חמדת שלמה על קידושין· רבי שלמה זלמן ליפשיץ
דף סה.
מתני' קדשתי את בתך והיא אומרת לא קדשת אלא אותי כו' וקטנה כו' וקטנ' מותרת בקרוביו, ולכאורה קשה למה דפסקו הפוסקים כתי' אביי בכתובות בעד אומר נתקדשה לכתחלה לא תנשא ולשיטת הר"מ שם היכא דאינה מכחשת תצא הואיל ואינה יודעת להכחיש, א"כ ה"נ כיון דמסתמא הבת אינה יודעה וכמ"ש התוי"ט דמיירי שהבת עשתה לאמה שליח א"כ למה לא תהי' הבת אסורה מחמת עדות המקדש, וצ"ל כיון דאמה מכחשת. עכ"פ לשיטת הראב"ד והרמב"ן לכתחלה לא תנשא, ולשיטת הר"מ אפילו בדיעבד תצא עיין פ"ט מה' אישות] וא"כ קשה למה תהי' הבת מותרת. וצ"ל דעד כאן ל"א לכתחלה ל"ת או להר"מ תצא רק בעד כשר, משא"כ כאן דהאומר קדשתי את בתך הוא נוגע בעדות לא גזרו רבנן לחוש לדבריו אע"ג דלענין איסורין אף נוגע נאמן מ"מ בדבר שבערוה דאין פחות משנים נהי דהחמירו חכמים לחוש לע"א מ"מ באשה ונוגע לא החמירו חכמים. אך על קושית הגמ' דמקשה על הנך בבא דסיפא פשיטא קשה לכאורה דלמא הא קמ"ל ולפ"ז ל"ה צריך לומר בסיפא דסיפא קדשתי את בתך והיא אומרת לא קדשת אלא אותי דקתני איידי, די"ל נהי דמוכח ממאי דקתני קדשתיך והיא אומרת לא קדשת אלא בתי דלא חיישינן לעדות אשה דאינה בכלל עדות כלל וגם היא נוגע, ע"כ הוי תרתי לריעותא וע"כ הבת מותרת. משא"כ בהוא אומר קדשתי את בתך והיא אומרת לא קדשת אלא אותי כיון דהמקדש בכלל עדות רק דהוי נוגע ס"ד לאסור הבת, [ומכש"כ למ"ש הפ"י בכעין זה די"ל פלגינן דבורא], ע"כ הוצרך לאשמעינן דאפ"ה הבת מותרת, וצ"ל דסוגי' זו אזלא ליישב לתי' דרב אשי בכתובות דלדידיה אפילו בעד כשר לא חיישינן ולדידי' קשה שפיר למה הוצרך לאשמעינן בעד פסול ונוגע הא אפילו בעד כשר לא חיישינן, אבל לדידן שפיר י"ל כמ"ש ול"צ לומר איידי, וי"ל בזה קושית הרשב"א על הר"מ שתמה למה הוצרך להעתיק סיפא דסיפא דנ"ה רק איידי, ולפמ"ש א"ש דלדידן ל"צ לומר איידי רק דקמ"ל דבעדות נוגע לא חיישינן כלל ודוק:
גמרא המקדש בע"א אין חוששין לקדושין ואפילו שניהם מודים וכו' מיתיבי המגרש אשתו ולנה עמו בפונדקי וכו' מאי לאו בע"א, ולכאורה הסוגי' תמוה דמשמע דקושית הגמ' דהוי פלוגתא דב"ש וב"ה במקדש בע"א, וקשה דא"כ לפלוגי בעלמא ונ"ל דהנה רש"י כ' (בד"ה ואי ליכא עדים) דאפילו אמרינן מקדש בע"א חוששין לקדושין משום דע"א חשוב עכ"פ לחייב שבועה משא"כ הודאתו שאמר קדשתי ודאי לא מהני. והנה דברי רש"י מוכרחים מהגמ' דמשמע אפילו אי נימא דהודאתו לא מהני אפ"ה ע"א מהני, וצריך טעם כיון דע"א ל"מ בממון למה יועיל בקדושין וע"כ כ' רש"י דעכ"פ קם לשבועה. אמנם קשה להבין הא בזה ל"ש שבועה וכמ"ש רש"י גופי' לקמן (ע"ב ד"ה ע"א בהכחשה):
ע"כ נ"ל דאפ"ל די"ל וודאי דשם קדושין הוא עיקרו דאסרה אכ"ע ולהיות חייבין על ביאתה ע"כ צריך דבר ברור, ועיין בפ"י לקמן הכא חייב לאחריני שכ' ליישב ע"פ סברא זו קושית הרשב"א] ולפ"ז י"ל ע"פ הסברא שכתבתי לעיל ע"פ שיטת הר"מ דבעד כשר אמרינן כ"מ שהאמינה תורה ע"א ה"ה כשנים משא"כ בעד פסול ונוגע אף דנאמן באיסורין מ"מ יוכל להתכחש ע"י פסולי עדות. ולפ"ז י"ל הטעם דקדושין בפני ע"א מהני וע"כ צ"ל הא דילפינן דבר מממון היינו היכא דאיכא הכחשה, וא"ל במקום הכחשה פשיטא דאין ע"א נאמן דע"א בהכחשה ודאי א"נ וכדאמר לקמן ותסברא. דס"ד למילף מסוטה מעדות אחרונה וכדאיתא להדי' בסוטה (פ' מי שקנא) ק"ו לעדות ראשונה מעתה ת"ל דבר עיי"ש, אבל בלא הכחשה י"ל שפיר דע"א נאמן כמו באיסורין. אך עכ"פ צריך להיות באופן שיוכל לבא לידי קיום ע"י עדות זה דלולא זאת לא מקרי קדושין וכמ"ש הפ"י דמש"ה לא מהני הודאת בע"ד, ולפ"ז שפיר דבע"א כיון דתיכף שיתקבל עדותו בב"ד הוי עדות ברור משום כ"מ שהאמינה תורה ע"א ה"ה כשנים, ולפמ"ש לעיל די"ל בזה סוקלין אפילו ע"י, ע"כ שפיר הוי קדושין אע"ג דעדיין לא בא העד לב"ד כיון דהי' יכול להתקיים הקדושין על ידו כמו בשני עדים אף אם מתו אח"כ ולא הגידו עדותם אם הם מודים פשיטא דהוי קדושין ונאסרה על ידיהם כיון שהי' ראוי להתקיים על ידיהם כבר נעשה מעשה הקדושין. ה"נ בעד אחד לפי הו"א זו י"ל דמהני מטעם הנ"ל, וע"כ י"ל שפיר דמתני' מיירי בע"א והוא מביא העד א"כ לדבריו הוי קדושין וע"כ אסורה עליו והיא מכחישתו תיכף ע"כ מותרת בקרוביו. משא"כ ע"י הודאת עצמם אף דהו"מ לומר דמהני מטעם ע"א נאמן באיסורין מ"מ כיון דאין עליהם שם עדות דהוי נוגעים ויכולים להתכחש ע"י פסולי עדות שוב ל"ה קדושין דאי אפשר להיות נאסרת ע"י בבירור ויוכל להתכחש ע"י פסולי עדות ול"ה דבר ברור ע"כ אין ע"ז שם קדושין כנ"ל ברור ונכון בעז"ה:
ואין לגמגם כיון דהבעלי דברים יכולים להכחיש העד תיכף ל"ה דבר ברור, דמ"מ כיון דאם לא יכחישו אותו תיכף יהי' נעשה ע"י דבר ברור ומסתמא אין דעתם להכחיש תיכף דלמה עושים מעשה הקדושין, וראיה לזה ממ"ש הר"ן דכ"י ואין עליו עדים מהני בשטר קדושין הלא יכלו למיקלי השטר ע"כ מוכח דכעין זה הוי דבר ברור דמסתמא בשעת מעשה רוצים בקדושין ויכולה להביא תיכף הכ"י של הקדושין לב"ד:
ולפ"ז אתי על נכון קושי' הגמ' מהמגרש אשתו ולנה עמו בפונדקי דהוי ק"ל לפלוגי בעלמא בקדושי ע"א, די"ל לפ"מ דאיתא בירושלמי בגטין עלי' דההיא מתני' טעמא דב"ש דס"ל לא יגר אדם את אשתו אא"כ מצא בה ערות דבר וע"כ אינו חשוד עלי', ולפ"ז א"ש דהא ע"א אינו נאמן רק להחזיק איסור ואח"כ ממילא לוקין עליו ולפ"ז הכא דמעיד העד שבא עלי' באיסור א"כ עדותו תיכף שעבר על האיסור וע"ז אינו נאמן, ואע"ג די"ל דלא התרו בו ואין נ"מ לענין עונש, מ"מ יש נ"מ לפסלו ולהיות חשוד ע"י והודאתו ל"מ דאין אדם משים עצמו רשע ע"כ שפיר י"ל דא"נ משא"כ לב"ה שפיר הוי עדות. וממילא מוכח דבעלמא המקדש בעד אחד חוששין לקדושין ואפילו ב"ש מודים בזה, דע"כ לא פליגא רק בלנה עמו בפונדקי דמעיד תיכף על דבר איסור, ומזה ראיה גדולה למ"ש לעיל בשיטת הרמב"ם בישוב קושי' הפ"י בההוא דאין סוקלין ע"י ודוק היטב, ואע"ג דלפ"מ דמסקינן סוף גטין בעבר וגירש מהני לב"ש בלא ערות דבר וא"כ האיך קאמרי ב"ש סתם דלנה עמו בפונדקי א"צ גט, אך זה צ"ל על הירושלמי וצ"ל דסתם גרושין נעשים כדין:
אח"ז נתיישבתי דמוכח מסיגי' זו דלא כירושלמי דא"כ הו"ל לאוקמי בעדי ביאה ואפ"ה לא חיישי ב"ש לקדושין דל"ש לומר א"א עושה בעילתו ב"ז כיון דסוף סוף אסורה לו משום ערות דבר משא"כ לב"ה ומנ"ל לאוקמי בע"א, ע"כ נ"ל די"ל כך דוודאי לומר דמיירי שידוע שגירשה בשביל ערות דבר לא מצי לאוקמי דא"כ מ"ט דב"ה. רק די"ל דמיירי בסתם דלא ידעינן בשביל מה גירשה וע"כ מקשה הגמ' שפיר אי דאיכא עדים היינו עדי ביאה מ"ט דב"ש דמהכ"ת להחזיק שגירשה בשביל ערות דבר ולעשות שניהם רשעים הו"ל לומר דלמא גירשה בשביל דבר אחר כיון דבדיעבד מהני כדאיתא שם בגטין ואע"ג דלא שכיח מ"מ מהכ"ת להחזיק לרשעים דהוי ודאי ג"כ מלתא דל"ש וע"כ קאמר אלא לאו בע"א וכיון דל"ה רק ע"א על הביאה שפיר מצינן למימר דמש"ה לא חיישי ב"ש כיון דלדידהו רוב גרושין הוא ע"י דבר ערוה ע"כ לא מהימן הע"א לומר שבא עלי' שע"כ צריכין לומר שהגירושין הי' מחמת דבר אחר דהוי מלתא דל"ש לגמרי. ועיין במפרש ירושלמי שכ' דהוי לב"ש רוב גירושין מחמת ד"ע משא"כ לב"ה שפיר נאמן העד וע"כ חוששין לקדושין ולעולם בעלמא י"ל דאף ב"ש ס"ל דמקדש בע"א חוששין לקדושין ודוק היטב:
ועיין בגטין (דף פ"א ע"א) חזו מה בין דורות הראשונים ב"ש דורות אחרונים ר' דוסא. והוי ק"ל הרי בדורות ראשונים חזינן ג"כ דב"ה ס"ל לא פסלה מן הכהונה, ולשיטת הירושלמי א"ש דב"ש לשיטתו י"ל מסתמא כשכותב גט לאשתו הי' מן הסתם לעז וחשש זנות דלולי זאת אסור לגרש רק ב"ה לשיטתו אין כאן חשש זנות כלל ע"כ אייתי שפיר ראיה מב"ש אף דאח"כ לא גירשה ומוכח שהלעז הי' שקר אפ"ה משום מעלת יוחסין החמירו היכא דאיכא שום חשש. ומב"ה אין ראיה להיפך דלדידהו אין כאן חשש לעז כלל וע"כ קאמר שפיר מה בין דורות ראשונים ודוק:
עיין בס' קצה"ח (סימן ל"ו) שכ' בשם הריטב"א דאע"ג דקי"ל בנמצא א' מהן קאו"פ שואלים אותו אי למיחזי אתיתו או לאסהודי אתיתו, מ"מ בקדושין אם הי' א' מעידי קדושין קאו"פ נפסלו מיד דעיקר העדות הוא בשעת מעשה כיון דהודאת בע"ד לא מהני וזה דלא כשיטת רבותי' עיי"ש. ולפמ"ש לעיל אתי על נכון שיטת רבותי' דהא דבעי בקדושין דווקא עדות בשעת קדושין כדי שיהי' אפשרות להתקיים הקדושין שתהי' אסורה לעלמא וע"כ י"ל בנמצא קאו"פ לא נפסלו רק כשבאו לב"ד נפסל הגדתם אבל הקדושין אינם בטלים באמת כיון דהיו יכולים הכשרים לבד לבא לב"ד והי' מתברר מעשה הקדושין רק כשבאו עם הפסולים אין הב"ד יכולים לקבל הגדתם אבל אותו שיודע באמת שנתקדשה במעמד העדים אלו לדידיה באמת אסורה דבאמת חלין הקדושין ודוק היטב:
ולפ"ז הי' אפשר לאוקמי מתני' קדשתיך דמיירי שהביא עדים ג' או ד' ונמצא א' מהן קאו"פ ואפ"ה למי שמודה הוי קדושין דבשעת מעשה הי' ראוי להתקיים ומי שמכחיש יוכל להכחיש דאין הב"ד יכול לקבל עדותם, וצ"ל דעדיפא משני ועיין