חמודי דניאל· רבי דניאל מהורודנה
הלכות כלי ראשון
א
בש"ע י"ד סי' צ"ב סעיף ז' בהגה ואם לא נפסק הוי כעירוי ע"ש בתרומת הדשן סי' קפ"א הביא ראיה לדין זה מהא דאמרו בשבת פרק כירה אמר לו טול בכלי שני ותן ופרש"י בד"ה וכו' ע"ש כל הענין הא קמן דהני חמי טבריא היו נמשכים דרך קרקע חשיבי עדיין ככלי ראשון ואם תאמר שאני חמי טבריא שאין בטבע שלהם שקרקע מקררתן שכל רתיחתן עולה ונובע מן הקרקע ולא דמי לחמי האור אין לומר כן דהא אמרו שם המבשל בחמי טבריא חייב שהרי מעשה דרבי לאחר גזירה הוי ואמר טול בכלי שני ותן ע"ש משמע דאי הוי קודם גזירה הוי ניחא בחמי האור ועל כרחך לא נרתחו באמבטי אלא נמשכו לתוכה מן היורה על גבי הקרקע כי כן דרך האמבטי להיות כדמוכח מתוך פרש"י דמי הזקיקו לפרש שנמשכו מים מן המעיין לאמבטי נימא דאמבטי היתה ממש על נקבי הנביעה של חמי טבריא מתוקני' כמו בריכה אלא ודאי דאמבטי לא נקרא אלא מה שנמשך לה ממקום אחר שהוחמו שם א"כ חזינן אפילו כדבעי לאוקמי בחמי האור אפי' הכי מקרי אמבטי כלי ראשון דהא קאמר ליה טול בכלי שני ותן אף שהראיה קצת דחוקה מ"מ הדעת נוטה כל טיפה וטיפה מחזקת את הראשונה ואינה מניחה להתקרר כיון שהקלוח זוחל מהרתיחה שאצל האש עכ"ל וכ"כ בשאלה שם דמיירי שהקדרה עומד אצל האש ובדברי רמ"א לא נזכר אצל האש ותמה בספר פרי מגדים סי' צ"ה בשפתי דעת ס"ק י"ח על זה ע"ש וצריך לומר כשרצה להניח הפך באמבטי עדיין היו נמשכים המים מן המעיין לתוך האאבטי דאי הופסקו הוי כלי שני והא דלא אמר לו הנותן עד שיפסק דאפש' תמיד היו נמשכי' ובני אד' לוקחין תמיד מן האמבטי וכן למאי דמוקי לה בחמי האור לפי מאי שמפרש התרומת הדשן נמי צריך לומר דאז היו נמשכים המים מן היורה לאמבטי ולפ"ז צריך לומ' דהיורה לא היתה עומדת על האש אלא הוחמה מערב שבת דאי עומדת על האש א"כ הוי חמין שהוחמו בשבת ואפי' קודם גזירה אסור כמ"ש שם דף מ' ע"א מתחילה היו רוחצי' בחמין שהוחמו מע"ש התחילו הבלני' וכו' ע"ש משמע דגם מתחילה לא הותר אלא בחמי' שהוחמו מע"ש וע"ש ע"ב ברש"י ד"ה דהא מעשה דרבי לאחר גזירה הוי דרבי יהושע בן לוי בימי רבי היה ע"ש וכל שכן לפי מ"ש הת"ה דכל טיפה וטיפה מחזקת החום כיון שהרתיח' מכח האש באה א"כ תמיד כח האש באמבטי אלא ודאי דמיירי שאין היורה על האש עכשיו ואפילו הכי הוכיח הת"ה מהראיה דיש עליה שם כלי ראשון א"כ שפי' עשה רמ"א שלא הזכיר שהקדרה עומדת דוקא על האש אעפ"י שהת"ה מזכירו לאו בדוקא הוא אע"ג שהת"ה לא סמך עצמו על הראיה שכתב דהראיה דחיקה אלא על הסברא א"כ איכא למימר דהסברא אינה אלא דוקא כשעומדת אצל האש לרמ"א דלמה יהיה חזרה בדברי הת"ה דכיון דלפי הראיה על כרחך מוכח אפי' אינו עומד אצל האש הוא הדין לפי הסברא גם צירוף לזה חכמתו הרמה נמי ויישב להראיה שאינה דוחק ע"ש ולפי דברי תה"ד המערה מהקדרה אל הקערה ותחב כף של אסור בקערה בעוד הקלוח יורד לקערה אפילו לא תחב במקום העירוי אלא במקום אחר אסור דיש על כל הרוטב דין כלי ראשון כמו שיש שם על כל אמבטי דין כלי ראשון דודאי נמי אין קלוח היורד אל אמבטי מחזיק כל רוחב אמבטי ואפילו אם היה רוצה להניח במקום הקילוח היה לו לומר שיניח במקו' אחר ולמה לי כלי שני אלא ודאי דכל האמבטי בגדלה נחשבת לכלי ראשון ומ"מ פירושו צ"ע דוחק חדא דנימא דתמי' הולך אל האמבטי עד שלא היה יכול להמתין שיפסק הקילוח ועוד פרש"י שם בדף מ' ע"ב בד"ה בכלי שני דהך אמבטי שהחמין נמשכין לה מן המעיין חשיב לה ככלי ראשון שנרתחו בו שאעפ"י שהעבירו מעל האור מבש' כדתנן לקמן האלפס ע"ש ולפי הת"ה הרי לא העבירו מעל האור שתמיד כח הכלי ראשון בו דהא המים יוצאין מן המעיין שהוא כמו אצל האש ואינו שוה כלל לשם דשם כלי ראשון הוא שעמד אצל האש אלא שעכשיו אינו אצל האש וכאן אפכא דהך אמבטי שהוא כלי שני בודאי לא הייתה אצל האש אלא שיש לה כח מכלי ראשון העומד אצל האש ודוחק לומר ומדרך הדמיון כת' רש"י כן כמו בכלי ראשון שהעבירהו מעל האור יש לו דין כלי ראשון הכא נמי בזה דמי שקלם בפלס ומאזנים דשוים הם ועוד דהט"ז בסימן צ"ג אות ל' דקדק מדלא אמר בקיצור טול בכלי ותן שמע מיני' אם היה שואב בכלי מן האמבטי עדיין היה על הכלי שם כלי ראשון ע"ש היטיב ולפי דברי הת"ה בודאי היה על הכלי שם כלי שני כיון שהופסק הקילוח דהא אפילו אמבטי גופה אם נפסק הקילוח תהי' כלי שני דהא באמת אמבטי כלי שני היא אלא משום שכל טיפה וטיפה אחרונה מחזקת את הראשונה ואם נפסק הקילוח הוי כלי שני כמו כל עירוי שמערים מן הקדרה שיש על הערוי חומרא יותר מכלי שני ותיכף שנפסק הקילוח נעש' כל הרוט' כלי שני וא"כ ישאר דקדוק של הט"ז אמאי לא אמר רבי סתם טול בכלי ותן ע"ש ואפשר דכלי זה ששהה בתוך אמבטי בעוד שהיה יורד קילוח של כלי ראשון לתוכה עדיפא מאמבטי גופה שלא נתחממו דופנותיה ותיכף שנפסק הקילוח נעשית כלי שני. אלא העיקר נראה כמו שדחה הת"ה דחמי טבריא אין מצטננים מן הקרקע וסברתו דלכך אין מצטננים שכל רתיחתן עולה מן הקרקע אם קבלה היא נקבל אבל בלאו הכי מאי סברא היא זו וכי הקרקע מרתיחתן בודאי עולים ממקום מרותח מגיהנם וכיוצא בו שנשאר ממי המבול כמ"ש במדרש שג' נשתיירו מהם לצורך העולם ואין לקרקע שייכות עמכם כלל כמו כלי אלא שעולים דרך הקרקע אלא הטעם נראה שהולכים תמיד על מקום אחד ימים ושנים נעשה גם המקום חם מהם והטעם של כלי שני שדופנותיה צוננים כמ"ש שם בתוס' ד"ה ושמע מיניה כלי שני אינו מבשל ע"ש וכן האמבטי לכך הוא כלי ראשון מפני שתמיד יורדים לתוכה מים רותחים נעשו דופנותיה חמים כמ"ש בט"ז בי"ד סימן צ"ה ס"ק י"ב בד"ה כתב או"ה דעל ידי עיראות הרבה בלע בכולו כמו כלי ראשון ע"ש ואפשר דאפילו למאי דסבר דקודם גזירה ובחמי האור מיירי נמי (טעמי) [טעמא] משום הכי הוא שתמיד מחממים מים ביורה והולך תמי' לאמבטי דופנותי' חמים ולפ"ז שפיר מיירי אפי' נפסק הקילוח יש על אמבטי דין כלי ראשון כיון שאין כאן דפנות המצננות ושפיר מדמי לה רש"י לכלי ראשון שהעבירו מעל האור דודאי לא עדיפ' הך אמבטי מכלי ראשון גופי' שהעבירהו מעל האור וגם דברי הט"ז נכונים עוד י"ל דהני חמי טברי' הוי רותחים על ידי האור עצמו דודאי לא בכלי נרתחו במקום שנרתחו אלא ע"י האור עצמו לכך אעפ"י שהולכים ע"ג קרקע ובאו לאמבטי הוי על כל פנים כלי ראשון כמ"ש בט"ז בי"ד סי' צ"ב ס"ק ל' דאעפ"י שטפה אחת שנפסק הקילוח הבאה מכלי ראשון אין עלי' דין כלי ראשון מ"מ אם באה הטפה ממה שנרתח על ידי האור עצמו הוי על כל פנים כלי ראשון ע"ש בת"ה סי' קע"ו שביאר טעמו כן ואם כך בטפה אחת כ"ש במים שהולכים בשפע רב דאעפ"י שהולכים למקום רחוק אינם מתקררים מלקרו' על כל פנים כלי ראשון ובאמת שדברי רש"י אינם מיושבים בכך שדימוהו לכלי ראשון שהעבירו מעל האור ולדידן אכתי דומים לכלי ראשון שעומד על האור כיון שמתחילה היו על ידי האור עצמו ובאמת לפי מאי דבעי לאוקמי קודם גזירה ובחמי האור מיירי שבאמבטי גופיה הורתחו המים ומ"ש הת"ה דאי קודם גזירה ובחמי האור מיירי שהוחמו באמבטי א"כ מי הזקיקו לרש"י לפרש דאמבטי לא הייתה עומדת על נקבי הנביעה ממש ע"ש לא ידעתי כוונתו דלמה לרש"י לפרש דאמבטי עומדת על נקבי הנביעה כיון דאפילו אם אינה עומדת הוי כלי ראשון דחמי טבריא אינם מצטננים על גבי הקרקע א"כ למה ליה לפרש דלא כהלכתא בחנם גם אפשר דקצת דוחק הוא לפרש שהיה אמבטי עומד על נקבי הנביעה ובחנם למה לי זה אבל אי מיירי בחמי האור על כרחך צריך לפרש כן ואפשר שכוונתו דמנאי לרש"י דחמי טבריא אינם מתקררים על הקרקע ואמבטי לא היתה עומדת על נקבי הנביעה דלמא מתקררים ואמבטי היתה עומדת על נקבי הנביעה והא דלא אמרו שמע מיני' ד' דזה מקרי כלי ראשון דהא חידוש דין הוא דהת"ה עצמו נדחק בזה יש לומר דהא דחמי טבריא אינם מתקררים על גבי קרקע פשוט היה להם ודינו של הת"ה אינו מוכח אלא מהא דבעא רבינא לאוקמי בחמי האור גם הת"ה בעצמו כתב דמהגמרא אינו מוכח זה כל כך אלא מסברא ע"ש עוד הוי מצי למימר שמע מיניה המבשל בחמי טברי' חייב ולאפרושי מאסורא מותר במרחץ ומדאמר טול בכלי שני ולא אמר בקיצור טול בכלי שמע מיניה שאם יטול בכלי עדיין הוא כלי ראשון כמ"ש בט"ז סי' צ"ג ס"ק ל' ע"ש ולדידי נראה לחלק דאם שאב מכלי ראשון שעומד אצל האש אפש' שיש על הכלי ששואב בו נמי דין כלי ראשון כיון שהיה אצל האור אבל אם העבירו הכלי ראשון מהאור ושאבינהו דכ"ר הוא אין בו כח לעשות את הכלי ששואב בו כלי ראשון דהוא היה בעצמו אצל האור אבל כלי ששאב בו לא היה לעול' וצ"ע ולפי מ"ש בט"ז בש"ע א"ח סי' שי"ח ס"ק י"ח דט"ס הוא במ"מ וצריך להיות כלי שני ואפי' הכי כת' הרמב"ם שם ולא יתן לתוכה שמן מפני שהוא כמבשל דזהו דינו של רבי כמ"ש במגיד משנה שם ע"ש והטעם מפני שהוא לרחיצה מחממים אותה הרבה וכ"כ במ"א ס"ק ל"ד ע"ש א"כ אין דינו של הת"ה מוכח כלל מהגמ' והא דאמרו ש"מ כלי שני אינו מבשל אע"ג דגם האמבטי כלי שני הוא מפני שהוא מחומם הרבה קרי לה כלי ראשון וצ"ע אמאי לא אמרו ש"מ ד' דאמבטי אעפ"י שהוא כלי שני מפני שהוא מחומם הרבה הוי כלי ראשון דהא חידוש דין הוא דפליגי הפוסקים בזה ע"ש ואפשר שכן הוא דעת רש"י בדף מ' ע"ב בד"ה בכ"ש דלכך הוי ככלי ראשון משו' שהוא לרחיצה ומחמם הרבה וכן כתב רש"י סברא זו בדף מ"ב ע"א בד"ה בכוס ובד"ה ספל ע"ש אלא דהספל דמעט מים בו לא מהני סברא זו והת"ה נראה דסבירא ליה כמ"ש התוספת בדף מ"ב ע"א אבל באמבטי דרבי כלי ראשון הוא ואינה אותה אמבטי דלשם דלא כהרמב"ם שכתב שניהם על אמבטי אחת ולפי דברי הת"ה אפילו מקום רחוק הוי נמי כלי ראשון כל זמן שהיד סולדת דלכאורה נקבי המעיין של חמי טבריא לא היה במרחץ דאם לא היה אלא חצי אמה וכדומה מן המעיין בודאי דהכל נקרא מעיין דכך דרך המעיין דהנקבים הם דקים כחוט השערה ואין רואה אותם כלל ולמעלה מתאספים המים כמו אמה ויותר ואח"כ יורדים משם ולמטה ואפשר דחמי טבריא אין בטבעם להתקרר כלל אפי' יתנו אותם במאה כלים זה אחר זה דדוקא מים שהחמימות בהם מחודש יכול הוא לחזור לטבעים אבל אלו שטבעם חם אינם יכולין להצטנן כמו מים המלוחים להמתק ואין חילוק בין מקום הנביעה לאלף פרסאות וצריך לשאול ליודעים ומלשון רש"י לא משמע כך שכ' בד"ה כלי שני הנ"ל דהך אמבטי שהחמין נמשכין לה מן המעיין וחשיב לה ככלי ראשון שהרתיחו בו שאעפ"י שהעבירו מעל האור מבשל ע"ש משמע שמה שהעבירם מעל המעיין הוי כמו שהעבירו מעל האור וצ"ע ולפי שאין לדין זה שורש כל כך מהגמ' יש להקל בו במקום קצת ספק כגון שהוא רחוק עד שאינו ודאי שהיה היד סולד' בקילו' אשר נגע בקדרה אחרת או אם היה כלי שמשתמשין בו בספ' ע"ש בש"ע י"ד סי' צ"ט סע"ז ע"ש בפר"ח סי' צ"ב ס"ק י"ט שסמך נמי להקל בטפת חלב שנפל על הקדר' אם הוא כלי שמשתמשי' בו בשופע אע"ג דאיהו לא סבירא לי' דאם לא כן בלאו הכי מותר ע"ש בפר"ח סי' קכ"ב ס"ק ג' ע"ש וכ"ש אם בא על הקדרה צוננת מבחוץ דלא נאסר מן הקדר' אלא כדי קליפה מבחוץ וכן אם יש ספק אם נפסק הקילוח או לא כמו שהוא דרך העולם שתחת הכירה עומדים הכלים וכשהקדרה על הכירם נרתחת ויוצא לחוץ נשפך עליהם והמקום רחוק ויש חלל בין הכירה לכלים ועל פי הרוב יש ספק אם נפסק הקילוח כי כדי שירד בלא הפסק ועל מקום החלב צריך הרבה רוטב ואין דרך מה שיוצא מהרתיחה כ"כ. נראה שיפה עשה רמ"א שלא העתיק אצל האש דוקא אעפ"י שבת"ה הזכירו בשאלה שכת' שפותה אצל האש ומחמת הרתיחה יוצא החלב למעלה מאוגני הכלי והיה נזחל והילך על הכירה עכ"ל וידוע דלאו מעשה שהיה כך היה שהוא בעצמו עשה השאלות וכן דקדק שם בסוף התשובה הואיל והיה הקילוח נחל והולך מתוך הרתיחה העומדת אצל האש עכ"ל כיון שכ' דמחמת הרתיחה יצא למעלה מאוגני הכלי וזה בודאי לאו דוקא דמאי חילוק יש בזה ועוד דלפי הראי' שהביא מחמי טבריא או מחמי האור אין זכר לזה דלאו מחמת רתיחה יצאו אלא דלאו דוקא ה"ה אצל האש לאו דוקא אלא אורחא דמלתא קאמר דאין חילוק בכלי ראשון בין עומד אצל האש או לא דכיון שכתב הת"ה דמחמת הרתיחה יצאו לאורחא דמלתא או לאיזה כוונה הוצרך להזכיר אצל האש נמי דאין דרך לצאת מחמת הרתיחה אלא כשעומד אצל האש ופשוט הוא ע"ש בט"ז סי' צ"ג ס"ק ל' ועוד ראי' מפ' כירה ע"ש נרא' דאפי' שם כפשוטו שיטול מים בכלי ויתן הפך לתוכו אין ראיה דשאני התם דמפסיד כלי כמ"ש דף מ"ב סוף ע"א בתוס' ד"ה שאני התם ע"ש דודאי סברא נכונה היא דהא לכך הכלי ששואב בה הוי כל"ר משום שאין שם דפנות המקררות שהוחמו בהיותם בכלי ראשון אבל כשמניח בתוכו כלי קר בודאי לא יהיה על השמן שבתוך הכלי שם כלי ראשון ע"ש דא"כ היה לו לומר טול בכלי ותן ע"ש י"ל שלא ישה' הכלי בתוך האמבטי כדי שיהיו המים חמים יותר ויופשר היטב השמן דבזה יהיה הכלי כלי ראשון לכך אמר לו שיהי' כלי שני ע"ש בס' פר"מ סי' צ"ה בש"ד ס"ק י"ח בד"ה ומה אעשה לכאורה כוונתו על מעשה דרבי ושם הניח הפך לתוך אמבטי ומאי עירוי הוא כלי ראשון ממש אלא דהת"ה הוכיח מזה דאם נשפך מהאמבטי על דבר אחר הוי עירוי ע"ש ע"ש בד"ה סוף דבר וגו' ואם נזחל מכל"ר על כיר' צוננת שלא בהפס' ומשם ניתז צרורות על כלי קר הוי נמי עירוי ואוסר כדי קליפה כדין חם לתוך צונן ונהי שאינו מבשל כהאי גוונא מבליע ומפליט מיהא וכל זמן שלא נפסק הקילוח הוי עירוי אף שנח על גבי כלי קר אלא א"כ נפסק ונח על גבי כלי קר ומשם לכלי אחר אין אוסר עכ"ל משמע מדבריו דאם נח תחילה ואח"כ נפסק הוי כל"ר דכיון דמתחילת הנחה על הכלי היה כלי ראשון מכח שכל טיפה אחרונה מחזקת את הראשונה נשאר עליה שם כלי ראשון לעולם לכך אסור אם ניתזו צרורות משם על כלי אחר ודבר תמוה הוא שהרי בהדיא כתב רמ"א בסי' צ"ב סע"ז אם נפסק הקילוח מן הקדרה רותחת קודם שהגיע אל הצונן הוי נמי ככלי שני ע"ש משמע דאפי' לאחר שנח על הכירה תיכף שנפסק הקילוח נעשה הכל כלי שני וכן מבוא' בת"ה סי' קפ"ה בשאלה שכתב והיה נזחל ונמשך בקילוח בלי הפסק דרך דופני הקדרה על גבי הכירה עד שהגיע אצל בשר שהיה גם כן טל גבי כירה עכ"ל מבואר שלא נפסק הקילוח עד שהגיע אל הקדרה הצוננת דכן משמע לשון עד דאין לומר דלא נפסק עד שהגיע על הכירה ואחר כך נפסק היה לו לומר והגיע וכן משמע מהסברא שכת' שם בסוף התשובה הואיל והיה הקלוח נוזל והולך מתוך הרתיחה העומדת אצל האש כל טפה וטפה אחרונה אינה מנחת את הראשונה שלפניה להתקרר דהא פרשו התוס' פרק כירה דף מ' ע"ב בד"ה וש"מ דהא דיד סולדת בו בכלי שני אינו מבשל היינו משום דאינו עומד אצל האש אינו מחזיק חומו והולך ומתקר' משמע דאם עוד היה כח האש שולט שם אינו מתקרר עכ"ל הרי דתיכף כשנפסק מתקרר דאין כח האש שולט שם ועוד דאם לא כן נמצא לעולם קערה כל"ש שהרי מערים מן הקדרה לתוכה עירוי בלא הפסק ובודאי בשעה שמערים הכל נקרא כל"ר אפי' שלא במקום העירוי כמ"ש לעיל מ"מ כשנפסק העירוי כל מה שבקערה הוי כלי שני כן הוא מוסכם בכל הפוסקים ע"ש במ"א סי' תנ"א ס"ק י"ג (וסי' תמ"ז ס"ק ט') לכן אעפ"י שהראיה שכתבתי מדברי רמ"א יש לדחות דשם צריך שלא יפסיק הקילוח עד שיגיע לבשר דאם נפסק קודם צריך עוד לילך דרך הכירה הצוננת עד שיגיע לבשר והוי ליה נפסק ואחר כך נח אבל כשלא הלך למקום אחר אחר שנפסק י"ל כיון דמעיקרא קודם שנפסק היה כל"ר לא נתבטל בהפסק ואם נתזו ממנו נתוזו הוי כמו מכל"ר ממש מ"מ מהראיה שהבאתי מקערה ומסבר' מהרא"י מוכח דגם זה מקרי כל"ש אבל אם נתזו צרורות מהקילוח ההוא קודם שנפסק הקילוח מכלי ראשון לכאורה הוי כמו מכלי ראשון ממש אבל נראה כיון דאפי' בכלי ראשון ממש יש פלוגתא בזה אם עירוי שנפסק הקילוח הוי ככל"ר או לא ע"ש בט"ז סי' צ"ב ס"ק ל' דלא צריך אלא גרירה וכ"כ שם בש"ך ס"ק ל"ח ע"ש ומ"ש הש"ך שם וכדלעיל ס"ז ע"ש באמת שנרשם שם כך בשערים בשם תשובת מהר"מ והיא אותה תשובה שכתב בתורת חטאת כלל נ"ה נ"ו דין ו' ע"ש אבל באמת נרא' דאין צורך לזה דאפי' אותם דסברי עירוי שנפסק הקילוח הוי עירוי מודים שם דהא נשפך על כירה צוננת וכוי כלי שני אלא משום שטפה אחרונה מחזקת את הראשונה אבל כשנפסק ליכא זה ולא פליגי בעירוי שנפסק הקילוח אלא כשהוא באויר דליכא דפנות המצננות וע"ש במנ"י ס"ק ט"ו שהקשה דברי ש"ך מסי' צ"ב ס"ק ל"ח שכ' דעירוי שנפסק הקילוח סגי בגרירה ובסימן ק"ה סק"ה כתב דהוי עירוי ממש וחילוק בין מאכל וכלי חרס דבולע ולא כלי מתכות ע"ש בפר"מ סי' צ"ב ס"ק ל"ח בש"ד שהביא דברי המנח' יעקב ואפש' שיש חילוק בין טפה אחת ליותר ובפסחים ובתוספ' דזבחים ושאר פוסקים שכתבו דהוי עירוי מיירי ביותר מעפה וכ"כ בש"ך סי' צ"ג דלא דמי לעירוי דטפה אחת כח חמימותם פוסק ואינו ככלי ראשון עכ"ל משמע דמחלק בין הרבה או עפה אחת אלא שכתב דדי כשמקנחה או מדיחה ולא הצריך אפילו גרירה על זה השיג הש"ך דגרירה ונעיצה הוי כקליפה פי' מעכב עשייתה ולא מהני הדחה וקינוח במקום דצריך גרירה או נעיצה כמו בקליפה ואין כוונת הש"ך דגרירה ונעיצה הוי ממש כקליפה ומהני במקום דצריך קליפה ולא כמו שהבין במנ"י סי' נ"ה ס"ק ע"ז דכוונת הש"ך כקליפה והקשה מדברי הש"ך דסי' צ"ב ס"ק ל"ח שכתב די בגרירה דלא הוי עירוי ע"ש ובעירוי סגי בקליפה שמע מינה דגרירה פחות מקליפה ע"ש ומ"ש מהר"ם והא דאמרי' עירוי ככלי ראשון כשנפל בקילוח אבל בכהאי גוונא לא ע"ש בתורת חטאת בקילוח פירוש בשפע ולא מיירי אם נפסק הקילוח או לא ע"ש וההיא דסי' ס"ח סע"י אעפ"י שהוא הרבה משום דאינו מפליט ומבליע כאחת כמ"ש בש"ך סי' ק"ה סק"ה אך במנ"י הנ"ל כתב דההיא דס"ח נמי מתשובת מהר"ם היא ולא ידעתי כי בש"ע שם נרשם ר"ן ושאר פוסקים ע"ש בסי' ס"ח ס"ק י' בהגה מ"מ בההיא מעשה שכתבתי לעיל שהכלים עומדים תחת הכירה ויש ספק אם נפסק הקילוח כמ"ש לעיל כיון שאין דינו של הח"ס מוכרח מן הגמ' אפש' שיש לסמוך על הפוסקים דעירוי שנפסק הקילוח סגי בגרירה ואפי' בכלי חרס יכולים לגרור מעט מן החרס אעפ"י שכתב במנ"י שם שהוא נגד הגמרא מסתמא אינהו הוי ידעי ליישב לשין הגמרא לדעתם ועוד כיון דגוררים אעפ"י שקליפה הוא מעט יותר שצריך שינטל כולו כאחת כמ"ש בש"ך סי' צ"ו ס"ק כ"א ע"ש בין גרירה לקליפה לא נשאר אלא מעט מזעיר עד שאין לך שום כלי שלא והא נקרא משתמש בשפע לגבי מיעוט הזה וכל שכן אם ישהנו עד שלא יהא בן יומו ואפשר שאפילו בעירוי שנפסק הקילוח מכלי ראשון ממש בטפה אחת וטל ידי גרירה משים שא"א לצמצם בכלי חרס שיגרור עד שיעור כדי קליפה ולאחר מעל"ע יש להתיר וצ"ע ע"ש במ"א שדברתי דברי' נכבדים בענין זה בעזהי"ת ע"ש בתפארת למשה ס' צ"ה שהקשה על מ"ש שם הש"ך דאין עירוי אלא בכלי ראשון שבא עליו העירוי הא הש"ך פסק בסי' ק"ה ס"ק ה' דעירוי שנפסק הקילוח מבליע ע"ש ולא ידעתי מאי ענין זה לזה דכאן הוי ככלי שני כיון שבא על הכלי נצטנן מדופני הכלי כמו בא לתוך הכלי ושם באויר מיירי דליכא דפנות המצננו' ע"ש. ע"ש בפר"ח סי' ס"ח ס"ק י"ח דף נ"ג ע"א שהקשה על אותם הסוברים דעירוי שנפסק הקילוח אינו עירוי כלל מההיא דנטף מרוטבו על החרס וחזר עליו ע"ש בש"ך סי' ק"ה ס"ק ד' שכתב נמי זה וכך וכדמוכח בכיצד צולין דף מ"י עכ"ל ולא ידעתי כוונתו הא הפר"ח גופא כתב בסי' צ"ב ס"ק ל"ז דההיא דכיצד הוא רותח על ידי האור ממש ע"ש וא"כ אינהו לשיטייתהו אזלי דפסקי דרותח על ידי האור אפי' נפסק הקילוח הוי כעירוי שלא נפסק בסי' צ"ב סע"ט אלא דהתוס' והרא"ש מתרצים אליבא אותו הפוסקים דסברי עירוי אוסר כולו סברי דוקא עירוי שלא נפסק הקילוח אבל נפסק אפילו על ידי האור אינו מבליע אלא כדי קליפה אבל אנן לא סבירא לן אלא אפילו עירוי שלא נפסק הקילוח אינו מבליע אלא כדי קליפה אף על גב דא"כ לינחית דרגא לדידן נמי בעירוי שנפסק הקילוח מחמת האור אפשר דאנן פלגינן עלייהו בהך סברא דאין צורך למינח' דרגא דשוים הם עירוי שלא נפסק הקילוח מכל"ר או נפסק מעל ידי האור או אפשר דוקא לאסור כולו יש חילוק אבל כדי קליפה הסברא נותנת שגם נפסק על ידי האור יכול להבליע כ"כ בפר"ח ס"ק ז' ע"ש:
ב
אם נמצא קערה חולבת בין כלי בשר אפילו היא בת יומא ודרך להדיח באותו בית בכלי ראשון מותר דאמרו בפ' קמא דנדה אין מחזקינן טומאה ממקום למקו' ע"ש בדף ד' ע"א כמו כן אין מחזיקים אסור ממקו' למקו' כלומ' לא אמרי' כמו שהם עתה ביחד כן היו ביחד בשעת הדחה אלא אמרי' עתה באת' ומאי שנמצא עתה ביניהם זה לא מקרי רעותא דהא עדיין י"ל שלא הודחו עמהם ע"ש וכל שכן אם לא נמצא גם עתה ביניהם דלא מחזקי' רעותא שמא הודחה עמהם אעפ"י שספק ולא ידוע להם אם הדיחו אותה עמהם או לא ולא דמי למי שאינו יודע הלכו' שחיטה דחיישי' שמא שהה או דרס אע"ג דליכא עכשיו שום רעותא המורה על חששא זו שאני התם דודאי שהה או דרס דכן דרך החתיכה למי שאינו יודע הדין כמ"ש בט"ז סי' ט"ז ס"ק י"ג ואע"ג דבט"ז סי' צ"ה ס"ק י"ד לא העתיק טעם זה אלא משום ס"ס שמא לא הודחה ושרא לא היתה בת יומא ע"ש משמע בהיתה בת יומא אסורה ע"ש י"ל משום דנמצא עתה ביניהם אבל אם לא נמצא ביניהם בודאי גם הט"ז מודה דלא חיישי' וע"ש במנ"י כלל נ"ז נ"ח ס"ק כ"ט שהביאו ופסק כן וכת' דהא דהחמיר בצ"צ בספק נמלח עם בשר שהיה שם עוד צדדים להחמיר גם המעשה דצ"צ היה שנמצאו אחר כך כולם ביחד ע"ש בפר"מ סי' ס"ט בשפתי דעת ס"ק י"ג שהביאו ע"ש:
ג
בש"ע י"ד סי' צ"ב סע"ט צריך הגעלה בתרומת הדשן סי' קע"ו כתב אלא דיינינן לה דלכל הפחות עדיין הוא רותח כעירוי דמכלי ראשון דבעי הנעלה עכ"ל א"כ הוי סגי בקליפה כדין עירוי והא דכתב הגעלה אפש' משום כלי חרס וכדומה נקט הגעלה ע"ש לעיל סי' צ"א סע"ה סוף הג"ה שלישית ע"ש בש"ך ס"ק י"ח ובפר"מ כאן בשפתי דעת ס"ק ל"ה כתב דמהרא"י סבר דעירוי מבליע בכל הכלי ע"ש ממילא לדידן סגי בקליפה ואפשר משום דלא ברירא ליה למהרא"י שלא יהיה אלא כעירוי דהא כתב לכל הפחות לכן אין להקל בלא הגעלה וצ"ע:
ד
כתב בש"ע י"ד סי' צ"ה בט"ז ס"ק י"ב כתוב באיסור והיתר הארוך א"כ על ידי עיראות הרבה ע"ש לכאורה נראה דוקא שהיו עיראות הרבה תכופים זה אחר זה דכיון דבא עירוי השני בעוד הקערה חמה מעירוי הראשון לא שייך כל כך תתאה גבר ומצנן את העליון אלא אינו מצננן כ"כ ומבליע יותר וכן בעירוי השלישי והרביעי מבליע עוד יותר אבל אם נצטננה מעירוי הראשון למה לא נימא תתאה גבר בעירוי השני גם כן ומצננן התחתון את העליון אין לזה לא טעם ולא ריח ואין לומר כיון דיש כאן בליעה בכדי קליפת הקערה אינו יכול ליבלע בליעה של עכשיו אם לא תלך יותר מה לי אם לא תלך לא תבלע כלים ועוד דהא עירוי מפליט ומבליע כדי קליפה ולאלו שני הטעמים אם היו עיראות הרבה של היתר ואחר כך היה עירוי של איסור לטעם הראשון כבר נתחממה על ידי עיראות של היתר מ"מ בעירוי אחד של איסור אינו מבליע בכולו וכן לטעם השני ובאסור והיתר הארוך כלל ליד דין ט"ו כתב ואם בקערה צריך ס' נגד כולה לפי שמערי' עליה כמה פעמי' ונשאר בה הבליעה כל פעם והולך ובולע מידי יום ויום בכול' עכ"ל משמע אפי' כבר נצטננה מדכת' יום יום משמע דמיירי מדרך העולם שאוכלים בה בכל יום גם משמע דמיירי אפילו היא אינה בת יומא מעיראות הראשונות דהא כתב יום יום ובספר פר"מ סי' צ"ה במשבצות זהב ס"ק י"ב נסתפק בזה ומדכתב או"ה יום יום לא תהא בת יומא חלא משני עיראות בבוקר ובערב ואפשר דסבירא ליה דבשני עיראות סגי או דהעירוי האחרון גורם ליבלע בכולו ולפ"ז אפי' היו עיראות הראשונות של היתר אבל לומר דבעיראות של אסור אפי' לא היו הראשונות בני יומם ועיראות של היתר לא מהני צ"ע ואפשר כיון דבכל פעם בא בליעה חדשה אינו מניח את הראשון ליפגם ותמיד הוא לשבח ע"ש בפר"ח סי' צ"ד ס"ק כ' ובספר פר"מ סי' צ"ד בשפתי דעת ס"ק כ"ב ע"ש ומ"מ משמע מאו"ה דדוקא עיראות של כל יום ויום מהני לזה אבל מאי שמערים קערה מלאה לא אמרינן דזה גופה מקרי עיראות הרבה דא"כ למה לצרף של כל יום ויום אע"ג דגם בעירוי אחד נוגע כל מאי שמערה בשולי הקערה דדרך העירוי הוא כן לדחות מאי שיש בקערה ולבא כל קילוח לשולי הקערה אפילו הכי לא מהני זה ע"ש במנ"י סי' י"א י"ב ס"ק י' שכתב נמי דבעירוי נוגע הכל בקערה ע"ש מ"ש בש"ע י"ד סי' צ"ג בש"ך ס"ק ד' ובט"ז ס"ק ב' בשם רש"ל הטעם דאי אפשר לקנחם יפה ע"ש רש"ל אזיל לשיטתו ע"ש בש"ך סי' ק"ג ס"ק ט"ז בשם רש"ל דכשיש בעין לא נפגם מה שמבליע ע"ש לכך לא מהני כאן ס' נגד מה שבעין דלכאורה אין קדרה שמכסים אותה שלא יהא ס' נגד מה שבעין בכיסוי למעלה במקום שאין יכולים לקנח ע"ש אבל לדידן דלא קיימל"ן כרש"ל כמ"ש בש"ך סי' ק"ג ע"ש אין קפידא בזה לפעמי' הקדרה עם תבשיל או מים אצל האש וסמוך לאש המים רותחים ורחוק מהאש אין היד סולדת בו לכן אם ניתן בו דבר אסור אי אפשר לשטר בס' כי אין ידוע כמה כם הרותחין ולפי הנראה בודאי ליכא ס' כי מעט הם ואפילו נטלו האסור או לא נטלו והמים כולם נעשו רותחין מכל מקום מעט המים אשר בתחילה נעשו נבילה וצריך לשער נגד כולם אלא דבלח בלח לא אמרינן חנ"נ בהפסד מרובה ע"ש בש"ע י"ד סי' צ"ב סעיף ד' בהגה ע"ש בט"ז ס"ק י"ד ט"ו ובלא נודע האיסור לא אמרינן חנ"נ ע"ש בסי' צ"ט בהגה ובש"ך שם ס"ק ט"ו ובמין במינו היה אפשר לומר כיין דלא ידעינן כמה היו רותחים שמא היו ס' כמו בנשפך בסי' צ"ח סעיף ב' אלא דלפי הנראה בודאי אין כאן ס' ובמקום אחר הארכתי כתב בס' פר"מ בסי' ל"ט ס"ק א' בשם תשובת הב"ח סי' קכ"ז אם נמצא מכה ישינה בצלעות שנסרכה הריאה אף קודם ג' ימים החלב אסור והכלים אין לאסור מקודם ג' ימים דנ"ט לפגם מדרבנן עכ"ל וחלק עליו בהיתר הכלים כיון דהספק בדאורייתא ומצד אחר בא לו שהוא מדרבנן ע"ש בש"ך סי' ק"י בדיני ס"ס ס"ק י"ט ובבל"י בדיני ס"ס ס"ק כ"ד התיר בהפסד מרובה ע"ש בפר"ח ושאר אחרונים והנה בלאו הכי צע"ג על הב"ח כיון שלא התיר החלב מקודם ג' ימים ולא מוקמי' לה אחזקה לומר השתא קודם ג' ימים נטרפה כמו דמוקמינן במכה שאינה ישינה ש"מ דודאי מקודם ג' ימים נעשה כמ"ש בתשובת הב"ח שם דאפי' להמכשירים בהוגלד פי המכה קודם ג' ימים דוקא התם דאפשר דהוגלד תוך ג' ימים אבל ריעותא גדולה בצלעות בודאי מכה ישינה היא ע"ש א"כ מאיזה טעם נתיר הכלים אחר מעל"ע דהא לאיסור דרבנן ספיקא עכ"פ בעינן ע"ש בש"ך סי' ק"י בדיני ס"ס ס"ק כ' וס"ק ל"ד דמה דלא מקרי ספק לענין דאורייתא לא מקרי ספק לענין דרבנן אלא ודאי דסבר הב"ח דמדינא ספק גמור הוא דאפילו מכה ישינה אפשר להתהוות בתוך ג' ימים באיזה ענין המקולקל מאוד אלא דלענין לאכול החלב בעצמו דאסור דאורייתא הוא החמיר ולענין הכל ם שאינם בני יומם דרבנן מוקמינן אדינא לומר דספיקא הוא ומוקמינן לה אחזקה לומר השתא קודם ג' ימים נטרפה סמוך לג' ימים ולא קודם לכך הכלים כשרים כיון דמוקמינן לה אחזקה כמו שמכה שאינה ישינה דמותרים הכלים מקודם ג' ימים דמוקמינן אחזקה ואמרינן השתא סמוך לקודם ג' ימים נטרפה ולא מאז ומקדם אע"ג דלא אמרו אלא הוגלד פי המכה או כרכה בודאי ג' ימים אבל אינו בודאי שלא יהיה מקודם ג' ימים הרבה אלא ספק הוא על מקודם ג' ימים הרבה ומוקמינן לה אחזקה הכא נמי מוקמינן אחזקה ומתורץ בזה מה שהקשה הפר"מ עליו הא מצד אחר בא לו שהוא מדרבנן דזהו בספק דלא מוקמינן ליה אחזקתו להכשירו לגמרי ע"ש בסי' נ' בש"ך ס"ק ג' ע"ש אבל הכא לענין הכלים כוי הדין כמו במכה שאינה ישינה דאפי' החלב מותר ע"ש בש"ך סי' ס"ו ס"ק י' ובט"ז ס"ק ה' בכיוצא בזה בדבר שהספק הוא בדאוריית' ומצד אחר בא לו שהוא מדרבנן דבלא תערובת שהוא דאורייתא חיישינן לאותם הסוברים דם ביצים מדאוריית' ובתערובת שהוא מדרבנן סמכינן על אותם הפוסקי' דסברי דם ביצים מדרבנן ע"ש הכא נמי דכוותיה ובודאי דקושיא גדולה היא על הב"ח דודאי גם בדרבנן בעינן ספק גמור ספק שקול ולא שיהא נוטה יותר לאסורא מלהתירא כמ"ש בש"ך בדיני ס"ס ס"ק נ"ג לא מקרי ספק או ס"ס אלא כשהאסור וההיתר שוים אבל אם יש לתלות יותר באסור או שהאיסור יותר שכיח אין זה ספק כלל ע"ש ובודאי ספק לדרבנן וס"ס לדאוריי' וכן מדסיים אין זה ספק כלל א"כ בודאי אפי' לדרבנן לא מהני ודבריו מיוסדים על אדני הפוסקים ולא יחלוק הב"ח עליהם כי דברים פשוטים ואמתיים הם וא"כ יקשה על הב"ח כיון שאסר את החלב מקודם ג' ימים הרבה ולא אמרינן נוקמי אחזקה ותיכף לג' ימים נטרפה כמו במכה שאינה ישינה על כרחך צריך לומר על כל פנים דכאן שכיח לאסורא טפי מלהתירא א"כ אמאי מתיר הכלים אחר מעת לעת הא אפי' לדרבנן לא הוי ספק כמ"ש ואפשר דסבר הב"ח דלא אסרינן אסור דרבנן אלא היכי דנודע לנו שנולד צד אסור בהיתר זה כגון שנפל דם מבושל או חלב שחוטה או שאר אסור דרבנן או ביצת נבילה וכדומה דידענו הולדת האיסור וכן מ"ש אם הספק מדאורייתא ומצד אחד בא לו שהוא דרבנן כגון ספק דרוסה שנתערבה דמדאורייתא חד בתרי בטל אלא דבעלי חיים חשיבי ולא בטלי על כל פנים נולד הספק דרוסה באיזה עת שהיתה ביער וכדומה אפי' לא נודע לנו הספק עד אחר שנתערבה או ספק אסור שנתבשל בכלי ושהו מעל"ע דידענו שנולד ספק אסור בבשר זה אבל כאן ששחטו הפרה ומצאו בה מכה ישינה מקודם ג' ימים לא היה שום זמן שנא' באותו זמן נולד הספק לכך אעפ"י דשכיח לאסורא יות' מלהתירא מ"מ אסור דרבנן אינו חל אלא בדבר הברור ולא בזה דכל שיש לומר שאין כאן אסור ולא נולד לנו בשום זמן שום רעותא לא יחול אסיר דרבנן וכן משמע לשון תשובת הב"ח שכתב מאחר שאסור נ"ט לפגם מדרבנן אין לאסור אלא באיסור שהיא ברור כמו בטרפות שהוא מן הבטן בכהאי גוונא עכ"ל וצ"ע ולענין דינא במכה ישנה אם נשתמשו מן החלב כמו ד' וה' שבועות מקודם דלפי אמדן דעתינו נראה דיכול להתהוות מכה כזה בתוך אותו הזמן יש להכשיר אפילו החלב דמקודם כיון דלא נזכר בגמר ובפוסקים הראשונים והאחרונים (אדרבה מדנתנו גבול הוגלד פי המכה בידוע שג' ימים מקודם והמקח בטל ולא אמרו דאם הוא יותר מגלו דאפי' מקודם המקח בטל עד י"ב חודש שמע מיניה דאין חילוק וליתא לדבר זה ע"ש במקום אחר שהארכתי בעזהשי"ת בדבר זה הרבה) וכיון שיש לספק שמא לא נעשה אלא בד' וה' שבועות מוקמינן להבהמה על חזקת כשרות עד אותו הזמן כמו במכה שאינה ישינה בג' ימים ולא אמרינן דספק חסרון ידיעה הוא דים היינו בקיאים היינו יודעים דמקודם נתהוה המכה כיון דכל עיקר טרפות זה אינו נזכר בגמרא ובפוסקים אלא מאומדן דעתינו דלא יתכן שיתהווה מכה כזה בימים מועטים כל שאומדן דעתינו נוטה להיפך סגי בכך והרוצה להחמיר בחלב מ"מ בכלים אחר מעל"ע בודאי מותר כיון דהב"ח דהמציא חומרא זו התיר גם כן הכלים אחר מעל"ע אע"ג דדבריו מגומגמים כמ"ש לעיל מ"מ אין לנו להחמיר יותר מדבריו כיון דהוא המציא חומרא זו בודאי ידע מאי דקאמר אלא שלשונו מגומגם ובכלים שהם בתוך ד' וה' שבועות שלפי אומדן דעתינו בודאי הייתה טרפה דהחלב בודאי אסור והכלים אחר מעל"ע דינם כך שכל כלי שאין בו שום צד להתירא דליכא שום פוסק לסמוך עליו להתיר כגון קדרות שבישלו בהם החלב דלכולי עלמא אסורים יש לאסור אפילו אחר מעת לעת דדברי הב"ח מגומגמים במה שהתיר אחר מעל"ע כמ"ש לעיל ע"ש אבל הכלים שיש פוסקים המתירים אותם כגון כלי שני כמ"ש בט"ז סי' ק"ה ס"ק ד' פלוגתא בזה ע"ש ואפי' בדבר גוש כיון דרמ"א פליג על רש"ל סבר דאפי' בדבר גוש יש להקל בכלי שני ע"ש בש"ך סי' ק"ה ס"ק ח' ובט"ז סי' צ"ד ס"ק י"ד נמי מתיר בלא דוחקא דסכינא לכן בסכין שחתכו הבש' יש להחמיר יותר ויגעילנו אבל בטעלי"ר אין להחמיר בפרט אם הוא של חרס דאי אפשר בהגעלה ותערובת כלים בכלים ע"ש בסי' ק"ב אימתי יש לו צד היתר לאיזה פוסקים ומותר כאן וכן בכל כלי שיש בו צד היתר לאיזה פוסק מפורסם יש להקל כאן ע"ש בש"ע י"ד סי' צ"ב בש"ך ס"ק ל"ב קדרה צוננת ע"ש ואפי' מה שנשפך נמי צונן אותו מקום החם עושה את הרוטב רותח עד שהוא נבלע בקדרה וראיה לזה מ"ש בפסחים דף ע"ו ע"א דאזיל רוטב מרתח ליה לחרס והדר מרתח ליה לרוטב ע"ש בתוספת ד"ה בשלמא ע"ש הרי דמרתח ליה כל כך עד שיכול לרתח לאחרים למאן דאמר עלאה גבר הכי נמי לדידן למאן דאמר תתאה גבר ומדכתב רמ"א דאפילו בקדרה חמה התבשיל מותר מוכח דלא כמ"ש במנ"י כלל וסי' נ' נ"א ס"ק א' דאף דעירוי אינו אוסר אלא כדי קליפה היינו דוקא על דבר צונן אבל אם התחתון כלי שני כולו אסור ע"ש בכלל וסי' נ"ה נ"ו ס"ק כ"א שכתב נמי כן ע"ש דמשמע תמגר דדעת רמ"א כן ואינו כן כמ"ש:
ה
פעם אחת לקחו כף של אסיר בת יומא ולקחו הזוהמא מעל הקדרה ולא ידעו כמה תחבו אם היה ס' נגד מה שתחבו נראה דמותר שמא במהירות שלקחו הזוהמא לא פלטה ובפרט שלא תחבו לתוך הקדרה כלל אלא לקחו השוים מעל הקדרה מבחוץ ע"ש בטור א"ח סי' תנ"ב אם צריך להשהות הכלי ביורה בהגעלה ע"ש בפר"ח סי' תנ"ב סוף סע"ו דהעולם נוהגים להוציאם ולהכניסם מיד ומנהגם של ישראל תורה היא וכ"ש לחומרא ועוד אפילו למאן דסבר דצריך להשהות היינו דלמא לא פלט כולו אבל מעט פולט ולא ידעינן כמה אלא דאיכא עוד ספק שמא לא תחב אלא מעט והיה ס' ואפילו לא היה ס' שמא לא נתן טעם בקדרה כמ"ש בהגהת ש"ד סימן מ"ט בשם רש"י בכף שהיתה ספק בן יומא ולא היה ס' כשר שמא לפגם ושמא לא נתן טעם דחכמים שיעורו ס' משום בצל וקפלוט שנותן טעם ביותר וספק זה דלא היה ס' שמא נתן טעם צ"ע דא"כ כל אחד ישער לפי מה שירצה כמ"ש בש"ך סי' צ"ח ס"ק ט' ע"ש בט"ז ס"ק ו' שהקשה מס"ס אספק אחד ובס"ס אינו מזיק חסרון ידיעה כמ"ש בש"ך סי' נ"ג ס"ק ט"ו ע"ש בש"ך בדיני ס"ס סעיף ל"ד ל"ה והחילוק דחסרון חכמה שהדבר לפניו ואיני יודע לשער וכיוצא בו זה לא הוי ספק כלל אבל דבר שצריך בדיקה מהני בס"ס לכך בסרכות דיש להם בדיקה מהני בס"ס אבל בכתב ובסי' צ"ח שהוא לפנינו ואינו יודע לא הוי ספק אפי' לס"ס וכ"ש דמיירי בספק אחד דאפי' ספק דבדיקה לא מהני בספק אחד ובנידון דידן אע"ג דלכאורה הכל ספק אחד שמא נתן טעם או לא מכל מקום צדדין הרבה הם לקולא ע"ש במנ"י בתורת השלמים בדיני ס"ס ס"ק כ' דהוי ס"ס ע"ש היטב דגם כאן מתחילה צריך להתחיל אם היה אסור הרבה בתוך הקדרה שמא לא נתחב רק מעט עד שהיה ס' ואפילו תחב הרבה שמא לא נתן טעם ואפשר דספק שכל אחד ישער כפי מה שירצה מגרע בס"ס נמי וצ"ע מכל מקום כאן שלא תחבו תוך הקדרה אלא מלמעלה בודאי איכא ספק לא פלט לתוך הקדרה כלום או מעט (ועוד נראה דאלו הספיקות אינם ספק א' דספק אם יש ס' אכתי יש פוסקים דאפי' בס' צריך קפילא כמ"ש בבית יוסף ריש סי' צ"ח ע"ש אבל כשאנו אומרים שמא לא נתן טעם בספק אין צריך לכלום:
ו
ע"ש בש"ך בי"ד סי' צ"ב ס"ק ל"ג וביש"ש שם כתב שהקדרה עומדת אצל האש וא"כ מאחר שהיא מרותחת מחמת חום האש שאצלה שאי אפשר לומר תתאה גבר כי חום העליון שבקדרה מרתחת התחתון מלהתקרר ובולע שפיר וכן נראה עיקר היכי שהקדרה מורתחת דבעינן ס' נגד החלב אפילו הוא למטה מן הקדרה וכן מצאתי בא"ו בשם ר"י מפרי"ז עכ"ל משמע דוקא אם עומדת אצל האש וכן העתיק במנ"י כלל וסי' נ"ה נ"ו ס"ק כ"א את דברי מהרש"ל אך אם הקדרה עומד אצל האש שאז אינו מתקרר ובולע שפיר עכ"ל וכ"כ בפר"מ שם דברי הש"ך דאם הקדרה אצל האש ע"ש ומיירי שהמקום תחת הקדרה עדיין צונן היא וכן הסברא נותנת דהאש מחמם את הקדרה ואינו מניחה מלהתקרר מחמת התחתון דהא תמיד ניתוסף בה חום מהאש שאצלה ואדרבה היא מחממת את התחתון דומה לזה כתב בתרומת הדשן סי' קכ"א בהאי דינא שכתב רמ"א אחר כך וקילוח מן הקדרה רותחת וכו' שכל טיפה אחרונה אינה מניחה את הראשונה מלהתקרר עכ"ל וכ"כ בט"ז שם ס"ק כ"ה שהקדרה עומד אצל האש שחום האש שבקדירה מרתיח התחתון מלהתקרר ובולע שפיר וכן נראה עיקר עכ"ל הרי שהעתיק דברי מהרש"ל בקיצור והעתיק עיקר הדברים דבעינן שהקדרה עומד אצל האש דוקא א"כ משמע דדוקא הוא ע"ש אבל לא משמע כן בדברי המ"כ בשם ר"י מפריש שהעתיק מהרש"ל תחילה שכתב שם בזה"ל ואם נפל על הכירה חלב והקרקע לחה והושם עליה קדרה של בשר רותחת צריך ס' ממה שהיה בעין תחת הקדרה מרוטב של חלב עכ"ל הנה לא הוזכר בכאן אש שהוא עיקר האסור אבל רותח נזכר שם ברש"ל ועוד לשון והושם עליה משמע שתחילה היה הרוטב ואחר כך הושם עליה הקדרה ואי מיירי אצל האש צריך לומר שנשתהה עד שנכנס חום האש בקדרה וזה לא משמע אלא תיכף שהושם הקדרה על החלב נאסרה הקדרה ועוד דלא שכיח שתהא הקדרה עומדת אצל האש ותחתי' קר ובאו"ה כלל ל"א דין ו' כתב דין זה אם חלב נפל לארץ וכו' ע"ש ובוודאי דוחק הוא שהיו מבשלים על הארץ דלמה לו לצייר כן אלא נראה דכל שהקדרה מרותחת מחמת האש שתיכף כשנטלו אותה מעל האש הושמה על החלב הני בהכי ולכאורה נראה דוקא שהיה מעט תחת הקדרה דאין אותו המעט יכול לצנן את הקדרה אלא אדרבה הקדרה מחממתה אעפ"י דתתאה גבר אבל אם יש הרבה בודאי דאין הקדרה יכולה לחמם את כולם אלא דמ"מ אפשר דמחמם את עלומם עד שאין ס' נגד המחמם דהא בפחות מס' יכול הוא לחמם כמ"ש אומדים מה שהוא בעין תחת הקדרה ואם הוא בפחות מס' אסור אלמא דכל כך הרבה יכול הוא לחמם ואפשר דכיון שיש צונן הרבה אין הצונן התחתון מניח את העליון להתחמם כל כך וצ"ע בזה אך צע"ג על דין זה ע"ש בפסחים דף ע"ו ע"א תנן סכו בשמן של תרומה וכו' בשלמא לרב דאמר עילאה גבר ע"ש והרי שם מיירי שהפסח בתוך התנור אצל האש ואפי' הכי למאן דאמר עילאה גבר סגי בקליפה ולא אמרי' דהפסח מחמם את השמן הוא הדין לדידן למאן דאמר תתאה גבר דשוין הם לגמרי וצריך לומר דמיירי בהוציאו מן התנור ולמ"ש דאפי' אינו אצל האש כל שהוא תיכף להוצאתו מן האש מחמם צריך לומר דמיירי שנשתהה קצת עד שלא נשאר בו רתיחת האש אך צ"ע לפי זה מאי מקשה לשמואל הא איכא לאוקמי שנשתהה עד שאינו רותח כלל ואפי' הכי בעי קליפה כמ"ש שם ברש"י ד"ה צונן הוא דאפילו צונן גמור ע"ש בשלמא אם נימא דהמשנה מיירי כפשטה שהפסח בתוך התנור כמו גווני דרישא במתניתין שם נגע בחרסו של תנור וכו' ע"ש שפיר מקשה דלא בעי לאוקמי שהוציאו את הפסח מן התנור ונצטנן אבל אם אפי' לרב צריך לאוקמי בגוונא דלא כתיבא במתני' ולא הוי דומיא דרישא א"כ גם לשמואל יש לומר דמיירי שנצטנן דהא לרב צריך לאוקמי שהוציאוהו מן התנור ונצטנן מרתיחתו אלא שהיד סולדת בו ולשמואל נוקמי שאין היד סולדת ואין בין זה לזה כלום ושם נמי הפסח הוא גדול והסיכה מעט דאפי' למאי דלא ידע המקשן מהתירוץ שאני סיכה דמשהו בעלמא ידע דסיכה אינו מרובה אלא דלא ידע הסברא ע"ש בט"ז סי' צ"ד ס"ק י"ג ובש"ך ס"ק כ"ח ע"ש ואפי' להט"ז לא ידע שהסיכה הוא מועט כל כך שיש ס' נגדה אבל בוודאי ידע דדבר מועט הוא דכי לא ידע מה סיכה ועניינה זה בודאי אינו וצריך לומר דר"י מפריש סבר דצלי צונן אין צורך אפילו לקליפה ע"ש בסי' צ"א סע"ז מחלוקת הפוסקים ולכך מקשה שפיר על שמואל וע"ש בדף ע"ה ע"ב בתוספת ד"ה ואם צלי בכל עניין מיירי וכו' ע"ש היטיב לפ"ז י"ל דלכך מקשה משום דמשמע ליה בכל ענין מיירי אפי' רותח ודוחק דדוקא על צונן יש הכרח דומיא דחי אבל על רותח ליכא הכרח ומ"ש בש"ך סי' צ"א ס"ק כ"א באמת דעת רש"י ע"ש היינו דבצלי רותח סגי בקליפה ואין צורך לרש"י בזה דבגמרא מבואר למאן דאמר עילאה גבר דמיירי שהפסח רותח והוא הדין לדידן אם תתאה גבר אבל בצונן דעת רש"י דצריך נמי קליפה ע"ש ולא ידעתי כעת כי אין הפנאי מסכים לעיין בזה ע"ש וע"ש בדף ע"ו ע"א בתוספת ד"ה משים הכי וכו' ולא נשתהה בתנור אחר סיכה כלל שאם לא כן על ידי רתיחת התנור היה נבלע אפי' למאן דאמר עילאה גבר עכ"ל משמע קצת שסכו בתנור ולמ"ש לעיל דבעינן דוקא שעומד אצל האש יש ליישב כל שלא נשתהה כלל לא מהני חום האש וצ"ע גם על זה אבל למ"ש לעיל דאפילו הסירו מעל האש ע"ש מאי מהני שלא נשתהה בתנור הא לאחר הוצאתו מן התנור רותח מחמת האש הוא וצ"ע ולפי דברי מהרש"ל והש"ך אפילו הנשפך צונן כל שהקדרה מרותחת מחמת האש אבל קדרה חמה אפילו הנשפך כלי שני הקדרה אסורה והתבשיל מותר כמ"ש ברמ"א בהדיא ומ"ש הש"ך דמשמע מדברי מהרש"ל דאפילו הנשפך צונן אע"ג דכתב שם מהרש"ל על ההיא דר"י מפריש ז"ל ולא נראה לי האי פסקא כלל מאחר שהחלב נעשה כלי שני א"כ אינו אוסר כמ"ש מהר"מ לעיל ע"ש א"כ משמע דמוקי לההיא דר"י מפריש שהיה הנשפך חם אין בזה קפידא דכלי שני וצונן שוים הם לדידהו דלא זכרו לסברת המנ"י שאכתוב לקמן ובאמת לא נזכר בדברי ר"י מפריש כלל שהחלב היה רותח לא במהרש"ל ולא באו"ם אלא מיירי אפי' בצונן ומהרש"ל לחזוקי קושייתי כתב כן דאפי' תוקמה בכלי שני אינו מתורץ וכן במסקנת רש"ל שתירץ לההיא דר"י מפריש משום שהקדרה עומד אצל האש לא זכר כלל לצרופי לזה מה שהחלב הוא חם ג"כ ש"מ דמהניא ליה סברתו דקדרה מחממת אפי' הנשפך הוא צונן אבל בספר מנ"י כלל וסי' נ"ה נ"ו ס"ק כ"א תפס לו דרך אחרת דאם הנשפך כלי שני אפי' אין הקדרה מרותחת מחמת האש התבשיל אסור וכ"כ בכלל נ"א ס"ק א' דאפי' מכלי ראשון על כלי שני אוסר כולו אע"ג דאין עירוי אוסר אלא כדי קליפה מ"מ בכלי שני אוסר ואם הנשפך הוא צונן אפילו הקדר' מרותחת מחמת האש לא נזכר בשום פוסק שיאסר התבשיל לדידיה אע"ג דיש לומר דבמלתא דסברא נא פליג על מהרש"ל מ"מ אין הכרח לומר כן גם פירושו דחוק קצת משום דלא נזכר בדברי ר"י מפריש דהחלב היה חם כיון דבזה תלוי עיקר האסור לא היה לו להשמיטו ולענין דינא כיון דדברי ר"י מפריש לא נזכר בגמרא ולא בשום פוסק אחר ודבריו מפוקפקים בעיני גדולי האחרונים שלא בהפסד מרוב' יש להחמיר כאחר מן הפירושי' אם הקדר' רותחת מחמת האש אפילו אינה אצל האש ממש והנשפך היא צונן או אפי' חמה שהיד סולד והנשפך כלי שני כדעת המנ"י ולכבוד שבת או בהפסד מרובה אין להחמיר אלא א"כ כל הפירושים יסכימו להחמיר כיון דבלאו הכי איכא ספק טפת חלב שנפל על הקדרה אם מפעפע לפנים כלל כמ"ש בסי' צ"ב סע"ה וכאן יש ספק בפירושים הוי כעין ס"ס שמא אינו מפעפע ושמא אין הפירוש כן ומ"מ אם הקדרה עומד אצל האש אפי' הנשפך צונן יש להחמיר כיון שרש"ל פסק כן מסברא דנפשיה שכתב שם וכן נראה עיקר היכי דהקדר' מרותחת בעינן ס' נגד החלב שתחתי' עכ"ל והש"ך מביאו לפסק הלכה גם רמ"א אפשר דאינו חולק עליו שרתב קדרה חמה אבל מרותחת אצל האש לא מיירי מינה גם המנ"י אפשר דלא נחלק עליו כמ"ש לעיל אבל במה שהחמיר המנ"י אפי' הקדר' אינה מרותחת אם מה שתתתיו כלי שני אוסר התבשיל הלא רמ"א פליג עליו בהדיא בסע"ז ע"ש בתחילת ההג"ה ואם נשפך וכו' וע"ש בפ"מ שכתב נמי דרמ"א פליג וכן רש"ל פליג עליו בהדיא שהקשה על ר"י מפריש אפי' הנשפך כלי שני לא יאסור אלא כדי קליפה והקדרה היא הקליפה כמ"ש לעיל וכן הש"ך תפס כדברי מהרש"ל וע"ש בש"ך סי' ק"ז ס"ק א' שכתב למה לי ס' הא קיימ"ל דעירוי אינו מבליע אלא כדי קליפה ע"ש מוכח ג"כ דלא סבר כהמנ"י לכן כיון דרוב הפוסקים חולקים עליו אין להחמיר כל כך לכבוד שבת ויו"ט או הפסד מרובה וכדומה וצ"ע וע"ש בתורת חטאת כלל כ"ג דין ד' שכתב בשם רש"ל בשם הר"ן פר' כל הבשר ז"ל וכל זה לא מיירי אלא שניטלה מן האש דאלו עדיין על האש בין האסור בין ההיתר הוי כרם לתוך חם אלא מיירי שנטלו מן האש ועדיין חם עכ"ל וכן נראה שאין להחמיר אלא בעומדת אצל ראש ולא כמ"ש לעיל ומ"מ שלא בהפסד יש להחמיר כמ"ש לעיל ומכ"ש אם מה שתחת הקדרה הוא מעט ומשקה דבקל נרתח ונבלע כל המשקה בעצמו בקדר' כידוע ממשקה שנפל על הקדרה רותחת שנבלע המשקה גופה בקדרה אבל באוכל שצריך להפליט טעם ממני אין להחמיר כל כך ופעם אחת לקחו קדרה מעל האש ושמהו על בשר טרפה והיה קצת הפסד ואסרתי הקדר' והתרתי התבשיל ואפשר דבמשקה נמי אין המשקה נבלע בקדרה אלא שחום הקדרה שורף את המשקה כמו שדרך האש לשרוף את המשקים ושניהם כלין האש והמשקה כמ"ש בספרים ע"ש ודוחק דודאי נראה דנבלע בקדרה. ע"ש בט"ז בי"ד סי' צ"ב ס"ק כ"ה ומהר"מ דמתיר ע"ש מעשה דמהר"מ היה בקרקע כמ"ש בכל המקומות שהעתיק מעשה דמהר"ם וכן משמע מסוף לשונו שסיים וכל שכן הכא שנבלע רוב הרוטב בקרקע ע"ש ובכירה אין דרך לבלוע כי ככלי חרס הוא מחמת האש אך צע"ג דהרי באו"ה כלל ל"א דין ו' העתיק דברי ר"י מפריש נמי בקרקע שכתב שם שנשפך על הארץ והקרקע לחה ולא יתכן שיהא הארץ חמה ע"ש עוד אם מיירי שהכירה חמה והוי כלי ראשון אמאי נא בעינן אלא כנגד מה שיש בעין תחת הקדרה ולא כנגד מה שנבלע בכירה נמי הלא אפי' אם היו מבשלים מים בקדרה של חלב בן יומא ותחבו לתוכה קדרה עם בשר בודאי נאסר הבשר כיון דספק הוא אם מפעפע לפנים הוי כאילו נתנו הבשר לקדרה של חלב בלא קדרה של בשר כלל גם במנ"י סי' נ"ה נ"ו ס"ק כ"א הקשה על הט"ז דא"כ למה לי קדרה רותח ואפי' לענין נ"ט בר נ"ט אם בשלו חלב בקדרה ושמו לתוכה ירקות והיה בירקות ס' נגד החלב ולא וגד מה שנבלע בקדרה אפשר כיון דאין הטעם הנבלע בקדרה יכול לבא לירקות אלא בא תחילה לחלב שכמותו אפשר דלא הוי נ"ט בר נ"ט ולא דמי למ"ש בסי' צ"ה סע"א דאם יש ס' נגד מה שדבוק ע"ש דשם יכול הטעם לבא בלא הדביק לתוך הדגים ע"ש:
ז
כף כשר שנתנוהו על קדרה של אסור רותחת אם לקחו הכף תיכף עד שבודאי לא נתלחלח עדיין הכף מהזיעה כשר כמ"ש בש"ע י"ד סי' צ"ג סע"א בהג"ה אם התחיל להזיע תחת הכיסוי ע"ש בדרכי משה ס"ק ב' ובאו"ה כלל נ"א דין י"ט דאם הכיסוי יבש מותר ע"ש ולא אמרינן דההבל כרוטב הוא ונבלע תיכף ומשמע ברמ"א דבשניהם חמים נאסר תיכף דהא בשניהם חמים לא כתב והתחיל להזיע ובבית לחם יהודא ס"ק ו' כתב דין זה על שניהם חמים דאם זכר והסירה מיד והיא יבישה עדיין מבפנים הכל מותר אפי' הסיר מקדרה רותחת רק שבדק שהיתה יבישה ונקייה עכ"ל ואינו נכון דבשניהם חמים לא בעינן זה כמ"ש ע"ש בש"ך סי' צ"ב ס"ק ג' ובפר"ח שם שמדברי' בענין ההבל הזה שבקדרה ע"ש וצ"ע עוד בדין זה של הכף שהונח על הקדרה כי אין הפנאי מסכים כעת לעיין כל הצורך:
ח
בש"ע י"ד סי' צ"ב סע"ז בהגה וקילוח מן הקדרה רותחת ע"ש בט"ז ס"ק כ"ז ע"ש לכאורה נראה דאפי' בא הקילוח תחת הצוננת לא אסר אלא את הקדרה ולא אמרינן תתאה גבר דהא התתאה הוא הכירה הצוננת והוא גובר על הקילוח שלא יחשב כלי ראשון ודיינו אם לא נחשבנו כלי שני לגמרי אלא כמו עירוי משום שכל טפה וטפה אחרונה מחזקת את הראשונה אבל להחשיבו ככלי ראשון אין לנו דוגמא לזה כתוב בסע"ט דאם נטף ממקום שהאור דולק הוגרע כוחו שלא להחשב מחמת האור ולא תהני הגעלה ומ"מ עדיף מעירוי שנפסק הקילוח ע"ש בתרומת הדשן סי' קע"ו שעשה כעין פשרה הכא נמי ובפרט דראיות הת"ה שבכאן אינם מוכרחות כמ"ש הוא בעצמו אלא שמצד הסברא כתב כן גם בתרומת הדשן כתב שהיא דוקא אצל האש ומרותחת ומחמת הרתיחה יצא למעלה אבל בכלי ראשון שאינו אצל האש אפשר לא ע"ש בפ"מ סי' צ"ה בש"ד ס"ק י"ח שתמה על זה וגם ספק הוא אם מפעפע לפנים כמ"ש סי' צ"ב סע"ה ע"ש לכן היה נרא' להקל בזה ועדיין צ"ע למעשה ובהצטרף לזה אם נשפך דבר אסור חתיכה נעשה נבילה וחתיכה נעשה נבילה בשאר אסורים כמה פוסקים מתירים ואפילו לו להאוסרים לא הוי אלא מדרבנן כמ"ש בש"ך סי' צ"ב ס"ק י"ב או שעבר לילה אחת על הקדרה האסורה דאיכא פוסקים דלינת לילה פוגמת יש להקל וצ"ע ובחתיכה נעשה נבילה בשאר אסורים אפשר שיש להקל בפשיטות דכיון דחנ"נ בשאר אסורים וספק אם מפעפע לפנים ספיקא דרבנן לקולא ועוד דאיכא כמה פוסקים דלא אמרינן חתיכה נעשה נבילה בשאר אסירים א"כ ס"ס שמא לא אמרינן חתיכה נעשה נבילה בשאר אסורים ושמא לא מפעפע לפנים והארכתי בזה במקום אחר ע"ש ע"ש בש"ע י"ד סי' צ"ד סע"ה ובש"ך ס"ק ט"ו אם הכף אינה ב"י מותר לקבוע הקדרה להפכה נמי דהא כתב רמ"א בסי' צ"ה סע"ב דאם הכלי אינה ב"י נוהגים היתר לכתחילה לאכלה עם המין השני כל שכן בזה דאיכא כמה נותני טעמים כמ"ש בש"ך וכן אם בישלו ירקות בקדרה של בשר שאינה ב"י ונזחל על הכירה עד שבא לקדרה חדשה ואפילו נשפך להדיא על הקדרה מותר לקבוע הקדרה להפכו במכל שכן מהמאכל שמותר לאכול עם הפכו ובג' נ"ט מקילים יותר אפילו לכתחילה ע"ש במ"א סי' תנ"ב ס"ק א' ואפי' נשפך מקורה ב"י ונזחל על הכירה צוננת לקדרה חדשה וצריך לקבוע בה הפכו אפשר שיש להקל על פי התנאים שכתבתי לעיל: