חמדת שלמה על קידושין· רבי שלמה זלמן ליפשיץ
דף סג:
במתני' קדשתי את בתי וכו' זה אומר אני קדשתיה וז"א אני קדשתיה שניהם נותנים גט וכו'. ראיתי בס' המקנה שכתב ראיה מזה לשיטת הרא"ש באחד אומר מת ואחד אומר נהרג דל"ה הכחשה דהא ה"נ מכחישים זה את זה. ולענ"ד אין לו דמיון כלל דבשלמא התם י"ל כיון דמכחישין מסלקים עדותם לגמרי ואומרים שבעלה קיים, אבל הכא אי אפשר לומר מחמת הכחשתם שלא נתקדשה כלל דהא האב נאמן לומר קדשתי, וכיון דע"כ נתקדשה מ"ש אם נתקדשה לאחד משניהם או לאחד מעלמא וע"כ אין לסלק עדותן. ועוד נראה פשוט דבשלמא אם הספק הי' עלי' אם נתקדשה או לא נתקדשה יש שפיר לדמותו להכחשת חקירות כיון דבמה שאומרים נתקדשה יש להם הצטרפות רק שמכחישים למי נתקדשה י"ל דבטל כל העדות, [עיין ש"ע אבה"ע (סימן י"ז סעיף ט') ובחמ"ח ובב"ש. ולדינא י"ל באמת כן דל"ה עדי קדושין] משא"כ בנידון דמתני' דידעינן שנתקדשה ע"י האב ואין הספק רק מי המקדש ולזה אין צירוף להעדים כלל דכ"א מעיד דבר אחר אין זה ענין להכחשת חקירות לומר שיהי' עדותן בטלה כיון דכ"א מעיד ענין אחר, ועיין בסנהדרין (ד' ל"א ע"א) בסוף התוס' (ד"ה שבית שמאי) שכתבו ועי"ל דכי אמרינן נמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטלה ה"מ היכא דמסייעי אהדדי. אבל היכא דמכחשי אהדדי לא. וכאן עדיף מהתם דכל אחד מעיד ענין אחר לגמרי ולא מסייעין כלל. וזה נראה ברור ודוק:
ועפ"ז מיושב קושי' הרשב"א על הראב"ד לקמן בסוגי' דחבילה שכתב הראב"ד דמיירי באינם מכחישים דבמכחישים לא הי' צריכה גט. ותמה הרשב"א דלא עדיף משנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה. ולפמ"ש י"ל דכיון דצריכים העדים לברר שהיא מקודשת ובענין קדושין מסייעים זה לזה הוי נמצא א' מהן קאו"פ ובטלה עדותם לגמרי, משא"כ בשנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה דאינם מסייעים זה לזה ל"ש לומר נמצא אחד מהן קאו"פ, ודוק היטב:
שם גמרא כי הימניה רחמנא לאב לאיסורי לקטלא לא הימניה וכו', עיין פני יהושע שהקשה קושי' עצומה למ"ד אין סוקלין ע"י אב דכי הימני' רחמנא לאיסור והקשה מהא דפסק הר"מ (בהל' סנהדרין) אע"ג דאין לוקין עפ"י ע"א מ"מ האיסור יוחזק עפ"י ע"א ואחר כך לוקין. והכא ע"כ מיירי שאמר האב קודם שעשתה האיסור דאל"כ הוי התראת ספק. ותי' דהכא שאני דנאמנות האב הוי חידוש כיון דאין דשב"ע פחות משנים ות"ל כוונתי לקושיא ותי' זו. אמנם עדיין אינו מיושב הא דר"ח נאמן האב לומר בני זה בן ט' שנים ובתי זו בת ג' שנים דנ"מ לענין חייבי לאוין שאין תחלתן בגדר דבר שבערוה וע"כ זה ל"מ דבר שבערוה דאם לא כן מנ"ל להאמין לאב בזה דהא התוס' כתבו לקמן דנאמנות האב הוא משום דבקי בשנותיהם והוי כמו בידו דע"א וזה לא מהני רק באיסורין אבל לא בדשב"ע. ומכש"כ דקשה מברייתא לקמן נאמן לומר בני זה בן י"ג שנים וכו' אבל לא למכות ולעונשין וקשה גם כן דתחלת העדות ל"ה דבר שבערוה ונימא דכבר נתחזק האיסור ע"פ ע"א שהוא בן י"ג שנה ולמה לא יהי' נאמן לעונשין. וליישב זה ע"כ לומר כשיטת התוס' דמיירי שכבר עבר כמ"ש התוס' בשם ר"י בתי' שני והתראת ספק ל"ה דל"ה רק גילוי מלתא וכמ"ש הפ"י בק"א לישב קושי' המל"מ ממה דס"ל לתוס' דבמופלא סמוך לאיש הוי התראת ספק דהתם הספק אם יש כאן איסור. אך לפ"ז בההוא דבני זה בן ט' שנים ובתי בת ג' שנים דאלו ל"ה בת ג' והבן בן ט' אין ביאתם ביאה ול"ה איסור כלל א"כ שפיר הוי התראת ספק. וע"כ דמיירי שאמר כן קודם המעשה והדרא הקושי' לדוכתה על דינא דר"ח. והתימא על הפ"י שלא התעורר מזה כלום.
ולענ"ד הי' נראה להמתיק קצת יותר הסברא בישוב קושית המל"מ דהא דפטרה התורה קטן היינו הואיל ואינו בדעת שלימה כדאיתא בסנהדרין וע"כ מי שנתברר אחר כך שהי' למפרע גדול אם כן באמת הי' בדעת שלימה ע"כ לא הי' לו לעבור אף על גב שהוא בעצמו לא הי' יודע שהוא גדול מ"מ כיון שהתרו בו שזה אסור לעשות והיא עבירה חמורה שחייבין עלי' מיתה והוא הי' באמת גדול ממה שנתברר אחר כך שהי' בדעת שלמה למפרע ע"כ חייב. משא"כ במופלא סמל"א דנ"מ לענין אחרים שפיר הוי התראת ספק דשמא אין זה הקדש ודוק. ולפ"ז גם כן הדרא הקושי' לדוכתה מהא דבני זה בן ט' דע"כ מיירי קודם אם כן למה לא יוחזק בגדול שביאתו ביאה להתחייב האשה:
ולכאורה הי' אפ"ל כך דהא דס"ל להר"מ באיסור שהוחזק בע"א לוקין אחר כך הוא משום דכך גזרה התורה כיון שהאמינה תורה לעד נעשה כודאי איסור וצריך לפרוש מספק זה כמו מודאי איסור, וכמו הרבה ספיקות שעשאו התורה כודאי כמו ספק טומאה ברה"י וסוטה. אך זה שייך על האיסור עצמו כיון שהעובר יודע שהתורה צותה לפרוש מזה ועבר אמימרא דרחמנא ע"כ חייב מלקות. משא"כ היכא דהספק הוא שמא הוא קטן עדיין ואינו בר עונשין איך אפשר לחייבו דלמא אינו בר עונשין. ול"ש לומר דעבר אמימרא דרחמנא כיון דשמא אינו בר עונשין. ולפ"ז אפ"ל ג"כ ההוא דבני זה בן ט' שנים אע"ג דהנ"מ הוא רק לענין חיוב האשה שבא עלי' והיא ודאי בת עונשין וי"ל לגבה דהתורה עשאה ספק זה כוודאי מ"מ כיון דלענין השנים נ"מ אח"כ אם יעשה איסור כשיהי' בן י"ג לפי חשבון זה דאי אפשר לחייבו מטעם ספק זה דל"ש לומר שיהי' כוודאי, דדלמא לא הי' אז בן ט' ונמצא עכשיו אינו בן י"ג ול"ש לעשות כוודאי דדלמא אינו בר עונשין וכיון דאי אפשר לעשות ספק זה כוודאי לכל הענינים י"ל דאפילו לגבי ודאי בר עונשין ל"ה ספק זה כוודאי, ולא דמי לעד שהעיד שזה הוא חלב הכליות ולשארי דברים שכתב הרמב"ם, דאמרינן ספק זה הוא כודאי לכל הענינים ודוק:
אך עכ"ז לא עלה תרופה לקושי' זו, דקשה לפ"ז מה קאמר הגמ' ואזדא ר"ח לטעמיה, דהא לא דמי כלל דהתם הטעם דאי אפשר לעשות ספק זה כוודאי משא"כ בהאי דקדשתי את בתי, ואף אם נימא ס' הפ"י דהוי דשב"ע מ"מ מאן שקל סברות אלו בלא אגרדומין כיון דלא דמי כלל זה לזה. ולדברי הפ"י לפמ"ש דלדבריו צ"ל דההוא דבני זה בן י"ג איירי לאחר שעבר אף אם נדחק דההוא דבן ט' מיירי ג"כ אחר שעבר, אך לפ"ז תמוה קושית התוס' ישנים מ"ד ואזדא ר"ח לטעמי' הא פלוגתא דר"א ור"ח מיירי ע"כ קודם שעבר דלאחר שעבר ודאי א"נ כמו בשבוי'. בשלמא בל"ז ל"ק כ"כ קושית התוס' ישנים די"ל דר"ח דאמר א"נ לעונשין משמע לגמ' דמיירי בכל מילי אפי' קודם שעבר, אבל לפי הנ"ל דע"כ מיירי לאחר שעבר קשה מה קאמר ואזדא לטעמי' וצ"ע.
ועיין בס' שב שמעתתא שכ' ליישב הקושי' של הפ"י דרמב"ם מיירי דווקא בהוחזק ע"פ עד. ולענ"ד דבריו לא נהירין דלא דמי למה שכ' הר"מ באיש ואשה שהוחזקו דהתם הוחזקו מדעתם ע"כ הוי החזקה ראיה על בירור האיסור, משא"כ מה שמוחזק ע"פ עד היא בהכרח ומה חזקה היא זו, ומ"ש הגאון הנ"ל להסתייע מלשון הר"מ בהלכות נזירות פ"ט שכ' ונהג נזירות ע"פ ובכל מקומות סמך הר"מ על ההוא דנזירות, קשה כיון דנהג נזירות עדיף דל"ב ל' יום כמ"ש הוא בעצמו א"כ בחלב דל"ש זה מנא ידעינן דבהוחזק מיירי. [ובאמת דברי הר"מ שהם מועתקים מירושלמי צריכים ישוב] ועיין לקמן:
ומ"ש בס' המקנה בזה דבריו תמוהים דמה שרצה לדמות הדבר לאומר שזה חלב דמלקין אותו אח"כ ע"פ דבריו וע"כ רצה להוכיח דהכא מיירי שהאב אומר לפני ב"ד לאחר שעברו רק שאמר כן תחלה חוץ לב"ד ול"ה התראת ספק דמסתמא יאמר כן לפני ב"ד, משא"כ ע"פ דבורה, וע"כ הטעם דלא מחזקינן שתאמר כן ולפ"ז אין גריעותא בדיבורה נגד דיבור האב אף לרב אסי רק דלא נוכל להחזיק שתאמר כן בב"ד אבל לענין נאמנות שניהם שוים, ולפ"ז מאי אמר הא מלתא מרפסן איגרא כיון דלענין נאמנות שניהם שוים. ומה שרצה לומר דע"י ג"כ סוקלין כמו באומר שזה חלב, ל"ד כלל דבאיסורין נאמן ע"א משא"כ בדבר שבערוה רק האב נאמן מגזה"כ, (וראיה לזה מספיקא של חכמי פרובינצא אם האב נאמן לחזור באמתלא המובא בתשו' מהרי"ן לב ובס' שב שמעתתא] ע"כ כל דבריו תמוהים בזה:
ומה שנלענ"ד ליישב בפשוט עיקר הקושי' הנ"ל על הרמב"ם לפמ"ש הר"מ (סוף הלכות רוצח) דהא דקי"ל כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי כאן שנים הוה דווקא בעד כשר שבא תחלה, אבל באשה וקרוב או פסול שבאו תחלה אף במקום שנאמנים מ"מ ל"ה כשנים ויכול עד אחר להכחישו אח"כ ואפילו אשה יכולה להכחיש דבפסול ל"א כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי כאן שנים, ועיין שם בכ"מ שכתב שהוא פשוט, ועיין בלח"מ (בהלכות גרושין) שהקשה על הר"מ דבעדות אשה לא פסק כן עיי"ש. וע"כ ליישב דהתם שאני כיון דהא דסמכו חכמים על ע"א הוא משום דייקא ומנסבא ע"כ אין חילוק שם בין עד כשר לאשה, עכ"פ הדין הנ"ל מבואר בהר"מ דבעד פסול ל"א כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי כאן שנים. ולפ"ז נראה פשוט דהא דכתב הר"מ בה' סנהדרין דהאיסור מוחזק בע"א היינו כיון שכבר העיד העד שזה חלב ושוב אי אפשר להכחישו רק ע"י עדות ברור ע"כ הוי חזקה דהע"א שהעיד תחלה הוי כמו שנים, משא"כ בעד פסול דיכול להתכחש ע"י ע"א ל"ה חזקה כלל על ידו. ולפ"ז א"ש הא דאין סוקלין ע"י האב דנהי דהימניה רחמנא לאב מ"מ כיון דהוי קרוב לבתו ל"ש לומר כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי כאן שנים וכמ"ש הר"מ הנ"ל ע"כ ל"ה דבר ברור מש"ה אין סוקלין, (ואפילו לשיטת הראב"ד שם שחולק על הר"מ בדין הנ"ל וס"ל דאשה שבאת תחלה שוב אין אשה יכולה להכחישה, מ"מ אזלינן בזה בתר רוב דעות ושתי נשים יכולים להכחישה משא"כ בעד כשר שם ועיין שם בכ"מ). ועכ"פ דברי הר"מ מיושב היטב:
ולפ"ז נראה ליישב קושית הטור יו"ד (סימן קפ"ה) על הרמב"ן דס"ל הוחזקה נדה בשכנותי' הואיל ובעלה לוקה עליה א"י לחזור אפילו ע"י אמתלא, והקשה הטור מי עדיף הוחזקה מאמרה להדי' טמאה אני לך ואפ"ה מהני אמתלא, ומשמע דפשיטא לי' להטור דבאמרה טא"ל ג"כ לוקה והיינו ע"פ שיטת הר"מ דאם אמר ע"א שזה חלב לוקה אח"כ, ולפמ"ש י"ל דבאמרה טא"ל אינה לוקה דע"א עדיף מאשה, ובל"ז יש לחלק ג"כ היכא דל"א בפני ב"ד ל"ה כשנים ועיין בש"ך (יו"ד סימן קכ"ז). ולפ"ז מוכח מהר"מ דלא כשיטת הרא"ה שהביא הט"ז (יו"ד סימן ב') והש"ך (סימן קכ"ז) דל"א כ"מ שהאמינה תורה ע"א ה"ה כשנים רק בדבר שבערוה שמצד הדין צריך שני עדים אבל באיסורים דע"א נאמן לא אמרינן ה"ה כשנים, ולפמ"ש דהא דס"ל להר"מ דהאיסור יוחזק בע"א הוא משום כ"מ שהאמינה תורה ע"א מוכח דאף באיסורין אמרינן ה"ה כשנים, ועיין בפלתי (סימן ל"ט) שכ' ליישב קושית הלח"מ הנ"ל ע"פ שיטת הרא"ה, ולמ"ש מוכח מהר"מ דלא כשיטת הרא"ה:
ועפמ"ש יש לתרץ קצת קושית התוס' במה דנקט האב נאמן לומר בני זה בן י"ג שנה כיון דמשום נאמנות ע"א הוא מ"ש אב ומ"ש אחר, ולפמ"ש דווקא באב אמרינן דאינו נאמן לעונשין דלא אתחזק ע"י דל"ש לומר כ"מ שהאמינה תורה ע"א ה"ה כשנים משא"כ בעד דעלמא נאמן אף לעונשין, ולענ"ד הדברים נכונים וברורים, אם לא לשיטת התוס' דא"נ רק משום בידו י"ל דאחר א"נ כלל ועיין בפני יהושע, ודוק היטב בכל זה:
שם תוס' ד"ה לקטלא לא מהימנא וא"ת הא כתיב וסקלוהו וכו' עיין בס' שב שמעתתא שכ' ליישב קושי' התוס' למ"ד אין סוקלין הא כתיב וסקלוהו, וכתב הוא די"ל דטעמא דמ"ד אין סוקלין הוא משום דמהני אמתלא וע"כ כיון שאין הדבר ברור מש"ה אין סוקלין וע"כ כ' ליישב ע"פ שיטת הרא"ה דס"ל הא דאשה האומרת אשת איש אני מהני אמתלא דווקא באינה אומרת למי נתקדשה משא"כ באומרת למי נתקדשה לא מהני אמתלא וע"כ בקרא דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה דלא מהני אמתלא ע"כ א"ש דסוקלין, ולענ"ד דבריו תמוהים דלפ"ז מנ"ל למילף דהאב נאמן לאסור את בתו באומר קדשתי' וא"י למי קדשתי' להוציאה מחזקת פנוי' מדכתיב את בתי נתתי דלמא דווקא באומר את בתי נתתי לאיש הזה דהוי אמירה אלימתא דאינו יכול לסתור דבריו אפילו ע"י אמתלא ע"כ נאמן, משא"כ באומר סתם את בתי נתתי דל"ה אמירה אלימתא דיכול לסתור דבריו ע"י אמתלא מנ"ל דבהאי גוונא נאמן. והנה לכאורה מחמת קושי' זו יש להוכיח דלא כשיטת הרא"ה מדלא מפלגינן לענין נאמנות האב בין אומר קדשתי סתם לאומר לאיש הזה, וע"כ ליישב שיטת הרא"ה דס"ל כספיקת חכמי פרובינצא דהאב האומר קדשתי את בתי א"י לחזור באמתלא עיי"ש בס' שב שמעתתא שהביא ספיקת חכמי פרובינצא הנ"ל בשם מהרי"ן לב. ואם נאמר דהרא"ה ס"ל דבאב ל"מ אמתלא א"כ אין חילוק בין אומר לאיש הזה או קדשתי' סתם וא"כ נסתר תי' של הגאון הנ"ל, ומ"ש הגאון הנ"ל להוכיח דאמתלא מהני מהאשה שאמרה טמאה אני דנאמנת ג"כ מן התורה ואפ"ה מהני אמתלא, כבר כתבתי במקום אחר (בתשובת חמ"ש חלק אה"ע סימן נ"ו) דאין ראיה כיון דכתיב וספרה לה ונאמנת בין להתיר בין לאסור ע"כ נאמנת באמתלא משא"כ באב דאינו נאמן רק לאסור ואם אומר נתגרשה אח"כ אינו נאמן וכמו שכתב הר"ן להדיא יש לומר דאינו נאמן באמתלא לעקור דבריו רק האשה בעצמה דעיקר נאמנותה לא הוי רק משום שוי' נפשה חתיכה דאסורא ע"כ נאמנת ליתן אמתלא]. ולפמ"ש מוכח דהרא"ה ס"ל דאמתלא לא מהני, אמנם אפ"ל דהתם ל"ש סברת הרא"ה דאינו יכול להפקיע זכותו, דהא הבעל מוציא שם רע ואינו רוצה בה, וא"כ ממילא נסתר תי' הגאון הנ"ל. ולמ"ש במס' כתובות בטעמו של הרא"ה דל"ה רק חומרא דרבנן כאשר הארכתי שם בטוב טעם, בל"ז א"ש דמדאורייתא אין חילוק, עכ"פ דברי הגאון הנ"ל תמוהים:
אח"ז נתיישבתי בע"ה דלכאורה בל"ז קשה דלמא א"נ רק באומר לאיש הזה דלא אסרה אכ"ע וכמו דא"נ לפוגמה כמ"ש הר"ן דמש"ה א"נ לומר נשבית או שהשיאה לפסול ה"נ י"ל דא"נ לאסרה, והי' נ"ל ליישב עפמ"ש התוס' בכתובות למה לא נאמן משום בידו לקדשה ותי' דאינו בידו כ"כ דלמא לא ירצה שום אחד לקדשה, ולכאורה י"ל בפשוט קושית התוס' דנהי דבידו לקדשה היינו שיקדשה לאחד בפני עדים מ"מ בזה לא תהי' אסורה לכל דהא העדים יעידו למי קידשה משא"כ קדשתי' וא"י למי זה ל"ה בידו לאסרה אכ"ע, וע"כ ממילא מיושב הקושי' הנ"ל דליכא למימר דלזה הוא דווקא דבזה נאמן כיון שאינו אוסרה אכ"ע דע"ז תיהדר קושית התוס' לדוכתה תיפוק ליה משום בידו כקושית התוס'. גם יש לומר דאפילו תי' התוספות ל"ש דהא ע"כ מיירי דזה האיש אינו מכחיש לומר לא קדשתי' דבהכחשה ודאי דאין האב נאמן עמ"ש לעיל. וכיון שהוא מודה וודאי דהוי בידו וקשה למה לי קרא, א"ו מוכח דקרא אתי להיכא דאומר קדשתי' סתם שנאמן לאסור את בתו. ולפ"ז א"ש תי' הגאון הנ"ל כיון דמוכח ע"כ דנאמן לאסרה שפיר י"ל היכא דאומר לזה נאמן אפילו לסקול כיון דשוב לא נאמן לחזור אפילו באמתלא כס' הרא"ה וע"כ הוי אמירה אלימתא, משא"כ בקדשתי' סתם אין סוקלין כיון דנאמן לחזור ע"י אמתלא, אך לפ"ז אין הכרח לשיטת הרא"ה דלזה א"נ באמתלא די"ל באומר לזה. כיון ודהוי בידו וע"כ נאמן מסברא החיצונה כמ"ש התוס' ע"כ נאמן אפיל לסקול משא"כ בקדשתי' סתם דאינו בידו וא"נ רק מגזה"כ י"ל אין לך בו אלא חידושו דא"נ לסקול וע"כ לא צריכין לס' הרא"ה. ועוד יש להקשות לפ"ז דהדרא קושי' הנ"ל לדוכתה מנ"ל דנאמן לאסור דלמא הזה דווקא. וא"ל תיפוק לי' משום בידו וכמו דקי"ל בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן כקושי' התוס'. דלמא קמ"ל דנאמן אפילו לסקול, מיהו לזה י"ל כמו דנאמן בעל לומר גרשתי אע"ג דהוי דבר שבערוה ואין דשב"ע פחות משנים אפ"ה נאמן וע"כ דמה שבידו הוא נאמנות גמור ממילא דנאמן אף לסקול, אמנם עדיין יש לחלק דבשלמא בגרשתי י"ל כיון שיודע שע"י תנשא לאיש ואין אדם חוטא ולא לו ואי משום שרוצה לפטרה הא יכול לגרשה, משא"כ באב שאומר קדשתי' דלא בא רק לאסרה שפיר הו"מ למימר דסברת בידו לא אלים כ"כ לסקול ע"י. אמנם י"ל דע"כ מוכח דאינו נאמן באמתלא דאי נימא דנאמן באמתלא א"כ שוב ל"ש לומר בידו כלל די"ל דלמא רוצה שיהי' הדבר בידו לחזור ע"י אמתלא וע"כ אינו יכול לעשות הדבר בפועל ממש לקבל קדושין לפני עדים דשוב א"י לחזור בו וא"כ אין הדבר ברור לומר דהוי בידו. והדרא הקושי' לדוכתה למה סוקלין וקשה על הא דכתיב וסקלוה, אבל לס' הרא"ה דא"י לחזור באמתלא כשאומר לזה שפיר הוי בידו ממש:
אמנם ארווחנא דלפמ"ש לא מוכח כשיטת הרא"ה רק די"ל היכא דהיא אומרת נתקדשתי לזה מהני אמתלא וכשיטת החולקי' על הרא"ה, רק באמירת האב י"ל כספיקת חכמי פרובינצא דלעולם לא מהני אמתלא, דדווקא באמירתה דל"ה רק משום שוי' אנפשה חד"א ע"כ מהני אמתלא ולא בנאמנות האב דהוא משום נאמנות ע"כ לא מהני אמתלא [ועל הוכחת הגאון הנ"ל מהא דהאשה נאמנת לחזור באומרת טמאה אני דהוי נאמנות גמורה מוספרה לה ואפ"ה באמתלא כבר כ' לעיל דאינו ראיה ובמק"א הארכתי בזה, בעז"ה] וכיון דלא מהני אמתלא באמירת האב י"ל דמש"ה באומר קדשתי' סתם א"נ לסקול אע"ג דל"מ אמתלא כיון דל"ה בידו לאסרה אכ"ע ואינו נאמן רק דגזה"כ ע"כ א"נ לסקול, משא"כ באומר לזה קדשתי דכיון דל"מ אמתלא ממילא הוי בידו ונאמן מצד הסברא כמו שהקשו התוס' ע"ז למה לי קרא שפיר י"ל דנאמן לגמרי אפילו לסקול:
גם לכאורה נראה פשוט דהיכא דנאמן משום בידו אין ע"א יכול להכחישו ושפיר הוחזק האיסור על פיו ולא שייך הס' שכתבתי לעיל ע"פ שיטת הר"מ דבקרוב ל"א כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי כאן שנים כיון דמשום בידו נאמן וזה עדיף מע"א, דאפילו מגו עדיף מע"א רק במקום שני עדים ל"א. ועיין היטב בכל זה: