חמדת שלמה על קידושין· רבי שלמה זלמן ליפשיץ
דף סד.
מתני' קדשתי את בתי וגרשתיה נשבית ופדיתיה א"נ ומסיק הגמ' דבנשואין הימנא בשבוי' לא הימנא, ועיין בר"ן דעיקר ילפותא מדאורייתא באומר נבעלה לפסול דשבוי' ל"ה רק מדרבנן ואין נ"מ מדאורייתא וכ"ה בתוספתא להדי' נבעלה לפסול לה א"נ. ונתקשיתי לכאורה למה לא אשמעינן במתני' הך רבותא דאפילו אומר נבעלה לפסול א"נ. דנשבית אין חידוש כ"כ כיון דבל"ז הוי רק מדרבנן משום חשש שמא נבעלה וכמה ענינים הקילו בשבוי' וכיון דאף לדברי האב ל"ה רק חששא בעלמא על כן יש לומר דאינו נאמן משא"כ באומר נבעלה להדי' יש לומר דנאמן ולמה לא קמ"ל רבותא טפי דאפילו נבעלה א"נ. ואפ"ל לפמ"ש הר"ן ליישב דלמה אינו נאמן בשבוי' לפסלה לכהונה במגו דקדשתי' וגרשתי' ומסיק הר"ן כיון דשבוי' הוי פגם טפי דאפילו בת כהן נפסלה מתרומה ע"כ י"ל דרצה לפגמה והוי מגו לחצי טענה. ולפ"ז י"ל דרבותא קמ"ל דהו"א כיון דשבוי' רק חומרא דרבנן ונהי דרבנן חששו לשמא נבעלה מ"מ בבת ישראל לא מקרי פגם וכיון דאין נ"מ דתרומה ממילא אינה אוכלת רק דנימא דרצה לפגמה טפי ס"ד דזה ל"ש בשבוי' וליהימנא במגו קמ"ל דאפ"ה אינו נאמן:
והנה נסתפקתי בהנהו דינא דמתני' היכא דנאמן האב האיך הדין אם היא מכחישו. ולכאורה נראה פשוט דאין לך בו אלא חדושו ולא עדיף מעד דעלמא לענין שאר איסורין, אח"כ ראיתי בס' המקנה שכתב כן בפשיטות וכ' ליישב בזה קושית הר"ן שהקשה להימנא במגו שקדשה בביאה לפסול לה, וכ' הוא ז"ל כיון דע"כ באינה מכחשת מיירי כגון שנשבית בקטנותה י"ל דל"ה מגו דירא שמא תכחשנו בזה, (ולדעתי גם לפ"ז לא מתורץ היכא דבאמת קדשה בביאה לאחד מעלמא ואומר שזה הי' פסול דא"י להכחישו):
אמנם לענ"ד קשה לאביי דס"ל לקמן אשתך זנתה בע"א אסורה ולשיטת הרשב"א לקמן דלאו משום שתיקה כהודאה רק אפילו באומר א"י אפ"ה אסורה ולדידי' גם בע"א מעיד על נשבית נאמן דהא אביי מייתי ראיה מאמו של ינאי ומוכח דבאינו מכחישו נאמן ע"א א"כ הא דנשבית ופדיתיה א"נ ע"כ במכחישו איירי ומוכח לאביי דבאומר קדשתי' נאמן אפילו במכחישו וא"כ עדיין צריכין אנו לבא לתי' של הר"ן לאביי עכ"פ, אמנם באמת גוף הסברא קשה מנ"ל לומר דהאב נאמן אפילו במכחישו, והנה למ"ש הרשב"א די"ל לאביי מדאורייתא נאמן בדשב"ע באינו מכחישו א"כ מוכח דקרא במכחישו מיירי דלולא זאת פשיטא דנאמן, אך לרב אסי י"ל דאתי לאשמעינן דנאמן אפילו לסקול ע"י. אך לתי' השני של הרשב"א דמדאורייתא ודאי א"נ אפילו באינו מכחישו רק דרבנן החמירו לפ"ז קשה דלמא קרא מיירי דווקא באינו מכחישו כיון דמדאורייתא עד דעלמא אינו נאמן הוצרך לאשמעינן דהאב נאמן וא"כ מנ"ל אליבא דאמת דנאמן האב במכחישו וכיון דלאביי מתני' דנשבית ופדיתיה ע"כ במכחישו מיירי דלולא זאת ע"כ מדרבנן נאמן לאביי וקשה מנ"ל הא
וע"פ מ"ש לעיל בישוב קושית הפני יהושע יש ליישב די"ל דאביי ס"ל כרב אסי לכל מילי הימניה רחמנא ויש ראיה לזה מפשטי' דקרא וכמ"ש התוס' מדכתיב וסקלוה וכיון דנאמן אפילו לסקול ע"כ דא"י להכחישו דלולא זאת ל"ה דבר ברור כיון דיוכל להתכחש ע"י ע"א. ולחלק בין ב"א לבזא"ז לומר כ"מ שהאמינה תורה ע"א ה"ה כשנים ל"ש גבי אב כמ"ש לעיל ע"פ שיטת הר"מ דדווקא בעד כשר אמרינן כן וע"כ ממילא מוכח דרחמנא הימניה לגמרי ולא מהני הכחשת ע"א ע"כ הוי מוחזקת לאשת איש תיכף ע"י האב, משא"כ לדידן דקי"ל אין סוקלין מטעמא דכתיבנא לעיל דיוכל להתכחש ע"י ע"א מוכח דהכחשה מהני:
ועיין במ"ש בעז"ה בחי' כתובות בסוגי' דתרי ותרי דנ"ל מוכח לאביי דס"ל דאפילו בב"א אמרינן כ"מ שהאמינה תורה ע"א ה"ה כשנים וכדס"ל לעולא בסוטה (פ' מי שקנא) כמ"ש התוס' בסוגי' דתרי ותרי מדאמר אביי לקמן מאי ויבוקש הדבר ולא נמצא דאתו תרי ומכחשי וקשה למה אמר דאתו תרי א"ו דס"ל דע"א שהאמינו תורה הוא כשנים ואפילו בא עד להכחישו תיכף לא מהני וכמ"ש התוס' אליבא דעולא, ולפ"ז א"ש טובא דלאביי מוכח דהכחשה לא מהני דאי הוי מהני הכחשה אין חילוק לאביי בין ב"א לבזא"ז אפילו בעד כשר וא"כ לא אתחזק לעולם ומדאמר רחמנא לסקול ע"פ האב מוכח דהכחשת ע"א לא מהני לגבי אב, וזה ראיה נכונה להסברא שכ' לעיל דהיכא דהכחשה מהני עדיין לא נתחזק הדבר כיון דאפשר להתבטל ע"י ע"א, וע"כ א"ש אליבא דידן דקיי"ל אין סוקלין ול"א דאתחזק כיון דל"ה עד כשר ויכול עד אחד להכחישו:
שם בגמ' והרי בידו להשיאה לממזר, עיין פ"י שכ' הא דפשיטא לן דיכול לקדשה היינו מדכתיב בהאי ענינא גופי' ולו תהי' לאשה ודרשינן בסיפרי למעט אשה שאינה ראוי' לו עיי"ש בפ"י כדאיתא בכתובות], ולכאורה דבריו תמוהים דהא צריך ולו תהיה לאשה לנמצא בה דבר ערוה ועיין בס' המקנה מ"ש בזה, ובעיקר דברי הפ"י כיון דבמקום בתו קאי למה לא יוכל לקדשה כמו שהיא בעצמה יש לה רשות בכך, ועיין בס' המקנה שכ' דדומה לשליחות וי"ל אין שליח לד"ע. ולדעתי נראה דלא דמי לשליח לד"ע דעיקר שליחות הוא בהקדושין והקדושין אינם אסורים עד הביאה והביאה נעשית ע"י ול"ש בזה שליחות האב, רק דאפ"ל בפשוט דנפגמה באיסור לא נתנה התורה רשות לאב, אך מדקיי"ל חייבי לאוין שלא הכיר בה יש להן כתובה ול"א דקדושין בטלים דאיסורא לא ניחא לי' דליקני וכיון דאם קדשה עצמה ולא ידעה שהוא ח"ל אין הקדושין בטלים מוכח דזה ל"ה חוב ברור וע"כ מסתבר דגם אביה יכול לקדשה לפסול ועיין:
שם מתני' מי שאמר בשע"מ יש לי בנים נאמן וכו', בסוגי' זו הארכתי בעזה"י בשו"ת [חלק אה"ע סי' י"ב י"ג י"ד ט"ו] בדין ע"א ביבמה בשיטת הפוסקים. כעת נ"ל דאפ"ל בישוב קושית התוס' והרשב"א אמאי דאמר אביי מתני' דלא מוחזק לא באחי ולא בבני וקשה למה לא יהא נאמן במגו דאי בעי יהב לה גיטא, י"ל לאביי דס"ל לא אתי מ"ל לשקר ומרעא החזקה לגמרי י"ל דה"ט דהרשב"א הקשה הא הוי מגו במקום חזקה ותי' מה שבידו עדיף ממגו. ולפ"ז אפ"ל דר"נ ס"ל די"ל בשעת נשואין דלמא הי' רצונו להשטות בה ולשקר כדי שתנשא לו וע"כ כיחש מ"ש יש לי בנים, ואי דמצי למימר פטרנא לך בגיטא, כיון דבאמת אין רצונו לפוטרה שוב ל"ש לומר דהוי בידו ול"ה רק בגדר מגו וע"כ לא מהני רק דאפ"ה מרעא להחזקה כיון דאין הדבר ברור שכוון להשטות בה, ואף אם ניחוש שכוון עכ"פ יש כאן מגו לומר שלא כוון לכך ע"כ מותרת בלא חזר בו, ולפ"ז בשעת מיתה יש לחוש שמא אין דעתו לפטרה ורק להפיס דעתה שלא תדאג מן היבום ותבקש ממנו גט ובזה אין מגו כלל דבאמת אין רצונו לפטרה כלל, ולא דמי לשעת קדושין דעכ"פ יש מגו לסתור סברא זו דמצי אמר פטרנא לך בגיטא, ואם לא ירצה אח"כ הברירה בידו, משא"כ בשעת מיתה דצריך ליתן לה גט באמת וזה י"ל שאינו רוצה ע"כ הוצרך אביי לאוקמי דלא מוחזק לא באחי ולא בבני ודוק: