חנה דוד על חלה· רבי יעקב דוד ב"ר זאב [הרידב"ז] וילובסקי
פרק ג
הלכה א
ר"י בשם רשב"ל דר"ע היא דתנינן תמן הנוטל חלה מן הקב ר"ע אומר חלה וחכמים או' אינו חלה כלום אמר ר"ע אלא לשעבר שמא בתחלה והכא בתחלה אנן קיימין ר"י ר"ח בשם רשב"ל ירדו להם בשיטת ר"ע אמר ר' יוחנן ד"ה היא כיון שהיא נותנת את המים זו היא ראשית עריסותיכם:
ואמרתי בזה לפרש לפענ"ד ענין חמור מאד מאד בירושלמי סתום וחתום ופי' המפרשים ז"ל דחוק ורחוק מן הדרך האמת לפי ענ"ד ובהך ענינא נראה לפענ"ד לבאר על נכון בע"ה באותו סוגיא בע"ב מה למדו את הכהנת הרי זה חלה על העיסה הזאת ועל השאור המתערב בה ועל הקמח שנשתייר בה ועל הקרץ שניתן תחתי' לכשתעלה כולה גוש אחד תוקדש זה שבידי לשם חלה חוץ מן הטמא שבה אר"י נראין הדברים בערבי שבתות שזו מביאה וזו מביאה כמפריש מן החיוב על החיוב אבל בחול תקנו בחלה שתהא ניטלת מן הטהור על הטמא ושלא מן המוקף שמא מן הפטור על החיוב אר"י לא מסתברא דלא בחול אבל בע"ש צריכה לאמר היא והטמא שבה למה עד שלא תעשה גו אחד היא נוטלת לשם חלה ומשתעשה גוש אחד היא קדושה לשם חלה אם אומר את חוץ מן הטמא שבה נמצא טבל טמא מעורב בחלה מתוך שאתה אומר היא והטמא שבה חולין טמאין הן לא מוטב להפריש מן הפטור על החיוב ולא יהא טבל טמא מעורב בחלה אר"ש בר אבדומא ולא למפרע היא קדושה מכיון שהיא קדושה למפרע כמפרשת מן החיוב על החיוב למה לי ובלבד שלא יהא שם ה' רבעים קמח א"ר מתניתא קודם עד שלא למדו את הכהנת עכ"ל:
והנה הסוגיא הזה חמורה מאד באין להבין מאומה הענין הפלוגתא של ר' יוסי ור"י והענין של ערב שבת וחול וכל הענין של חוץ מן הטמא שבה. והסוגיא הזה אינו אומר אלא פרשני ועמלו המפרשים ז"ל להעמידה על בוריה והפ"מ ז"ל פירש בע"ש שזו מביאה וזו מביאה כלומר זו מביאה להעיסה לאפות וזו מביאה להעיסה לאפות ועי"ש מה שפירש ודחוק מאד ומפרש החילוק שבין ע"ש לחול בענין שיהא טבל טמא מעורב בחלה הוא משום דבע"ש אין פנאי להפריש גם על הטמא אח"כ אבל בחול יש פנאי להפריש הוא דחוק מאד ואין הענין והמילות סובלין את פירושו ובהא דר"ש בר אבדומא דלמפרע היא קדושה מפרש דלמפרע היא קדושה אח"כ והעיקר הכונה של ר"ש בר אבדומא דאח"כ היא קדושה ומה שאמר דלמפרע היא קדושה כוונתו על אח"כ וזה אין לו הבנה דא"כ העיקר חסר מן הספר והול"ל ולא לאח"כ היא קדושה ועוד לפי פירושו דכל עיקר דחיישינן בחול על החשש דפטור על החיוב הוא דחיישינן שיאמר הר"ז חלה מתחילה על העיסה ויפטור תחילה את העיסה ואח"כ יאמר ע"ז וע"ז מתוך שבחול אינו טרוד ויש לו פנאי חיישינן להך חששא א"כ מאי טעמא דר"ש בר אבדומא:
וגם פירש הא דתקנו בחלה שתהא ניטלת מן הטהור על הטמא ושלא מן המוקף דקאי בעלמא על מתניתין דפרק דלעיל) ר"א אומר ניטלת מן הטהור על הטמא והגם דר א אמר שם דנותן פחות מכביצה באמצע כדי ליטול מן המוקף מ"מ לאו מוקף ממש הוא דהא א"א ליגע עיסה הטמאה בטהורה עי"ש ואין להאריך בזה כי פירושו ז"ל דחוק מאד והענין חמור ומצוה לפרשו ואני אומר על עצמי שלא אוכל להגיד שכוונתי ממש לאמיתה רק ת"ל שפתחתי פתחא בכווחא לחכמים והחכמים הבאים אחרי אולי יגיעו ע"י הפתח הזה למחוז האמת אפתח את פתחי בג' מקומות מירושלמי ונבוא אח"כ לענין זה בע"ה דאיתא בירושלמי (במס' פסחים פ"ג) הלש עיסה ביו"ט וכו' לא אמר אלא וכו'. אר"ש אחוי דר' ברכי' הכא בעיסה טמאה עסקינן שאינו מפריש חלתה אלא בסוף אר"ש אחוי דר"ב בדין הי' בעיסה טהורה שלא יפריש חלתה אלא בסוף תקנה תקנו בה שיפריש תחלה כדי שלא תטמא את העיסה עכ"ל כמדומה לי שכן לשון הירושלמי ממש:
וגרסינן בירושלמי (במס' גיטין פ"ז) אף בהבקר כן שדה מובקרת מעכשיו ולאחר ל' יום ע"ד דרבי מובקרת וע"ד דרבנן אינה מובקרת אף בהקדש כן כ"ע מודיי דאמירתו לגבוה כמסירה להדיוט ע"כ. וכבר הארכתי בענין הזה ואכמ"ל:
וגרסינן בירושלמי (במס' תרומות פ"א) אין תורמין זיתים על שמן וענבים על היין ואם תרם בש"א תרומת עצמן בהם וב"ה אומרים אין תרומתן תרומה חבריא בשם ר"י ואפילו על אתר וגירסת הגר"א ז"ל ואפילו על אחרניתא ר"ח ר"א בשם ר"י דברי ב"ש נעשה כאומר הר"ז תרומה עלי' ועל שלמטן ר"ח סבר מימר במינו א"ל ר"ז לא תקבל עליך כן מכיון שאמר הר"ז נפטר מה שבידו והשאר חולין וחולין פוטרין את הטבל אר"ח ברי' דר' הלל כאחת מכיון שאמר הר"ז נפטר מה שבידו ונפטר מה שלמטן ע"כ פי' דאיך איפשר לאמר דנעשה כאומר הר"ז תרומה עלי' פי' על הזיתים לפי שיעור הזיתים וא"כ השאר של הזיתים שמונחים בידו נעשה חולין וא"כ איך יכול לומר אח"כ ועל שלמטן דהיינו ששאר הזיתים שבידו יהיה תרומה על השמן ג"כ דהא חולין אינן פוטרין את הטבל וע"ז משני ר"ח בדר"ה כאחת פי' שהתרומה חל בב"א וכן פי' בס' נו"י וזה פשוט:
נמצא מתוך כל הנ"ל באומר על מה שבידו שיהא תרומה על שני דברים ומה שבידו הוא דבר ממין אחד מן הדברים אם תאמר דנפטר תחילה המין ממה שבידו נמצא דגם השאר מה שבידו נפטר ותו לא מצי למימר הר"ז תרומה על המין השני כיון שכבר נפטר תחילה המין שבידו א"כ כבר נפטר השאר שבידו ג"כ ואיך יכול אח"כ בשאר שבידו לפטור המין השני הא חולין אין פוטרין הטבל אם לא בבת אחת הן נעשים תרומה ומתוקן הכל בב"א:
ובסוגיא דידן הא דלמדו רבנן את הכהנת לאמר הר"ז חלה על העיסה הזאת וכו' וכשתעלה גוש אחד תוקדש מה שבידי לשם חלה. וכל עיקר דינא דמתניתין דמכיון שהיא נותנת את המים מגבהת חלתה לאו דכן עיקר דינא ז"א אלא דעיקר דינא לאחר הלישה ממש. ורק תקנתא דרבנן היא בעיסה טהורה שתטול חלתה בשעה שהיא נותנת המים וע"ז ס"ל לר' יוסי ולר' יונה דמתניתין ר"ע הוא דבעינן עכ"פ שיתן מים כדי קב ור"י ס"ל דזו היא ראשית עריסותיכם הוא אסמכתא בעלמא הא דקאמר ר"י ראשית עריסותיכם כן לפי' הרא"ש ז"ל וכל הראשונים נוחי נפש וסמכו עצמן על הירושלמי (דמס' פסחים) הנזכר וע"כ דעיקר דינא שיטול החלה אח"כ ורק תקנתא דרבנן הוא שמשעה שנותנת המים מגבהת חלתה כדי שלא תטמא את העיסה ולפיכך למדו רבנן את הכהנת שעושין עיסתן בטהרה כדפירש הר"ש ז"ל שיאמרו בשעה שנותנים המים שתהא חלה על העיסה הזאת ועל השאור ועל הקמח וכשתעלה כולה גוש אחד תוקדש מה שבידי לשם חלה כדי שתועיל אפילו כשיהיה קמח שלא נגעו במים חמשה רבעים כדאיתא בסוגיא והא דלא תיקנו להם רבנן שיטלו את החלה בשעה שנותנת המים משום התקנה שלא יטמא את העיסה כנ"ל ובשעת נטילה לא תאמר כלום רק תמתין עד אחר שתעלה כולה גוש אחד ואז תקרא שם חלה ואז יהי' טוב יותר ע"פ עיקר הדין אבל ז"א דאז כשתטמא העיסה לא תוכל להקפות ולא תהי' מן המוקף ע"כ תיקנו רבנן דתהא אומרת בתחילה בשעה שהעיסה מחוברת לקמח שתהא חלה לאחר שתעלה גוש אחד ועי"ז נקרא מן המוקף כמו דאיתא במס' נדה (דף ז' ע"א) בהא דגרסינן שם האשה שהיא טבו"י לשה את העיסה וקוצה הימנה חלתה ומניחתה בכפישה או באנחותא ומקפת וקורא לה שם וכו' ומקשין בתוס' ז"ל ד"ה ומקפת דהכא משמע דאפילו לענין קריאת שם צריך הקפה. וקשה דאמר בסוטה פ' כשם (דף ל' ע"ב) ר"א אומר חלה ניטלת מן המוקף כיצד ב' עיסות אחת טמאה ואחת טהורה נוטל מן עיסה שלא הורמה חלתה וכו' וי"ל דהתם מיירי כשיש הרבה מעיסה טהורה וכו' וכו' עיי"ש בתוס' ז"ל דדעת רבותינו בעלי התוס' ז"ל דלעולם בשעת קריאת שם ממש צריך להיות מן המוקף ולא מהני מה שהי' במחובר בשעה שקוצה הימנה חלתה אלא דבעינן מן המוקף בשעת קריאת שם. והר"ש מקוצי ז"ל בפי' המשניות (בפ"ד דמס' טבו"י) במ"ב מקשה נ"כ קושית התוס' ז"ל הנ"ל ומשני תירוץ אחר וז"ל וי"ל דלעולם צריך מוקף בשעת קריאת שם והתם כגון דאמר בשעת חיבורא לאחר שיהא מופרש ומובדל יהי' חלה דכה"ג מוקף הוא כיון דאמר בשעת חיבורו אע"פ שלא חל עליו שם חלה עד שהפריש עכ"ל וע"כ ה"נ דלמדו רבנן את הכהנת שתגביה החלה משעה שנותנת המים משום התקנה שלא תטמא העיסה ואם תמתין עד שתענה גוש אחד אולי תטמא העיסה ולא יהי' מוקף בשעת קריאת שם. ע"כ למדו רבנן לכהנת שתקרא שם בשעת חיבורו על אח"כ וזה הוי מן המוקף כמו שכ' הר"ש ז"ל הגם דלא הוי מן המוקף ממש דמוקף ממש הוא בשעה שחל עליו שם חלה מ"מ גם זה חשיב כמו מן המוקף:
והנה בדינא דמתניתין דתיקנו רבנן דמשעה שנותנת המים תגביה חלתה כדי שלא תטמא את החלה הסכימו כל הפוסקי' ז"ל דעיקר הגירסא במתניתי ובלבד שלא יהא שם ה' רבעים קמח ומ"מ הסכימו כל הפוסקי' ז"ל דאע"פ דלא גרסינן במתניתין ובלבד שיהא שם ה' רבעים קמח. מ"מ לענין דינא נקטינן דבעינן דיהא ה' רבעים קמח מעורבין במים וכ"כ הב"י והש"ך ז"ל ביו"ד סי' שכ"ז ולר"י ולר"י דמוקמי מתניתין כר"ע לא בעינן דהמים יגעו בה' רבעים כי אם בקב אחד וגרסינן לקמן (בפ"ד דמכילתן) דר"ע מדמי לאומר פירות ערוגה זו מחוברין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושים לכשיתלשו ונתלשו עיי"ש דלר"ע דחלה מקב הוי חלה היינו דווקא לכשישלים אח"כ לכשיעור חלה (עיי"ש בפ"ד ה"א). והנה זה פשוט דבעיסה מועטת נותנים מעט מים ובעיסה מרובה נותנים הרבה מים. והנה בעיסה מרובה כמו של עשרים קבים שנותנים מים הרבה שבוודאי נוגעים ה' רבעים קמח בשעה שמגביה חלתה מן העיסה ואומרת הר"ז חלה על העיסה הזאת וכו' ועל הקמח הנשאר ומסיים לכשתעלה גוש אחד תוקדש זה שבידי לשם חלה הרי זה דומה למעכשיו ולאחר ל' דהא מעיקרא אומרת הר"ז חלה על העיסה ומסיימת לכשתעלה גוש אחד תוקדש לשם חלה וע"כ על הקמח בוודאי לא חל שם חלה עכשיו כי אם לאחר שתעלה בגוש כדאיתא לעיל (במסכת חלה פ"א) עיסה שנדמע עבר והפריש ממנה חלה אינה חלה עד שלא נדמע עיי"ש. אבל על העיסה דיש בה ה' רבעים ע"כ כמו שכתבתי בשם הב"י והש"ך ז"ל א"כ תומ"י שאומר הר"ז חלה על העיסה הזאת אע"פ שמסיים וכשתעלה גוש אחד מ"מ היא קדושה על שיעור העיסה תומ"י כשאמר הר"ז חלה על העיסה וא"כ השאר העיסה שבידו נמי נפטרה תומ"י והוי חולין והאיך תפטור אח"כ להקמח דהא חולין אינן פוטרין להטבל ומהירושלמי (דמס' תרומות פ"א) מוכח בהדיא דכה"ג אי איפשר למיפטר במה שבידו על ב' דברים כי אם שבב"א הן קדושים עיי"ש והכא אי איפשר בב"א משום דהעיסה תומ"י נפטרה וממילא נפטרה מה שבידו והקמח אינה נפטרת אלא לאחר שתעלה בגוש ובשלמא התם (במס' תרומות) שפיר אמרינן דהשמן נפטר בב"א בשעה שנפטרו הזיתים אבל הכא אי איפשר לאמר כן דהא ע"כ הקמח לא נפטר רק לאחר שתעלה בגוש והעיסה תומ"י נפטרה בשעה שאמר הר"ז חלה על העיסה. ואע"פ שמסיים לכשתעלה גוש אחד מ"מ נפטרה תומ"י בשעה שאמר הר"ז חלה על העיסה כיון דבהעיסה ג"כ יש חיוב חלה דהא ע"כ בעינן שהמים יגעו לה' רבעים כדכתבתי בשם הפוסקים ז"ל ובשלמא בעיסה מועטת דאינה נותנת מים הרבה כי אם שיגע לקב אחד בשעת נתינת המים ואליבא דר' יוסי ור' יונה דמוקמי כר"ע וע"כ אפילו על העיסה גופה אינה חל שם חלה כי אם כשתעלה בגוש כמו שכתבתי לעיל (בפ"ד דמס' חלה) ע"כ שפיר בב"א קדוש החלה על העיסה ועל הקמח אבל בעיסה מרובה דנותנים מים הרבה ויגע המים בשעת נתינה לה' רבעים א"כ יקשה האיך משכחת לה להאי דינא הא הוי מן הפטור על החיוב דהא אינן נפטרין בב"א דע"כ דעיסה דיש בה ה' רבעים נפטרה תומ"י כשאומר הר"ז חלה על העיסה ואע"פ שמסיים לכשתעלה בגוש אחד מ"מ אינו מועיל כמו שהוכחתי מירושלמי (פ"ז דגיטין) בהקדש דלא מהני חזרה אף בתוך כדי דיבור ויש לי בזה אריכות דברים בענין חלה אם דמי להקדש בזה הפרט ואכן מפני שנא מספיק הזמן ע"כ לא הצגתי בפה כי הכא בלאו הכי עולה דברינו כהוגן דהא זה פשוט דלאחר תוך כדי דיבור אע"פ שהוא עסוק עדיין באותו ענין אינו יכול לחזור בו כמו דאיתא בכמה מקומות והכא כשהתחיל לאמר הר"ז חלה על העיסה הזאת ועל השאור המתערב בה ועל הקמח שנשתייר בה ועל הקרץ שניתן תחתי' לכשתעלה כולה גוש אחד תוקדש זה שבידי לשם חלה. וע"כ כשאומר לכשתעלה גוש אחד הוא לאחר כדי דיבור משעה שאמר הרי זה חלה על העיסה הזאת והאיך מהני אחר כדי דיבור מה שמסיים לכשתעלה גוש אחד אז תוקדש הא זה הוי לאחר כדי דיבור והאיך מהני אחר כדי דיבור לבטל שם חלה אחרי שכבר הוקדש תומ"י קודם כדי דיבור וא"כ לפ"ז ע"כ אינן נפטרים בב"א העיסה והקמח דהא כיון דע"כ מיירי שיש בהעיסה לבד ה' רבעים קמח וכיון שאמר הר"ז חלה על העיסה לא מהני לאחר כדי דיבור דבריו שיהא חלה לאחר שתעלה גוש אחד וא"כ העיסה נפטרה תומ"י והקמח לאחר שתעלה בגוש ומכיון שאינן בב"א א"כ יקשה קושית הירושלמי (דמס' תרומות פ"א) מכיון שאמר הר"ז נפטרה מה שבידו והשאר חולין הן כלומר השאר שבידו חולין הן וחולין אינן פוטרין הטבל אבל בעיסה קטנה שאינו נותן מים הרבה כדי שיגעו המים לה' רבעים אלא לקב אחד אליבא דר' יוסי ולר' יונה דמוקי כר"ע שפיר דמי דהא באופן זה בב"א נפטרים העיסה והקמח דהא העיסה ג"כ אינה נפטרת עד שתעלה בגוש דלר"ע אינו קדוש החלה מקב רק לאחר שישלים לשיעור כמו שמבואר בירושלמי (פ"ד דחלה) שהבאתי לעיל:
וזה דקאמר ר' יוסי לשיטתו נראין הדברים בע"ש דעיסתו של הכהנת בע"ש מועטת היא מפני שזו מביאה וזו מביאה כלומר דהרבה חלות יש לה בלא עיסתה דכל הנשים מביאין לה חלה דבע"ש כל העולם אופין חלות לשבת וכולם מביאין לה חלה שהופרשו עיסתן ויש לה הרבה וע"כ עיסתה מועטת והא דקאמר שזו מביאה וזו מביאה כלומר האשה הזאת מביאה לה חלה והאשה הזו מביאה לה חלה וע"כ בע"ש עיסתה של הכהנת מועטת היא וע"ז למדו רבנן להכהנת בשעה שמפרשת חלה מעיסת עצמה שתאמר בלשון הזה משום דלמדו להן רבנן רק ע"ש שאז עיסתה מועטת מפני שזו מביאה וזו מביאה וע"כ בעיסה מועטת אינה נותנת מים הרבה עד שיגעו בה' רבעים וא"כ שפיר הוי מן החיוב על החיוב דהא בב"א הן נפטרין דהא החלה מן שיעור העיסה אינו קדוש לשם חלה עד שתעשה גוש אחד לשיטת ר' יוסי דמוקי כר' עקיבא כפי שמבואר בירושלמי (פרק ד' דחלה) שכתבתי לעיל ועל כרחך הוי החלה קדושה בבת אחת וע"כ הוי שפיר מן החיוב על החיוב כמו בירושלמי (במס' תרומות פ"א הנ"ל) אבל בחול דאין מביאין לה חלות הרבה ועיסחה מרובה האיך תקנו לה רבנן דבר זה דהא תקנו בחלה שתהא ניטלת מן הטהור על הטמא ושלא מן המוקף שמא מן הפטור על החיוב כוונתו דהא עיקר דינא בחלה מדאורייתא שתהא ניטלת לאחר הלישה בסוף ולא תקנתא דרבנן הוא שתטול בתחלה משעה שנותנת המים כדי שלא תהא חלה טמאה דאולי תטמא העיסה וכמו שכ' בשם הרא"ש ז"ל וא"כ בתקנה הזו שתקנו רבנן שתטול בתחלה בשעה שהעיסה טהורה ואם לאח"כ יטמא העיסה יהא מן הטהור על הטמא וגם שלא מן המוקף דבשעה שתחול החלה אין זה מן המוקף וכבר כתבתי לעיל דמוקף ממש הוא דבשעה שתחול החלה הוא מחובר אבל הכא בשעה שתחול החלה אין זה מן המוקף ואע"פ דבשעת קריאת שם הוא נמי מן המוקף אבל אינו מן המוקף ממש אלא דחשיב נמי מן המוקף אבל מ"מ אינו מן המוקף ממש וראיה לזה דמוקף ממש הוא דמחובר בשעה שחלה הקדושה ולא בשעת קריאת שם לחוד מהך מתניתין דטבו"י דמובא במס' נדה (ד' ז' ע"א) שהבאתי לעיל אשה שהיא טבו"י לשה את העיסה וקוצה ממנה חלתה מפרישתה ומניחתה בכפישה או באנחותא ומקפת וקורא לה שם מפני שהוא שלישי וכו' והא דצריך לכפישה או לאנחותא פרש"י ז"ל משום הכירא וקשה למה לן לאטרוחי כולי האי תקרא לה שם חלה בשעה שהיא קוצה עכשיו חלתה ממנה שתהי' חלה אחר שיניחנה בכפישה ויסולק ידיה מן הכלי ולמה אצרכוה רבנן שתהא קוצה חלתה ואח"כ כשתניחה בכלי תקפה ותקרא לה שם כדי שתהא הקריאת שם במוקף. הא בשעה שקוצה ממנה חלתה אפשר לה לקרוא שם חלה על אחר כך שתניחנה בכפישה דבהכי חשיב מן המוקף ועלה בדעתי לחלק דלא דמי מתניתין דטבו"י המובא במס' נדה (דף ז') להך דפ' כשם דמס' סוטה (דף ל') דהתם שפיר אמרינן דקורא שם חלה לאחר שיהיה מופרש ומובדל ובהכי חשיב מן המוקף. דאי איפשר לה למיעבד באופן אחר דהיינו דתקרא שם בשעה שתחול השם דהא יהיה שלא מן המוקף דהא בשעה שתחול השם אי איפשר להקפות דהא תטמא. ע"כ בע"כ תקרא שם בשעת מחובר שתחול השם אחר שיהיה מופרש ומובדל. וחשיב מוקף מה שקריאת השם הוא במחובר אע"פ שלא חלה עדיין השם והגם דעיקר מוקף הוא בוודאי בשעה שחל השם [דבלא"ה הסברא נותנת כן כיון דבעינן השם חלה בשעת הקפה ע"כ דעיקר מצותו שתחול אז השם חלה] אבל מכיון דאי איפשר בשעה שתחול השם להקפות אז ע"כ סמכינן על קריאת השם לבד דבזה נמי חשוב מוקף אבל במתניתין דטבו"י דשפיר מצי לקיים בשעת הקפה ממש להטיל עליו השם חלה שיהי' אז חלה עליה הקדושה בוודאי שפיר טפי עדיף שיהא מקפה בכפישה ויקרא עליו אז שם חלה שיחול הקדושה בשעת הקפה ממש ול"ד לפ' כשם במס' סוטה (ד ל' הנ"ל) דהתם אי איפשר למיעבד טפי אבל הכא מכיון דאיפשר לי' למיעבד הקפה גמורה שפיר עביד ורק כ"ז דווקא באם דס"ל דבענין קריאת שם חלה נמי בעינן מן המוקף והגם דעיקר מצות מן המוקף ילפינן מן הקרא דוהרמותם ממנו והתם לא כתיב רק הרמה דהוא רק הפרשה לחוד מ"מ ס"ל דגם הקריאת שם חלה נמי צריך להיות מן המוקף אז מחלקינן כה"ג כיון דבאמת קפדינן על השם חלה נמי דיהא מן המוקף ע"כ ס"ל הגם דע"י שקורא עליו רק השם ועדיין לא חלה השם עליו מ"מ נמי מן המוקף יחשב אבל המוקף גמור דיהא השם חל עניו מן המוקף אבל אי ס"ל דלא בעינן מן המוקף כלל על השם דבקרא לא כתיב רק והרמותם דהוא רק הפרשה לחוד אז לא נוכל לחלק בהכי דנימא דהגם דלא בעינן השם מן המוקף כי אם הפרשה בעלמא דוהרמותם ממנו כתיב ולא בעינן כלל השם מן המוקף כי אם ההרמה לחוד בעינן מן המוקף מ"מ העיקר המצוה דמוקף שיהא ג"כ השם מן המוקף ז"א כיון דלא כתיב כלל בקרא דבעינן השם מן המוקף כי אם ההרמה א"כ מנ"ל דעיקר מצותו שיהא השם מן המוקף ע"כ לא יכלו התוס' והר"ש ז"ל לחלק בין דינא דמתניתין דטבו"י לפ' כשם במס' סוטה הנ"ל דלעולם בענין השם לא בעינן מן המוקף משום דוהרמותם ממנו כתיב ולא בעינן רק ההרמה לחוד ולא מצינו שום מצוה מן המוקף על השם. רק בדינא דמתניתין דטבו"י כיון דמצינו למיעבד השם בשעת הקפה שפיר עבדינן דהכי עדיף טפי כי כן עיקר מצותו ז"א דמנין לנו שעיקר מצותו שיהא השם בשעת הקפה כיון דבענין השם לא בעינן כלל הקפה דבקרא דמן המוקף לא כתיב רק והרמותם ע"כ לא מצינן לחלק בהכי רק לבתר דס"ל דבענין השם נמי בעינן מן המוקף דאע"ג דכתיב והרמותם הוא השם נמי במשמע. א"כ לפ"ז בוודאי עיקר המצוה שתחול השם בשעת הקפה ע"כ הגם דבקריאת שם לבד נמי מן המוקף יחשב. ובהכי מתוקמא מתניתין דמובא בפ' כשם. אבל מ"מ עיקר מצותו שתחול השם בשעת המוקף ע"כ במתניתין דטבו"י כיון דאפשר למיעבד שתחול השם בשעת הקרבה שפיר עדיף טפי זה עלה בדעתי לתרוצי מתניתין דטבו"י והא דפ' כשם וזה הוי סברא ישרה ואחר כתבי זאת האיר ד' את עיני וראיתי בהרא"ש במס' טבו"י דמקשה קושייתן דמתרץ נמי כתירוץ הר"ש ז"ל דבענין השם נמי בעינן מן המוקף והתם בפ' כשם מיירי דאמר שתהיה החלה לאחר שיהא מופרש ומובדל ומקשה קושייתן וז"ל שם והכא לא מצי למימר הכי דא"כ תטמא בידה הילכך בעי הקפה בשעת קריאת שם עכ"ל ולכאורה דבריו סתום וחתום דמאי מתרץ דלפיכך במס' טבו"י לא מצי למימר דתהי' חלה לאח"כ דא"כ תטמא בידה וקשה הא מצי למימר דתהיה חלה אחר שתניח בכפישה ויגטתי להבין דבריו הקדושים ונראה דה"פ דהענין דנקרא מוקף כשאמר בשעת החיבור שתהיה חלה לאחר שתהי' מופרש ומובדל היינו דווקא שתהיה חלה תומ"י כשתהיה מופרש ומובדל אבל אם תומ"י כשתהי' מובדל לא תהי' ג"כ חלה רק לאח כ בזה לא נקרא מן המוקף. וכן מוכח דברי הר"ש ז"ל שכ' בקושייתו בזה"ל כיון שקוצה ממנה חלה ע מ לקרות שם לאלתר מוקף קרינן וכו' אלמא דלכל הפחות יהא לאלתר חלה אבל לאח"כ לא וה"נ בקריאת שם אם כשקורא שם במחובר שתהיה חלה כשיהיה מופרש ומובדל אז שפיר חשוב מן המוקף אבל אם לאלתר לא יהיה חלה לא נקרא מוקף וע"כ זאת כוונת הרא"ש ז"ל כיון דלאלתר לא תוכל לחול עליו שם חלה כי אם לאח"כ שתניח בכפישה דלאלתר לא תוכל לחול עליו שם חלה דתטמא בידה ורק לאח"כ שתניח בכפישה א"כ באופן זה לא נקרא מן המוקף כן כוונת הרא"ש ז"ל וכ"כ בס' הגהת הרש"ש ז"ל במס' טבו"י בהגהותיו שכן כוונת הרא"ש ז"ל:
א"כ לפי דעת הרא"ש ז"ל בנ"ד בענין דלמדו את הכהנת לא נקרא כלל מן המוקף כיון דאי אפשר לחול החלה לאלתר משיהא מופרש ומובדל כי אם לאחר כך שתעלה בגוש אחד ע"כ לא נקרא כלל מן המוקף וכן לדעת רבותינו בעלי התוס' ז"ל במס' נדה (דף ז' ע"א) דלא חלקו כלל דבקריאת השם שתחול לאחר שיהא מופרש ומובדל נקרא מן המוקף והמה לא חילקו בזה אלא דס"ל דבשעה שחל השם תהי' מן המוקף בוודאי בנ"ד דלמדו את הכהנת לא הוי מן המוקף:
נמצא מן כל דברינו שיגענו להעמיד דברי הר"ש והרא"ש ז"ל נמצא מתוך דברינו לעיל טולה לשיטת הר"ש ז"ל בנידון דלמדו את הכהנת דהוי מן המוקף ע"י קריאת השם במחובר שתחול לאחר שיהא מופרש ומובדל. אבל מ"מ בפירוש תנינן במתניתין דטבול יום ומובא במס' נדה (ד' ז' ע"א) דקוצה הימנה חלתה ומניחתה בכפישה או באנחותא ומקפת וקורא לה שם ולא קורא השם חלה בשעה שקוצה במחובר ע"מ שתחול לאחר שתניח בכפישה משום דעיקר מצות מן המוקף דבעינן בענין השם הוא שתחול השם בשעת המן המוקף ע"כ בלמדו את הכהנת הגם דהוי מן המוקף יחשב מ"מ אינו מן המוקף ממש ולפיכך כתב הר"ש ז"ל במס' חלה דבענין למדו את הכהנת חשיב מן המוקף אלמא דלא מחלק כחילוקא דהרא"ש ז"ל בין שתחול השם לאלתר או לאח"כ ולפיכך ס"ל גבי למדו את הכהנת דנקרא חשוב מן המוקף הגם שתחול השם לאח"כ אבל מ"מ אינו מן המוקף ממש כעיקר מצותו. ולפיכך שפיר ניחא קושיתן מן מתניתין דטבו"י אבל להרא"ש ז"ל וכן לדעת רבותינו בעלי התוס' ז"ל במס' נדה (דף ז' ע"א) הנ"ל לא נקרא כלל מן המוקף גבי למדו את הכהנת מהא דכתב הרא"ש ז"ל בהלכות חלה דגבי למדו את הכהנת נקרא מן המוקף הוא לאו משום דהוא מחובר בשטת קריאת שם שתחול שם חלה לאחר שיהא מופרש כמו שכ' הר"ש ז"ל ז"א דלאו משום לתא זה נקרא מן המוקף כיון דלא תחול שם חלה לאלתר אלא משום דלמסקנא בירושלמי בסוגיין דלר"ש בר אבדימי דלמפרע הוא קדוש נמצא דלמדו את הכהנת שתאמר במחובר הר"ז חלה על העיסה וכו' לכשתעלה גוש אחד ואז יהי' חלה הקדושה למפרע ונמצא דהוי מן המוקף ממש דהא חלה עליו השם חלה בשעת מחובר ממש והר"ש ז"ל כתב לשיטתו אפילו להא"מ בשמעתין נמי חשיב מן המוקף:
ואחר שת"ל בארנו כל השיטות של רבותינו ז"ל נבוא לעומק הענין דידן ומדויק כל מלה ומלה אבל בחול תיקנו בחלה שתהא נוטלת מן הטהור על הטמא ושלא מן המוקף שמא מן הפטור על החיוב דמילת תיקנו מדויק דהא מן הדין צריך ליטול חלתה בסוף אלא שתיקנו רבנן משום שלא תטמא את העיסה ואצריכוה רבנן ליטול מן הטהור ולפ"ז אם באמת תטמא העיסה ולפום קס"ד ס"ל דלאו למפרע היא קדושה אלא לאחר שתעלה גוש אחד אז יהי' החלה שהופרש מן העיסה יהי' עלה שם חלה על העיסה טמאה א"כ תיקנו בחלה כלומר תיקנו רבנן בחלה שתהא נוטלת מן הטהור על הטמא ושלא מן המוקף כלומר לשיטת הרא"ש וכן לרבותינו בעלי התוס' ז"ל נקרא שלא מן המוקף כלום ולשיטת הר"ש ז"ל נקרא שלא מן המוקף ממש [כפי פי' הפ"מ ז"ל שלא מן המוקף ממש רק הוא ז"ל פי' דקאי על מתניתין דפ"ב דחלה וזה קשה מאד דלמאי הזכיר זאת הכא כלל ואין המשך הוא הכא אבל לפי דברינו שפיר עולה כהוגן ת"ל דהכא קאי בתקנה דתיקון רבנן הכא בכהנת גופא ומסיים שמא מן הפטור על החיוב הוא כדברינו לעיל כיון דבחול דעיסת עצמה מרובה והמים יגעו לה' רבעים קמח. א"כ לאו בב"א קדוש החלה דעל העיסה קדוש תומ"י דנפטר מה שבידו וחולין אין פוטרין את הטבל כפי הירושלמי (דמס' תרומות פ"א) הנ"ל דהכא ל"ל כר"ח בד"ר הילל כאחת כיון דאמר הר"ז חלה על העיסה נפטרה מה שבידו ועל הקמח הוא דווקא כשתעלה בגוש ע"כ לא מתוקמא רק בע"ש דעיסתה מועטת מפני שזו מביאה וזו מביאה ונמצא דעל העיסה נמי לא תחול החלה רק כשישלים השיעור והוא שתעלה בגוש לשיטת ר"י דאוקים כר"ע וכפי הירושלמי (דפ"ד הנ"ל) וע"ז אמר ר"י דלא מסתברא דלא בחול אבל בע"ש צריכה לאמר היא והטמא שבה כפירוש המפרש ז"ל דיהא חנה גם על הטמא למה עד שלא תעלה בגוש היא נוטלת לשם חלה משתעלה בגוש היא קדושה לשם חלה אם אומר את חוץ מן הטמא שבה נמצא טבל טמא מעורב בחלה מתוך שאתה אומר הוא והטמא שבה חולין טמאין הן לא מוטב להפריש מן הפטור על החיוב ולא יהי' טבל טמא מעורב בחלה כלומר דבע"ש דלא חל שם חלה על העיסה לאחר שהעיסה ג"כ תעלה בגוש אחד עם הקמח והשאור והקרץ א"כ ממילא לא נפטרה העיסה עד שתעלה בגוש ובב"א עם הקמח נמצא מה שבידו לא נפטרה לעולם דהא לא הורם חלה על העיסה רק כשתעלה בגוש ומה שבידו אינו עולה בגוש א' עם הקמח והשאור והקרץ והעיסה נמצא דלא הורם חלה לעולם על מקצת העיסה הנשאר בידו דהא מה שבידו אינו עולה בגוש אחד והוא היתנה בפירוש דיהי' חלה על העיסה דווקא כשתעלה בגוש אבל כ"ז שלא תעלה בגוש לא הורם חלה עלה. א"כ לפ"ז כשאומר מן הטמא שבה נמצא דטבל טמא מעורב בחלה והוה ליה למימר בפירוש דגם על הטמא שבו מפריש חלה ויהי' חלה גם על הטמא ובשלמא בחול דעיסתה מרובה והעיסה נפטרה אפילו כשלא תעלה בגוש הגם דהוי חסרון דהוי מן הפטור על החיוב דהא אינו נעשה חלה בב"א ונמצא דכשאומר הר"ז נפטרה מה שבידו וחולין אינן פוטרין את הטבל כההיא ירושלמי (במסכת תרומות פ"א הנ"ל). אבל ע"י זה נצמח מעלה דממילא נפטר מה שבידו דהא הוא אינו צריך לעלות בגוש אחד ע"כ שפיר קאמר חוץ מן הטמא שבו דאינו מקדש הטמא שבו לשם חלה. אבל נפטר בהחלה שהוקדש בידו ע"כ הגם דהוי מן הפטור על החיוב אבל עי"ז נצמח מעלה כיון דנפטר מה שבידו דאינו צריך לעלות בגוש אחד ממילא חונין מתוקנים הן חלק הטמא אבל בע"ש דהעיסה אינה נפטרת עד לאחר שתעלה בגוש אחד א"כ לפ"ז החלק הנשאר בידו לעולם אינו מתוקן צריך לומר אף על הטמא שבה כדי שלא יהא טבל טמא מעורב בחלה וזה מדויק מאד אבל בע"ש צריכה לאמר וכו' למה עד שלא תעלה גוש היא נטלת לשם חלה ומשתעשה גוש אחד היא קדושה לשם חלה. כלומר כיון דבע"ש משתעשה גוש אחד אז היא קדושה לשם חלה ולפ"ז אם אומר חוץ מן הטמא שבה נמצא טבל טמא מעורב בחלה וכדברינו ובשלמא בחול לאו משתעשה גוש אחד היא קדושה לשם חלה דהא על העיסה קדושה תומ"י אבל בע"ש ע"כ משתעשה גוש א' נמצא טבל טמא מעורב בחלה נמצא דבע"ש יש מעלה וע"י המעלה נצמח חסרון ובחול יש חסרון וע"י החסרון נצמח מעלה לפיכך מקשה ר"י דמוקמית בע"ש ולא בחול מטעם החסרון דפטור מן החיוב הא בע"ש איכא חסרון יותר גדול דהוא טבל טמא מעורב בחלה הא לא מוטב להפריש מן הפטור על החיוב ולא יהא טבל טמא מעורב בחלה:
וע"ז אר"ש בר אבדומא לא למפרע היא קדושה מכיון שהיא קדושה למפרע כמפרשת מן החיוב על החיוב כלומר דהא אע"פ שמסיים לאחר שתעלה בגוש מ"מ כוונתו דלאחר שתעלה בגוש תהא קדושה למפרע אף על הקמח ג"כ תהיה קדושה למפרע בשעת הרמה ונמצא דלא גרע הקמח מן העיסה דכל עיקר הטעם דהוי מן הפטור על החיוב דהא ל"מ למימר בב"א כמו דמשני ר"ח בדר"ה (בפ"א דמס' תרומות) דהא על העיסה מכיון שאמר הר"ז נפטרה ונפטרה מה שבידו ועל הקמח אינו קדושה לשם חלה רק לאח"כ שתעלה בגוש ונמצא דלאו בב"א היא קדושה אבל מכיון דאמרינן דלמפרע היא קדושה נמצא דהשאר שבידו נעשה חלה על הקמח בב"א כמו הראשונות על העיסה דהא למפרע היא קדושה ועי' בסוגיא החמורה הזה ומתוך דברינו תמצא טעם בע"ה יתברך ודו"ק:
עוד באותו סוגיא אר"ש ב"א לא למפרע היא קדושה הסברא הזאת איתא בירושלמי (במס' דמאי ובמס' מע"ש) ועל ידי השיטה הזאת השבתי תשובה בענין אחד ומפני שהוא דבר נוגע לדינא ודבר נכון הוא ושיטה כוללת היא בענינים הרבה ע"כ הצגתיה פה ועי' עלה ותמצא טעם בע"ה יתברך שמו ויתעלה:
על דבר השאלה בב' שותפים שעשו שותפות בסחורה אחת והסחורה מונחת ביד אחד מהשותפים והתנו ביניהם שיש ביד אחד לחזור למפרע כ"ז שירצה ואין למסחרם זמן ידוע וקבוע כמבואר בש"ע ח"מ סי' קע"ו והלך אחד מן השותפים ומכר מקצת סחורה לאיש אחר בקנין גמור אגב סודר כד"ת שנקנה המקח ללוקח. ואח"כ כאשר בא שותף המוכר ליטול הסחורה מן השותף השני למוסרם להלוקח. אמר השותף השני הנ"ל שהוא חוזר מן השותפות ושאל השואל אם קנה הלוקח הסחורה אם לא כי יש מקום לאמר דכ"ז דלא חזר בו השותף השני הרי הי' השותף המוכר כיורד ברשות וכמחז"ל שותף כיורד ברשות דמי והוי שלוחו וקי"ל דשליח שמכר או לקח מה שעשה עשוי. יהא דהתנה עמו שיש לו רשות לחזור היינו לחזור מן השותפות שלא יהא לחבירו חלק ברווח או בהפסד אבל ככ"מ דלא חזר בו הוי השותף שמכר כיורד ברשות וא"כ אפילו אם נתגלה הדבר למפרע שהי' שייך לרשות הב' הנ"ל מ"מ המכירה חל דלא גרע מאילו עשאו השותף הב' הנ"ל להשותף המוכר שליח שימכור דבר שלו וה"נ אפילו כשהי' למפרע שלו מ"מ כבר נמכר ע"י שלוחו דהוא הי' יורד ברשות עד הנה. והילכך לא מצי השותף הב' נחזור בו משום דלא תני החזרה שביניהם בעסק השותפות לענין הרשות שהי' זע"ז דאפילו השותפות שביניהם בטל למפרע מ"מ רשות הי' להם זע"ז או דילמא כיון דאיתבטל השותפות למפרע איתבטל נמי הרשות שהי' זה על זה ויכול השותף השני לחזור בו ע"כ תוכן השאלה:
תשובה גרסינן במס' נדרים (ד' פ"ה ע"א) רבא אמר דהיינו טעמא דיטלו בע"כ משום דתרומה לא חזיא אלא לכהנים וכיון דאתיא למיסרא עלייהו שויא עפרא בעלמא עכ"ל הגמרא ופי הר"צ ז"ל דאי אפשר ליתנה לישראל הילכך כיון דמיסרא עלייהו שויא עפרא בעלמא דאפקריה לההוא טובת הנאה שיש לו בה. ומיהא שמעינן דהאוסר פירותיו על עצמו יכולים אחרים ליטול אותם בע"כ ואינו יכול לעכב אע"פ שיכול לישאל על נדרו כיון דהשתא מיהא הא לא איתשיל מיהו היכא דאיתשיל חייבין לשלם כיון דחכם עוקר הנדר מעיקרא וכיון דאיתשיל הויין להו הנך פרי כאלו לא אתסרו עלי' מעולם וא"ת א"כ האיך יטלו כהנים בע"כ למה לא ניחוש דילמא מיתשיל ומתהני מדידי' לאו קושיא היא דהתנן המקדש את האשה ע"מ שאין עליה או עליו נדרים ונמצאו עליו או עליה נדרים אינה מקודשת ומדקתני אינה מקודשת משמע שאינה מקודשת כלל ויכולה להנשא לאחר. אע"ג דתני התם וכן היא שהלכה אצל חכם והתירה וכן הוא שהלך אצל חכם והתירו מקודשת אלמא אע"ג דמצי מיתשיל וחיילי קדושי למפרע כל אימתי דלא מיתשיל לא חיישינן דילמא מיתשיל ה"נ אע"ג דאי מיתשיל עבדי כהנים איסורא למפרע כל אימתי דנא מיתשיל לא חיישינן להכי הרשב"א ז"ל והר"נ ז"ל כתב שמסתפק בזה לפי שמשעה שאסרו על עצמו הפקירו וכל שזכה בו אחר קנה כזוכה מן ההפקר ואע"פ שאיסור שבו הלך ע"י שאלה קנין ממונו של זה אינו בטל שאינו מוצא שאלה בהפקר ומשום הכי יטלו בע"כ דאי לא כיון דנדרים לאיתשולי קיימי דמשום הכי מקרי דבר שיש לו מתירין בפרק הנודר מן הירק (דף נ"ט) חיישינן דילמא מיתשיל וכי תנן אינה מקודשת לא שתהא מותרת להנשא אלא דינא קתני וכו' דלא מקלקלה נפשה וכו' ע"כ:
וקשה לי לדעת הרשב"א ז"ל קושיא חמורה לכאו'. דגרסינן במס' ב"מ (דף מ"ט ע"א) אמר ר"פ ומודה ר' יוחנן במתנה מועטת דסמכה דעתיה ה"נ מסתברא דחמר ר"א אמר ר' יוחנן ישראל שאמר לב"ל כור מעשר יש לך בידי ב"ל רשאי לעשותו תרומות ומעשרות על מקום אחר אא"ב לא מצי למהדר בי' משום הכי רשאי אלא א"א מצי למהדר ביה אמאי רשאי אישתכח דקאכיל טבלים. הב"ע כגון שנטלו ממנו וחזר והפקידו אצלו א"ה אימא סיפא נתנו לב"ל אחר אין לו עליו אלא תרעומות ואי בשנטלו ממנו וחזר והפקידו אצלו אמאי אין לו לו עליו אלא תרעומות כיון דמשכי' ממונא אית ליה גביה אלא לאו ש"מ בדלא נטלו ש"מ ע"כ וא"כ לפי דעת הרשב"א ז"ל דס"ל דמשום הכי יטלו הכהנים בע"כ ולא חיישינן דילמא ישאל על מקצת הכהנים ויהיו אלו אסורין באיסור קונמות כדאיתא להדיא ברשב"א ז"ל. הגם דנדרים קיימי לאיתשולי מ"מ לא חיישינן דילמא מיהדר מן הנדר ויהי' איסור למפרע ויהיו הכהנים אסורין ליטול בע"כ. מ"מ לא חיישינן על חזרה כ"ז דלא חזר בו והכא אמרינן אלא א"א דמצי למיהדר בי' אמאי רשאי הב"ל דילמא יחזור הישראל הרי קמן להדיא דחיישינן דילמא יחזור הבע"ב ועבד הב"ל איסורא למפרע וזה נגד סברת הרשב"א ז"ל. ואין לומר דהרשב"א ז"ל כתב דלא חיישינן לזה דילמא יחזור הישראל אח"כ ויהי' איסור למפרע זה דווקא דהשתא וודאי לא איתשיל ורק חיישינן דילמא אח"כ יחזור מן הנדר אמרינן דאוקי אחזקתי' כמו דהשתא לא הדר ביה כן גם להבא לא יחזור אבל הכא הכי פירוש הגמ' אלא אי אמרת דמצי למיהדר בו אמאי רשאי אישתכח דקאכיל טבלים כלומר דניחוש דילמא כבר הדר ביה הישראל. אבל זה הפירוש אינו דא"כ לא משכחת לה דינא דהרשב"א ז"ל רק באופן שלא זזו ידן של מתוך ידיו של הבע"ב מזמן הקונמות עד שעה שנטלו ובשעת אכילת התרומה עד שאכלו כל התרומה ולא נשאר מאומה. וידעו בבירור שהשתא לא חזר ביה הישראל. ולכן לא יחושו ג"כ על להבא שמא יחזור ויהיה איסור למפרע. אבל אם בתוך הזמן זזו קצת ידי הכהנים מתוך יד הישראל אסורין זה לא ניתן להאמר כלל א"כ לפ"ז חוזרת קושיתנו לדוכתא למה אמרינן הכא א"א דמצי לחזור הישראל ליחוש הב"ל דילמא יחזור וימצא דעביד הב"ל איסורא למפרע דקאכיל טבלים למפרע הרי זה נגד סברת הרשב"א ז"ל:
אבל כד נדייק שפיר בסוגיין יתורץ הדבר כעין חומר. דמעיקרא נבין מה דאמרינן בסוגיין א"א בשלמא לא מצי למיהדר בי' משום הכי רשאי אלא א"א מצי למיהדר בי' אמאי רשאי וכו' וקשה הא אפילו נימא דיש בדברים מחוסר אמנה מ"מ ככ"מ דלא מטא ליד הבן לוי המעשר לאו שלו כי מחוסר אמנה אינו עושה קנין והוי עדיין של הבעלים אלא דמחוסר אמנה הוא א"כ במה קנאו הבן לוי שיהא מפרישו תרומת מעשר על מקום אחר ויסמוך על זה לאכול טבלים. הא עדיין לא נתקנו הטבלים בהך תרומת מעשר שהוא עדיין של הבע"ב רק דמחוסר אמנה וכל כמה דלא מטא לידו לא יחול עליהם שם תרומת מעשר:
והשיטה מקובצת ז"ל תירץ שני תירוצים בשם הרא"ש ז"ל וז"ל כתב ר"מ ז"ל אע"פ שלא קנאו ב"ל לא במשיכה ולא בהגבהה איירי במכירי לוי' דחשיב כאילו בא לידו כדאיתא בפ' כל הגט א"נ לא גרע מנותן רשות לחבירו שיתרום מכריו על תבואה שלו הרא"ש ז"ל ע"כ:
והנה שיטת הרא"ש ז"ל צ"ע גדול לכאורה דמאי משני דמיירי במכירי כהונה דהוי קנין גמור. א"כ מאי מייתי הגמ' ראי' דמתנה מועטת הוי מחוסר אמנה דלעולם נימא דאין בו מחוסר אמנה והכא משום מכירי כהונה נגעו בה ומצאתי בקצוה"ח ז"ל דמקשה זאת וז"ל ממ"נ אי מכירי כהונה חשיב כמו קנין ממש א"כ היכי מוכח מינה מתנה מועטת כיון דמכירי כהונה חשיב קנין ממש והוי זכי' גמורה ואי נימא מכירי כהונה אינו קנין ממש אנא דמכירי כהונה הוי כמתנה מועטת דאסור לחזור בו וכמבואר בתוס' ז"ל בפ' יש נוחלין (ד' קכ"ג ע"ב) ד"ה הכא במכירי כהונה ע"ש שכתבו טעמא דמכירי כהונה משום מתנה מועטת דאסור לחזור ואע"פ שאם רצה יכול לחזור בו מ"מ ככ"מ דלא הדר בי' הוי מוחזק עש וכו'. א"כ אכתי הוי כמו מתנה מועטת דאינו קנין ואינו שנו והאיך יכול לעשותם מעשר ונהי דגבי בכור חשיב מוחזק אבל קנין אינו עכ"ל. וזה וודאי ברור דמחוסר אמנה אינו קנין דאל"כ בטלת להו כל הקנינים. וא"כ לפי דעת רבותינו בעלי התוס' ז"ל דמכירי כהונה הוי משום מחוסר אמנה א"כ בוודאי אינו קנין וא"כ באמת צ"ע גדול הסוגיא דפ' כל הגט (ד' נ' ע"א) המלוה מעוץ את הכהן ואת הלוי להיות מפריש עליהן מחלקן מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין ע"כ ופריך הגמ' ואע"ג דלא אתאי לידו אמר רב במכירי כהונה ולוי' עסקינן ושמואל אמר וכו' ואי לפי דעת התוס' ז"ל דמכירי כהונה הוי משום מחוסר אמנה א"כ אינו קנין וחוזר קושית הגמ' ואע"ג דלא אתא לידו ופירש רש"י ז"ל וכיון דלא אתי לידו מאן זכי להאי כהן האי תרומה שיטלנה זה בחובו והאיך יצא ידי נתינה עכ"ל ובשלמא לפירש"י ז"ל דמפרש במכירי כהונה וז"ל כיון דמילתא דפשיטא היא דלדידהו יהיב אסחי להו שאר כהנים דעתי' והוי כמאן דמטי לידי' דהנהו עכ"ל לפ"ז שפיר ניחא דהוי זכי' גמורה כמאן דמטי לידי' דהנהו אבל לפי' התוס' ז"ל דס"ל דמכירי כהונה הוי משום מחוסרי אמנה א"כ לאו קנין הוא וחוזר קושית הגמ' לדוכתי' ואע"ג דלא אתי לידי':
ועוד צ"ע מאיזה טעם חשיב מכירי כהונה מוחזק לגבי בכור משום מחוסר אמנה דכתבו ככ"מ דלא הדר בי' הוי מוחזק כיון דלא קנו עדיין והוי עדיין של הבעלים וגם הוא ברשות הבעלים וא"כ מאיזה טעם הוי הכהן מוחזק:
ועוד צ"ב בתוס' ז"ל במס' ב"מ (דף ז' ע"ב) גבי תקפו כהן מקשים בתוס' ז"ל וז"ל וא"ת אמאי לא מוציאין מידם יאמרו הבעלים ליתן לכהן אחר. ומתרצים דאיירי במכירי כהונה עיי"ש. וקשה דלפי דעת התוס' ז"ל דמכירי כהונה משום מחוסר אמנה ואינו קנין ממש וא"כ לפ"ז אם בא הכהן ליטול מן הבעלים והבעלים חוזרים ורוצים לעבור על מחוסר אמנה הלא בוודאי אינו יכול הכהן לתפוס אותו מידו בע"כ דהא אין בידו לכוף אותו שלא לעבור על מחוסר אמנה וא"כ כשתפס ג"כ יוציאו הבעלים ממנו בטענתם שרוצים לעבור על מחוסר אמנה וליתן לכהן אחר ומאיזה הטעם נתגדל כח הכהנים בתפיסה. והלא אי לאו במכירי כהונה יכול הבעלים להוציא מידו ומאיזה כח נתגדל במכירי כהונה בתפיסה:
אבל לפענ"ד נראה דיש מקום לדברי התוס' ז"ל בסוגין דידן דמס' נדרים (פ"ה ט"א) הנ"ל אמר רבא שאני תרומה דיטלו בע"כ משום דתרומה לא חזיא אלא לכהנים וכיון דאתא למיסרא עלי' שויא עפרא בעלמא ופירש הר"נ ז"ל דאפקריה לטה"נ שיש לו בה נמצא דכיון דתרומה אין לבעלים קנין הגוף כ"א טה"נ בעלמא וכיון דאסור על הכהנים באיסור קונמות ממילא אין לו ט"ה והוי הפקר ומשום הכי אין הכהנים מתהנין מדידי' וא"כ ה"נ גבי מכירי כהונה דכיון דהוי מחוסר אמנה ואסור לו ליתן לכהן אחר א"כ ביודאי הוי הפקר בעלמא דלדידי' לא חזיא אלא לכהנים וכיון דהוי עליו איסור ליתן לכהנים א"כ ע"כ אפקריה לט"ה שיש לו בה ומה לן איסור קונמות דהוי על הכהנים לאיסור דהן צדק דחל על הבעלים משום מחוסר אמנה ובפרט לשיטת הרמב"ם ז"ל דמביא הר"נ ז"ל לעיל (דף ט"ו ע"א) דכל איסור דלא יחל דברו עובר המדיר ולא המודר דהא המודר אינו מיחל דברו עיי"ש. א"כ מתפרש דברי רבא הכא דלא חזיא אלא לכהנים וכיון דקאתי למיסרא עלי' וכו' כלומר כיון דאיסור דקונמות על הכהנים נמצא דאין לו הט"ה ליתנם לכהנים משום דהוא יעבור על לא יחל. א"כ כמו כן גבי מחוסר אמנה נמי הכי מכיון דלא חזיא אלא לכהנים ומעולם אין גוף הדבר שלו כ"א הט"ה ומכיון דאסור לו הט"ה שיתן לאיזה כהן שירצה משום מחוסר אמנה א"כ ממילא אין לו טובת הנאה ושויא עפרא בעלמא דאין לו בגווה כלום וא"כ לפ"ז בוודאי יכול הכהן של מכירי כהונה ליטול אותו בעצמו ולא יעבור על הא דקי"ל במס' חולין (ד' קל"ב) גבי מתנות כהונה ונתן ולא שיטול בעצמו דאימת אמרינן שלא יעול מעצמו היינו דווקא בזה דקרינן בי' ונתן שיש להבעלים ט"ה אבל כל היכא דלא קרינן ונתן דאין להבעלים ט"ה מותר ליטול בעצמו והראי' מתוך סוגיא דנדרים הנ"ל דאמרינן דהכהנים יטלו בע"כ ולא קשה הא לא יטול מעצמו אלא פשיטא כדברינו דבמקום דאין לבעלים ט"ה לא חיישינן שיטול מעצמו וא"כ בוודאי מכירי כהונה יכולים ליטול מעצמם ומ"מ השאר כהנים אינן יכולים ליטול מעצמם הגם דאפקריה לט"ה שלו. ז"א דהא כל עיקר דאפקריה משום דמחויב בהן צדק שיהא למכירי כהונה וא"כ האיך יטלו הכהנים אחרים משום הפקר שלו הא כל עיקר ההפקר שלו משום דימטי לידי דמכירי כהונה וזה פשוט עי' ב"ק קט"ו] ומ"מ צריך מכירי כהונה לזכות בו וכל זמן דלא מטי לידו לאו שלו הוא והגם דתרומה הוי ממון כהן ולאחר הפרשה הוי ממון השבט ואין להבעלים רק טה"נ ומכיון דבטל הט"ה שלו ממילא הוי שייך למכירי כהונה אבל ז"א דהא עדיין הוי ממון של כל השבט כמו מעיקרא דהא עדיין לא זכה בו כהן רק דלגבי' יש להבעלים עדיין ט"ה וכיון דכל ההפקר שלו משום דימטי לידי מכירי כהונה ונמצא הוי כמעיקרא ממון של כל השבט רק דלהבעלים יש ט"ה אבל לגבי מכירי כהונה הוי ט"ה הפקר ויכול לזכות בו כזוכה מן ההפקר ועכ"פ בעינן דאתא לידו שיזכה בו ויהי' שלו רק שיכול המכירי כהונה ליטול בעצמו וכיון שיכול המכירי כהונה לימול מעצמו ויהי' שלו ע"כ שפיר נקרא מוחזק ואזלי התוס' ז"ל לשיטתם במס' גיטין (דף מ"ד ע"א) דגרסינן שם בשלוה ע"מ למשכנו ולא משכנו פי' בקונטרס ז"ל בא ומשכנני קרקע זו ותהא שלך וכ"ז שלא בא הישראל ומשכנו הוי בחזקת נכרי וגבי עבד כה"ג קנסוה רבנן וקשה דהוה ליה למימר אידי ואידי דמטא זמני' לכך נראה דאתא לשנוייא שנוייא קמא הא דמטא זימנא והא דלא מטא זימנא והא דאקשינן גבי עבד דמטא זימנא צריכא למימר בשלוה ע"מ למשכנו ולא משכנו דס"ד כיון דלא משכנו עדיין לא יצא לחירות קמ"ל דהואיל ובידו למשכנו דיצא לחירות עכ"ל והנה הפי' של בא ומשכנני מקרקע זו ותהא שלך הפ' דכ"ז שלא משכנו עדיין לאו שלו אלא דרשות בידו למשכנו ויהי' שלו ולאחר המשכן יהי' שלו אבל כ"ז שלא משכנו לא הוי שלו כי אם לאחר שמשכן בזה יהי' שלו כן עי' המפרשים ז"ל [עי' בספר גרש ירחים] וא"כ לפנינו שיטת התוס' ז"ל דאף בדבר שעדיין לאו שלו אלא שבידו ליטלו ויהי' שלו הוי בחזקתו ולפיכך מכירי כהונה הנם דעדיין לאו שלו מ"מ הוא בחזקתו מכיון דלבעלים הוי עפרא בעלמא כמו נדרים (פ"ה ע"א הנ"ל) א"כ יכולין מכירי כהונה ליטול מן הבעלים ויהי' שלהם והגם דעדיין לא נטלו מ"מ הוי בחזקתם:
ולפ"ז שפיר ניחא התוס' ז"ל במס' ב"מ (ד' ז' ע"ב) גבי תקפו כהן אין מוציאין דמיירי במכירי כהונה ולא קשה דהשתא דתקפו נמי יאמרו הבעלים ליתן לכהן אחר ויעברו על מחוסר אמנה כמו במעיקרא כשלא תקפו אבל השתא שפיר ניחא דהרי כבר כתבתי שיטת הר"נ ז"ל דגבי כהנים ולוים אפילו כשישאל על נדרו מ"מ מכיון דבשעת נדרו לא הי' לו ט"ה דהוי עפרא בעלמא לגבי ונמצא דזכו מן ההפקר לא מהני חרטה להוציא מידם כיון דזכו מהפקר עיי"ש וא"כ ה"נ כיון דתפסי כהן במכירי וזכו מן ההפקר לא יכול הבעלים אח"כ להוציא מידו דלאחר שזכו מן ההפקר לא מצי למימר שרוצה עוד בט"ה ויתחרט על מחוסר אמנה:
ולפ"ז שפיר ניחא הסוגיא דפ' כל הגט (דף ל' ע"א) הנ"ל כיון דמסקינן דמכירי כהונה דהוי מחוסר אמנה לפי שיטת התוס' ז"ל דמי לההיא דנדרים (פ"ה ע"א הנ"ל) דתרומה לא חזיא אלא לכהנים וכיון דאתא למיסרא עלי' שוויא עפרא בעלמא ולהכי הכהנים יטלו בע"כ א"כ ממילא אין עליו מצות נתינה דאימתי יש עליו מצות נתינה בשעה שאין הכהנים יכולים ליטול בע"כ בעצמם אבל בשעה שהכהנים יכולים ליטול מעצמם לא קרינן ונתן כמו שכתבתי לעיל א"כ אין עליו ממילא מצות נתינה וכל עיקר הקושיא היא משום מצות נתינה כמו שפירש"י ז"ל אבל השתא מכיון שהפריש כבר נתקן הטבל שלו ומצות נתינה אין עליו ומצוה על הכהנים ליטול ליכא ע"כ שפיר מפריש עליהן מחלקן:
עכ"פ מסקינן דלדברי התוספת ז"ל אין במכירי כהונה שום קנין וכל הסוגיות עולים כהוגן וע"כ שיטת הרא"ש ז"ל דמכירי כהונה אינו עושה קנין דאל"כ מאי ראי' מייתי ממכירי כהונה למחוסר אמנה דילמא שאני מכירי כהונה דעושה קנין אבל לעולם אין במתנה מועטת מחוסר אמנה כדברינו לעיל וע"כ ס"ל דמכירי כהונה הוי רק משום מחוסר אמנה ומחוסר אמנה אינו קנין כדברינו לעיל ומ"מ שפיר מתורץ קושיתנו לעיל דהנה גרסינן בירושלמי (פ"ז דדמאי) על הדא מתניתין מזגו לו את הכוס אומר מה שאני עתיד לשייר בשולי הכוס הרי הוא מעשר וכו' מה נן קיימין אם באומר מכבר משקה מעורב הוא ואם באומר לכשאשתה למפרע טבל שתה אלא כי אנן קיימין באומר מכבר לכשאשתה ע"כ נמצא דיכול לאכול טבל על סמך שיהי' בוודאי תרומה למפרע הגם שעכשיו הוא וודאי טבל אך כיון דבוודאי יתוקן למפרע באין ספק מותר לו לאכול הטבל:
והנה בפלוגתא דאביי ורבא בענין למפרע הוא גובה או מכאן ולהבא הוא גובה כל עיקר טעמי' דרבא דס"ל דמכאן ולהבא הוא גובה מפורש במסכת פסחים (ד' ל"א ע"א) כיון דאילו הוי לי' זוזי מסלק לי' בזוזי אישתכח דהשתא הוא דקני ע"כ. א"כ כיון דכל עיקר הטעם דאמרינן אליבא דרבא מכאן ולהבא הוא גובה משום דעד זמן הגבי' הוי הדבר בספק אם יבא לידי גוביינא דדילמא יהי' לו זוזי ויסלק לו בזוזי ורק עכשיו שאין לו זוזי מגבה לו הקרקע אבל אם הי' הדבר ברור מעיקרא שבוודאי יגבה לו הקרקע ולא יתן לו מעות אף אם יהי' לו מעות ויש ברירה בידו ליתן לו מעות מ"מ הדבר ברור שלא יעשה כן ובוודאי יתן לו הקרקע בחובו והי' הדבר פשיטא שיבוא הקרקע לידי גוביינא משעה הראשונה בוודאי מודה רבא דלמפרע הוא גובה דהרי מתחילה נתוודע הדבר שהקרקע יבוא לידי גוביינא באין ספק ולא שייך לאמר דהשתא אגלאי מילתא דהרי מעיקרא אגלאי מילתא ומשעה הראשונה פשיטא לן שיבוא הקרקע לידי גוביינא:
והנה במכירי כהונה פירש"י ז"ל במסכת גיטין (דף ל' ע"א) וז"ל הלכך כיון דמילתא דפשיטא הוא דלדידהו יהיב אסחי וכו' הרי לפנינו דמכירי כהונה חשיב בעינינו למילתא דפשיטא שבוודאי יהיב למכירי כהונה ומטעם זה אסחי שאר כהנים דעתי' לפי שיטת רש"י ז"ל משום דכיון דרגיל ליתן לו תמיד הרי זה בחזקה שבוודאי יתן לו וא"כ חלוק מכירי כהונה בין שאר כהנים בזה דהא אנן קי"ל דתרומה הוי ממון כהן תומ"י לאחר הפרשה והרי בכ"מ נקרא גזל השבט לאחר הפרשה משום דהוי ממון של השבט רק דלהבעלים שייך הט"ה שיכול ליתן לאיזה כהן שירצה והילכך כשמטא ליד כהן והוי שלו לא אמרינן דלמפרע הוא שלו משעת הפרשה דהא ממון כהן הוא משעת הפרשה וזכי' אית להו משעת הפרשה כמו שכתב הריטב"א ז"ל במס' נדרים (פ"ה ע"א) עיי"ש. ז"א דהא לא ידעינן עד השתא לאיזה כהן מתרמי, לי' אלא אישתכח דהשתא הוי ממון של כהן דמטי לידו אבל מכירי כהונה אינו כן אלא מכיון דמילתא דפשיטא הוא דלדידי' יהיב באין ספק משום דרגיל עד הנה ליתן להם הרי בחזקה שבוודאי יתן להם עכשיו ג"כ ומילתא דפשיטא הוא משעה הראשונה דיבוא לידו. והילכך משעה הראשונה דהוי ממון כהן ידעינן דממונו הוא דהא אין להבעלים כ"א טה"נ בעלמא וידעינן דיבוא לידו והוא מלתא דפשיטא א"כ גם רבא מודה בזה דלמפרע הוא גובה ולא אמרינן דלמפרע הוי ספק אולי לא יבוא לידו כ"א לכהן אחר ז"א דהא מילתא דפשיטא הוי למפרע דיבוא לידו ובזה חלוק מכירי כהונה לבין שאר כהנים א"כ שפיר ניחא תירוץ הרא"ש ז"ל דמיירי במכירי כהונה ולפיכך לא קשה במה קנאו הב"ל להמעשר שיעשה אותם תרומת מעשר דהא עדיין הוי המעשר של הבעלים דאינו רק מחוסר אמנה עדיין ז"א דכיון דמיירי במכירי כהונה נמצא דכשיגבה לבסוף למפרע הוא גובה והוי שלו למפרע ובהדיא גרסינן במס' פסחים (ד' ל"א) אליבא דאביי דלמפרע הוא גובה אי אקדיש מלוה ואח"כ דכשיגבה דאמרינן דלמפרע גובה הוא דמעיקרא ברשותי' הוי קאי ושפיר אקדיש ושפיר זבין וה"נ כשיבוא המעשר לידו נמצא דשפיר עשה תרומת מעשר משעה הראשונה ונמצא דלא אכיל טבלים והגם דהשתא עדיין לא גבה ולא הוי עדיין שלו ונמצא שבשעת אכילה אוכל טבלים מ"מ מותר לו לאכול טבל על סמך שאח"כ יהי' תרומת מעשר למפרע כמו דאיתא בירושלמי גבי מזגו לו את הכוס שהבאתי לעיל דמותר לכתחילה לאכול טבל כשיהי' אח"כ תרומה למפרע:
לפיכך שפיר ניחא אהא דקאמר התלמודא א"א בשלמא לא מצי למיהדר בי' משום הכי רשאי כדפירש"י ז"ל דיש לו לסמוך על שארית ישראל לא יעשה עולה וגומ' הלכך יש לו לסמוך עכשיו ולאכול טבל משום דבוודאי יגבה המעשר ויהי' תרומת מעשר למפרע אלא א"א דמצי למיהדר בי' מאי רשאי אישתכח דאכיל טבלים דמשום דאין לו על מה לסמוך שיבוא בוודאי לידי גוביינא כי אולי יחזור הישראל דהא אינו מחוסר אמנה והגם דמכירי כהונה הוי מילתא דפשיטא דלדידי' יהיב משום דכיון דרגיל עד הנה ליתן לו הרי זה בחזקה שבוודאי גם היום יתן לו אבל מ"מ אסור לו לסמוך ע"ז החזקה שבוודאי יתן לו ויאכל השתא טבלים על סמך שאחר כך יתקן למפרע:
ונבאר הדבר בטוב טעם ויתורץ בזה גם הקושיא שלנו על הרשב"א ז"ל כעין חומר דגרסינן בירושלמי (פ"ז דדמאי ופ"ג דגיטין) על הדא מתניתין דגיטין (ל"א ע"א) המניח פירות להיות מפריש עליהן תרומה וכו' מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין אם אבדו ה"ז חושש על מלע"ע. ואיתא פלוגתא בירושלמי אם מעל"ע של הנחה או ממעל"ע הראשון חושש כמו בבבלי עיי"ש. ואח"כ גרסינן שם והדא מתניתין דלא כר"י וכר"ש גבי הלוקח יין מבין הכותים דר"י ור"ש אוסרין שמא תבקע הנוד ונמצא שותה טבלים למפרע וא"כ ה"נ ניחוש שמא עד כשיוליך ליתן להכהן התרומה יתקלקל ויהא חששא למפרע ממעל"ע הראשון. ומשני א"ר זעירא תמן למפרע נתקלקלו ברם הכא מכאן ואילך נתקלקלו ואע"ג דגם בהמניח מתניתין דגיטין הנ"ל נמי איכא חששא למפרע וניחוש שמא יתקלקל [כמו לשמא ימות במס' גיטין כ"ח ע"ב ע"ש] פי' המפרשים מהרא"פ ופ"מ ז"ל דה"פ דהתם גבי הלוקח יין מבין הכותים דעדיין לא הופרש תרומה מעולם ושותה טבלים למפרע על סמך שיפריש אח"כ ויהא תרומה למפרע וא"כ חיישינן לבקיעת הנוד ולא נתהווה תרומה מעולם אבל בהמניח מתניתין דגיטין הנ"ל דהא הופרש תרומה והרי הוא בחזקת תרימה עד השתא ורק כל החשש שמא יתקלקל טרם יגיע ליד הכהן ויהיה קלקול למפרע ז"א דלא דמי דהתם גבי הלוקח יין מבין הכותים חיישינן שמא יתקלקל ולא יתוקן למפרע הטבלים מעולם. ולא יבוא לידי חזקת תרומה מעולם אבל החששא ממתניתין דהמניח דהוי חששא שמא יתקלקל ויהי' קלקול למפרע ויקלקל החזקת תרומה נמצא כיון דעד השתא בחזקת היתר הוא לא חיישינן שמא יהי' אח"כ קלקול שיתקלקל ההיתר למפרע לחששא זו לא חיישינן אלא אוקמינן על חזקתו שלא יתקלקלו הפירות וכמו שהן עתה כן יהיו ג"כ אח"כ אבל הכא גבי הלוקח יין מבין הכיתים דהשתא בוודאי טבלים הוא שותה רק על סמך שיתהוה אח"כ תרומה למפרע ע"ז שפיר חיישינן שמא לא יבוא לידי תרומה ונמצא שלא יבוא לידי תיקון למפרע:
הרי בהדיא הירושלמי הזה שיטת הרשב"א ז"ל הנ"ל דכיון דהשתא בחזקת היתר לא חיישינן שמא יתקלקל ההיתר למפרע והילכך לא חיישינן שמא יחזור מנדרו ונמצא דעקר נדרו למפרע ועבדי הכהנים איסורא למפרע זה לא חיישינן כמו דלא חיישינן גבי המניח פירות להיות מפריש עליהן הנ"ל מטעם הנ"ל דלקלקול למפרע לא חיישינן משום דאוקמינן על חזקתו דהשתא וכל שלא מתוקן למפרע שפיר חיישינן. וזאת הכוונה בירושלמי הנ"ל לפי פירוש המפרשים ז"ל הנ"ל וזה הוא דעת הרשב"א ז"ל ע"כ שפיר ניחא הכא דמקשה הגמ' שפיר אא"א דמצי למיהדר בי' אמאי רשאי אישתכח דקאכיל טבלים למפרע דאינו רשאי לסמוך על מכירי כהונה דפשיטא דלדידיה יהיב כמו שהוא רגיל עד הנה כן אוקמינן על חזקתו שגם עתה יתן לו ונמצא מתוקן למפרע ז"א דע"ז התיקון למפרע חיישינן שפיר שמא לא יבוא לידי תיקון למפרע והשתא שפיר ניחא קושיתנו מעיקרא על הרשב"א ז"ל דהתם גבי נדר כיון דהשתא הוא בחזקת היתר וליכא חששא רק שמא יחזור מן הנדר ויתקלקל החזקת היתר למפרע ע"ז לא חיישינן אבל הכא כיון דמסקינן דלע"ע הוי טבל גמור רק כל עיקר ההיתר שלו דרשאי לעשותן תרומת מעשר על מקום אחר הוא משום דיתקן למפרע כמו גבי מזגו לו את הכוס הנ"ל ע"ז שפיר חיישינן שמא יחזור הישראל ולא יבוא לידי תיקון מעולם. רק אי נימא דהוי מחוסר אמנה ולא מצי למיהדר ביה משו"ה רשאי לסמוך עליו משום שארית ישראל לי"ע כמו דפירש רש"י ז"ל הנ"ל ובוודאי יבוא לידי תרומת מעשר למפרע אא"א דמצי למיהדר ביה אמאי רשאי דאין לסמוך על חזקה דמעיקרא שרגיל תמיד ליתן לו כן גם להבא יתן לו ז"א דלתקון למפרע לא סמכינן על חזקה דמעיקרא אלא אמרינן שמא לא יבוא לידי תיקון כלל. וגבי מזגו לו את הכוס הנ"ל מתרץ בירושלמי דלא חיישינן משום שניא היא שהיא על אתר עיי"ש. ובשלמא אי לא מצי למיהדר ביה משום הכי רשאי דהרי מחויב ליתן לו אבל אי מצי למיהדר ביה ורק דאמרינן שיתן ל המעשר הגם שאין עליו חיוב ליתן רק משום החזקה שרגיל עד הנה ליתן לו ז"א דלתקן האיסור למפרע לא אזלינן בתר חזקה.
[וגם בבבלי לא מצינו פלוגתא על הדא דבירושלמי הנ"ל משום דבכ"מ דמדמינן שמא ימות לבקיעת הנוד היינו נמי באופן שסמכינן על להבא כמו הר"ז גיטך שעה אחת קודם מיתתו דהתם נמי הרי אסרה שעה אחת קודם מיתתו אלא דאתא לסמוך על להבא שיחיה. וכן גבי סוכה (דף כ"ה) נמי צריך לסמוך על להבא. אבל במקום דלא סמכינן על להבא אלא על השתא דשעה זו שעת היתר אלא חיישינן דילמא להבא יבוא קלקול ויקולקל למפרע על זה לא חיישינן כדברי ר"ז בירושלמי הנ"ל]:
ועכשיו נבוא לתירוץ השני של הרא"ש ז"ל ויבואר נ"ד בענין השותף שחזר על למפרע אם מה שמכר השותף השני דהוי אז כיורד ברשות אם מה שעשה עשה א"ל דהנה התירוץ השני של הרא"ש ז"ל הוא ירושלמי ערוכה (במס' תרומות פ"א) וז"ל ר"י בשם ר' ינאי ישראל שאמר לב"ל כור מעשר יש לך בידי והלך ב"ל ועשאו תרומת מעשר על מקום אחר והלך ישראל ונתנו לב"ל אחר אין לו עליו אלא תרעומות. הדא דתימא בשנתנו זה עד שלא עשאו זה אבל אם עשאו זה עד שלא נתן זה לא כדהא מתניתין ביטל אם עד שלא תרם ביטל אין תרומתו תרומה ואם משתרם ביטל תרומתו תרומה ופריך הירושלמי וכולה מינה כלומר כל כמיניה] ומשני מכיון שאמר כור מעשר יש לך בידי נעשה שלוחו נמצא כתורם ברשות ישראל פתר לה כר"י דר"י אמר בעה"ב שתרם את המעשרות מה שעשה עשוי ע"כ וזה ממש תירוצו דהרא"ש ז"ל דלא גרע מנותן רשות לחבירו שיתרום מכריו על תבואה שלו עיי"ש ועיין בקצה"ח דמקשה על תירוץ השני של הרא"ש ז"ל עיי"ש ובאמת הוא ירושלמי ערוכה כנ"ל. והנה לכאורה יש לפשוט הך נידון דידן בשותף שחזר למפרע אם המכירה חל שהיה אז כיורד ברשות או לא ומן הירושלמי הנ"ל יש לפשוט לכאורה דהמכירה שמכר בשעה שהיה כיורד ברשות הרי המכירה קיימת דהרי התם נמי הרי ישראל יכול לחזור מן ההבטחה שהבטיח ליתן לו המעשר ומ"מ אמרינן מכיון שעד שלא חזר ביה היה הב"ל תורם ברשות ישראל והוי שלוחו ומה שעשה עשוי לפיכך אינו חוזר אחר שעשאו תרומת מעשר:
אבל יש לעיין אם הבבלי ס"ל כהירושלמי בדין זה והנה הפ"מ ז"ל במראה הפנים כתב דהבבלי לא ס"ל הך דינא אלא הישראל יכול לחזור בי אפילו לאחר שעשאו הב"ל תרומת מעשר הגם דהוי כיורד ברשות מ"מ מכיון דכל רשותו הוי מפני שהבטיח לו שיהי' שלו וכיון דחזר בו מעיקר מתנה ע"כ הדין ממילא השליחות נמי בטל וראיתי שם וז"ל וזה מוכרח הוא מדלא מחלק הש"ס התם כמו דמחלק הכא הד דתימר בשעשאו זה וכו' וכו' ואני איני מבין ראייתו בשביל זה דלא מצינו הענין הזה בבבלי לא ס"ל כן. הלא כמה דברים מצינו דאיתא בירושלמי ולא איתא בבבלי ולא מדחינן מהלכה אלא א"כ הבבלי מחולק בפירוש אבל לא דייקינן ממה שלא איתא כן נמי בבבלי דאימא סמכו על הירושלמי אכן נלפע"ד ע"פ דרכנו לעיל להוכיח כהפ"מ ז"ל דהבבלי לא ס"ל כן משום דלכאורה קשה מאי פריך בבבלי אלא א"א דמצי למיהדר ביה אמאי רשאי אישתכח דקאכיל טבלים וקשה כיון דהוי כתורם ברשות ישראל והוי שלוחו אמאי ניחוש לזה דילמא חזר בו הישראל אם כן יתעורר קושיתנו על הרשב"א ז"ל דכיון דהשתא הוא תורם ברשות ישראל ונמצא דהשתא בשעת מעשה שאכל הרי אוכל בהיתר גמור ורק החששא דחזרה הוא דילמא יתקלקל ההיתר וע"ז לא חיישינן לדעת הרשב"א ז"ל קשה מאי פריך אמאי רשאי אישתכח דקאכיל טבלים ממ"נ אימתי יחזור בו דאם יחזור בו אחר שעשה מעשה אין חזרתו חזרה דהרי השתא הוא יורד ברשות כדאיתא בירושלמי אלא חזרתו יהיה קודם שהפריש והילכך פריך הגמ' דאמאי סומך על זה השליחות שתורם ברשותו דילמא בתוך כך הדר בו הישראל ז"א דכיון דהשתא הוא אוכל בחזקת היתר למה ניחוש שמא חזר בו והוי באיסור. וזה קשה לדעת הרשב"א ז"ל ועוד קשה אם כן בכ"מ כשאחד עשה שליח יחוש השליח שמא בתוך כך חזר המשלח חששא זו לא מצינו בשום מקום והרי בהדיא גרסינן במס' גיטין (דף ל"ג ע"א) מ"ד מפני תקנת ממזרים סבר לה כר"נ דאמר בפני שנים ובתרי ל"ל קלא והיא לא ידעה ואזלא ומנסבא ותקנת ממזרים הוא דאיכא וקשה האיך היתה רשאי לאזלא ומנסבא לכתחילה ניחוש דילמא הדר הבעל מן השליחות קודם שעשה השליח מעשה היינו קודם שנתן לה הגט ואישתכח דהוויא א"א כמו דפרכינן הכא אמאי רשאי דילמא הדר ביה המשלח ונמצא דאכיל טבלים ואין לחלק בין שליח בפירוש לשליח שנעשה ממילא דבשליח שנעשה בפירוש לא חיישינן לזה ובנעשה שליח ממילא חיישינן לזה ז"א דאין טעם לחלק בזה ועוד גבי מי שהי' מושלך בבור במס' גיטין (דף ס"ו) האיך יתנו הגט דילמא חזר בו קודם הנתינה דהא לא עשאו שליח בפירוש ועוד בנעשה שליח סתם כמו באה"ע (סי' ל"ה ס"ד וס"ה) דאפילו בלא מינוי שליחות אמרינן דנעשה השדכן שלוחו ומקודשת ולפי דעת הש"ע שם מקודשת קידושי ודאי ואם קבלה קדושין מאחר לאי כלום ואמאי ניחוש דילמא חזר בו קודם שעשה השליח המעשה וע"כ אוקמינן על החזקה ומקודשת וא"כ הכא אמאי ניחוש לה א"ו הכא דנעשה שליח סתם הוא משום שהבטיח לו ליתן לו ויהיה שלו הרי תלה השליחות ורשות שיש לו בהמתנה וכ"ז דלא נתקיים המתנה השליחות מתלי תלי באם שיסכים אח"כ על המתנה ולא יחזור בו הוי הרשות שיש לו שפיר דמי למפרע ואם. יחזור מן המתנה נתבטל הרשות למפרע כיון דכל עיקר הרשות שהיה לו היה רק משום מתנה וכ"ז דהמתנה מתלי תלי כן הרשות נמי מתלי תלי באם שיסכים הישראל על המתנה נמצא הרשות שלו למפרע והוי תרומה למפרע והרי זה ממש כברייתא דכלך אצל יפות מהן דאוקמינן בב"מ (דף כ"ב ע"א) דהכא במאי עסקינן דשוויא שליח וא"ל זיל תרום וסתמא דבעל הבית כי תרים מבינונית תרים ואזיל איהו ותרים מיפות ובא בעה"ב ומצאו וא"ל כלך אצל יפות אם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה ומכיון דהוי מעיקרא תורם ברשות אך לא ידע לדעת בעה"ב ואח"כ כשבא בעה"ב והסכים למעשיו הוי תרומה למפרע משום דמעיקרא הוי ברשות והגם דבירושלמי (פ"א דתרומות) אמרינן עלה אית לך מימר למפרע נעשית תרומה לא מכאן ולהבא ואוף הכא מכאן ולבא פירוש דלמדין מזה להך ברייתא דקטן שהניח אביו במוקשה ובא אביו ואימן על ידו דלא נעשית תרומה למפרע אלא מכאן ולהבא אבל ז"א דהירושלמי לא מוקי לה כשעשאו שליח לתרום כמו דאוקמינן בש"ס דידן והילכך דווקא מכאן ולהבא. אבל כשעשאו שליח והוי מעיקרא ברשות הגם דלא ידע דעת הבעה"ב ומכל מקום כשמצאו בעה"ב והסכים למעשיו הוי תרומה למפרע משום דהוי ברשות ובפירוש משמע במס' קדושין (דף נ"ב ע"ב) דהוי תרומה למפרע. וכן איתא בפ"מ בירושלמי שם וא"כ ה"נ מכיון דהוי מעיקרא כיורד ברשות לתרום הגם דעדיין תלוי בדעת בעה"ב במתנה דילמא לא יתרצה במתנה מ"מ כשהסכים הבעה"ב אח"כ למתנה הוי תרומה למפרע וא"כ שפיר ניחא התלמודא דפריך א"א בשלמא דלא מצי למיהדר ביה משום מחוסר אמנה שפיר כדפי' רש"י ז"ל דיש לו לסמוך על שארית ישראל לא יעשו עולה וגו' ובוודאי יסכים הבעה"ב למתנה ונמצא תרומה למפרע ושפיר אכיל השתא טבל משום דיסמוך ע"ז דאח"כ יהי' תרומה למפרע אא"א דמצי למיהדר ביה אמאי רשאי דילמא הדר ביה הבעה"ב ולא סמכינן על החזקה דהשתא ז"א כמו שכתבתי דהא השתא הוא טבל דהגם דהוי יורד ברשות מ"מ ככ"מ דלא. הסכים הבעה"ב על המתנה עדיין לא הוי תרומה כ"א לאחר שיסכים הבעל הבית על המתנה אז יהיה תרומה למפרע ע"כ על זה שפיר חיישינן דילמא לא יבוא לידי תיקון למפרע וכבר כתבתי דלא דמי החששא שמא יבוא לידי קלקול למפרע לחששא שמא לא יבוא לידי תיקון למפרע מירושלמי (דמס' דמאי ומס' גיטין) כמו שכ' לעיל:
ע"כ נלפענ"ד שמחולק הבבלי עם הירושלמי בזה והילכך בנ"ד שכל הרשות שיש להשותף הוא משום גמר השותפות וכיון דבכל שעה בידו לחזור על למפרע גם הרשות תלי בזה ומכיון שחזר אח"כ למפרע גם המכירה בטל ועכ"ז אינני סומך עלי להפקיע הדין מתוך מה שמשמע מפורש בירושלמי והרוצה לסמוך על הפ"מ דעושה פלוגתא בין בבלי וירושלמי הדין מבואר הנלפענ"ד כתבתי ודו"ק:
הלכה ב
א"ר יונה תרתין מלין תני ר"ח רובה ואינון פליגין חדא על חדא טבל מנינו בחולין וכל הספק הפוסל את התרומה פוסל את החולין מלעשותו תרומה וכו' דתנינן תמן אוכל מעשר שהוכשר במשקה מפרישין ממנו תרו"מ בטהרה וכל הספק הפוסל את התרומה פוסל את החולין לעשותו תרומה דתנינן תמן נולד לה ספק טומאה עד שלא גלגלה וכו' עיין במס' נדה (דף ו' ע"ב ודף ז' ע"א) כל הסוגיא ותבין גם זה הסוגיא ועיין בשנו"א ודו"ק:
הלכה ד
מתניתין נכרי שנתן לישראל עיסה לעשות לו פטורה מן החלה מה בינה לעיסת ארנונא שמא אינה חייבת בחלה תמן ברשות ישראל הוא שמא ימלוך הגוי ליטלה ברם הכא לדעתו היא תלוי עכ"ל הגמ' ופי' הפ"מ ז"ל בניחותא ברם הכא בדעתו הוא תלוי' דבוודאי יטול את העיסה שלו ולא יניחנה אצלו ולפיכך היא פטורה אבל בקרבן נתנאל ברא"ש ז"ל במס' פסחים (פ"ק ס"ה) מפרש בלשון בתמי' כלומר ברם הכא בדעת הנכרי תלויה בתמיה הישראל נותן לו חלקו בע"כ עכ"ל ולפי פירושו מתפרשת בפשיטות יותר.
ומתוך הירושלמי הזה יש לעיין בדינא ע"פ דעת התוס' ז"ל במס' ב"ק גבי חמרא דר"ס בד"ה אדעתא דאריא אפקרה לא דמי להא דאמר באלו מציאות (דף כ"ד ע"א) המציל מן הארי ומן הדוב וכו' הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתיאשים מהם דהתם ודאי שהארי בא לטרוף כדמשמע המציל מן הארי מתיאש לגמרי אבל הכא הארי היה עמהם והיה מלוה אות' לשמור בהמותיהם מן החיות ולסטים רק שהיו נותנים לו לאכול חמור בכל לילה ואפשר שלפעמים היה שבע ולא אכיל הילכך אין מפקיר אלא אדעתא דאכיל ליה אריא והא לא אכיל ליה עכ"ל ולפי דבריהם ז"ל יקשה על הך פיסקא דרבינו מאיר ז"ל דמביא הרא"ש ז"ל במס' ב"ק בענין הנ"ל במעשה שאמר ראובן לשמעון תקף לי בגדים מן הנכרי וכו' וכו' נשאלתי למי ישארו המעות ואמרתי להחזירם לראובן והבאתי ראיה מהך דהכא מהך מעשה דרב ספרא ה"נ אדעתא שיתנם לנכרי נתן ראובן לשמעון ולא אדעתא שיעכבם לעצמו עיי"ש באריכות ולפי דברי התוס' י"ל דכל עיקר דאמרינן גבי חמרא דרב ספרא דלא אפקרי' רק אדעתא דארי' משם דהוי ספק דאולי לא יאכל וגם מציל מן הארי הוי וודאי שבא לטרוף א"כ לפי הירושלמי הזה דאמרינן שוודאי שיטול הנכרי א"כ לפ"ז הענין הנ"ל לא דמי למעשה דרב ספרא ואכמ"ל ודו"ק:
שם א"ר בון בר חייא ב' גוים שעשו ב' קבין וכו' וכו' יש להאריך בזה הענין הרבה ומפני הטעם המבואר בהקדמה קצרתי ועיין בחידושנו (לקמן פ"ד) ד"ה קב שדברנו בזה עיי"ש ודו"ק:
הלכה ה
הלכה העושה עיסה מן החיטין ומן האורז אם יש בו טעם דגן חייבת בחלה וכו' מתניתא דרשב"ג הוא דרשב"ג אומר לעולם אינה חייבת בחלה עד שיהא בו דגן כשיעור ר' יעקב בר אידי בשם רשב"ל הלכה כרשב"ג ע"כ בספרים ישנים גרסינן מתניתין דלא כרשב"ג ועיין בכ"מ ז"ל פ"ו מבכורים דמפלפל בזה בין הגירסות אם גרסינן מתניתין כרשב"ג אי דלא כרשב"ג עיי"ש והראב"ד ז"ל מקשה על הרמב"ם ז"ל דפסק דלא כרשב"ג מן הירושלמי דהכא דקאמר ריב"א בשם רשב"ל בהדיא דהלכה כרשב"ג וכל הנושאי כליו של הרמב"ם ז"ל מפלפלין בזה ועיין בדברינו לעיל בשיטה דטכ"ע מה שאמרנו שם דבר נכון מאד בזה דרשב"ל לטעמיה אזיל ועיין שם היטב ותמצא טעם ודו"ק:
שם א"ר הילא בין כרבנן דהכא ובין כרבנן דתמן עד שיהא רובה דגן וטעמו דגן ר"ה אמר טעמו דגן אע"פ שאין רובו דגן מתניתא פליגי על ר"ה עירב בה שאר מינים עד שיהא רובה דגן וטעמו דגן פתר לה במינים אחרים עד סוף הסוגיא עיין בחידושנו לעיל בשיטה דגרירה שהארכתי הרבה בסוגיא הזה בדברים ברורים ואמתים ת"ל עיין שם היטב בעיון נמרץ ותמצא טעם בע"ה ודו"ק:
שם בסוגיא דר"ב ב"ח וכו' וכי טבל שנתערב וכו' בשעה שהוא מוצא ממנו עליו הואיל ואין אותו הטבל ראוי לעשות כתרומה וכו' הסוגיא הזה חמורה ועיין במפרשים ז"ל ולי נראה שפיר הגירסא של הפ"מ ז"ל ופירושו ודו"ק:
שם נפרש מיליהון דרבנן מן מיליהון דתנינן תמן המכניס חלות ע"מ להפריש ונשכו וכו' ארשב"ל ממה דתנינן אינו חיבור הדא אמרת שאין חייבין עליו משום טמא אוכל טהור כבר בארתי היטב הסוגיא הזה בחידושנו (לעיל בפ"ב) בסוגיא דעיסה שנילושה במי פירות עיין שם היטב ודו"ק:
שם א"ר בא מה פליגון ר"י ורשב"ל בטבל שנטבל ד"ת אבל בטבל שנטבל מדבריהן כ"ע מודיי שהטבל בטל ברוב התיב ר' בא בר כהנא קומי ר"י והתנינן כיוצא בו זיתי מיסק וכו' הסוגיא הזה כפולה לעיל (במס' מעשרות) עיי"ש ועיין בחידושנו לעיל בשיטה דמדומע ותמצא טעם בסוגיא הזה ודו"ק:
סליק פרקא תליתאי חנה מסכת חלה