חנה דוד על חלה· רבי יעקב דוד ב"ר זאב [הרידב"ז] וילובסקי
חידוש נחמד
בכדי שלא להוציא את הנייר חלק הצגתי פה חידוש נחמד
גרסינן במס' יבמות (דף כ' ע"א) אלמנה לכה"ג קפסיק ותני ל"ש אלמנה מן האירוסין ול"ש אלמנה מן הנשואין בשלמא מן הנשואין עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה אלא מן האירוסין ל"ת גרידא יבוא עשה וידחה ל"ת אמר רב גידל אמר רב א"ק ועלתה יבמתו השערה שאין ת"ל יבמתו ומה ת"ל יבמתו יש לך יבמה אחת שעולה לחליצה ואינו עולה ליבום ואיזה זה חייבי לאוין וכו' מסתברא ח"ל תפסי בה קידושין חייבי כריתות לא תפסי בה קידושין כו' וכו' מתיב רבא פצוע דכה וכרות שפכה סריס אדם והזקן או חולצין או מייבמין כיצד מתו ולהם אחין ולהם נשים ועמדו אחין ועשו מאמר בנשותיהן ונתנו גט או שחלצו מה שעשו עשו מתו אחין ועמדו הן ועשו מאמר בנשותיהן ונתנו גט או שחלצו מה שעשו עשו ואם בעלו קנו ואי ס"ד דח"ל מדאורייתא לחליצה רמיא ליבום לא רמיא אם בעלו אמאי קנו אלא אמר רבא אלמנה מן האירוסין נמי עשה ול"ת הוא דכתיב קדושים יהיו וכו' אלא אמר רבא גזירה ביאה ראשונה או ביאה שני' הדר אמר רבא ואיתימא רב אשי לאו מילתא הוא דאמרי דאמר רשב"ל כל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואי לאו יבוא עשה וידחה ל"ת ה"נ איפשר בחליצה דמקיים עשה ול"ת מיתבי ואם בעלו קנו תיובתא ע"כ. ומקשין בתוס' ז"ל תימא דרבא גופא מקשה מהך ברייתא והדר איתותב מינה ע"כ וראיתי בס' אבני מלואים ז"ל שמאריך הרבה לתרץ קושיא החמורה הזה ובאותו סוגיא כמה קולמסים נשתברו וכמה דיו נשתפך ללבן ולברר הענין על תלה:
ואענה גם אנכי את חלקי בעזר צורי וגואלי דהנה לכאורה יקשה מאד קושיא חמורה דהקשה הגאון רע א ז"ל בחידושיו על הא דמשני רבא אלמנה מן האירוסין נמי עשה ול"ת כלומר דלעולם חייבי לאוין עולים ליבום מדאורייתא משום דעשה דוחה ל"ת ואלמנה מן האירוסין שאני דהוא עשה ול"ת ולעולם חייבי לאוין גרידא מתייבמין א"כ יקשה לדידי' נמי הברייתא דפצוע דכה דהתם לא הוי אלא חייבי לאוין גרידא ולמה אין מתייבמין לכתחילה ולמה נקט הברייתא ואם בעלו בדיעבד קנו הא לכתחילה עולה ליבום וזה הוי קושיא עצומה:
ונראה לענ"ד בע"ה יתברך לתרוצי הכל בחדא מחתא ונקדים ב' הקדמות במימרא דרב ויתורץ כעין חומר דלעולם רבא מקשה שפיר על רב דאי ס"ד מדאורייתא ח"ל אינו עולה ליבום אמאי אם בעלו קנו ומ"מ הוא לעצמו מצי למסבר שפיר דמדאורייתא אינה עולה ליבום ומ"מ לא קשה לדידי' מברייתא דאם בעלו קנו משום דרבא לעצמו שפיר קאמר ומ"מ הגמ' לשיטת עצמו שפיר מקשה על רבא והניח בתיובתא:
דאיתא בירושלמי (מס' יבמות פ"א ופ"ג) רב אמר חליצה קנין ושמואל אמר חליצה פטור. ופי' המפרשים ז"ל דה"פ דחליצה קנין דע"י החליצה נקנית להיבם ונפטרת ממנו באותו חליצה עצמה וכן פי' בס' ע"י ונ"י עיי"ש דמסביר הענין דג' מחלוקת הוא בירושלמי דחד מ"ד ס"ל דזיקה קנין דע"י הזיקה גרידא הוי קנין וחד מ"ד ס"ל דכ"ז שלא נחלצה אין עלי' זיקה ואימתי נגמר זיקתה רק ע"י החליצה אז נגמר זיקתה למפרע וכ"ז דלא נחלצה הזיקה תלוי' ועומדת דדילמא לא תבוא לידי חליצה ורק כשחולצת אז נגמר זיקתה למפרע ע"י זיקה לפיכך ס"ל חליצה קנין וחד מ"ד ס"ל דחליצה פטור נמצא דג' מחלוקת בדבר חד מ"ד ס"ל דזיקה לבד הוי קנין וחד מ"ד ס"ל דע"י חליצה קנין אבל ס"ל דאין זיקה ורק ע"י חליצה הוי זיקה וחד מ"ד ס"ל דלעולם אין זיקה אפילו ע"י חליצה נמצא למ"ד דחליצה קנין הוי כמו גרושה ע"י החליצה כדאיתא בהדיא בירושלמי מה בין חולץ מה בין מגרש א"ל מסבר את לומר דחליצה קנין אינה אלא פטור אין האחים חייבים עלי' משום אשתו של חולץ אלא חייבין עלי' משום אשתו של מת ועי' בירושלמי ותמצא כדברי ועוד שם בירושלמי מתניתא פליגא על רב החולץ ליבמתו וכו' פתר לה לאחר מיתה וכו' וכו' מתניתא פליגא על רב שומרת יבם שקידש אחיו את אחותה משום ר"י ב"ב אמרו אומרים לו המתן עד שיעשה אחיך מעשה חלץ לה אחיו או כנסה יכנוס את אשתו מת יבם מוציא את אשתו בגט ואשת אחיו בחליצה ויש אדם מתכוין לקנות שתי אחיות כאחת פתר לה לאחר מיתה ופי' המפרשים ז"ל דפריך על דקאמר באחיות חליצה דאי קנין הוא לא שייכא באחיות כלל דאין אדם מתכוין לקנות שתי אחיות כאחת עיי"ש היטב בסוגיא היוצא לנו מזה דלמ"ד דחליצה קנין אי אפשר לחלוץ במקום שאין קנין כמו באחות אשה:
ועוד מימרא דרב בבבלי במס' יבמות (דף מ"א ע"א) איבעי להו מתה אשתו מהו ביבמתו רב ור"ח דאמרי תרווי' מתה אשתו מותר ביבמתו שמואל ורב אסי דאמרי תרווי' מתה אשתו אסור ביבמתו אמר רבא מ"ט דרב משום דהוי יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להתירה הראשון וכו' עד סוף הסוגיא ועיין ברשב"א ז"ל דמפלפל טובא בהאי ענינא דלמה קי"ל כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבוא עלי' הרי היא כאשת אח שיש לה בני ואסורה והוא מטעם דרכי נועם כמו ביבמה שיש לה בנים אפילו מתו הבנים אסורה לעולם משום דרכי נועם כדאיתא במס' יבמות (דף פ"ז ע"ב) א"כ למה יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להתירה הראשון הרי הכא נמי איכא דרכי נועם דכיון שנפטרה שעה אחת והלכה לה האיך תחזור אח"כ לזיקתה משום דרכי נועם:
ואחר שמאריך הרשב"א ז"ל טובא בהאי ענינא מסיק וז"ל ומתוך כך יש לי לומר לאו דמימרא דתחזור לזיקתה אלא מותרת לו בלבד כלומר שאילו רצה לישא אותה אינה אסורה לו וטעמא דמילתא משום דכיון דבשעת נפילה הותרה לו אי איפשר ליאסר בה משום אשת אח וכדקי"ל החולץ ליבמתו בין הוא ובין אחין אין חייבין לא על חלוצה כרת ולא על צרתה כרת ומה"ט אמר ר"י בפ"ק דמי איכא מידי דמעיקרא הותרה לו והשתא קאי עלה באיסור אשת אח בכרת וה"נ כיון דבשעת נפילה הותרה שוב אי אפשר למיקם עלה באיסור אשת אח אלא משום דקידש אחותה נפטרה והילכך כ"ז שאשתו קיימת קאי עלה דיבמה באיסור אחות אשה והשתא דמתה אשתו חוזרת יבמתו להתירא הראשון וא"ת קאי עלה בלא יבנה לא היא דלא אמרינן הכי אלא כשנעשה באותו בית מעשה שדוחה כו' כו' ועי' בחיבורי מגדל דוד שהארכתי ת"ל בענין הרשב"א ז"ל הזה בדברים נכונים עיי"ש:
ומכיון דזכינו לאלו ב' מימרות דרב חדא בירושלמי וחדא בבבלי נבוא אי"ה לעניננו בטוב טעם ונקדים עוד סוגיא אחת במס' יבמות (דף ע"ט ע"ב) אמר ר"י שמעתי שהסריס חולץ וחולצין לאשתו והסרים אינו חולץ ואין חולצין לאשתו ואין לי לפרש אמר ר"ע אני אפרש סריס אדם חולץ וחולצין לאשתו מפני שהיתה לו שעת הכושר סריס חמה אינו חולץ ואין חולצין לאשתו מפני שלא היתה לו שעת הכושר ופריך הגמ' מכדי שמעינן לר"ע דאמר ח"ל כחייבי כריתות דמי וחייבי כריתות לאו בני חליצה ויבום נינהו אמר ר"א הב"ע כגון שנשא אחיו גיורת ור"ע ס"ל כר' יוסי דאמר קהל גרים לא אקרי קהל מתיב רבה פצוע דכה וכרות שפכה סריס אדם והזקן או חולצין או מייבמין כיצד מתו ולהם אחין ולהם נשים ועמדו אחין וכו' מתו אחין ועמדו הם ועשו מאמר בנשותיהן ונתנו גט או שחלצו מה שעשו עשו ואם בעלו קנו ואסור לקיימן משום שנאמר לא יבוא פ"ד וגו' אלמא בקהל עסקינן אלא אמר רבה כגון שנפלה לו ולבסוף נפצע א"ל אביי וניתי איסור פצוע ונדחי עשה דיבום מי לא תנן ר"ג אומר אם מיאנה מיאנה ואם לאו המתין עד שתגדיל ותצא הלזו משום אחות אשה אלא אמר ר"י האי תנא הך תנא דר"ע הוא דאמר מח"ל דשאר וכו' עיין שם דאיתותב רבא בסוגיא ועי' שם בתוס' ז"ל דהא דמתיב רבה מן הברייתא משום דס"ל דברייתא דפצוע דכה אתיא כר"ע משום דסריס אדם בר חליצה הוא אליבא דר"ע ולפיכך ס"ל דכל הברייתא ר"ע הוא ולפיכך מקשה ומתחילה נעמוד על העיקר הפלוגתא של רבה ואביי בזה דנפלה ולבסוף נפצע:
ובאמת לכאורה קשה וכי רבה לא ידע מתניתין דר"ג אם מיאנה וגם לכאורה לפי גי' הרשב"א ז"ל דגריס רבא א"כ לכאורה קשה מאי דכתב הרשב"א ז"ל (לעיל בדף מ"א הנ"ל) דהותרה ונאסרה וחזרה והותרה אי איפשר למימר דחוזרת לזיקתה דהא כיון שנפטרה היבמה והלכה לה א"כ הוי דרכי נועם הא לרבא לשיטתו הכא דנפלה ולבסוף נפצע דהגם דלר"ע הוי ח"ל כחייבי כריתות מ"מ כיון שנפלה קודם בהיתר אפילו שנפצע אח"כ והוי ח"ל כחייבי כריתות מ"מ בעי חליצה א"כ שפיר קאמר רבא לעיל דהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור לזיקתה כלומר לזיקתה ממש ולא קשה מדרכי נועם כיון דנפטרה ממנו שעה אחת ז"א אליבא דרבא דהא לטעמי' שפיר ניחא דלא הוי הכא דרכי נועם דהא לא נפטרה ממנו וזקוקה עדיין לחליצה והוי כמו כל חולצת ולא מתייבמת דעלמא כיון שנפלה ולבסוף קידש אחותה אלא דהענין הוא כך דלעולם רבא ידע המתניתן דר"ג אם מיאנה וכו' דמשמע מהך מתניתין דאחות אשה בתר נפילה נפטרה לגמרי ולא הוי זקוקה לחליצה ומ"מ ס"ל בנפלה ולבסוף נפצע דזקוקה לחליצה אפילו אליבא דר"ע דהוי כחייבי כריתות משום דכ' הרשב"א ז"ל שם וז"ל ואיכא למידק מאי קמקשה אביי לרבא מר"ג התם שאני דסבר ר"ג אין זיקה הילכך אתי איסור אחות אשה דבתר זיקה ודחי לי' משום דקלישא לי' אבל אנן כר"י ב"ב ס"ל דיש זיקה ולא אידחי לי' ואל תשיבני דמידי הוא טעמא אלא לר"ע ור"ע אין זיקה ס"ל כדאיתא בנדרים בפרק נערה המאורסה דתנן התם שומרת יכם בין ליבם אחד בין לשני יבמין ר"א אומר יפר ר' יהושע אומר לאחד ולא לשנים רע"א לא לאחד ולא לשנים ואמרינן עלה בגמ' בשלמא ר"ע. סבר אין זיקה אלמא לר"ע אין זיקה ס"ל ז"א דמידי הוא טעמא הכא אלא לרבא אליבא דר"ע כמו דגרס הרשב"א ז"ל הכא רבא בשם מקצת ספרים הא רבא ורב אשי דאוקמי' טעמא דר"ע התם משום דאין חייבין עליהן סקילה כנערה המאורסה ולדידהו ר"ע לא נפיק לבר מהלכתא ולעולם יש זיקה ס"ל והדרא קושיא לדוכתי' א"ו מדפריק הכין אביי לרבא בהדיא שמעינן דלכו"ע אחות אשה מן הנשואין דחי לה לגמרי וכו' וכו' עיי"ש ע"כ שפיר ניחא דרבא לא פליג עם אביי רק אליבא דמ"ד דיש זיקה דרבא ס"ל כיון דיש זיקה לא אתי איסור פצוע דלאחר הזיקה ומפקע לזיקתה ואביי פריק לי' בהדיא דאפילו יש זיקה נמי נדחית דחי' גמורה דלא משמע לי' לחלק בזה ומכאן הוכחת הרשב"א ז"ל (בדף מ"א) דאפילו למ"ד יש זיקה נמי נדחית דחי' גמורה מדפריק לי אביי לרבא בהדיא ולא מחלק ביש זיקה לאין זיקה אבל רבא בוודאי מחלק בזה ולא קאמר הך דינא שלו בנפלה לו ולבסוף נפצע דעדיין זקוקה לחליצה רק אליבא דמ"ד יש זיקה אבל אליבא דמ"ד אין זיקה בודאי רבא נמי מודה עי' ברשב"א ז"ל (ד' מ"א) ותמצא כן ולפיכך שפיר הקשה הרשב"א ז"ל על הענין דהותרה ונאסרה כיון שנפטרה לגמרי ד"ת האיך תחזור לזיקתה ול"ל כקושין לעיל דילמא ס"ל כרבא בנפלה ולבסוף נפצע דעדיין לא נפטרה לגמרי ז"א דהא רבא לא קאמר כי אם אליבא דמ"ד יש זיקה אבל למ"ד אין זיקה גם רבא מודה ולפיכך פריך אליבא דרב דס"ל במס' יבמות (דף י"ז) דאין זיקה וגם אפילו למ"ד יש זיקה מ"מ לענין דינא קי"ל כאביי דס"ל דאין חילוק דאפילו למ"ד יש זיקה מ"מ נדחית דחי' גמורה ע"כ הקשה שפיר האיך קי"ל לענין דינא דהותרה ונאסרה וכו' חוזרת לזיקתה ודייק הרשב"א ז"ל בלשונו הטהור א"כ היכי קאמר רב בגמ' מתה אשתו מותר ביבמתו ואנן נמי דקי"ל רב בהא וקי"ל נמי דנשואין דוחין ליבמה דחי' גמורה והילכך אם עבר ונשא אשתו נפטרה יבמה והלכה לה א"כ איך איפשר שלאחר שתמות אשתו תחזור היבמה אצלו שכבר נפטרה וא"ת דלא אמרו אלא במקדש אחותה שלו נפטרה עדיין לגמרי לא היא דהא לרב אין הפרש בין אירוסין לנשואין דאין זיקה ס"ל כדאמרינן וכו' ע"כ:
הא קמן דכל קושיתו לא הוי כי אם לפי מה דקי"ל דלא כרבא והאיך קי"ל דהותרה ונאסרה וכו' חוזרת לזיקתה וכן אליבא דרב נמי קשה ע"כ מסיק שפיר הרשב"א ז"ל דלאו לזיקתה חוזרת אלא התירא בעלמא וכנ"ל היוצא לנו דלרב בוודאי הא דהותרה ונאסרה וכו' חוזרת להתירא לאו לזיקתה כי אם להתירא מטעם שכ' הרשב"א ז"ל משום דכיון דבשעת נפילה הותרה שוב אי אפשר למיקם עלה באיסור אשת אח:
והשתא דזכינו בע"ה לדברים הללו נבואה לענין דידן ויתורץ כעין חומר בע"ה דהנה לכאורה קשה לרבא דמוקי הברייתא דפצוע דכה דאתיא אליבא דר"ע מדקתני סריס אדם בר חליצה הוא ואלמא בקהל עסקינן כתוס' (בדף ע"ט ע"ב) וקשה הא לר"ע הוי ח"ל פטורים אף מחליצה וע"ז משני שם שנפלה ובסוף נפצע וע"כ ניחא הברייתא אפילו לר"ע וקשה האיך מתוקמא הברייתא כר"ע א"כ היכי קתני בברייתא דאם בעלו קנו דאפילו לפי האוקימתא דרבא (בדף כ' ע"ב) דח"ל אינו מתייבם משום גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה אבל מדאורייתא עולה ליבום ולפיכך ניחא הברייתא דאם בעלו קנו מ"מ יקשה הא הוא מוקי הברייתא אליבא דר"ע ולר"ע בוודאי חייבי לאוין אינן עולין ליבום מדאורייתא וא"כ קשה אם בעלו אמאי קנו ואלא אליבא דר"ע דהוי קשה לן אף מחליצה ומ"מ ניחא אליבא דרבא בתירוצא דידי' דנפלה ולבסוף נפצע לענין חליצה ע"כ לענין אם בעלו קנו נמי מספיק הך תירוצא א"כ מאי מקשה לרב דס"ל אליבא דרבנן דח"ל אינו עולה ליבום מדאורייתא אם בעלו אמאי קנו הא לדידי' לא קשה דכבר תירץ דנפלה לו ולבסוף נפצע ואי דנפלה לו ולבסוף נפצע אינו מספיק על הסיפא דאם בעלו קנו א"כ קשה דמאי פריך לרב דה"ל אליבא דרבנן דח"ל אינו עולה ליבום מדאורייתא אה בעלו אמאי קנו א"כ יקשה לדידי' גופא דמוקי הברייתא כר"ע דבוודאי יקשה אם בעלו אמאי קנו:
אכן הענין הוא כך דרבא מוקים שפיר הברייתא כר"ע דס"ל דח"ל כחייבי כריתות ולאו בני חליצה ויבום נינהו ומ"מ לא קשה אם בעלו אמאי קנו משום כי היכא דמספיק לן בהך תירוצא דנפלה לו ולבסוף נפצע לענין חליצה הגם דלר"ע אף דלאו בני חליצה נינה מ"מ ס"ל לרבא דנפלה לו ולבסוף נפצע בעי חליצה דזקוקה עדיין לחליצה משום דאיסור פצוע בא אחר הנפילה וע"כ עדיין זקוקה לו ובטי חליצה לאפקועי זיקתה ה"נ לענין יבום נמי זקוקה ועומדת היא אף לענין יבום דהגם דהוי איסור פצוע דהוא כחייבי כריתות לר"ע ומ"מ כיון דהאיסור בא אחר הנפילה עדיין העשה דיבום רבוצה עלה והוי האיסור דפצוע כמו ארי' רבוץ על היבמה ואינו מניח לו לקיים מצות יבום או כמו שהיה אחד סוגר היבמה בחדר ואינו מניח נו להיבם לבעול את יבמתו וה"נ היבמה הוי יבמתו וזקוקה לו לחליצה וליבום רק שהאיסור הפצוע איננו מניח לו לקיים מצות יבומין אבל האיסור פצוע אינו מבטל עשה דיבום כיון דנפלה לו ולבסוף נפצע וכמו דאיתא בתוס' ז"ל (דף מ"ד ע"א) וא"ת וחרש וחרשת דאינו עולה לחליצה ועולין ליבום וי"ל דחרש וחרשת בני חליצה נינהו אלא דפומי' הוא דכאיב להו ע"כ והוא כמו דאיתא בתוס' ז"ל יבמות דף ס"ו) גבי ערל וכל הטמאים דפומיי' כאיב להו עיי"ש וה"נ אליבא דרבא דאיסור פצוע אינו מבטל העשה דיבום והזיקת יבומין קאי ועומדת רק דלא מצי לקיים המצות יבום משום האיסור דפצוע דהוא כמו ארי' רבוץ עלה וכיון דאיכא זיקת יבומין עלה לפיכך שפיר אם בעלו קנו וקנאה בזיקת יבומין והגם דהאיסור פצוע דרכב עלה הוא בר מבטל קנין ואין מקום קנין בפצוע דכה אליבא דר"ע והאיך קנאה להיבמה כיון דאיכא איסור פצוע שאינו מניח מקום לחול הקנין מ"מ אם בעלו בזיקת יבמין קנאה דזיקת יבומין א"צ מקום קנין כמו דאיתא במתניתין (דף נ"ד ע"ב) הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד בין ער בין ישן וכו' אפילו אנוסים ובלא כוונה קנאה ויליף לה בגמ' מקרא יבמה יבוא עליה מ"מ וכן חרש וחרשת דהוי בני יבום וקנאה עי' בירושלמי (בפ"ו דיבמות) וא"כ לפ"ז בישן דבוודאי אינו מקום קנין דהא אינו קונה אשה בעלמא בישן ואעפ"כ יבמתו קנה משום גזה"כ דיבמה יבוא עלי' כיון דעושה הביאה נקנית לו אף שלא במקום קנין אלמא דביאת יבומין א"צ דרך קנין א"כ ה"נ אם בטלו קנאה בזיקת יבומין כיון דאיכא עלה זיקת יבומין ורק דרבוץ עלה אריה האיסור דפצוע ע"כ אם עבר ובעל בזיקת יבומין הרי בזיקת יבומין קנאה בביאה ולא איכפית לן בהאיסור הפצוע דאינו מניח מקום קנין כיון דזיקת יבמין לא בעי דרך קנין והנם דאין קנין בפצוע דכה הא ה"נ בישן אין קנין ובאונס ואעפ"כ מגזה"כ שפיר נקנית לו וה"נ דכוותיה ע"כ שפיר ניחא אליבא דרבא דמוקי מתניתין כר"ע ומספיק לי' בתירוצא דידיה בשנפלה ולבסוף נפצע דע"י הסברא דנפנה לו ולבסוף נפצע שפיר ניחא האי דואם בעלו קנו:
ועכשיו דזכינן לזה מתורץ עניננו בטוב טעם דרבא מוקים שפיר הברייתא כר"ע ואפ"ה לא קשה אמאי אם בעלו קנו משום דנפלה לו ולבסוף נפצע הוי שפיר תרוצא לדידיה אבל לרב שפיר הקשה דרב לא מצי קאים בהך תירוצא דידיה בשנפלה לו ולבסוף נפצע דממנפ"ש האיך מתוקמא הברייתא לא כר"ע ולא כרבנן אי יתוקם בנפלה ולבסוף נפצע דכר"ע לא מצי לאוקמיה בשנפלה לו ובסוף נפצע דזה אינו דהתינח אם בעלו קנו כנ"ל כיון דיש עלה זיקת ביאה לא אכפית לן מה שאיסור פצוע אינו מניח מקום לחול הקנין משום גזה"כ דביאה בזיקת יבומין לא בעי דרך קנין אבל יקשה לר"ע האיך חולצת הא ח"ל כחייבי כריתות. דמי ולאו בר חליצה ואי דנפלה לו ולבסוף נפצע דעכשיו זקוקה ליבום אבל ז"א דא"כ האיך מהני לה חליצה הא רב לשיטתו ס"ל בירושלמי דחליצה קנין ולפיכך במקום דלא שייך קנין לא שייך חליצה כמו שכתבתי לעל בשם הירושלמי ואנן קיי"ל בכמה דוכתי דחליצה בעי כוונה כדאיתא בכמה דוכתי' נתכוין הוא ולא נתכונה היא חליצתה פסולה עד שיתכונו שניהם דבעינן דרך קנין שהוא מתכוין להקנותה לעלמא והיא תתכוין לקנות את עצמה ממנו עי' בשו"ע אה"ע משום דבחליצה ליכא גזה"כ כמו ביבום דאינו צריך דרך קנין וע"כ בעי דרך קנין וא"כ אליבא דרב האיך יתקיים חליצה גבי ח"ל אליבא דר"ע ואפילו שנפלה לבסוף נפצע דהשתא זקוקה לו מ"מ האיך מהני בה חליצה דהא אין כאן מקום קנין ולשיטת רב דחליצה קנין אמרינן בהדיא בירושלמי אליבא דרב מתניתן פליגא על רב שומרת יבם שקידש אחיו את אחותה משום ר"י ב"ב אמרו אומרין לו המתן עד שיעשה אחיך מעשה כו' מת יבם מוציא את אשתו בגט ואשת אחיו בחליצה הדא מסעיא למ"ד חליצה פטור ברם כמ"ד חליצה קנין ויש אדם מתכוין לקנות שתו אחיות כאחת וכפי' המפרשים ז"ל דהגם דאשת אחיו בעי חליצה אבל האיך שייך חליצה גבה דהאיך שייך קנין באחות אשה [ומתרץ שם פתר לה לאחר מיתה וכו' עיי"ש] וא"כ אליבא דרב ה"נ יקשה האיך שייך קנין בפצוע דכה והגם דזקוקה לחליצה אבל האיך שייך חליצה גבי פצוע דכה אליבא דר"ע. ובשלמא ביאה שפיר ניחא דאם בעלו קנה משום דביאת יבמין לא בעי קנין מגזה"כ אבל מחליצה קשה לשיטת רב ע"כ בוודאי לא מצי רב לאוקמי' הברייתא כר"ע וכתירוצא דרבא כשנפלה לו ולבסוף נפצע כנ"ל ז"א דא"כ יקשה מחליצה כמו דמקשה בירושלמי ויש אדם מתכוין לקנות שתי אחיות כאחת [וגם לשון הירושלמי מסעיא לדברינו כנ"ל ויש אדם מתכוין לקנות דחליצה בעי כוונה לקנין לרב דס"ל דחליצה קנין]:
ואי דרב מוקים הברייתא כרבנן דס"ל מגזה"כ ועלתה יבמתו דעולה לחליצה ואינו עולה ליבום וא"כ שפיר ניחא הברייתא דואם בעלו קנו משום דנפלה לו ולבסוף נפצע והגם דלרב גזה"כ הוא אליבא דרבנן דח"ל אינן נדחה מפני עשה דיבום ואסור לו ליבומי אבל בנפלה ולבסוף נפצע לא אלימא לאפקועי זיקתה כמו אליבא דרבא ויתוקם הברייתא כמ"ד יש זיקה ז"א אליבא דרב דהא רב לשיטתו ס"ל דיבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להתירא ורבא גופי' (בדף מ"א) במכלתין מפרש כן לטעמא דרב וכמו שכתבתי לעיל בשם הרשב"א ז"ל דלאו למימרא שתהא זקוקה לו לחלוץ ולייבם ז"א משום דרכי נועם אלא כלומר מותרת לו בלבד שאם רצה לכונסה רשאי וטעמא דמילתא משום דכיון דבשעת נפילה הותרה לו שוב אי אפשר שתיאסר עליו משום אשת אח אלא משום דמקדש אחותה הוא דנפטרה והילכך כ"ז שאשתו קיימת קאי עלה דיבמה באיסור אחות אשה והשתא דמתה אשתו חזרה היבמה להתירא הראשון וכמו דאמרינן בפ"ק דמי איכא מידי דמעיקרה הותרה לו והשתא קאי עלה באיסור אשת אח וכמו שכתבתי לעיל בשם הרשב"א ז"ל וליכא עלה רק איסור דאחות אשה לחוד ולא איסור דאשת אח משום דכיון דמעיקרא הותרה לו שוב אי איפשר שתאסר משום אשת אח:
ובהך מימרא דרב גידל אמר רב א"ק ועלתה יבמתו שיש לך יבמה אחת שעולה לחליצה ואינו עולה ליבום הקשה הרשב"א ז"ל דניליף מהכא בעלמא דאין עשה דוחה ל"ת ומתרץ הרשב"א ז"ל שאני הכא דיבום חידוש הוא שהרי אסרה תורה אשת אח בכלל שארי עריות וכיון שכן מה שחידש והתיר התיר מה שלא התיר נשאר באיסורו הראשון ואין להקשות למה לא התיר יותר דאין לך בו אלא חידוש בלבד עכ"ל תוכן דבריו הקדושים דלאו גזה"כ הוא דח"ל אינה עולה ליבום משום דגזה"כ הוא דל"ת דחייבי לאוין לא נדחית מפני עשה דיבום ז"א אלא דאם היה העשה דיבום בוודאי היה נדחית הל"ת מפני העשה כמו בעלמא דעשה דוחה ל"ת אבל הכא הוי גזה"כ דבמקום ח"ל לא התירה התורה כלל לעשה דיבום והוי באיסורא דאשת אח וא"כ אליב דרב לא משכחת לה הדין דחייבי לאוין אינו עולה ליבום רק בנפלה לו כשהוא פצוע דכה בשעת נפילה ע"כ גזר רחמנא שלא חלה ליבום מפני האיסור דאשת אח דלא התירה תורה הכא אבל כשנפלה ולבסוף נפצע קשה למה אינו מייבם לכתחילה דממ"נ משום האיסור דח"ל ז"א דהא חייבי לאוין נדחית מפני עשה דיבום כמו בכ"מ דעשה דוחה ל"ת ואלא משום איסור דאשת אח דגזר רחמנא במקום ח"ל ז"א דכיון שנפלה לו קודם שנעשה פצוע דכה והותרו לו שוב אי אפשר למיקם משום אשת אח כמו דס"ל לרב בהותרה ונאסרה וכו' חוזרת להתירא הגם דליכא זיקה לשיטת רב אבל מ"מ איסור דאשת אח נמי ליכא מכיון שהותרה מתחילה מן איסור דאשת אח שוב אי איפשר למיקם עלה משום איסורא דאשת אח וא"כ למה אינו מתייבמת לכתחילה ולמה נקט הברייתא דווקא אם בעלו קנו וא"כ להנך תרתי מימרא דרב מירושלמי דחליצה קנין ולמימרא דרב בבבלי (דף מ"א במכלתין) דהותרה ונאסרה וכו' אליבא דהרשב"א ז"ל לא יכול רב לשיטתו לאוקמי הברייתא בתירוצא דרבא שנפלה לו ולבסוף נפצע דזה לא יתכן לשיטת רב בין לר"ע בין לרבנן דלר"ע הי' ניחא האי דואם בעלו קנו אבל לכתחילה אסור ליבם דהא אין הטעם דח"ל אינו עולה ליבום משום איסורא דא"א אליבא דר"ע כמו לרבנן ע"כ לא מצי ליבם לכתחילה בשלמא לרבנן דח"ל מצד עצמן עולים ליבום רק משום איסורא דאשת אח שפיר קשה בשנפלה ולבסוף נפצע למה אינו מיבם לכתחילה אליבא דרב דס"ל הותרה ונאסרה וכו' חוזרת להתירא לדעת הרשב"א ז"ל מאחר שהותרה בשעת נפילה משום איסור דא"א שוב אי איפשר להאסר משום א"א אבל לר"ע דחייבי לאוין כחייבי כריתות דמי ומצד עצמן אינו עולה ליבום ע"כ אפילו בנפל לו עד שלא היה פצוע דכה והותרה משום איסור א"א. אבל כשנעשה פ"ד אסורה ליבום משום איסור פ"ד גופי'. ע"כ אינה מתייבמת לכתחילה רק בדיעבד אם בעלו קנו כדברינו לעיל א"כ לר"ע היה ניחא האי ואם בעלו קנו אבל תקשי מחליצה אליבא דרב דס"ל דחליצה קנין כנ"ל ואי יתוקם הברייתא כרבנן והיה שפיר ניחא חליצה דמהני חליצה אבל תקשה ואם בעלו קנו ואם כן שפיר פריך רבא על רב דאי סלקי דעתך מדאורייתא לחליצה רמיא וליבום לא רמיא מה יעשה בברייתא ואם בעלו קנו. דלא מצי רב למוקם כתירוצא דרבא כשנפלה ולבסוף נפצע דלתרתי מימרא דידיה לא יתוקם הברייתא לא כרבנן ולא כר"ע דלר"ע יקשה מחליצה ולרבנן תקשה מואם בעלו קנו. ע"כ שפיר פריך אליבא דרב מברייתא ואלא אמר רבא אלמנה מן האירוסין נמי עשה ול"ת הוא ואי יקשה אמאי אם בעלו קנו הא אף לכתחילה מותר דהא ח"ל גרידא עולה ליבום כקושית הגאון רע"א ז"ל ז"א דרבא לטעמו מוקי הברייתא באמת אליבא דר"ע דס"ל דסריס אדם בר חליצה הוא כסוגית הגמ' (דדף ע"ט) וכגי' הרשב"א שם דגרס רבא וכאוקימתא דידיה שנפלה ולבסוף נפצע הדר מסיק דלעולם מדאורייתא אינו עולה ליבום משום דאפשר בחליצה ואעפ"כ לא קשה מברייתא דואם בעלו קנו משום אוקימתא דידיה (בדף ע"ע) הנ"ל דנפלה לו לבסוף נפצע וכנ"ל דס"ל דבנפלה ולבסוף נפצע דעכשיו זקוקה ליבום ואליבא דר"ע אבל הגמ' אזיל לטעמי' דהגמ' לא ס"ל כל עיקר הסברא דרבא בנפלה ולבסוף נפצע כדפריך אביי (בד' ע"ט) וליתי איסור פצוע ונידחי עשה דיבום מי לא תנן ר"ג אומר וכו' ואלא אמר ר"י האי תנא הך תנא דר"ע הוא דאמר מחייבי לאוין דשאר וכו' ואיתותב רבא במימרא דידיה בנפלה ולבסוף נפצע דהוי זקוקה וס"ל להגמ' דלא כרבא בזה אלא אפילו למ"ד דיש זיקה מ"מ כשנעשה פצוע דכה שוב אינה זקוקה ע"כ פריך שפיר הגמ' מתיבי ואם בעלו קנו ואי בנפלה ולבסוף נפצע ז"א דהא הגמ' איתותב לרבא גם בזה ואתא שפיר הכל בעזרת ה' ודו"ק: