אור ברסלב
חנה דוד על חלה השמטות לחיבורי מגדל דוד

חנה דוד על חלה· רבי יעקב דוד ב"ר זאב [הרידב"ז] וילובסקי

השמטות לחיבורי מגדל דוד

על הרא"ש הלכות חלה

בסוגיא הראשונה דמס' שבת כתבתי שם דשיטת ר"ש אליבא דר"י דשריפת תרומה טמאה הוי מדרבנן נשמט מדפוס דמ"ט דר"י ז"ל דס"ל דהוי מדאורייתא ואיזה הוכחה יש לו מאיזה מקום והראיתי המקום דר"י ז"ל סמך עצמו על המשנה דמס' תמורה דף ל"ג) דקחשיב תרומה בהדי נשרפין ואי ס"ד דשת"ט הוי מדרבנן כדי שלא יבוא לידי תקלה כדפירש"י ז"ל במס' שבת (דף כ"ה) א"כ למה להו שריפה דווקא הא בביעור אחר נמי לא יבוא לידי תקלה וכן איתא בתוס' ז"ל בשבת (דף כ"ה) ד"ה כך בהדיא דמקשים על רש"י ז"ל ממתניתין דתמורה ומסקי ב' תירוצים א' דלעולם מדרבנן ומ"מ שריפה דווקא משום דדמי לקודש א"נ דבאמת הוי מדאורייתא ע"כ הר"י ז"ל לא ס"ל הסברא דדמי לקודש ע"כ דווקא שריפה וס"ל כתירוצם הב' ודו"ק:

בסוגיא שני' דמס' שבת כתבתי למ"ד דבקדשי מזבח דבעינן מחיצה דבחצר אוה"מ יאכלוהו כתיב ואעפ"כ לא נפסלו במסעות משום גזה"כ אע"פ שנסע אוה"מ מקרי ודמי כמו שהוא בתוך החצר ולא מחשבין ליה כמו שהוא נושאים בר"ה כי אם בתוך החצר ה"נ לענין שבת נשמט בדפוס כמו דאיתא במס' סוכה (דף ז' ע"א) מיגו דהוי דופן לסוכה הוי דופן לשבת וכן מיגו דהוי דופן לשבת הוי נמי דופן לסוכה ופרש"י ז"ל מדאגמרה רחמנא למשה דזה הוי דופן ומחיצה לסוכה הוי לענין שבת נמי דופן ועי' בר"נ ז"ל דמסיק דזה הוי מדאורייתא דאמרינן מיגו לקולא דזה ילפינן מסוכה לשבת כמו שכתב באריכות שמה דזה מוכח מקראי דמיגו דהוי דופן לסוכה הוי דופן לשבת ע"כ שמעינן מקרא דאמרינן מיגו לקולא לפיכך קאמר הגמ' בהיפוך נמי מיגו דהוי דופן לשבת הוי דופן לסוכה וזה הוי דבר ברור דאמרינן מיגו וה"נ דכוותיה מדאגמרה רחמנא למשה דהוי מחיצה לענין קדשים מיגו דהוי מחיצה לענין קדשים הוי נמי מחיצה לענין שבת ולא קשה מתוס' ז"ל במס' ב"מ (דף נ"ג ע"ב) ד"ה דנפל וז"ל פי' דנפל רוב מחיצות דאי נפל מקצתה אע"ג דאסור לטלטל בשבת מ"מ מקרא מחיצה לענין אכילת מעשר וקדשים קלים כדאמרינן בר"פ אלו דברים (דף ס"ו) דההיא שמעתא דהלל צריך להעמיד אחר שנפרצו בה פרצות לכך לא היו יכולים להולך סכיניהם בשבת לעזרה לשחוט פסחיהם דקודם שנפרצו היו מותרים כדאמר ר"י עירובין (דף ו') ירושלים אלמלא דלתותי' נעולת בלילה חייבין עליו משום ר"ה ואעפ"כ בלילה היו אוכלין פסחיהן עכ"ל אלמא דלא אמרינן מיגו דהוי מחיצה לענין קדשים קלים הוי מחיצה לענין שבת אבל ז"א דבוודאי אין לזוז מן הכלל הזה דאיתא בתלמודא הסברא דמיגו דאגמרה רחמנא למשה דהוי מחיצה לזה בשעת דהוי מחיצה לזה הוי נמי מחיצה לזה והכא שאני דבקדשים קלים לא בעינן מחיצה משום רה"י דהא לא כתב רחמנא בשום דוכתיה דבעינן רה"י לענין קדשים קלים רק דבעינן לפני ה' ע"כ בעינן לפנים מן החומה דזה דלפנים מן החומה נקרא לפני ה' אבל לא משום רה"י דנימא מיגו דהוי רה"י לענין קדשים קלים הוי רה"י לענין שבת דז"א דהא לא בעינן כלל בקק"ל רה"י אלא לפני ה' והיכי נימא מיגו דהוי לפני ה' לענין קק"ל הוי נמי רה"י ענין שבת וא"כ בנפל מקצת מחיצות החומה קרינן ביה לפני ה' אע"ג דלא הוי רה"י דאין זה ענין לרה"י והיכי נימא מגו דהוי לפני ה' לענין קדשים יהא נמי רשות היחיד לענין שבת אבל בקדשי קדשים דבעינן שיאכל באוהל מועד כדכתיב בחצר אוה"מ יאכלוהו וע"כ מדחשבינן ליה לאוהל לענין קדשים הוי נמי אוהל לענין שבת דמיגו דהוי מחיצה לענין קדשים וחצר אוה"מ מקרי הוי נמי חצר אוה"מ לענין שבת ודו"ק:

בסוגיא דגיטין בענין חצר של שליח הבאתי הרא"ש ז"ל ממס' ב"ב וכשאמר אדם יזכה כלי זה לחבירו או חצירו זה לחבירו במקח שהוא לוקח מחבירו קנה דחצירו כידו והרי הוא יכול לזכות לחבירו בשל אחרים נשמט בדפוס כוונת הרא"ש ז"ל דכוונתו דמזכה החצר ללוקח על הקנין ומשאיל ליה הרשות כמו שכ' התומים ז"ל דזה הוי בשאילת הרשות וזה מבואר בפנים וכן מבואר בהדיא בלשון הרא"ש ז"ל במס' ב"ב שם וז"ל שם משנתמלאת המידה היא מושאלת ללוקח וקנה כדרך שקונה לוקח בכליו כי כן דעת הסרסור שתהא מושאלת ללוקח כשנתמלאה וכשאמר אדם יזכה כלי שלי לחבירו או חצירו שלי לחבירו במקח שהוא לוקח מחבירו קנה דחצירו כידו והרי הוא יכול לזכות לחבירו בשל אחרים מדברים האלו מוכח דמזכה החצר ללוקח על הקנין כמו כלים של הסרסור וכן מבואר בהדיא בלשון הרמ"א ז"ל בשו"ע חו"מ ס' ר' וז"ל מיהו אם שכר המקום שמונח בו או נתנו לו במתנה ובקנין או אפילו בדיבור בעלמא קנאו דהשתא הוי ברשותו וקונה לו והא דמהני דיבור בעלמא היינו ברשות אחר אבל אם מונח ברשות המוכר ואומר יזכה חצירי ללוקח במקח שקונה ממני לא קנה עד שישכיר לו מקומו ויקנה לו בא' מדרכי הקני' טור ס"ד בשם הרא"ש ור"י בס' מישרים נתיב י' ח"ב עכ"ל הרי בהדיא דברשות אחר מהני דיבור בעלמא כמו קנין ברשות המוכר דהשתא הוי ברשותו וקונה לו. וכן כתב ר"י בס' מישרים הנ"ל בהדיא וז"ל יכול אדם לזכות לחבירו חצירו או כליו כדי שיזכה בו לוקח ממוכר כגון פירות מופקרין אצל המוכר שיאמר לו נפקד במצות מפקיד קני או שוכר לו מקומו אבל לזכות לאחר שיקנה משלו אינו יכול לזכותו אלא ע"י אחר ולא בדיבור בעלמא שיאמר הוא בעצמו יקנה לו חצירי וכ"כ התוס' ז"ל וכו' הרי בהדיא דמזכה החצר ללוקח וכן מבואר בהדיא בסמ"ע ז"ל וז"ל ז"ל הב"י וד"מ ונראה מדברי הרמב"ן ז"ל אם קיבל עליו הנפקד שיהא מעתה רשותו של הלוקח לא מהני א"כ קיבל עליו מדעת המוכר וכו' הרי בהדיא דמזכה הרשות להלוקח הקנין הארכתי בזה ודו"ק:

בסוגיא דב"מ קצרתי מעט בפנים ולא כתבתי כל הצורך ואבאר עתה תוכן הענין הוא כך שטענת הלוה שא"י אם נאבד המשכן הו"ל כאומר לא ידענא אם פרעתיך דלא גרע מספק פירעון שקודם הלואה שכ' הש"ך ז"ל (בחו"מ סי' ע"ה) דהוי כא"י אם פרעתיך משום דהחיוב ברור והפטור ספק וה"נ דכוותי' וא"כ הוי מ"מ גמור כמו שמסיק הרמב"ן ז"ל דחמשין ל"ל בוודאי חמשין לא ידענא אם פרעתיך דהוי מ"מ וה"נ הוי כאומר חמשין ל"ל וחמשין לא ידענא אם פרעתיך דהוי מ"מ והרי הרמב"ן ז"ל ס"ל באינו יודע אם פרעתיך אף במקום דלא הו"ל למידע חייב כדאיתא בבעל התרומת בשם הרמב"ן ז"ל והובא בתומים ז"ל וה"נ אף דלא הוי ליה להלוה למידע אם המשכן ברשותו או לא מ"מ חייב ורק דמ"מ יקשה קושית הרמב"ן ז"ל דלמה הוי מ"מ דהרי באמת ספק לדידן אם נאבד המשכן או לא והרי זה הוי ספק לב"ד בלא טענותיהם דהא אפי' בלא ר"ה נמי חיישינן שמא יוציא הלה את הפקדון עד שמטעם זה לא הניחו רבנן להלוה לישבע שבועתו ורמו שבועה על המלוה שישבע ויטול וכיון דהוי ספק לב"ד בלא טענותיהם פטור הלוי כמ"ש הנתיבות ז"ל בהדיא בסי' ע"ה סק"ה דכשנולד הספק לב"ד בלא טענותיהם כמו ספק באונס ספק ברצון פטור הבעל הגם דהוי א"י אם פרעתיך משום דהספק הוא לב"ד בלא טענותיהם והגם שהיא טוענת ברי מ"מ פטור משום דהוי ספק לב"ד בלא טענותיהם וא"כ ה"נ יקשה האיך אתה אוחז את החבל בשני ראשין דעקרינן השבועה מן הלוה שיכול לישבע משורת הדין כדין כל מודה מקצת משום החשש דשמא ברשותו הוא ואפילו מאמין הלוה למלוה שאינו ברשותו מ"מ אינו יכול לישבע משום חששא דאנחנו חוששין שמא עיניו נתן בו כמבואר (בחו"מ סי' ע"ב ועיין בש"ך ז"ל שם). והילכך משום הספק שיש לב"ד דשמא ברשותו הוא ע"כ אינו יכול הלוה לישבע. וא"כ לפ"ז האיך הוא מחויב כלל שבועה דמ"מ דהא פטור מן הדינר ה"ד. ע"ז שפיר משני הרמב"ן ז"ל דכיון דהלוה מודה בעיקר החיוב נאמן המלוה בשבועה לישבע וליטול [ואף דלא תיקנו להמלוה שישבע ויטול מ"מ במודה בעיקר החיוב נאמן לישבע וליטול עיין בספר תפארת ישראל מס' שבועות] ואי בלא ר"ה הוי רק חששא מדרבנן שמא ברשותו והוי הלוה מ"מ טרם שישבע המלוה בפועל אבל לבתר דחידש ר"ה דהוא מדאורייתא א"כ לא הוי הלוה מ"מ עד אחר שישבע המלוה וכיון דמשתבע שאינו ברשותו היכי מצי מפיק ליה וכדברינו בפנים ועכשיו יבואר הדבר באר היטב ודו"ק:

בסוגיא דזבחים בקושיא על שיטת הפוסקים ז"ל דבעינן שליחות בכתיבה והא דתני במתניתין עד שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו הוא משום שליחות הקשיתי הא כיון שאמר תחילה הבעל שרוצה לכת' גט לאשתו כדתני א"ל נכתוב גט לאשתך ואמר להן כתובו א"כ למה פסול משום שליחות הא קיי"ל דזכיה מטעם שליחות. נשמט מן הדפוס כמו שכ' בת"ה ומובא בט"ז ז"ל ביור"ד סי' שכ"ח ס"ק ב' דס"ל שם וכן בגט אם ידעינן דזכות הוא לה וניחא לה בגט לא הוי קפידא כלל מי יקבל הגט במקומה עכ"ל וא"כ ה"נ כיון דביקש הבעל מהן לכתוב גט וניחא ליה א"כ לא הוי מחוסר שליחות כשכתבו אחרים דזכיה הוי משום שליחות כמו שכ' התה"ד ז"ל וכן אפילו כשלא בקש הבעל ולא ידעינן אם ניחא ליה או לא והסופר כותב בביתו להזמין אולי יצטרך לשנה או שנתים ואחר שנה או שנתים צריך הבעל לזה למה הוי מחוסר שליחות הא אפילו לא עשאו שליח שלוחו הוא מטעם דזכין לאדם שלא בפניו והגם דבשעת כתיבה לא היה ידוע אם זכות הוא לו או לאו מ"מ כשיתברר אח"כ דזכות הוא לו שפיר דמי הן אמת באם היה בשעת מעשה ספק חוב ספק זכות אפילו כשיתוודע אח"כ דהוי זכות וניחא ליה לא הוי שלוחו כמו שכ' הת"ה ז"ל מובא בקצה"ח ז"ל סי' רמ"ג דמקשה על פס"ד שלו מהא דפ"ב דב"מ (דף כ"ב ע"א) בתורם שלו ברשות דאיתא שם דבעינן דשויא שליח הא לא"ה לא ע"ז כתב ולא דמי כלל דהתם בשעה שנעשה שליחות לא ידעינן כלל אם ניחא ליה אי לא אלא דאח"כ שמעינן מיניה או חזינן מני' דניחא ליה מה שעשה ובעינן למימר למפרע הוי שליח הא לא מהני משום דבעינן למידע בשעה שנעשה שליח דזכות הוא וניחא ליה אבל היכא דבשעה שנעשה שליחות לא ידעינן לא הוי דומיא דאתם עכ"ל זה דווקא גבי תרומה דבשעה שנעשה שליחות הוי ספק אולי הוי חוב כמו שכ' הת"ה ז"ל לעיל מינה דבתרומה דהוי קפידא במידת הבעה"ב במדת בינונית או יפה א"כ היה בשעת שנעשה השליחות ספק חוב ע"כ אפילו כשיתוודע אח"כ דהיה זכות לא מהני אבל אם בשעת מעשה לא היה חוב כלל רק ספק אם יהיה זכות וא"כ לכשיתודע דניחא ליה למה לא הוי זכות הגע עצמך באחד שעשה פעולה טובה לחבירו באופן שמא יגיע לו טובה מזה הפעולה לבתר שנה או שנתים ואח"כ באמת היה לו טובה ולמה לא הי' לו זכות בשעת מעשה דמזכהו עכשיו אולי יצטרך לזה לבתר שנה או שנתים ולא דמי להתם בתרומה דבשעת שנעשה השליחות היה ספק חובה וזה דבר ברור ולהסברא הזה יש להביא ראיה מנמו"י ז"ל במס' יבמות ס"פ האשה שלום) גבי מזכה גט לאשתו במקום יבם דמספקא לן אי זכות הוא לה אי חובה וז"ל וא"ת מ"מ נשאלה את פיה עכשיו ואם היא רוצה נשמע דזכות הוא לה תירץ הריטב"א בשם רבו ז"ל דמילתא דהוי חובה אע"ג דלכי יודע אמר ניחא לי אין זכין לו למפרע עכ"ל הרי בהדיא הסברא כדברינו דדוקא במילתא דהוי חובה אע"ג דלכי יתודע אמר ניחא לי אין זכין לו למפרע אבל במילתא דלא הוי חובה ורק ספק זכות ולכי יודע אמר ניחא לי הוי זכין לו למפרע דהלא עשו זכות עבורו דאולי יצטרך לזה וכן מסוגית הגמ' גופיה דמזכה גט לאשתו במקום יבם יש להוכיח אותו סברא דדווקא במילתא דהוי בשעת מעשה ספק חוב אבל אם לא היה ספק חוב רק דעושין לה זכות אולי יצטרך לטובה הזה מה"ת נימא דלא הוי טובה כשעושין דבר בשביל אחד אולי יגיע לו טובה ובפרט שבאמת נתודע אח"כ שנעשה לו טובה ודו"ק:

הוכרחתי להניח באמצע חידושים על הרא"ש ז"ל עוד ארבעה דפים בלתי מודפסים לע"ע כי תם כספי כעת ואקוה לה' ית' בל"נ להדפיס הארבעה דפים הנ"ל למען להשלים מספר של חמשים דפים כמו שהי' במחשבתי בתחילת הספר דנא.

סוף הספר

תוכן העניינים

חנה דוד על חלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה