אור ברסלב
חמודי דניאל הלכות תערובות

חמודי דניאל· רבי דניאל מהורודנה

הלכות תערובות

הלכות בשר בחלב

א

בש"ך סי' ק"ט ס"ק י"ב ואם רוצה לבשלן ע"ש נראה להש"ך אפי' נתערב אחד בהרבה ונתבשלו מקצתן בקדרה א' ומקצתן בקדרה א' ולא נודע עד אחר הבשול אסור אע"ג דיש בכל קדרה רוב נגד האיסור מ"מ כיון שקודם שנודע לא נתבטל כלל כיון דשני הקדרות של היתר שניהן אסורות כמ"ש בסי' קי"א סע"ה ע"ש אבל אם מקצת נתבשל ומקצת לא נתבשל שניהן מותרת כיון דאפילו מה שנתבש' אינו אסור אלא מדרבנן דהא איכא רוב ממינו א"כ תלינן שהאסור במה שלא נתבשל ומה שלא נתבשל מותר דהא בטל חד בתרי כמ"ש בסי' ק"ה סע"ה אבל אם יש באח' כדי לבטל האסור שתיהן מותרת ע"ש דהא להש"ך שכתב דקודם שנודע לא נתבטל א"כ הוי כאלו נפל עכשיו האיסור וכן אם מקצת נמלח ומקצת לא נמלח שניהן מותרת דתלינן דהאיסור הוא במה שלא נמלח כיון דאם נשאר במה שנמלח נמי ליכא אלא אסורא דרבנן דהא איכא רוב ממינו וא"ל דזהו אם נימא דמליחה בס' א"כ איכא רוב ממינו אבל אם נימא דאינו אוסר אלא כדי קליפה א"כ ליכא רוב ובאמת הא דמצרכינן ס' במליחה הוא לחומרא אבל קליפ' צריך כמ"ש סי' ק"ה סע"ט י"ל דעל זה איכא ס"ס שמא אין כאן איסור כלל שמא האיסור במה שלא נמלח ואת"ל במה שנמלח שמא לא נגע בכל החתיכות אלא במעט באופן שכל מה שנאסרו יבטלו ברוב כמ"ש בסי' ק"ה סע"ט וצ"ע בכל מ"ש ואם תערב חד בתרי ונתבשל מקצת בקדר' א' ומקצת בקדר' א' ויש ס' ברוט' בכל קדר' נגד האיסו' אעפ"י שאין רוב ממינו נגד האיסור הכל מות' דהרוט' מות' דהא יש ס' והחתיכו' הוי עלייהו די יבש ביב' כמ"ש בש"ך ס"ק ד' ע"ש:

ב

בש"ע י"ד בש"ך סי' צ"ד ס"ק ח' לדעת הרב סי' צ"ה סע"ג אפי' לא היה בקדרה אלא מים אם היה הקדרה ב"י ונבלע מתחילה על ידי גוף הבשר הכף אסור ע"ש משמע מדברי הש"ך דקאי איש במאכל ס' וכן משמע מדכת' הכף אסור ואי אין ס' הכל אסיר לדעת רמ"א וקש' א"כ אמאי אסור הכף הא נ"ט בר נ"ט הוא וכמ"ש רמ"א בסע"ה קדרה שבשלו בה ירקות או מים שיש ס' הכל שרי ע"ש בדרכי משה וכ"כ במ"א סי' תנ"ב ס"ק ח' ע"ש ומאי ראי' מייתי הש"ך מסי' צ"ה שם לא נזכר כלל דביש ס' יהי' אסור ואדרב' שם על כרחך מיירי באין ס' כמ"ש ואפילו מ"ש רמ"א בסע"ה ונוהגין לאכל המאכל כמין הכלי שהוא בן יומו ולאסור הכלי שהוא בן יומו כתב שם הש"ך וקאי אחלוקה הראשונה ולא קאי איש במאכל ס' ע"ש משמע דאפי' מנהג אין שם לאסור הכף ואפשר מצד המנהג אסור ע"ש בפר"ח כאן ובסי' צ"ד ע"ש ואפשר שט"ס הוא בש"ך וצ"ל הכל אסור וקאי אאין בו ס' וכן לקמן צ"ל הכל וכן משמע בש"ך לקמן ס"ק י"ח שכתב כמ"ש בסק"ח ע"ש משמע דהפירוש בסק"ח הוא כמ"ש ע"ש:

ג

בש"ע י"ד סי' ק"ט יבש ביבש שנתבט' חד בתרי אם בשלו כולן כאחד ע"ש בש"ך ס"ק י"ב וצ"ע אם נתערב חד בתרי ונאכל א' מהם ואח"כ נודע כיון שעיקר הביטול בו בשעת הידיעה ועכשיו ליכא רובא וא"כ דילמא של איסור נשאר וליכא רובא והוי ספק דאורייתא דקודם שנודע לא נתבטל כלל ואע"ג דבסי' ק"י סע"ז תלינן שהאיסור נאכל שם לענין חתיכה הראויה להתכבד דל הוי אלא מדרבנן תלינן מספיקא אבל כאן הוי ספק דאוריי' וכ"כ בספר פר"מ בשם ספר פ"ת בסי' ק"א גבי תרנגולת בנוצתה דאם לא נודע עד אחר שהסירו הנוצה לא בטיל דעיקר הביטול בשעת הידיעה ע"ש וע"ש בספר מנ"י סי' צ"ט ס"ק י"ח ע"ש וע"ש בב"י (ואם נימא דמה שאינו בטל קודם הידיעה הוא דרבנן אפשר שיש להקל כאן דהוי ספיקי דרבנן ששמא נאכל האיסו') ומ"ש המנ"י מהב"י ותשו' רשב"א לא ידעתי דאינהו מיירי שנתבשלו כל הג' קודם שנודע התערובת דאפי' נימא דקודם שנודע לא נתבטל כלל מדאורייתא מ"מ ליכא עכשיו אלא איסור דרבנן דמדאורייתא ברובא בטל מין במינו אפילו בבישול אבל הש"ך מיירי שנתבשל מקצת בקדרה זו ומקצת בזו דליכא רוב בכל קדרה נגד האיסור א"כ הוי ספיקי דאורייתא ואפי' יש רוב בכל קדרה מ"מ כיון שקודם שנודע לא נתבטל כלל א"כ עכשיו שניהם אסורין אע"ג דעכשיו הוא מדרבנן דהא יש רוב בכל קדרה מ"מ אין כאן ספק כלל כיון דשני הקדרות של היתר כמ"ש בסי' קי"א סע"ה ומ"ש המ"י ואף אם נאמר דהוא רק ספק הוי רק ספק דרבנן ע"ש לא ידעתי כיון דשני הקדרות של היתר ולפי מ"ש אינו מוכח מהב"י ותשובת רשב"א דקודם שנודע בטל מן התורה אלא מדרבנן בעינן ידיעה דאינהו לא מיירי מזה כלל אלא דמ"ש דהוי איסור דרבנן משום דמין במינו ברובא בטל כמ"ש ואם נתערב ב' בו' ונאכלו ב' ונשארו ד' צ"ע אם זה הוי ס"ס שמא אין כאן איסור כלל שמא נאכלו שניהם של איסור וא"ת לא נאכלו שניהם שמא נאכל א' ונשאר א' ויבטל דאינו מתהפך גם י"ל תיכף שמא נשארו ב' של איסו' ע"ש בש"ך סי' קפ"ז ס"ק כ"ב ע"ש וכן אם פירשו כמה חתיכות קודם שנודע התערובת ונשארו ואין במה שנשאר לבטל האסור צ"ע דאפשר כמו בחתיכות הראויה להתכבד אמרי' סבר' זאת לקול' דכל דפרי' מרובה פריש ומיתר' והאיסו' נשאר כ"ש דאמרי' כאן סברא זאת לחומרא דכל דפרי' מרובא פרי' והאיסו' נשא' ואין כאן שיעו' לבטלו:

ד

בש"ע י"ד סי' ק"א סע"י אם נחתכה חתיכה אחת ע"ש ברא"ש פר' גיד הנשה ובתשובת הרשב"א סי' שכ"ה שהביאו ראי' לדין זה ממ"ש בזבחים דף ע"ד חבית של תרומה שנתערבה במאה חבית ונתפתחה אחת מהן נוטל ממנו כדי דמוע ושותה אבל האחרות אסורות ואפי' נתרסקו רובן לא תלינן לומר דאסורא ברובא איתא דהא אמרו שם חבית של תרומה שנתערבה במא' וחמשים חבית ונפתחו מאה מהם נוטל מהן דמוע ושותה והשאר אסורה ולא אמרינן איסורא ברובא איתא ופירש שם בתשובת הרשב"א ולא אמרי' בתוך רובא דפצועים הוא כיון שהכל לפנינו עכ"ל לכאורה נראה דדוקא אם לא נחתכו כל כך שיכול האיסור לבטל בהן דלכך לא מצינו למתלי דהאיסור נחתך דמאי חזית לאסור אלו כמ"ש בש"ך סי' קי"א ס"ק י"א ע"ש אבל אם נחתכו כל כך שיכול האיסור לבטל בהן מותר דתלינן דהאיסור נחתך כמ"ש בסי' קי"א סע"ה דאם יש בקדרה אחד כדי לבטל תלינן דהאיסור נפל לתוכה וא"ל דדמי למ"ש שם סע"ו דאם נפל איסור ואינו ידוע לאיזה נפל ואחר כך נפל איסור וידוע לאיזה נפל דלא תלינן לומר למקום שנפל האיסור האחרון נפל גס הראשין ע"ש והטעם כיון שנאסר פעם אחת לא יוציאו אותה מחזקתה בשביל האיסור שנפל באחרונה ע"ש בב"י הכא נמי נימא כאן ולא דמי למ"ש שם בסע"ה דלא נאסר מעולם נרא' דלא דמי דשם עיקר ההיתר הוא בשעת נפיל' לומר שנפל בזו וכיון דעד עכשיו לא היה לן שום סברא לומר דנפלה בזו אלא היה לנו ספק ועכשיו בשביל שנפל איסור לתוך קדרה וידוע לאיזה נפל נימא דעכשיו תלינן למפרע דגם הראשונה לקדרה זו נפל זה אין סברא אבל כאן דההיתר הוא בשעת שנחתך שיש ספק שמא האיסור נחתך ובטל למה לא נתלי שהאיסור נחתך כיון שאין אנו אוסרין את שום דבר דאין לומר דהטעם דכיון שנאסר פעם אחת אין אנו יכולין להתירו משים ספק דא"כ אם נפל אחד לים נמי לא נתלי בו גם אין לומר דהכא אפילו נחתך כל כך שיכול האיסור לבטל בהן אסור כמ"ש בסימן ק"א בט"ז ס"ק י"ד דכל שנשתנה מקדמותו מן הרוב הוא דהוי כמו כל דפריש מרובה קא פריש ע"ש נראה דהאי סברא לא מהני אלא לעשות ספק דלא נימא דודאי אסורא ברובא איתא מהני האי סברא לומר דיש סברא בהיפך נמי לומר דכל שנשתנה מן הרוב הוא דאין לומר דבסברא זו אמרינן בודאי מה שנשתנה מן הרוב הוא דא"כ בנפל אחד לים או נאכל נמי נימא דודאי הוא מן הרוב וגם כאן למה הוצרכו הפוסקים להתיר אותן שנחתכו מטעם ממ"נ ולא התירו כפשוטו דודאי מן הרוב נחתך ועוד דאמאי צריך ליטול מהן כדי דמוע כיון דהן ודאי מן ההיתר ועוד דהא לא נפרש כלל מן התערובת אלא נחתך במקומו ולכך כתב דהוי כמו כל דפ' ולא ממש א"א ודאי דלא מהני האי סברא אלא לעשותו ספק כמ"ש ולכך דקדקו בגמר' לומ' ונחתכו מאה אבל אם נחתכו יותר ממאה היו אפי' הנשארים מותרין דתרומה עולה בק"א ולפ"ז אם נתערב יבש ביבש מין שלא במינו בפחות מס' ואינה חתיכה הראוי' להתכבד ואח"כ נפל אחד מן התערובת למינה ונתבטל שם ברוב מותר גם התערוב' שלא במינו דתלינן דהאיסו' נפל וכן אם נפל ונתער' בשאינו מינו אלא שבתערוב' השני יש ס' מות' גם התערוב' הראשון כיון דאין אוסרי' שום דבר ובזבחים דף ע"ד בתוס' ד"ה ונפלה אחת מהן לים לא משמע קצת הכי שכתבו דוק' נפל' אבל איתא בעולם לא דהא ר' אליעזר אית לי' סאה שהגביה היא סאה שנפלה ומדמע כתרומה ודאי ואפ"ה אינה מתיר את הראשונות ור' אליעזר קאמ' דמדמע' בין אם נפלה לפחו' ממא' דאסור התערובת אי אם נפל' למא' דמות' ואפ"ה מין התערוב' הראשון מותר אע"ג דכאן היה אפשר לומר דהאיסו' הוא שנפל ונתבטל וכן כאן סתמו כל הפוסקי' וכתבו אפי' נחתך הרוב ולא חלקו אם נחתכו כל כך שהאיסו' יכו' לבט' בהן או לא וע"ש בספ' מנח"י סי' מ' ס"ק ט"ו שכתב אע"ג דבנפל אחר מכן לים תלינן דאסיר נפל כמ"ש בסי' ק"י סעיף ז' ע"ש שאני התם שנאבד מן העולם ואי אתה דן אלא על אלו שהם לפנינו אמרינן שהם מן הרוב משא"כ כאן ששניהם לפנינו א"כ מפני מה נאמר שזו שנחתך היא מן האסור אדרבה י"ל שמן הרוב נחתך והאיסור המועט לא נשתנה עכ"ל ולפ"ז י"ל דסברא זאת שמן הרוב נשתנה מהני לעשותו ודאי והא דמתירין כשנפל אחד לים דשם אין אנו דנין עליו כלל אלא על אלו ואמרינן עלייהו שהמה מן הרוב ודוחק כמ"ש וצ"ע. ומ"מ נראה אם נתערבה תרנגולת אחת טרפה בין הרבה כשרות ולא נודע התערובת עד שהסירו הנוצה מכמה תרנגולת ויש באותן שלא הסירו מהן הנוצה כדי לבטל האיסו' הכל מותר אע"ג דהידיעה היא אחר שהסירו הנוצה וקודם הידיעה לא נתבטלו ואם היו מסירין הנוצה מכל התרנגולות קודם הידיעה היו כולם אסורין כמ"ש מ"מ כאן תלינן שמהאיסור לא הסירו הנוצה ונתבטל דשעת הידיעה היא כשעת הנפילה ובשעת הנפילה בודאי תלינן לקולא כמ"ש בסי' קי"א סע"ה ועוד כיון דעכשיו בשעת ידיעה יש לנו ספק אם האיסור הוא חתיכה הראוים להתכבד או לא דספק הוא אם הסירו הנוצה מן האיסור או לא וספק אם האיסור חתיכה הראויה להתכבד מותר כמ"ש סע"א ע"ש וכיון דכאן בשעת נפילה היה בודאי אינה ראוי' להתכבד אלא דאין אנו הולכין אחר שעת נפיל' כיון דלא נודע ולא נתבטל אלא אחר שעת ידיעה ובשעת ידיעה הוא ספק אם היא ראויה להתכבד בודאי מותר הוא ועוד דהא כאן איכא למימר דאותן שנשתנו מן הרוב כמו כל דפריש מרובא פריש והאיסור לא נשתנה ובטל וכאן לא נקרא שם איסור על התערובת ודמי שפיר לשעת נפילה דתלינן דנפל באותן שיש בהן כדי לבטל כמ"ש בסי' ק"י ולא דמי למ"ש שם סע"ו דכיון דנאסר פעם אחת אין אנו יכולים להתיר מספק דכאן לא נאסר ואם הסירו הנוצה מהרוב קידם הידיעה ולא נשאר אלא ב' שאין האיסור יכול לבטל בהן אותן שלא הסירו הנוצה מותרין ממ"נ כמו נתרסק אחד מהן ואותן שהסירו אסורין דלא מהני סברא דהוי כל דפריש אלא לעשותו ספק כמ"ש ואי הוי אמרי' דמהני לעשות ודאי היו אותן שהסירו מותרין ואותן שלא הסירו אסורין ואם היו כאן כמה תרנגולת של הסירו מהן הנוצה וכמה שהסירו מהן הנוצה ונתערבה תרנגולת אחת טרפה ואינה ידוע אם הטרפה הייתה בנוצתה ונתערבה בין אותן שלא הסירו מהם הנוצה או שהייתה בלא נוצה ונתערבה בין אותן שהסירו מהן הנוצה בודאי מותר דזה סכין בשעת נפילה הוא ובודאי תלינן שנפל למקום שנתבטל כמ"ש בסי' קי"א סע"ה ועוד דהוי ספק אם החתיכה היתה ראויה להתכבד או לא דתלינן לקולא כמ"ש סעיף ח' ע"ש:

ה

כתב בספר פר"מ בסי' פ"א חתיכה חמאה גדולה שראוי' להתכבד או כלי גדול מלא חמאה אינו בטל ע"ש אבל חתיכות שומן נראה דבטל כמ"ש גבי שומן הכנת' דלא עבידי אינשי דאכלי שומן בעיניה ע"ש בב"י אבל כלי מלא שומן שנתער' אפשר דחשיב ואפשר דבטל דאינו דבר שבמנין דאין דרך למכור כלים עם שומן במנין ואעפ"י שמונין משקל הליטרות מ"מ אין כל ליטרא בפני עצמו ואינו ניכר בחתיכה שומן אם יש בה ליטרא או לא ולא דמי לשאר דבר שבמנין וצ"ע ואם היה כאן במקום א' ב' חתיכות ובמקום אחר ג' חתיכות וידוע שנתערב כאן חתיכה אחת של איסו' ואינו ידוע אם נתער' במקו' שיש ב' חתיכות או במקו' שיש ג' נראה דהג' חתיכות מותרו' דהא נתבטל בהן והב' אסורות ולא תלינן שנתער' בהג' כיון שיש כאן ספק דאוריית' דהא לא נתבטל ואפש' דאדרב' אמרי' שהאסור נתערב בכל הג' חתיכות דמה לי שמונח במקו' א' בשני מקומו' וכולן מותרין ולא דמי לאיסו' שנפ' בקדר' ונתבשל דלא תלינן שנפל לאותה קדרה שיש בה כדי לבטל אלא דוקא באיסור דרבנן דשם אם נפל לאותה קדרה אין הקדר' האחרת מצטרפת לזה כלל אבל כאן כל הג' חתיכו' חד הוא וע"ש בסי' קי"א סע"ה וסט"ז ע"ש בב"י ואם עשו עיסה עם ביצה אחת ועוד עיסה עם ג' בצים ונמצא דם בקליפה אחת כולן מותרין דעיסה שיש בה ג' בצים בודאי מותר ועיסה שיש בה ביצה אחת מותרת משום ס"ס שמא לא היה הדם במקום האוסרו את"ל במקום האוסר שמא נתערב בתוך הג' בצים ונתבטל כמ"ש בש"ך סי' ס"ו ס"ק י' ע"ש:

בש"ע י"ד סי' ק"א סע"ג ואעפ"י שאחר שנתערב' הסירו הנוצה ע"ש לכאורה נראה דסמ"ק לשטתו דסבר יבש ביבש שנתערב ונודע מותר לבשלן כולן יחד דנעשה כולו היתר כמ"ש בב"י סי' ק"ט ע"ש אבל הש"ע דפס' בסי' ק"ט סע"ב כהרשב"א משמע דלא נעשה כולו היתר א"כ אמאי פסק הכא דמותר ונראה דגם הרשב"א מודה דאינו חוזר וניעור לאחר שנתבטל והא דאסר שם בנתבשל היינו משום דהרשב"א סבר דאפי' לא נתבשל אסור לאכול כולם כאחת אלא דוקא כל אחד בפני עצמו וכשנתבשל הרי נכנס טעם האסור בכולו ע"ש בב"י וכן נראה דהא הרשב"א גופיה סבר כסמ"ק דכתב דחתיכה גדולה אינה ראויה להתכבד שאין דרך להניח כולה בפני אורח א' אלא ראוי' ובינונית עכ"ל וא"כ אכתי כשתחתך לחתיכות ראוית יאסר ואין לומר דכוונתו דיאכלנה כך גדולה או שיחתכנה לחתיכות קטנות דא"כ ה"ל לפרש דצריך לעשות דווקא כך אלא ודאי דסבר כסמ"ק אע"ג דהרשב"א סבר דאסור לבשל אלא ודאי כמ"ש ע"ש:

ו

בש"ע י"ד סי' ק"י סע"ה אבל ליקח מכאן ואילך אסור אפי' חתיכה שאינה ראויה להתכבד ע"ש ונראה דאם לקחו כל החתיכו' שאינן ראוי' להתכבד קודם שנודע התערובת אעפ"י שנעשה שם קביעות כיון שלקחו כל החתיכות מכל הבהמות למקום אחד כגון הבני מעיים כמ"ש בפר"ח ס"ק כ"ח מ"מ כיון שהוא בבי' שאין שם רבים ואין שם חתיכה הראוי' להתכבד לא גזרי' ובלאו הכי דין זה דאסור ליקח אפי' חתיכה שאינה ראויה להתכבד הוא חומר' בעלמ' אב' לפי מ"ש הט"ז ס"ק ה' דכיון דיש חתיכו' מאותו בהמה הראוי' להתכבד ואסורות גם שאינן ראויו' אסורו' ע"ש הטע' גם זה אסור ע"ש:

ע"ש סע"ז אם נפל אחד לים ע"ש וצ"ע אם נטרף אחד כגון שנתבשל עם הטריפ' אי תלינן ביה דהא לא מקלקלינן לי' ולא דמי למ"ש בסי' קי"א סע"ו אבל אם נפל איסור לתוך אחת מהן ואינו ידוע לאיזה נפל ואח"כ נפל איסו' לתוך אחת וידוע לא תלינן דשם לא תלינן למפר' וכן בסי' ק"צ סעי' נ"א אם לא בדקה מיד אעפ"י שמצאה עצמה טמאה לא תלינן בה ע"ש דשם נמי תלינן למפרע הוא י"ל בשביל שראתה עכשיו ראתה נמי קודם אבל כאן אמרי' שאותה שהיית' טריפה נטרפה כמו אם נאבדה ואפשר דגם שם היינו יכולין לומר שהאסורה נאסרה והטמאה נטמאה ואפ"ה לא אמרינן א"כ ה"ה כאן גם צ"ע בההוא דסי' קי"א סע"ו אם נפל איסור לתוך קדרה אחת ואינו ידוע דשניהן אסורות אם נאבד קדרה אחת אם אמרי' שהאסורה נאבדה כמו כאן (וכן בסי' ק"צ אם מתה אחת מהן) דלכאורה לפי מ"ש שם בב"י הטעם דלא תלינן באיסור שנפל בסוף משום שכיון דבשעה שנפל לא נודע באיזו נפל ומחמת כן נאסרו לא יוציא שום א' מהן מחזקתה בשביל האיסו' שנפל באחרונה עכ"ל וא"כ אפי' נאבד א' מהן נמי אע"ג דכאן חתיכה הראויה להתכבד אעפ"י שנאסר ככר תלינן באותו שנפל אין לדמות גזירת חכמים זו לזו וא"כ איכא למימר דהכא גבי חתיכ' הראוי' להתכבד אם נטרפ' אחת מהן נמי תלינן ואין ראיה מסי' קי"א סע"ו דשם אפי' בנאבדה לא תלינן:

ז

אם נתערב' קדר' של בשר בתוך כלי חלב וידוע שבשלו בה בה חלב אך אין יודעים אם היתה בן יומא כשבשלו בה חלב כל הכלי חלב מותרין ואפילו התבשיל הראשון של חלב כשר כמ"ש בסי' קנ"ב סע"ז כשם שסת' כליה' של א"י אינן ב"י כך סתם כלים שלנו ע"ש והטעם משום ס"ס ע"ש וכתב בט"ז שם ס"ק ד' דאם בשל דבר חריף אסור ע"ש ולכאורה היה נראה דאפי' דבר חריף מותר כיון דאיכא ספק דלמא היה התבשיל הראשון בו לפגם דודאי אפילו בתבשיל חריף איכא כמה דברים בו לפגם אלא דאינו בן יומו לא הוי לפגם ובספק מותר כמ"ש בסי' צ"ו סע"א ע"ש ומה"ט כתבו בסי' קכ"ב דאם הניחו כלי ביד א"י ושהה מעל"ע מותר מטעם ס"ס כמ"ש בש"ך שם ס"ק ח' ומשמע דהכלי כשר לכל מילי ואפי' לדבר חריף דהא לא כתבו הפוסקים שם דיזהר שלא יבשל בקדרה דבר חריף ע"ש ואע"ג דבדבר חריף לא הוי ס"ס וצ"ל כמ"ש דספ' א' מהני ואם נתערב' קדר' של בשר בתוך כלים של חלב ואינו ידוע אם נשתמשו בה שום דבר של חל' לכאור' נרא' דגם הקדר' הזאת מותרת לאחר שהיית מעל"ע כמו בהניח כלים ביד א"י דמות' משו' דהעמד הכלי על חזקתי ואימר לא נשתמשו בו ואת"ל נשתמשו הוי ליה פגומה כמ"ש בש"ך שם וכמ"ש בסי' צ"ה סע"ג וע"ש במנ"י סי' נ"ח ס"ק כ"ט ע"ש בש"ע י"ד סי' קי"ח סע"י דלא חיישינן שמא החליף והכשילו ע"ש ואם היו עומדים הרבה קדרות כשרות ואחד מהם גדול והשאר קטני' וא"י מבשל בשר טריפה וישראל עומד אצלו וכשהחזיר ישראל פניו ראה שהגיס הא"י את הקדירה הגדולה בכף שלו והיה ס' מי חיישינן שמא הגיס הקטנים נמי וליכא ס' דהא כאן חזינן דמכוין להכשילו ולא מרתת דהא הגיס את הגדולה אם לא הי' הכף בת יומא אלא ממין במינו עם הקטנים לכאורה י"ל דאינו אסור אלא מדרבנן דמדאוריית' ברובא בטיל וספיקא דרבנן לקול' ע"ש בש"ך סי' ס"ו ס"ק י' ובט"ז ס"ק ה' דלא מהני דהוי ספק אחד בגוף וספק א' בתערובת (התירים אלו שייכי ג"כ בישראל שיש לו ספק אם הגיס בכף של אסור את הקדר' והי' רוב היתר כנגד הכף ולא ס' ומ"מ הכלים ישהה מעל"ע כמ"ש בש"ך סי' קי"ז ס"ק ב' ע"ש במהרי' אם שייך טעמים שלו כאן ע"ש) אך י"ל דמוקמינן להקטנים בחזקת היתר כמ"ש בט"ז סי' ק"ה ס"ק ג' ואפי' החולקי' עליו בנקה"כ ופר"ח ושאר אחרוני' היינו משו' דריע חזקתי' דהא חזינן דנשרה בו אסור אלא דלא ידעינן אם היה כל מעל"ע ע"ש אבל הכא לא איתרע חזקת קדרות הקטנים כלל וריעותא דלא חזינן לא מחזקינן כמ"ש ברש"י בחולין דף מ"ח ע"ב בד"ה לחבירו אתמר ע"ש בפר"מ בסי' ק"ה ס"ק ג' במשבצות זהב מ"ש בזה ע"ש ובדבר שיש לו הנאה לנכרי ודאי החליף להנאתו לכך אסור וע"ש בפר"ח סי' קי"ח ס"ק ל"ו שכתב בש' מהרי"ט דחיישי' שמא החליף להכשילו וחלק עליו דלא חיישי' לזה אפי' אי ליכא טורח כלל ע"ש זה טעם לזה דעל כל פנים ספק הוא דבשלומא בשביל הנאתו קרוב לודאי ובספק מות' כמ"ש מ"מ בכותים שכוונתם להכשיל לישראל ומפסידים משלהם להכשיל ויותר חביב הוא להם מחיבת ניסוך שבזמן הגמר' לא הייתי מיקל בזה כלל עוד יש לצרף לזה מ"ש בהגה' ד"ש סי' מ"ט בד"ה מעשה בא לפני רש"י בכף של אסור שהיה ספק אם היא בת יומא והגיסו בה קדרה כשרה ולא היה ס' והתיר שמא לא הייתם בת יומא ואפי' בת יומא י"ל אע"ג דאמרו רבנן בכולי מנא משערינן היינו משום דלא ידעינן כמה נפיק אבל ודאי שלא יפלוט אסור כשיעור כולא ואפי' יפלוט כשיעור כולא אפשר שאפילו בפחות מס' אין נותן טעם תדע דבשר שמן נותן טע' יותר מבשר כחוש ועוד דהא סמכי' אקפילא אם אומר דליכא טעם אפי' בפחות מס' אלא שהחמירו רבנן בס' היכא דליכא קפילא או במין במינו משום דיש אסורים דנוהגים טע' עד ס' אבל יותר מס' ליכא שום אסור דיתן טעם הלכך הכא אע"ג דליכא ס' שמא לא נותן טע' ואפי' נותן טעם שמא אינו ב"י עכ"ל והכא נמי בקדרות הקטנים שמא לא הגיס ואפי' הגי' שמא לא נתן טעם אע"ג דליכא ס' ועוד שמא לא תחב אלא מעט מן הכף דאיכא ס' אפי' בקטנים ועוד דליכא חומרא כ"כ אלא בקדרה הראשונה שהגי' אבל בשני' איכא למימר שמא לא נשאר שום איסור בכף מראשונה כמ"ש בש"ך סי' צ"ד ס"ק ד' דספיקא הוא שמא נשאר א"כ איכא ס"ס שמא לא נשאר ושמא לא הגי' ועוד אפילו נשאר חנ"נ בשאר אסורים דרבנן ושמא לא הגי' ועוד מודה שנודע האיסור יש דיעות דלא אמרינן חתיכה נעשה נבילה כמ"ש בש"ך סי' צ"ט ס"ק ט"ו ואע"ג דהקדרה הראשונה נאסרה בטלה חד בתרי דהא כל קדרה מובדל בפני עצמו וע"ש בסי' ק"ט סע"א כיצד יתנהגו במין במינו יבש ביבש שנתערב ע"ש:

ח

בש"ע י"ד כי' צ"ב סע"א אבל אם לא הספיק לסלקו וכו' ע"ש בפר"ח ס"ק א' שהקשה אמאי סגי בס' ניחוש דילמא בלע ופלט הרבה כמה פעמים דאיכא שיעורא טובא טפי מכזית בשר ועוד דכי משערינן לא הוי לן לשעורי אלא החלב המותר לא כל החלב שהרי מעורב בתוכו החלב שנעשה נבילה ושמא י"ל דלא דייקינן כולי האי במין במינו דמדאורייתא ברובא בטיל עכ"ל מזה יש להקל ג"כ קצת בהגיס בכף אסו' או של חלב לבש' והגביה מעט תבשיל בכף והחזיר לקדר' דנעשה בכל פעם נבילה ונצטרך ס' כנגד כולם דבמין במינו לא דייקינן כולי האי אע"ג דבכזית בשר ספק הוא אי בלע ופלט כמה זמנין וכאן ודאי הא גם כאן ספק אם נשאר בכף שים דבר מבליעה ראשונה כמ"ש בש"ך סי' צ"ד ס"ק ד' ע"ש וגבי כף נמי מה שנעשה נבילה מין במינו הוא עם התבשיל שבקדרה ע"ש במקום אחר שהארכתי הרבה בדין זה:

ט

חבית דנים מלוחים הערינג שנמצא בהם דג טמא מלוח נראה דודאי נמלח ביחד דאין מולחים את ההערינג אלא בחבית ולא קודם לכן דהטעם שכתב בש"ע י"ד סי' פ"ג סע"ה בהגה דאין דרך למולחם עמהם ע"ש בש"ך ס"ק י' ובבית יוסף בד"ה כתב בהגהת ש"ד ע"ש משום דהערינג מובאים ממרחק והטמאים ניצודים פה עכ"ל זהו כשמונחין על השלחן או בעריבה ביחד דאמרינן כאן הניחו את הטמא אבל כל מה שבחבית בודאי נמלח בפעם אחד מ"מ בודאי בשעה שנמלח היה ס' נגד הדג טמא ויש לנהוג כמ"ש רמ"א בסי' ק"ה סע"ט בהגה ע"ש ויש ליטול השורות שסביבות הדג טמא הנוגעים בו ולמכור לנכרי והשאר שרי ואפי' נמצא בשולי החבית שאין עכשיו ס' כנגדו מותר דהא עכשיו פלט כבר כל צירו והוי כמו נתערבו אחר מליחתן דהא בשעה שנמלח ופלט ציר בטל בס' ע"ש בסי' פ"ג בש"ך ס"ק י"ח ע"ש וכן אם נמצא בעריבה שמוכרים עם מעט הערינג והוא שלו יהא שם ציר או מים כמ"ש רמ"א ואם רואה וכו' ע"ש ואפי' נמצא בחבית מלאה צריך לשער באיזה מקום מונח הדג טמא דאם מונח באמצע החבית שלא יהא נשרה בציר שבחבית בין אם היא מונחת על ארכה על הארץ בין עומדת דנרא' דאין הדגי' מתהפכי' בחביות ממקו' למקו' אלא כל א' מונח על מקומו אשר הונח מתחיל' כי מונחים בדוחק גדול בחביות הכל מותר כמ"ש לעיל רק השורות שסביבותיו אבל אם נמצא בשולי החבית דנשרה בציר כשהחביות עומד' או נמצא אצל הדופן דנשרה כשהחביו' שוכבת והציר מתפשט בכל תחתית החניות צריך לראות שיהא ציר הרב' עד שיהא בציר ובהערינג שמונחים בתוך הציר ס' כנגדו דאין מה שחוץ לציר מצטרף לבטל ע"ש בט"ז סי' פ"ג ס"ק ו' ובש"ך סי' ק"ה ס"ק א' דאין מפעפע למעלה מן הציר וסתם דגים מלוחים לית בהו שמנונית שיפעפעו למעלה מן הציר כמ"ש בסי' פ"ג ברמ"א הנ"ל ע"ש ואע"ג דאנו משערים בכל מליח' בס' בין לקולא בין לחומרא כמ"ש בסי' ק"ה סעיף ט' בהגה ע"ש א"כ הכא אמאי לא נצרף אותם שלמעלה מן הציר אע"ג דליכא בהו ציר מ"מ הא נמלח הכל ביחד ומפעפע גם בהו מטעם מליחה אפי' בלא ציר ע"ש בספ' פר"מ בסי' ק"ה בשפתי דעת ס"ק א' ע"ש נראה דהא דמשערינן במליחה בששים אפי' לקולא משום שסומכים על אותם פוסקים דסברי דמליחה אינו אוסר אפי' בדבר שמן אלא כדי קליפה כמ"ש רמ"א בסי' ק"ה סע"ט אבל הכא מה שבתוך הציר מפעפע בכול' כמו בבישול וכ"ש בציר ומעל"ע ובמליח' יש פוסקים רבים דאינו מפעפע מחת כם לחתיכה ואפילו באותה חתיכה שמקצתה בציר כתב בש"ך סי' ק"ה ס"ק א' דאינו מפעפע למעלה ע"ש אבל אם יש ציר הרבה עד שיש ס' לא חיישי' שמא במשך הזמן וטלטולים רבים שטלטלו את החבית שמא נתהפך באיז' אופן עד שהי' הדג טמא במעט ציר שלא היה ס' נגדו מעט זמן עד כדי שיתן על האור ויתחיל להרתיח דציר חריף הוא עד מאוד דאחזוקי אסורא לא מחזקינן וריעותא דלא חזינן לא מחזקינן כמ"ש רש"י בחולין ד' מ"ח ע"ב בד"ה לחבירו אתמר וכ"כ בש"ע י"ד סי' ק"ז סע"א בהגה ויש מתירין בכל ענין דלא מחזקינן אסור לומר דנשאר האסור בלא ס' וכן עיקר עכ"ל ע"ש בט"ז ס"ק א' ובש"ך ס"ק א"ב וכאן אפי' החביות כשר' דשם דרך הוא ע"י עירוי להיו' האיסור נשאר בלא ס' אלא דספיקא הוא אבל כאן למה לן להחזיק רעותא לומר שנתהפך באופן דליכא ס' ועוד בדרך רחוק ימצא זה שלא יהא כל הציר במקום אחד דהציר כמו מים הוא ולא יתפרד אלא כולו במקום א' הוא ולא יתחלק לשני חלקים וכשר הוא אבל כל ההערינג הנוגעים לדג הטמא צריך למוכרם לנכרי ע"ש בסי' ק"ה סע"ב ברמ"א כיצד נוהגים אם יש ספק כמה נגעו וע"ש בש"ך ס"ק ל"ה וכאן נרא' דהדגי' בדוחק בחביו' ולא יגעו אלא לסביבותיהם והשאר כשרים הם ע"ש:

י

בש"ע י"ד סי' ס"ט בש"ך ס"ק ל"ה ע"ש מזה נראה כף שאינו בן יומא מדבר רותח רק הייתה לחה מחלב צונן קר ותחבוה לקדר' של בשר רותח לא אמרי' נמי אסור דבוק אלא הלחות בטל בס' והכף אינו בן יומו לאסור ע"ש בש"ך סי' ק"ג ס"ק ט"ז ע"ש בש"ע י"ד סי' צ"ב סע"ב אבל אם ניער ע"ש מזה נראה דלפעמים כשמבשלים בשר הבשר עולה למעלה כמו בריאה ותחבוה בכף של חלב מותר אם לא נשתהה כלל אלא תיכף תחבוהו צ"ע ע"ש:

יא

בש"ע י"ד סי' ק"ח בש"ך ס"ק י"ב דלא עדיף מבליעת אסור עצמו ואפי' האסור שמן דלקולא לא אמרי' דמשעפע מחתיכה לצרף הכל לס' אלא לחומרא דשאר החתיכות נאסרות כמ"ש באו"ה ע"ש ז"ל ונהי נמי שתחשב האפיה כצליה מ"מ הלא אף בצליה עצמו לא אמרי' לקולא אפי' חלב הבליע מפעפע מחתיכה לחתיכה כדאיתא לעיל בתשובת בשר וחלב שנמלח יחד וצריך בכל חתיכה ס' נגדו משום דלא ידעינן לאיזה צד נתפשט החלב אף הכא לא ידעינן לאיזה צד נתפשט הריח עכ"ל ובזה מתורץ מה שהקשה הט"ז בסי' ק"ה ס"ק כ"ב ע"ש בנקה"כ שתירץ כן מסברת עצמו ובאמת דין גמור הוא ובלאו הכי לא קשה קושיית הט"ז שם דהש"ע מספקא ליה הלכה כמאן ופסק הכא לחומרא והכא לחומרא ע"ש:

יב

בש"ע י"ד סי' ס"ו בש"ך ס"ק י' ואפי' נתערב רק בא' ע"ש הוא הדין עוף ספק טרפה ונתערב חד בחד איכא ס"ס זו שמא כשרה היא ושמא הכשרה היא יותר גדולה ובטלה ברוב ובמנ"י כלל ו' סי' ס"ב ס"ק ט"ו חולק על הש"ך וכתב דהש"ך לשיטתו שכתב בסי' ק"ז דלא בעינן כפל אלא ברוב כל דהוא סגי אבל לפי מ"ש בכלל ו' סי' נ' ס"ק ו' דבעינן רוב הנראה לעינים דהיינו כפל איסור עכ"ל ולא ידעתי כוונתו הא איהו כתב בכלל נ' סוף ס"ק ו' דמדאורייתא ברובא כל שהוא סגי אלא דמדרבנן צריך רוב הנרא' לעיני' ע"ש וכאן מדרבנן אפי' רוב הנרא' לעינים לא מהני דהא בעינן ס' אפי' במין במינו מדרבנן וספק אחד בגוף וספק א' בתערובת לא מהני כמ"ש בש"ך קודם לזה ובט"ז ס"ק ה' ע"ש אלא דכיון דאין בו איסור תורה סמכינן אמאן דאמר דם בצים מדרבנן וכיון דספק אם היה במקום האוסר לכך ספיקא דרבנן לקולא א"כ מה חומרא יש בשביל דבעינן מדרבנן רוב הנראה לעינים ובפר"ח סי' ק"ט ס"ק ד' פסק דברובא כל שהוא סגי ע"ש ומ"ש בש"ך סי' ק"ט ס"ק ו' בהנך תרי ע"ש לאו דוקא אלא אפי' אחת גדולה אחת קטנה ואינו ידוע איזו אסורה נמי בטיל ברובא אלא משום דחיישינן שמא הגדולה אסורה כמ"ש בפר"ח שם ע"ש מ"מ ספיקא הוי ונחשב לס"ס וא"כ הכא גבי עוף אע"ג דודאי יש בו אסור מדרבנן אפי' היה ודאי רובא דהיתרא דספק אחד בגוף וספק בתערובות לא הוי ספק ספיקא מ"מ איסור דאורייתא אין כאן אפילו חד בחד מטעם ספק ספיקא כמ"ש הש"ך דמדאורייתא ס"ס מעליא הוי:

יג

בש"ך סי' ק"ג ס"ק ח' וגם נ"ל שצריך לשהות הכלים עד שלא יהיו בני יומן ע"ש לפ"ז בכל מקום דמתירין כלי על ידי ס"ס צריך לשהות עד שלא יהיה בני יומן דהא י"א דאין מתירין ס"ס בדבר שיש לו מתירין ע"ש בסי' ק"י סע"ח ובש"ך שם ס"ק נ"ו דדוקא בב' תערובת אין מתירין ע"ש וע"ש בט"ז ס"ק י"א ע"ש ומ"מ בההיא שכתב בט"ז סי' צ"ה ס"ק י"א גבי קערה חולבת בין כלי של בשר ע"ש יש להתיר מיד דכתב במנ"י סי' נ"ז ס"ק כ"ט היתרים אחרים דלא מחזקינן איסור ואמרינן שלא הודח כלל יחד או משום דסתם כלים אינן בני יומן ע"ש ולכאורה היה נראה לומר דלא הוי דבר שיש לו מתירין כיון שאין לו מתירין לדבר חריף דהא דבר חריף אפי' אינו בן יומו אסור וכמ"ש סי' ק"ב סע"ד אבל אם נשאר לאחד לעולם אסור לא הוי דבר שיש לו מתירין ע"ש ואפי' נימא דדבר חריף נמי מדינא מותר וחומרא בעלמא (ונראה דלא אמרי' כן דהא גבי בשר ששהה שלשה ימים בלא מליחה אסור בבישול לעולם ואפ"ה צריכי הפוסקים ליתן טעם דלא הוי דבר שיש לו מתירין משום דלצלי לא נאסר לעולם או משום שאין איסורו מחמת עצמו ע"ש וצ"ל דשם הטעם משום דעיקר הנאסר הוא המבשל ולא הותר לן או דשם מיירי דווקא שהתבשיל הוא של המבשל וצ"ע) כמ"ש בט"ז סי' צ"ו ס"ק ח' ע"ש מ"מ אם יבשל דבר חריף כמו קורט של חלחית בוודאי אסור ואין לומר דיש איזה חילוק בין ב' בני אדם לשאר דברים דהא בתרומת הדשן סי' ק"ע למד לבשר ששהה שלשה ימים בלא מליחה דלא הוי דבר שיש לו מתירין מהא דיבמות דף פ"ב דתרומה לא הוי דבר שיש לו מתירין דממה נפשך אי לכהן משרי שרי אי לישראל מיסר אסור וכתב על זה אע"ג דאפש' דיש לחלק מ"מ נרא' דכיון דטעמא משום דבר שיש לו מתירין וההיא אינו אלא מדרבנן לא דייקינן כולי האי להחמיר עכ"ל וההיא דסע"ד דאם ישאר לאחד לעולם אסור לא הוי דבר שיש לו מתירין נמי למד מההיא דיבמות ע"ש בב"י א"כ בודאי גם כאן אמרינן כן דכיון דנשאר לדבר אחד לעולם אסור לא הוי דבר שיש לו מתירין ולפי מ"ש במ"א סי' שי"ח ס"ק ב' דההיא דסע"ד מיירי דווקא שנתערב אחר השבת אבל אם נתערב בשבת אסור אפילו למבשל הואיל וחל עליו אסור משום דבר שיש לו מתירין א"כ גם כאן בנתערבו כלים נמי לדבר חריף אסור אפי' בו ביום הואיל והוי דבר שיש לו מתירין לגבי שאר דברים וכן בההיא בסי' קכ"ב סע"ט אם נשתהה ביד נכרי לא מהני כיון דהוי דבר שיש לו מתירין דהא יכול לשהות אצלו מעת לעת ע"ש:

יד

כתב בש"ע י"ד סי' צ"ה ואם עירה דכלי ראשון על כלי חל' דינו ככלי ראשון ואיסר אם היה בן יומו אבל אם עירה מים רותחין שאינן של בשר ולא של חלב על כלים של בשר ושל חלב יחד ואפי' שומן דבוק בהן הכל שרי דאין עירוי ככלי ראשון ממש שיעשה שהכלים שמערה עליהם יבלעו זה מזה ע"ש וע"ש בט"ז ובש"ך שאוסרין בזה ע"ש ונרא' דאפי' לדברי הט"ז והש"ך אם יש במים שמערה עליהם ששים נגד מה שדבוק באחד מהן מותר אע"פ שבתחיל' העירוי ליכא שש' ואיכא למימר שמבליע תיכף מזה לזה לא אמרינן ככי אלא כיון במערה בלי הפסק הוי כאילו מערה בבת אחת כמ"ש בר"ן פר' כל הבשר וחמירא דהיתרא לגו מיא דאסורא בשנפל בבת אחת שהוא בנותן טעם אי נמי במערה ואינו מפסיק דכבת אחת דמי אבל שלא בבת אחת ראשון ראשון בטל ע"ש וכן משמע ממ"ש בסי' צ"ג דאם ניער וכיסה מיד הכל מצטרף לבטל טעם החלב ע"ש אע"ג דנפלה הטיפה על חתיכה אחת חוץ לרוטב אפיה אמרי' דלא בלע תיכף אלא כשנתוסף היתר אחר אמרינן דמבטל ה"ה הכא כשניתוסף היתר אחר מבטל דמה לי שתוחב את האיסור לתוך ההיתר או שמוסיף היתר אחר מלמעלה דודאי אינו יכול לנער תיכף כמו שמערה תיכף ובש"ך סי' ק"ה כתב דאם עירה תבשיל עם זבוב לקערה ונפל שם הזבוב תחילה דנאסר כדי קליפה כדין חם לתוך צונן דאין שייך לזבוב היוצא מן הרותח להיות ככלי שני ע"ש משמע אעפ"י שמערה את התבשיל תיכף ויש ששים אפ"ה אסיר אלא ודאי דדוקא לענין חתיכה נעשה נבילה אמרי' כן דאינו אסור אלא משום דנקרא עליו שם איסור וכיון דמערה בלי הפסק לא נקרא עליו שם איסור אבל לענין בליעה לא מהני זה דכיון דבלע תיכף נאסר מיד:

טו

אם בשלו גרופין שיש בהם מילבין הרבה בקדרה ואחר כך לקחו כף והגיסו בה את הקדר' ותחבו הכף לקדרה אחרת ולא קינחו את הכף קודם שתחבו בקורה הכשרה והקדר' האסורה היתה רכה הרבה שהיה בה מים רבים לכאורה יש להתיר דהוי ס"ס שמא נימוח בקדרה האסורה ושמא לא נדבק בכף כלום כמ"ש בש"ע י"ד סי' פ"ו סע"ט ע"ש אבל במאכל עב יש להחמיר דודאי נדבק המאכל בכף וכיון שיש הרבה מילבין קרוב לודאי שיש מילבין בכף נמי וצ"ע עוד בדין זה אם נפל עצם לתוך התבשיל א"צ לשער ס' נגדו אפילו לא נמלח דאין בעצמות דם כמ"ש בש"ך סי' ע"א ס"ק ט' נראה דאם יש ס' נגד המוח שבעצמות אף המוח עצמו מותר עכ"ל אבל נגד העצמות א"צ ס' וכן משמע ברמ"א סע"ג שכתב הקוליות ושאר עצמות שיש בהן מוח צריכין מליחה עכ"ל משמע אם אין בהם מוח א"צ מליחה וכן מבואר בסי' צ"ט סע"א דעצמות האיסור מצטרפין להיתר אע"ג דבוודאי בשר האיסור והעצמות לא נמלחו ולאסרו משום דם ונרא' דגם ציר אין בעצמות דאל"כ אמאי א"צ ס' נגד עצמות האיסור אך קשה א"כ אמאי מותר למלוח עצמות עם בשר ואפילו עם שאר בשר דעם בשר שעל העצם גופה אפי' לכתחילה מותר כמ"ש סי' ט"ו ע"ש ובפר"ח סי' ע"א ס"ק י' ע"ש הא כיון שאין בהם ציר אין אומרים כבלעו כך פלטו כמ"ש בט"ז סי' ע"ה ס"ק ו' ע"ש ובש"ך סי' ע"ה ס"ק י"ג ע"ש ובט"ז סי' צ"ט ס"ק א' כתב דיש בהן לחלוחית ובפר"ח שם כתב דאפי' לחלוחית אין בהם ע"ש והר"ן פרק גיד הנשה כתב דיש בהן לחלוחית אלא דאין בהן בנותן טעם ע"ש אעפ"י דהר"ן מיירי ברכין מ"מ סברא זאת נוכל לומ' בקשין ג"כ וע"ש בכרתי ופלתי שמתרץ כן קושית הפר"ח ע"ש בסי' צ"ט ס"ק א' ואפש' דלכך מותר למולחן עם בשר כיון דיש בהן לחלוחית והא דמצטרפין קליפי בצים לבטל האיסור אעפ"י דאין בהן לחלוחית ע"ש בכרתי ופלתי סי' צ"ט ס"ק א' דמיישב ע"ש ולפ"ז נראה דכ"ש דמותר אם מלח בצים בלא קליפ' קשה עם בשר דמות' בדעבד דיש בהן לחלוחית יותר מעצמות ואפשר דהלחלוחית שבעצמות הוא מין בשר אבל בבצים אינו מין בשר כלל מ"מ אם לא נגמר אלא החלמון דהוי מין בשר כמ"ש בסי' פ"ז סע"ה ע"ש מותר וכ"כ בפר"ח סי' ע"ה ס"ק י"א ע"ש וקש' על הפר"ח דבסי' צ"ט ס"ק א' כתב דאין בעצמות לחלוחית כלל ובסי' ע"א ס"ק י' כתב דמותר למולחן עם בכר ובסי' ע"ה ס"ק י"א כתב דילפינן מליחה מבשר וחלב ולפי דבריו בסי' צ"ט ס"ק א' היה מוהר לבשל עצמו' בחלב וכ"ש אם בישל דלא נאסר התבשיל בדעבד ובסי' פ"ז ס"ק כ' כתב דבעצמות איכא אסורא בין לבשל ובין לאכול ע"ש ועוד דנרא' דהא דאסור לבשל עצמות בחלב ולאכול חומרא הוא אבל לקולא ודאי דלא נימא סברא זאת דהוי בשר וא"כ לפי הפר"ח דילפינן מליחה מבשר וחלב אמאי מותר למלוח עצמות עם בשר ודוחק לומר דבסי' ע"א מיירי דיש בעצמות מוח והוי עצמות והמוח מין א' לכן מותר למולחן עם בשר דמאי מהני המוח לעצמות ועוד דהמנהג למלוח עצמות שאין בהן מוח נמי עם בשר וג"כ הש"ך בסי' פ"ז ס"ק כ"ב דהאוכלם פטור אבל איסורא איכא ע"ש וקשה המאי בעצמות איסור מותר המאכל ואדרבה העצמות של איסור מצטרפין להית' ודו"ל דבסי' פ"ז מיירי ברכין דא"כ אפי' חיובא יהיה וכן קשה בסי' ק' סע"ב ירך שנתבשל עם גידו אין הגיד אוסר ע"ש הא כיון דנתבשל נמלח תחילה ואמאי לא נאסר הגיד משום דם וצ"ל נמי משום דיש בו לחלוחית מעט ונראה דגם הגיד מצטרף עם ההיתר לבטל את השומן כמו העצמות ע"ש ואפשר דלכך מותר למלוח עצמות עם בשר דכיון שהם חלקים אמרינן דם משריק שריק כמ"ש בש"ך סי' ע"ה ס"ק י"ג ע"ש ואעפ"י דבבני מעים לא התיר רמ"א אלא בדעבד היינו עם שאר בשר ובאמת בעצמות ג פה עם שאר בשר אסור לכתחילה כמ"ש בת"ח סי' ט"ו ע"ש ובש"ע סי' ע"א סע"ג ע"ש ועצמו' דמי לכלי מנוקב דמותר לאכול בה רותח להש"ע בסי' ס"ט סעיף י"ז משו' דמשריק שריק אך רמ"א אסר שם ודמי לסכין שחתך בה בשר שלא שהה שיעור מליחה בסי' ס"ט סעי' כ"ו ע"ש בט"ז ס"ק נ"ג ובש"ך ס"ק פ"ח ובסכין מותר לכתחילה אך עם העצם מובלע בבשר לא ידעתי האיך שייך משריק שריק ושמעתי דעצמות שיע ולא בלע כמ"ש בש"ך סי' ע"ב ס"ק ג' ע"ש ואפשר דמ"מ כיון שיש בבשר דם לפלוט הדם נפלט דרך הבשר ושייך משריק שריק ע"ש בחולין דף קי"ב בתוספת ד"ה ודגים רפו ע"ש:

טז

פעם אחת נפל רוטב של בשר מעט לתוך קדרה גדולה של דגים ורוטב וציויתי לערבו יפה עד שיתבטל הטעם בס' דהא לאו איסור הוא דנימא אין מבטלים אסור לכתחיל' ועוד דאפי' אם באיסור לא היה צריך לערבו דנתערב עם הרוטב הכא צריך לערבו כי אם יטעום מלמעל' יטעו' טעם בש' וחמירא סכנתא ע"ש בט"ז סי' צ"ג ס"ק ו' בד"ה אלא הדבר ברור דכאן מיירי הרמב"ם ובדברי האחרונים דלשם ע"ש בט"ז סי' קט"ז ס"ק ב' דמשמע דדג בבשר אינו בטיל בס' אבל הפר"ח ס"ק ד' בד"ה מסתברא כתב דבטל ובפרט האידנא שנשתנו הטבעים כמ"ש במ"א סי' קע"ג ס"ק א':

יז

אם תחבו כף טרפה בת יומא ולא היה ס' אך שיש ספק אם היה חם כשר שמא היה צונן ואת"ל חם שמא לא נתנה טעם דאינו מוכח שיתן טעם אפי' בפחות מס' כמ"ש בהגהת ש"ד בסי' מ"ט בד"ה מעשה בא לפני רש"י ע"ש וכאן יש חילוק בין ב' הספיקות דאם הוא צונן אפי' אם יחמו ויחזירו ויתרבו כף אחרת טרפה לא הוי נתוסף האסור ונצריך ס' כנגד ב' הכפות דצונן לא נותן טעם כלל אבל אם הוא חם אלא שלא נתן טעם כשנתוסף האסור אסור גם אם עברה לילה אחת על הכף יש לצרף דעת האומרים דבלילה אחת נפגם הטעם כמ"ש בטור י"ד סי' ק"ג ע"ש בב"י וע"ש בהגהת ש"ד הנ"ל דגם רש"י מסתפק אם הוציאו הכף עם מרק מכלי ראשון עם מקרי הכף כלי ראשון או לו ע"ש בט"ז בי"ד סי' צ"ב ס"ק נ' שמסתפק נמי בזה ע"ש:

יח

בש"ך סי' ק"ט ס"ק י"ב ואם רוצה לבשלן ע"ש ובספ' מ"י חילק עליו דעתה שנודע האיסור עכשיו דין יבש ביבש הוי מה לי אם הן בקדרה א' אי בב' קדרו' וכן מ"ש דלא נודע הוי מן התורה וברא"ש משמע דלא נודע הוי מדרבנן ע"ש ובספר פר"מ כתב דסברת הש"ך הוא דכל שלא נודע אין לו ביטול כלל מן התירה והלכך כשבשל עם מם נאסר המים דשאינו מינו מן התורה אסור ואף לאחר שנודע דהחתיכות מבטלין מ"מ הרוטב נשאר באיסור ונבלע בחתיכות ולא שייך לומר ספק דרבנן לקולא ע"ש ולפ"ז אם נמלחו מקצתן בפני עצמן ומקצתן בפני עצמן מותר דהא הוי מין במינו דרוטב שהוא פליטת הבשר הוי מין במינו עם הבשר כמ"ש בפר"ח סי' צ"ח דלדידן דאזלינן בתר טעמא הוי רוטב פליטת הבשר מין במינו עם הבשר ודוקא אם היה רוב בכל אחד אבל אם נמלחו שתים בפני עצמן הוי איסור דאורייתא בט"ז סי' קי"א ס"ק ע"ט אם אין ידוע אם נגע בכולן כולן אסורות ע"ש וצ"ע דהא שם מיירי בחלב דהוי מין בשאינו מינו כמ"ש בט"ז סי' צ"ח ס"ק א' ע"ש וי"ל דבסי' קי"א מיירי נמי בבשר שמן דהא סתמא כתבו שם ועוד שכ' שם ואם הבש' שנמל' עמו הוא שמן ע"ש ובשמן הוי מין במינו כמ"ש בש"ך סי' צ"ח ס"ק א' ע"ש מ"מ י"ל דבסי' ק"ם מיירי שאין בכל חתיכה רוב נגד האיסור ועוד דשם א"א לערבם דאפי' אם יבשלם אפש' דלא יסחוט האיסו' לגמרי דאפש' לסחטו אסור אלא דהט"ז לשטתו דסב' א"צ לערבן:

יט

בש"ע י"ד סי' ק"ט סע"ב ואם רצה לבשלן יחד ואין שם ס' מותר להרבות עליהן כדי שיעור ס' ולבשלן ע"ש נראה דוקא לבשלן אבל למלחן אסור אפי' יש ס' דהא מה שמשערין במליחה בס' הוא מחמת חומרא והעיק' דמשערין במליחה כדי קליפה או כדי נטילה וא"כ כולן נאסרין כדי קליפה ואסור לאוכלם דהא הוי כמו שאוכל כולם ביחד דליכא למימר בכל חדא שמא לא זו היא שאסורה ואם יש כ"כ עד שבודאי אותן שנאסרו כדי קליפה בטלין ברוב באחרים מותר וצריך לאכול כ"כ עד שלא יאכל בודאי את הנאסרין ומ"ש רמ"א במקו' הפסד יש לסמוך אמקילין נראה דהיינו הפסד קצת דהא בת"ח ובד"מ מתיר אפילו בלא הפסד:

כ

כתב בפר"ח סי' ק"ב ס"ק ח' דכלי חלב שנתערב בכלים של בשר אינו בטל דמצינן למיקם אטעמא למטעמא קפילא וה"ל כאיסור הניכר שאין לו בטול ע"ש וכ"כ בסי' ק"ט ס"ק ד' דהא דיבש ביבש בשאינו מינו בטל בס' דוקא בדלא ידוע ולא מנכר האסו' וליכא למיקם אטעמא דאסורא אבל אי איכא למיקם אטעמא כגון חתיכה שבלועה מחלב שנאסרה ונתערבה עם חתיכות אחרות או כלי חולבת שנחערב' בכלים של בשר כיון דאיכא למיקם אטעמא דאסורא וה"ל כאיסור הניכר שאין לו בטול ועוד שכשיאכל אותה חתיכה של איסור ירגיש החל' בפיו ע"ש וצ"ע דהא בט"ז דף ע"ד אמרו אלו אסורין ואוסרין בכל שהן וקא חשיב שם בשר בחל' דהיינו חתיכה של בשר שנאסרה מחלב ע"ש ואמרו שם בגמרא האי תנא מאי קא חשיב אי אסורי הנאה קא חשיב לתני חמץ בפסח ומשני האי תנא תרתי אית לי' אסורי הנאה ודבר שבמנין ואסורי הנאה ע"ש משמע דוקא חתיכה גדולה מבשר וחלב אינה בטלה או חמץ בפסח משום דאסורי הנאה היא ולדברי הפר"ח אין לו בטול כלל דהא איכא למיקם אטעמא למטעמיה קפילא ועוד כשיאכל יטעום בשר בחל' וקושיא הראשונ' י"ל דמיירי דליכא קפילא כמ"ש בחולין דף צ"ו אי ליכא קפילא בס' ע"ש ה"נ אי ליכא קפילא בטל ברוב אבל קושיא השניה קשה וכן בסי' ס"ט סעיף י"ד בשר ששהה ג' ימים בלא מליחה ונתערב באחרות או נתבשל בלא מניחה לא כתב הפר"ח כלים ע"ש וכן בסי' ק"א בחתיכה הראויה להתכבד כתב שם בש"ע בשר בחלב ע"ש ולא כתב שם כפר"ח כלום ע"ש ובמשנה שם חשיב חתיכת דג טמא דהוי חתיכה הראויה להתכבד ע"ש אע"ג דבודאי חתיכת דג טמא אינן שוין בטעמא עם דג טהור ובדוחק י"ל דבבש' בחלב מיירי שנסחט ממנה החל' לגמרי אפ"ה אסורא דהא אפשר לסוחטו אסור כמ"ש בסי' צ"ב ע"ש וא"כ ליכא למיקם אטעמא או כגון כחל שבלע חלב אחר דאסור משום בשר בחלב כמו בשר אחר שנתערב בכחל שנצלה בחלבו ע"ש בסי' צ' וגבי חמץ אפשר שלא נתחמץ אלא מעט שאינו נכר או דככר מצה בלע משקה חמוצה דהוי טעם אחד עם חמץ וגבי דם שנתערב כגון כבד שבלע דם אחר דכבד נמי טעם דם יש בו או שחתיכה בשר בלע דם דגים וגבי חתיכת דג טמא צ"ל דהוי טעם אחד עם דג טהור ע"ש וכל זה דוחק דה"ל לפר' ומדכתבו בגמרא וכל הפוסקים סתם משמע דמיירי בכל ענין וכן קש' על הש"ך בסי' צ"ב אאשה כיון דאפש' למיקם עלה דמילתא לא נכנס הכל בספק שהרי יוודע הדבר ע"י שיטעום העכו"ם כל חתיכ' וחתיכ' ע"ש וע"ש ברמ"א שכתב וכן נוהגין ע"ש א"כ היכי מצינו חתיכה שנאסר משום בשר בחלב שיתבטל ברוב הא איכא למיקם עלה דמלתא וכן חמץ או דם כמ"ש וע"ש בפר"ח סי' ק"ב ס"ח שהביא באמת ראיה מכאן לדין שלו דכל דאפש' לברר אינו בטל ע"ש ומ"ש בש"ך דאם לא נודע על איזה חתיכה נפלה לא שייך לומר חתיכה נעשה נבילה לכאורה לא משמע הכי בחולין דף ק' בתוספת ד"ה בשקדם שהביא ראיה לפירוש רבינו אפרים מההוא זיתא דתרבא דנפל לדקולא דבשרא ע"ש וכ"כ שם ברא"ש ובתורת הבית ע"ש שדחו ראיה זו ולא כתבו כפשוטו דלא נודע על איזה חתיכ' נפלה משמע קצת דסברו דאפי' לא נודע נעשה נבילה ולכאורה היה נרא' לומ' דמ"ש בע"ז דבש' בחלב דוקא דבר שבמנין אינו בטל אבל חתיכה קטנה בטל היינו להיתר הנאה אבל באכילה אסירה דכשיאכל יטעום טעם בו"ח וחמץ ומיירי דליכא קפילא דאי איכא קיילא אפי' בהנאה אסור דהוי אסור הניכר ובזה היה נרא' ליישב מ"ש רש"י שם אבל חמץ פרוסה בפסח הואיל ואין דרכו למנות בטל ומשליך א' מהן לנהר והשאר משליך לכלבו ע"ש והרא"ש הקש' עליו ולמאי דבעי רש"י לאסרו באכילה ה"ה דאסור בהנאה ע"ש דבאמת גם דעת רש"י דחמץ בפסח בטל אפי' לאכילה אלא דכאן אי אפשר לאכלו דהא יטעום טעם חמץ מ"מ דעת הרא"ש דחמץ בפסח בטל ומותר אפי' באכילה ע"ש וכן בש"ע א"ח סי' תמ"ז סע"ט כתב בש"ע פלוגתא אי יבש ביבש בטל וכתב שם ויש מי שאומר דחמץ שוה לשאר אסורין ע"ש משמע דמותר אפי' באכילה ולא כתב שם הפר"ח כלום גם מ"ש דמיירי דליכא קפילא נראה דדוקא במין בשאינו מיגו דאסור' וליכא קפיל' דמשערין בס' מהני דהא כשמשערין בס' נמי ליכא טעמא אבל כאן אפי' ליכא קפיל' אסו' דכיון דאפשר להכיר האסור ע"י קליפ' בודאי אסור עד שיסיר האסור ואפשר דדבר זה הוא כדבר שיש לו מתירין דאם צריך להוציא הוצאת לא הוי דבר שיש לו מתירין כמ"ש בסי' ק"ב ע"ש ה"ג אם צריך להוציא הוצאת על קפילא א"צ ומ"ש הא כשיאכל יטעום האיסור י"ל דמן הסתם אינו נרגש לבני אדם אלא לקפילא ע"ש בסי' צ"ח סעיף א' שכתב דלא בעינן קפילא:

כא

קדרה שעירו ממנו תבשיל רותח הוי הקדרה עדיין כלי ראשון אם היד סולדת בה כמ"ש בשבת דף מ"א גבי מיחם שפינו ממנו מים לא יתן לתוכו מים מועטים דמבשל כמ"ש בתוס' ד"ה מיחם (ע"ש בר"ן שכת' דכלי שני אינו מבשל) וכמ"ש בש"ע א"ח סי' שי"ח סעיף י"ב ובט"ז שם ס"ק י"ח כתב בהדיא דהוי כ"ר וע"כ כיון דמבשל כ"ש דמבליע ומפליט ומ"ש בט"ז ביורה דיעה סי' צ"ב ס"ק ל' דאפי' בכ"ר ממש שהוס' מן האור ע"ש צ"ל דלא כת' כן אלא לענין להבליע ולהפליט מה שבתוכו דבזה מיירי שם הט"ז דאל"כ סתרי דידיה אדידי' וגם על להבליע ולהפליט מה שבתוכו אין להט"ז ראיה דכיון דהוכחנו דהוי כ"ר אפי' לבשל מנא לי' לחלק וע"ש בלבוש הלכות שבת סי' שי"ח סעיף י"ב וקרובים להתבשל עכ"ל דמשמע דאינו בישול גמור לא ידעתי מי הכריחו לכך היפך הפוסקים והיה אפש' לחלק דמיחם איירי של נחוש' כמ"ש בברטנורא דמשמר חומו טפי כמ"ש רש"י שם גבי מוליאר הגרוף בשם רבותיו וגם רש"י לא פליג במציאות אלא לענין פי' המשנה ע"ש אלא דקשה לחלק בלי ראיה מפורשת ואע"ג דשם מחלקינן בין מים מרובין למועטים דאין מבשל אפשר לענין מבליע ומפליט אין חילוק דיותר בקל מבליע ומפליט מבישול ע"ש בש"ך סי' ק"ה ס"ק ה' ע"ש כמבוא' בפוסקי' וראיה מדין תתאה גבר דמבליע בכולו אע"ג דאין העליון מתבשל ולפ"ז אם עירו מכ"ר לקדרה רקנית שעירו ממנה התבשיל הוי עדיין כ"ר כיון שגם הקדרה הרקני' הוי כלי ראשון וע"ש בש"ך סי' צ"ג ס"ק ו' אעפ"י דהכיסוי הוא ריקן מ"מ חשיב ליה להלחלוחית כ"ר ע"ש ואם לקחו כף מקדרה של איסור שמבשלים בו בשר איסור או שהיא בת יומא והכף ריקנית והניחו הכף בכלי כשר נגוב ונפרש מן הכף לחלוחית על הכלי להש"ך דמחשיב למה שנפרש מן הכיסוי כלי ראשון גבי כסוי הכא נמי אסור כמ"ש לעיל ולהט"ז צ"ע דאפשר דוקא לענין להבליע ולהפליט מה שבתוכו הוי ככלי שני ולא מה שנפרש ממנו דידוע כף במוציאים אותה מקדרה יש בה לחלוחית הרבה עד שמה שנפרש ממנה הוא ניגר על הכלי אפשר דמודה הט"ז דהוי כ"ר אלא דלכאורה מוכח דגם זה מקרי כלי שני דאל"כ בההיא שתחב הכף שני פעמים בסי' צ"ד סע"ב דאע"ג לאח' שהוציאו בכף הוי כלי שני מ"מ נימא דלאח' שהוציאו הכף מן הקדר ונשאר בה מעט אסיר ונבלע בה הלחלוחית שעל פניה ונאסר מטעם חתיכה נעשה נבילה אלא וודאי דגם הלחלוחיתה הוא כלי שני ונראה דאין להוכיח כן דהא לטעם הראשון שכתב בתרומת הדשן שם דאין אסור בלוע אוסר היתר בלוע משמע דטעם זה מספיק אפילו נימא דלאחר שהוציאו הכף הוי כלי ראשון ואמאי אכתי ניחוש שמא הלחלוחית שעל הכף יבלע בו ויעש' נבילה אלא ודאי דלא חייש' ללחלוחי' דכל מידי דבעי הדחה מות' בלא הדח' כמ"ש בט"ז ס"ק א' ע"ש במסכת תרומות פרק י"א משנה ח' דאין חוששין ללחלוחית הנשאר הרכינה ומיצה הרי זה תרומה ע"ש ברמב"ם הלכות תרומות פרק י"א הלכה ט' שפסק כן ע"ש הכא נמי לא חיישינן ללחלוחית שעל פני הכף שיבלע בכף ויאסור אבל כשניגר מן הכף על הכלי הכשר יאסור את הכלי אם הוא ככלי ראשון כמ"ש לעיל וצ"ע עוד בזה כי אין הפנאי מסכים:

כב

ואם עירו התבשיל מכ"ר לכ"ש והחזירוהו לכ"ר כתב במ"א סי' רנ"ז ס"ק י"ד דלא הוי כ"ר ולא הביא ראיה ולכאורה לא משמע כן מהרא"ש שם שכתב כלומר הרוצה להטמין את החמין יפנה ממיחם למיחם עכ"ל ע"ש וכיון דהברייתא רוצה לאשמועינן תקנתא להטמין את החמין אמאי לא אשמועינן תקנתא טפי דאפי' במיחם ראשון מותר להחזיר ולהטמין בודאי יהיה חם טפי בשלמא להרמב"ם והר"ן אורחא דמנתא קתני וי"ל דהרא"ש בודאי סבור כרש"י דצריך לגלות דעתו דלאקרורי קבעי דאל"כ למה לי לפר' הבריית' כך ולדידי' אסור להחזיר דכשמחזיר מגלה דעתו דלחמ' קבעי והמ"א כתב כן להרמב"ם והר"ן אך לפ"ז צ"ע דלא הביאו הטור והב"י דעת הרא"ש בסימן רנז ע"ש גם בר"ן פר' כירה גבי בעי רב אשי פינן ממיחם למיחם בתירוץ שני שכתב א"נ ע"ש לא משמע כהמ"א דאל"כ מאי מתרץ הר"ן במאי שכת' שפינן למיחם ראשון ואם חממו מים בכלי כשר ועירו את המים לכלי אסור גת יומא ותיכף עירו לכלי כשר הראשון והכל היה חם שהיד סולדת בו ע"ש בש"ך סי' ס"ט ס"ק נ"ד ואם עירה תבשיל כשר לתוך קערה אסורה מותר דהא מדינא אינם אסורה אלא כדי קליפה ומאחר דאינו ראוי לקלוף שרי עכ"ל נמצא שלא נאסרו המים ואפי' אם אין הכלי אסור נקי מ"מ לא הוי אלא חם וצונן דתתאי גבר ואינו נאסר אלא כדי קליפה ונראה דאם אין ס' נגד המלוכלך נאסרים המים כמ"ש בט"ז סי' ק"ה ס"ק ד' דאפי' נפל אסור לכ"ש נאסר התבשיל כל שכן כאן דמתחילה בא ההיתר על האיסור ע"י עירוי ואח"כ נעשה כלי שני דנאסרו המים ומ"ש רש"ל בט"ז סי' צ"ה ס"ק י"ב דאפי' בכ"ש נאסרים הוא חומרא בעלמא למ"ש בט"ז סי' ק"ה ס"ק ד' בשם רש"ל דשני דברים צוננים באים לכלי שני אין נאסרים זה מזה כל שכן שיאסרו את הכלים ואפשר דבס' ק"ה מיירי בשני דברים יבישים ובסי' צ"ה הלכלוך יתמחה בתוך המים והוי כגוף האיסור כמ"ש שם ע"ש וכן כאן נאסרים המים דהלכלוך מתמח' בו ואם נאמר דהכלי הראשון שעירו ממנו ונעשה ריקם נעשה כלי שני כמ"ש בסי' א' ובסי' זה להמ"א א"כ הוי עכשיו עירוי מכלי שני לכלי שני ולא נאסר אבל אם נימא דהכלי הראשון עדיין שם כלי ראשון עליו א"כ כשעירו מכלי שני לתוכו אע"ג דעירוי מכלי שני בודאי אינו אוסר אפי' להאוסרים כלי שני בט"ז סי' ק"ה הנ"ל מ"מ בעירוי דאפי' בכלי ראשון לא הוי ככלי ראשון ממש כל שכן בכ"ש דאינו כלום מ"מ כיון שהכלי שמערים עליו כ"ר הוא תתא' גבר ונאסר וצריך להגעילו ואז יוכשר לאכל בו ע"ש ואפשר דלא קאמר המ"א דהוי כ"ש אלא משום דהתבשיל נצטנן בכלי צונן אבל הקדרה לחודה הוי עדיין כלי ראשון ע"ש:

כג

נר של חלב שנפל על הכלי ודולקת ונטף על הכלי צריך הגעלה דלא נפסק הקילוח וכן כתב בספר כרתי ופלתי סי' צ"ב ס"ק ל"ב ע"ש אבל אין לומר דהחלב שבפי הגר הוי רותח מחמת האור ולא מהני הגעלה דאם היה רותח מחמת האור א"כ בנפלה טפה ממנו היה צריך הגעלה כמ"ש בת"ה דאם נפלה טפה מפי הנר כיון דא"צ להאור הוי רותח מחמת האור לכך אעפ"י שנפלה הטיפה ונפסק הקילוח הוי עדיין שם כלי ראשון עליה ובנר העשוי כעין שעוה כתב דאין צריך אלא גרירה וכתב הטעם שחלב הכרוך סביב הפתילה ברתיחה מועטת נמחה הוא עכ"ל וע"כ צ"ל דגם אצל האור אינה חמה כ"כ דאחר ירידתה אין לחלק בין נר דולק מחלב מהותך או שכרוך סביב הפתילה וא"כ אפי' אם נגע בכלי בחל שבמקו' שהאור דולק א"צ אלא הגעלה אם לא נגע בפתיל' שבאור עצמו ועוד דבנפל על הכלי אפי' נפל דבר שרותח על ידי האו' כיון דתתאה גבר לא הוי אלא ככ"ר וא"צ אלא הגעלה או אפשר דאינו מבליע אלא כדי קליפה כמו כל תתאה גבר אעפ"י שהוא רותח ע"י האור אבל אם נשתהה שם הנר עד שחמם את הכלי אפשר דהוי על ידי האור כיון שהאור עצמו חמם שם ואפי' אינה שוהה הנר שם הרב' לא מהני הגעלה כמ"ש בא"ח סי' תנ"א סעי' י"ט אך אם היד סולדת בכלי שלקחו הנר תיכף ומיד כשנפלה א"צ אלא הגעלה ולכאורה היה מהני כאן הליבון שנזכר שם ברחת בב"י סי' תנ"א שיחמנו הרבה באור כבלעו כך פולטו ע"ש בב"י סי' תנ"א אלא דגם שם ברחת לא הזכיר הש"ע זה התיקון וכן האחרונים משמע דלא קייל"ן כן וכן משמע שם בב"י ע"ש:

כד

כף של חלב שהיתה בן יומא מתשמש כלי שני וספק אם היא בן יומא משתמש כלי ראשון ותחבוה לכלי ראשון בשר ולא היה ס' אלא שהיה ספק אם היה יד סולדת בכלי של בשר בעת התחובה מותר מטעם ס"ס שמא לא היתה ב"י מכ"ר ואת"ל היתה ב"י שמא אין היס"ב ואעפ"י שאנו מחמירין בכלי שני כמ"ש הט"ז סי' ק"ה ס"ק ד' ע"ש מ"מ לגבי כלי שני הוי נמי ס"ס ספיקא דפלוגתא דלרמ"א מותר וספק אם היס"ב ואין זה נכון דהא בספק הראשון איכא ס"ס שמא הוא ב"י מכ"ר ואת' אינו ב"י שמא קייל"ן כהפוסקים דמכ"ש נמי הוי ב"י וא"כ אם באנו לחוש לדברי הפוסקים דכ"ש מבליע ומפליט אסור אלא שיש להתיר מטעם אחר דכתב בהגהת ש"ד סי' מ"ט בשם רש"י על כף שנסתפקו בו אם היא ב"י אי לא ותחבוה לקדרה שאין בה ס' והתיר משים דאעפ"י דאמרו רבנן בכולה מנא משערינן נן מ"מ ודאי הוא שלא יפליט כשיעור כולה ואפי' יפליט כשיעור כולה אפשר שאפילו בפחות מס' אין בו בנ"ט דהא בשר שמן נותן טעם יותר מכחוש ותדע דהא סמכינן אקפילא אי אמר דליכא טעמא אפי' בפחות מס' אלא דשיערו חכמים בס' היכא דליכא קפילא לפי שיש אסורין שנותנין טעם עד ס' אבל יותר לא החמירו דקים להו לרבנן דאין נותן טעם באיסור יותר מבצל וקפלוט וא"כ הוי ס"ס שמא לא נתן טעם ואפי' נ"ט שמא אינו ב"י עכ"ל ע"ש וא"כ ה"נ ספק שמא אין היס"ב וליכא פליטה כלל ואפי' רותח שמא טעם מועט פלט ובטל ועוד דכבר הכריע רמ"א בסי' צ"ד סע"א דמכ"ש לא הוי בן יומו וכן הש"ע בסי' ק"ה סע"ב ע"ש וגם הט"ז סי' ק"ה ס"ק ד' היקל בהפסד מרובה ע"ש:

כה

כתב בש"ע י"ד סי' ס"ח סע"י ולא מקרי עירוי אלא כשלא פסק הקילוח מכלי הראשון כשנגע למטה אבל אם פסק כבר לא מקרי עירוי ואינו אוסר כ"ל הא דלא כתב רמ"א דעכ"פ גרירה בעי דהא אפי' בנר של חלב שנטף ממנה טפה על כלי צריך גרירה כמ"ש בש"ע סי' צ"ב סע"ט ע"ש ולא כתב שם רמ"א כלום משמע דהסכים להש"ע והוא פחות מטפה הנופלת מכלי הראשון כמ"ש בת"ה סי' קע"ו ע"ש וכ"כ בט"ז סי' צ"ב ס"ק ל' בשם תשובת מהר"ם ע"ש ובד"מ סי' ק"ה הביא ההיא דתשוב' מהר"ם ע"ש י"ל דבאמ' רמ"א סבר דעירוי שנפסק הקלוח מבליע כדי קליפה וכאן משום דאינו מפליט ומבליע כאחד כמ"ש בש"ך סי' ק"ה ס"ק ה' ע"ש ולא נזכר כאן בב"י ובד"מ כלים ממה דעירוי שנפסק הקלוח לא מקרי עירוי ע"ש בסי' ס"ח בב"י ובד"מ דלא הזכירו כלום מזה ע"ש והא דכתב המ"א בסי' צ"ב סעי' ז' אם נפסק הקילוח מן הקדר' רותחת היא ככלי שני ע"ש שם מיירי שנזחל על גבי כירה צוננת ואם נפסק הקילוח בודאי הוי כלי שני כיון דאיכא דפנות המקררות וא"צ אפילו גרירה וכמ"ש בד"מ סי' ק"ה ס"ק ד' ע"ש וההיא דתשובת מהר"מ שהביא הט"ז בסי' צ"ב ס"ק ל' ע"ש שם הטעם משום דטפה אחד כח חמימותה פוסק כמ"ש בד"מ סי' צ"ג ע"ש אבל אם היה הרבה אע"ג דנפסק הקילוח הוי ככלי ראשון וההיא דפסחים דף ע"ו נטף מרוטבו על החרס דהוי עירוי ע"ש אף על גב דנפסק הקילוח ע"ש שם לא מיירי מטפה א' ולפ"ז לא מוכח מ"ש הש"ך סי' ק"ה ס"ק ה' וכדמוכח בפרק כיצד צולין ע"ש או משום דשם בצלי איירי דהוי רותח מחמת האור כמ"ש לקמן בשם הפר"ח ע"ש אפי' בטפה אחת הוי כעירוי כמ"ש בת"ה סי' קע"ו גבי טפה הנופלת מפי הנר וכמ"ש בש"ע סי' צ"ב סעיף ט' ע"ש וא"כ עירוי שנפסק הקילוח אם נפל הרבה אוסר כדי קליפה ואם נפל טפה אחת צריך גרירה ואם נפל טפה אחת מרותח על ידי האור אפש' דסגי נמי בקליפ' ומ"ש בש"ע סי' צ"ב סע"ט דצריך הגעלה לאו דוקא וכמ"ש בסי' צ"א סע"ה וציר של בשר שאוסר שנפל על כלי צריך הגעלה ע"ש דהיא לאו דוקא כמ"ש בש"ע שם ס"ק י"ח ע"ש ובת"ה כתב דדיינין לה לכל הפחות כעירוי דכלי ראשון כמ"ש בסי' פ"ח ע"ש והפר"ח מקשה עליו מהא דכתב הר"ן בסוף מסכת עכו"ם והתוס' בפרק דם חטאת דהוקשה להם לסברת האומרי' דעירוי אוסר לגמרי מהא דקימל"ן תתאה גבר ותרצו דהתם כגון שנטף מרוטבו על החרס שקלוחו נפסק אבל עירוי דכלי ראשון שאינו נפסק מבשל היא עכ"ל אלמא דאפילו ברותח על ידי האור דומיא דקרבן פסח כיון שפוסק הקילוח לא אסר משום עירוי עכ"ל ולפי מ"ש לא יקשה כלל דהא אפילו למ"ש הר"ן מ"מ מבליע כדי קליפה כדין תתאה גבר ומהרא"י נמי לא אסר אלא משום עירוי ולדידן עירוי לא אסר אלא כדי קליפה ועוד הא אנן קייל"ן דעירוי לא אסר אלא כדי קליפה וא"כ שם דנפסק הקילוח אמאי אסר ומאי שנא מהא דכתב מהר"ם אלא ע"כ צריך מר דבקרבן פסח הוי רותח מחמת האור וא"כ אדרבה משם הוי סייעתא למהרי"א אלא דו"ל דגבי נטף מרוטבו על החרס לא הוי טפה אחת כמ"ש או אפשר דזה רותח יותר מצלי ושאר הדברים שמקשה שם הפר"ח אינן כדאי לדחות דברי מהרא"י והש"ע שהביאו ובמ"ש מתורץ כל מה שהקש' במנ"י סי' נ"ה ס"ק ט"ו ע"ש ונראה דבטפה שנפלה מרותח על ידי האור נכון להגעיל משום דכת' בת"ה דיינין לה לכל הפחות כעירוי ע"ש משמע דאפשר דהוא יותר מעירוי ע"ש ועוד אפשר דיש חילוק אם עומד הכלי ראשון אצל האש אז העירוי אע"ג שנפסק הקילוח הוי עירוי ובהכי איירי ההיא דנטף מרוטבו על החרס אבל אם אינו עומד אצל האש לא ומ"ש במנחת יעקב דמוכח מתוספת פרק דם חטאת דף צ"ה והגהת אשרי סוף ע"ד ומרדכי סוף ע"ד והר"ן שם דעירוי אפילו נפסק הקילוח מבליע ע"ש אינו מוכח כ"כ דהם כתבו כן לסברת האומרי' דעירוי שלא נפסק הקילוח מבליע בכולו א"כ ע"כ צ"ל דעירוי שנפסק מבליע עכ"פ כדי קליפה ע"ש אבל לדידן דס"ל דאפי' לא נפסק אינו מבליע אלא כדי קליפה אין צריך לומר כן ואיכא למימר דלדידן גם עירוי שנפסק הקילוח גרע יותר דאינו מבליע כלל וההיא דנטף מרוטבו על החרס הוא כמ"ש לעי' ע"ש ובדבר חריף יש לאסור עירוי לגמרי דהא אפי' בכ"ש פסק רמ"א דאסור ע"ש בסי' ס"ט סע"ט ובש"ך ובט"ז שם:

כו

כתב בש"ע סי' צ"ד סע"ה ונוהגין לאכול המאכל כמין הכלי שהוא בן יומו ולאסור הכלי שאינו בן יומו ע"ש וכתב הש"ך בס"ק י"ח ואולי כאן לא קאמר הרב אלא קצת נוהגין להחמיר והכי דייק לישניה בת"ח שכתב וראיתי מורין לאסור אבל רוב העולם אין נוהגין כן ע"ש באמת כך כתוב בת"ח סי' ל"ז אבל בסי' פ"ה סע"ה כתב דזה גרע מההיא דסמ"ק היינו הא דתחבו בו שני כפות שכתב הש"ע ע"ש וכתב אח"כ מיהו נראה לנהוג כדברי הסמ"ק מאחר שנהגו לאסור הכלי שאינו בן יומו אין לשנות ע"ש וכן לא ידעתי מה דמקשה הש"ך בס"ק כ"א ומ"מ צ"ע ע"ש הא באמת לרמ"א גם שם אינו אלא חומרא בעלמא דהא בת"ח סי' פ"ה מדמה שם שני הדינין ויליף לנהוג כסמ"ק ממה שנוהגין לאסור הכלי שאינו בן יומו ואדרבה משמע שם דכאן חמיר מהא דסמ"ק וכ"כ בט"ז ס"ק ט ע"ש ונראה דמי שחש להמנהג שכתב רמ"א לאסור הכלי שאינו בן יומו אפי' נשתהה הכלי שהוא בן יומו לילה אחת לא סמכינן להקל וכמ"ש בסי' ק"ג סע"ז ע"ש דדוקא דבר שאינו מנהג אלא שאנו מחמירין מצד איזה דין סמכינן אר"א אבל כאן מדינא אפי' לא נשתהה לילה אחת מותר אלא משום המנהג וצריך לידע האיך הוא המנהג וכיון שרמ"א סתם המנהג ולא חולק נראה דאפי' בכה"ג נהגו להחמיר דכל מנהג הוא מחמת איזה גזירה שלא יטעו וכדומה ולא שייך ביה לחלק דאין כל אדם בקי בזה אך אם הכלי בן יומו הוא מתשמיש כלי שני אע"ג דאנו נוהגין להחמיר כמ"ש בט"ז סי' ק"ה ס"ק ד' ע"ש מ"מ בזה נראה להקל דהא רמ"א שמקיים המנהג הזה כתב בסי' צ"ד סע"א דדוקא אם הכני בן יומו מתשמיש כלי ראשון ע"ש ומשמע דקאי על כל הסימן וכיון דלרמ"א גופי' אין נוהגין חומרא זו אלא בבן יומי מכלי ראשון למה לנו להוסיף חומרא על זה כיון דמדינא הכל שרי אין לנו להחמיר במנהג הזה יותר וכתב שם בת"ח סי' פ"ה דאינו אסור אלא לכתחילה לה אבל בדעבד מותר וכן בתחבו בו ב' כפות ע"ש:

כז

כתב בש"ע א"ח סימן שי"ח סעיף י"ג מותר ליתן קיתון של מים או של שאר משקים בכלי שני שיש בו מים חמין אבל בכלי ראשון אסור עכ"ל נראה דאמבטי שכתוב בסעיף י"א אסור ליתן קיתון של מים אע"ג שהוא כלי בני דהא התוספת פירשו בבבת דף מ"ב בתוס' ד"ה אבל באמבטי הטעם דאסור באמבטי אע"ג דהוא כלי שני לפי שחמין הרבה ואיכא למגזר דהרואה אותן חמין כ"כ סבור דכלי ראשון הוא ע"ש וא"כ מאותו טעם נמי איכא למגזר שלא יתן בתוכו קיתון של מים אע"ג דמפסיק כלי ואין לומר א"כ למה להו להתוספת שם לפרש דההיא אמבטי דלעיל גבי ובקשתי להניח לו פך שמן באמבטי דמיירי באמבטי שהוא כלי ראשון ולא הוי דומי דאמבטי דהכא אמאי לא פרשו דגם שם מיירי באמבטי שהוא כלי שני י"ל דע"כ דשם מיירי באמבטי שהוא כל"ר דאי בכלי שני א"כ מנא להגמרא לעיל לומר ש"מ כל"ש אינו מבשל ע"ש בדף מ' הא הוי כלי שלישי כיון דאמבטי הוא כלי שני אלא ודאי דמיירי שם באמבטי שהוא כלי ראשון והגמרא דייק מלשון דקאמר טול בכלי שני כמ"ש בסימן פ"ח ע"ש ועי"ל דדוקא בחמי האור שי"ל דבאמבטי שהוא לרחיצה מחממן הרבה וגזרינן אטו כלי ראשון אבל בחמי טבריא שהן חמין מחמת עצמן אין חילוק לשתיה או לרחיצה וזהו נראה דעת המ"א שכתב בס"ק נ"ג ואפי' בחמי טבריא אסור ליתן צוננין באמבטי שהומשכה מן המעיין לתוכה ע"ש ולכאורה קשה הא כשהומשך מן המעיין לתוכה הוי כלי ראשון כמ"ש בסי' פ"ח ופשיט' דאסו' וה"ל לאשמועינן דאפילו בכלי שני אסור אלא דבחמי טבריא אין שייך זה וכן מוכח בגמרא דקאמר שם בדף מ"ב ודלמא שאני התם דמפסיק כלי ע"ש וא"כ קשה כיון דמיירי ר' חייא דמפסיק כלי אמאי קאמר ספל אפילו באמבטי מותר אלא וודאי דבאמבטי אסור אפילו מפסיק כלי אע"ג דלשאר פוסקים שפירשו הטעם דכיון דהם לרחיצה אדם מחממן הרבה ומתבשלי' הצוננים כמ"ש במ"א ס"ק ל"ד ע"ש היה אפשר לומ' דהיכי דמפסי' כלי מות' מ"מ אין נרא' לחלק וברמב"ם פרק כ"ב כתב בהדיא אמבטי של מרחץ אסור ליתן לתוכה מים צוננין ואסור ליתן לתוכה קיתון של מים ע"ש ומשמע במ"א ס"ק ל"ד דהרמב"ם מיירי באמבטי שהוא כלי שני דלא כהב"י דפי' דהרמב"ם מיירי באמבטי שהוא כלי ראשון ואין לומר אם אסור ליתן קיתון של מים לאמבטי שהוא כלי שני מנא לי' להתרומת הדשן להוכיח דזה הוי כלי ראשון כמ"ש בסי' פ"ח ע"ש הא אפי' הוי אמבטי הזאת כלי שני אסור י"ל דהוכיח הת"ה מרש"י והתוספת שכתבו דאמבטי ההיא הוי כלי רא ראשון וכמו שמוכח מן הגמרא דקאמר ש"מ כלי שני אינו מבשל כמ"ש:

כח

כתב בבית לחם יהודה סי' צ"ג ס"ק ח' בשם המ"ב כיסוי שאינו בן יומו ששמוהו על קדירת בשר בן יומו שבשלו בה מים או ירקות נראה דהכל שרי ואפילו לפי המנהג דאוסרי' אפי' אינן בן יומו דוקא לאיסור ממש ולא לנ"ט בר נ"ט עכ"ל מ"מ לדידן הכיסוי אסור דהא המנהג לאסור אותו שאינו ב"י כמ"ש רמ"א בסי' צ"ד סע"ה ע"ש אבל אי גם הקדר' אינה בן יומא אע"ג דנוהגין לאסור הכלי שאינו בן יומו לא חשבינן כאן הכיסוי לבן יומו לאסו' הקדר' וכן אם היה הקדר' לא של בש' ולא של חלב וכיסוהו בכיסוי שאינו ב"י של בשר מותר לאכול המאכל בחלב כמ"ש בסי' צ"ה אם היה הכלי שנצלו או נתבשלו בו לפגם מותר לאכלו עם המין השני עכ"ל ע"ש דלנ"ט בר נ"ט לא חשבינן הכיסוי לב"י כמ"ש המ"ב:

כט

אם לקחו קישואין שקורין (איגערקעש) עם מי מלח בקערה של בשר והמי מלח מלוחין הרבה ונפל לתוכה גבינה ולא שהה בתוכה כדי שיתנו על האור ויתחיל להרתיח נראה דהקער' מותר' דהא אפי' מקישואין והמי מלח אין בולעין כלום מהגבינה דהוי טהור מליח וטמא טפל כמ"ש בש"ך סי' צ"א ס"ק ט"ז בשם הת"ח דפסק דאם החלב מלוח ונפל לתוכו בשר טפל דהחלב מותר ע"ש ואע"ג דהש"ך הניח שם דין זה בצ"ע ע"ש מ"מ לענין הקערה יש לסמוך על הת"ח ולהתיר דאעפ"י דבלעי המי מלח מהגבינה דלא מבליע בקערה [דבשעה מועטת אין סברא כ"כ שיהא מפליט ומבליע) ומ"מ הקישואים והמי מלח יש לערותן לכלי חלב כיון דלהש"ך בלעי מהגבינה (ואם ישהו בקערה שיעור כבישה יאסור הקערה) ואעפ"י דהקשואים והמי מלח בעי הדחה משום הקערה מ"מ בדיעבד מותר כמ"ש בט"ז סי' צ"א ס"ק ב' ע"ש דהא מהקער' בודאי לא פלטו כלל בשעה מועטת דאפי' בשיעור כבישה שיתן על האור ויתחיל להרתיח כתב הט"ז בסימן ס"ט ס"ק מ"א דאינו מפליט מן הכלי בזמן קצר כזה דזה שייך בבש' שנשרה בתוך הציר משא"כ כאן דהכלי אינו פולט בזמן קצר כזה הכבישה אלא כשיעור סתם כבישה שהוא מעל"ע עכ"ל ואם שהה הגבינה בתוך המי מלח כשיעור שיתנו על האור ויתחיל להרתיח בוודאי המי מלח בלעי מהגבינה ונאסר הקערה דהא בשיעור זה הוי כמבושל ונבלע בקערה נמי אעפ"י שכתב הט"ז דבכלי לא מפליט בזמן קצר היינו להפליט אבל להבליע בתוכו אפילו בזמן קצר משיעור שיתן על האור יכול להבליע דהא דאמרו אין מליחה לכלים היינו להפליט ולא להבליע כמ"ש בט"ז שם ס"ק ל"ט וס"ק מ' ובש"ך ס"ק פ"ח ע"ש ומ"מ אין הקישואין ומי מלח נאסרין כיון דלא בלעי כלום מהקערה אלא יערה אותם לכלי חלב וגם הגבינה לא נאסרה ואפי' אי נחשוב הגבינה כמו האפוי ומבושל מ"מ אינו אוסר את הלח המלוח דאפוי ומבושל בולע מלח שאצלו ואינו מפליט כמ"ש בת"ח סי' כ"ב סע"ה וכתב באו"ה בשם המרדכי דאפי' לח מליח אפ"ה לא אמרי' דמפלי' היבש אעפ"י שהוא צלוי עכ"ל וע"ש בש"ך סי' צ"א ס"ק כ"ה דלדידיה כ"ש דהלח מליח בולע ע"ש מ"מ אם הגבינה רכה מאוד בודאי שהיא נמחית בתוך המי מלח ויש לערות המי מלח תיכף לתוך כלי חלב אבל מ"מ אפשר דאין הקערה של בשר נאסרה דאין המיחוי של גבינה נעשה חריף בזמן קצר כזה קודם ששהה שיעור כביש' ואם חתכו את הקישואין בסכין של חלב אין הסכין נאסר כיון דלא בלעו הקישואין מן הקערה כלום אפי' שהו שם שיעור כבישה כמ"ש והקישואין אין צריך לערו' לכלי חלב דהקישואין בלעו מסכין אגב דוחקא והקערה אפשר דנאסרת דכיון דנעשו הקישואין חלב הם מבליעין תיכף בקערה כמו כל מליח דמבליע תיכף כדי קליפה ואפשר כיון דאין בקישואין אלא איסור בלוע לא נאסר הקערה דסמכינן על אותה דיעה דאין מפעפע במליחה מחתיכה לחתיכה בלא רוטב כמ"ש סי' ק"ה סע"ט ע"ש ואפש' כיון דאיכא מי מלח הוי כרוטב וע"ש בסי' ק"ה בט"ז ס"ק כ"ב ע"ש וכיון דהוא כמו חומרא יש לצרף לזה דעת מהר"מ דאם אין הסכין בן יומו לא אמרי' דחורפי' משוי לה לשבח והיא דיעה ראשונה בסי' צ"ו סעי' א' ומשמע דדעת הש"ע לפסוק הכי דהביא דיעה השניה בשם י"א ע"ש או שאר קלות יש לצרף שלא לאסור את הקערה וקשה לי על מ"ש השיך בסי' ק"ה ס"ק ג' ונ"מ היכי דנשרו בציר של היתר איסור דרבנן והיתר כחוש ממש דבמליח' אף להרב אינו אוסר רק כדי קליפה ע"ש הא מיירי שם שהאיסור אינו מלוח אלא שהוא כבוש בציר ולרמ"א אפילו הציר אינו נאסר דהוי טהור מליח וטמא טפל כ"ש שדבר ההיתר הנשרה בו אינו נאסר ואי לאו דוקא קאמר הש"ך דנאסר כדי קליפה דכ"ש אם נאמר דמחמת מליחה לא נאסר כלל דיש נ"מ דמחמת כבישה בכדי שיתן על האור נאסר א"כ אפילו בדבר שמן יש נ"מ דמחמת מליחה לא היה נאסר וצ"ל דהש"ך כתב זה לפי סברתו דכתב בסי' צ"א דהלא המלוח נמי נאסר מהטפל היבש:

ל

אם נטף חלב על כף בענין שלא היה צריך אלא גרירה כמ"ש בסי' צ"ב סע"ט ע"ש או שנדבק על ידי כלי שני וכדומה בענין שהיה הכף כשר ואח"כ תחבו הכף לקדרה רותחת בענין שהי' ששים נגד החלב נראה אם היה מעט חלב בענין שתיכף שבא למים נמס החלב מן הכף הכף מותר כמ"ש בסי' ס"ט סע"ט בבשר שנתבשל בלא הדחה אחרונה דהחתיכה גופה מצטרף לס' דאין זה מקרי איסור דבוק לפי שמיד שמשימין הבשר במים נמס המלח מעל גבי הבשר ובטל בס' ע"ש בש"ך ס"ק ל"ה ע"ש אבל אם יש הרבה חלב שלא נמס תיכף ויכולין להכניס ולהוציא הכף ועדיין חלב על הכף נאסרה הכף דהוי איסור דבוק בין לטעם שאותה החתיכה שהאיסור דבוק בה ממהרת לבלוע האיסור תחילה כמ"ש בש"ך סי' ע"ב ס"ק י"ח ע"ש וכן לטעם שמא הוציאה חוץ לרוטב או שמא נשארה לבסוף נמי נראה דלא פלוג רבנן ולענין אי אמרינן שהכף נעשה נבילה וצריך ששים נגד כל הכף כמו כל איסור דבוק ע"ש בסי' צ"א סע"ה ע"ש ואפשר דאיכא למימר נמי להיפך דאין הכלי נאסרת דלטעם שמא היה פעם אחד חוץ לרוטב או שמא נשאר בסוף העירוי לא אמרו זה אלא באם הוא דבוק כ"כ עד כדי שיכול לשהות כשיעור שנוכל להסתפק אבל בזה שאינו יכול כלל לשהות כשיעור שנבא לידי ספק לא ולטעם שהיא ממהרת לבלוע נמי אפשר דלא שייך הכא דע"כ כיון דלא נפרד החלב מן הכף ע"כ לא עבר החום הגדול בין הכף לחלב ולא עבר החום בכל עובי הכף והחלב דאם היה עובר בודאי היה נמס וע"ש בע"ז בדף ל"ג בתוס' ד"ה קינסא אע"ג דבהגעלה מיד שתחב הכף למים נגעל כל הכף ואמרינן דעבר החום בכל עובי הכף ונפלט מכל הכף וכן לענין איסור מיד שתחב הכף בעינן לשער נגד כל הכף מ"מ כאן שהחלב דבוק לכף הוי כשני כלים (וע"ש בא"ח סי' תנ"א לענין טלאי ע"ש):

לא

עצם שנמצא בתבשיל של חלב ואין בזה מוח רק שיש ספק אימתי נתבשל העצם עם הבשר שעליו שמא נתבשל היום וא"כ העצם בלוע מבשר כמו שאר כלי בן יומו כמ"ש בש"ע סי' צ"ט סעי' ב' ע"ש ולא שייך כאן לומר כמו דאמרינן בכלים סתם כלים אינן בן יומן בין של שלישראל בין של נכרי כמ"ש סי' קכ"ב סע"י וסעיף ו' ע"ש דשם הטעם דהוי ס"ס שמא לא נשתמשו בו היום ואת"ל נשתמשו בו היום שמא נשתמשו בו בדבר שהוא פוגם בעין או דבר שאינו נותן טעם ע"ש בב"י שכתב טעם זה רשם התו' והרא"ש והר"ן והמרדכי ע"ש אבל כאן אי נתבשל היום נתבשל עם בשר ואינו פוגם ונותן טעם ואפשר דגם כאן איכא עוד ספק שמא בשלו את הבשר באיזה תבשיל שנותן טעם לפגם בחלב או שמא נתפרק העצם מעל הבשר חי ואם מצאו העצם בתבשיל של בשר היה עוד ספק שמא דהיתר' הוא ולמ"ש בסי' ט"ז דרש"י התיר כף של איסור שהיה ספק אם היא בן יומו או לא ולא היה ששים נגד הכף מטעם ס"ס שמא לא היה בן יומו ואת"ל היה בן יומו שמא לא נתן טעם בקדרה ע"ש יש להתיר גם כאן שמא לא היה העצם בן יומו ואת"ל שהיה בן יומו שמא לא נתן טעם ואם נפל לדבר חריף אם היה של בשר איכא לספוקי שמא של היתר הוא ואת"ל של איסור שמא נתפרק חי או לא נתן טעם בזה ואם אינו ניכר שנתבשל מקרוב איכא למימר שמא נתבשל זה זמן רב דודאי לעולם ישאר טעמו בו ובתשובת חכם צבי סי' ע"ה כתב דלאחר י"ב חודש אפילו בדבר הריף מותר ואם נפל לתבשיל של חלב חריף אכתי איכא לספוקי כמ"ש ויש להקל קצת בזה דהא אפי' בספק אח' מותר בדבר חריף כמ"ש בסי' צ"ו סע"ב אם יש ספק אם נחתך בסכין של איסור ע"ש בט"ז ס"ק ח' מטעם כי הרבה טעמים כתב מהר"מ דדוקא קורט של חלתית משוי לשבח ע"ש ובמרדכי פ' כל שעה איכא דיעות דעצם אינו בולע כלל ואם תחבו כף של חלב בן יומו לבשר מותר וכ' שם דעשו כן מעשה אלא דבמסקנא נשאר שם בספק ע"ש ובש"ע בא"ח סי' תנ"א פסק דכלי עצם צריכין הגעלה וכן בי"ד סי' צ"ט מבואר דעצם בולע ע"ש ולדידהו צ"ל ד דאמרו בחולין דף צ"ח למאן דיליף מזרוע בשיל' ס' בשר ועצמות בהדי בשר ועצמו' משערינן ע"ש דמשמע דעצמו' בולעין לסמנא בעלמא כמ"ש בב"י סי' צ"ט להר"ש דסבר דעצמו' דאיסו' מצטרפין להיתר דלסמנא בעלמא נקטינהו:

לב

אם בשלו ירקות בקדרה של חלב שאינו בן יומו ותחבו בה כף של חלב בן יומו ולא היה ששים נגד הכף ואח"כ נתנו בשר באותם קדרה הקדרה אסורה והירק והבשר מותרין ויערם לכלי של בשר דמשום הקדירה אין איסור שאינו בת יומא ומשום הכף כיון דליכא תערובת טעמים דהא לקחו הכף קודם שנתנו הבשר הוי נ"ט בר נ"ט ומותר בדעבד כמ"ש בסי' צ"ה סע"א ע"ש ואם בשלו ירקות בקדרה חדשה ותחבו בה כף של חלב ואח"כ נתנו בשר לקדרה הכל מותר והקערה תהיה של בשר כמ"ש בש"ך סי' צ"ד ס"ק ט"ו דהקדרה אינה נעשית של חלב בשביל הכף דהוי נ' נ"ט החלב אל הכף והכף אל המים והמים אל הקדרה ע"ש והמים אעפ"י שיש בהן ב' נ"ט מ"מ בדיעבד מותר וכתב שם הש"ך ונראה דכ"ש אם בשלו בה בשר בעין אחר שתחבו בה כף חולבת דמותר לבשל בה אח"כ בשר ע"ש:

לג

כלי של בדיל שנפל נר חלב עם אש לתוכו ונשתהה קצת ונטף חלב ממקו' האש על הכלי והאש שורף שם במקום החלב לא מהני הגעלה דהוי בולע על ידי האור כמ"ש בש"ע י"ד סי' קכ"א סעיף ו' ז' גבי סכין שהנכרי מתקן הפתילה ע"ש בבית יוסף ובתוספת וברא"ש ע"ש ובודאי אם עשה כן בכלי של בדיל לתקן הפתילה לא מהני הגעלה אלא שצריך להתיך את הכלי דזה נראה דהוי כליבון וצ"ע ומאי דכתיב בכלי מדי' אך את הזהב ואת הכסף ואת הבדיל כל אשר יבוא באש וכל אשר לא יבא באש דהיינו בדיל ועופרת דלא מחזקינן רעותא שנשתמש בהם על ידי האור כמ"ש רש"י בחולין דף מ"ח ע"ב בד"ה לחבירו אתמר רעותא דלא חזינן לא מחזקינן ע"ש ועוד דבכל כלי הולכים אחר רוב תשמישו כמ"ש בש"ע א"ח סי' תנ"א ומצינו כיוצא בזה אפי' בכלי עץ בסי' תנ"א סעיף י"ט ע"ש במ"א וט"ז ע"ש בח"י ס"ק נ"ד שאם ימרקנה הרבה על האור כבולעה כך פולטה ולא קיימ"ל כן ע"ש הכא נמי לא מהני אם יחמם את הבדיל הרבה באש וצ"ע ע"ש בתרומת הדשן סוף סי' ק"ל שכתב דבסמ"ק אוסר לקלוף את המדוכה ואחר כך להגעילה אע"ג דבהגמי' ובמרדכי פרק בתרא דע"ז בשם ריב"א חשיב' הכשר זה ליבון ומההיא דסמ"ק אין לקלוף את המדוכה ולהגעילה דכלי זו חשיב על ידי האור וצ"ע בסמ"ג דמתיר השחז' בסכין ומשמע אי לא יגעיל אחר כך עכ"ל וא"כ בנדון דידן בכלי בדיל שכתבתי לא מהני אם יגרר כדי קליפה ויגעי' ואפשר דאם ימרקנה אחר כך באור נמי יש לסמוך ולהקל ומאי שהקשה התה"ד מסכין ע"ש בפר"ח סי' קכ"א ס"ק י"ט דאין ברזל בולע יותר מכדי קליפה ע"ש ומ"ס בש"ע י"ד סי' צ"ב סעיף ט' הגעלה ע"ש לאו דוק' אלא קליפה דהא בתה"ד כת' דיינינן לה דלכל הפחות עדיין הוא רותח כעירוי דכלי ראשון עכ"ל ועירוי אינו אלא כדי קליפה כמ"ש בסי' צ"א סע"ד ע"ש בש"ך סי' ק"ה ס"ק ד' ע"ש בסי' צ"א סוף סע"ו ע"ש אלא משום דכתב לכל הפחות משמע דלא ברירא ליה יש להגעיל לכתחילה אבל אם נשתמש בהם אין צריך לשער ס' אלא כנגד קליפה וצ"ע:

לד

בש"ע י"ד סי' קי"ד סעי' י"ב הרשב"א היה נזהר מכרכום ע"ש וע"ש בש"ך דיבש ביב' שנתבט' ברוב מותר לבטלו אפי' לכתחילה בס' ע"ש וצ"ע דהא זהו דוקא כשנתערב במינו אבל כאן הוי מין שלא במינו דהא בודאי כרכום עם בשר הוי שלא במינו וצריך מדרבנן ס' כמ"ש סי' ק"ט וא"כ כל הכרכום אסור ובודאי דאסור לבשל דהא במינו מותר להוסיף עד ס' משום דכל א' מות' בפני עצמו לא הוי כמבטל איסור כמ"ש סי' ק"ט סעי' ב' ע"ש אבל הכא כל אחד בפני עצמו אסור וכן מ"ש בש"ך וכן ליש פוסקין מותר אפי' בלא ס' ע"ש הא זהו דוקא במין במינו כיון דנעשה היתר גמור אבל שלא במינו אסור כמ"ש סי' ק"ט ע"ש ועוד דהא הרשב"א כתב דבדברים הנלקחין מהנכרים לא הלכו בו אחר הרוב ולכך אוסר חמאה של נכרי כמ"ש בט"ז סי' קט"ו ס"ק ט' ע"ש וע"ש בטור ובב"י ובתה"ה ע"ש ולכך היה נזהר מהכרכום נמי דהא חמאה נמי לא היה בכלל הגזירה אבל אנן קיימ"ל דהחמאה מותר א"כ לא סבירא לן כתירוצו של הראב"ד ומ"ש בש"ך ותו י"ל דהרשב"א לא היה נזהר אלא בכרכום שהוא לח ע"ש זהו לאכול את התבשיל אבל לאכול את הכרכום אינו מועיל דאפי' נפסל מאכילת כלב אסור לאכלו כמ"ש בסי' קל"ד סעיף י"ג ע"ש וע"ש בש"ע א"ח סי' תמ"ב סע"ד ובמ"א שם ס"ק ט"ו ע"ש אלא די"ל דכיון דיבש הוא והוי כעץ בטל הוא באינו מינו נמי ברוב בעלמא דהא הטעם דבשלא במינו צריך ס' דשמא יבשלם ויתן טעם וכאן ליכא טעמא ע"ש בש"ך סי' ק"ט ס"ק ט' ע"ש ולהאו"ה שכת' הטעם דשלא במינו צריך ס' דאפש' להכיר האיסור ע"ש בש"ך סי' ס"ט ס"ק ל"ז ע"ש שאסור לאכול הכרכום. ומ"ש דאחזוקי אסורא לא מחזקינן צ"ע הא כיון דהבשר יותר בזול מהכרכום בודאי חיישינן שמא עירב כמ"ש שם סע"ד ע"ש וי"ל דדוקא שם חיישינן שמא עירב עד שאין ס' לבטלו כמ"ש שם אבל כאן דהכרכום הוא רוב ומדאורייתא אפי' מין בשאינו מינו בטל ברוב וכאן דיש ספק אם נתערב מותר דהוי ספיקא דרבנן כמ"ש סימן קי"א ע"ש ומ"ש דלא שייך כאן מבטל איסור לכתחילה ע"ש בזהי"ל דאין חשש משום יי"נ נמי דהא עכשיו כשנותנין לתבשיל בודאי יש ששה חלקים בתבשיל נגד היין ע"ש בט"ז סעיף ד' אלא דאין מבטלין איסור לכתחלה וכאן דיש ספק אם יש כאן איסור מותר אבל אין להתיר מטעם דאין כוונתו לבטל האיסור אלא לתקן הכרכום דהא כתב בסי' ק"ה סעיף י"ד מלח הבלוע מדם ע"ש משמע דלכתחילה אסור למלוח בו בשר ולא אמרינן דאין כוונתו לבטל האיסור אלא למלוח הקדרה וכ"כ שם מלח או תבלין שהן בקערה של בשר מות' ליתנן בחלב שאין מליחה לעץ ע"ש:

תוכן העניינים

חמודי דניאל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה