיון דחייב קרבן חייב נמי לשלם לו את הקרן מדמי חמץ מעליא כי היכי דתהוי לו כפרה והסברא נותנת לזה שהרי לא מצינו בכל מקום חיוב קרבן בלא תשלומין דקרן ע"כ ומסיק המ"ל ז"ל דלדעת הרמב"ם ז"ל מחויב לשלם דמים מעלי' כי היכי דתהוי לי' כפרה ותמה על הרי"ף ז"ל דהשמיט הך דינא הא נפ"מ לענין אי מצי תו למימר הש"ל וכתב המ"ל שהרי"ף ס"ל כהרמב"ם ז"ל אלא דפטור מן תשלומין מעליא ומצי א"ל הש"ל ונסתים לזה ממה שאמרו בירושלמי (פ' הגוזל קמא) חילפי אמר נשבע לו קודם הפסח אחר הפסח משלם לו חמץ יפה ע"כ והנה מוכח מדברי הירושלמי הזה דדווקא אם נשבע לו קודם הפסח משלם לו חמץ יפה אבל אם נשבע לו לאחר הפסח מצי א"ל הש"ל וטעם גדול יש בחילוק זה דבשלמא נשבע קודם הפסח דבאותו שעה שנשבע נתחייב בתשלומין גמורין ולרדוף אחריו כאשר ירדוף הקורא כדי לקיים מצות השבה א"כ אף שאח"כ עבר עליו הפסח אינו יכול ל"ל הרי שלך לפניך משום דנמצא דלא עביד השבה מעלייתא אך בנשבע לו אחר הפסח דבאותו שעה שנשבע לו לא היה חייב בתשלומין לפי שהיה יכול ל"ל הש"ל נהי דלענין חיוב האשם חייב משום דקא כפר ליה ממונא כיון דאילו מיגנב בעי שלומי אך לענין חיוב התשלומין לא תוסיף תת כחה השבועה מהחיוב שהיה חייב באותו שעה וכו' עכ"ל המ"ל ז"ל עיי"ש באריכות:

והשתא לא מיבעיא לדעת הרא"ש והרמב"ם ז"ל דס"ל דאפילו נשבע אחר הפסח דבשעת מעשה לא היה עליו חיוב תשלומין בדמים מעלי' מ"מ השבועה שגורמת לו למעילה דהוא קרן וחומש ואשם לא מצי תו למיפטר נפשיה בהש"ל בוודאי ניחא סוגיין דידן אלא אפילו לדעת הרב אלפס ז"ל דלא ס"ל דבמקום שנתחייב אשם לא מצי למימר הש"ל מ"מ מודה היכא דנשבע קודם הפסח דבשעת מעשה נתחייב בתשלומין גמורין לא מצי מימר אף לאחר הפסח הש"ל כי ירושלמי מפורש הוא ולית מאן דפליג עלה כנ"ל נמי ניחא סוגיא דידן דלא משכחת לה הקדש בקבלת אחריות דיעבור בב"י לפי דרכינו דהנה בהקדש עם קבלת אחריות במקום דהי' לו למיהדר להקדש קודם זמן איסורו וימכור ההקדש או יחלל או במקום דהיה יכול לפדותו קודם זמן איסורו ולא עשה כן נתחייב בתשלומין שהפסיד להקדש כמו שכ' הרג"א ז"ל בסי' תמ"ג דה"ה בהדיוט במקום שהיה לו למכור קודם זמן איסורו ועבר ולא מכר חייב הנפקד לשלם דמי החמץ להמפקיד דזה הוי פשיעה אך אם הוא בעין א"ל הש"ל עיי"ש ולא גרע הקדש מהדיוט לזה וכן כתבו האחרונים ז"ל עיין בס' קהלת יעקב דכתב בהדיא דבקבלת אחריות בהקדש מחויב לשלם במקום דהיה לו לפדותו או לחזור לו לההקדש קודם זמן איסורו עיי"ש:

והנה אף דקיי"ל במס' מעילה דפגם ולא נהנה לא מעל היינו דווקא במקום דליכא שינוי הרשות כגון במזיק להקדש דפגם ולא נהנה ולא הוציא מרשות הקדש לרשות חולין אבל במקום דמשני הרשות ומוציא מהקדש לחולין לית מאן דפליג דמעל מעילה גמורה בקרן וחומש ואשם אף היכי דלא נהנה כלל עיין בתוס' ז"ל במס' מעילה (דף י"ח) דמבארים באריכות דהא דקי"ל איש כי יאכל פרט למזיק היינו דווקא במזיק להקדש בלא הוצאת הרשות אבל במפסיד להקדש בהוצאת הרשות מהקדש לחולין מעל דזה עיקר בסוגיא שם דילפינן מעילה מעכומ"ז דשם לא נהנה בהוצאת הרשות אלא הוצאות רשות לחוד סגי דמעל עיי"ש באריכות עיי"ש ועיין במס' ב"מ (דף צ"ו ע"ב) דמוציא מעות הקדש לחולין משמע דעיקר הקפדה דמעילה על שעושה מקודש חול ומזיק שאני דהתם אינו עושה מקודש חול אבל אם עושה מקודש חול מעל. והנה הא דקיי"ל האי כללא בכולא תלמודא ב' דברים אינן ברשותו של אדם וכו' דכיון דנעשה חמץ יוצא מרשות בעלים כן נמי בהקדש דכיון דנעשה חמץ יוצא מרשותו של הקדש לרשות הפקר דהא דאמר רבא ואם של הקדש א"צ מ"ט מבדל בדילי וכו' דמשמע דלא נפיק מרשות הקדש וכתבתי לעיל בשם הירושלמי דבהקדש ליכא האי כללא דב' דברים וכו' דאין בכח האיסור הנאה וההפקר להוציאו מרשות ההקדש כמו שביעית דמבואר בירושלמי דאין ההפקר של שביעית מוציא מן הקדש משום דאי אפשר להקדש לצאת בלא פדיון כנ"ל היינו רק מדרבנן כמו דאמרינן בכל מקום האי לישנא דר' אבהו שמא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון אבל מדאורייתא הפקר מוציא מן הרשות של הקדש כמו דגרסינן במס' חולין (דף קל"ט) כיון דמרדה פקעה קדושתה מינה עיי"ש וכן מחלק בס' נ"י הך דירושלמי והך דחולין נמצא דהגם מדרבנן אין החמץ מוציא מן ההקדש ולפיכך מיבדל בדילי מ מ מדאורייתא ההפקר מוציא מן ההקדש ונמצא שיש כאן שינוי רשות דיוצא מרשות הקדש לרשות הפקר:

תוכן העניינים

חנה דוד על חלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה